1. פסק דיני עוסק בשאלות העובדתיות - אם התובעת הוכיחה שהסכם בינה לבין הנתבעת, על פיו העבירה התובעת לנתבעת את דירת המגורים שלה תמורת תשלום חוב של התובעת לבנק, שרשם משכנתא על דירתה, נעשה תחת "עושק", כמשמעותו בסעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 (להלן "חוק החוזים (חלק כללי)") ואו תחת "הטעיה" כמשמעותה בסעיף 15 לחוק החוזים; אם ניתנה לתובעת זכות להתגורר בדירה ללא תשלום דמי שכירות, על אף מכירתה לנתבעת, ולאיזו תקופה; לכל חייה או לזמן סביר וכל עוד תשלם התובעת דמי שכירות.
רקע עובדתי
2.התובעת היא ילידת 1945. היא מתגוררת בגפה בדירה בת שני חדרים, בשטח של כ-50 מ"ר, הידועה כחלקה 364/55 גוש 10428 ברח' דליה 4/8 בקריית מוצקין (להלן – "הדירה"). הזכויות בדירה (חכירה לדורות מקק"ל) היו רשומות על שמה. יש לה שתי בנות נשואות. הנתבעת היא אחיניתה (בת אח של התובעת).
3. על הדירה הייתה רשומה משכנתא לטובת בנק הפועלים בע"מ ע"ס 60,000 ₪. המשכנתא נלקחה על ידי התובעת על מנת לשלם את חובותיה של אחת מבנותיה, שככל הנראה הסתבכה בחובות כבדים ומאוחר יותר עזבה את הארץ כשהיא פושטת רגל.
בנק הפועלים ביקש לממש את המשכנתא על ידי מכירת הדירה. בהליכי ההוצל"פ - מונה כונס נכסים על מנת למכור את הדירה והוצא צו לפינוייה של התובעת ממנה. חובה של התובעת לבנק נכון ליום 27/2/2008 עמד על 110,870 ₪.
4.הנתבעת הסכימה לרכוש את דירתה של התובעת ובתמורה לשלם עבורה את חובה לבנק ולבטל את צו הפינוי, שכאמור הוצא נגדה. השתיים חתמו על הסכם מכר (להלן "הסכם המכר") אצל עו"ד קלינגהופר. התובעת חתמה באותו מעמד גם על יפוי כח בלתי חוזר לטובת הנתבעת. בסמוך לחתימה על הסכם המכר ובהתאם למוסכם בו, שלמה הנתבעת את החוב לבנק, המשכנתא הוסרה, צו הפינוי בוטל, ותיק ההוצל"פ נסגר.
5.תוכנו של הסכם המכר, בתמצית, מובא כאן: הדירה נמכרת לנתבעת תמורת 107,000 ₪ שיועברו לכונס; המסירה של החזקה בדירה תיהיה ביום 6/2/08; ייחתמו מסמכים במעמד החתימה על ההסכם לשם רישום הערת אזהרה; יינתן יפוי כח בלתי חוזר לשם העברת הדירה על שם הקונה; כל המסים החלים בגין ההעברה, לרבות מס רכישה ומס שבח מקרקעין, ישולמו על ידי הקונה.
6.הצדדים פעלו גם במינהל, על מנת לקבל את אישורו להעברת הדירה. הנתבעת שלמה את דמי ההיוון בסכום של כ-3,000 ₪ וכן פעלה על מנת לבטל חוב קודם של התובעת.
7.בעקבות תביעתה של התובעת לבטל את הסכם המכר, הגישה הנתבעת תביעה שכנגד ובה ביקשה לתת צו לפינויה של התובעת מהדירה וצו לפיצול סעדים, על מנת לתבוע את החוב בגין השכירות, שלטענתה הגיע לכ-90,000 ₪ (לשם הנוחות והקיצור נקראו וייקראו הצדדים בשם "התובעת" ו"הנתבעת").
8.יצויין כי ביום 9/12/13, נתתי צו מניעה זמני, שאסר פינויה של התובעת מהדירה ובתנאי שתפקיד מדי חודש עבור שכירות סכום של 1,000 ₪. היא לא עמדה בתנאי זה.
טענותיה של התובעת בכתב התביעה ובכתב ההגנה בתביעה שכנגד
9.התובעת טענה בכתב תביעתה, כי הנתבעת היא שפנתה אליה ברעיון "לעזור לה" על ידי עשיית הסכם למראית עין, כאילו התובעת מוכרת לה את הדירה. סוכם כי התובעת תחזיר לנתבעת את הסכום ששלמה לבנק בסכומים של 600-700 ₪ לחודש, והדירה תיהיה של התובעת.
