פסק דין
1.ערעור לפי סעיף 213 לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה – 1995 (להלן - החוק), על החלטת ועדה לעררים לעניין שירותים מיוחדים מיום 10.11.13 (להלן - הוועדה).
2.להלן השתלשלות העניינים שקדמה להגשת ערעור זה –
א.הוועדה התכנסה לראשונה ביום 17.4.13 וקבעה כי המערער תלוי בעזרה רבה בביצוע רוב פעולות היומיום ברוב שעות היממה.
ב.המערער ערער על החלטת הוועדה (בל 10847-05-13) וביום 9.10.13 הצדדים הגיעו להסכמה, שניתן לה תוקף של פסק דין, כדלקמן:
"הוועדה תשקול את רמת הסיוע בניידות לאור הנפילות של המערער ולאור העובדה שנזקק לעזרה על מנת לקום מן הנפילות.
הוועדה תבדוק את יכולתו של המערער להתלבש ללא סיוע, תפרט בפרוטוקול ותתייחס לטענה כי המערער מתקשה בלבישת מכנסיים.
הוועדה תשקול את רמת הסיוע בעניין הרחצה, לאור טענת המערער כי אינו מסוגל להתרחץ לבד ומתרחץ רק בסיוע הזולת.
הוועדה תשקול את רמת הסיוע בעניין אכילה, לאור קביעתה בפרוטוקול כי "אוכל בקושי בעצמו".
הוועדה תשקול את רמת הסיוע בעניין היגיינה, לאור האמור בדו"ח הערכת התלות מיום 17.1.13, כי "סובל מבריחת שתן... נעזר באשתו בהחלפת תחתונים" ולאור הקביעה בפרוטוקול הוועדה כי "יש בריחת שתן ולעיתים צואה".
נוסף לאמור, תשקול הוועדה האם המערער זקוק להשגחה לאור נכותו הפסיכיאטרית ועל רקע הדיווח על ניסיון אובדני בהתאם למסמך סיכום אישפוז מיום 13.3.11, ולאור תלונותיו על אבדן הכרה וזיכרון והדווח על הזנחה בבית.
המערער יוזמן לוועדה לשם בדיקה וטיעון ויוכל להגיש מסמכים רלוונטיים ממועד שקדם ליום 17.4.13.
החלטת הוועדה תהיה מפורטת ומנומקת".
(להלן – פסק הדין)
ג.הוועדה התכנסה בעקבות פסק הדין, ביום 10.11.13. הוועדה התייחסה למרבית העניינים שנצטוותה להתייחס אליהם במסגרת פסק הדין, ובסופו של דבר, לא מצאה לשנות מהחלטתה הקודמת:
" הוועדה חזרה ודנה בכל סעיפי הליקוי כפי שבית הדין הורה תוך שהיא מנמקת בהרחבה קביעותיה מבחינה רפואית. מצבו הרפואי של המערער אינו מאפשר את קבלת הערר".
על החלטה זו הוגש הערעור שבפני.
3.לטענת המערער, הוועדה לא מילאה אחר הוראותיו של פסק הדין, שכן לא נתנה דעתה לכך שהוא סובל מנפילות. עוד טען המערער, כי פסק הדין הורה לוועדה לבדוק את יכולתו להתלבש ללא סיוע, אולם היא לא עשתה כן. הוסיף המערער וטען כי הוועדה לא התייחסה להוראת פסק הדין, לפיה היה עליה ליתן דעתה לקביעתה לפיה המערער "בקושי אוכל לבד", לא נתנה דעתה לכך שהוא מסתייע ברעייתו בסעיף ההיגיינה האישית ולכך שניסה לבצע מעשה אובדני. לבסוף, טען המערער כי יש מקום להחלפת הרכב הוועדה מחמת חשש שהוועדה מבוצרת בעמדתה.
4.לטענת המשיב, הוועדה מילאה אחר הוראות פסק הדין במלואן וקבעה את ממצאיה בהתאם לשיקול דעתה הרפואי. המשיב הדגיש את ההבדל בין העובדה שהמערער נעזר בפועל בזולת, לבין קביעת הוועדה, לפיה מבחינה רפואית, מסוגל המערער לבצע את הפעולות בעצמו. אשר לניסיון האובדני, נטען שהוועדה ציינה כי מבחן "מיני מנטל" שביצע המערער היה תקין, וכי הוועדה מצאה כי המערער אמנם סובל ממחשבות אובדניות, אך אין לו כוונות לבצען.
