1. תביעה בגין רשלנות רפואית.
התובעת, גב' פלונית, היא ישראלית תושבת ארה"ב.
הנתבע 1, ד"ר שלום שאלתיאל, הוא רופא שעלה ארצה מצרפת בשנת 1994, ובשנת 1995 קיבל רישיון כרופא בישראל. על פי האמור בתצהירו, הוא עסק משנת 1988 בהשתלות שיער וברפואה אסטטית, ובשנת 2004 החל לטפל בצניחת פנים באמצעות שיטת חוטי אפטוס, כפי שיפורט להלן.
הנתבעת 2, חב' מדיקל קונסטלט אינטרנשיונל (אמ. סי. אי) בע"מ, היא מבטחת הנתבע.
2.באוגוסט 2004 פנתה התובעת אל הנתבע, על פי מודעה שראתה, לשם ביצוע הרמת פנים ללא ניתוח, בשיטת חוטי אפטוס.
הטיפול על ידי הנתבע בוצע ביום 13.8.04, בעלות של 8,000 ₪. למחרת הטיפול חזרה התובעת לארה"ב.
התובעת טוענת כי במשך הזמן החלו לבצבץ קרסים מתחת לעור פניה, שגרמו לחתכים ולשריטות, וכן החלו מזדקרות ממצחה שאריות של חוטי ניילון, ולאורך קו החוטים היתה נפיחות ורגישות ואף התפתחו זיהומים, דבר שהצריך אותה ליטול אנטיביוטיקה.
התובעת טוענת כי ביום 9.9.09 (כחמש שנים לאחר טיפול הרמת הפנים) – במהלך של ניתוח שעברה, אשר הצריך הרדמה כללית – בוצעה הוצאה של החוטים מפניה על ידי רופאה.
התובעת נסמכת על חוות דעת מומחה של ד"ר אייל וינקלר, שבדק אותה בשנים 2006
ו- 2009.
התובעת טוענת כי הנתבע לא העמיד אותה על סיכוני הטיפול באמצעות חוטי אפטוס, ועל כן היא לא נתנה הסכמה מדעת לטיפול זה, ונפגעה האוטונומיה שלה. לפיכך טוענת היא כי הנתבע ביצע כלפיה עוולת תקיפה. עוד טוענת התובעת כי הנתבע הפר את ההסכם עמה, בכך שלא העניק לה טיפול סביר ומקובל, אלא טיפול רשלני שגרם לה נזק. עוד טוענת התובעת כי הטיפול נכשל, ופניה אינם נראים צעירים יותר.
בכתב התביעה צויינו הנזקים המיוחדים והנזקים הכלליים, שהתובעת טוענת להם, וסכומה הועמד על גבול סמכותו של ביהמ"ש.
3.בכתב ההגנה ובתצהירו של הנתבע נאמר כי הרמת פנים באמצעות שיטת חוטי אפטוס מיועדת לטפל בצניחת פנים אצל נשים בגילאים שבין 45 עד 60. הנתבע טוען כי לשיטה זו מספר יתרונות על פני ניתוח למתיחת פנים, שהוא ניתוח קשה, יקר, ועלול להיות כרוך בסיבוכים.
מתיחת הפנים בשיטת חוטי האפטוס מתבצעת באמצעות חוטים שמוחדרים מתחת לעור על ידי מחט. פרוצדורה זו אינה כרוכה בחתכים בפנים ומבוצעת בהרדמה מקומית בלבד.
הנתבע טוען כי מדובר בטיפול פשוט, שאינו כרוך בסיכונים או בסיבוכים.
יתרונות נוספים: ההחלמה מהירה מאד, בהשוואה לניתוח של מתיחת פנים; ועלות הטיפול
נמוכה בערך פי שבעה מהעלות של ניתוח למתיחת פנים (8,000 ₪ לעומת כ- 60,000 ₪).
הנתבע טוען כי הוא מנוסה מאד בטיפול בשיטה זו וביצע בהצלחה מאות טיפולים.
הנתבע מכחיש את טענותיה של התובעת בדבר נזק שנגרם לה כתוצאה מהטיפול, לרבות טענתה בדבר טיפול אנטיביוטי שנזקקה לו, טענות שלא נתמכו בראייה כלשהי.
הנתבע טוען כי הטיפול שביצע בתובעת הצליח במלואו. הוא מסביר כי מתיחת הפנים באמצעות טיפול קוסמטי (בין בניתוח ובין בשיטת חוטי אפטוס) מחזיקה מעמד לתקופה מוגבלת (מספר שנים), ואין בה כדי להשיב למטופלת את נעוריה (התובעת היא ילידת 1953, ובעת הטיפול היתה כבת 51).
הנתבע מפרט כי טיפול כזה אינו עוצר את תהליך ההזדקנות הטבעי ואינו עוצר השפעה של גורמים כמו גנטיקה, תזונה, מצבה הגופני והנפשי של מטופלת, כוח המשיכה וכד'.
על כן, אם המטופלת מבקשת לשמר את הרמת הפנים, עליה לבצע, כעבור מספר שנים, טיפול נוסף של הרמת פנים (ככל שאין מניעה לכך מבחינה רפואית); וזאת ללא קשר לטיפול הקודם.
אשר לטיפול שביצע בתובעת, טוען הנתבע כי לפני ביצוע הטיפול מילאה התובעת שאלון בריאות ולפיו היתה בריאותה תקינה לחלוטין. התובעת נפגשה עמו תחילה ביום 11.8.04 לשיחת ייעוץ, שבמהלכה קיבלה הסבר מלא אודות שיטת חוטי האפטוס, תוצאות הטיפול ותופעות הלוואי האפשריות. לתצהירו של הנתבע צורף טופס ההסכמה לטיפול, שעליו חתמה התובעת (נספח נ/ 4 לתצהיר), ובו מפורטים כל הנושאים הללו. על כן כופר הנתבע בטענות התובעת בדבר שלילת האוטונומיה שלה ובדבר העדר הסכמה מדעת לטיפול.
הנתבע מפרט בתצהירו את אופן הטיפול שבוצע בתובעת: הרדמה מקומית של מספר מקומות בפנים (בדומה לזריקת הרדמה של רופא שיניים). הנתבע טיפל בשלושה אזורים: גבות, לחיים עליונות, לחיים תחתונות. הטיפול בוצע כמקובל, ומהלכו היה תקין. בתום הטיפול הורה הנתבע לתובעת ליטול אנטיביוטיקה במשך חמישה ימים ולפנות אליו אם תתעורר בעייה כלשהי.
