האם הוראות חוק המתנה חלות על חוזה לטובת צד ג' ?

פסק דין 

האם יש להצהיר כי התובעת היא בעלים של בית בXXX או של  חלק ממנו?

א.רקע עובדתי

1.התובעת ר' היא בתם של הנתבעת וצד ג'.

2.הנתבעת (להלן גם: "מ'" או "האם") וצד ג' (להלן גם : "כ'" או "האב") היו נשואים ומנישואין אלו נולדו להם שלושה ילדים: ר', ש' ול' (להלן: "הילדים").

3.המשפחה התגוררה בצרפת ובאמצע שנות התשעים של המאה הקודמת, עלתה ר' ארצה וכעבור כמה שנים הצטרפה אליה גם האם.

4.האב קנה בית בXXX ורשם אותו ע"ש ר' בשנת 1996 (להלן: "הבית").

5.ביום 7.11.01 חתמה ר' על תצהיר העברה ללא תמורה שבמסגרתו היא העבירה את כל זכויותיה בבית לאם.

6.ביום 14.11.01 , סמוך לפני נישואיה, חתמה ר' על הסכם ממון עם בן זוגה מר י' ובו נקבע בין היתר, כי הבית מהווה רכוש נפרד של ר'. ההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין ביום 20.2.02.

7.ביום 26.5.02 נרשם הבית ע"ש האם.

8.ביום 29.6.03 חתמו האם והאב על הסכם גירושין (להלן: "הסכם הגירושין").

9.בסעיף 3 להסכם הגירושין נקבע כי:

"הבית.... בXXX... על ציודו ותכולתו יהיה בבעלותה הבלעדית של האישה. מוסכם בין הצדדים כי האישה לא תמכור את הבית מאחר והוא מיועד לילדים. כן מוסכם בין הצדדים, כי במידה ותחליט למכור את הבית כדי לקנות בית אחר במקומו, מתחייבת האישה שהבית החדש ירשם כולו ע"ש הילדים ויהיה בבעלותם הבלעדית. האישה מסכימה כי הערת אזהרה תירשם ברשם המקרקעין בכל הנוגע לסעיף זה".

10.בסעיף 4 להסכם הגירושין נקבע כי:

"הבית באלפים הצרפתיים יהיה בבעלותה הבלעדית של האישה, הבעל מתחייב להמשיך ולשלם את המשכנתא החלה עליו. גם בית זה מתחייבת האישה לא למכור ויהיה מיועד לילדים".

11.בסעיף 7 להסכם הגירושין, התחייב האב לשלם לאם מזונות חודשיים לכל ימי חייה בסך של 3,846 אירו לחודש.

12.ביום 22.8.10 הגישה האם תביעה כספית כנגד האב על סך של למעלה משני מיליון ₪, מאחר ולטענתה, האב לא שילם את תשלומי המזונות שהוא חייב לה (להלן: "ההליך הקודם").

13.לכתב התביעה צירפה האם מסמך בחתימת האב, נושא תאריך 29.6.03, שבו הוא התחייב לשלם לה סכום של 3,846 אירו לחודש לכל ימי חייה, בנוסף לסכום זהה שהוא התחייב לשלם לה על פי הסכם הגירושין.

14.האב טען בין היתר בכתב הגנתו, כי המסמך מזויף והוא לא חתום עליו ואולם מומחה שמונה על ידי במסגרת ההליך הקודם, קבע כי מדובר בחתימתו של האב.

15.לאחר הגשת התביעה, ביום 19.5.11, רשם האב הערת אזהרה על הבית לטובתו, בהתאם להסכם הגירושין.

16.בהליך הקודם הסתיימה שמיעת ההוכחות ובסיום הדיון האחרון שהתקיים ביום 6.9.11, הודיעו הצדדים כי הגיעו להסכם פשרה (להלן: "ההסכם").

17.בהסכם נקבע, כי סעיף 7 להסכם הגירושין שלפיו התחייב האב לשלם לאם מזונות לכל חייה מבוטל וכמו כן נקבע כי:

"סעיפים 3-4 להסכם הגירושין ישונו באופן שלא תהא לבעל כל זכות לרשום הערת אזהרה על מי מנכסים אלו וכי הצורך בהערת האזהרה יבוטל ומוסכם על הצדדים כי הנכסים הנזכרים בסעיפים 3-4 להסכם הגירושין יהיו קניינה המלא של האישה והיא תוכל לעשות בהם מנהג בעלים ללא כל הגבלה או תנאי כלשהו. מובהר בזאת כי הערת האזהרה שנרשמה בלשכת רישום המקרקעין תמחק לאלתר ועו"ד צדיקה יפעל להסרת הערת האזהרה בתוך 7 ימים"

18.כמו כן הוסכם, כי לסילוק מלא מוחלט וסופי של כל טענות הצדדים לרבות בגין החיוב למזונות, ישלם האב לאם בתוך 14 יום, סך של 400,000 ₪ וכי מעבר לקבוע בהסכם זה, לא תהיה לצדדים כל תביעה האחד כלפי השני. הצדדים חתמו על ההסכם לאחר שבאי כוחם תרגמו להם אותו לצרפתית וההסכם אושר וניתן לו תוקף של פסק דין.

19.האב עמד בהתחייבותו, מחק את הערת האזהרה שהוא רשם על הבית על פי הסכם הגירושין והעביר לאם את הסך של 400,000 ₪.

20.האם חתמה על הסכם למכירת הבית ביום 22.12.11 בתמורה לסך של 1,650,000 דולר ארה"ב. על פי חוזה המכר, מסירת החזקה נקבעה ליום 30.3.12 ונקבעו מועדי תשלום כשהתשלום האחד לפני האחרון בסך של 220,000 דולר, היה צריך להיות מועבר לאם ביום 10.3.12.

21.ביום 28.12.11 נרשמה הערת אזהרה לטובת הרוכש וביום 18.3.12 נרשמה הערת אזהרה לטובת בנק מזרחי טפחות, אשר התעתד להעניק לרוכש משכנתא, לצורך רכישת הדירה.

22.ביום 13.3.12, נטלה ר' המחאה "ריקה" החתומה ע"י האם, שהאם מסרה לה בעבר, היא "מילאה" את סכום ההמחאה על סך של 1,600,000 ₪ והציגה לפירעון את ההמחאה בבנק. ההמחאה "חזרה" מאחר ולא היה כיסוי לסכום זה בחשבון האם.

23.ביום 27.3.12 פנתה ר' במכתב -באמצעות באת כוחה בהליך זה - לבנק טפחות, הבנק שממנו התעתד הקונה לקבל משכנתא להשלמת תשלום יתרת התמורה לאם.

24.ר' טענה באותו מכתב, כי סעיף 3 להסכם הגירושין הוא חוזה לטובת צד שלישי דהיינו לטובת שלושת הילדים. ר' טענה כי האם הבטיחה לה כי אם תמכור את הבית, היא תעביר לה שליש מהתמורה. זאת, בהתאם להסכם הגירושין שקבע לטענתה, כי אם הבית יימכר, היא תהיה זכאית לשליש מתמורתו. לדבריה, התברר לה מהאם, כי למרות שהבית נמכר, היא לא תעביר לה דבר מתמורת הבית.

25.ר' הודיעה לבנק כי עליו לדעת שנאסר על האם למכור את הבית ולחילופין, ניתן למכור את הבית רק אם בתמורתו יירכש בית חילופי שיירשם על שם שלושת הילדים.

26.לאור מכתב זה, הקפיא הבנק את המשכנתא שהוא התעתד להעניק לרוכש והתמורה לא שולמה במלואה. לאור זאת, הגיש הרוכש תביעה לאכיפת ההסכםכנגד האם בבית המשפט המחוזי בת"א והליך זה עדיין תלוי ועומד.

27.משנודע לאם על המכתב, פנה בא כוחה לר' וביקש כי היא תודיע לבנק על ביטול דרישתם להקפאת הליכי ההלוואה. ר' סירבה ובמכתב באת כוחה מיום 29.3.12 היא טענה כי היא לא מתנגדת למכירת הבית ובתנאי שיירכש בית חילופי שירשם על שם שלושת הילדים כפי שנקבע בהסכם הגירושין. ר' אף הציע כי שליש מכספי התמורה יופקדו בנאמנות.

28.משר' והאם לא הגיעו להבנות, הגישה ר' ביום 3.4.12 כתב תביעה כנגד האם.

ב.טענות ר'

1.בכתב התביעה המקורי,עתרה ר' כי יוצהר שסעיף 3 להסכם הגירושין מהווה חוזה לטובת צד שלישי וכי מכירת הבית מהווה הפרת סעיף 3 להסכם הגירושין ומקנה לר' זכות לאכוף את הסכם הגירושין ולחילופין, לקבל שליש מתמורת הבית.

2.ביום 5.12.12 הגישה ר' כתב תביעה מתוקן. בכתב התביעה המתוקן, טענה ר' כי הרישום של הבית על שם האם נעשה למראית עין בלבד. לטענתה, הבית הועבר משמה על שם האם, רק מאחר והוריה רצו להגן על הבית מחשש שנישואיה לי' ייכשלו. ר' טענה כי "תצהירי ההעברה ללא תמורה של הבית מהתובעת לאם נעשו ל"מראית עין" ונועדו להגן על התובעת מדרישות עתידיות מצד בעלה" (סעיף 14 לכתב התביעה).

