רשות שדות התעופה מימנה לעובד לימודים ותבעה את השבת הכספים

 פסק דין

1. לפנינו תביעתה של התובעת, רשות שדות התעופה בישראל (להלן: "התובעת" או "הרשות"), כנגד הנתבע, מר רון עניא, עובד קבוע בדירוג התעופתי ברשות (להלן: "הנתבע" או "מר עניא"), להשבת כספים שקיבל הנתבע שלא כדין, לטענת הרשות, בגין תואר אקדמי, אך בדיעבד נשללה ההכרה בו.

2. על סמך כתבי הטענות וחומר הראיות שהובאו בפנינו, אלה הן העובדות שאינן שנויות במחלוקת:

   • הרשות הינה תאגיד סטטוטורי שהוקם בשנת 1977 מכוח חוק רשות שדות התעופה, התשל"ז- 1977, ונמצא בפיקוח משרד האוצר;

   • הנתבע יליד 1956, עובד ברשות החל משנת 1978. בין השנים 1994-1996 שימש הנתבע כראש מחלקת התקשרויות ורכש והחל משנת 2006 משמש כמנהל אזורי התמך ברשות;

   • בחודש ינואר 1997 מילא הנתבע טופס רישום ללימודי התואר הראשון במנהל עסקים בינלאומי באוניברסיטת המברסייד הבריטית (להלן: "האוניברסיטה" או "המברסייד"), ומסר אותו לידי מי שהציג עצמו כנציג השלוחה הישראלית של האוניברסיטה, מר יוני בן מנחם (להלן: "מר בן מנחם" או "נציג השלוחה") על מנת שישלים את הרשמתו ללימודים (טופס הרישום צורף כנספח 1 לתצהיר התובע). במועד זה הוכרה המברסייד על ידי משרד החינוך ועל ידי המועצה להשכלה גבוהה;

   • בהתאם לאישור האוניברסיטה מיום 22.9.1999, הוכר הנתבע כזכאי לתואר אקדמי החל מיום 28.9.98 (נספח 3 לתצהיר הנתבע). כמו כן נמסר לידי הנתבע גיליון ציונים (נספח 2 לתצהיר הנתבע);

   • ביום 24.2.2000 העניק משרד החינוך- הממונה על הערכת תארים ודיפלומות אקדמיים מחו"ל, אישור שקילות לתואר האקדמי של הנתבע. משמעותו של האישור כי התואר שהאקדמי של הנתבע שקול לתואר ראשון מבין התארים האקדמיים הנהוגים בישראל לצורך דירוג והטבות שכר (להלן: "אישור השקילות", נספח 4 לתצהיר הנתבע);

   • בהתאם לאישור השקילות הועבר הנתבע מהדירוג התעופתי ברשות לדירוג האקדמאי רטרואקטיבית החל מחודש 10/1998 (מועד קבלת התואר), על כל ההטבות הכספיות הנובעות מכך;

   • בין השנים 2002- 2003 פתחה משטרת ישראל בחקירה בנושא מתן התארים האקדמיים על ידי המברסייד בישראל והסטודנטים הלומדים בה, ובשנת 2003 פתחה המשטרה כנגד הנתבע "דיווח על אשמה נגד עובד מדינה", בסעיפים של שימוש במסמך מזויף, קבלת דבר במרמה וזיוף (נספח 1 לתצהיר הרשות);

   • הנתבע זומן לחקירת משטרה במסגרתה נודע לו כי מר בן מנחם ברח מהארץ ונמצא באנגליה, ובאותה עת אף נודע כי האוניברסיטה נסגרה ומשרדיה בארץ חוסלו;

   • ביום 9.11.2005 נסגר תיק החקירה כנגד הנתבע במשטרת ישראל מחמת חוסר ראיות. הודעה על סגירת התיק לא נמסרה לנתבע או לרשות אלא בדיעבד;

   • ביום 26.2.2007 נשלח לנתבע מכתב ממשרד החינוך- הגף להערכת תארים אקדמיים מחו"ל (להלן: "הגף להערכת תארים"), לפיו הוא מוזמן לשימוע בשאלה האם הבקשה לאישור שקילות הוגשה על ידו תוך הצגת מצג שווא. זאת, משום שהנתבע אינו מופיע ברשימת הבוגרים שהתקבלה מאוניברסיטת לינקולן (לשעבר המברסייד);

   • ביום 11.3.2007 וביום 25.3.2007 שלח הנתבע באמצעות בא כוחו דאז, עו"ד בועז בן צור, מכתבים לגף להערכת תארים במסגרתם ביקש, בין היתר, מסמכים העומדים ביוסד ההחלטה לזמנו לשימוע;

   • ביום 7.2.2008 שלח הגף להערכת תארים מכתב לנתבע, אליו צורף אישור מאוניברסיטת לינקולן באנגליה, לפיו שמו של הנתבע אינו מופיע ברשימת בוגרי האוניברסיטה. בהתאם לאישור זה נקבע כי בקשת הנתבע לאישור שקילות הוגשה תוך מצג שווא, והוחלט על שלילת אישור השקילות של הנתבע (להלן: "שלילת השקילות", המכתב צורף כנספח 8 לתצהיר הנתבע);

   • בעקבות שלילת השקילות זומן הנתבע, ביום 20.2.08, לשימוע בפני סמנכ"ל הרשות בדבר ביטול זכאותו לתואר אקדמי ולתוספות שכר;

   • ביום 28.2.08 ביקש הנתבע מהרשות, באמצעות בא כוחו, מסמכים נוספים על מנת להכין עצמו כראוי לשימוע;

   • ביום 4.3.08 נענה הנתבע כי ההחלטה לזמנו לשימוע התקבלה בעקבות מכתב הגף להערכת תארים ומכתב האוניברסיטה לפיו הוא אינו רשום כבוגר האוניברסיטה;

   • ביום 27.4.2008 נערך השימוע וביום 11.5.2008 השלים הנתבע את טענותיו בכתב (להלן: "השימוע הראשון");

   • ביום 16.6.08 הודיע סמנכ"ל למינהל וארגון ברשות דאז, מר שמואל זכאי (להלן: "סמנכ"ל הרשות" או "מר זכאי") לב"כ התובע כי לאחר שנבחנו טענותיו של הנתבע ולאור שלילת השקילות על ידי הגף להערכת תארים ורישומי האוניברסיטה, הוחלט כי יבוטלו ההטבות שהוענקו לנתבע מכוח התואר שהציג והוא יוחזר לדירוג התעופתי, וכן עליו להשיב את השכר וההטבות שקיבל שלא כדין במהלך השנים באופן שידון מול הנתבע בעתיד;