הפעם הבאה שבה פגש הנתבע בתובעת היתה כשהגיעה למרפאתו כעבור קרוב לשנתיים (ביום 21.6.06). הנתבע טוען כי בבדיקה שערך לתובעת הוא לא מצא חתכים, עיוותים וצלקות כפי שטענה. התובעת התלוננה על כך שהחוט שבקו המצח מבצבץ ומפריע לה. הנתבע הציע לה לתקן זאת בפעולה קלה, ללא חיוב. התובעת העדיפה לקבוע מועד נוסף לשם ביצועה של אותה פעולה, אך לא הגיעה למרפאת הנתבע במועד שנקבע, ואף לא במועד נוסף שנקבע, אלא ניתקה מגע מהנתבע, עד הגשת התביעה בשנת 2010.
הנתבע טוען כי ככל שיש צורך להוציא את החוטים מהפנים, אין הדבר מצריך כלל הרדמה, ומדובר בפעולה פשוטה וקצרה (בדומה להוצאת תפרים).
הנתבע כופר גם בטענות התובעת בדבר נזקים נוספים כתוצאה מהטיפול על ידו, כמו אובדן כושר השתכרות, נזקקות לעזרת הזולת, צורך בטיפול רפואי או בניתוח מתקן. הוא טוען כי
ככל שהתובעת מבקשת לבצע ניתוח להרמת פניה, כשש שנים לאחר הטיפול על ידו (מועד הגשת התביעה) - אין לכך קשר לטיפול שבוצע על ידו.
אין מחלוקת כי התובעת שילמה עבור הטיפול 5,000 ₪ בלבד, וכי הנתבע החזיר לה, בשנת 2006, את השיק שמסרה לו על יתרת הסכום, בסך 3,000 ₪. הנתבע טוען כי השיק האמור חזר בהעדר כיסוי, והוא ויתר על פירעונו, ואילו התובעת טוענת כי הנתבע נעתר לדרישתה שלא לפרוע שיק זה.
הנתבעים נסמכו על חוות דעת מומחה של ד"ר רן טליסמן, שבדק את התובעת ביום 17.7.11, אך מומחה זה לא התייצב לעדות, וב"כ הנתבעים ויתר על עדותו.
4.בפתח דיון ההוכחות הוגשו התצלומים ת/ 1 ו- ת/ 2 שצולמו על ידי התובעת בארה"ב ביום 9.8.08, כארבע שנים לאחר הטיפול על ידי הנתבע. קבלתם של התצלומים הללו כראייה הותנתה בכך שייבחנו על ידי הנתבע ועל ידי המומחה מטעמו, כיוון שלא הומצאו קודם לכן, וכן בכך שבמידת הצורך תזומן התובעת לחקירה נגדית נוספת, ביחס לתצלומים הללו (ראו בעמ' 6 – 7 לפר').
התובעת העידה כי כחודש לאחר הטיפול היא התקשרה אל הנתבע והתלוננה על דלקות. לדבריה, הנתבע אמר לה שלא לפנות לטיפול רפואי בארה"ב, בשל עלותו הגבוהה, וכי אם לטענתה היא נזקקת לטיפול כזה בעקבות הרמת הפנים שביצע הנתבע, אזי עליה להגיע אליו.
התובעת טענה – לראשונה בעדותה בביהמ"ש – כי הטיפול הרפואי שעליו היא מדברת הוא: הוצאת חוטי האפטוס מפניה. היא העידה כי המומחה מטעמה, ד"ר וינקלר, הסביר לה שהוצאת החוטים מצריכה ניתוח של חיתוך מצידי הפנים, לשם הרמת עור הפנים, ורק כך ניתן להוציא את החוטים עם הקרסים. עלותו של ניתוח כזה היא עשרות אלפי שקלים.
התובעת אישרה כי בביקורה בארץ, בשנת 2006, היא פנתה אל הנתבע והוא הציע לה לתקן את בצבוץ החוטים שהפריע לה, אך היא לא קיבלה את הצעתו כיוון שפחדה מטיפול נוסף על ידו.
התובעת העידה כי הוצאת החוטים מפניה נעשתה בשנת 2009 בידי "רופאה פלסטית", כלשונה. אותה רופאה פלסטית ביצעה בתובעת ניתוח להקטנת חזה, והתובעת ביקשה ממנה כי במהלך אותו ניתוח תוציא את החוטים מפניה. התובעת לא ידעה להסביר מדוע נכתב בחוות דעתו של המומחה מטעמה, ד"ר וינקלר, כי הוצאת החוטים בוצעה כשהתובעת היתה תחת הרדמה כללית לצורך טיפול שיניים.
לשאלה מדוע המתינה התובעת כחמש שנים לאחר הטיפול על ידי הנתבע, בטרם פנתה לרופאה לצורך הוצאת החוטים מפניה, השיבה התובעת כי ידה לא השיגה לשלם עבור טיפול כזה. מחיר הניתוח להקטנת החזה כוסה על ידי חברת ביטוח, והרופאה שביצעה את הניתוח הסכימה גם להוציא את החוטים מפני התובעת.
ב"כ הנתבעים עימת את התובעת עם כך שבחוות דעת המומחה מטעמה לא נאמר, כי הנתבע התרשל בטיפול להרמת הפנים שביצע בתובעת, ולא נאמר גם כי הטיפול נכשל.
בתשובה הפנתה התובעת למשפט בחוות דעתו של ד"ר וינקלר: "הגברת לא נראית כמי שעברה טיפול להצערת הפנים".
התובעת אישרה כי ד"ר וינקלר בדק אותה בשנים 2006 ו- 2009, ובבדיקות אלה הוא לא מצא זיהום בפניה, כפי שציין בחוות דעתו. עם זאת, טענה, "באותו זמן אולי לא היה, אך היו זיהומים חוזרים ונשנים" (בעמ' 14 לפר'). דא עקא, התובעת לא המציאה כל ראייה לתמיכה בטענה זו.
התובעת טענה כי יש עיוות בפניה, אשר לטענתה נגרם כתוצאה מהטיפול על ידי הנתבע. העיוות הנטען: "אני חושבת שיש לי נפילה בצד שמאל של הפנים, הרבה יותר חזקה מאשר בצד ימין" (בעמ' 15 לפר').
לבקשת ב"כ הנתבעים, הראתה התובעת את שני צידי פניה. נרשמו דברי ב"כ הנתבעים, כי הוא אינו מבחין בשוני בין שני צידי הפנים. לבקשתו, נרשמה אף התרשמותי, כי לפי מראה עיניים איני מבחינה בשוני בין שני חלקי הפנים של התובעת.