3.ר' טענה גם, כי לא ידעה כלל על ההסכם ולא על פרוטוקול הדיון בהליך הקודם ולכן כשהגישה את התביעה ו"בהעדר ראיה חותכת לכך שהעברת הזכויות בבית נעשתה למראית עין בלבד" היא הסתפקה בהגשת תביעה לפיה היא ביקשה אכיפת הסכם הגירושין ולחילופין קבלת שליש מהתמורה (סעיף 20 לכתב התביעה המתוקן). לדבריה, רק לאחר שהיא קיבלה לידיה את פרוטוקול הדיון של ההליך הקודם, היא גילתה כי: "ישנה הודאה מפורשת של האם כי הבית הוא של התובעת" (סעיף 22 לתביעה).

4.לפיכך, ר' טוענת כי היה אסור לאם למכור את הבית ואין תוקף לסעיף בהסכם הגירושין שבמסגרתו הוענק הבית לאם, היות והבית שייך לה. לחילופין טוענת ר', כי מאחר והסכם הגירושין הוא חוזה לטובת צד ג', לא ניתן היה למכור את הבית ללא הסכמתה. זאת, בהתאם לסעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי) תשל"ג – 1973 (להלן: "חוק החוזים") המעניק לכל אחד מהילדים זכות תביעה עצמאית כלפי ההורים. ר' טוענת כי ההורים הודיעו לילדים על הסכם הגירושין לאחר שחתמו עליו ומסרו להם אודות התחייבותם להעניק להם זכויות בבית.

5.ר' טוענת כי העברת הבית ממנה לאם נעשה בתרמית, מאחר והיא סברה כי ההעברה נעשתה למראית עין בלבד (סעיף 28 לתביעה). לדבריה, האם הודתה בהליך הקודם שהבית הוא שלה והעברתו על שמה נעשתה למראית עין.

6.ר' טענה גם, כי האם העניקה לה "שיק פתוח" ללא סכום וללא תאריך "כדי להבטיח את זכויותיה בבית לכל מקרה שבו כתוצאה מהעימות שבין ההורים ותביעת המזונות, ייפגעו זכויותיה של התובעת בבית, כפי שארע בפועל" (סעיף 32 לתביעה).

7.לדבריה, כשנה לפני שהבית נמכר, היא עברה לגור בו יחד עם האם,והאם הבטיחה לה שלא תמכור את הבית מאחר והבית שייך לה. לטענתה, האם אף הפנתה אותה לעורך דינה לצורך העברת הזכויות בבית על שמה ואולם הדבר לא נעשה מאחר ועו"ד תיק (ב"כ האם) סבר שהדבר עלול היה לפגוע בתביעה הכספית שהאם הגישה עקב חוב המזונות (סעיף 33 לכתב התביעה).

8.ר' עותרת בתביעתה להצהיר כי מלוא הזכויות בבית שלה, מאחר והרישום נעשה למראית עין בלבד, להצהיר כי האם לא היתה יכולה למכור את הבית ולחלופין שכל התמורה של הבית שייכת לה, להצהיר כי הסעיף בהסכם המקנה לאם זכויות בבית בטל מאחר והבית כלל לא שייך לאם ולאב אלא לה. לחילופין טוענת ר', כי ההתחייבות בסעיף 3 להסכם הגירושין מהווה התחייבות לטובת צד ג' והדבר מקנה לה עילת תביעה עצמאית כנגד האם לקבלת התמורה ולפחות שליש ממנה.

9.ר' טוענת כי מדובר במשפחה הנשלטת ע"י האב, והילדים והאם סרו למרותו ללא סייג תוך ביטול רצונם העצמי. לכך, גם חתימות שנעשו על מסמכים "אין בהם אומד דעת אלא ציות עיוור לדרישות האב". ר' טוענת כי האב גרם לכך ש"המזונות נגבו מהילדים באמצעות הבתים שמיועדים להם" (סעיף 6 לסיכומיה).

10.ר' טוענת גם, כי בית המשפט לא היה מוסמך לאשר את ההסכם אלא רק בית הדין הרבני אשר אישר את הסכם הגירושין. לטענתה, היא כלל לא ידעה על ההסכם והדבר נודע לה רק כשחזרה מחו"ל וגילתה כי האם מכרה את הבית לצד ג' והיא נותרה "ללא קורת גג" (סעיף 8 לסיכומיה).

ג.טענות האם

1.סעיף 3 להסכם הגירושין (להלן: "סעיף ההגבלה") "הוכנס" להסכם הגירושין לפי בקשת האב. האם טוענת, כי כשחתמה על ההסכם שנערך ע"י עו"ד מירא ב"כ האב, היא לא שמה לב לסעיף זה ונודע לה עליו רק כשהחל ההליך הקודם. לדבריה, היא מעולם לא העבירה עותק מהסכם הגירושין לילדים ולא הודיעה להם על סעיף ההגבלה.

2.האם טוענת, כי כוונת סעיף ההגבלה שבו נאמר כי הבית "מיועד לילדים" היא שהוא מיועד לילדים לאחר מותה. מאחר וההסכם אינו בגדר צוואה, הוראה זו בטלה לאור סעיף 8 לחוק הירושה תשכ"ה –1965 (להלן: "חוק הירושה").

3.כמו כן לטענתה, סעיף ההגבלה עמום והוא הווה הצהרת כוונות לכך שאחרי מותה הבית יעבור לילדים. לא נקבע בסעיף זה איזה בית חילופי יירכש, בכמה כסף, מה ייעשה בהפרש והאם המגורים בבית החילופי יהיו בחינם. לפיכך, ברור כי מדובר בסעיף כללי שאינו בר אכיפה.

4.האם טוענת גם, שחתימת ההסכם נעשתה על יסוד ההנחה כי מאחר וסעיף ההגבלה יבוטל, היא תוכל להתגורר בבית באלפים ולכלכל את עצמה מתמורת מכירת הבית. זאת, לאחר שחיוב האב בתשלום מזונות לכל חייה, בוטל בהסכם.

5.האם טוענת כי ר' ידעה על החלטתה למכור את הבית עוד בחודש אוקטובר 2011 והיא חיזקה את ידה ואמרה לה "תעשי מה שטוב לך זה כסף שלך".

6.מאחר ור' התגוררה עם משפחתה באותה עת בבית עם האם והיא התכוונה לנסוע לחו"ל בחודש מאי 2012 ומועד הפינוי של הבית על פי ההסכם עם הרוכש היה בסוף חודש מרץ, האם פנתה לרוכש וביקשה ארכה לפינוי. לטענתה, הרוכש הסכים למתן הארכה בנוכחות ר' ובנוכחות חברה של האם, מר ב'.

7.האם טוענת כי ר' מעוניינת לרשת אותה בחייה והיא פעלה במרמה כשעשתה שימוש בהמחאה שנתנה לה, על מנת לנסות ולגנוב ממנה 1.6 מיליון ש"ח. ההמחאה ניתנה לר' בחודש פברואר 2008 על מנת שיהיה לה ביטחון אם יחסר לה כסף ואין כל שחר לטענת ר' כי ההמחאה ניתנה על מנת להגן על זכויותיה של ר' בבית.

8.האם מכחישה כי הבטיחה לר' שלא תמכור את הבית או שתקנה בית אחר שיירשם על שם הילדים. האם טוענת כי הבית שלה ומעולם לא אמרה לבתה כי היא רוצה לתת לה את הבית במתנה. שני הילדים הנוספים, תומכים בעמדת האם ומסכימים כי הבית שייך לאם בלבד. לפיכך עותרת האם לדחיית התביעה. יחד עם זאת, הגישה האם הודעת צד ג' כנגד האב, בו היא טענה כי אם היא תחויב בתשלום כלשהו לר', יהיה עליו לשלם סכום זה. זאת, מאחר והאב נטל על עצמו בהסכם, להסיר כל מגבלה הקיימת לצורך מכירת הבית.

9.האם טוענת כי אף ר' מודה, כי מדובר במשפחה שבה האב היה דומיננטי ביותר ו"הכל יישק על פיו" (סעיף 1 לסיכומי האם). ר' העידה כי "עושים מה שהוא אומר" והיא חונכה להתנהג כך (עמ' 24 שורה 13). לדבריה, כשנחתם ההסכם, היא הבינה שהאב ידאג לכך, שסעיף ההגבלה יבוטל. אחרת, לא עולה על הדעת כי היא תוותר על זכותה למזונות משמעותיים לכל ימי חייה, בסכום כולל של מיליוני שקלים חדשים, ולא תקבל דבר, למעט סך של 400,000 ₪. לדבריה, ברור לחלוטין כי כל ההסכם התבסס על ההנחה, שלילדים אין כל זכויות בבית וגם אם יש להם, האב ידאג כי הם יוותרו עליהם. אם יתברר כי יש לר' זכויות בבית, יש לבטל את ההסכם מחמת טעות (סעיף 25.9 לסיכומיה). כל ההסכם נועד ליצור לאם מקור הכנסה חילופי, במקום תשלומי המזונות וזאת, באמצעות "שחרור" הבית וקבלת מלוא תמורתו לידי האם. האם טוענת בסיכומיה כי: "אם אדם סביר היה שואל את מ' בישיבת הפשרה, מי צריך להביא את הסכמות הילדים לביטול המגבלות? ברור שהתשובה היתה שעל כ' לעשות זאת ואם לא יקח זאת על עצמו, לא יהיה הסכם פשרה!" (סעיף 33.3 לסיכומיה).