   • בעקבות כך, החל מיום 1.7.2008 הוחזר הנתבע לדירוג התעופתי ובוטלו ההטבות הכספיות ממועד זה ואילך;

   • ביום 10.11.2008 שלחה גב' חמוטל בן דוד, מנהלת תחום בכירה באגף לשכר והסכמי עבודה במשרד האוצר, מכתב לסמנכ"ל מינהל וארגון ברשות לפיו על הרשות לפעול מיידית לביטול ההטבות המוענקות בגין התואר האמור. גב' בן דוד הוסיפה כי "בנוגע לסוגיית השבת הכספים ששולמו עד כה בגין התואר האמור – נודיעכם בהמשך" (נספח 15 לתצהיר הרשות);

   • ביום 12.5.2009, וככל הנראה בעקבות מכתב נוסף ששלחה גב' בן דוד לרשות ביום 19.1.09, שלחה הרשות מכתב לגב' בן דוד הכולל שערוך ראשוני של חוב הנתבע בגין שנים קודמות (נספח 16 לתצהיר הרשות);

   • בתגובה שלחה גב' בן דוד, ביום 10.8.2009, מכתב המורה לרשות לפעול מיידית לגביית החוב על פי הוראות משרד האוצר בנושא החזר חובות בגין תשלומי יתר לעובדים;

   • ביום 3.1.2010 נשלח לנתבע זימון לשימוע נוסף שעניינו דרישת הרשות להשבת החוב;

   • ביום 28.1.2010 נערך השימוע, וביום 14.2.2010 השלים הנתבע את טענותיו בכתב (להלן: "השימוע השני");

   • ביום 1.3.2010 התקבלה החלטת הרשות בשאלת ההשבה לפיה נדחו כל טענות הנתבע והוחלט על השבת מלוא הכספים ששולמו לו כבעל תואר אקדמי החל מחודש 10/1998;

   • ביום 15.6.2010 הודיע עו"ד אסף רוזנברג, ממונה בכיר (משמעת) באגף המשמעת בנציבות שירות המדינה לסמנכ"ל הרשות כי לא נמצא שיש מקום כיום לקיום הליך משמעתי בעניינו של הנתבע;

   • בחודש 10/2008 החל הנתבע את לימודי התואר הראשון במדעי החברה באוניברסיטה הפתוחה, וביום 30.4.12 קיבל אישור בדבר סיום התואר הראשון בהצטיינות.

3. טענות התובעת –

   • אין כל ראיה בכתב או עדות אחרת להשתתפותו הפעילה של הנתבע בלימודים לתואר אקדמי באוניברסיטה, ואף לא הסבר אמין להיעדר הראיות – מעבר לטופס ההרשמה ללימודים ותעודת סיום הלימודים לא הציג הנתבע כל ראיה לעצם לימודיו באוניברסיטה (נייר עבודה, תרגיל או מסמך אחר), ואף לא שמות של מרצים, חברים ללימודים או כל ראיה אחרת. מנגד, יש ראיות לכך שהתואר והמסמכים שהציג הנתבע הושגו שלא כדין, ולכן בוטלה השקילות. טענות הנתבע כי מדובר בשיטה של "הוראה מרחוק" שאינה מחייבת נוכחות ובמסגרתה נמסרים הציונים בעל-פה לא הוכחה, ואף סותרת את ההגדרה של "הוראה מרחוק" ואת ההיגיון הבריא. לא יתכן כי לסטודנט שהשלים תואר ראשון אין כל ראיה לעצם לימודיו;

   • אף תקופת הלימודים האקדמיים הנטענת על ידי הנתבע אינה מתיישבת עם המסמכים שהציג, ולנתבע לא היה כל הסבר מניח את הדעת לפער הזמנים על אף שמדובר בנתון בסיסי הנוגע ללימודיו. כמו כן, הנתבע טוען כי שילם דמי רישום ושכר לימוד בסך כולל של 5,000 $, ואולם ידיעת דיינים היא כי דמי רישום אינם כה גבוהים, ואילו שכר לימוד לתואר אינו משולם בסכום חד פעמי בתחילת הלימודים;

   • השימועים שנערכו וההחלטות שהתקבלו על ידי הרשות בעניינו של הנתבע נעשו כדין ובתום לב – הרשות החלה בחקירת המקרה לאחר שנמסר לה על ידי מספר גורמים כי המסמכים המאשרים את התואר האקדמי של הנתבע מזויפים. בהתאם, נערכו לנתבע שני שימועים – האחד בנוגע לעצם ביטול ההטבות מכוח התואר והחזרת הנתבע לדירוג התעופתי, והשני בנוגע להשבת הכספים שקיבל, שלא כדין, בשנים קודמות. עורכי השימועים לא השתכנענו כי הנתבע בעצמו נפל קורבן לתרמית של נציגי שלוחת המברסייד בישראל, והוענקו לנתבע הזדמנויות רבות להציג ראיות להשתתפותו הפעילה בלימודים שלא מומשו;

   • הנתבע חייב בהשבת הכספים ששולמו לו כתוצאה ממצג שווא ותוך הפרת חובות הנאמנות – הנתבע הפר באופן בוטה את חובות הנאמנות וההגינות שלו כלפי הרשות, והכספים הנתבעים הושגו על ידו במרמה ותוך הצגת מצג שווא בדבר השלמת תואר אקדמי שלא היה ולא נברא. על פי פסיקת בתי הדין לעבודה, גם כאשר מדובר בטעות או ברשלנות של הרשות ניתן לדרוש את השבת הכספים ששולמו, לא כל שכן כאשר שולמו בשל הטעיה ומעשה מרמה. לכל הפחות, ואף אם הנתבע פעל ברשלנות והפר את חובת הזהירות כלפי הרשות, עליו להשיב את הכספים ששולמו לו;

   • תקנת הציבור מחייבת את השבת הכספים ששולמו לנתבע שלא כדין – הרשות היא גוף ציבורי המשלם את המשכורות לעובדיו מכספי ציבור, וככזה נדרש להקפיד בו הקפדה יתירה על יושר וניקיון כפיים, בפרט בנושאים מעין אלה;

   • הנתבע חייב בהשבת הכספים אף מכוח חוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979, שכן מדובר במקרה מובהק של קבלת תוספות שכר שלא על פי זכות שבדין, ועל כן חייב המקבל להשיבה;

