אלעל הורידה את הנוסעת מהטיסה ונתבעה

תביעה בגין נזקי גוף, שנגרמו לתובעת לטענתה על ידי הנתבעים. התובעת הייתה אמורה לטוס בטיסה של הנתבעת 1, ביום 16.9.08 בשעה 23:55 משדה התעופה במינסק לארץ. עקב מחלוקת שהתגלעה בינה לבין נציג הנתבעת 1 במקום, הוא הנתבע 2, אשר פרטיה שנויים במחלוקת בין הצדדים, לא עלתה התובעת על הטיסה ובסופו של יום טסה לישראל בטיסה אחרת שבוע מאוחר יותר. לטענת התובעת, עקב אירוע זה, אשר פרטיו שנויים במחלוקת בין הצדדים, נגרמו לה נזקי גוף ומכאן תביעתה.

המחלוקות בין הצדדים

הצדדים חלוקים בינהם בשאלת נסיבות התרחשות האירוע ביום 16.9.08, בשאלת אחריות הנתבעים להתרחשות ולתוצאותיה, בשאלת האשם התורם של התובעת וכן בנוגע להיקף הנזקים שנגרמו לתובעת. טענתם העיקרית של הנתבעים היא כי האירוע נכנס לתחולת אמנת וורשה ובמסגרת המגבלות של אמנה זו יש לדחות תביעתה של התובעת. אבחן תחילה טענה אחרונה זו.

אמנת ורשה וייחוד העילה

הנתבעים טענו כבר בכתב ההגנה, כי יש לסלק את התביעה נגדם על הסף, משום שעל פי אמנת וורשה ("האמנה לאיחוד כללים מסוימים בדבר תובלה בין לאומית באוויר, שנחתמה בוורשה ביום 12 באוקטובר 1929" ותכונה להלן "אמנת וורשה"), אשר הוחלה בארץ על ידי חוק התובלה האווירית תש"ם 1980, התובעת איננה זכאית לפיצוי בגין נזקי הגוף שנגרמו לה ולנוכח תחולת אמנת וורשה על העניין היא אינה זכאית לסעד על פי כל דין אחר.

ייאמר, כי התובעת לא התייחסה לטענה זו בסיכומיה כלל, על אף שכאמור לעיל, היא נטענה על ידי הנתבעים כבר בכתב ההגנה. כמו כן ועל אף הדגש הרב ששמו הנתבעים בסיכומיהם על סוגיה זו, לא ניצלה התובעת את האפשרות להגיש סיכומי תשובה. על כן אין בפני כל עמדה של התובעת בסוגיה זו, לא בפן המשפטי ולא בפן העובדתי ככל שהוא רלוונטי.

כאמור לעיל, חוק התובלה האווירית תש"ם 1980 (להלן: "החוק"), קבע את תחולתה של אמנת ורשה בישראל. סעיף 2 לחוק קובע:

"על תובלה אוירית, שמקום היציאה ומקום היעוד שלה נמצאים לפי תנאי ההסכם בין הצדדים בשטחן של שתי מדינות שהן צדדים לאמנת ורשה, או בשטחה של אחת מהן בלבד שהיא צד לאמנת ורשה והוסכם על מקום חניה בשטחה של מדינה אחרת, יחולו הוראות אמנת ורשה."

סעיף 10 לחוק קובע את ייחוד העילה על פי אמנת וורשה כדלקמן:

"אחריותו של המוביל, עובדיו וסוכניו לפי חוק זה לנזק, לרבות לנזק שנגרם עקב מותו של נוסע, תבוא במקום אחריותו לפי כל דין אחר, ולא תישמע כל תביעה לפיצוי על אותו נזק שלא על פי חוק זה, תהא עילתה הסכם, עוולה אזרחית או כל עילה אחרת ויהיו התובעים אשר יהיו."

הנתבעים בסיכומיהם עסקו ארוכות בפרשנות סעיף 17 לאמנת ורשה, הוא הסעיף הקובע את אחריותו של מוביל לנזק גוף שנגרם לנוסע. הנתבעים עסקו בדרישה כי הנזק ייגרם ב"תאונה", בשאלה אם נזק נפשי הוא בר פיצוי על פי האמנה וכיו"ב. אולם נראה כי בטרם דנים בשאלות אלה, מן הראוי לבחון אם בהתאם לסעיף 2 לחוק ולסעיפים 1 ו – 2 לאמנת ורשה, יש תחולה לאמנה בענייננו. לאחר בחינת הפסיקה בעניין זה, אני סבורה כי התשובה לשאלה זו היא שלילית ואין תחולה לאמנת ורשה בענייננו, מאחר שמדובר במקרה בו חוזה ההובלה בין התובעת לבין הנתבעת 1 (להלן: "אל-על") בוטל.

