1.התובעת ילידת 21.2.60. בשנת 1992 ילדה את בתה הבכורה. על פי הנטען בכתבי הטענות מטעם התובעת, שנה לאחר לידתה של בתה הבכורה, ביקשה התובעת להרות בשנית. לאחר ניסיונות להיקלט להריון אשר לא צלחו, החליטו התובעת ובעלה לפנות לרופא נשים על מנת לבחון התערבות גניקולוגית שתסייע להם להיות הורים בשנית. התובעת פנתה לנתבע 1 על מנת שיוכל לסייע לה בכך. נתבעת 2 היא קופת החולים במסגרתה עבד הנתבע 1 ובמסגרתה טופלה התובעת. במהלך התנהלות תיק זה, הלך לעולמו נתבע 1, ושאלות רבות נותרו במחלוקת, הן עובדתיות והן משפטיות אשר הכרעה בהן נחוצה.
2.התובענה הוגשה בעיקר בשל שתי טענות מרכזיות אותן מעלה התובעת: הראשונה, טיפול מיותר בהשריית ביוץ עקב העדר אבחון ראוי ועיכוב גדול בהפנייתה לטיפולי הפריה חוץ גופית. וכן עקב מחלת הלופוס בה לקתה בזיקה לטיפולים המיותרים אותם נאלצה לעבור בהוראת הנתבע. כמובן, שהמחלוקות מורכבות יותר והצדדים אינם מסכימים על כל רכיבי התביעה הכוללים אחריות, הפרת האחריות, הקשר הסיבתי והנזק לגבי כל אחת מן הטענות שבפיהם. על קצה המזלג, ובין שאר טענות ההגנה, הנתבעים מפנים אצבע מאשימה כלפי התובעת וטוענים כי היא אחראית על מצבה בשל נתוניה האישיים וחוסר שיתוף פעולה מצדה לאורך השנים. בכך יעסוק תיק זה.
מועד הפניה של התובעת אל הנתבע:
3.התובעת טוענת בסיכומיה כי היא הגיעה לטיפול אצל הנתבע לראשונה בגיל 33-34 (כאשר הופנתה להפריה חוץ גופית רק בגיל 41). מנגד, טוענים הנתבעים כי התובעת פנתה לראשונה לטיפול אצל הנתבע בשנת 1995 בהיותה בת 35. במכתב שצורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעים) מיום 1.2.01 בו כתב ד"ר גרוס כי: "בשנת 95 הגברת הנ"ל פנתה אליי לבירור וטיפול עקב אי פוריות משנית של 3.5 שנים. לפני שפנתה אליי טופלה אצל רופא אחר במסגרת קופת חולים לאומית, במשך מספר שנים ללא היריון...".
4.לא מצאתי מכתב קודם למכתב הרפואי הנ"ל שנערך על ידי נתבע 1 ועל כן אני סבור כי על פי הרשומות הרפואיות שצורפו פנתה התובעת לראשונה לטיפול אצל הנתבע בשנת 1995 בהיותה בת 35. כאשר ישנם רישומים על פניות התובעת לרופאים אחרים קודם לכן בשנת 1994.
רצף הטיפולים עד להפניה לIVF:
5.עיקר טענת הנתבעים היא כי, התובעת לא טופלה באופן רציף אצל הנתבע:
א.הנתבעים טוענים כי התובעת טופלה בשנת 1996 במשך חצי שנה אצל ד"ר אדריאן, על פי הרשומות הרפואיות התובעת טופלה אצלו בשלושה מחזורי טיפול בהשריית ביוץ שהסתיימו בחודש יוני 1996. התובעת הוזמנה להמשך טיפול אולם שבה רק לאחר שנה וחצי, כלומר בדצמבר 1997, אז הופנתה לוועדת פריון לטיפול בתרופת הפרגונל. לאחר ההפניה שבה לאחר שנה, בשנת 1999לצורך השלמת טיפול כשהיא מטופלת בפרגונל. במהלך שנת 1999-2000 עברה בדיקות אולטרסאונד אצל ד"ר אדריאן בהתאם להפניית ד"ר גרוס. ד"ר אדריאן הצהיר כי התובעת לא הייתה בטיפולו של ד"ר גרוס משנת 1996ועד שנת 1998 כולל.
ב.הנתבעים מוסיפים וטוענים אודות פלט המחשב שמראה כי התובעת לא רכשה כל תרופה להשריית ביוץ עובר לשנת 1998 ויש תיעוד רק לגבי שנת 1999והלאה. ד"ר ויטמן מנהל מחלקת תרופות אצל הנתבעת 2 העיד כי תרופה מסוג פרגונל הייתה בסל התרופות כבר בשנת 1998, בסבסוד של 50% מהעלות.
ג.כמו כן, התובעת לא התלוננה בפני שתי ועדות המל"ל על סבלה ועל מסכת הטיפולים שקיבלה אצל ד"ר גרוס ובכלל טיפולי הפוריות. דבר המעיד כי לא טופלה כלל בשנים אלו.
6.מנגד, טוענת התובעת כי, אין לקבל את הטענה לפיה התובעת היא שהפסיקה את קבלת הטיפולים וזאת מן הטעמים הבאים:
א.הנתבעים צרפו רק רשימה חלקית של הרשומה הרפואית.
ב.מומחה בית המשפט ציין כי לו הפסיקה מטופלת טיפול מיוזמתה היה על כך תיעוד ברשומות הרפואיות.
ג.הנתבעים מודים כי התובעת נשלחה לטיפולים רפואיים במרפאת רמת גן בימים א' וג' אך לא צרפו תיעוד לגבי איזה טיפולים רפואיים קיבלה ובאילו תאריכים. כאשר רק התובעת איתרה מסמך ממרפאת רמת גן בעוד שהשליטה על התיקים הרפואיים מצויים אצל הנתבעים. לתיק בית המשפט צורף מסמך מיום 1.2.01 חתום על ידי הנתבעת לפיו נכתב כי הנתבע טיפל בתובעת במהלך שש שנים. לפי טופס הפנייה לוועדות הפוריות משנת 97, מצוינות הבדיקות הרפואיות שנעשו בתובעת בשנת 96 אשר מסמכים אלו לא צורפו לתיק בית המשפט.
ד.ד"ר ויטמן מטעם הנתבעים הצהיר כי אינו יכול לדעת אילו תרופות הונפקו לפני שנת 1998, לא ניתן לדעת מתי בשנת 1998 המערכת הייתה ממוחשבת .התובעת העידה כי את חלק מהתרופות רכשה באופן פרטי. בשנת 98 מופיעה רשומה קצרה של רכישת תרופות אולם בשנת 99 ואילך רשומה עקבית של רכישת תרופות פעם בחודש מסוגים שאינם קשורים לטיפולי פריון. כך גם בשנת 2001 התובעת רוכשת על בסיס פעם עד פעמיים בחודש. מומחה הנתבעים ציין כי אדם יכול לרכוש תרופות באופן פרטי כאשר הרכישה לא תתועד ברשומות הרפואיות והתובעת העידה כי בעת שרכשה תרופות אלו באופן פרטי הן כלל לא היו בסל התרופות.
7.ד"ר כץ מטעם הנתבעים הצהיר כי התובעת התחילה הטיפול אצלו בשנת 96 אולם כבר בשנת 94 על פי עדותו התובעת טופלה אצלו – על פי בדיקת אולטראסאונד אליה נשלחה. התובעת טוענת כי אם היא החלה הטיפול כבר בשנת 94 אצל ד"ר כץ בתרופות להשריית ביוץ הרי שהיה צורך לטפל בה כך רק במשך שנה ולהעבירה בגיל 35 לטיפולי הפריה חוץ גופית. התובעת טוענת כי מכל האמור נטל הראיה לאי קיום טיפול רפואי בשנים הרלבנטיות עובר לשכם הנתבעים בשל הליקויים ברשומות הרפואיות.