   • ניצול תוספות השכר שקיבל הנתבע מבלי שהיה זכאי להן אינו מאיין את חובת ההשבה של כספים אלה – טענת הנתבע כי הסתמך על הכספים ששולמו לו וניצל אותם עד כי אינם עוד ברשותו אינה יכולה לפטור אותו מחובת ההשבה. חקירת המשטרה בעניינו של הנתבע החלה כבר בשנת 2002 כך שלכל הפחות ידע התובע, החל משנת 2002, כי יש סיכוי שייאלץ להשיב את הסכומים המשולמים לו בגין התואר האקדמי. מדובר בטענה מיתממת שאין לקבלה;

   • התובעת הוכיחה את הסכומים שהנתבע חייב בהשבתם – לצורך הוכחת סכומי ההשבה הגישה התובעת תצהיר מפורט של כלכלן בכיר ברשות, מר דיויד מלץ (להלן: "מר מלץ"), וחוות הדעת האקטוארית שהוגשה מטעם הנתבע לא סתרה את חישוביו וטענותיו;

   • אין בחלוף הזמן כדי לפטור מחובת ההשבה – הרשות לא השתהתה ופעלה להפסקת התשלומים לנתבע והשבתם לידיה מיד עם קבלת ההחלטה של הגף להערכת תארים. מכל מקום, ואף אם היתה השתהות כלשהי בהתנהלותה, הרי שאין בכך כדי למנוע את חיובו של הנתבע בהשבה מלאה של כספים שקיבל שלא כדין.

4. טענות הנתבע –

   • טענת התיישנות – התובעת דורשת השבה של כל הסכומים ששולמו לנתבע על סמך אישור השקילות החל מחודש 10/1999, בעוד שהתביעה עד לחודש 11/2003 התיישנה זה מכבר ויש לדחותה. לפיכך, יש להפחית מסכום התביעה סך של 228,693 ₪ מחמת התיישנות;

   • על הלימודים האקדמיים – הנתבע נרשם ללימודים בהמברסייד לאחר ששמע על כך ממכר שלמד בה וכן מפרסומים בעיתונות. במועד הרישום והלימודים שנמשכו כשנה וחצי היתה המברסייד מוכרת על ידי המועצה להשכלה גבוהה בישראל וכן על ידי משרד החינוך, ועל סמך הכרה זו נרשם הנתבע ללימודים. בהתאם, אף הוכר התואר שקיבל הנתבע עם סיומו כשקול לתואר ישראלי מקביל על ידי כל הגורמים המוסמכים. שיטת הלימודים באוניברסיטה היתה שיטה של לימודים מרחוק כך שלא היתה חובת התייצבות בפועל, ונציג השלוחה דאג להעביר לידי הנתבע ושאר הסטודנטים את כל חומרי הלימוד, ואילו הסטודנטים דאגו למסור בידיו את כל עבודות ההגשה לשם העברתם לחו"ל. במסגרת לימודיו הגיש הנתבע עבודות רבות באמצעות מר בן מנחם, והציונים נמסרו לו בעל-פה על ידי מר מנחם לאחר בדיקתן. הנתבע קיבל גיליון ציונים מפורט שתאם את הקורסים שבחר וכן תעודה מהאוניברסיטה המעידה על עמידתו בכל חובותיו האקדמיים;

   • הנתבע פעל בתום לב ונפל בעצמו קורבן למעשה מרמה מצד נציג השלוחה ואחרים – אין בידי התובעת ולו ראיה אחת למעשה מרמה או זיוף על ידי הנתבע, ולראיה נסגר התיק המשטרתי כנגד הנתבע מחוסר ראיות ואף הוחלט שלא לפתוח כנגדו בהליכים משמעתיים כלשהם (להבדיל ממקרים אחרים העולים מפסיקת בתי הדין לעבודה). כאמור, במועדים הרלוונטיים היו האוניברסיטה והשלוחה הישראלית מוכרים על ידי כל הגורמים ולנתבע לא היתה יכולת לדעת כי מדובר בתרמית וכי נציג השלוחה אינו מבצע עבורו את הרישום לאוניברסיטה הבריטית אלא כי מדובר בהונאה על ידי גוף מקומי הנוטל לידיו את דמי הרישום ושכר הלימוד בסך כולל של 5,000 $.

     יתירה מזאת, משרד החינוך לא העניק לנתבע אישור שקילות אלא לאחר שבדק את המסמכים שהגיש הנתבע ואף ביקש ממנו מסמכים נוספים, והנתבע הסתמך בתום לב על אישור השקילות שניתן לו על ידי הרשות המוסמכת שחזקה כי היא פועלת כדין. אף הרשות עצמה הסתמכה על אישור השקילות שהעניק משרד החינוך תחת ההנחה כי משרד החינוך עשה את מלאכתו נאמנה;

   • הרשות ככלל, ומבקר הרשות בפרט, בחרו להכפיש את הנתבע ולרדוף אותו על לא עוול בכפו, ומתרשומת אישית לשיחה שקיים המבקר ביום 16.7.07 אף ציין המבקר בכתב ידו: "אמרתי לה שחשוב לרשות להביא להפללה או...", וכפי הנראה מחקה הרשות את המשך הדברים, ובחרה שלא להעיד את המבקר ולא להתייחס לרישומיו אלה משך התביעה כולה;

   • הנתבע אינו חולק על עצם ביטול זכאותו לתואר והפסקת ההטבות שקיבל מכוחו חרף הנזק שנגרם לו, אלא על דרישת הרשות לקבל לידיה כספים שקיבל בזמן שהתואר היה תקף ומאושר על ידי כל הגורמים המוסמכים, והנתבע לא ידע ולא היה עליו לדעת כי נפל בו פגם כלשהו;

   • אשר לטענות כי הנתבע לא הציג ראיות כלשהן ללימודיו בפועל, הרי שכל ההליכים בעניינו החלו כעשור לאחר סיום לימודיו, והנתבע לא שמר את חומרי הלימוד משך זמן כה רב. הנתבע לא סבר כי ייאלץ להוכיח ביום מן הימים כי אכן למד, ויש בכך דווקא כדי לחזק את הטענה כי לא עלה בדעתו שיכול ויתעורר חשד בקשר לכשירות התואר. רשלנות משרד החינוך וחלוף הזמן הרב מנעו מהנתבע לערוך בדיקה יסודית ולהשיג נתונים להוכחת תקינות לימודיו, ובפרט משנציג השלוחה ברח מן הארץ ומשרדי השלוחה ננטשו;

   • יש לדחות את דרישת ההשבה – אין מדובר בהשבה מכוח חוק, דוגמת סעיף 29 לחוק יסודות התקציב, התשמ"ה- 1985 (להלן: "חוק יסודות התקציב") ועל כן יש לבחון אותה, ביתר שאת, על פי שיקולי צדק, תום לב ומוסר.