התובעת טענה כי תסרוקתה – באופן ששיערה מכסה את קו המצח ואת צידי הפנים – היא רק על מנת להסתיר את הצלקות. אעיר כי תסרוקתה של התובעת היא תסרוקת נשית רגילה ומקובלת, ואין בה דבר חריג, ואף במראה פניה של התובעת אין כל דבר חריג. ככל שיש צלקות בקו השיער (ברום המצח), הן אינן נראות. לעניין צלקות, צודק ב"כ הנתבעים בהערה שבסיכומיו, כי גם מתיחת פנים באמצעות ניתוח (כהמלצתו של ד"ר וינקלר) מותירה צלקות בפנים, כך שבעניין זה אין ייחוד לטיפול באמצעות חוטי אפטוס.
5.ד"ר (כיום פרופ.) אייל וינקלר, מומחה בכירורגיה פלסטית, בדק את התובעת בשנים 2006
ו- 2009 ונתן חוות דעת מומחה מטעמה.
ממצאיו של פרופ. וינקלר בחוות הדעת: "בבדיקותיי ניתן היה למשש חוטי ניילון המזדקרים באזור צידי המצח ובאזור מרכז המצח. לאורך קו החוטים כלפי מטה נפיחות בולטת גושית רגישה למגע".
פרופ. וינקלר מציין את טענות התובעת בדבר זיהומים בפניה, שמחייבים טיפול אנטיביוטי חדשות לבקרים; אך הוא כותב שבמועדים שבהם בדק את התובעת – כשנתיים לאחר הטיפול וכשלוש שנים נוספות לאחר מכן – לא נראה זיהום.
התובעת לא המציאה כל תיעוד רפואי אודות ממצאים של זיהום, או תרופות שנרשמו לה, לאורך חמש שנים ויותר שבין ביצוע הטיפול על ידי הנתבע לבין בדיקתה האחרונה על ידי פרופ. וינקלר.
בחוות הדעת של פרופ. וינקלר צויין כי ביום 9.9.09 בוצעה בארה"ב הוצאה של התפרים הנ"ל (נראה שהכוונה לחוטי האפטוס), על ידי רופאה מומחית לכירורגיה פלסטית, וזאת במהלך הרדמה כללית לצורך טיפול שיניים.
לחוות הדעת לא צורף כל מסמך של אותה רופאה מארה"ב, או כל מסמך רפואי אחר, שמתעד מה בדיוק הטיפול אשר נטען כי בוצע בתובעת (כפי שצויין, התובעת לא ידעה להסביר מדוע מציין פרופ. וינקלר בחוות דעתו טיפול שיניים בהרדמה כללית, בעוד שלדבריה היה מדובר בניתוח להקטנת החזה).
בפרק ה"דיון" שבחוות דעתו כותב פרופ. וינקלר כי הנתבע אינו מומחה ברפואת עור או בכירורגיה פלסטית. יש לציין כי הנתבע לא הציג עצמו כמומחה בתחומים אלה.
פרופ. וינקלר ממשיך וכותב כי השיטה של הרמת פנים על ידי חוטי אפטוס "היא פעולה חודרנית שעוררה מחלוקת רבה בקרב מנתחים פלסטיים, וממילא נזנחה בעקבות סיבוכים שגרמה ובשל העדר תוצאות משביעות רצון של הפעולה".
פרופ. וינקלר כותב כי התובעת לא נראית כאשה שעברה טיפול להצערת הפנים. פניה נראות נפולות, והיא נראית מבוגרת מגילה. מכאן מסקנתו של פרופ. וינקלר כי הטיפול שביצע הנתבע לא הביא לשום תוצאה קוסמטית, וכי התובעת סבלה לריק.
למרות הוצאת החוטים מפניה של התובעת על ידי הרופאה בארה"ב, כותב פרופ. וינקלר כי יש סיכוי שנותרו בפניה מספר חוטים. וכן - "יש באזור הלחיים שלה אזור א- סימטריה ונפיחות אשר נובעים אולי מהיוותרות חוטים בלתי נספגים באזור זה, אשר עלולים להצריך התערבות ניתוחית באם יזדהמו בעתיד. הם יחייבו ניתוח כוללני למתיחת הפנים ולסילוק החוטים, אשר עלותו במרפאתי הוא 60,000 ₪".
6.חוות הדעת של פרופ. וינקלר אינה נושאת תאריך. בעדותו בביהמ"ש מסר כי חוות הדעת נכתבה לפני מאי 2011 (זאת על פי ציון תפקידו בעת כתיבתה: סגן מנהל המחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים "שיבא", תל השומר); ולאחר ספטמבר 2009, כיוון שנזכר בה הניתוח אשר לטענת התובעת היא עברה במועד זה.
פרופ. וינקלר עמד על האמור בחוות דעתו, כי השיטה של טיפול בהצערת פנים באמצעות חוטי אפטוס נזנחה, בשל סיבוכים שגרמה ובשל העדר תוצאות, וכי כיום אין משתמשים בה עוד.
לדבריו, השימוש בשיטה זו בארץ נזנח לפני כשבע – שמונה שנים. פרופ. וינקלר הסביר כי קביעה זו מבוססת על מסקנה שהגיע אליה בדרך הבאה: מזה כ- 15 שנים הוא משמש רופא בכיר במחלקה לכירורגיה פלסטית בבית החולים "שיבא" (תל השומר).
לדבריו, "אנו מקבלים לטיפולנו סיבוכים רבים שמקורם בכל מיני טיפולים.
הסיבוכים שמקורם בחוטים נעלמו, ומכך אני מסיק שגם השימוש בהם כמעט ננטש. איני יכול לחלוק על טענתך כי אני לא יושב בכל המרפאות ובכל חדרי הטיפול" (בעמ' 19 לפר'; ההדגשות שלי – י.ק).
פרופ. וינקלר אישר כי גם ניתוח למתיחת פנים, בשיטה הקונבנציונלית, אינו עוצר את תהליך ההזדקנות הטבעי, שמושפע מהגנטיקה של המטופל, מגורמים סביבתיים וכד'. גם מי שטופל בניתוח ימצא את פניו נפולים שוב, בטווח של בין 5 ל- 10 שנים.
עוד אישר פרופ. וינקלר כי הניתוח הקונבנציונלי משאיר צלקות עדינות על הפנים או על הגולגולת של המטופל.
ב"כ התובעת ביקש מפרופ. וינקלר להתייחס לתצלומים ת/ 1 ו- ת/ 2, שצולמו בשנת 2008, שבהם נראים חוטים שמבצבצים בקצות מצחה של התובעת. העד השיב כי כשבדק את התובעת, בשנים 2006 ו- 2009, "החוטים לא בצבצו כפי שהם מבצבצים בתצלומים. אני ראיתי את המצב יותר מינורי" (בעמ' 21 לפר').
לשאלה מתוך מה למד על הניתוח בשנת 2009, שבמהלכו הוצאו החוטים מפני התובעת, השיב פרופ. וינקלר כי ככל הזכור לו, הציגה התובעת לפניו מסמך של דיווח רפואי לגבי אותו ניתוח, אך הוא לא צירף אותו לחוות דעתו.