8.ד"ר כץ העיד כי הוא עבד אז עם כרטיסיות שבהן תיעד באופן ידני את ביקורי המטופלים. יש בתיעוד הרפואי שלושה כרטיסי מעקב של מחזורי טיפול והשאר אלו טיפולים מטעם הנתבע. הרופא העיד כי הוא ראה רישום אודות טיפול של התובעת אצל ד"ר הרטוב משנת 1994 לאחר מכן אצל הנתבע בשנת 1995 – טיפול אחד של איקקלומין. וביום 23.4.96 הגיעה התובעת אליו לטיפול. בשנת 1996 טופלה התובעת אצלו שלוש פעמים כאשר כל הטיפולים הסתיימו ביוני 1996. לאחר הביקור האחרון התובעת הוזמנה להמשך טיפול ולא הגיעה. הביקור הבא אצלו היה בדצמבר 1997 ואז העיד כי לא טיפל בה בגלל גילה המבוגר מעל ל- 45 שנים. העביר אותה לוועדת פריון לשם החלטה האם לטפל בתרופת הפרגונל. הרופא ציין כי התובעת טופלה אצל ד"ר גרוס, וממנו בשנת 1996 עברה אליו, פעמיים נבדקה אצלו בחודש יוני ופעם בדצמבר בשנת 1997, לאחר מכן הופנתה על ידיו לוועדת הפריון ומשם לטיפול אצל ד"ר גרוס שוב. הרופא מניח כי יכול להיות שד"ר גרוס עבד במספר סניפים. העיד כי הוא יודע מידע אישי שד"ר גרוס עבד בתל אביב ובשלב מסוים עבר לרמת גן. העיד כי כאשר הוא ערך את צילום הרחם – צילום הרחם נמצא תקין. העיד כי התובעת פנתה אליו בגיל 36 אחרי שהיא קיבלה טיפולים לא סדירים מספר פעמים, הגיעה לגיל מתקדם והיה מעוניין לקצר את התהליכים ולכן הפנה אותה לוועדת הפריון לבצע טיפולי פרגונל, בוועדה הזו ישב גם ד"ר גרוס.
9.מצאתי לנכון לקבל את עדותה של התובעת ולקבוע כי התובעת טופלה אצל ד"ר גרוס המנוח משנת 1995 ועד ליום הפנייתה להפריה חוץ גופית. אני מסכים כי על פי התיעוד הרפואי התובעת טופלה במספר טיפולים אצל רופאים שונים נוספים, אולם ככל העולה ממכתביו של הנתבע נראה כי חסר תיעוד רפואי. כך למשל מציין הנתבע מכתב צורף לתיק המוצגים מטעם הנתבעים) מיום 1.2.01- "... במסגרת הבירור לאי פוריות משנית היא עברה צילום רחם ב-6/95 שהיה תקין. עברה גם טיפולים על ידי גורמי ביוץ HCG/CC מספר מחזורים ללא תוצאות. בדיקת הזרע של הבעל S.A הייתה תקינה. הפרופיל ההורמונאלי בגדר הנורמה. הנ"ל עברה אצלי עוד מספר טיפולים על ידי גורמי ביוץ, לאור תוצאות צילום הרחם שהיה תקין. מאחר ולא הרתה כאשר הגורם המכני נשלל על ידי צילום הרחם, נשלחה להשלמת הבירור המכאני ב- 11/00 ועברה לפרוסקופיה והיסטרוסקופיה. בלפרוסקופיה נתגלה חסימה דו צדדית קרבנית והידבקויות נרחבות באגן הקטן ורחם שרירני. בהיסטרוסקופיה נכרת פוליפ אנדומטראלי".
10.כלומר הנתבע בעצמו מציין כי התובעת עברה טיפולים רבים אצלו אולם תיעוד אודות תאריכי ביצועם המלאים לא נמצאו. בנוסף, ככל העולה ממכתבו של ד"ר גרוס משנת 2005 בו הנתבע מודיע על תביעה נגדו – הוא מציין כי התובעת התחילה הטיפולים אצלו בשנת 1995 בשל בעיה מכנית ולאחר מכן הופנתה לטיפולי הפריה חוץ גופית. כמו כן צוין כי : "כל ההעתקים מהתיק הרפואי ברמת גן". אולם תיק רפואי ממרפאתו ברמת גן לא נמצא. על כן אני סבור כי הכף נוטה לגרסתה של התובעת וקובע כי לא נפל פגם בהתנהלותה של התובעת וכל טענה לפיה התובעת היא נמנעה מלהגיע לטיפולים אצל הנתבע- לא הוכחה. לעומת זאת, ישנן ראיות המעידות על טיפולים רבים אצל הנתבע משנת 1995 ועד להפנייתה לטיפולי החוץ גופיים בשנת 2001 . השתכנעתי כי התיק הרפואי המלא של התובעת אצל הנתבע לא צורף במלואו.
11.כמו כן אני מקבל את טענתה של התובעת לפיה אם היא נמנעה מטיפול מיוזמתה, סביר להניח כי הערה אודות הימנעות זו הייתה מצויה בתיק הרפואי. באשר לרישומי התרופות, על פי חקירת ד"ר וייטמן דן אנדרה: כי משנת 1998 יש תרשומת ממוחשבת לגבי מרשמי התרופות ולפני שנה זו אין הוא יכול לדעת אילו תרופות נרשמו לתובעת. העד אישר כי בשנת 1998 יש לו רישומים ב- 30/1 ובפברואר על רכישת תרופות בלבד שהם אינם לפריון. בשנים 2000-2001 יש רישום על תרופות לפריון. בזמנים הרלבנטיים הסבסוד של תרופת הפרגונל היה כחמישים אחוזים דרך הקופה.
האם חל עיכוב בהפניית התובעת לטיפולי הפריה חוץ גופית?
12.התובעת מפנה לחוות דעת מטעמה שנערכה על ידי פרופ' שנקר (לא העיד) לפיה:
א.התובעת אובחנה כסובלת מעקרות על רקע בלתי ידוע. ורק לאחר 5 שנים, בשנת 2000 נשלחה התובעת לבצע את בדיקת הלפרוסקופיה בה אובחנה אי פוריות מכנית קשה בשל הידבקויות בדרגה קשה באגן אשר היוו את הגורם לאי הפוריות. המומחה סבור כי היה על הנתבע לשלוח התובעת לביצוע הבדיקה בשלבים מוקדמים, כבר בשנת 1995, כאשר ביצוע טיפולים במשך 5 שנים היו ללא סיכוי וללא תועלת וכבר בשלב זה היה צריך לשלוח התובעת לטיפולי הפריה חוץ גופית.
ב.המומחה סבור כי אי הצלחת טיפולי ההפריה שביצעה התובעת החל משנת 2000 (במהלך שלוש שנים בוצעו 10 טיפולים) טמון בגילה המתקדם של התובעת, התובעת הגיעה כבר לגיל 44 , כאשר בגיל זה הצלחת הטיפולים יורדת מאד, והיה צורך להתחיל הטיפולים בגיל 35 אז סביר להניח כי סיכויי הצלחת הטיפולים היו גבוהים הרבה יותר.
ג.המומחה סבור כי התובעת לא נכנסה להיריון בשל טיפול לקוי במהלך חמש שנים, בו לא בוצעו בדיקות יסודיות שהיו מאפשרות אבחנת העקרות המכנית, במקום זאת טופלה בתכשירים הורמונאליים לא יעילים ביחס למצבה הרפואי. רק לאחר 5 שנים נשלחה לביצוע בדיקת לפרוסקופיה אשר אפשרה אבחנה נכונה ועל כן רק אז נשלחה לביצוע טיפולי הפריה. יש להניח כי אם הייתה נשלחת לביצוע טיפולים אלו חמש שנים קודם לכן, הייתה יכולה להיקלט להיריון בסיכויים גבוהים יותר מאשר בגיל מתקדם.