     הנתבע פעל בתום לב ונפל בעצמו קורבן לתרמית, שהסבה לו נזק כלכלי ותדמיתי רב, לאחר שנים רבות של עבודה ברשות ותיק אישי ללא רבב. הנתבע אף הסתמך על תקינות מעשה המנהל ועל ההטבות הכספיות שקיבל, והן אינן עוד בכיסו, ומנגד פעלה הרשות בשיהוי רב שהוסיף והגביר את הסתמכותו של הנתבע ואת שינוי מצבו לרעה. לבסוף, אין להפלות בין הנתבע לעובדי מדינה אחרים במקרים דומים אשר לא נדרשו להשיב את ההטבות הכספיות שקיבלו טרם ביטול אישור השקילות שניתן להם;

   • אשר לסכום התביעה, הרי שעל פי חוות הדעת האקטוארית של גב' אורית ניר שהוגשה על ידי הנתבע (להלן: "גב' ניר" או "האקטוארית"), יש להפחית מסכום התביעה סך של 357,212 ₪ (בנוסף לסכום שיש להפחית מחמת התיישנות), וזאת בגין סכומים שהרשות העבירה לרשויות השונות בגין שכרו של הנתבע (מס הכנסה וביטוח לאומי), ומעולם לא הגיעו לידי הנתבע, כך שאין באפשרותו "להשיבם" אליה.

5. ביום 17.10.13 התקיים בפנינו דיון הוכחות במסגרתו העידו בפנינו מר זכאי ומר מלץ' מטעם הרשות, והנתבע וגב' ניר מטעמו.

   דיון והכרעה

   א. האם זכאית הרשות להשבת הכספים ששילמה לנתבע עד לשלילת השקילות?  

   א.1 המסגרת הנורמטיבית:

6. אין מחלוקת, כאמור, כי הרשות היתה זכאית להשיב את הנתבע לדירוג התעופתי ולבטל את ההטבות הכספיות שהעניקה לנתבע כתוצאה מביטול אישור השקילות שניתן לו.

7. השאלה המונחת לפתחנו, אפוא, היא שאלת זכאותה של הרשות להשבת הכספים ששילמה לנתבע החל מחודש 10/1998 ועד לביטול ההטבות הכספיות בחודש 06/2008.

8. נקודת המוצא לדיון בשאלה זו היא הוראת סעיף 1 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, התשל"ט- 1979 (להלן: "חוק עשיית עושר"), לפיה "מי שקיבל שלא על פי זכות שבדין נכס, שירות או טובת הנאה אחרת (להלן - הזוכה) שבאו לו מאדם אחר (להלן - המזכה), חייב להשיב למזכה את הזכיה, ואם השבה בעין בלתי אפשרית או בלתי סבירה - לשלם לו את שוויה", ולעניין זה דין אחד אם "באה הזכיה מפעולת הזוכה, מפעולת המזכה או בדרך אחרת".

9. יחד עם זאת, מוסיף סעיף 2 לחוק וקובע, כי "בית המשפט רשאי לפטור את הזוכה מחובת ההשבה לפי סעיף 1, כולה או מקצתה, אם ראה שהזכיה לא היתה כרוכה בחסרון המזכה או שראה נסיבות אחרות העושות את ההשבה בלתי צודקת".

10. לכאורה, ניתן היה לומר, כי כל זמן שהנתבע קיבל את ההטבות הכספיות בגין תואר שהוכר כדין על ידי הרשויות המוסמכות והחזיק בידיו אישור שקילות תקף, הרי שאין לומר כי בתקופה זו הנתבע קיבל את ההטבות "שלא על פי זכות שבדין", כהגדרת סעיף 1 לחוק.

    אולם, לרשות מנהלית יש סמכות לחזור בה מהחלטתה, ובנסיבות המקרה דנן מדובר בביטול אישור השקילות מעיקרו (Void ab Initio), ועל כן מדובר בכספים ששולמו לנתבע שלא על פי זכות שבדין, כפי שהתברר בדיעבד.

    כאמור, אף הנתבע אינו טוען כנגד עצם ביטול אישור השקילות על ידי הגף להערכת תארים, אלא טוען רק כי פעל בתום לב ונפל בעצמו קורבן להונאה בידי נציגי שלוחת המברסייד בישראל.

11. בפסק הדין בתיק ע"ע 39/99 יהושע אסרף – מדינת ישראל, פ"ד לז, 179 (להלן: "עניין אסרף") אמר בית הדין הארצי לעבודה את הדברים הבאים:

    "בספרו, דינו עשיית עושר ולא במשפט, בוחן המחבר, פרופ' דניאל פרידמן, סוגי טעויות של מי שמשלם או נותן לחברו נכס, שירות או טובת הנאה שלא על פי זכות שבדין, ואת חובת ההשבה של הצד שכנגד, כנובעת מן הטעות.

    את שאלת הטעות יש לבחון בראש ובראשונה מנקודת מבטו של הצד המשלם. הבחנת יסוד שהיתה מקובלת היא בין טעות בחוק לבין טעות בעובדה, כשבעבר, הזכות להשבה היתה מוגבלת לטעות בעובדה. טעות בדין לא זיכתה בהשבה אלא במקרים יוצאים מן הכלל (ראה שם, חלק ב' בעמ' 815). המקרה שלפנינו הוא ללא ספק מקרה של טעות בעובדה, שהיא ככל הנראה תוצאה של התרשלות בבירור נתוניו של המערער...

    משקיבל המערער הטבה מתוך טעות, ושלא על פי זכות, כי אז עומדת לה למשיבה הזכות להשבה. נותר אפוא לבחון יישומה של הוראת ס' 2 לחוק לענייננו. משברור הדבר כי זכייתו של המערער כרוכה היתה בחסרון המשיבה, לא נותר אלא לבדוק האם "נסיבות אחרות" עושות במקרה שלפנינו את ההשבה "בלתי צודקת".

    (עניין אסרף, שם, בעמ' 191)

     

12. גם בענייננו, משאין מחלוקת כי הנתבע קיבל את ההטבות הכספיות מתוך טעות, וזאת בין אם היה לנתבע חלק בטעותה של הרשות ובין אם לאו, זכאית הרשות להשבת הכספים מידי הנתבע, אולם בית הדין רשאי לפטור מחובת ההשבה, כולה או חלקה, אם השתכנע בקיומן של נסיבות אחרות ההופכות אותה לבלתי צודקת.