התובעת המשיכה וטענה כי הנתבעת "שינתה לפתע" לאחר שנים את עורה. היא דרשה מהתובעת להעביר את הזכויות על שמה, טענה כי הדירה שלה, ואיימה כי תסלק אותה מהדירה. עקב התפתחות זו, פנתה התובעת לעורך הדין, שערך את ההסכם ביניהן וביקשה עותק ממנו, כיוון שהוא לא נשאר בידיה. כשקיבלה אותו, נדהמה להווכח כי נרשם בו שעליה למסור את החזקה לידי הנתבעת עד ליום 6/2/2008. עוד התברר לתובעת כי הנתבעת העבירה על שמה את הדירה במרץ 2013.
10.נטען כי הנתבעת ניצלה את האמון שנתנה בה התובעת, הטעתה אותה בהציגה מצג לפיו כוונתה היא לעזור לה בסילוק המשכנתא וביטול הליכי הכינוס ובכלל ניצלה את חולשתה הנפשית והבריאותית, לאחר שהיא עברה מספר התקפים נוירולוגיים (אירועים מוחיים קלים) כדי לקבל ממנה את הזכויות בדירה. עוד טענה התובעת שהנתבעת רכשה את הזכויות בדירה במחיר נמוך, שאינו ריאלי, שכן מחירה של הדירה גבוה פי שלוש מהמחיר ב"שוק החופשי". הוסיפה התובעת וטענה, כי ההסכם הנכון היה שהיא תחזיר את הסכום שהנתבעת שלמה עבור פדיון המשכנתא בסכום שנכתב כסכום התמורה של הדירה, בשיעורים של 600-700 ₪ לחודש. על כל פנים היא מעולם לא התחייבה למסור את החזקה בדירה בעודה בחייה לנתבעת.. נטען כי הכתוב בסעיף 3.01 להסכם באשר למועד המסירה של החזקה, נעשה שלא בהסכמתה או ידיעתה, ואומד דעתן של המתקשרות היה שהתובעת רשאית להשאר בדירה לכל ימי חייה.
עוד טענה התובעת כי הנתבעת אמרה לה, שיש לערוך את הסכם המכר על מנת שהיא, הנתבעת, תוכל להראות אותו לבנק שלה, במטרה לקבל הלוואה מהבנק שלה, שעמה היא תוכל לשלם לכונס את המשכנתא.
כן כתבה התובעת בכתב תביעתה, שהיא מוכנה להחזיר לנתבעת את כל הסכום ששלמה עבור הדירה.
11.הוסיפה התובעת, כי לפי מה שהוסכם ביניהן בעל פה, היא שלמה לנתבעת את התשלומים החודשיים של 600 ₪ במשך מספר חודשים.
12.בהתאם לטענותיה אלו, תבעה התובעת להצהיר כי הסכם המכר בטל עקב היותו חוזה למראית עין ואו לחילופין כיוון שנחתם בנסיבות של עושק, מרמה, ומצג שווא והטעיה מצדה של הנתבעת (סעיף 26 לכתב התביעה).
טענותיה של הנתבעת בכתב ההגנה ובתביעה שכנגד
13.הנתבעת טענה, שהיא הסכימה לרכוש את דירתה של התובעת לאחר הפצרות שלה ושל בתה וחתנה (אלו שהשאירו אחריהם את החובות ושהביאו למצבה הקשה של התובעת). על פי הבטחותיהן של בנותיה של התובעת, שהן ישלמו לה שכר דירה, אם כי בסכומים מופחתים של 100$ לחודש כל אחת, היא הסכימה כי התובעת תמשיך להתגורר בדירה גם לאחר המכירה. דא-עקא, שהתובעת ובנותיה לא שלמו את הסכום המוסכם. בניגוד לרצונה, מתגוררת עתה התובעת בדירה בלא לשלם לה מאומה מזה שנים.
