בפני תביעה קטנה לתשלום סך של 15,000 ₪. עניינה של התביעה, בנקיטת הליכי גביה רשלניים, כך הטענה, מצד הנתבעת, נגד התובע, שהינו עורך דין במקצועו ובעיסוקו, ובכלל זה הטלת עיקול על חשבון הבנק שלו, מכוח פקודת המסים (גביה), בגין אי תשלום חיובי צריכת מים בדירה הנמצאת בבעלותו, ומושכרת לצדדים שלישיים.
הצדדים
התובע הינו עורך דין במקצועו ובעיסוקו, והבעלים של דירה ברחוב XXXXX בתל-אביב (להלן: "הדירה").
הנתבעת הוקמה מכוח חוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001, והחלה פעילותה ביום 1.1.2010, כספק המים בעיר תל-אביב-יפו. מאז תחילת פעילותה, הנתבעת מספקת את מימיהם של תושבי העיר, ומחויבת לגבות את התשלום בעבורם.
עיקרי העובדות
ביום 15.4.12, מיד בסמוך לאחר שנחתם הסכם שכירות בנוגע לדירה, בין התובע לבין שני עובדים זרים מאריתריאה (להלן: "השוכרים"), שיגר התובע לעיריית תל-אביב, מחלקת ארנונה, מכתב בדואר רשום, בו הודיע על תחלופת מחזיקים בדירה. התובע סבר, כי בנוהגו כך, יצא ידי חובתו כמתחייב מסעיף 325 לפקודת העיריות [נוסח חדש], בדבר תחלופת מחזיקים. התובע הניח כי שינוי המחזיקים התבצע, הן ברישומי עיריית תל-אביב והן ברישומי הנתבעת. ביום 6.6.13, ככל הנראה לאחר קבלת דרישות תשלום והתראות, הגיע התובע למשרדי עיריית תל-אביב, על מנת לברר מדוע לא בוצע, עד כה, שינוי המחזיקים בדירה. במעמד זה, הוסבר לתובע, לראשונה, על ידי נציגת עיריית תל-אביב, כי כיוון שמדובר בשוכרים שהינם עובדים זרים, עליו להביא עמו צילומי דרכון של השוכרים. למרבה ההפתעה, ביום 25.6.13 הטילה הנתבעת עיקול על חשבון הבנק העסקי/פרטי של התובע מכוח פקודת המסים (גביה). במסגרת העיקול נתפס סך של 1,395.91 ₪. ביום 30.6.13 נעשה שינוי מחזיקים בדירה, לאחר שהתובע השלים את המסמכים הנדרשים. אין חולק, כי העיקול על חשבון הבנק של התובע עודנו בתוקף, משום שהחוב בגין צריכת המים טרם שולם.
טענות התובע
לטענת התובע, הנתבעת עשתה מלאכתה קלה, ובאופן רשלני וחסר תום לב הפעילה את פקודת המסים (גביה) והטילה עיקול על חשבון הבנק העסקי/פרטי שלו. התובע מציין, כי פקודת המסים (גביה) הינה פקודה דרקונית וקיצונית, הפוגעת בזכויות היסוד של האזרח. למעשה, בהפעלת פקודת המסים (גביה), משמשת הנתבעת הן כמאשימה, הן כשופטת והן כמוציאה לפועל, מה שנוגד כל שיטת משפט נאורה ובניגוד לחוק יסוד כבוד האדם וחירותו. לכן, יש לפרש פקודה זאת בצמצום רב ולהפעיל אותה באופן זהיר ביותר. בדיון מיום 10.7.14 מיקד התובע את פרטי הרשלנות אותם הוא מייחס לנתבעת, כדלקמן:
"הרשלנות שלהם היא שהם מטילים עיקול למרות שעשיתי חילופי מחזיקים בעירייה. הרשלנות שאני מייחס לנתבעת היא הטלת עיקול ללא אזהרה. את המכתבים הם שולחים לכתובת המושכר, יושבים שם עובדים זרים. לא ראיתי מכתב שנשלח לכתובת הפרטית שלי בגבעתיים. אין אישור מסירה. למשל בזק – כאשר יש חוב הם מתקשרים להתריע ולא מטילים ישר עיקול. עיריית תל-אביב שולטת במי אביבים. ... אני מחזיק בנכס 20 שנה ואף פעם לא הייתי צריך לבוא פיזית לעירייה לשנות את המחזיקים. אחרי שהוטל עיקול ורציתי לברר מה קרה אז הייתי פעם ראשונה בעירייה".