כפי שצויין, אף התובעת לא צירפה לכתב התביעה או לתצהירה מסמך כלשהו לגבי אותו ניתוח נטען.
פרופ. וינקלר העיד כי במהלך השנים 2006 – 2009 הוא בדק את התובעת כארבע פעמים. לדבריו, היא נהגה להגיע למרפאתו מבלי לקבוע תור מראש, ולאחר הביקור בשנת 2009 נטשה את מרפאתו, ועל כן לא נשמרו אצלו תצלומים מהבדיקות הללו, לאחר שמרפאתו עברה למקום אחר.
פרופ. וינקלר העיד כי בבדיקות הללו, למעט הבדיקה האחרונה, הוא ראה גבשושיות מתחת לעור, לרוחב הקרקפת מעל למצח, ובלחי. משמעות הדבר, כי חוטי האפטוס היו עדיין בפני התובעת, כיוון שחוטים אלה אינם נספגים, וכל עוד לא הוצאו מפניו של המטופל, הם נמצאים שם.
"כאשר התובעת הגיעה אלי בשנת 2009, אחרי המועד בספטמבר, שבו בוצעה לדבריה הוצאת החוטים, אז בבדיקתי אמנם לא מצאתי יותר את הגבשושיות של חוטי האפטוס" (בעמ' 22 לפר');
ובהמשך – "כיוון שבבדיקתי את התובעת, במועד שלאחר אותה פרוצדורה בארה"ב, לא ראיתי חוט תת עורי בלחי, שהיה קודם, אני מניח שנעשתה שליפה מלאה של חוטי האפטוס" (בעמ' 23 לפר'; ההדגשה שלי – י.ק).
דברים אלה בעדותו של פרופ. וינקלר מעלים את השאלה: על מה ביסס את הקביעה שבחוות דעתו כי "יש סיכוי שנותרו בפניה עוד מספר חוטים", דבר שעלול להצריך התערבות ניתוחית (בעלות של 60,000 ₪), אם יהיה זיהום בעתיד?
פרופ. וינקלר חלק על טענתו של הנתבע, כי הוצאת חוטי האפטוס היא פעולה מינורית, דומה להוצאת תפרים, שאינה מצריכה הרדמה. הוא הסביר כי בחוטי האפטוס מצויים קרסים, שננעצים ברקמה ומותחים אותה לאחור. לחוט האפטוס יש לולאה באזור המוצא שלו, בחלק העליון של הקרקפת. על מנת לגזור את קצה הלולאה אין צורך בהרדמה, אך על מנת לשלוף את חוטי האפטוס עם הקרסים, שהוחדרו לפנים, יש צורך בפרוצדורה ניתוחית נרחבת של פתיחת עור הפנים; או לחלופין – בחתכים קטנים בלחיים, שדרכם ניתן למשוך את חוטי האפטוס. לפרוצדורה כזאת יש צורך בהרדמה מלאה.
כאמור, פרופ. וינקלר העיד כי בבדיקתו את התובעת לאחר הוצאת חוטי האפטוס, הוא התרשם שנעשתה שליפה מלאה של החוטים. אך לשאלת ב"כ הנתבעים, אם ראה בפניה של התובעת חתכים שנעשו לשם הוצאת החוטים, השיב פרופ. וינקלר בשלילה.
7.הנתבע העיד כי שיטת הטיפול בחוטי אפטוס נוצרה בשנים 1996 – 1997. הוא העיד כי החל לבצע טיפולים בחוטי אפטוס בשנת 2004, והוא מבצע אותן לאורך השנים, עד היום.
הנתבע הסביר כי טיפול זה אינו בגדר ניתוח, ולשיטתו - אינו בגדר פעולה כירורגית, "היות וסך הכל משתמשים בזריקה ובמחט ומשחילים את החוט מתחת לעור באמצעות המחט" (בעמ' 24 לפר'). עם זאת, הסכים הנתבע כי פעולה זו באה בגדר הפעולות שמוגדרות כ"כירורגיה זעירה" על פי תקנות בריאות העם (רישום מרפאות), התשמ"ז – 1987.
הנתבע אישר כי רישיון-הרופא שלו בישראל הוא כללי, ואין לו רישיון כרופא מומחה בתחום התמחות רפואי ספציפי כלשהו.
ב"כ התובעת עימת את הנתבע עם פרסום שלו באינטרנט – המוצג ת/ 3 – שם הוא מציג את עצמו כ"מומחה לרפואה אסטטית", למרות שאין קיים תחום כזה של מומחיות רפואית שמוכר על ידי משרד הבריאות, ולמרות שאין לנתבע רישיון של רופא-מומחה בתחום כלשהו.
הנתבע הסביר כי הוא הבין את המונח "מומחה" במובנו הלשוני, כמבטא ניסיון ומיומנות בתחום שבו מדובר. לאחר שקיבל ממשרד הבריאות מכתב התראה, שבו הובהר לו האיסור על פי החוק להשתמש במונח "מומחה" כפי שעשה, הורה הנתבע לאנשים שמטפלים בפרסומיו באינטרנט להסיר מפרסומים אלה את התואר "מומחה" (מכתבה אל הנתבע, של התובעת הראשית במשרד הבריאות, מיום 17.10.12, הומצא על ידי ב"כ הנתבעים).
כאמור, הנתבע טוען כי הטיפול בחוטי אפטוס אינו כרוך בסיכונים. עשויות להיות לו תופעות לוואי, כפי שפורט במסמך ההסכמה לטיפול (נספח נ/ 4 לתצהיר הנתבע), ובהן – אפשרות שכעבור זמן לאחר הטיפול יבצבץ חוט או חוטים מחוץ לעור.
"הדבר היחיד שיכול להיות עם הטיפול הזה, שעם המימיקה בחודש הראשון, יכול להיות שהחוטים יכולים קצת לזוז במילימטר, והמטופלת יכולה להרגיש את החוט. או שזה מסתדר לבד או שאני בודק אם צריך לקצר את החוט הבעייתי. ... לא ראיתי דברים אחרים, לא זיהומים ולא כלום" (בעמ' 27 לפר').
הנתבע העיד כי "ליתר ביטחון" הוא נותן אנטיביוטיקה למשך מספר ימים לאחר הטיפול, למרות שאין סכנה של זיהום. לשאלה על סכנת דימום השיב הנתבע: "מה שיכול להיות, לא קוראים לזה דימומים אלא נפיחות קלה בדרך כלל. אפשר גם שטפי דם קטנים פה ושם, במקומות שמחדירים את המחט. זה לכמה ימים" (בעמ' 28 לפר').