14.בתביעה שכנגד תבעה הנתבעת את פינויה של התובעת מהדירה. נטען כי התובעת לא שלמה לה את הסכום שהן הסכימו עליו על מנת שהתובעת תוכל להתגורר בדירה כשוכרת. כבר חודש אחד אחרי המכר, התקשתה התובעת לעמוד בהתחייבותה לשלם את הסכום שהתחייבה בו, בטענה שהבנות אינן מקיימות את הבטחתן לשלם לה 100$ כל אחת מהן. הנתבעת, בשל קשר המשפחה ביניהן, נמנעה מלפעול במשך שש שנים ביודעה כי התובעת איננה יכולה לשלם את חוב העבר. לאחר שש שנים התקשרה אליה אחת הבנות, והעלתה לראשונה את הטענה כי מדובר בהלוואה. מכאן ואילך מסרבת הנתבעת להמשך מגוריה של התובעת בדירתה, מה גם שהחובה המוסרית לדאוג לתובעת היא על הבנות.
15.@הנתבעת טענה כי חובה של התובעת בגין שכר הדירה הגיע עד דצמבר 2013 לכ-90,000 ₪ (עמ' 2 לפ' ש' 28)
16.נתבקש אף פיצול סעדים על מנת שהנתבעת תוכל לתבוע את סעדיה עקב כך שהתובעת לא פינתה את הדירה במועד.
דיון והכרעה
17.הן הנתבעת והן התובעת העידו לפני. אקדים ואקבע כי מסקנתי היא שיש לדחות את תביעתה של התובעת ויש לקבל את התביעה הנגדית של הנתבעת ולהורות על פינויה של התובעת מדירתה. להלן הנמקתי.
18.עורך הדין קלינגהופר, שערך את הסכם המכר וזומן על ידי שתיהן למסור עדות בבית המשפט, העיד כי הנתבעת הופנתה למשרדו על ידי עורך דינה של התובעת. באותו מועד, האופציה היחידה שלא יפנו את התובעת תוך זמן קצר מדירתה היתה מכירתה על ידיה היא. עורך הדין העיד כי התובעת "ידעה בדיוק במה מדבר. אני שומע שהיא טוענת / טענה בכתבי הטענות שלה שהיא לא הבינה, הייתה חולה, לי לא זכורים דברים כאלה. לדברים האלה אין שחר" (עמ' 6 לפ' מש' 19). עורך הדין מסר כי התובעת היתה מעוניינת מאד בעסקה זו, כיוון שכך נחסכו ממנה הוצאות הכינוס, שאם היתה הדירה נמכרת על ידי כונס הנכסים, יתכן שהתמורה שהיתה נשארת לכיסוי החוב בבנק, לא היתה מספיקה.
באשר למחיר שנקבע בהסכם המכר, העיד עו"ד קלינגהופר כי המחיר היה מחיר ריאלי לדירה, וכי הוא ערך עסקאות לדירות דומות במחיר זה. עורך הדין אף הביא מידע על עסקה זהה מאתר מיסוי מקרקעין (ת/1 ות/2).
19.התובעת בעדותה בבית המשפט, עשתה תפנית של 180 מעלות, בכך ששינתה את הגירסה שהביאה בכתב התביעה ובתצהירה (שככל הנראה נוסחו על ידי עורך דינה, מבלי שהיא עמדה מאחורי הדברים הכתובים בהם). התובעת העידה כי חתנה הוא זה שפנה לנתבעת על מנת שתרכוש את הדירה. היא אף הוסיפה, כי חתנה הוא אדם "לא אחראי שסיבך גם את הבת שלי" ובתה עושה את כל מה שהוא אומר לה לעשות (עמ' 9 לפ' מש' 21). עוד טענה התובעת כי המגעים עם הנתבעת היו עם בתה, בלבד והיא לא היתה מעורבת (עמ 9 לפ' ש' 27) וכי היא לא אמרה לנתבעת שהדירה שלה. כאשר הוצבה לפניה השאלה אם הדירה שלה, היא ענתה כדלקמן:
"ש. את לא חושבת שהדירה שלך. את רק יודעת שאת יכולה לגור בה.
ת. נכון.
ש. את רק חושבת שמותר לך לגור בה.
ת. כן.
ש. איך (הטעות במקור, צ'ל "אין" ש.ש) לך טענות לגבי זה.
ת. לא, זה שהחתן שלי לקח אותי לעורך דין והסביר לי , אם לא תלכי בקו שאני מנחה אותך את תהי ברחובות, אני לא אמרתי שאני מתנגדת להסכם.
ש. את יודעת שא' קנתה את הדירה וזו הדירה שלה ואין מחלוקת.
ת. כן, זו האמת שלי. זה שהחתן שלי, עם זה שייצג, זה היה מתוך "אונס" שאם אני לא אלך בקו שלו, החתן אמר לי שאהיה ברחוב. זה ה"אונס"" (עמ' 10 מש' 1).