10.לכן לטענתה, אם תתקבל תביעת ר', יש לבטל את ההסכם מחמת טעות וליתן פסק דין בתובענה הכספית שהאם הגישה לתשלום מזונותיה (סעיף 31 לסיכומי האם).

ד.טענות האב

1.האב טוען כי אין לאם כל עילת תביעה כנגדו. לדבריו, הוא קיים את ההסכם ככתבו וכלשונו ולאור התחייבותה של האם, כי בכפוף לביצוע כל התחייבויותיו אין לה יותר תביעות ממנו, הרי שהיא מנועה מלעתור לקבלת כל סעד ממנו.

2.האב טוען כי כוונתם בהסכם היתה להועיד את הנכסים לילדים לאחר פטירת האם. זו היתה כוונתם כשהסכימו כי הבית "מיועד לילדים". לדבריו: "לא היתה כל כוונה לשלול את זכות הקניין של הנתבעת בנכסים". לא היתה כל כוונה להעניק לילדים זכויות.הניסוח נעשה בכוונה בלשון כללית ובלתי מחייבת והם מעולם לא התכוונו ליצור חוזה לטובת הילדים ולא העניקו להם שום זכות משפטית. לדבריו: "לא עלה על דעתנו כי אנו מעניקים לילדים זכויות בגינם יוכלו הם להגיש תביעה משפטית כנגד התובעת (או כנגדי)" (סעיף 4 לתצהירו). האב טוען כי לא מדובר בחוזה לטובת צד ג' אלא בהסכם של התחייבות לתת מתנה שלא הושלמה וההורים יכלו לחזור ממנו.

3.האב טוען גם כי לא שיתף את הילדים בתוכן הסכם הגירושין והוא לא הודיע להם על תוכנו. לטענתו, לאם אין כל זכות תביעה כנגדו, הוא קיים את חיוביו על פי ההסכם ולא הוטלה עליו כל אחריות לקבל את הסכמת הילדים.לדבריו, הילדים כלל לא הוזכרו במהלך המו"מ להסכם והיה ברור לשניהם כי אין לילדים זכויות בנכסים.

4.לדברי האב, ר' ידעה על ההסכם וכתבה לו במכתב בדואר האלקטרוני שהיא שלחה לו, כי אין לה התנגדות להסכם ומעולם לא טענה כי יש לה זכויות כלשהן בבית על פי הסכם הגירושין. האב טוען כי לא נטל על עצמו כל התחייבות הקשורה בהסכמת הילדים להסכם ונושא הילדים כלל לא עלה במו"מ שנוהל לפני החתימה על ההסכם.

ה.דיון והכרעה

1.בהליך זה התקיימו שמונה ישיבות הוכחות שבמהלכן אף נערך ניסיון משמעותי להגעה להסכם פשרה ואולם, הדבר לא צלח וניתן צו להגשת סיכומים.

2.בהליך זה יש להכריע בשתי שאלות מרכזיות:

האחת: האם העברת הבית מר' לאם בשנת 2002 היתה למראית עין בלבד ואין לה תוקף ולפיכך ממילא לא יכלו הצדדים להסכים כי הבית שייך לאם וכל הזכויות בו או בתמורתו שייכות לר' בלבד?

השנייה: אם התשובה לשאלה הקודמת היא שלילית והבית שייך לאם, האם התחייבות ההורים בהסכם הגירושין ביחס לבית היא חוזה לטובת צד ג' והאם נובע מכך שהאם והאב לא יכלו לבטל את סעיף ההגבלה והאם לא היתה יכולה למכור את הבית ואם היא מכרה אותו, הרי שהתמורה כולה שייכת לילדים?

(א)האם העברת הבית ע"ש האם היתה למראית עין בלבד?

1.סעיף 13 לחוק החוזים קובע כי: "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל".

2.כפי שנקבע בע"א 630/78 ביטון נ' מזרחי, פ"ד לג (2), 576: "בחוזה למראית עין מסכימים ביניהם הצדדים, כלפי חוץ, על הסדר משפטי מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה".

3.ב ניסים חזן ואח' נ' אריק חזן ואח' (ניתן ביום 3.2.11) קבע בית המשפט העליון כי:

"מה טיבו של חוזה למראית עין? חוזה למראית עין הינו חוזה שקיימת לגביו אי התאמה מכוונת בין הצהרות הרצון של הצדדים לעסקה, לבין רצונם וכוונותיהם האמתיות. בעוד שכלפי חוץ, מסכימים הצדדים על הסדר משפטי מסוים שיחול ביניהם, כוונתם האמיתית היא שונה, וקיים פער בין המצג החיצוני המשקף את רצונם, לבין כוונתם האמיתית הכמוסה. פער זה נועד להשיג תכלית מסוימת. היסוד העיקרי בחוזה למראית עין הוא, אפוא, "קיומה של הסכמה סמויה בין הצדדים, אשר באה במקום ההסכמה הגלויה, שהיא אך למראית עין"... הנטל להוכיח כי חוזה נכרת למראית עין, וכי כוונתם המוצהרת של הצדדים בהשתקפותה בחוזה אינה משקפת את כוונתם האמיתית, מוטל על שכמו של הטוען טענה זו".

4.בית המשפט העליון הוסיף וקבע כי:

"אשר לרמת ההוכחה הנדרשת לביסוס טענת חוזה למראית עין יש להוסיף, כי בעל דין המייחס לצד שכנגד עריכת חוזה פיקטיבי מעלה כנגדו טענה קשה, העשויה להגיע אף כדי ייחוס מרמה או מצג כוזב. ככלל, טענות מסוג זה, שנילווה להן, על פי רוב סממן של חוסר ניקיון כפיים, טעונות בשל טיבן רמת הוכחה נכבדה לצורך ביסוסן. ייחוס לאדם התנהגות שיש בה חוסר ניקיון כפיים, מרמה או כזב מחייב ראיות בעלות משקל ואמינות. כשם שלא בנקל יוכיח בעל דין טענות בדבר תרמית, המחייבת ביסוס ברמת הוכחה גבוהה במיוחד, כך גם טענות בדבר פיקטיביות של עסקה, המשיקות לטענות מרמה, מצריכות רמת הוכחה התואמת במשקלה לרצינותה ולחומרתה של הטענה הנטענת".

ראו גם: יצחקי נ' וכטר (ניתן ביום 4.11.12).

5.בענייננו, התובעת לא הוכיחה כלל כי העברת הבית בשנת 2002 על שם האם היתה למראית עין. העובדה שהמניע להעברה, היה חשש של האב כי אם ר' תינשא בן זוגה "ישים יד" על הבית, עדיין לא מלמדת כי ההסכם נעשה למראית עין. בצדק טוענת האם כי: "ר' לא הצביעה על קיומו של הסכם סמוי בינה לבין מ' שבא במקום ההסכם הגלוי שהוא כביכול למראית עין" (סעיף 28.4.6 לסיכומיה). גם הסכם שנעשה לצורך הברחה מנושים, אינו בהכרח הסכם למראית עין (ראו: ע"א 1780/93 בנק המזרחי המאוחד נ' אולציק, פ"ד נ' (2), 31).

6.מה גם, שר' ובעלה חתמו על הסכם ממון שבו נקבע במפורש כי הבית הוא רכוש נפרד של ר' ואין לבעלה כל זכות בו. לפיכך, לא היה כל צורך בעריכת הסכם למראית עין, לצורך שמירת זכויותיה של ר'.

7.ר' לא יכולה להיבנות מעדות האם בהליך הקודם. האם העידה שם כי: "אבל הבית הזה בבעלות בתי בכלל הוא לא נתן לי את הבית אלא לבתו...כאשר ביתי נישאה והיו עניינים משפחתיים והוא החליט להעביר על שמי, אני הסכמתי אם כי אם זה על שמי בסופו של דבר זה יעבור חזרה". ר' טוענת כי מדובר ב"הודאת בעל דין" שהבית שלה (סעיף 21 לסיכומיה וסעיף 1 לסיכומי התשובה מטעמה). ברם, לא ניתן לראות בדבריה של האם משום הודאת בעל דין. כל שאמרה האם הוא,שמלכתחילה הבית ניתן לר' ולאחר מכן הוא הועבר אליה כאשר בסופו של דבר, לאחר אריכות ימיה, הזכויות יעברו בחזרה לילדים. הא ותו לא. אין שום הודאה כי העברת הבעלות בבית מר' אליה לא נעשתה באופן אמיתי אלא רק למראית עין.

8.יתר על כן, עצם העובדה שר' לא טענה במכתב שכתבה סמוך להגשת תביעתה כי הבית שלה וההסכם נעשה למראית עין והיא רק טענה כי ניתנה לה "זכות חזקה" בו (מכתב באת כוחה מיום 29.3.12 – נספח יג' לתביעה),מלמדת כי ר' סברה תמיד שאין לה כל זכות בעלות בבית. אף בתביעה המקורית שהיא הגישה, היא כלל לא טענה שהבית שלה והדבר מלמד כי אין כל שחר לטענה זו (סעיף 27.2 לסיכומי האם). אם היא סברה תמיד שהבית שלה, מדוע שילמה לאמה "תמורה... מידי חודש" כשהתגוררה בית, כפי שצוין במכתב הנ"ל?