נוכח האמור והמפורט מעלה, עותר התובע לפסיקת פיצוי בגין רשלנות הנתבעת, לרבות פיצוי בגין עגמת נפש. בנוסף, עותר התובע לקבוע כי אינו חייב דבר לנתבעת וכן מבקש הוא לבטל כל דרישת תשלום של הנתבעת ולהורות לנתבעת להשיב כל סכום שגבתה כתוצאה מהעיקולים שהטילה.
טענות הנתבעת
לטענת הנתבעת, בבדיקה שנערכה בעיריית תל-אביב פנייתו של התובע מחודש אפריל 2012, מעולם לא התקבלה, וגם לו הייתה מתקבלת, לא ניתן היה להיענות לה מכיוון שנעשתה בניגוד לנהלים ולכללי המים ומבלי שנמסרו המסמכים הנדרשים כגון צילום ת.ז. ו/או דרכון של המחזיקים החדשים בנכס ומילוי טופס בקשה סטנדרטי בו מופיעים כל פרטי הנכס הנחוצים על מנת למנוע טעויות. לטענת הנתבעת, אין ביכולתה או בסמכותה לנהל מעקב אחרי חילופי המשתמשים בנכסים שבתחום שיפוט עיריית תל-אביב. בהתאם לכך, נקבע בכלל 21 לכללי תאגידי מים וביוב (אמות מידה והוראות בעניין הרמה, הטיב ואיכות של השירותים שעל חברה לתת לצרכניה), תשע"א- 2011 (להלן: "כללי המים"), שכותרתו "החלפת צרכן בנכס", כדלקמן:
"(א) ביקש צרכן לבטל את רישומו כצרכן בנכס מסוים, תבצע החברה את הפעולה רק אם יוצגו באותו מעמד פרטי צרכן חדש בנכס והסכמתו של הצרכן החדש להירשם כצרכן בנכס. נרשמו אצל החברה חובות כספיים בשל צריכת שירותי המים והביוב בנכס, יסדיר הצרכן המבקש את תשלום יתרת החוב או ימסור יחד עם הבקשה את פרטי ההתקשרות עמו לצורך הסדרת החוב.
(ב) היה הצרכן המבקש שוכר בנכס ולא הוצגו פרטי צרכן חדש, תרשום החברה את משכיר הנכס כצרכן ותשלח הודעה למשכיר על דבר רישומו כאמור; והכל בתנאי שהצרכן המבקש הוכיח כי הסתיימה תקופת השכירות בנכס; לא הוכיח הצרכן המבקש את סיום תקופת השכירות, תיעשה החלפת הצרכן בהתאם להוראות סעיף קטן (א).
(ג) לעניין סעיף זה, "משכיר הנכס" – מי שזוהה בחוזה בשכירות כבעל הזכות להשכיר את הנכס לאחרים".
הנתבעת טוענת, כי מיום תחילת פעילותה כספק המים של העיר תל-אביב, היה התובע המחזיק הרשום בנכס, והמשיך להיות המחזיק הרשום בנכס עד ליום 30.6.13, היום בו הגיע לעיריית תל-אביב ומילא את הטפסים הנחוצים והמציא את המסמכים הרלבנטיים.
לטענת הנתבעת, משהתובע לא הודיע על שינוי המחזיקים בדירה, עד ליום 30.6.2013, חלה עליו החובה לשלם את חיובי המים עד ליום זה, ומשלא עשה כן, אין לו על מי להלין אלא על עצמו וכל הנזקים עליהם הוא מתלונן הינם באחריותו הבלעדית- קל וחומר כאשר מדובר בעו"ד ולא באדם מן הישוב. חזקה כי התובע, שהיינו עורך דין במקצועו, אשר לא הודיע על חדלות החזקה ולא דאג להחליף מחזיק ו/או לתשלום סדיר של חשבונות המים, ידע ו/או היה עליו לדעת שיבוצעו נגדו הליכי גבייה. משלא שילם התובע את חובו, נאלצה הנתבעת לנקוט כנגדו בהליכי גבייה, בהתאם לחובתה בהוראות סעיף 39א לחוק תאגידי מים וביוב, התשס"א-2001.
התובע מעולם לא טרח לבדוק האם בוצעו חילופי המחזיקים בנכס כפי שביקש במכתב ששלח לטענתו לעיריית תל-אביב, במהלך חודש אפריל 2012, ומשלא עשה כן, לקח על עצמו סיכון, שבסופו של יום התממש.