13. בספרו מתייחס פרופ' פרידמן להשפעה שיש לתום לב, מצג שווא, מרמה ורשלנות מצד מקבל התשלום על שאלת ההשבה באומרו:

    "העובדה כי מקבל התשלום פעל בתום לב וכן שלא ידע כלל על דבר הטעות אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את זכות המשלם להשבה, ובלבד שהתמלאו התנאים הדרושים לכך, היינו שמדובר בטעות המקנה זכות להשבה.

    עם זאת, עשויה להיות לתום ליבו או להתנהגותו של מקבל התשלום חשיבות בעניינים אחדים. מקום שהטעות איננה נובעת מהתנהגותו של מקבל התשלום, אשר לא ידע כלל על טעות זו, הרי לפחות לפי אחת הגישות, יזכה המשלם בהשבה רק אם מדובר בטעות יסודית או טעות היורדת לשורש התשלום. לעומת זאת, מקום שמדובר בטעות שמקורה במרמה של הצד שכנגד יזכה המשלם בהשבה אף אם הטעות איננה כה חמורה, ואף שטעות זו כשלעצמה (וללא מרמה של הצד השני) לא היתה מקנה זכות להשבה. מה גם שאם הוכחה מרמה יניח בית המשפט, בדרך כלל, כי מדובר בנושא בעל חשיבות, שאם לא כן, מדוע נמנע מקבל התשלום מלומר את האמת.

    במילים אחרות, סיכויי ההשבה מושפעים מהתנהגותו של מקבל התשלום. הם יהיו טובים יותר במקרה של מצג שווא (אפילו בתום לב) מצד מקבל התשלום בהשוואה למקרה שבו אין הטעות נובעת מהתנהגות מקבל התשלום. ובוודאי שבמקרי מרמה תתגלה נטיה חזקה לפסוק לטובת הצד שנפגע על ידי המרמה.

    ...

    כן עשויה להיות לשאלת תום הלב חשיבות בסוגית העקיבה, ואף כאשר מבקשים להעלות טענה של השתק או שינוי מצב לרעה כהגנה בפני תביעת השבה. מי שרימה את המשלם או שידע כי המשלם פועל בטעות, לא יוכל לטעון כי שינה מצבו לרעה בהסתמך על התשלום. היה עליו לדעת כי הוא חייב בהשבה ולנהוג בהתאם לכך.

    בהקשר זה אציין, כי מקום שמקבל התשלום ידע על כך שהתשלום נעשה עקב טעות, ולמרות זאת נטל את הכספים מבלי להעמיד את המשלם על טעותו, הרי בפנינו מקרה אנלוגי למרמה. שתיקה בנסיבות אלה (שבהן קיימת חובה להעמיד את המשלם על טעותו) כמוה כהטעיה"

    (ד' פרידמן, דיני עשיית עושר ולא במשפט, כרך ב' (מהדורה שניה, תשנ"ח- 1998), שער רביעי, עמ' 824-826, ההדגשה הוספה, ח.ט)

     

14. כמו כן מתייחס פרופ' פרידמן להשפעה שיש להתנהגות המשלם על שאלת ההשבה, ובכלל זה לרשלנות המשלם ולשיהוי בדרישת ההשבה. כך:

    "העובדה שהמשלם התרשל בבירור הנתונים, או שהיתה לו אפשרות לבררם אילו טרח לעשות זאת, אין בה, כשלעצמה, כדי לשלול את זכות ההשבה...

    עם זאת, עשויה רשלנות ובעיקר הימנעות מבירור עובדות ומשימוש במקורות אינפורמציה, לשמש ראיה (אף שאין זו ראיה מכרעת כלל) שהתשלום נעשה מתוך אי-איכפתיות לגבי העובדות, וכי המשלם בחר לשלם – יהא המצב העובדתי (או המשפטי) אשר יהיה. במקרה כזה תישלל האפשרות להשבה...

    יש ומוטל על המשלם הסיכון לגבי העובדה שבה טעה. אם רשלנותו היא שגרמה לו לטעות, יהיה עליו לשאת בתוצאות"

    (ד' פרידמן, שם, בעמ' 822-823)

     

    ובהמשך:

    "מבחינה היסטורית אין התביעה בדיני עשיית עושר תביעה אקויטבילית, ושיהוי, כשלעצמו, אינו שולל את זכות התביעה. הדברים קל וחומר בשיטתנו, שבה מושתת התביעה במישרין על דבר חקיקה (חוק עשיית עושר ולא במשפט), שאיננו מחייב הגשת תביעה בזריזות ראויה וההגנה של שיהוי אינה מוזכרת בו. עם זאת יש לשיהוי חשיבות בעניינים אחדים. שיהוי יכול לשמש ראיה לוויתור או להשלמה. כמו כן עשוי להיות קשר בין שיהוי לשינוי מצב. ככל שחלף פרק זמן ממושך יותר עד לדרישת ההשבה, כן גדלה ההסתברות שהנתבע אכן שינה מצבו בהסתמך על הכספים שקיבל. ניתן אף לתאר מקרים, שבהם מחמת משך הזמן שחלף, יניח בית המשפט, כמובן מאליו, שחל שינוי במצב או שיסתפק בהוכחה מינימלית לשם כך. יתירה מזאת, הואיל וההגנה הכללית היא בשיקול דעת בית המשפט, ניתן יהיה להתחשב בשאלת השיהוי במסגרת שיקול דעת זה"

    (ד' פרידמן, שם, בעמ' 1198-1199)

     

    א.2 מן הכלל אל הפרט:

15. אין מחלוקת, כאמור, כי במועד בו קיבל הנתבע את אישור הזכאות לתואר אקדמי מהמברסייד (09/1999 רטרואקטיבית ל- 09/1998) הוכרה פעילותה של המברסייד על ידי המועצה להשכלה גבוהה בישראל ועל ידי משרד החינוך, והוענקו אישורי שקילות לתואר שהושג דרכה, כפי שקרה גם בעניינו של הנתבע. עובדה זו מחזקת את טענת הנתבע בדבר הסתמכותו על כך שמדובר בלימודים העומדים בדרישות משרד החינוך והרשות, ואת הטענה כי כל אותה עת לא התעורר אצל הנתבע חשד כלשהו בנוגע לתקפות הלימודים והאישורים שניתנו לו (וראו גם בעדותו העקבית של הנתבע בעניין זה, עמ' 8 ש' 10-16, עמ' 10 ש' 1-9 ועמ' 11 ש' 1-8).