עוד הוסיפה התובעת כי היא שלמה לנתבעת מספר תשלומים לא כדמי שכירות אלא כאות הוקרה על כך שהיא באה לקראתה וקנתה ממנה את הדירה. התובעת הוסיפה כי "היא לקחה את הדירה, שהדירה תשאר שלה, לא כתוב שאני צריכה לשלם שכירות" (עמ' 11מש'28). לעמדתה של התובעת "היו סיכומים שאני יכולה להתגורר בדירה" (עמ' 11 מש' 12). כשנשאלה מדוע הנתבעת צריכה לתת לה להתגורר בדירה בחינם, כאשר דמי השכירות, שניתן לקבל עבורם הוא 2000 ש"ח לחודש, ענתה כי "היא אמרה שהיא באה לעזור לי, היא ידעה שאין לי אמצעים" (עמ' 11 מש' 21). בהמשך כשנשאלה מדוע הנתבעת צריכה לעזור לה כאשר יש לה ילדים משלה, ענתה כי "אני לא אומרת שיש לה חובה. היא באה לקראתי ואמרה שהיא רוצה לעזור לי". ובהמשך "היא לא חייבת לי שום דבר. אף אחד לא חייב לי שום דבר" (עמ' 12 מש' 5).
20.הנתבעת מסרה בתצהירה ובעדותה, כי בתה השניה של התובעת, שאף היא נקלעה לקשיים כספיים קשים, פנתה אליה בתחינה שהיא תרכוש את הדירה לפני שתוצא על ידי הכונס למכירה בשוק החופשי. הנתבעת התנתה את רכישת הדירה במחיר שיכולותיה הכלכליות אפשרו לה, דהיינו תמורת קבלת הלוואה מהבנק, שאיתה היא תשלם את מחיר הדירה לכונס. כמו כן התנתה הנתבעת את המשך מגוריה של האם בתנאי שכל אחת מהבנות תשלם לה 100$ לחודש, שהוא שכר נמוך בהרבה מהנהוג בשוק ההשכרה. התובעת היתה מעורה בכל חילופי הדברים הללו והסכימה לתנאיה. גם עורכי הדין המעורבים הסבירו לה היטב את מהות העסקה.
אחר הרכישה, שלחה הנתבעת בעלי מקצוע לשיפוץ הדירה שהיתה במצב הזנחה קשה, ושיפוץ זה כלל גם תיקון הגג. יחד עם ההוצאות של המסים ושכר טרחת עורך הדין, הגיעו הוצאותיה הנוספות על מחיר הדירה לכדי כ-40,000 ₪.
21.כעולה מטענותיה המשפטיות של התובעת, עמדתה היתה שהחוזה הוא חוזה למראית עין, חוזה בטל עקב מרמה ועושק ושהוסכם כי היא תתגורר בו כל ימי חייה בלא כל תמורה.
נטל השכנוע כי התקיימו עילות אלו לבטלות או לביטולו של הסכם המכר הוא על הטוען להן וראו ע"א 6295/95 בוחסירה נ' בוחסירה, פ"ד נ(1) 259, 261 (1996) (להלן – "בוחסירה") שם נפסק כי "הטוען שחוזה הינו למראית עין בלבד, עליו הראיה"; ע"א 359/79 אלחנני נ' רפאל לה (1) 711,701 בו נקבע "שכאשר צד מעלה כלפי צד שכנגד טענת מרמה, או טענה כיוצא בזו, עליו להביא הוכחות על גרסתו כאפשרות גבוהה";; ע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן פ"ד נה(1) 939 גם לאחר שהוכחו תנאים כבדי משקל של "מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר ניסיון, כשהם כבדי משקל, ואינם פוטרים את הטוען לעושק להוכיח את מודעותו של הצד האחר לחולשותיו או למצוקתו").
הסכם למראית עין
21.בחוזה למראית עין הצדדים מסכימים ביניהם, כלפי חוץ, על חוזה מסוים, בעוד שכוונתם האמיתית שונה. ברישא של סעיף 13 לחוק החוזים (חלק כללי), נקבע כי "חוזה שנכרת למראית עין בלבד – בטל".