9. זאת ועוד, לו העברת הבית היתה למראית עין, הדבר לא מתיישב עם שתיקתה במשך שנים רבות, שעה שהיא ידעה אודות הסכם הגירושין, שבו נקבע במפורש כי בית זה מיועד לכל הילדים ולא רק לה. מדוע אם כן, שתקה ר' לאחר שנקבע בהסכם הגירושין שהבית שייך לכל הילדים ולא טענה אז כי מדובר בבית שכולו שלה? מדוע כשנפגשה אצל עו"ד אלרועי יחד עם האם ביום 14.11.07, במועד שבו נחתמה הבקשה לרישום הערת אזהרה, לא אמרה ר' כי הרישום נעשה למראית עין? (סעיף 28.7 וסעיף 28.9.6 לסיכומי האם).

10.אין לקבל את טענת התובעת כי רק לאחר שקראה את הפרוטוקולים מהדיון בהליך הקודם נודע לה כי יש הוכחה לכך שההסכם היה למראית עין. אם היא סברה תמיד שהבית שלה, מדוע היא לא טענה זאת גם קודם במשך שנים כה רבות? אם היא סברה שההסכם היה פיקטיבי, חזקה שהיתה טוענת זאת אף אם לא היתה לה הוכחה בדמות עדות האם. זאת, במיוחד שעוד לפני ההליך הקודם היא ידעה על הסכם הגירושין ונטלה את האם עמה לבאת כוחה. אם היא האמינה תמיד שהבית ששייך לה הוענק לאמה שלא כדין, מדוע לא עשתה דבר?

11.בצדק טוען האב בסיכומיו (סעיף 15) כי ר' "לא זו בלבד שלא נהגה בנכס מנהג בעלים, לא התגוררה בו ולו דקה אחת מהלך של למעלה מעשור, לא קיבלה תמורה בנוגע אליו, הייתה זקוקה לרשות על מנת להתגורר בו, שילמה תמורה עבור שימושה הקצר בו"– דברים המעידים כי היא ידעה היטב שאין לה כל זכות בבית.

12.אין מחלוקת כי ר' לא שילמה דבר עבור הבית והבית נרשם על שמה כשנרכש כי היא זו שהתגוררה אז בארץ. משהסכימה ר' להעביר את הבית ע"ש האם והעסקה הושלמה, הרי שלר' אין זכויות בבית.

13.גם העובדה שרוכש הבית הצהיר, כי עוד בחודש ינואר 2012 הוא נפגש עם האם ור' והסכים לדחות את מועד הפינוי של הבית לחודש מאי לאור בקשת ר', מלמדת כי ר' ידעה היטב כי אין לה כל זכות בבית. עדויותיהם של הרוכש ושל מר ב' היו משכנעות וסותרות לחלוטין את גירסתה של ר'.

14.זאת ועוד: ממכתב בדוא"ל ששלחה ר' לאב ביום 11.9.11 ושצורף לתצהיר האב (התרגום מצרפתית הוגש לתיק), עולה בבירור כי ר' ידעה על ההסכם ולמרות שלא היתה מרוצה ממנו היא כתבה לאביה כי: "כל אשר תחליט יהא מקובל". ר' באה בטענות כי אביה לא קנה לה בית בעוד לאחותה הוא קנה. הדבר מלמד כי היא ידעה שאין לה כל זכויות בבית.

15.כמו כן, האם צודקת כי התגלו סתירות מהותיות בתצהירי ר', בכל הנוגע לשאלה, מתי ידעה לראשונה על מכירת הבית (סעיף 28.9.2 לסיכומיה). בתצהיר העדות הראשית מטעמה (סעיף 30), היא הצהירה כי חזרה לישראל מהטיול שערכה, בחודש דצמבר 2011. בתצהיר שתמך בבקשתה להטלת עיקולים, שנחתם ביום 2.4.12, היא הצהירה כי "לפני שבועיים", נתגלה לה "לראשונה" מאימה, כי הבית נמכר (סעיף 13). מאידך, בתצהיר התומך בתשובה לתגובה בנושא העיקולים מיום 12.4.12 הצהירה ר' כי "נודע לי על מכירת הבית כשהייתי בחו"ל ונדהמתי לשמוע על כך" (סעיף 14). קיימת אם כן, סתירה חזיתית בתצהירי ר'. בבקשה לעיקול היא הצהירה שהדבר נודע לה באמצע חודש מרץ 2012 ואילו בתגובה שהגישה עשרה ימים לאחר מכן, היא מצהירה שידעה על כך עוד כשהיתה בחו"ל, בחודש נובמבר 2011. הדבר מלמד על חוסר אמינותה המוחלט של ר'. מסתבר כי לצורך הבקשה להטלת עיקול, כשהיא רצתה להצדיק את הגשת הבקשה בשלב כה מאוחר לאחר מכירת הבית, היא הצהירה כי הדבר נודע לה רק באמצע חודש מרץ 2012. ברם, האמת היא כי ר' ידעה על מכירת הבית עוד כשהיתה בחו"ל, סמוך לאחר שההסכם נכרת. למרות זאת, ר' לא עשתה דבר למנוע את העיסקה והדבר מעיד כי היא ידעה היטב, שאין לה כל זכויות בבית.

(ב)האם ההסכם תקף?

1.ר' טוענת כי בית המשפט לא היה מוסמך לאשר את ההסכם, מאחר ואת הסכם הגירושין אישר בית הדין הרבני ורק הוא היה מוסמך לאשר שינויים בהסכם הגירושין. לפיכך, לטענתה אין להסכם תוקף. יש לדחות טענה זו. העובדה שבית הדין הרבני אישר את הסכם הגירושין לא שוללת את סמכותו של בית המשפט לאשר הסכם מאוחר או לאשר תיקונים בהסכם הגירושין. אדרבה, משהצדדים כבר התגרשו, משולל בית הדין הרבני לדון בשאלות רכושיות. כפי שנקבע בבג"ץ 8638/03 סימה אמיר נ' בית הדין הרבני הגדול בירושלים (ניתן ביום 6.4.06):

"מקור הסמכות הייחודית של בית הדין לדון בענייני נישואין וגירושין כאמור בסעיף 1 ל אינו חל במקרה זה, שכן נושא התביעה הוא ענין רכושי לאחר פקיעת נישואי הצדדים, וממילא שוב אין מדובר בעניין של "נישואין וגירושין". אין מדובר גם בענין "הכרוך בתביעת גירושין" לרבות מזונות אישה וילדים כמשמעו בסעיף 3 לחוק. לאחר הגירושין, תביעה רכושית בגין הפרת תנאי שיפוי אינה כרוכה בתביעת הגירושין, שתמה וחלפה מן העולם. עילת התביעה של המשיב הינה עילה חדשה, שנושאה הוא אכיפת הסכם גירושין או בקשה לאכיפת פסק גירושין, המבוסס על הסכם גירושין... ומטבע הדברים, אין לכרוך עילה חדשה כזו בגדרם של העניינים שנכרכו בעבר בתביעת הגירושין".

2.גם טענת ר', כי האם לא הבינה את משמעות ההסכם, דינה להידחות (סעיף 59 לסיכומיה). ב"כ הצדדים הצהירו כי ההסכם תורגם לצרפתית ולא נפל כל פגם באישור ההסכם. ר' לא הוכיחה כי האם לא הבינה את משמעות ההסכם ולמרות שהבנתה המשפטית של האם מוגבלת, היא היתה מיוצגת ע"י עורך דין וההסכם הוסבר לה במלואו.

3.לפיכך, אין יסוד לטענת ר' כי להסכם אין תוקף.

(ג)מהי כוונת סעיף ההגבלה?

1.בסעיף 3 להסכם הגירושין נקבע כי: "האישה לא תמכור את הבית מאחר והוא מיועד לילדים". שני ההורים העידו כי כוונתם היתה בגדר "הצהרת כוונות" לפיה, לאחר פטירת האם, הבית יעבור ע"ש הילדים. עדות זו לא נסתרה. בצדק טוען האב בסיכומיו כי מדובר "בניסוח ערטילאי, סתמי ובלתי מוגדר" (סעיף ב (8) לסיכומיו).

2.לכאורה, חובתה של האם לרכוש בית ע"ש הילדים הותנתה בהסכם הגירושין בכך שהיא "תמכור את הבית כדי לקנות בית אחר". מכאן עולה לכאורה,כי אם האם תמכור את הבית לצורכי השקעה על מנת שתוכל להתקיים מכספים אלו, לא חלה עליה כל חובה לרכוש בית אחר על שם הילדים. לכאורה, הוראות ההסכם מתנות את החובה לרכוש בית ע"ש הילדים, בכך שהמכירה נעשית "כדי לקנות בית אחר במקומו". מכלל הן אתה שומע לאו. אם לא נרכש בית אחר במקומו, אין חובה לרשום את הבית ע"ש הילדים.