13. פרופ' אליהו כספי, מומחה הנתבעת, העיד כי:
א.המומחה העיד כי על פי הנתונים בתקופה הרלבנטית בשישה מחזורי הפרייה חוץ גופית בנשים בנות 34, הסטטיסטיקה אומרת כי יתקבלו 60% סיכויים להריונות ומתוכם כמחצית לידות. עד גיל 40 הסיכוי ללידה עומד על 40% כאשר מעל לגיל 40 הסיכוי ללידה 12% על פי מחקר של פרופ' זיידמן (מומחה בית המשפט).
ב.הסיבה שלא שלחו את התובעת בהיותה בגיל 34 לטיפולי הפריה חוץ גופית מההתחלה משום שההליך מסוכן ולא מיהרו לשלוח נשים לתהליך כזה לפני שממצים את כל הטיפולים האחרים.
ג.המומחה סבור כי כנראה מטפליה של התובעת חשבו כי היו לה בעיות באיכות הביציות ועל כן לא שלחו אותה לטיפול בהפריה קודם לכן- וזה סביר מאד בעיניו. זאת משום שלא נצפו בתיעוד הרפואי מסמכים המורים על בעיה רפואית אחרת.
ד.המומחה סבור כי גם גילו המאוחר של בעלה של התובעת יחד עם גילה של התובעת מנעו את הצלחת ההפריות בסופו של יום. המומחה הסביר כי לא ניתן לבדוק איכות ביציות, ניתן ללמוד רק אם מקבלים עוברים שנראים פגומים או עוברים תקינים שלא מגיעים כדי היריון. תרופות של השרית ביוץ לא יכולות לפתור את בעיית איכות הביציות. השריית הביוץ לדעת המומחה נעשית על פי בקשת המטופלת המעוניינת להיכנס להיריון ולוחצת על רופאיה לעשות עוד ועוד טיפולים למרות שאין הצדקה רפואית לכך. המומחה הסביר כי אם מטופלת מגיעה אליו עם בעיה דומה מכלול הטיפולים שהוא היה מבצע בטרם הפניה להפריה חוץ גופית היו יכולים להגיע גם לעד ארבע שנים של טיפולים.
14.בית המשפט מינה מומחה מטעמו, את פרופ' דניאל זיידמן אשר פרט לגבי עיכוב הפניה לטיפולי הפרייה כי, הטיפול המקובל בנשים עם אבחנה של אי פריון משני על רקע בלתי מוסבר עם תרופות גורמות ביוץ לוקח בדרך כלל שנה עד שנתיים. במקרה זה חלפו 5-6 שנים עד שהתובעת הופנתה לטיפולי הפריה, תקופה ממושכת יחסית. בעדותו ציין כי:
א.מתוצאות האולטראסאונד עולה כי משנת 1994 התובעת עדיין בייצה. בגיל 34 לדעת המומחה, מעל 90% מהנשים ישיגו תוך שישה טיפולי הפריה חוץ גופית – היריון. בהנחה והיו שולחים את התובעת להפריה חוץ גופית בשנת 1995 לאחר שנה אחת של טיפולי השריית ביוץ, אזי סיכויי ההצלחה להיריון בסביבות 30% לטיפול כאשר הסיכוי המצטבר בגיל הזה לכל הטיפולים הוא מעל ל-90%.
ב.באשר לשיקולים לאי הפנייתה לטיפולי הפריה מהר, העיד מומחה בית המשפט כי, התובעת סבלה מבעיות בעמ"ש ויתר לחץ דם עובר לשנת 1993, כלומר כבר מגיל צעיר היא סבלה מבעיות רפואיות והוא כמומחה לא היה שואב ביציות ממי שסבלה מפריצת דיסק במצב אקוטי כדוגמת התובעת בגלל קשיים פיסיים בטיפול, להבדיל ממצב בו יכולה הייתה להיכנס להיריון בקיום יחסי מין רגילים.
15.אני סבור כי היה עיכוב של ממש בשליחת התובעת לטיפולי ההפריה החוץ גופית. התובעת הגיעה לטיפולים אצל הנתבע לאחר שנה בה ניסתה באופן עצמאי להיכנס להריון ללא הצלחה וכן לאחר כשלוש שנים בהן טופלה לצורך מטרה זו- ללא הצלחה. על פי מכלול הבדיקות לא נמצאו ליקויים בביוץ אצל התובעת, לא הוכחה הטענה לפיה יש קשר בין מצבה הרפואי של התובעת כגורם המונע הפנייתה לטיפולי הפריה ואם הייתה סיבה כזו היא לא צוינה בתיעוד הרפואי. מומחה בית המשפט הסביר כי הנטייה של הרופאים היא דווקא לשלוח מטופלת לטיפולי הפריה מגיל 35 כי כך משיגים תוצאות בפחות טיפולים ובפחות זמן .
האם טיפולי השריית הביוץ שקיבלה התובעת היו סבירים?
16.התובעת מפנה לחוות דעת מטעמה שנערכה על ידי פרופ' שנקר בה פרט המומחה מטעמה כי:
א.בעברה של התובעת אובחנו גורמים אשר יכולים היו להעיד על אפשרות לעקרות מכנית: מספר ניתוחים בדרכי השתן, כריתת תוספתן וביצוע הפסקת היריון (ספונטני) יזומה. לאחר הלידה הראשונה של התובעת לא ניתן היה לשלול תהליך זיהומי סמוי אשר היה יכול לגרום לפתולוגיה באגן היכול לגרום להידבקויות בתוך האגן.
ב.התובעת פנתה לראשונה לבירור אי פוריות משנית בשנת 1995 בקופת החולים. הבירור נערך 5 שנים ומתוך הנתונים העולים ממכתבו של הנתבע 1, היו לפניו מספר גורמים שהיו יכולים להעיד על אי פוריות משנית: בדיקת זרע תקינה, בירור הורמונלי של האישה התגלה בגבולות הנורמה, היו לה מחזורי ביוץ ספונטניים. למרות זאת טופלה במחזורים חוזרים בגורמי ביוץ שכללו תכשירים של קלומיפן, גונוטרופינים- ללא תועלת.
ג.לא נשלל גורם מכני לאי הפוריות: חובה היה על המטפל בנסיבותיה של התובעת (עברה הרפואי כאמור: ניתוחים חוזרים באגן וכריתת תוספתן והפסקת היריון) לשלול באופן מוחלט קיום של הידבקויות באגן העלולות לגרום לפגיעה בתפקוד החצוצרות, הפרעה של אי פוריות מכנית עקב הגורם הנקבי שכיחה באוכלוסייה הישראלית בשיעור של 20%-30%.
ד.פגיעה בתפקוד החצוצרה ומניעת המפגש בין הזרע לביצית הוא הגורם לעקרות מכנית. אחד הגורמים לעקרות מכנית הוא זיהום גלוי או מוסווה באגן הקטן.
ה.אמנם הנתבע ביצע צילום רחם בשנת 1995 שאובחן כתקין אולם, גם ממצאים אלו לעיתים קרובות אינם מאפשרים אבחון עקרות מכנית על רקע הידבקויות בתוך האגן. רקע זה חייב להישלל אצל זוגות הסובלים מאי פוריות על מנת להעבירם למסלול של הפריה חוץ גופית גם בשנת 1995. על מנת לאבחן זאת היה על הנתבע לשלוח התובעת לבדיקת לפרוסקופיה. בדיקה זו נעשית כאשר יש ספק לגבי ה אבחנה של אי פוריות או במקרים של עקרות בלתי מוסברת בכדי לשלול מחלות באגן.