16. כמו כן אין מחלוקת, כי רק בשנים 2002-2003 נפתחה החקירה המשטרתית נגד המברסייד בישראל, וכי התיק המשטרתי שנפתח כנגד הנתבע במסגרת חקירה זו נסגר מחוסר ראיות, ובהמשך אף הוחלט על ידי אגף המשמעת בנציבות שירות המדינה שלא לפתוח כנגד הנתבע בהליכים משמעתיים כלשהם.

17. עובדות אלה מחזקות את טענת הנתבע כי פעל בתום לב, וזאת בשונה מפסקי הדין בעניינם של עמנואל יעקב, שלום כהן ויוסף אבוחצירה אליהם הפנתה התובעת, אשר במסגרתם כללה התשתית העובדתית שהונחה בפני מקבלי ההחלטות הרשעה בעובדות כתב אישום או מבחן ללא הרשעה, שמשמעותו לעניינו דומה (ראו: ע"ב (ת"א) 8226/06 עמנואל יעקב נ' מדינת ישראל-הגף להערכת תארים ודיפלומות בחו"ל, ניתן ביום 21.3.10; ע"ב (ת"א) 2720/06 שלום כהן נ' מדינת ישראל ושב"ס, ניתן ביום 16.11.08; ע"ב (י-ם) 1551/06 יוסף אבוחצירה נ' מדינת ישראל, ניתן ביום 24.9.09).

18. התובעת טוענת, כאמור, כי מדובר במעשה מרמה בידי הנתבע ומבקשת להסתמך על כך שאין כל ראיה בכתב או עדות אחרת להשתתפותו הפעילה של הנתבע בלימודים לתואר אקדמי באוניברסיטה, ואף לא הסבר אמין להיעדר הראיות.

19. אכן, מוצאים אנו קושי בכך שלא עלה בידי הנתבע להציג מסמכים כלשהם, מלבד טופס הרישום והתעודות הרשמיות, כראיה ללימודיו בפועל באוניברסיטה, ואף לא ראיות אחרות דוגמת שמותיהם של עמיתים ללימודים, שמות מרצים וכיוב'.

    יחד עם זאת, במועד בו התבקש הנתבע להציג בפני הרשות, לראשונה, ראיות ללימודיו בפועל חלף כעשור מסיום לימודיו (שכן השימוע הראשון התקיים ביום 27.4.08), ומדובר בפרק זמן ארוך מכדי לדרוש מבוגר תואר אקדמי סביר לשמור את חומרי הלימוד שלו (וראו בעדותו המשכנעת של הנתבע בעניין זה, עמ' 9 ש' 30- עמ' 10 ש' 9 ועמ' 11 ש' 9-16, וכפי שאף אישר מר זכאי שהעיד מטעם הרשות, בעמ' 4 ש' 9-12).

20. כמו כן, השתכנענו מעדותו של הנתבע כי לאחר שזומן לחקירת המשטרה ניסה לאתר את מר בן מנחם ונסע למשרדי השלוחה בהוד השרון אך גילה כי ננטשו (עדות הנתבע, עמ' 11 ש' 1-5), וכשנשאל מדוע הסתפק רק בפעולות אלה השיב:

    "ת. לא היתה לי שום סיבה לדאגה. לא עשיתי שום דבר, לא פשעתי, לא רימיתי, לא כלום, מה יש לי לדאוג?"

    (עדות הנתבע, שם, בש' 6-8)

21. לכך יש את להוסיף גם את הצהרת הנתבע בסעיף 17 לתצהירו, כדלקמן:

    "בשנת 2003 נפתח "דיווח על אשמה נגד עובד מדינה" על ידי משטרת ישראל (נספח 1 לתצהירו של מר זכאי), ונודע לי על כך מפיו של זאב גלבר, בזמנו ממלא מקום סמנכ"ל למנהל, אשר שימש כממונה עלי. הוא ניגש למשרדי והראה לי את הטופס, ושאל אותי האם ידוע לי על החקירה. השבתי לו שכן ושאף זומנתי למשטרה בעניין. שאלתי אותו האם עלי לנקוט בפעולה מסוימת מול הרשות, והוא השיב לי שיבדוק את הנושא וישוב אלי. לאחר כחודש וחצי לערך יזמתי אני פנייה אליו כדי לברר את תוצאות הבדיקה, והוא ענה לי "בדקתי עם משרד עורי הדין של הרשות (משרד עו"ד פיינברג) ואין צורך לעשות דבר בעניין". דבריו אלה הרגיעו אותי מאד, ושמחתי על כך שהרשות בוטחת בי ותומכת בי."

    דברים אלה לא נסתרו ואף לא הוכחשו על ידי הרשות.

22. הנתבע אף סיפק הסבר מניח את הדעת לפער בין משך הלימודים שהופיע בתצהירו לתאריכים הנקובים על גבי התעודות והאישורים שקיבל (עדות הנתבע, עמ' 12 ש' 1-15), וממילא אין בטענה זו של הרשות ובטענתה בדבר היעדר ראיות ללימודיו בפועל כדי להוביל להכרעה פוזיטיבית לפיה הנתבע הוליך אותה שולל ופעל בחוסר תום לב או מרמה. זאת, בפרט משנסגר התיק המשטרתי מחוסר ראיות ואף לא נמצא כי יש לפתוח נגד הנתבע בהליכי משמעת.

23. הנטל להוכיח כי הנתבע פעל בחוסר תום לב או מרמה כנגד הרשות מוטל על כתפיה כתובעת, ומן הראיות שהובאו בפנינו לא עמדה התובעת בנטל האמור, ולא השתכנענו כי הנתבע ידע על כך שההטבות הכספיות בגין התואר האקדמי משולמות לו על אף שאינו זכאי להן, ואף על פי כן נטל את הכספים מבלי להעמיד את הרשות על טעותה.

24. נדגיש, כי העובדה שהנתבע אינו טוען נגד ביטול השקילות על ידי הגף להערכת תארים ומודה כי הוא מבין מדוע בוטלה השקילות (עדות התובע, עמ' 10 ש' 16-17), מעידה לכל היותר כי הנתבע מבין בדיעבד שלימודיו לא עמדו בדרישות ההכרה, ואינה מעידה כי פעל בחוסר תום לב או מרמה בעת שהגיש את בקשותיו למשרד החינוך ולרשות.

25. יחד עם זאת, כאמור בספרו של פרופ' פרידמן לעיל, אף אם מקבל התשלום נהג בתום לב ובדיעבד התברר כי היה זה מצג שווא, יהיו סיכויי ההשבה טובים יותר בהשוואה למקרה בו התשלום לא נבע כלל מהתנהגותו של מקבל התשלום אלא מטעותו של המשלם (דוגמת עניין אסרף, שם ביטל בית הדין הארצי לעבודה את חיובו של מר אסרף בהשבת 20% משיעור ההטבה שקיבל בשכרו במשך השנים, בין היתר משום שטעותה של הרשות לא נבעה מהתנהגותו של אסרף או מידיעתו על כך, בפועל או בכח).