3.אולם, נראה כי ר' צודקת שפרשנות זו של ההסכם לא משתלבת עם הרישא של הסעיף. שהרי ברישא של סעיף 3 להסכם הגירושין נאמר כי: "מוסכם בין הצדדים כי האישה לא תמכור את הבית מאחר והוא מיועד לילדים". מדובר על איסור גורף. נראה אם כן, שצודקת ר' שהפרשנות הסבירה ביותר לישוב בין הרישא לסיפא של סעיף 3 להסכם היא, שקיים איסור גורף על האישה למכור את הבית. המקרה היחידי שמותר לה למכור את הבית הוא, אם הבית יימכר ובמקומו יירכש בית חלופי (סעיף 26 לסיכומיה). אין היגיון כי למרות האיסור הגורף למכירת הבית ברישא של הסעיף, תוכל האם למכור את הבית ולבזבז את תמורתו על מסע תענוגות. שהרי, הצדדים הצהירו כי הבית "מיועד לילדים".

4.הרישא עוסקת בהצהרת כוונות כללית, שהבית מיועד לאחר אריכות ימים לילדים. הוראה כללית זו, אין לה תוקף מחייב, בהיותה נוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה, כפי שטוענים שני ההורים בצדק בסיכומיהם(האם בסעיף 25.3 לסיכומיה והאב בסעיף 18 לסיכומיו) וכפי שיפורט להלן. ברם, הסיפא עוסקת באיסור על פעולה שעשויה האם לערוך בחייה ומחייבת אותה כי אם תמכור את הבית, עליה לרכוש בתמורה בית חילופי שיהיה רשום על שם הילדים– הוא בר תוקף.

5.בצדק טוענת ר' בסיכומיה (סעיף 32) כי: "גם ההיגיון והשכל הישר מחייבים מסקנה זו, שהרי אחרת המשמעות של ההגבלה תהיה שמותר לאישה למכור את הבית ללא שום הגבלה, בכל מקרה, למעט אם תמכור כדי לקנות בית אחר. מקום בו הבעל ביקש להגן על הילדים, פרשנות כזו נוגדת את השכל הישר והפשוט".

6.משהגענו למסקנה כי בהסכם הגירושין התחייבו הן האם והן האב כי אם הבית יימכר, יירכש בית חילופי ע"ש הילדים, יש לבחון האם מדובר בחוזה לטובת צד ג' והאם יכולים היו ההורים לחזור בהם מהתחייבות זו ?

(ד)האם מדובר בחוזה לטובת צד ג'?

1.סעיף 34 לחוק החוזים קובע כי:

"חיוב שהתחייב אדם בחוזה לטובת מי שאינו צד לחוזה ( להלן – המוטב) מקנה למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב, אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו".

2.סעיף 36 (א) לחוק הנ"ל קובע כי:

"כל עוד לא הודיע אחד הצדדים למוטב על זכותו לפי החוזה, רשאים הם לשנותה או לבטלה על ידי שינוי החוזה".

3.בספרה של פרופ' שלו,דיני חוזים (מהדורה שנייה) עמוד 430 - 431 מתייחסת המחברת המלומדת לאבחנה בין חוזה לטובת צד ג' לבין חוזה אחר ומציינת כי:

"כאשר הצד לחוזה, ורק הוא יכול לתבוע את משנהו לקיום החיוב, החוזה הנדון איננו חוזה אמיתי לטובת אדם שלישי. לעומת זאת, כאשר האדם השלישי יכול לתבוע את החייב החוזי לקיום החיוב, החוזה הנדון הוא אכן חוזה לטובת אדם שלישי. ההבחנה בין סוגי החוזים נעשית באמצעות המבחן של כוונת ההקניה. על פי סעיף 34 סיפא לחוק החוזים נוצרת זכות המוטב "אם משתמעת מן החוזה כוונה להקנות לו זכות זו". כוונת ההקניה היא אפוא תנאי להיווצרות זכותו האכיפה של המוטב. הכוונה המשתמעת מן החוזה צריכה להיות הכוונה להקנות למוטב את הזכות לדרוש את קיום החיוב... כדי להפוך אדם שלישי למוטב אין די בכך שהחוזה יכלול חיוב לטובתו. יש להוכיח כוונה פוזיטיבית להקנות לו זכות לדרוש את קיום החיוב. אותה גמירת דעת הנדרשת לשם כריתת חוזה חיונית גם לשם הקניית הזכות למוטב. חוזה לטובת אדם שלישי הוא אפוא חוזה אשר משתמעת ממנו כוונת הצדדים להעניק לצד השלישי לא רק טובת הנאה, אלא גם זכות לתבוע טובת הנאה זו".

4.בהמשך (עמוד 433) כותבת פרופ' שלו:

" החזקה כי צדדים לחוזה מתכוונים ליצור מערכת של יחסי זכות חובה בינם לבין עצמם היא אחת החזקות המשמשות בהליך הפירוש וחשיפת הכוונה. ההיגיון מאחורי חזקה זו אומר, כי אילו רצו הצדדים להקנות זכות לאדם שלישי יכלו לצרפו כצד לחוזה שביניהם או להיזקק לעסקה משפטית שנועדה לכך (כמו: המחאה). כדי להפריך טיעון זה מוטל על האדם השלישי, המתפרץ אל תוך תחום החוזה להראות כי החוזה שהוא אינו צד לו, אכן מקנה לו זכות לדרוש את קיום החיוב שלטובתו. לשם כך אין די בהראותו טובת הנאה הצומחת לו מן החוזה, מוטל עליו להראות כי הצדדים אכן התכוונו להקנות לו זכות אכיפה. ההנאה הצומחת לו מן החוזה אמנם יכולה להוביל למסקנה של כוונת הקניה, אולם על פי רוב אין די בה לשם כך."

5.במילים אחרות, בחוזה לטובת צד שלישי קיימת זכות למוטב לתבוע את מי שהתחייב בחוזה לקיים את החיוב. על מנת שיוכח כי מדובר בחוזה לטובת צד שלישי, על המוטב להוכיח, כי הצדדים התכוונו להקנות לו זכות תביעה. נטל ההוכחה מוטל על המוטב.

כפי שנקבע ב(1) 640, 643 (1984):

"אפילו יש בחוזה התחייבות ליתן טובת הנאה לצד שלישי, אין באותה התחייבות כשלעצמה כדי להעניק זכות לצד שלישי, שכן השאלה היא תמיד, אם אותה התחייבות היא אך כלפי הצד לחוזה ואילו טובת ההנאה היא אך תוצאה של ביצוע אותה התחייבות, או שמא ההתחייבות עצמה, בנוסף לטובת ההנאה, מכוונת כלפי הצד השלישי"

6.ב(2) 323(1984) נקבע כי:

"תנאי הוא לתחולתו של סעיף 34 לחוק החוזים (חלק כללי), כי על פי פרושו הנכון של החוזה משתמעת ממנו (במפורש או מכללא) הכוונה להעניק לצד השלישי זכות, ולהטיל במקביל לכך על בעלי החוזה חובה"

7.במקרה דנן, הבת טוענת כי הסכם הגירושין הוא חוזה לטובת צד ג' , כלומר לטובת הילדים, ומאחר והאם הודיעה לה על הסכם הגירושין ואף נתנה לה העתק ממנו, היא לא היתה רשאית לשנותו או לבטלו. לטענתה, מדובר בזכות "משוריינת" בלתי הדירה (סעיף 37 לסיכומיה).

8.הבת טוענת כי הוכיחה שהאם הודיעה לה על החיוב לטובתה שעוגן בהסכם הגירושין. אכן, האם הודתה כי היא העבירה לבת עותק מהסכם הגירושין לאחר שהתגרשה (עמ' 66 שורות 25-26 ועמ' 59 שורה 28 עד עמ' 60 שורה 1). הוכח גם, כי לפחות בשנת 2007, שעה שהאב והבת הלכו להתייעץ עם עו"ד אלרועי, ידעה ר' על ההסכם. ועל כן, לטענתה, מתקיים תנאי ההודעה האמור בסעיף 36(א) לחוק.

9.הבת טוענת כי היא מעולם לא הודיעה לאם על כך שהיא מוותרת על הזכות שהוענקה לה בהסכם הגירושין או שהיא דוחה זכות זו. לדבריה, הזכות קיימת אף אם שני אחיה ויתרו על זכות זו, שכן הודעתם ניתנה רק לאחר שהחלו ההליכים בתובענה זו ולכן אין לה תוקף,היות שעבר זמן סביר מאז שההתחייבות ניתנה, כאמור בסעיף 35 לחוק החוזים.

10.השאלה שיש לבחון היא, האם הצדדים לחוזה התכוונו להקנות לילדים זכות לתבוע את קיום ההתחייבות כטענת הבת, ואז מדובר בחוזה לטובת צד ג' שייתכן כי לא ניתן לבטלו, או שלא היתה כוונה להקנות זכות תביעה לילדים ואז מדובר בחוזה שאיננו לטובת צד שלישי והצדדים לחוזה יכולים לבטלו בהסכמה של שניהם?

11.במקרה דנן, ר' לא עמדה בנטל הנדרש בדין ולא הוכיחה כי ההורים התכוונו להעניק לה זכות תביעה כנגדם, למימוש ההתחייבות, כפי שהאם טוענת בצדק בסיכומיה. הסכם הגירושין "לא נועד להעניק זכויות עצמאיות לילדים ובפרט לא זכות לתבוע מההורים בהליכים משפטיים, את קיומה של הזכות הנטענת" (סעיף 25.4 לסיכומי האם). ר' לא הוכיחה כי היתה כוונה משותפת של ההורים, להקנות להם זכות אכיפה כלפיהם (סעיף 30.4 לסיכומי האם). הנטל להוכיח כי הורים העניקו לילדיהם זכות משפטית לתבוע אותם, לא הורם. ככלל, לא סביר שהורים יעניקו לילדיהם זכות תביעה לתבוע אותם על מתנה שהם התכוונו להעניק להם ולהוכחת טענה מסוג זה, יש להציג ראיות משכנעות שלא הוצגו בהליך דנן.