17.מנגד, מפנה הנתבעת לחוות דעתה שנערכה על ידי חוות דעת מומחה הנתבעים: פרופ' אליהו כספי, לפיה:
א.ביום 6.9.95 נעשה צילום רחם אשר פוענח כתקין, כלומר בחלל הרחם לא נצפו ממצאים חריגים העלולים להפריע לפוריות וכן היה מעבר חופשי דרך החצוצרות. הצילומים אבדו אך הממצאים צוינו על ידי הנתבע. לאור תקינותן של כל הבדיקות הבסיסיות לבירור אי הפריון ניתנו טיפולים מגוונים להגברת הפוריות בעזרת הורמונים ובעזרת הזרעות תוך רחמיות. משלא הרתה התובעת עד גיל 40 נשלחה לביצוע שתי בדיקות: בדיקת היטרוסקופיה- סקירה אופטית של חלל הרחם ובדיקת לפרוסקופיה- בדיקה פולשנית בהרדמה כללית בה מוחדר מכשיר אופטי לחלל הבטן לשם סקירה של אברי האגן, הרחם השחלות החצוצרות ועבירותן. בבדיקה אחרונה זו נצפו הידבקויות סביב אברי האגן, נצפה רחם עליו שרירן תת סרוזית קטנה. השחלות והחצוצרות לא נראו עקב הידבקויות. לא הוזרק בבדיקה זו חומר צבע דרך צוואר הרחם על מנת לצפות במעבר הצבע דרך החצוצרות. אולם לדעת המומחה, ממצאים אלו לא שוללים את העבירות התקינה של החצוצרות שנצפתה בצילומי הרחם.
ב.בראשית שנת 2001 בוצעו עשרה מחזורי טיפולי הפריה אשר לא צלחו לכדי היריון. בסוף 2003 הופסקו הטיפולים בשל גילה של התובעת, 43, עקב הסיכויים הקלושים להרות בגיל זה.
ג.המומחה טוען כי עברה הרפואי מצביע על כך שההידבקויות באגן התרחשו כבר בשנת 1978 קרוב לוודאי כסיבוך לניתוח אורולוגי שלישי שהזדהם קשות או כסיבוך להפלה מלאכותית או לאחר כריתת התוספתן. לאחר מכן בשנת 1991 הרתה וילדה התובעת בגיל 31. בלידה לא היה דבר שיכול היה לגרום להידבקויות באגן ומאז הלידה לא היה זיהום חמור של אברי המין הפנימיים שמסוגל לגרום להידבקויות נרחבות באברי האגן. המומחה סבור כי ברור שההיריון הראשון התרחש למרות ההידבקויות באגן. כמו כן, ידוע כי, הידבקויות בלבד סביב אברי מין פנימיים ללא סתימה מוחלטת של החצוצרות – לא מונעות לחלוטין את האפשרות להרות. במקרה הנוכחי החצוצרות לא היו סתומות כפי שהן נראו בחלל הרחם אשר בוצע על ידי הנתבע, הנתבע אבחן את צילום הרחם וקבע כי הוא תקין והחצוצרות היו עבירות. עבירות זו לא נשללה בלפרוסקופיה בה הן כלל לא נבדקו אלא שדובר על הידבקויות בלבד.
ד.לדעת המומחה, שגה מומחה התובעת שהסיק כי זיהום סמוי פיתח פתולוגיה והידבקויות אצל התובעת. זאת משום, שלא יעלה על הדעת שזיהום סמוי בשלב כלשהו לאחר הלידה יגרום להידבקויות כה קשות מבלי לגרום לתסמינים קשים ביותר הנובעים ממחלה בטנית קשה המלווה בכאבים ובחום גבוה.
ה.לדעת המומחה התובעת פנתה לבדיקות ולטיפולים בגלל אי פריון בגיל 34-35 בעוד גיל בעלה 44-45 גילאים בהם כבר חלה ירידה משמעותית בפריון ובסיכוי להרות על כל טיפול שהוא. עם פנייתה בוצעו אצל בני הזוג בדיקות ראשוניות כמקובל אשר כללו צילום רחם וחצוצרות בו נשללו גורם מכני לאי הפריון. בנתוני בדיקות אלה לא היה מקום לבצע בדיקה פולשנית בהרדמה כללית כמו לפרוסקופיה אלא לנסות טיפולים אמפיריים שאכן נעשו לא דופי.
ו.משלא הרתה בטיפולים אלה בוצעה לפרוסקופיה שהדגימה הידבקות אגנית סביב אברי המין הפנימיים מבלי שידגימו סתימה של החצוצרות. מדובר בהידבקויות ישנות אשר נוצרו בגיל צעיר ולא מנעו את ההיריון בגיל 31 . סביר ביותר לדעת המומחה, שהסיבה לאי הפריון הוא הגיל המתקדם של בני הזוג והקדמת טיפולי ההפריה לגיל 36-37 קרוב לוודאי שלא הייתה משנה את מצב האי פריון שנעשה בלתי הפיך. המומחה סבור כי ההתנהלות הרפואית במסגרת קופת החולים תאמה רמת רפואה סבירה ואין לראותה כאחראית לאי הפריון.
18.מומחה בית המשפט חוות דעת מומחה בית המשפט פרופ' דניאל זיידמן קבע בחוות דעתו באשר לטיפולים בהם טופלה התובעת כי:
א.לגבי עיכוב בהפניה לביצוע בדיקת לפרוסקופיה: ההסתמכות של הנתבע על צילום רחם שביצע סביר בעיני המומחה. בצילום רחם הסיכוי לאבחן בעיה קימת בחצוצרות הוא נמוך – 5%(אולם הטיפול הממושך עם השריית ביוץ במשך למעלה מחמש שנים אינה מובנת למומחה).
ב.המומחה סבור כי בטיפולי הפריה ישנו הבדל מהותי בין הסיכוי ללידת חי בגיל 36 (28.7%) לבין גיל 42 (9.0%) על פי מחקר מארה"ב משנת 2001 ועל פי סיכום רפואי המתנהל במרבית יחידות ההפריה.
ג.ככל העולה מתיק התביעה לקבלת נכות כללית שהגישה התובעת בסמוך לפנייתה לטיפולי הפריון אותה עת היא לא הייתה בריאה וסבלה מבעיות רפואיות: פריצת דיסק בעמ"ש, דלקות חוזרות בדרכי השתן, לחץ דם גבוה מיגרנות וקוצר ראיה קשה. המומחה פרט את עברה הרפואי של התובעת: בעיה בבלוטת התריס, תגובה לא תקינה של מערכת החיסון, חרדה, תסמונת התעלה הקרפאלית, יתר לחץ דם, כאבי גב, דלקות בדרכי השתן. המומחה הסכים כי נשים הסובלות מבעיות במערכת החיסונית יש לכך אצלן השפעה על ההרגשה הכללית ועל היכולת לתפקד. המומחה סבור כי אם לא היה ממהר להפנות אישה לטיפולי הפריה בגלל סיבות כאלה ואחרות היה מציין זאת ברשומה הרפואית. לא זכור לו כי ראה ציון הערה כזאת ברשומה הרפואית.