דיון והכרעה
5.על פי סעיף 213 לחוק, החלטות של ועדה לעררים ניתנות לערעור בשאלה משפטית בלבד, לפני בית דין אזורי לעבודה. כלומר, הביקורת השיפוטית של בתי הדין לעבודה על החלטות הוועדות הרפואיות לעררים מוגבלת לשאלות משפטיות בלבד, דוגמת טעות שבחוק, חריגה מסמכות, הפעלת שיקולים זרים או התעלמות מהוראה מחייבת (עב"ל (ארצי) 10014/98 הוד - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע לד 213 (1999)).
6.בעניין חובת ההנמקה של הוועדה לעררים, הלכה פסוקה היא שהוועדה היא גוף מעין שיפוטי ובתור שכזאת מוטלת עליה חובה לנמק את החלטתה (דב"ע נד/ 154 -0 לבל - המוסד לביטוח לאומי פד"ע כז 474 (1994); דב"ע שם/01-1318 עטיה – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע טו 60 (1983)). עוד נפסק, כי ההנמקה צריך שתהיה כזאת שממנה ילמד לא רק רופא אחר מהלך המחשבה שהביא להחלטה, אלא גם שבית הדין יוכל לעשות זאת ולעמוד על כך אם הוועדה נתנה פירוש נכון לחוק (דב"ע מג/1356 -01 לביא - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע יז 130 (1985); דב"ע לה/ 01-129 שריקי – המוסד לביטוח לאומי, פד"ע ז 206 (1975)).
7.עוד נפסק כי כאשר עניין מסויים מוחזר לדיון מחודש בוועדה על פי פסק דין, על הוועדה להתייחס אך ורק לאמור בפסק הדין ולפעול על פי הנחיותיו. במקרה זה, ביקורתו השיפוטית של בית הדין מוגבלת לבחינת השאלה אם הוועדה מילאה אחר האמור בפסק הדין (דב"ע נא/29 – 01 פרנקל - המוסד לביטוח לאומי, פד"ע כד 160 (1992); עב"ל (ארצי) 114/07 עורקבי - המוסד לביטוח לאומי, 8.1.08; בר"ע (ארצי) 59175-11-10 מברוכה – המוסד לביטוח לאומי, 22.12.10).
8.לאחר שעיינתי בהוראותיו של פסק הדין ובהחלטת הוועדה, מצאתי כי הוועדה לא מילאה את הוראותיו של פסק הדין, ולפיכך דין הערעור להתקבל. להלן יפורטו הנימוקים למסקנה זו.
9.בסעיף "ניידות" הוועדה קבעה ביום 17.4.13 כי המערער זקוק לסיוע מועט לצורך ביצוע פעולה זו, ונימקה החלטתה כדלקמן:
"סובל מהפרעה אקסטה פרמדלית, מתהלך עם מקל. 4 נקודות. נופל. זקוק לעזרה בקימה לאחר הנפילות".
פסק הדין הורה לוועדה לשקול מחדש עמדתה בקשר לרמת הסיוע הדרושה בניידות לאור הנפילות של המערער ולאור העובדה שנזקק לעזרה על מנת לקום מן הנפילות.
בהחלטה נשוא הערעור, קבעה הוועדה כדלקמן:
"הוועדה סבורה כי לאור הנתונים הרפואיים שעמדו בפניה וחרף דבריו של המערער בנושא הצורך בעזרה בקימה מנפילות "זקוק המערער לעזרה בקימה בנפילות, כך צויין בהחלטה מיום 17.4.13".
למקרא חלק זה של החלטת הוועדה, עולה כי הוועדה לא שקלה עמדתה מחדש, אלא הפנתה להחלטתה הקודמת, מיום 17.4.13. החלטת הוועדה אף אינה מנומקת ולא ברור ממנה אם בדקה שוב את המערער ועל סמך קבעה את קביעתה הנוכחית.
10.בסעיף "הלבשה" הוועדה קבעה ביום 17.4.13 כי המערער זקוק לסיוע מועט לצורך ביצוע פעולה זו, ונימקה החלטתה כך: "עקב מכלול בעיותיו מתקשה בגריבת גרביים".
בהתאם להוראות פסק הדין, היה על הוועדה לבדוק את יכולתו של המערער להתלבש ללא סיוע, לפרט בפרוטוקול את ממצאיה ולהתייחס לטענת המערער לפיה הוא מתקשה בלבישת מכנסיים.