הנתבע שב ואישר כי יש אפשרות שהחוטים יבצבצו אל מחוץ לעור, וכי זו תופעת לוואי מוכרת של הטיפול בחוטי אפטוס. הנתבע הסביר, לעניין זה, את הצורך למצוא את האיזון הנכון בין אורך החוט שמשתמשים בו לבין מניעת בצבוצו של החוט החוצה:
"אמרתי שכן. האפשרות קיימת. החוט יכול לזוז, ומתי שהוא זז יכול לבצבץ החוצה.
ש. ואז מה עושים?
ת. עושים נקודה של הרדמה מקומית ומקצרים את החוט. זו פעולה שלוקחת שתי דקות.
(בחקירה החוזרת ציין הנתבע לגבי פעולה זו: "זה לקחת פינצטה ולחתוך"; בעמ' 31 לפר').
ש. כלומר, אתם בעצם גוזרים את הקצה?
ת. כן.
ש. לא מתעסקים בחוט שבפנים אלא גוזרים את הקצה?
ת. נכון. החוט הוא בנוי עם קרסים. הוא יותר סולידי כשהוא ארוך מתחת לעור, ויש יותר קרסים. לכן יש דילמה: כמה אורך חוט אני משאיר מתחת לעור, ואז קורה שהשארנו למטופלת הזו, עם המימיקות שלה, מילימטר או שניים יותר, ואז החוט זז ומבצבץ ומציק לה, ואז מקצרים אותו" (בעמ' 28 לפר').
בחקירה החוזרת השיב הנתבע כי הציע לתובעת לקצר את החוטים שבצבצו ממצחה - פעולה בת מספר דקות, ללא חיוב – אך התובעת ביקשה לקבוע מועד נפרד לביצוע פעולה זו. התובעת לא הגיעה אל הנתבע במועד שקבעה, ואף לא במועד נוסף שנקבע, וניתקה מגע עמו (ראו הפירוט בסעיף 10 ה' לתצהיר הנתבע).
ב"כ התובעת שאל את הנתבע אודות מצב החוטים, כשהתובעת הגיעה למרפאתו ביוני 2006 (כשנתיים לאחר הטיפול). הנתבע השיב כי יכול להיות שמצב החוטים שבצבצו היה דומה לזה שנראה בתצלומים ת/ 1 ו- ת/ 2.
הנתבע מגדיר תופעה כזאת של בצבוץ החוטים כתופעת לוואי רגילה של הטיפול ("רגילה", לשיטתו של הנתבע, משמעה: מוכרת, ועל כן בלתי מפתיעה, גם אם נדירה).
בטופס ההסכמה לטיפול (נספח נ/ 4 לתצהיר הנתבע) נאמר כי מדובר בתופעה נדירה ביותר. בעדותו בביהמ"ש העריך הנתבע את נפיצותה של תופעה זו בהיקף של 5% עד 10%. הוא ציין כי בחלק מהמקרים הללו החוט אינו מבצבץ אלא רק זז מתחת לעור, באופן שמפריע למטופל, ועל כן הוא מקצר את החוט גם במקרה כזה.
ב"כ התובעת שאל את הנתבע בעניין צורך שעלול להתעורר להוציא את חוטי האפטוס בשלמותם, ולא רק לקצרם, וזאת בשל זיהום שנגרם כתוצאה מהטיפול (נושא זה עלה אף במהלך עדותו של פרופ. וינקלר):
"תאשר כי בשיטת אפטוס, לפעמים נוצר מצב של זיהום שמצריך להוציא את החוט בשלמותו, ולא רק לקצר אותו.
ת. אף פעם לא ראיתי זיהום לאורך כל השנים.
שליפה של כל החוט – לפעמים קורה שהקרסים, אחיזתם מתרופפת מסיבה של מימיקה של הפנים או מכה חיצונית שגרמה לתזוזתם. כאשר הקרסים כבר לא תפוסים בתת-עור, אין כל תועלת בחוט עצמו.
כשמטופל מגיע אלי בטענה שהחוט זז, ואני בודק ומושך את החוט ורואה שהחוט חופשי, והקרסים אינם תופסים – במקרה כזה אין טעם להשאיר את החוט בתוך הפנים, ואז אני מושך החוצה את החוט בשלמותו. לטיפול זה דרושה הרדמה נקודתית, בנקודה שהחוט עושה מעין תפיחה (וזאת, אם החוט אינו מבצבץ החוצה). אני תופס את קצה החוט דרך נקודת המוצא ושולף אותו במלואו. לכך לא צריך הרדמה.
לבית המשפט: לא שמעתי על מקרה שמטופלת ביקשה לשלוף החוצה חוט אפטוס שכן תפוס על ידי הקרסים" (בעמ' 30 לפר').
8.מסקנתי היא כי התובעת לא הוכיחה את תביעתה.
התובעת טענה כי הנתבע לא נהג כלפיה גילוי נאות בנוגע לטיפול המדובר ולתופעות הלוואי שלו, וכי בכך הוא פגע באוטונומיה שלה ולא קיבל ממנה הסכמה מדעת לטיפול.
ב"כ התובעת הרחיב בסיכומיו אודות החובה לקבל הסכמה מדעת של המטופל, הן על פי חוק זכויות החולה, התשנ"ג – 1996, והן על פי הפסיקה; אולם לא היה צורך בטיעון משפטי זה, כיוון שהנתבע לא חלק על החובה לקבל הסכמה מדעת של המטופל (גם אם לא הגדיר את הטיפול בחוטי אפטוס כ"כירורגיה" וגם אם אינו בקיא בהגדרות על פי תקנות בריאות העם, אשר ב"כ התובעת הציג לפניו).
הנתבע המציא את המסמך בכתב, נספח נ/ 4 לתצהירו, שבו מתוארים מטרת הטיפול בחוטי אפטוס, אופן הטיפול וכן תופעות הלוואי האפשריות, תיאור מפורט בשפה מובנת.
התובעת אינה כופרת כי חתמה על מסמך זה, כאישור לכך שהבינה את ההסברים הללו וכי היא מסכימה לטיפול.
התובעת לא כפרה אף באמור בתצהירו של הנתבע, כי תחילה קיים עמה, ביום 11.8.04, יומיים לפני ביצוע הטיפול, פגישת ייעוץ, שבה נתן לה הסבר מלא אודות שיטת הטיפול בחוטי אפטוס, לרבות תופעות הלוואי האפשריות.
ב"כ התובעת טוען כי במסמך ההסבר יש מצג-שווא לגבי התופעה של בצבוץ חוטי האפטוס מהפנים, כפי שאירע לתובעת; וזאת בכך שתופעה זו מוצגת כ"נדירה ביותר", בניגוד לדבריו של הנתבע בעדותו, כי מדובר ב – 5% עד 10% מהמקרים, וכי התופעה אמנם נדירה אך אינה מפתיעה.