בע"א 630/78 יוסף ביטון נ' דוד מזרחי התקבלה ברוב, דעתו של השופט ד' בכור שקבע כי בחוזה למראית עין:
"בטלותו של החוזה למראית עין מבוסס על רצונם האמיתי של הצדדים. לרצון אמיתי זה יש לתת, אפוא, תוקף לא רק במובן השלילי (ביטול החוזה למראית עין), אלא גם במובן החיובי (הכרה בחוזה הנסתר). נמצא, כי החוזה למראית עין הוא ניטרלי לעניין תוקף העסקה הנסתרת. עסקה נסתרת תקיפה אינה מתבטלת אך ורק משום קיומו של חוזה למראית עין, ואילו עסקה נסתרת בטלה אינה מקבלת תוקף רק בשל קיומו של החוזה למראית עין. יש לבחון את תוקפה של העסקה הנסתרת באופן עצמאי, על יסוד ההנחה שהחוזה למראית עין בטל, ולראות אם עסקה נסתרת זו ממלאת אחד היסודות הדרושים" (הדגשה שלי, ש.ש).
22.טענתה של התובעת כי ההסכם הוא הסכם למראית עין, דהיינו כי לא היתה כוונה למכר אלא להלוואה, נסתרה מפיה היא בעדותה. זאת ועוד: אם אמנם היה זה הסכם למראית עין, מדוע טרחו הצדדים ולא הסתפקו בהסכם אלא התובעת אף חתמה על יפוי כח בלתי חוזר לטובת הנתבעת. זאת ועוד: אין המדובר לכאורה באנשים עשירים מאד. לא סביר שהנתבעת, אם המפרנסת את ילדיה כאם חד הורית, תקח על עצמה לרכוש לדודתה דירה על מנת שתגור בה כל ימי חייה, כאשר לדודה יש ילדים משלה, שעליהם החובה לדאוג לה בעת צרה. זאת ועוד: ברור היה לנתבעת כי התובעת לא תוכל להשיב לה את סכום הקניה, ואף בנותיה לא היו במצב שבו יכלו לעשות זאת. מכאן שאין שום הסבר מתקבל על הדעת מדוע שלמה הנתבעת את חוב התובעת, אלא אם כן נקבל את גירסתה של הנתבעת כי היא אכן רכשה את הזכויות בדירה. כאן המקום להעיר, כי עדותה של הנתבעת נמצאה על ידי כאמינה, ולא כך עדותה של התובעת.
מרמה
23. עוולת התרמית מעוגנת בפקודת הנזיקין, סעיף 56 בזאת הלשון:
56. תרמית היא הצג כוזב של עובדה, בידיעה שהוא כוזב או באין אמונה באמיתותו או מתוך קלות ראש, כשלא איכפת למציג אם מצגו אמת או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו וסבל על ידי כך נזק ממון.
"על פי הפסיקה, לעוולת התרמית חמישה יסודות מצטברים והם: היצג כוזב; היעדר אמונה באמיתות ההיצג; כוונה שהניצג יוטעה ויפעל בהסתמך על ההיצג; פעולת הניצג על יסוד ההיצג; נזק ממון שנגרם לניצג עקב ההיצג הכוזב" (עא 9057/07 דוד אפל נ' מדינת ישראל (ניתן ביום 2/4/12).
לפיכך על התובעת להוכיח את חמשת יסודות העוולה:
טענתה זו של התובעת, כי היא רומתה והוצג לה מצג כוזב, היתה סתמית; לא הובהר לא בכתבי טענותיה ולא בעדותה במה רימתה אותה הנתבעת. אם הכוונה לכך שהסעיף בהסכם הקובע את מועד הפינוי הוכנס במרמה ובלא ידיעתה, הרי שוכנעתי הן מדברי הנתבעת והן מדבריו של עורך הדין קלינגהופר, שאין בטענה זו כל ממש. עורך הדין קלינגהופר, הוא עד ניטראלי, שלא היתה לו כל סיבה להעיד דווקא לטובת גירסתה של הנתבעת, והוא עמד על דעתו כי כל הכתוב בהסכם היה בהסכמת הצדדים ולאחר שהבהיר להם היטב.
עושק
24.בע"א 3156/98 בן ישי נ' ויינגרטן, פ"ד נה(1) 939 סיכם השופט א' ריבלין (כתוארו אז) את יסודות עילת העושק בכותבו:
"ביטולם של הסכם או של תנאי בו, מחמת שההתקשרות בהסכם הייתה נגועה בעושק, מותנה בקיומם של שלושה: "חולשתו" של אחד המתקשרים – הבאה לכלל ביטוי במצוקה, בחולשה שכלית או גופנית או בחוסר ניסיון; מודעותו של המתקשר ל"חולשה" זו וניצולה לצורך קביעת תנאים בהסכם הגרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל (סעיף 18 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973). עילת הביטול קמה בהצטרפותם יחד של שלושת היסודות האלה. יסודותיה של עילת העושק אינם רק יסודות מצטברים, הם גם "שלובים זה בזה ככלים שלובים" (השופט טירקל בע"א 403/80 סאסי נ' קיקאון [1], בעמ' 767). קיימת תלות הדדית ביניהם (ד' פרידמן, נ' כהן בספרם חוזים (כרך ב) [22], בעמ' 976).