12.סעיף ההגבלה, הוא סעיף כללי שהוא בגדר הצהרת כוונות עתידיות, לאחר אריכות ימים ושנים של ההורים. הא ותו לא. בצדק טוען האב כי: "ברי כי ככל שהתכוונו הצדדים להורשה, לא העלו על דעתם (ולא היו צריכים להעלות על דעתם) הקניית זכות תביעה לילדים" (סעיף ג (17) לסיכומיו).

13.העובדה כי כ' רשם בעיצומו של ההליך הקודם, הערת אזהרה לטובתו, על יסוד הסכם הגירושין, מלמדת כי מטרת סעיף ההגבלה בהסכם נועדה להגן עליו ולא על הילדים, כפי שטוענת האם בצדק בסיכומיה (סעיף 30.4.2). אחרת, הערת האזהרה היתה נרשמת לטובת הילדים ולא לטובת כ'. ברור אם כן, שלא הוענקה לילדים זכות תביעה ומדובר בהצהרת כוונות כללית בלבד שעליה הצהירו ההורים. הא ותו לא. לפיכך, לא מדובר בחוזה לטובת צד ג'.

14.להשלמת התמונה יש לציין, כי הרישא של סעיף ההגבלה, שבו קיימת התחייבות שתחולתה לאחר פטירת האם, היא התחייבות הנוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה, והיא בטלה.

בבע"מ 7468/11 פלוני נ' אלמונית (3.7.12) קבע כב' השופט הנדל כי :

"ויתור על מסלול הצוואה תוך הענקת כוח להסכם ממון כתחליף לה, אינו יוצא ידי חובתו מבחינה פורמאלית ועלול להגביר את אי הוודאות וחוסר הביטחון בחתירה לתוצאה המקיימת את רצון המנוח. גם מנקודת מבטה של כוונת בני הזוג, אין להניח כלל שהסכם ממון שנערך ביניהם נועד לשמש צוואה עבור כל אחד מהם. במישור המעשי, על צד העורך הסכם ממון לדעת כי יהא עליו לערוך גם צוואה אם אין הוא מעוניין בחלוקת רכושו בהתאם לחוק הירושה".

15.במאמרו של פרופ' שחר ליפשיץ "הסדרה חוזית של יחסי הממון בין בני זוג לעת מוות "הון משפחתי א' 33, מחדד המחבר המלומד את ההבדלים והגישות השונות לעניין הסדרים לאחר המוות המופיעים בהסכם יחסי ממון ולדבריו:

"אף כי לשיטתנו האפשרות שמעניק חוק יחסי ממון לקבוע הסדר רכושי ייחודי לעת מוות בהסכם ממון, עוקפת במידה רבה את סעיף 8(א) לחוק הירושה, איננו סבורים שניתן לפרש את הסעיפים העוסקים בהסכמי ממון בחוק יחסי ממון כמעניקים מחסה מוחלט מהוראות סעיף 8(א). לכן לשיטתנו, במצב המשפטי הקיים, הוראות בהסכמי ממון הקובעות את זהותם של היורשים בנכסים מסוימים, כגון הסכמים הקובעים כי ילדי בני הזוג ייקבעו כיורשים, הם חסרי תוקף"(שם עמוד 58).

16.נראה כי לאור פסק הדין הנ"ל, כאשר מדובר בהסכם ממון שמכיל סעיפים בעלי אופי ירושתי הנוגעים לצדדים שלישיים כגון ילדי בני הזוג, סעיפים אלו בהסכם הממון יהיו בטלים. לפיכך, ההתחייבות בסעיף ההגבלה כי הבית "מיועד לילדים" אינה תקיפה בהיותה נוגדת את סעיף 8 לחוק הירושה.

17.ברם, כמפורט לעיל, ר' טוענת לקיומה של זכות בבית מכח הסיפא של סעיף ההגבלה העוסק במצב בו האם בוחרת בחייה, למכור את הבית. ברור כי סעיף זה אינו סעיף העוסק בהורשה ויש לו תוקף.

18.אולם, יש לקבל את טענות שני ההורים, כי במקרה דנן לא רק שר' לא הוכיחה כי הוענקה לה ולאחיה זכות תביעה ולכן לא מדובר בהסכם לטובת צד ג', אלא שגם לא נמסרה למי מהילדים הודעה, כמשמעותה בסעיף 36 לחוק החוזים. העובדה כי ר' ידעה על ההסכם, לא מלמדת כי האם מסרה לה "הודעה" על זכות שהוענקה לה. אדרבה, האם טענה כי עד להליך הקודם, כלל לא ידעה על קיומו של סעיף ההגבלה. על מנת שלמוטב תוקנה זכות, יש צורך במסירת הודעה שבה יאמר למוטב, כי הוענקה לו זכות. ר' לא הוכיחה כי האם מסרה לה הודעה זו ולפיכך, אף מרכיב זה, הנדרש לצורך הקמת הזכות למוטב, לא התקיימה (סעיף 30.7 לסיכומי האם). בצדק טוענת האם כי "אם המוטב יודע על הזכות באופן פסיבי ממקור חיצוני ולא מצד לחוזה, אזי במקרה כזה לא תשוריין זכותו" ונכונים אף דברי האב (סעיף ד לסיכומיו) כי: "בשל השריון המוחלט הנגרם כתוצאה מההודעה יש להיזהר ולהבחין בין "הודעה" על הזכות לבין "ידיעה על הזכות". במקרה דנן, לר' נודע על דבר קיומה של הזכות מתוך יוזמה והתערבות אקראית שלה ולא מתוך יוזמה כלשהיא של האם. ר' טענה כי היא ביקשה לקבל את הסכם הגירושין מהאם "לצורך בניית תיק בשגרירות הצרפתית" ומבחינתה זו היתה "ההודעה". דברים אלו סותרים גירסה אחרת שלה כי היא ידעה על הסכם הגירושין רק בשנת 2007 כשפנתה עם אמה לעו"ד אלרועי לצורך סיוע לאם בקבלת המזונות המגיעים לה. ברור כי לא ניתן לאמר כי קבלת הסכם הגירושין מעורך הדין שערך אותו לצורך עזרה לאם או לצורך הכנת "אילן יוחסין" על מנת לקבל זכויות מצרפת, מהווה "הודעה" על קיום הזכות, כפי שטוען האב בצדק (סעיף ד (9) לסיכומיו).סעיף 36 לחוק החוזים מצריך הודעה פוזיטיבית למוטב על הענקת הזכות.

19.מאחר וככלל לא קיימת זכות חזרה לאחר שנמסרה ההודעה למוטב, מדיניות משפטית ראויה מחייבת מתן פרשנות דווקנית לאופן מסירת ההודעה. רק כאשר צד להסכם מוסר הודעה מפורשת למוטב, קמה הזכות למוטב. משהמוטב לא הוכיח כי נמסרה לו הודעה כזו מאחד הצדדים לחוזה, לא קמה לו הזכות. קבלת עותק מהסכם הגירושין ע"י האם, לא מהווה מסירת הודעה על הזכות.כפי שציינה פרופ' שלו בספרה "דיני חוזים – החלק הכללי לקראת קודיפיקציה של המשפט האזרחי (2005) בעמוד 594: "בקביעת מועד ההודעה כמועד המכריע לעניין שכלול הזכות, מניח המחוקק כי אינטרס ההסתמכות של המוטב נוצר ברגע שאחד הצדדים מודיע לו על זכותו. הנחה זו אינה תמיד מדויקת מבחינה עובדתית. טול מקרה שבו נודע למוטב על הקניית הזכות ממקור חיצוני לפני הודעת אחד הצדדים. או מקרה הפוך אשר בו, חרף הודעת אחד הצדדים, אין המוטב יודע על הזכות (למשל: משום שההודעה לא הגיעה ליעדה). במקרה הראשון נוצר בפועל אינטרס הסתמכות של המוטב לפני המועד שקבע המחוקק כמכריע, ובכל זאת אין אינטרס זה זוכה להגנה. במקרה השני לא נוצר הבסיס הרעיוני והעובדתי לאינטרס ההסתמכות, ובכל זאת הזכות נאכפת".כלומר, עצם ההודעה בפועל יוצרת את הזכות ולא הידיעה של המוטב. על כן, משום שר' ידעה על ההסכם ממקור חיצוני ולא באמצעות קבלת הודעה מהוריה, לא השתכללה הזכות.למעשה, די בכך שלא ניתנה הודעה בכדי לקבוע כי לא השתכללה הזכות.

20.סיכומו של דבר: ר' לא הוכיחה כי הוענקה לה זכות תביעה משפטית למימוש ההתחייבות וכמו כן, לא ניתנה לה הודעה כמתחייב על פי חוק החוזים ולפיכך לא מדובר בחוזה לטובת צד ג'. למעלה מן הצורך נבחן להלן,האם חל סעיף 5 לחוק המתנה תשכ"ח – 1968 (להלן: "חוק המתנה") על חוזה לטובת צד שלישי.