ד.המומחה הסביר כי בשנת 1997 היה מקובל לבצע 12 טיפולי השריית ביוץ לפני שליחה להפריה חוץ גופית ואילו היום מסתפקים בשישה טיפולים בלבד. אצל הנתבע נערך בירור מקובל לתובעת ולבעלה ובמהלך חמש שנים התבצעו תשעה טיפולי השריית ביוץ. אין תיעוד רפואי מדוע הטיפולים נעשו במרווחי זמן כאלו, לא צוין עיכוב בתיעוד הרפואי כתוצאה מחוסר הגעת התובעת. המומחה מסכים כי יש רופאים שאינם מציינים זאת ברישומיהם. בדרך כלל אם עיכוב נובע ממצב רפואי הרופאים נוהגים לציין זאת. העיד כי אין הנחיות ממשרד הבריאות כיצד על מרפאה לנהל רשומה רפואית ולכן יש שיפתחו רשומה ממוחשבת ויש שיפתחו רשומה ידנית.
19.המומחים מטעם הצדדים מסכימים כי ככל שגיל האישה עולה כך ישנה ירידה מתונה בפוריות הביציות. יש לבחון מה צפה הנתבע כרופא במצב הנתון של התובעת וכן, מה צריך היה ומה יכול היה לצפות נוכח אי התפתחות הטיפולים, מראש ולא כחוכמה לאחר מעשה. על כן משלא צלח הטיפול בהשריית הביוץ בשנה בראשונה, לאור גילה המתקדם (גיל 36 שנה לאחר תחילת הטיפול) היה על הנתבע לשלוח התובעת לטיפולי ההפריה החוץ גופית ולהימנע מהמשך הטיפול בהשריית הביוץ. בנוסף, קודם להפנייתה היה צורך להקדים את בדיקת הלפרוסקופיה, חרף היותה בדיקה פולשנית בהרדמה כללית, וכן לבחון עבירות החצוצרות על מנת לשלול את הבעיות המכאניות. הואיל ואין בדיקה היכולה לבחון איכות ביציות, הרי ששתי הבדיקות הראשונות היו נחוצות על מנת לוודא כי טיפולי השריית הביציות נחוצים או מיותרים. במיוחד מקום בו שאר הבדיקות (איכות זרע, הידבקויות וכדומה) נמצאו תקינות.
20.אמנם מומחה בית המשפט קבע כי טיפול בהשריית ביוץ עד 12 מחזורים הוא תקין וסביר, יש לזכור כי פרקטיקה מקובלת לא תכריע תמיד ובכל מצב את רמת ההתנהגות הראויה. ישנם גורמים נוספים העלולים להשפיע כמו גיל התחלתי של האישה וההיסטוריה הרפואית והטיפולית שלה. לא נפל דופי בבירור הראשוני שביצע הנתבע, אולם הפגם לטעמי נולד בטיפול ארוך מדיי ובבדיקות חסרות שלא שללו עבירות באופן מלא. היה על הנתבע לברר ולחקור גם אחר ממצאים נוספים הנדרשים לצורך קבלת החלטה וכל זאת בשקידה ובמאמץ סביר. קבלת החלטה על סמך נתונים חסרים, שהיה ניתן וצריך היה לקבלם, עלולה להיות החלטה בלתי הולמת המבססת את התרשלותו וכתוצאה מכך התעכבה הפנייתה של התובעת לטיפולי ההפריה. ההסתמכות על צילום חלל הרחם הייתה תקינה, אולם משאבד צילום הרחם ולא נמצא לבחינת המומחים בתיק, משנפטר הנתבע, לא ניתן לקבוע בוודאות כי אבחנתו של הנתבע הייתה נכונה ביחס לממצאים.
21.באשר לרכיב הקשר הסיבתי בין העיכוב בשליחת התובעת לטיפולי ההפריה לבין אי הצלחתם של טיפולים אלו, הרי שמומחה בית המשפט, פרופ' זיידמן קבע כי: " כאשר היא הגיעה לטיפולים למשל בוולפסון, בשנת 2003 איכות העוברים שלה נמוכה, זה אנו מייחסים לאיכות הביציות. פה נכנס גורם הגיל כי הגורם משפיע על הביציות זה איכות העוברים, כמובן אי אפשר לנחש מה היה קורה חמש שנים קודם". (פרוטוקול מיום 24.4.13 עמוד53-54). המומחה מסכים כי בשלב הזה -איכות הביציות היא שגרמה לתובעת לא להיקלט ולא ההידבקויות.
22.לגבי איכויות הביציות המומחה העיד כי עד גיל 35 רוב הנשים פוריות, אין הבדל גדול בין גיל 15 לגיל 35, לאחר מכן קיימת ירידה משמעותית. הצפי הכללי ש-85% מהזוגות בני ה-35 יצליחו להרות תוך שנה כאשר אחת הסיבות לחוסר ההצלחה היא איכות ביציות נמוך. המומחה מניח כי לפי איכות העוברים היה כשל אצל התובעת באיכות הביציות. אין ספק כי איכות הביציות בגיל 41 אצל התובעת היו נמוכות מאיכות הביציות בגיל 35. המומחה סבור כי בגיל 35 ולאחר שישה מחזורי טיפולי הפריה ניתן להשיג היריון. ככל שהאישה צעירה יותר סיכויי ההצלחה גדולים יותר כאשר יש הבדל מובהק בין גיל 35 לגילאי 40 ומעלה.
23.הנתבעים טוענים כי לא כל כניסה להיריון מבטיחה הולדת עובר חי. טענה זו נכונה אולם עצם העובדה כי נשלל מהתובעת הסיכוי הראשוני להיכנס להיריון מספיקה כדי לקבוע כי קיימת אחריות אשר הופרה. החובה המוטלת על פי דיני הרשלנות אינה לתוצאה אלא למאמץ ובחינת האמצעים הסבירים, בהיעדר אחריות מוחלטת מתחשבת בהסתברות להתרחשות נזק, בהוצאות הנדרשות על מנת למנעו, בחומרת הנזק בערך החברתי של התנהגות גורמת נזק וכד' [ע"א 323/89, קוהרי ואח' נ' מדינת ישראל, פד"י מה [2] 142, ע"א 2694/90, הסתדרות מדיצינית הדסה נ' מימון ואח', פד"י מו [5] 628, ע"א 4025/91, צבי נ' ד"ר קרול, פד"י נ [3] 784 ועוד]. יתירה מזו, אי אפשר לנבא מה יהיה סופו של היריון, גם כזה שהתחיל באופן עצמוני ותקין אצל נשים צעירות. על כן יש לבחון את הסיכוי ליכולת להיקלט להריון להבדיל מללדת ולד חי. גם אם הייתי מקבל את גישת הנתבעת לפיה הסיכוי ללדת ולד חי על פי מומחה בית המשפט הנה רק 25.6% (למטה מה- 51% הנדרשים) הרי כי פער של 16% (הנתון המתאים לגיל 42 -9%) הוא פער משמעותי שלא ניתן להתעלם ממנו. על כן אני סבור כי קיים קשר סיבתי בין אי כניסת התובעת להיריון ואי הצלחת טיפולי ההפריה החוץ גופית לבין העיכוב בהפניה וטיפולי השריית ביוץ ארוכים מדיי. אני סבור כי אין לייחס לתובעת כל אשם תורם.
מחלת הלופוס:
24.חוות דעת התובעת נערכה על ידי פרופ' א' מנחם נהיר, אשר קבע בה:
א.הרקע למחלה לדעת המומחה: משנת 2003 סבלה התובעת מכאבים ונפיחות בברך ימין ובאצבעות יד ימין כאשר לא נמצאה סיבה אורתופדית. בשנת 2006 אובחנה כסובלת מדלקת פרקים אשר מקורה, לדעת המומחה, כבר בשנת 2003 כאמור. בשנת 2003 לאחר בדיקות התגלה כי התובעת סובלת מזאבת אדמונית נפוצה, הואיל וכל רכיבי המחלה נתגלו בבדיקות. רמה גבוהה של נוגדנים נגד גרעין, של נוגדנים נגד דנ"א, נוגדנים נגד פוספוליפידים, ארטריטיס סימטרית והמטוריה בשתן התגלו בבדיקות- שהם למעשה הקריטריונים לאבחנת המחלה.