איני מקבלת את הטענה בדבר מצג השווא. עניין היכולת להרגיש או לראות את החוטים (תופעת ה"בצבוץ") צויין במפורש במסמך ההסבר, שעליו חתמה התובעת. תיאור התופעה כ"נדירה ביותר" אינו עומד בסתירה להסברו של הנתבע בעדותו, וודאי לא עד כדי "מצג שווא".
בהעדר מחלוקת על פגישת ההסבר המוקדמת עם הנתבע, ועל חתימתה של התובעת על דף ההסבר, לא מצאתי ממש בטענותיה של התובעת בדבר חוסר גילוי נאות על ידי הנתבע.
הפועל היוצא מכך הוא דחיית טענותיה של התובעת בדבר פגיעה באוטונומיה שלה, אי מתן הסכמה מדעת, וביצוע עוולת תקיפה כלפיה על ידי הנתבע.
ב"כ התובעת טוען כי אף במצג השווא של הנתבע את עצמו, כמומחה ל"רפואה אסטטית", יש משום הפרת חובת הגילוי הנאות, על כל השלכותיה כאמור לעיל.
אמנם, אין מחלוקת כי בפרסום שלו באינטרנט הציג עצמו הנתבע כמומחה ל"רפואה אסטטית", למרות שאין תחום מומחיות רפואית כזאת שמוכר על ידי משרד הבריאות.
הנתבע הסביר שהשתמש במונח "מומחה" כפי שהבינו בלשון לא משפטית, קרי: בעל ניסיון ומיומנות רבה ברפואה אסטטית (בפרסומים של הנתבע, המוצגים ת/ 3 ו- ת/ 4, מפורטים סוגים רבים של פעולות רפואיות לשיפור האסטטיקה, שהוא מבצע). משהועמד הנתבע - במכתב התראה של משרד הבריאות משנת 2012 – על השימוש שלא כדין שהוא עושה בתואר "מומחה", פעל הנתבע להסרת תואר זה מפרסומיו.
התובעת טוענת כי לו ידעה, שהנתבע אינו מומחה לכירורגיה פלסטית או לרפואת עור, היא לא היתה מבצעת את הטיפול אצלו. אולם הנתבע לא הציג עצמו כלל כמומחה בתחומים אלה, ואף התובעת בעדותה (בעמ' 15 לפר') אמרה שהציג עצמו כמומחה לאסטטיקה ולניתוחי פנים. התובעת פנתה אל הנתבע על פי מודעה שלו, שבה פרסם את הטיפול למתיחת פנים ללא ניתוח, בשיטת חוטי האפטוס. התובעת לא הראתה מצג של הנתבע, כי הוא רופא-מומחה בתחומים של כירורגיה פלסטית או של רפואת עור, וכאמור – גם בעדותה לא טענה כי הנתבע הציג לפניה מצג שווא כזה. בעדותה אמרה כי הנתבע אמר לה שהוא מומחה לאסטטיקה, לניתוחי פנים ולמתיחת פנים, "... אני לא יודעת איך קוראים לזה" (בעמ' 15 לפר').
אי-התקינות של השימוש, על ידי הנתבע, במונח "מומחה" היא, לענייננו, בעלת אופי פורמלי ולא מהותי. הנתבע לא היה מודע לכך שלפי פקודת הרופאים אסור לו להשתמש בתואר "מומחה", אלא אם הוכר על ידי משרד הבריאות כמומחה, לגבי תחום התמחות רפואי ספציפי שמוגדר על פי הדין, וכי הוא רשאי להשתמש רק בכינוי "דוקטור", כפי שפורט במכתב ששוגר אליו בשנת 2012 על ידי משרד הבריאות.
אולם "רפואה אסטטית", שבה רואה עצמו הנתבע כמומחה - במובן הלשוני של המילה, להבדיל מהמובן המשפטי – אינה כלל תחום התמחות רפואי מוכר, במובן הפורמלי-משפטי (פרופ. וינקלר הכריז, מייד עם שמיעת המילים "רפואה אסטטית": "אין כזה דבר רפואה אסטטית"; בעמ' 18 לפר').
הנתבע לא הציג, איפוא, לפני התובעת מצג-שווא, כאילו הוא בעל הכרה, על ידי משרד הבריאות, כרופא-מומחה, בתחום שבו קיימת התמחות רפואית רשמית, שטעונה הכרה כזאת.
לא בכדי צויינו בסעיף 5 לתצהירה של התובעת תחומי התמחות רפואית רשמיים: כירורגיה פלסטית ורפואת עור, שהם אמנם תחומי-התמחות שנקבעו על ידי משרד הבריאות.
אולם בניגוד לטענתה של התובעת בסעיף 5 לתצהירה: כי לו ידעה שהנתבע "אינו מומחה בכירורגיה פלסטית ו/או ברפואת עור", היא לא היתה מבצעת אצלו את הטיפול בהרמת הפנים – אמרה התובעת בעדותה כי "אינה יודעת איך קוראים לזה". מסתבר, איפוא, כי הדרישה שמבצע הטיפול בחוטי אפטוס יהיה רופא-מומחה בכירורגיה פלסטית או ברפואת עור, לא היתה כלל דרישה של התובעת עצמה, שהרי היא אינה יודעת "איך קוראים לזה"; ובפרסומים של הנתבע, ואף בדברים שהתובעת העידה שאמר לה, לא נאמר שהוא מומחה באחד משני תחומי ההתמחות הרפואית הללו.
התובעת פנתה אל הנתבע בעקבות הפרסום שלו אודות הטיפול להרמת פנים, ללא ניתוח, באמצעות חוטי אפטוס. בטיפול זה יש לנתבע ניסיון רב, והוא לא הציג לפני התובעת מצג שווא.
9.התובעת לא הוכיחה כי הנתבע התרשל בטיפולו בה, בשיטה של חוטי אפטוס, ולא הוכיחה את הנזקים אשר לטענתה נגרמו לה כתוצאה מטיפולו.
התובעת טענה כי הטיפול הרשלני גרם ליציאתם של הקרסים של חוטי האפטוס אל מחוץ לעור, דבר שגרם שריטות וחתכים בפניה. עוד טענה כי הטיפול הרשלני גרם זיהומים, דלקות ונפיחויות, שהצריכו טיפול תרופתי. טענה נוספת של התובעת היא, כי הטיפול הרשלני גרם לעיוות ולאי-סימטריה בפניה.
אולם התובעת לא המציאה ראייה כלשהי, לרבות לא מסמך רפואי, להוכחת הטענות הללו.