26. לפיכך, יש להמשיך ולבחון האם קיימות בענייננו נסיבות נוספות ההופכות את ההשבה לבלתי צודקת, לרבות בהתנהלות הרשות כלפי הנתבע.

27. מן הראיות שהובאו בפנינו עולה כי כבר בחודש 03/2003 נודע לרשות לראשונה על חשדות בנוגע לתואר האקדמי שמחזיק בידיו הנתבע, והדבר נבדק על ידי מבקר הרשות מול בא כוחה דאז, עו"ד פיינברג.

28. זאת, הן כפי שעלה מהצהרת הנתבע, שלא נסתרה, בדבר שיחתו עם מר גלבר סמוך לחקירת המשטרה בשנת 2003, והן כפי שעולה ממכתבו של מבקר הרשות, מר אוריאל רונד (להלן: "מבקר הרשות" או "מר רונד") למשרד עו"ד פיינברג מיום 18.3.2007, בה נכתב, בין היתר, כי:

    "בהמשך לשיחתנו מיום 15.3.07 ולשיחתנו מהיום, להלן בקצרה מסד הדברים: ביולי 2003 הצטרפתי לפגישה משותפת של הממונה על כוח אדם ברשות מר ציון בר יצחק עם גרושתו של אחד מהעובדים ברשות, בה ביקשה למסור מידע על פעילויותיו של בעלה לשעבר. במסגרת אותה שיחה עלה שמו של מר רון עניא (ת.ז 54262167) שהיה, לדבריה, חברו הטוב של אותו עובד ולדבריה הוא היה זה שהביא בסופו של דבר לגירושיהם.

    מטבע הדברים המידע שהתקבל ממנה נבע מאינטרסים מובנים – למשל רגשות של נקמה, ולכן התקבל אצלי בהסתייגויות הראויות.

    במסגרת שיחה זו עלה הנושא של תעודה פיקטיבית שסודרה למר רון עניא, באמצעות אדם בשם בני ממכללה מסוימת ובאמצעות אדם אחר בשם משה (אלו היו השמות שמסרה), מדובר לדבריה בתעודה של תואר ראשון, ומתוך בדיקתי התברר שמדובר באוניברסיטת "המברסייד". לדבריה היה מדובר בתשלום בכסף מזומן בסך 5,000 $.

    באותה עת הייתי במהלך של בדיקת נושא תיעוד נושא ההשכלה בתיקי העובדים של האקדמאים והמהנדסים ברשות – כמערב אחר ביקורת שערכנו, והסתבר שישה עובדים שבתיקם האישי תעודות של אותה שלוחה של אוניברסיטה בריטית.

    ...

    כעבור שבועיים נודע לי שהנושא מצוי בחקירת משטרה. בבירורים שונים שערכתי עם גורמי משטרה נאמר לי שהנושא בחקירה.

    בינואר 2006 פורסם כי נחשפו פרשיות של זיוף תארים אקדמיים שמרכזן באזור חיפה והצפון...

    בשבוע שעבר, בעת שביקשתי להודיע כי אנו שוקלים להתחיל בתהליך של הודעה או תלונה במשטרה, הודיעה לי הגב' אמזלג שהתיק הועבר לטיפולו של מר קובי אמסלם, רכז המשמעת באגף המשמעת שבנציבות שירות המדינה "

    (נספח 3ב לתצהיר הרשות)

     

29. נעיר, כי במסגרת ההליך שבפנינו לא נטענו טענות כלשהן בנוגע לחמשת העובדים הנוספים ברשות המחזיקים אף הם, לכאורה וכעולה מן המכתב, בתואר אקדמי מידי אוניברסיטת המברסייד, ומה עלה בגורלם של תארים אקדמיים אלה. כמו כן, לא ניתן הסבר לתרשומת הפנימית של מבקר הרשות מיום 16.7.2007 עם עו"ד יעל טישלר, במסגרתה ציין המבקר כי "חשוב לרשות להביא להפללה..." בעניינו של הנתבע (ושאר הכיתוב נמחק בנסיבות שאף הן לא ידועות, ראו בנספח 3ה לתצהיר הרשות).

30. מכל מקום, מכתבו של מבקר הרשות מיום 18.3.2007 מעיד כי הרשות היתה מודעת לחקירה המשטרתית ולחשדות בעניינו של הנתבע כבר בשנת 2003, אך שבה לפעול בעניין רק כארבע שנים מאוחר יותר.

31. נדגיש, כי אף אם ביקשה הרשות לפעול כנגד הנתבע רק לאחר סיום הליכי הבדיקה והחקירה על ידי הרשויות המוסמכות, הרי שמן הראוי היה לבדוק מעת לעת היכן עומדים הדברים, ולא להמתין כארבע שנים.

32. ביום 20.2.08 (כשנה לאחר מכתבו למשרד עו"ד פיינברג) שלח מבקר הרשות מכתב בנוסח דומה למכתבו הקודם ליועץ המשפטי של הרשות, עו"ד אריה שחם, בעקבותיו הוזמן הנתבע לשימוע הראשון. במקביל התקבל בידי ב"כ הנתבע מכתב הגף להערכת תארים מיום 7.2.2008 בדבר ביטול אישור השקילות לתואר שניתן לו.

33. השימוע הראשון התקיים, כאמור, ביום 27.4.08, וביום 16.6.08 הודיע מר זכאי לב"כ הנתבע על ביטול ההטבות הכספיות והחזרתו לדירוג התעופתי. מר זכאי אף הודיע כי על הנתבע להשיב את השכר וההטבות שקיבל שלא כדין במהלך השנים, אך הוסיף כי "דרך השבת הכספים תידון מול מרשך בעתיד" (מכתבו של מר זכאי מיום 27.4.08, נספח 9 לתצהיר הרשות).

34. ואולם, רק ביום 3.1.2010, כשנה וחצי לאחר מכתבו של מר זכאי, הזמינה הרשות את הנתבע לשימוע השני שעניינו דרישתה להשבת החוב, ואף זאת, כפי שהשתכנענו, רק בעקבות פניותיה של מנהלת תחום בכירה באגף לשכר והסכמי עבודה במשרד האוצר לפיהן צריכה הרשות לפעול לגביית החוב.