ב.המומחה מציין כי המחלה היא מחלה רב מערכתית אוטואימונית מולטי פקטוריאלית – כלומר נגרמת מיותר מגורם אחד. קיימת נטייה גנטית מסוימת למחלה, אולם המחלה תפרוץ בשילוב עם גורם סביבתי נוסף, כאשר אחד הגורמים העיקריים לפרוץ המחלה- הורמוני המין הנקבי – האסטרוגן ונגזרותיו. המומחה סבור כי עלייה באסטרוגנים עלולה לגרום להתפרצות המחלה. בהשריית ביוץ ישנה "הרעלת" הגוף באסטרוגנים.
ג.המומחה סבור כי גם כאשר התובעת הייתה בהיריון הראשון המחלה לא התפרצה ועל כן רק החשיפה החוזרת לכמויות מסיביות של אסטרוגנים בעת השריית ביוץ גרמה אצלה להופעת המחלה.
ד.מחלתה של התובעת מתבטאת בדלקת מפרקים הנשלטת על ידי תרופת פלקונית, בנוכחות נוגדנים נגד פוספוליפידים בגינם היא מקבלת טיפול באספירין ובמהמטוריה המצביעה על מעורבות הכליה. מעורבות המחלה במערכות אלו עלולה להחמיר בעתיד וגם הזאבת יכולה להתפשט ולפגוע באברי מטרה נוספים וכן עלולה להוות גורם סיכון למחלות קרדיווסקולריות.
ה.התובעת סובלת מזאבת אדמונית נפוצה שהופיעה בגין הטיפולים המרובים שקבלה להשריית ביוץ. על כן נכותה לדעת המומחה, 10% לפי סעיף 35 (1) ב' לתקנות המל"ל.
ו.בחקירתו- המומחה העיד כי לדעתו האסטרוגנים גרמו לפרוץ מחלת הלופוס ולא להחמרתה. המומחה מפנה לספר הלימוד של הריסון למהדורה 16 בו נכתב כי , נשים שנחשפו לגלולות נגד היריון שמכילות אסטרוגנים או לטיפול הורמונאלי תחליפי יש להן סיכון מוגבר לפתח את מחלת הלופוס- בערך פי שניים.
25.חוות דעת הנתבעת נערכה על ידי פרופ' אברהם ווינברגר, אשר קבע בה:
א.המומחה סבור כי התובעת אכן סובלת ממחלת הלופוס. התובעת נטלה גלולות חצי שנה בשנת 1991 לפני שנישאה. התובעת לא הראתה סימנים קליניים למחלת הלופוס לפני תחילת טיפולי השריית ביוץ. היא התחילה בטיפולים אלו החל משנת 1995 ועד לשנת 2001 ומתאריך זה ועד שנת 2003 עברה טיפולים להפריה חוץ גופית. התובעת חלתה בלופוס בשנת 2006. המומחה סבור כי אין לייחס את נטילת הגלולות כגורם להופעת מחלת הלופוס אצל התובעת.
ב.אין לייחס את הופעת מחלת הלופוס אצל התובעת לטיפולי השריית ביוץ או לטיפולים להפריה חוץ גופית. המומחה מסתמך על מחקרים אותם הוא מפרט בחוות דעתו.
ג.בחקירתו- המומחה העיד כי אישה הנוטלת גלולות יש לה סיכון מוגבר לחלות במחלת הלופוס אבל זה לא אומר שהגלולות הן אלו הגורמות למחלת הלופוס.
ד.המומחה הסביר כי עצם העובדה שנשים חולות יותר מגברים במחלה מעלה את הסברה כי ישנם גורמים הורמונאליים בנוסף לגורמים גנטיים שמהווים גורם למחלה. בהריון ישנם הרבה הורמונים ובהם הרבה אסטרוגנים אולם בהשריית אין עלייה דרסטית של הורמונים אחרים כבהריון, למעט האסטרוגנים. הורמונים בהשריית ביוץ יכולות לגרום להתלקחות המחלה אצל נשים חולות בלופוס אולם לא אצל נשים בריאות. ההתלקחות היא מינורית בהתאם לספרות ואין הוראת נגד תהליך השריית ביוץ לנשים אלו.
26.תגובת פרופ' א' מנחם נהיר (מומחה התובעת) לחוות דעת מומחה הנתבעת: התובעת לא סבלה בעברה ממחלות או מתופעות המהוות סימנים מוקדמים של המחלה. גם במשפחתה אין חולים בלופוס או במחלות אוטואימוניות אחרות. התובעת לא פתחה לופוס לא אחרי ההיריון הראשון ולא במהלך חצי השנה – תקופה בה נטלה גלולות, ולא סמוך ללקיחתן. התובעת הייתה נתונה במשך שנים לעליות דרמטיות חוזרות ונשנות בכמות האסטרוגנים ובהעדר כל גורם אחר מחד והשריית ביוץ אסטרוגן גבוהות פי כמה וכמה מהרמה הרגילה פעמים חוזרות ונשנות במשך שנים, מביאים למסקנה כי, יש קשר סיבתי בין הדברים. העובדה כי התובעת סבלה מהמחלה רק אחרי עשרות טיפולים ולא מיד לאחר טיפולים ספורים, מלמדת כי התובעת לא הייתה חולה תת קלינית בלופוס טרם הטיפולים.
27.חקירת פרופ' זיידמן, מומחה בית המשפט: באשר לזיקה למחלת הלופוס לבין שימוש בהורמונים העיד המומחה כי, מדובר במחלה הקשורה למערכת החיסונית אשר מושפעת מהורמוני המין הנקביים, הקשר בין טיפולי הפריון למחלת הלופוס אינו ברור, אין מחקרים ישירים אולם אי אפשר לשלול קשר עקיף ,בשל העובדה שהורמוני המין הנקביים עולים בזמן הטיפול על כן תיתכן השפעה. המומחה סבור כי טיפול בהורמונים אינו גורם אבל יכול להשפיע על החמרת המחלה או על הטבה במחלה תלוי ברמת הפעילות של המחלה. המומחה סבור כי גם חרדה יכולה לגרום להתפרצות המחלה. המומחה הסביר כי רמות ההורמונים במהלך טיפולי ההפריה החוץ גופית גבוהות יותר מרמות ההורמונים בטיפול השריית הביוץ. המומחה הסביר כי לפני טיפולי הפריה הרופאים לא מזהירים מפני סיכון של מחלת הלופוס הואיל והם אינם מאמינים כי טיפולי ההפריה יכולים לגרום לקרות מחלת הלופוס. למעשה הלופוס התגלה לאחר שנתיים של טיפולי הפרייה בוולפסון בשנת 2003.
28.התובעת טוענת בסיכומיה כי:
א.מומחה בית המשפט פרופ' זיידמן העיד בעצמו כי לא ניתן לשלול קשר בין הטיפול התרופתי בהשריית ביוץ לבין פרוץ מחלת הלופוס. לדעתו גם קיימת השפעה והחמרה על מהלך המחלה. המומחה גם קבע כי אותן תרופות עלולות ליצור החמרה במצב רפואי קיים ומשכך התובעת טוענת כי עדות אובייקטיבית זו תומכת בעמדת המומחה מטעמה ועל כן יש לקבל את חוות דעת המומחה מטעם התובעת ולקבוע כי יש קשר סיבתי בין ההחמרה לשימוש בתרופות וכי התובעת סובלת מ-10% נכות.