הנתבעת דוחה את טענתו של התובע לפיה ביום 6.6.13 הוא נפגש עם נציגות עיריית תל-אביב, גב' חן וסרמן והגב' תהילה חסון. הנתבעת מבהירה, כי הגב' תהילה חסון טוענת שמעולם לא פגשה את התובע, ואף לא אמרה לו דבר.
למעלה מן הנדרש, טוענת הנתבעת, כי הפסיקה בעניין עיקולים כגון זה שהוטל על חשבון הבנק העסקי/פרטי של התובע, קובעת כי אינם גורמים לפגיעה בשם הטוב, בהיותם חלק ממהלך החיים הרגיל בארץ.
דיון ומסקנות
דין התביעה להתקבל בחלקה הקטן בלבד, ואנמק. אין חולק, כי ביום 15.4.12 שלח התובע מכתב לעיריית תל-אביב, מחלקת ארנונה, בדואר רשום, בעניין שינוי המחזיקים בדירה. התובע ציין במכתבו, כי הוא מבקש כי חשבון הארנונה והמים יופנה למחזיקים החדשים. התובע צירף למכתבו עותק מחוזה השכירות ודף חשבון ארנונה. לטענת התובע, מכתב זה התקבל בידי עיריית תל-אביב, מחלקת ארנונה, אולם לא זכה לכלל מענה. טענה זו של התובע, בדבר קבלת המכתב מיום 15.4.12 בידי עיריית תל אביב, הוכחשה על ידי נציגות העירייה, ה"ה תהילה חסון וחן וסרמן, בדיון מיום 21.1.14. עדותן של ה"ה חסון ו-וסרמן נמצאה מהימנה בעיני, ואני רואה לבסס עליהן ממצא של עובדה, לפיו המכתב מיום 15.4.12, לא נתקבל במחלקת הארנונה בעיריית תל-אביב. ברי, כי יש בהכחשה האמורה, כדי לסתור את חזקת תקינות המסירה על ידי הדואר, הקבועה בסעיף 57ג (2) לפקודת הראיות [נוסח חדש], תשל"א-1971. חשוב לציין, כי במכתב שנשלח אל התובע, ביום 11.7.13, מאת עיריית תל-אביב, נכתב, בסעיף 2 , כהאי לישנא:
"...לא נמצאה ברישומי העירייה הודעה על שינוי המחזיקים כפי שנטען על ידך. ואף הובהר לנו כי בזמן שנכחת במרכז השירות בתאריך 25.06.13 הוסבר לך הדבר. כמו כן, מאחר וחוב הארנונה של חודשים מאי-יוני 2013 שולם, בוצעו החילופים החל מתאריך 01.07.13 על מנת למנוע פעולות גבייה כגון העברות כספים וקיזוזים".
בסעיף 5 למכתב נאמר:
"דבר העיקול המועלה בפנייתך אינו מתייחס לנכס שבנדון אלא לנכס מספר 2000373689 בכתובת איסרליש 12".
לא ברור מדוע התובע, שהינו עורך דין, היודע היטב כי עיריית תל-אביב הינה גוף בירוקרטי גדול ומסורבל, לא טרח לבדוק במשרדי העירייה, במשך שנה תמימה, אם בוצע בפועל שינוי בזהות המחזיקים בדירה. הדבר מקבל משנה וחשיבות ותוקף, עת עולה בבירור מן המסמכים, כי הנתבעת שלחה אל התובע מספר דרישות תשלום והתראות, הן לכתובת הדירה (רחוב י.ל. פרץ 37א בתל-אביב) והן לכתובת מגוריו של התובע (רחוב פועלי הרכבת 12 גבעתיים). לאחר שש התראות, החלה הנתבעת לנקוט בהליכי גביה. ברע"א 5255/11 עיריית הרצליה נ' אברהם חנוך כרם, ניתן ביום 11.6.13 (להלן: "פסק הדין בעניין כרם"), עמד בית המשפט העליון על חשיבותה וחיוניותה של הגביה המנהלית, בציינו בפסקאות 17 ו-18 לפסק הדין, לאמור:
"הגבייה המנהלית נועדה לשמש אמצעי יעיל לגביית תשלומי חובה ולמניעת השתמטות מהם. גבייה אפקטיבית של תשלומי חובה מגשימה ערכים של צדק חלוקתי ושוויון; מממשת את אופייה של המדינה כמדינת רווחה; מאפשרת הספקת שירותים חיוניים לציבור; ומגשימה את עקרון שלטון החוק .... לשם כך הוקנו לרשות סמכויות גביה בהליך יעיל ומקוצר, שעלויותיו פחותות מאלה הכרוכות בניהול הליכים משפטיים והליכים רגילים של הוצאה לפועל (עע"ם 1164/04 עיריית הרצליה נ' יצחקי, פסקה 7 (5.12.2006)). תנאי לקיומו של הליך הוגן הוא שאדם שהליך נפתח נגדו ידע על כך. מטרת היידוע היא לאפשר למי שההליך נפתח נגדו לממש את זכות הטיעון במטרה להגן על זכויותיו (לתכליות זכות הטיעון ראו דפנה ברק-ארז משפט מנהלי כרך א 498 -500 (2010)); כשמדובר בהליך גבייה, היידוע נועד להתריע בפני החייב כי הוא חשוף להליכי גבייה שעלולים להיות פוגעניים ולהסב לו הוצאות, במטרה לגרום לו לשלם את החוב ולהימנע מכך, או לפעול באפיקים המתאימים לביטולו. נטל היידוע מוטל על הצד שפותח בהליך, והיקפו משתנה בהתאם לאופי ההליך ולמידת הפגיעה הפוטנציאלית שההליך עלול להסב לצד שכנגד. ככל שהפגיעה שעלולה להיגרם גדולה יותר, כך מוצדק להטיל על הפותח בהליך נטל גדול יותר לוודא כי מי שההליך ינוהל נגדו מודע להשלכותיו, וכי נמסר לו מידע מספיק כדי לכלכל את צעדיו. אופן היידוע נדרש לשקף איזון מיטבי בין האינטרס למסור את מירב המידע לבין היקף המשאבים ששני הצדדים להליך נדרשים להשקיע בכך. כללי המצאת מסמכים – שמטרתם ליידע את הנמען בדבר ההליכים המתנהלים נגדו – משקפים את האיזון שקבע המחוקק בין האינטרסים הללו. גם בענייננו – כמו בכל עניין אחר – משקפים הכללים את מהותו הפרטיקולארית של ההליך".
ובהמשך:
"מקום שמדובר בהמצאת מסמך מכוח פקודת המסים (גביה), הכלל קובע חזקה מקלה יותר עם הרשות, ולפיה אם הוכיחה ששלחה "הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאו לפי פקודה זו" בדואר למקום מגוריו או למקום עסקיו הרגיל, יש להסיק ולקבוע כממצא עובדתי שהמסמך הומצא כדין, זולת החריגים הקבועים בסעיף (חזקה דומה קבועה גם בסעיף 57ג לפקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971). כלומר: הנטל שמוטל על הרשות ליידע בפעולות גביה של חוב סופי הוא נטל נמוך מזה המוטל עליה כשמדובר בהליך פלילי של ברירת משפט".
וזו לשון סעיף 12ב לפקודת המסים (גביה):
"הודעה, דרישה, צו או כל מסמך אחר שיש להמציאם לפי פקודה זו, יראו אותם כאילו הומצאו כדין אם נמסרו למי שנועדו, או הונחו במקום מגוריו או במקום עסקיו הרגיל או נשלחו לשם על שמו בדואר, ובלבד שצו עיקול לצד שלישי שהוא בנק וכן הודעה על מכירת מיטלטלין יישלחו בדואר רשום".
רואים אנו כי הנתבעת הייתה רשאית להסתמך על חזקת ההמצאה בדואר של דרישת תשלום, כאמור בסעיף 12ב לפקודת המסים (גביה) ולא היה עליה להציג הוכחה פוזיטיבית שהתובע קיבל את דרישות התשלום.
אני סבורה, כי עיקר האחריות לקרות הנזק הנטען בכתב התביעה, מגולגל לפתחו של התובע. על התובע הייתה מוטלת החובה לברר במשרדי עיריית תל-אביב, אם שינוי המחזיקים בדירה בוצע בפועל. משלא עשה כן, אין לו אלא להלין על עצמו. מחומר הראיות עולה בבירור, כי כבר ביום 6.6.13 ידע התובע כי עיריית תל-אביב דורשת הצגה של דרכוני השוכרים, כתנאי לשינוי זהות המחזיקים. חרף הדחיפות, המתין התובע עד ליום 30.6.13, לאחר הטלת העיקול על חשבון הבנק שלו, לשם השלמת פעולת שינוי המחזיקים בדירה.