(ה)האם הוראות סעיף 5 לחוק המתנה המאפשר חזרה ממתנה, חלות גם בחוזה לטובת צד ג'?

1.סעיף 5 לחוק המתנה קובע כי כל עוד מקבל המתנה לא שינה את מצבו בהסתמך על ההתחייבות להעניק לו מתנה, רשאי נותן המתנה לחזור בו מהתחייבותו לתת מתנה. כמו כן נקבע, כי ניתן לחזור ממתנה אם מקבל המתנה התנהג בהתנהגות מחפירה כלפי נותן המתנה.

2.האם ניתן להחיל הוראה זו אף כשעסקינן בחוזה לטובת צד ג (יובהר שוב כי לשיטתנו לא מדובר בחוזה לטובת צד ג' והדיון נערך על פי טענת התובעת בלבד, שמדובר בחוזה לטובת צד ג)?

3.בספרם של הפרופסורים פרידמן וכהן, חוזים, חלק שלישי, (עמ' 163) נטען כי צדדים שיצרו חוזה לטובת צד ג', רשאים לשמור לעצמם את זכות הביטול:

"הסדרו של סעיף 36(א) ניתן להתנאה והצדדים יכולים למשל... למנוע את השריון אף לאחר שאחד מהם הודיע למוטב עליה... ההתנאה על ההסדר של סעיף 36(א) יכולה להיות מפורשת או מכללא".

4.במקרה דנן, ברור כי שני ההורים לא ראו עצמם מוגבלים בזכות הביטול והם בכלל לא סברו כי הם מעניקים זכות בת תביעה לילדים בהסכם הגירושין (סעיף ד3 לסיכומי האב).

5.פרופ' ראבילו בספרו פירוש לחוק החוזים חוק המתנה, תשכ"ח-1968 (מהדורה שנייה, 1996), בעמ' 69 כותב כי:

"חוזה לטובת אדם שלישי, הגם שהוא עשוי להקנות נכס שלא בתמורה, אינו בגדר מתנה. במתנה, הקניית הנכס נעשית לטובת אחד הצדדים לחוזה. בחוזה לטובת צד שלישי, הקניית הזכות לדרוש את קיום החיוב, המוקנית למוטב (בתמורה או בלעדיה), נעשית על ידי אחד הצדדים לחוזה לטובת אדם שהוא זר ליחס החוזי עצמו. אין זה משנה מהי הסיבה שבגללה דורש הנושה את הבטחת החייב לטובת המוטב. יכול שהוא ירצה לקיים חיוב קודם, לחייב על ידי כך את המוטב למלא חיוב, או , לבסוף לתת מתנה. החוק אינו דורש בדיקה של כוונת הצדדים ואינו דורש צורה כלשהי... ברור כי במקרה שהנושה עשה את החוזה בשל כוונתו לתת מתנה למוטב, תהיה כאן מתנה עקיפה, אך לא יחולו עליה דיני המתנה."

גישה זו אומצה בת"א (חיפה) 1242/94 אליה נ' אליה(ניתן ביום 27.3.97 ע"י כב' השופט ד"ר ביין, להלן: "פס"ד אליה") שבו נעתר בית המשפט לתביעת ילדים שהוריהם התחייבו להעביר לבעלותם דירה, ודחה את טענת האב כי הוא יכול לחזור בו מההתחייבות לתת מתנה עקב הוראות חוק המתנה.

ראו גם: תמ"ש 12316-04-12 ר' נ' ר'(ניתן ביום 29.3.14), תמ"ש 54977-10-10 מ.ש.ג נ' י.ה.א(ניתן ביום 29.5.14), ת"א (ת"א) 29242/05 א' ה' נ' א' י' (ניתן ביום 27.3.07), בש"א 56390/06 בתיק 23410/06 ש' ל' נ' ב' ל' (ניתן ביום 22.5.07), ת"א016270/00 פריד נ' גרינברג (ניתן ביום 6.6.02).

6.מאידך, קיימת גישה אחרת, בה נוקטים הפרופסורים פרידמן וכהן,אשר בחיבורם הנ"ל (עמ' 164) אומרים כי:

"על דרך ההיקש ראוי גם להחיל את ההוראות המאפשרות חזרה בחוק המתנה על כלל ההסדרים של החוזה לטובת אדם שלישי, כאשר המוטב הוא מקבל מתנה.בנוסחו המוצע של הקוד הישראלי אומץ מפורשות פתרון זה שלפיו בכל הנוגע לזכות החזרה יש להבחין בין מוטב חינם למוטב בתמורה, ויש להחיל את דין המתנה על מוטב חינם. דין המתנה הוא, אפוא,הדין המיוחד. לכן, אם הוקנתה למוטב זכות שלא בתמורה, יוכלו הצדדים לחזור בהם, גם לאחר שניתנה הודעה למוטב וכל עוד לא שינה מצבו לרעה, אלא אם כן ויתרו הצדדים על זכות החזרה. אפילו שינה המוטב את מצבו, ואפילו ויתרו הצדדים על זכות החזרה, יוכלו הצדדים לחזור בהם בשל התנהגות מחפירה של המוטב או שינוי במצבו הכלכלי של הנותן".

7.המחברים הנ"ל מציינים, כי בניגוד לחוזה ביטוח בו זכות הביטול (כאשר היא מותרת) היא של הנושה בלבד, במקרה בו חוזה המתנה הוא של שני הצדדים לחוזה, הרי שעל שני הצדדים יחדיו לחזור בהם מההסכם: "אם מדובר בחוזה לטובת אדם שלישי, שבו שני הצדדים מתחייבים להעניק מתנה למוטב – למשל הורים מתחייבים זה כלפי זה להעניק מתנה לבתם – תהיה זכות החזרה נתונה לשני ההורים יחדיו".

8.סעיף 139(ב) להצעת חוק דיני ממונות קובע כי: "על אף הוראות סעיף קטן (א), אם הוקנתה למוטב זכות שלא בתמורה, רשאים הצדדים לחוזה לבטל את הזכות גם אחרי שהודיע אחד הצדדים למוטב על זכותו, אם התקיימו התנאים הקבועים בסעיף 182בשינויים המחויבים".

פרופ' מיגל דויטש, בספרו פרשנות הקודכס האזרחי, כרך א', בשער שלישי בעמ' 460 סבור כי:

"כאשר מדובר במוטב חינם, העסקה היא במהותה עסקת מתנה, בין הקבוצה נושה – חייב לבין המוטב. מן הראוי, אם כן, כי הנושה והחייב (בפעולה משותפת שלהם) יהיו רשאים לסגת מהבטחת המתנה, אם מתקיימים התנאים המאפשרים בדרך כלל חזרה מהתחייבות למתנה."

9.אני סבור כי גישה אחרונה זו היא הגישה הראויה. אין כל סיבה כי שיקולי הצדק שהביאו את המחוקק לקבוע כי במקרה של התחייבות ליתן מתנה ניתן לחזור ממנה במקרים מסוימים, לא יחולו גם על הסכם לטובת צד ג'. מדובר בהענקת מתנה וצריך לאפשר לנותן המתנה לחזור ממנה אם היא טרם הושלמה וטרם הסתמך עליה מקבל מתנה. צודק ונכון גם, לאפשר לחזור מהתחייבות לתת מתנה, אם מקבל המתנה התנהג בהתנהגות מחפירה כלפי מעניק המתנה. אין כל היגיון כי רק בגלל ש"פורמט" ההתחייבות לתת מתנה נערך בצורה של חוזה לטובת צד ג', יחול עליה דין שונה. אם כשמדובר בהתחייבות ישירה בין מעניק למקבל ניתן לחזור מההתחייבות לתת מתנה כשמקבל המתנה התנהג בהתנהגות מחפירה, מדוע שהדבר לא יתאפשר כשמדובר בחוזה לטובת צד ג' כשמקבל המתנה אפילו אינו צד ישיר להסכם? מדוע יש לשריין את זכותו של צד ג' לקבל מתנה שעה שהמקבל גמל רעה תחת טובה והתנהג כלפי המעניק בהתנהגות מחפירה? אדרבא, לכאורה הדברים הם קל וחומר: אם בהסכם ישיר בין שני צדדים יכול המתחייב לחזור בו מהמתנה כשיש התנהגות מחפירה של מקבל המתנה, קל וחומר כשעסקינן בהתחייבות לצד ג' שכלל אינו צד לחוזה!

10.כאמור, לאחר שניתן פס"ד אליה, שנקט בגישתו של פרופ' ראבילו, פורסמה בשנת 2011 הצעת חוק דיני ממונות שבמסגרתה נבחרה הגישה השנייה שפורטה לעיל. אמנם, הצעת החוק איננה מחייבת. אולם, בשעה שמונחות לפני בית המשפט שתי גישות אפשריות לפרשנות חוק, הצעת חוק דיני ממונות עשויה ללמד על מגמת הפסיקה הראויה. כפי שנקבע בע"א 5955/09 כונס הנכסים עוה"ד אמסטר נ' מרשה טרובר טוב(ניתן ביום 19.7.11) שבחר בגישה שהוצעה בהצעת חוק זו וקבע כי : "אין בהצעת חוק שטרם נתגבשה לידי חוק, כדי לחייב בתיק זה, אך נדמה שיש בה לבסס את העמדה בדבר מגמת הפסיקה וגישת המלומדים".