ב.התובעת מבקשת לקבל את חוות דעת המומחה מטעמה לפיו קיים קשר סיבתי בין טיפולים של השריית ביוץ לגרימה של לופוס. תימוכין נמצא גם בספרו של הריסון אשר המומחה מטעמה מעיד כי בספר כתוב בבירור כי נשים שנחשפו לטיפול אסטרוגני מוגבר חשופות פי 2 לפתח את מחלת הלופוס. משכך אם שימוש בגלולות בהן יש עשירית מהאסטרוגנים שיש בטיפולי השריית ביוץ מחמירים את הסיכון ללקות בלופוס הרי שברור כי תרופות השריית ביוץ גורמות לפרוץ מחלת הלופוס. בניגוד למחקרי מומחה הנתבעת שהתייחסו בהם לעניין גלולות המכילות פרוגסטרון ולא אסטרוגנים.
ג.התובעת טוענת כי מומחה הנתבעים הודה כי התובעת נטלה גלולות רק לתקופה בת חצי שנה , כי התובעת סובלת ממחלת הלופוס כיום וכי נכותה לא פחותה מ-5%. המומחה העיד כי לופוס היא מחלה מרובת גורמים שאחת מהם הסברים הורמונליים. מכאן, הרי נטילת תרופות להשריית ביוץ שנים ארוכות מעידה על הקשר לפרוץ המחלה. מומחה הנתבעים אף הודה כי ישנו מאמר לפיו שימוש בגלולות למניעת היריון שמכילות אסטרוגנים יכולה להעלות את הסיכון לחלות בלופוס. בחולות לופוס יש המלצה להפחית את מינוני התרופות להשריית הביוץ בכדי להקטין את ההתלקחויות, כאשר האקטיביות של המחלה מופיעה דווקא בסיום טיפולי ההשריה. ההתלקחויות הן חמורות יותר כאשר החולות אינן יודעות כי הן לקו בלופוס. מדברים אלו יש לקבל את הטענה כי תרופות להשריית הביוץ הם הגורם לפרוץ מחלת הלופוס או לפחות להחמרתה.
ד.מומחה הנתבעים הסכים כי התלקחויות חמורות של מחלת הלופוס עלולות לגרום לפגיעה רב מערכתית : פגיעה לבבית, בריאות, בכליות עד כדי צורך בדיאליזה. המטופל הופך להיות כרוני והוא נדרש לטיפול רפואי קבוע.
29.הנתבעת טוענת בסיכומיה כי:
א.הנתבעת טוענת כי מומחה בית המשפט אישר כי היה ניתן לתת לתובעת 12 מחזורי השריית ביוץ ואילו היא קיבלה רק 9 מחזורים, הרי שלא הייתה חריגה מכמות הטיפולים הסבירה.
ב.מומחה בית המשפט ציין כי הקשר בין מחלת הלופוס לטיפולי השריית ביוץ אינו ברור – אין מחקרים המצביעים על קשר ישיר.
ג.באשר לנשים שחולות במחלת הלופוס- עליהן יכולה להיות השפעה על מהלך המחלה שמתבטאת בהחמרה או בהטבה. התובעת חלתה בלופוס זמן רב לאחר גמר קבלת הטיפולים בהשריית ביוץ שהסתיימו בשנת 2000. התובעת לא הייתה חולת לופוס ערב הטיפולים.
30.סבורני כי לא הוכח הקשר הסיבתי בין מחלת הלופוס בו לקתה התובעת בשנת 2003 לבין טיפולי השריית הביוץ אותם קיבלה בין השנים 1995-2000. מחלתה של התובעת פרצה בשנת 2003, לאחר שטופלה בהפריות חוץ גופיות על ידי גורמים שאינם הנתבעת, בהם נעשה שימו שבהורמונים נקביים. מומחה בית המשפט העיד כי על פי השיטה המקובלת כיום, הרופאים אינם מזהירים מסכנת מחלת הלופוס בטרם התחלת טיפולי השריית ביוץ במטופלות שאינן ידועות כחולות (כמו התובעת) משום שהם אינם סבורים כי ישנו קשר כזה.
31.כל המומחים מסכימים כי מחלת הלופוס היא מחלה רב מערכתית אוטואימונית מולטי פקטוריאלית – כלומר נגרמת מיותר מגורם אחד. קיימת גם נטייה גנטית מסוימת למחלה, אולם המחלה תפרוץ בשילוב עם גורם סביבתי נוסף, כאשר אחד הגורמים לפרוץ המחלה- הורמוני המין הנקבי – האסטרוגן ונגזרותיו. עדותו וחוות דעתו של מומחה בית המשפט הולמים יותר את חוות דעתו של מומחה הנתבעת ועל כן לא עלה בידי התובעת להוכיח את הזיקה לפרוץ המחלה עקב הטיפולים. אמנם התובעת מפנה לספרות לפיה נשים שנחשפו לטיפול הורמונאלי חשופות פי שתיים לחלות במחלת הלופוס, אולם איני יכול לקבוע כי דווקא טיפולי השריית הביוץ הם הסיבה לפרוץ המחלה. המחל הפרצה כשלוש שנים לאחר טיפולי השריית ביוץ ולאחר טיפולי הפריה חוץ גופית. המחלה מתחוללת כתוצאה מנטייה גנטית (שאיני יודע את שיעורה) ובמעורבות גורמים רבים כגון חרדה או הורמונים או גורמים אחרי שאינם ידועים. על כן משחוות דעתו של מומחה בית המשפט וחקירתו אינה יכולה ללמד כי למעלה מ-51% יש קשר, איני יכול לקבוע מסמרות בעניין.
הנזקים:
כאב וסבל:
32.התובעת טוענת לשלילת זכותה להביא ילד נוסף לעולם על אף רצונה במשפחה גדולה. התובעת עברה מסכת ייסורים בטיפולים רבים בתרופות אשר השפיעו על מצבה הרפואי הרגשי והמשפחתי. מנגד, טוענת הנתבעת כי, אך מצבה הרפואי של התובעת והתנהלותה שלה מנעו ממנה ללדת.
33.אין ספק כי התובעת סבלה מכאבים עקב הטיפולים שניתנו לה במהלך חמש השנים, אשר לא הועילו לה. התרשלות הנתבעים באה לידי ביטוי בעיכוב שליחתה לטיפולי הפרייה חוץ גופית בכארבע שנים, מעת היותה בת 36-37 ועד הגיעה לגיל 40-41. עיכוב זה הפחית משמעותית את יכולתה להרות, ועל כך יש לפצותה. אולם יש לזכור כי, אלמלא רשלנותום של הנתבעים, עדיין הייתה נשלחת התובעת לטיפולי הפריה חוץ גופית בהם גם טמונים טיפולים הכרוכים בכאב וסבל. אני סבור כי פיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 250,000 ₪ הנו ראוי בנסיבות תיק זה.
אובדן הכנסה (עבר ועתיד):
34. התובעת טוענת כי לפני נישואיה עבדה התובעת כמנהלת שיווק, בשנת 1990 שכרה היה 2,000 ₪ התובעת טוענת כי אילו הייתה עובדת היום הייתה מרוויחה סך של 9,000 ₪. לאחר שנה וחצי של טיפולי השריית הביוץ פוטרה התובעת ממקום עבודתה. מבקשת פיצוי בגין שלוש שנים של אובדן הכנסה בעת טיפולי השריית הביוץ, ולנכות מהם את גמלת הנכות בשיעור של 1500 ₪ אותם קיבלה מנכות כללית על אף שהם אינם בזיקה לבעיות הפריון. בתום תקופה זו ועד להפנייתה לטיפולי הפרי חוץ גופית מדובר ב-4 שנים מלאות של שכר שאבד. תקופה נוספת בת 3 שנים בהם טופלה בטיפולי הפריה חוץ גופית בהן לא יכלה לעבוד. טיפולים אלו הסתיימו בשנת 2004 והתובעת כבר יצאה ממעגל העבודה בהיותה בת 44 כאשר ברקע העדר רציפות בעבודה והיא סובלת ממחלת הלופוס ומבעיות פרקים. על כן מאז ועד היום מבוקש פיצוי בגין אובדן שכר לעבר. באשר להפסדי העתיד, התובעת מבקשת מבית המשפט לפסוק לה על דרך האומדנה בשים לב שהיא נפלטה ממעגל התעסוקה וכן להוסיף תנאים סוציאליים והפסדי פנסיה.