יחד עם זאת, אף שרשות מנהלית מוסמכת לבצע הליכי גבייה, לרבות עיקולים, ראוי כי בטרם ייעשה שימוש במכשיר כה דרסטי, הרשות תבדוק שבעתיים אם יש מקום להשתמש במכשיר זה, בנסיבות העניין. בענייננו, הגיע התובע למשרדי עיריית תל-אביב ביום 6.6.13. או-אז התברר לעיריית תל-אביב, כי פניית התובע לשינוי המחזיקים, מיום 15.4.12, לא התקבלה. עוד הוסבר לתובע, כי עליו להציג את דרכוני השוכרים, לשם ביצוע שינוי המחזיקים בדירה. תרשומת בנדון זה נרשמה במחשב עיריית תל-אביב. לא נהיר לי, אפוא, מדוע מיהרה הנתבעת, המקושרת למחשבי עיריית תל-אביב, לנקוט בהליך שעניינו הטלת עיקול על חשבון הבנק הפרטי/עסקי של התובע, שהינו עורך דין. היה מקום לטעמי, לנסות ולשוחח עם התובע טלפונית בטרם הטלת העיקול. כבר נקבע בפסיקה, לא אחת, כי משלוח צו עיקול אשר מציג אדם כמי שאינו משלם את חובותיו באופן שלא היה מנוס מהטלת עיקול על רכושו, מהווה פרסום לשון הרע נגדו, משום שהוא עלול לפגוע בשמו הטוב, להשפילו ולעשותו מטרה ללעג או לבוז. ראה לעניין זה: ת"א (שלום-ת"א) 60625/06 זוהר עמרם נ' מגן דוד אדום, ניתן ביום 27.3.08. כידוע, חשבון עסקי/פרטי של עורך דין לעיתים כולל בחובו חשבונות נאמנות וכדומה. הטלת עיקול על חשבון זה עלולה ליצור נזק גדול יותר מהתועלת בגביית התשלום. מטרת העיקול נועדה לתפוס/לגבות כספים מאדם שעלול להבריח את הנכסים ו/או מאדם שאין לו יכולת לשלם, ולא כך הדבר בענייננו. עצם העובדה שהתובע הינו הבעלים של הנכס המושכר, מלמדת כי הנתבעת תוכל להיפרע את חובה מהתובע. הטלת עיקול במסגרת זו, מצריכה חובת זהירות מוגברת מטעם הרשות ושלא תעשה את ידה "קלה על ההדק".
בענייננו, אני רואה לחלק את האחריות לקרות האירועים נשוא התביעה בין התובע לבין הנתבעת באופן שהתובע יישא ב-70% מהאחריות והנתבעת ב- 30%.
לאחר שקילת מכלול נסיבות העניין, אני מעמידה את סכום הפיצוי המגיע בסך של 4,200 ₪. בהתחשב בחלוקת האחריות שנקבעה לעיל, הנתבעת תישא בסך של 1,260 ₪, בערכי היום. בקביעת סכום הפיצוי התחשבתי בהתנהגות התובע (אי בירור ביצוע שינוי מחזיקים בדירה במשך למעלה משנה, התעלמות מדרישות תשלום חוזרות ונשנות, אי תשלום חוב המים, ולו תחת מחאה, היות התובע עורך דין) ובהתנהגות הנתבעת (הטלת עיקול על חשבון הבנק של התובע, שהינו עורך דין, לאחר שהוברר, ביום 6.6.13, כי התובע שלח לעיריית תל-אביב, כבר ביום 15.4.12, בקשה לשינוי מחזיקים, שלא נתקבלה, ולאחר מתן ההסבר לתובע כי עליו להשלים את ביצוע שינוי המחזיקים לאחר הצגת דרכוני השוכרים. כן התחשבתי בכך שהנתבעת הטילה עיקול נוסף על חשבון הבנק של התובע, בזמן ניהול ההליך שבפני).
סיכום הדברים
אני מחייבת את הנתבעת לשלם לתובע, תוך 30 יום ממועד קבלת פסק הדין סך של 1,260 ₪, בערכי יום פסק הדין.
נוכח קבלת התביעה בחלקה הקטן בלבד, אין צו להוצאות.
אני דוחה את עתירות התובע לקבוע כי איננו חייב חוב כלשהו לנתבעת ו/או לביטול דרישות התשלום שנשלחו אליו מאת הנתבעת. עתירות אלה אינן מצויות בתחום סמכותי העניינית.
ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בת"א תוך 15 יום מיום קבלת פסק הדין.
המזכירות תואיל לשלוח העתק פסק דין זה לצדדים באמצעות פקיד מסירות.
ניתן היום, ג' אלול תשע"ד, 29 אוגוסט 2014, בהעדר הצדדים.