11.האם ר' נקטה בהתנהגות מחפירה כלפי הוריה? ב (5), 797 (1999) נקבע ע"י כב' השופט טירקל (בדעת הרוב כנגד דעתו החולקת של כב' השופט לוין) כי יש לפרש את הביטוי "התנהגות מחפירה" ב"פרשות רחבה המקלה על מי שהתחייב לתת מתנה". בית המשפט קבע כי:

"לדוגמה, מילת גנאי, אמירה של זלזול ואפילו עקימת פרצוף, שייחשבו עניין של מה בכך על רקע מערכת יחסים אחרת, משמעותן רעה וחמורה כאשר מדובר בנותן מתנה ובמקבלה. לפי שיטתי, לעניין סעיף 5 (ג) ל, די בהתנהגות בלתי ראויה כלשהי כדי להקים עילת החזרה".

12.ב (4) 730 (2001) נקבע ביחס לסעיף הנ"ל כי:

"קשת המקרים שבהם רשאי נותן המתנה לחזור בו מן המתנה, כל עוד לא הושלמה ההקניה, היא רחבה מאוד, בכפוף לעמידה בדרישות תום הלב... התנהגות מחפירה של מקבל המתנה... מוקנית זכות חזרה לנותן המתנה ללא הגבלות אפילו ויתר הנותן בכתב על זכותו לחזור בו ואפילו אם הנהנה שינה את מצבו בהסתמך על המתנה... משקל ההסתמכות על ההתחייבות לתת מתנה הוא "כמשקל נוצה" לעומת משקל זכותו של הנותן לחזור בו" (עמ' 763-764).

13.בצמח נ' גבאי(19.7.09) קבע בית המשפט העליון מפי כב' המשנה לנשיאה השופט ריבלין ביחס לסעיף 5 (ג) ל כי:

"הוראה זו מאפשרת למתחייב ליתן מתנה לחזור בו אף אם ויתר בכתב על זכות החזרה ואפילו אם המקבל שינה את מצבו בהסתמך על המתנה... אכן לא כל פרידה בין בני זוג או סיומה של מערכת יחסים עולים כשלעצמם כדי "התנהגות מחפירה". אלא שבנסיבות מקרה זה ... התנהגותה של המערערת כלפי המשיב הייתה צינית, נצלנית, ובלתי מוסרית העולה כדי "התנהגות מחפירה".

ראו גם: שעתל נ' שעתל (ניתן ביום 15.2.11 ע"י כב' השופט ויצמן).

14.במ' נ' מ' (ניתן ביום 5.2.12 ע"י כב' השופטת רוטשילד) נקבע כי צידודו של בן באביו בסכסוך בין האב לאם ומתן עדות לטובתו, מהווה התנהגות מחפירה כלפי האם. גם בפלוני נ' אלמוני(ניתן ביום 22.3.13 ע"י כב' השופט גביזון) נקבע כי תמיכה בצד מסוים בסכסוך משפחתי, כנגד נותן המתנה, מהווה התנהגות מחפירה. בג.ד.נ' נ.ד. (ניתן ביום 3.6.12 ע"י כב' השופט ויצמן) נקבע כי הטרדות והתכתשות אפילו על דברים פעוטים שלא אפשרו מגורים משותפים, הטחת עלבונות קשים וכן הגשת תלונה במשטרה, מהווה התנהגות מחפירה.

15.במקרה דנן, אף אם מדובר בחוזה לטובת צד ג', ואף אם היתה ניתנת הודעה לר' על כך שההורים התחייבו להעביר לה את הדירה– ולעיל קבענו שלא כך הדבר - זכותם של שני ההורים לבטל את התחייבותם לתת מתנה לר' הן מחמת ההתנהגות המחפירה שלה כלפיהם והן מאחר שהיא לא שינתה את מצבה לרעה בעקבות ההתחייבות (סעיף ה2 לסיכומי האב). ר' הודתה במפורש בחקירתה, כי מצבה לא השתנה כלל לאור ההתחייבות ומדובר בהודאת בעל דין ברורה (סעיף ה2 (14) לסיכומי האב). ר' אף התנהגה בהתנהגות מחפירה ביותר כלפי האם, שעה שניסתה לגנוב ממנה באמצעות ההמחאה סכום עתק והיא התייחסה לאביה באופן פוגע לאורך שנים רבות. ר' אישרה כי לא דיברה עם אביה תקופה ארוכה והיה בניהם נתק ממושך (עמ' 32 שורות 16-17).

16.טענתה של ר' כי ההמחאה "הפתוחה" שהאם העבירה לה נועדה להגן את זכותה בבית, היא טענה שאינה אמת. ההמחאה ניתנה בשנת 2008 כפי שעולה מנספחי ההמחאות האחרות. אז נושא מכירת הבית ככל לא עלה על הפרק. ר' פעלה תוך מעילה באמון האם וביצעה מעשה חמור ביותר כשניסתה לגזול סך של 1.6 מליון ₪ מחשבון האם שלא כדין.

17.סיכומו של דבר: שני ההורים יכלו לחזור בהם מהמתנה אף אם מדובר בהסכם לטובת צד ג', מאחר ומתקיימות הוראות סעיף 5 לחוק המתנה המאפשרת חזרה מן המתנה.

(ו)העולה מן המקובץ:

1.העברת הבית על שם האם לא היתה למראית עין ור' העבירה את זכויותיה בבית לאם, כדין ואין לה זכויות בבית.

2.ההסכם אושר כדין והאם הבינה את משמעותו.

3.הוראה בהסכם הגירושין המעניקה זכויות לצד ג', לאחר פטירה, בטילה לפי סעיף 8 לחוק הירושה. לפיכך, אין תוקף לרישא של סעיף ההגבלה שהתיימר להעניק לילדים זכויות לאחר אריכות ימים ושנים של האם.

4.הסיפא של סעיף ההגבלה, המורה על רכישת בית חילופי אם האם תמכור את הבית, אינו חוזה לטובת צד ג' מאחר ור' לא הוכיחה כי היתה להורים כוונה להעניק לה זכות תביעה לאכיפת ההתחייבות. הוכח כי מדובר היה בהצהרת כוונות של ההורים ואף אחד מהם לא העלה בדעתו להעניק למי מהילדים זכות תביעה כנגדם.

5.ר' לא הוכיחה כי מי מההורים מסר לה הודעה על זכותה, כנדרש בסעיף 36 לחוק החוזים.

6.אף אם מדובר בחוזה לטובת צד ג' שבו הוענקה מתנה, ניתן להחיל את הוראות סעיף 5 לחוק המתנה ולחזור מההענקה אף לאחר ההודעה, כאשר לשני הצדדים יש עילה לביטול המתנה. ר' לא שינתה את מצבה לרעה בהסתמך על ההתחייבות וניתן לבטלה גם עקב התנהגותה המחפירה של ר' כלפי שני הוריה.

7.כנראה, שרק לאחר שר' גילתה כי האם העבירה את כספי התשלום הראשון של תמורת הבית לחשבון בחו"ל המשותף לבן זוגה של האם מר ב', היא לפתע חששה כי "רכוש משפחתי" יוברח לצד ג' והיא ניסתה לקבל כספים שלא כדין. חבל שר' לא הבינה כי זכותה של האם לעשות כרצונה ברכושה וזכותה לבחור את בן זוגה ולהשתמש בכספה כראות עיניה.

8.התובענה נדחית אפוא ולאור חוסר תום ליבה של התובעת והיקפו הנרחב של ההליך, התובעת תשלם לנתבעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של40,000 ₪ וכן את הוצאות הטיסה והשהייה שלה במלון, לפי קבלות.

9.האם העידה כי היא לא מבקשת מהאב דבר (עמ' 73 משורה 22 ואילך וסעיף ז' לסיכומי האב). נראה כי היא כלל לא הבינה את משמעות "הודעת צד ג'" שהיא הגישה כנגד כ' ובעדותה טענה כי אין לה כל טענה כנגדו.

10.ברם, במקרה דנן, שעה שהסעד העיקרי של התובעת הוא ביטול סעיף בהסכם הגירושין העוסק בזכויות האם בבית - מאחר והבית לטענתה שייך לה והעברת הזכויות היתה למראית עין - היה עליה לצרף מלכתחילה את האב כצד להליך. שהרי לטענתה, האב הוא זה שביקש ממנה להעביר את הזכויות בבית לאם והוא זה שיזם את העברת הזכויות לאם למראית עין. כמו כן, האב יחד עם האם הפרו לטענתה את החוזה לטובת צד ג' שהם העניקו לה ולפיכך היה עליה לצרפו כצד להליך מתחילתו. משהתובעת לא צירפה את אביה כצד להליך, ברור כי האם היתה צריכה לעשות כן, היות והאב היה בעל דין נדרש וחיוני בהליך זה. ברם, משקבענו כי יש לדחות את תביעת ר' על כל מרכיביה, עליה לשפות גם את אביה שצורף כצד עקב התביעה שהיא יזמה. לפיכך, עליה לשלם גם לו הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 40,000 ₪ וכן את הוצאות השהייה שלו במלון והטיסות לארץ, לפי קבלות.

11.פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת פרטים מזהים.

ניתנה היום, ד' אב תשע"ד, 31 יולי 31 יולי 2014, בהעדר הצדדים.