בהחלטה נשוא הערעור, קבעה הוועדה בסעיף ההלבשה, כדלקמן:
"לדעת הוועדה מבחינה רפואית מתקשה המערער בגריבת גרביים אך לדעתה מסוגל מבחינה רפואית ללבוש מכנסיו ללא כל סיוע. הוועדה קובעת כי מבחינה רפואית אין כל מקום לשנות מהחלטתה מיום 17.4.13".
מהחלטת הוועדה לא ניתן להבין אם המערער נבדק שוב או שמא הוועדה הסתמכה על ממצאי בדיקתה הקודמת, מיום 17.4.13.
11.בסעיף "רחצה" קבעה הוועדה ביום 17.4.13 כי המערער זקוק לסיוע מועט לצורך ביצוע פעולה זו, ונימקה החלטתה כך: "זקוק לעזרה פעילה ברחצה".
בהתאם להוראות פסק הדין, היה על הוועדה לשקול את רמת הסיוע בעניין הרחצה, לאור טענת המערער כי אינו מסוגל להתרחץ לבד ומתרחץ רק בסיוע הזולת.
בעניין זה קבעה הוועדה כך:
"הוועדה קבעה כי המערער אכן זקוק מבחינה רפואית להתרחץ בסיוע הזולת. ולכן קביעה זו הולמת את שאלת בית המשפט ואין מקם לשנותה".
אף בעניין זה, דומה כי הוועדה לא שקלה עמדתה מחדש, לא התייחסה לטענת המערער לפיה אין הוא מסוגל להתרחץ בעצמו, ולא ברור מהחלטתה מדוע לדעתה המערער אינו זקוק לסיוע רב בפעולה זו.
12.בסעיף "אכילה" הוועדה קבעה ביום 17.4.13 כי המערער זקוק לסיוע מועט: "זקוק לעזרה בהגשת המזון, אוכל בקושי בעצמו".
על פי פסק הדין, בסעיף זה היה על הוועדה לשקול את רמת הסיוע בעניין אכילה, לאור קביעתה בפרוטוקול כי "אוכל בקושי בעצמו".
בהחלטה נשוא הערעור, קבעה הוועדה כך:
"המערער מסוגל לאכול בכוחות עצמו, האכילה לא פעם אינה אסתטית אך מבחינה רפואית המערער אכן מסוגל לאכול בכוחות עצמו ואין כל מקום לשנות מהקביעה שזקוק להכנת והגשת המזון".
מהנמקה זו לא עולה שהוועדה שקלה את עמדתה מחדש בהתאם לקביעה לפיה המערער אוכל בקושי בעצמו, אלא הוועדה שינתה את קביעתה, מבלי להסביר את ההבדל בין קביעתה מיום 17.4.13, לפיה המערער "אוכל בקושי בעצמו", לבין קביעתה האחרונה נוכחית, לפיה "מבחינה רפואית אכן מסוגל לאכול בכוחות עצמו".
13.בסעיף "היגיינה אישית" הוועדה קבעה ביום 17.4.13 כי המערער זקוק לסיוע מועט ("שליטה על הסוגרים אינה מלאה, יש בריחת שתן ולעיתים צואה, אך ככל הנראה מחליף בעצמו").
בהתאם להוראות פסק הדין, היה על הוועדה לשקול את רמת הסיוע בעניין היגיינה, בין היתר, לאור האמור בדו"ח הערכת תלות מיום 17.1.13, לפיו המערער נעזר באשתו בהחלפת תחתונים.
בהחלטה נשוא הערעור, קבעה הוועדה בסעיף זה כך:
"הוועדה היתה ערה לכך שיש לעיתים בריחת שתן או צואה אך התקנות מחיבות שהמערער יהא זקוק לעזרת הזולת בהחלפה על מנת שיקבע ליקוי תפקודי בסעיף זה. לדעת הוועדה מבחינה רפואית אין מניעה שהמערער יחליף לאחר אירועי אי שליטה ומכיוון שמסוגל לעשות זאת בעצמו ואין כל מניעה רפואית שיעשה כן, נשארת הקביעה המקורית בעינה".
אין בהחלטת הוועדה התייחסות לדו"ח הערכת התלות מיום 17.1.13 או לטענה לפיה המערער נעזר באשתו בהחלפת תחתונים, כפי שהורה פסק הדין.