35. בנסיבות אלה סבורים אנו, כי התנהלותה של הרשות בעניינו של הנתבע לקתה בשיהוי ניכר, וכי פרק הזמן הממושך שחלף מאז עלה הנושא לראשונה לבדיקה על ידי הרשות ועד לדרישת ההשבה, ואף לאחר מכן – פרק הזמן שחלף מאז דרישתה הכללית של הרשות להשבה ועד לנקיטת צעדים מעשיים על ידה (כשנה וחצי), מספיקים כדי להניח שהנתבע אכן שינה מצבו לרעה בהסתמך על הכספים שקיבל.

36. משכך, ולאור כל האמור לעיל סבורים אנו, כי מתקיימות בעניינו נסיבות ההופכות את ההשבה, לפחות בחלקה, לבלתי צודקת.

     

    ב. גובה ההשבה – 

37. ראשית, כטענת הנתבע ועל פי חוק ההתיישנות, תשי"ח- 1958, התביעה עד לחודש 11/2003 התיישנה ויש לדחותה.

38. שנית, ולגופו של עניין, בבואנו לקבוע את גובה הסכומים שעל הנתבע להשיב לרשות נתנו דעתנו להתנהגות הנתבע והרשות שכן, כאמור, סיכויי ההשבה מושפעים מהתנהגותו של המשלם ומהתנהגותו של מקבל התשלום (אף בתום לב), וכן נתנו דעתנו לפרק הזמן הרב שחלף מאז התעורר הנושא לראשונה ועד לדרישת ההשבה מצד הרשות, וההשפעה שהיתה לכך על הסתמכות הנתבע ושינוי מצבו לרעה, כמו גם לאינטרס הציבורי שבשמירה על הקופה הציבורית.

39. כמו כן הובאה בחשבון התנהלות משרד החינוך הגם שאינו צד להליך זה, שכן העיכוב בטיפול בעניינו של הנתבע נבע גם מפרק הזמן הארוך שעד להכרעה בביטול אישור השקילות שניתן. זאת, בפרט משהתובע קיבל את אישור השקילות ביום 24.2.2000, ואילו מפרוטוקול מס' 147 של ועדת החינוך של הכנסת מיום 20.1.00 (נספח נ/10 לתצהיר הנתבע) עולה, כי כבר בחודש 07/1999 ניתנה הנחיה של פרקליטות המדינה למשרד החינוך ולמועצה להשכלה גבוהה על הפסקת פעילותה של שלוחת "המברסייד" בישראל.

40. יפים לעניין זה דברי פרופ' פרידמן בספרו:

    "כמו כן, קיימים מצבים שבהם אנו נדרשים לבחור בין הטלת ההפסד על אחד משני צדדים תמימים. במקרה כזה נשללת הזכות להשבה, אם פעל מקבל התשלום בתום לב ורכש את זכותו בתמורה...

    הדברים מצביעים על כך כי בבחירה בין הטלת ההפסד על אחד משני צדדים חפים מאשמה עשוי להיות משקל לשאלת האשם. יתרה מזאת, רשלנות מצד המשלם עשויה, בנסיבות המתאימות, ליצור השתק מחמת רשלנותו כנגדו, או לשמש שיקול אפשרי בהחלת ההגנה הכללית, מכוח סעיף 2 לחוק עשיית עושר, לפחות באותם מקרים שבהם היה שינוי מצב לרעה מצד הנתבע"

    (ד' פרידמן, שם, בעמ' 823-824)

     

41. לאור כל האמור, ולאחר שבחנו את נסיבות העניין ואת מכלול השיקולים לעיל השתכנענו, כי יש להפחית את ההשבה המוטלת על הנתבע ב- 50% מסך ההשבה הכולל החל מחודש 11/2003 ועד חודש 06/2008.

42. זאת, כפי שיפורט להלן, באמצעות תשלומים שווים וקבועים משכרו של הנתבע (ברוטו).

43. אשר לגובה החישוב, כאמור, הגישה הרשות את חוות דעתו של מר מלץ, ואילו הנתבע הגיש חוות דעת אקטוארית של גב' ניר.

    הצדדים חלוקים בעיקרם בנוגע להשבת סכומים שהרשות העבירה לרשויות המס בגין שכרו של הנתבע (מס הכנסה וביטוח לאומי), ומעולם לא הגיעו לידי הנתבע, אך משקבענו כי סכום ההשבה ינוכה משכרו של הנתבע ברוטו מדי חודש, ממילא יוחזרו הסכומים באופן בו נוכו, לרבות לעניין הניכויים לרשויות המס.

    לגבי ההשגות הנוספות העולות מחוות הדעת האקטוארית שהגיש הנתבע, רוב רובן של הסכומים מתייחסים לתקופה שהתיישנה, ולפיכך לא מצאנו כי יש להפחית סכום נוסף מהסכום שנקבע להשבה בגין רכיבים אלה.

44. כעולה מן החישובים שהוגשו, סך כל ההשבה הנתבעת החל מחודש 11/2003 ועד חודש 06/2008 עומדת על סך של 369,172 ₪ (לא כולל ההפרשות שבוצעו בגין הסכום האמור כפי שיפורט להלן), כך ש- 50% מסכום זה עומד על סך של 184,586 ₪.

45. הנתבע ישיב את הסכום האמור לידי הרשות ב- 72 תשלומים שווים ורצופים אשר ינוכו משכרו החודשי, החל משכר חודש 10/2014 ואילך.

    ככל שהעסקתו של הנתבע אצל התובעת תסתיים בטרם תושלם השבת הסכום במלואו, תהא התובעת רשאית לגבות את היתרה שטרם הושבה או להפחיתה מהסכומים להם יהיה התובע זכאי במסגרת סיום העסקתו.

    יוער, כי לא הובאו בחשבון ההפרשות הסוציאליות אשר בוצעו בגין הסכום העודף וזאת מן הטעם כי בעת השבת הסכום על ידי ניכוי משכרו ברוטו של הנתבע יופחתו בהתאמה ההפרשות הסוציאליות בגין שכרו המעודכן.

    ערים אנו לכך שאין זהות מוחלטת בין סכומי ההפרשות הללו, אולם סבורים אנו כי עריכת התחשיב בדרך זו מאזנת כראוי בין הנזקים שנגרמו לשני הצדדים.

46. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות.

     

    ניתן היום, 28.8.14 ב' אלול תשע"ד, בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.

     

     

     

    גב' חנה קפלניקוב, נציגת ציבור עובדים		חנה טרכטינגוט,שופטת		מר איתן ליברוט, נציג ציבור מעבידים