35.מנגד טוענת הנתבעת כי אין מקום לפסוק אובדן שכר לעבר. על פי טופס רציפות בעבודה (נ/1) משנת 1991 ועד לשנת 1995 התובעת כלל לא עבדה. שבה למסגרת תעסוקתית בשנת 1995, עבדה חצי שנה ושוב הפסיקה לעבוד. התובעת התקבלה אצל ד"ר גרוס באותה תקופה בחודש מאי לשנת 1995. בחודש אוקטובר 1995 התובעת הגישה תביעה למוסד לביטוח לאומי להכיר בה כמי שזכאית לנכות כללית מן הטעם שאינה יכולה לעבוד בשל תחלואיה הרבים אשר אינם בזיקה לתביעה זו.
36.הנתבעים טוענים כי הצהרותיה במל"ל – בבחינת הודאת בעל דין, לפיהן התובעת הייתה משוללת כושר עבודה. גם כיום התובעת אינה עובדת על אף שמחלת הלופוס ממנה היא סובלת אינה תפקודית לדעת מומחה הנתבעת, והיא אינה מקבלת כל טיפול תרופתי למחלה. כמו כן, פרופ' נהיר קבע כי מחלתה של התובעת "תחת שליטה" והוא קבע לה נכות על בסיס החמרה עתידית.
37.הנתבעת טוענת כי מומחה בית המשפט לא סבר כי התובעת לא יכולה הייתה לעבוד בזמן טיפולי השריית הביוץ, תשעה טיפולים שהשתרעו על פני חמש שנים. לא נקבעו לתובעת ימי אי כושר בתקופה בהן קיבלה את הטיפולים.
38.התובעת טענה במסגרת תביעתה לנכות כללית כי היא אינה יכולה לעבוד במשרה מלאה היות והיא מטפלת בילדה קטנה.
39.הנתבעת טוענת כי גרסת התובעת לפיה היא פוטרה עקב הטיפולים נסתרה על ידי גרסת התובעת עצמה שטענה במסגרת תביעתה במל"ל כי היא אינה יכולה לעבוד משנת 1994 , היא סובלת מעייפות, מכאבי גב מוגבלת בתפקודה, ולמעשה פוטרה רק כחודש לאחר שהגיע לטיפולו של ד"ר גרוס.
40.סבורני כי אין מקום לפסוק אובדן הכנסה בתיק זה. עלה בידי הנתבעת להוכיח כי באותה העת התובעת לא עבדה מפאת תחלואיה הרבים המנויים בהצהרותיה בפני המל"ל. דו"ח רציפות בעבודה (נ/1) תומך בטענות הנתבעת. אין לפניי המלצות או הוראות מומחים רפואים להימנע מעבודה בשל טיפולי השריית ביוץ. בשל כך אני סבור כי התובעת לא עבדה בשל מצבה הרפואי והאישי שאינו בזיקה למקרה דנן.
הוצאות רפואיות ונסיעה (עבר ועתיד):
41.התובעת טוענת כי יש לפסוק פיצוי בגין טיפולים זוגיים להם נדרשו בני זוג על פי תצהירה. כמו כן, בגין תרופות להשריית ביוץ אותן רכשה בבתי מרקחת פרטיים, אשר העתקן לא שמרה בשל העובדה כי לא התכוונה לתבוע. כמו כן בגין התרופות להן היא נדרשת עקב מחלת הלופוס אשר גם על פי מומחה הנתבעים חייבת לצרוך.
42.מנגד, טוענת הנתבעת כי הוצאות פני עבר מצריכות הוכחה. ההוצאות הנטענות בעבוד טיפולים זוגיים לא הוכח הצורך באמצעות חוות דעת מומחה ולא הוצגו קבלות על טיפולים אלו. באשר להוצאות בגין טיפולי השריית הביוץ, התובעת קיבלה 9 מחזורים מתוך 12 אשר מומנו על ידי הקופה.
43.סבורני כי יש מקום לפסוק פיצוי פני עבר בגין רכישת תרופות באופן פרטי לצורך טיפולי השריית הביוץ על פי עדותה, במשך חמש שנים. סביר בעיניי כי התובעת לא שמרה את קבלות הרכישה אותה עת. שאר ההוצאות הנטענות על ידה לא הוכחו. בגין פרק זה פני עבר אני סבור כי יש מקום לפסוק פיצוי בסך של 36,000 ₪. בנוסף בעבור הוצאות נסיעה פני עבר באופן גלובלי 6,000 ₪ פיצוי. סך הכל בגין פרק זה 42,000 ₪.
עזרת הזולת ועזרת מיטיבים (עבר ועתיד):
44.התובעת מבקשת פיצוי בגין התקופות הארוכות בהן נדרשה לשמירת היריון בתקופות טיפולי ההפריה. כמו בתקופות בהן נדרשה לעזרה בניהול משק הבית בעת טופלה בהשריית ביוץ. כמו כן על התקופה בה חלתה במחלת הלופוס. כמו כן מבוקש לפסוק הפסדי מיטיבים בנוגע לבעלה של התובע הכולל הפסדי שכרו והפסדי פנסיה עקב פיטוריו.
45.מנגד, טוענת הנתבעת כי התובעת לא צרפה כל ראיה כי נעזרה בשירותי צד ג'. ובכל מקרה אותה עת התובעת נדרשה לקצבת נכות כללית עקב העדר תפקוד על פי טענתה במל"ל ללא זיקה לטיפולי השרית הביוץ שקיבלה. באשר לבעלה כמיטיב נזק, הרי שהבעל לא צורף כתובע ובמכתב הפיטורין שלו משנת 2004 נכתב כי הוא פוטר בשל שינויים ארגוניים. המעביד לא הגיע לצורך מתן עדות והוכח כי בעלה של התובעת סובל בעצמו מתחלואים לבבים.
46.מצאתי לנכון לקבל את טענות הנתבעת המגובות על ידי מסמכי ותעודות עובדי ציבור ואיני מוצא מקום לפסוק בגין פרק זה.
סוף דבר:
47.סכום התביעה: 292,000 ₪. הנתבעת 2 תישא בתשלום סכום התביעה. בנוסף תישא בסכומי חוות הדעת הרפואיות בהן נשאה התובעת (גם בזיקה למחלת הלופוס בשל הקושי שהתגלה בהכרעה לעניין זה).
48.בנוסף, תישא הנתבעת 2 בשכר טרחת העדים על פי הפרוטוקולים, באגרות בהן נשאה התובעת ובשכר טרחת עו"ד התובעת בסך של 68,912 ₪.
49.איני מוצא לנכון לפסוק פיצוי עונשי בתיק זה. אני דוחה את טענת ההתיישנות שהעלתה הנתבעת בסיכומיה ומקבל את טענותיה של התובעת לעניין זה.
50.כל הסכומים בהם נשאה התובעת יישאו הפרשי ריבית והצמדה מיום התשלום בפועל על ידי התובעת ועד ליום בו תשלם הנתבעת בפועל.
51.זכות ערעור לבית המשפט המחוזי תוך 45 ימים ממתן פסק דין זה. המזכירות תדאג לשלוח העתקים לצדדים.
ניתן היום, כ"ד תמוז תשע"ד, 22 יולי 2014, בהעדר הצדדים.