14.בסעיף "השגחה" קבעה הוועדה מיום 17.4.13 כי המערער אינו זקוק להשגחה:
"בתיק מצוין כי לאחרונה הפרעות בזיכרון, וכי יש ... אך במהלך השיחה המערער עצמו לא העלה בעיה זו, אך אשתו ציינה זאת. הוועדה לא התרשמה מקיום בעיה חמורה וזאת במהלך השיחה. לא נמסר על פעילויות מסוכנות".
בהקשר זה, הורה פסק הדין לוועדה לשקול האם המערער זקוק להשגחה לאור מסמך סיכום אשפוז מיום 13.3.11, ולאור תלונותיו על אבדן הכרה וזיכרון והדיווח על הזנחה בבית.
בהחלטה נשוא הערעור, קבעה הוועדה בסעיף זה, כדלקמן:
"באשר לעניין ההשגחה, ראתה הוועדה את מכתבה של דר' קרן דינה בריאות הנפש אברבנאל מיום 27.5.13, חרף תלונותיו מבחן מיני מנטל היה תקין ואכן צוין שיש לו דכאון מז'ורי מלווה במחשבות אובדניות ללא כוונות ביצוע. לאור קביעות מפורשות אלה קובעת הוועדה פה אחד כי מבחינה רפואית אין צורך בהשגחה".
מאחר שאין בהחלטת הוועדה התייחסות לסיכום האשפוז מיום 13.3.11 ולתלונות בדבר אבדן הכרה וזיכרון והדיווח על הזנחה בבית, גם בנושא "השגחה", נראה כי הוועדה לא פעלה על פי הוראות פסק הדין.
15.מן האמור לעיל עולה במקובץ כי הוועדה לא פעלה על פי הנחיות פסק הדין באף אחד מהסעיפים העומדים לבחינה לצורך הזכאות לשר"מ. למקרא החלטת הוועדה, במיוחד תוך השוואה להחלטתה הקודמת, מיום 17.4.13, מתעורר הרושם שהוועדה לא שקלה את עמדתה מחדש, אלא הסתפקה בהפניות להחלטתה הקודמת.
16.בנוסף, הוועדה לא מילאה אחר ההוראה בסיפא לפסק הדין, לפיה "המערער יוזמן לוועדה לשם בדיקה". על פני הדברים, כאשר לא מוזכרת בדיקה של המערער, נראה שהוועדה לא בדקה את המערער, אלא – כפי שצוין לעיל - הפנתה לממצאי בדיקתה מיום 17.4.13, והסתמכה עליהם.
17.בנסיבות אלה, דין הערעור להתקבל.
18.אשר להחלפת הרכב הוועדה - בהתאם לדין, דרך המלך היא להשיב את עניינו של המבוטח לוועדה בהרכבה הקודם, למעט במקרים בהם קיים חשש כי הוועדה התבצרה בעמדתה או במקרים בהם קיים חשש ממשי לכך שחברי הוועדה "נעולים" בדעתם (עב"ל (ארצי) 231/09 ד"ר קופפרברג – המוסד לביטוח לאומי, 21.10.2009; עב"ל (ארצי) 493/08 המוסד לביטוח לאומי – הררי, 28.4.2009; עב"ל (ארצי) 282/99 אבן חן – המוסד לביטוח לאומי, 3.9.2001).
19.בעניינו של המערער, הוועדה לא מילאה את הוראות פסק הדין ומהשוואת שני הפרוטוקולים של הוועדה אף עולה הרושם כי הוועדה לא שקלה את עמדתה מחדש בלב פתוח, אלא הסתפקה בהפנייה לקביעותיה הקודמות, מיום 17.4.13. בנסיבות אלה, לטעמי, נוצר חשש ממשי לכך שהוועדה מקובעת בעמדתה, ועל כן יש מקום להורות על החלפת הרכב הוועדה.
20.סוף דבר - הערעור מתקבל.
עניינו של המערער מוחזר לוועדה בהרכב אחר, על מנת שתדון בעניינו מחדש.
החלטות ופרוטוקולים קודמים של הוועדה הרפואית לעררים (מיום 17.4.13 ומיום 10.11.13) לא יוצגו בפני הוועדה בהרכבה החדש.
21.ניתן לבקש בקשת רשות לערער על פסק דין זה, בפני בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, תוך 30 ימים מקבלתו.
ניתן היום, כ"ח תמוז תשע"ד, (26 יולי 2014), בהעדר הצדדים.