25.מעדותה של התובעת לא עלתה כל טענה לעושק על ידי הנתבעת. היא גילתה כי מי ש"אנס" אותה היה חתנה. על כל פנים לא שוכנעתי כי חתימתה על ההסכם נעשתה בעושק או בכפיה בכל צורה שהיא, פרט להכרח שלה למכור את דירתה עקב המשכנתא שרבצה עליה ובהבינה היטב כי המכר לאחייניתה היא האופציה המיטבית בשבילה.
כמו כן התובעת לא הוכיחה כי המחיר שתמורתו נמכרה הדירה לנתבעת היה בלתי סביר לעומת המקובל. התובעת לא הביאה חוות דעת מומחה בעניין זה. מנגד, עומדת עדותו של עורך הדין קלינגהופר כי המחיר היה סביר במועד בו נעשה ההסכם.
האם היה הסכם בעל פה בין התובעת לבין הנתבעת
26.נטל השכנוע, שהיתה הסכמה בין התובעת לבין הנתבעת, לפיה יותר לתובעת לגור בדירה כל ימי חייה וחינם, הוא על התובעת. לא האמנתי לה בטענתה זו. האמנתי לנתבעת שסיכמה עם בנותיה של התובעת, כי היא תתיר לה להתגורר בדירה תמורת דמי שכירות מופחתים, של 200$ לחודש, כל עוד ישלמו לה התובעת ובנותיה סכום זה. התובעת אישרה כי שלמה לנתבעת 200$ חודשים ספורים לאחר המכר, ואחר כך הפסיקה כיוון שבנותיה לא עמדו בהבטחתן לתמוך בה. אולם, כך העידה התובעת, היה זה משום שהיא החליטה לתת לתובעת סכום זה כאות תודה ותו לא.
27.אני קובעת, כי משלא עמדה התובעת בהסדר של התשלום, זכאית הנתבעת להפסיק את מגוריה בדירה. אוסיף, כי החובה המוסרית לדאוג למגורי התובעת, שאולי מצבה הכלכלי קשה, הוא על בנותיה ולא על אחייניתה.
זאת ועוד: לדעתי מדובר בהסכמה, לפיה יותר לתובעת להמשיך ולהתגורר בדירה, לזמן סביר, ולא שוכנעתי כי היה זה הסכם לאורך כל ימי חייה של התובעת, אפילו היתה עומדת בתשלום דמי השכירות המופחתים (וראו את ההלכה הקובעת, כי הסכם שלא נקבע מועד לסיומו, יהיה לזמן סביר ב-ע"א 9609/01 מול הים (1978) בע"מ נ' עו"ד שגב, פ"ד נח(4) 106).
28.הנתבעת ביקשה פיצול סעדים. אני מתירה לה לפצל את סעדיה. ההחלטה תיהיה בידיה, אם לנצל את הזכות שהוענקה לה בזאת, כאשר היא ודאי תעשה שיקולים של צדק ושל כדאיות, אם להמשיך בהליכים נגד דודתה, כאשר, לכאורה, אין לתובעת הכנסות כלשהן.
29.בהתאם למסקנותי דלעיל, אני דוחה את התביעה של התובעת ואני מקבלת את התביעה הנגדית ומורה על פינוייה של התובעת מדירתה, וזאת עד ליום 11/10/14.
בהתחשב בנסיבות המיוחדות של המקרה, אני מחייבת את התובעת בהוצאות המשפט של הנתבעת ובשכר טרחת עורך דינה כשהם מופחתים ובסכום כולל של 4000 ₪ + מע"מ. סכום זה יישא ריבית חוקית והפרשי הצמדה.
ככל שהופקדו בתיק כספים על פי הוראותי בצו המניעה הזמני, אני מורה כי הם יועברו לנתבעת על חשבון שכר הדירה המגיע לה.
![מלבן 2]()
![]()
ניתן היום, כ"ה אב תשע"ד, 21 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.