בעדותה בביהמ"ש (בעמ' 9, 10 לפר') הודתה כי לא פנתה בארה"ב לטיפול רפואי כלשהו.
את העיוות הנטען בפניה ביקשה להראות בביהמ"ש, אך לא נראה בפניה כל עיוות ואף לא כל דבר חריג אחר.
הטענה היחידה, שלגביה המציאה התובעת ראייה כלשהי (התצלומים ת/ 1 ו- ת/ 2), היא עניין הבצבוץ של חוטי האפטוס משלוש נקודות במצחה, כפי שנראה בתצלומים הללו.
ב"כ הנתבעים מפקפק במשקל הראייתי שניתן לתת לתצלומים אלה, שצולמו בשנת 2008 על ידי התובעת או מי מטעמה; וזאת לנוכח עדותו של פרופ. וינקלר, כי בבדיקות שערך לתובעת הוא לא ראה בצבוץ של החוטים ממצחה, כפי שנראה בתצלומים הללו, אלא גבשושיות מתחת לעור במקום שנמצאו החוטים.
עם זאת, הנתבע עצמו אישר בעדותו כי כשהתובעת הגיעה אליו, בשנת 2006, הוא ראה בצבוץ של החוטים כפי שנראה בתצלומים.
אולם התובעת לא הוכיחה כי בצבוץ החוטים גרם לה נזק. הנתבע הסביר כי בצבוץ החוטים עשוי להיגרם כתוצאה מהמימיקה של פני המטופל, או ממכה חיצונית, שעשוייה לגרום לתזוזה של החוטים ואף ל"בצבוץ" שלהם מפני העור בנקודות שבהן הושחלו.
הנתבע הסביר אף את השיקול להשתמש בחוט ארוך ככל הניתן, על מנת שיהיו יותר נקודות-אחיזה (קרסים), שיבטיחו "אורך-חיים" רב יותר למתיחת הפנים באמצעות חוטי האפטוס.
אם בצבוץ החוטים או תזוזתם מציקים למטופל, ניתן הדבר לפתרון בנקל על ידי קיצור החוט בנקודת המוצא, פעולה קצרה ופשוטה לביצוע. אין מחלוקת כי הנתבע הציע לתובעת פתרון זה, כשפנתה אליו כשנתיים לאחר הטיפול, וכי התובעת סירבה לכך.
כפי שצויין, התובעת לא הביאה כל ראייה להוכחת דלקות, נפיחויות וזיהומים, שהצריכו טיפול רפואי, לאורך השנים. התובעת אישרה כי בפועל היא לא פנתה כלל לטיפול רפואי בארה"ב, ופרופ. וינקלר, שבדק אותה מספר פעמים בארץ, כתב בחוות דעתו כי לא מצא זיהומים.
התובעת לא הוכיחה כי במשך חמש שנים ומעלה לאחר הטיפול – עד להוצאת חוטי האפטוס מפניה – היא עשתה דבר כלשהו בעניין הסבל שטענה לו, כתוצאה מבצבוץ החוטים.
בשנת 2006 היא דחתה, כאמור, את הצעתו של הנתבע לפתור עניין זה בדרך מהירה ופשוטה,
והיתה זו בחירתה-שלה.
באותה שנה ביקרה התובעת גם אצל פרופ. וינקלר, וכך מספר פעמים נוספות, עד שנת 2009, אך היא לא פעלה גם על פי עצתו (לבצע במרפאתו ניתוח מלא של מתיחת פנים).
התצלומים ת/ 1 ו- ת/ 2, שמדגימים את בצבוץ חוטי האפטוס משלוש נקודות במצחה של התובעת, אין בהם, כשלעצמם, כדי להוכיח נזק. ב"כ הנתבעים טוען כי ככל שתצלומים אלה מצביעים על צלקות שנותרו במצח, בקו השיער, אזי גם ניתוח למתיחת הפנים, שכרוך בחתכים, היה מותיר צלקות, כפי שהעיד פרופ. וינקלר.
10.חוות דעת המומחה של פרופ. וינקלר אינה תומכת בתביעתה של התובעת.
דבריו הכלליים של פרופ. וינקלר, בחוות דעתו, כנגד שיטת חוטי האפטוס, לא נתמכו באסמכתא כלשהי. במהלך עדותו בביהמ"ש הסתבר כי קביעתו הנחרצת, בחוות דעתו, ולפיה שיטת חוטי האפטוס נזנחה בשל סיבוכים שגרמה, אינה מתבססת על נתונים ספציפיים בדו"חות או במחקר כלשהו, אלא רק על השערתו או מסקנתו. מסקנה זו מבוססת על טענתו כי לא הגיעו לטיפול במחלקתו בבית החולים מקרי סיבוכים של חוטי אפטוס, ומ"העדרם" של מקרי-סיבוכים כאלה, הסיק כי שיטת טיפול זו נזנחה בשל הסיבוכים שגרמה.
למותר להכביר דברים על חוסר הרצינות שבהסקת מסקנות עובדתיות בדרך כזאת.
אין איפוא לפני כל חומר ראיות שתומך בתמונת הדברים שניסתה התובעת להציג, באמצעות חלק זה של חוות דעת המומחה מטעמה: כאילו הנתבע הציע לה, מלכתחילה, טיפול של מתיחת פנים באמצעות שיטה קלוקלת ועתירת סיבוכים, שנפסלה על ידי "עולם הרפואה".
בסוף חוות הדעת כותב פרופ. וינקלר כי יש סיכוי שנותרו עוד חוטים בפניה של התובעת, למרות שבדיקתו האחרונה נערכה לאחר שהחוטים הוצאו מפניה על ידי רופאה בארה"ב; ובעדותו בביהמ"ש אמר שבבדיקה זו הוא לא הבחין עוד בשרידי החוטים. בחוות דעתו כותב פרופ. וינקלר כי חוטים אלה, שנותרו בפני התובעת, עלולים לגרום זיהומים; וכי זיהום עתידי כזה יצריך התערבות ניתוחית בהיקף של ניתוח כוללני, אשר עלותו במרפאתו היא 60,000 ₪.
בכל הכבוד, אלה דברים מגמתיים ו"מועצמים" שמבוססים על העובדה, כביכול, שנותרו עוד חוטים בפני התובעת, עובדה שלא בוססה, ואשר בעדותו בביהמ"ש המומחה למעשה שלל אותה.
למותר לומר כי עניינים מצטברים אלה גורעים ממשקלה של חוות דעת המומחה.
11.פרופ. וינקלר בדק את התובעת לראשונה בשנת 2006, כשנתיים לאחר הטיפול על ידי הנתבע.
את קביעתו, כי טיפולו של הנתבע נכשל ולא הניב כל תוצאות, מעמיד פרופ. וינקלר במילים: "הגברת לא נראית כמי שעברה טיפול להצערת פנים".
דא עקא, פרופ. וינקלר לא ראה את התובעת לפני הטיפול, בשנת 2004, ואף לא זמן מה אחריו, ולכן לא היה לו בסיס-השוואה לגבי מראה פניה באותן תקופות, לעומת זה שראה בשנת 2006.
לעניין זה יוזכר כי אין מחלוקת (בין פרופ. וינקלר לבין הנתבע, ומן הסתם אף רופאים אחרים), כי טיפול למתיחת פנים, בין אם באמצעות ניתוח ובין אם באמצעות חוטי אפטוס, מחזיק מעמד רק מספר שנים, ואינו עוצר את המשך תהליך ההזדקנות.
משך הזמן שהטיפול מחזיק מעמד תלוי, בין היתר, בנתונים הגנטיים והפיזיולוגיים של המטופל, בתזונתו, באורח חייו (כגון: מידת החשיפה לשמש), ובנתונים נוספים.
פרופ. וינקלר אינו מציין כי בדק נתונים רלבנטיים כאלה לגבי התובעת.
ללא כל מידע אודות הנתונים הללו, וללא השוואה למראה פניה של התובעת לפני הטיפול בשנת 2004 וזמן קצר אחריו; לא השתכנעתי בקיומו של קשר סיבתי בין מראה פניה של התובעת בשנת 2006 – שממנו בלבד התרשם פרופ. וינקלר כי אינה נראית כמי שעברה טיפול להצערת פנים – לבין הטיפול בחוטי האפטוס שביצע הנתבע בשנת 2004.
במילים אחרות: גם אם התרשמותו האישית של פרופ. וינקלר, בשנת 2006, היתה כי התובעת אינה נראית כמי שעברה טיפול להצערת פנים – עדיין אין בכך בלבד כדי לבסס מסקנה כי טיפולו של הנתבע, בשנת 2004, היה רשלני או כי נכשל.
פרופ. וינקלר בדק את התובעת כארבע פעמים, בשנים 2006 – 2009. בעדותו בביהמ"ש אמר כי מצב חוטי האפטוס בפניה, בבדיקותיו אלה, היה יותר מינורי מבצבוץ החוטים בשלוש נקודות במצח, כפי שנראה בתצלומים ת/ 1 ו- ת/ 2.
הדבר תומך בטיעונו של ב"כ הנתבעים, כי אין בתצלומים הללו כדי לבסס את טענת התובעת בדבר נזק שנגרם לה מהטיפול על ידי הנתבע.
על פי המפורט לעיל, בצבוץ החוטים הוא תופעת לוואי אפשרית של הטיפול, שאינה מעידה על רשלנות בטיפול ואשר ניתנת לפתרון בנקל. אין מחלוקת כי הנתבע הציע לתובעת פתרון זה, וכי היא דחתה את הצעתו.
לגבי טיפול ב"בצבוץ" החוטים על ידי קיצור החוט בקצהו, לא חלק פרופ. וינקלר על כך שאם מדובר רק בקיצור החוט, להבדיל משליפתו, אין צורך בהרדמה. על פי הסברו, הצורך בהרדמה כללית לשם הוצאת החוטים נובע מכך שקרסיהם של החוטים נעוצים ברקמת הפנים, לשם מתיחת הפנים, ויש צורך בהרדמה כללית לשם פתיחת עור הפנים ושחרור הקרסים הנעוצים בהם.
מנגד העיד הנתבע כי במשך הזמן נשמטת אחיזתם של הקרסים ברקמת הפנים, ובמצב שבו אין עוד אחיזה של הקרסים, הופכים חוטי האפטוס למיותרים. במצב כזה ניתן לשלוף את החוטים ללא מעצור, כמו ששולפים תפרים, ולשם כך אין צורך בהרדמה. הנתבע הצהיר כי הוא מעולם לא שמע על מטופלת שביקשה להוציא את חוטי האפטוס מפניה, כאשר קרסיהם עדיין נעוצים ברקמת הפנים ועדיין מבצעים את פעולת המתיחה של הפנים.
מהראיות החלקיות שלפני, לגבי הניתוח שהתובעת עברה בארה"ב בשנת 2009, ואשר לטענתה במהלכו הוצאו מפניה חוטי האפטוס, עולה כי החוטים הוצאו במלואם, ככל הנראה – על ידי שליפתם, ללא צורך בחתכים בפנים (כך עולה מתשובותיו של פרופ. וינקלר בעדותו). הדבר מתיישב עם דבריהם של הנתבע ושל פרופ. וינקלר גם יחד, כי כל טיפול למתיחת פנים מחזיק מעמד רק מספר שנים. במקרה שלנו, חלפו כחמש שנים בין טיפולו של הנתבע לבין הניתוח שעברה התובעת בשנת 2009. אפשר כי בתקופה זו נשמטה כבר אחיזתם של קרסי החוטים ברקמת תת-העור בפני התובעת, ועל כן ניתן היה לשלוף את החוטים מפניה בדומה לשליפת תפרים. התובעת לא הוכיחה (ולמעשה גם לא טענה) כי היה צורך בהרדמה מלאה לשם הוצאת החוטים מפניה, שהרי ממילא היתה תחת הרדמה כללית, בשל הניתוח הגדול שעברה (בין אם היה זה ניתוח שיניים ובין אם ניתוח להקטנת החזה).
12.התמונה שמצטיירת היא איפוא: אפשר שהתובעת לא היתה מרוצה מהתוצאה של הטיפול באמצעות חוטי האפטוס. יכולות להיות לכך מספר סיבות, אך התובעת לא הוכיחה כי הנתבע התרשל בביצוע הטיפול או כי נגרם לה נזק כתוצאה ממנו.
כשנתיים לאחר הטיפול התלוננה התובעת על בצבוץ של החוטים במספר נקודות במצחה. זו תופעה מוכרת, אם כי אינה שכיחה. ניתן לטפל בבצבוץ החוטים באמצעות קיצורם בנקודת ההשחלה, פעולה פשוטה, אשר אף פרופ. וינקלר אישר שאינה מצריכה הרדמה. התובעת דחתה את הצעתו של הנתבע לקצר את החוטים שבצבצו.
התובעת לא הוכיחה כלל את טענתה כי במשך כחמש שנים היא סבלה מזיהומים ומדלקות כתוצאה מהטיפול, ונזקקה לטיפול תרופתי.
13.סיכומו של דבר, התובעת לא הוכיחה כלל את תביעתה, ועל כן היא נדחית.
התובעת תשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 2,000 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 10,000 ₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
14.המזכירות תשלח את פסק הדין לב"כ הצדדים.
ניתן היום, כ"ב תמוז תשע"ד, 20 יולי 2014, בהעדר הצדדים.