הפסיקה עסקה במספר הזדמנויות בשאלה של תחולת אמנת ורשה בהקשר של אי ביצוע חוזה התובלה, לעומת עיכוב בביצועו, כשבמקרה הראשון אין תחולה לאמנה ובמקרה השני יש לה תחולה.

כך, בת"א (חי) 6442-10-08 נחנזון נ. אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נקבע:

"... אין חולק כי קיימת אבחנה בין מקרים בהם לא בוצע חוזה התובלה (DENIED BOARDING) לבין מקרים של איחור בתובלה, בהם קוים החוזה באיחור (DELAY). מקום שבו לא בוצע חוזה התובלה (DENIED BOARDING) לא חלה האמנה, בעוד שמקום בו בוצע חוזה ההובלה באיחור, חלה האמנה. במקרה שלפני, התובעת לא הגיעה בשעה היעודה לטיסה האחרונה, עקב עיכוב בטיסת הפנים של חברת התעופה "דלתא" מסיאטל לניו יורק באותו יום. בסופו של דבר, היא טסה לישראל יומיים לאחר מכן, בטיסת אל - על. אין לומר, אפוא, כי חוזה התובלה לא בוצע, אלא, החוזה בוצע באיחור."

בבש"א (י-ם) 5998/01 ארקיע קוו תעופה ישראליים בע"מ נ. קופת חולים כללית נקבע:

"בית המשפט הדן בתביעה מכריע, לפי נסיבות העניין, בשאלה האם התקיים חוזה התובלה.

לעניין זה אציין כי סעיף 19, כמו גם סעיף 17, מטיל אחריות על המוביל האווירי מקום בו התובלה מבוססת על חוזה תובלה, וזאת לאור סעיפים 1 ו-2 לאמנה, דהיינו חוזה התובלה חייב להיות בתוקף על מנת שלאמנה תהיה תחולה ....

19.אין ספק כי במידה והקטין היה מוטס בטיסה חלופית-מאוחרת של המבקשת כי אז היה מדובר ב'איחור' כמשמעותו בסעיף 19, החוזה היה מקוים, ולהוראות האמנה הייתה תחולה (ראה Giemulla, שם, פרק 3, סעיף 19, עמ' 19).

20.במקרה שלפנינו הקטין לא הועלה לטיסה.

בתי המשפט נוטים להניח אי-קיום של חוזה מקום בו נשלל מנוסע לעלות על המטוס ולכן שוללים את תחולתו של סעיף 19 .... הדבר מוסבר בכך שכאשר חוזה תובלה מבוטל על-ידי חברת התעופה, ההגנה הניתנת לנוסע מכוח אותו חוזה אינה שרירה עוד ולכן אין תחולה לאמנה. מטעם זה נפסק, למשל, כי לאמנה אין תחולה מקום בו נוסע נדחה על-ידי חברת תעופה מטעמי אפליה ...ניתן לראות כי אי קבלתו של אדם לטיסה, ללא קשר לסיבת הדחייה, ואף כאשר נטען לרשלנות המוביל האווירי, מוציאה מתחולה את אמנת ורשה (ראה למשל פרשת אדמסון)....".

במקרה זה, על אף שהתובעת הייתה בהליכי "צ'ק אין" ועל פני הדברים היה חוזה תובלה בינה לבין אל-על, נוכח ההתרחשויות שקרו בנוגע למטען העודף של התובעת, בוטל החוזה על ידי אל-על, המזוודה של התובעת אשר נשלחה למטוס הוחזרה לה (תצהירה התובעת סעיף 3 בע' 1 פסקה אחת לפני אחרונה) והיא טסה בסופו של יום בטיסת אל-על שבוע לאחר מכן, לאחר שלא מצאה לעצמה טיסה מוקדמת יותר (ראה סעיף 5 לתצהיר התובעת). אציין כי טענות אלה של התובעת בתצהירה לא נסתרו על ידי הנתבעים ואף לא הוכחשו על ידם ויש לקבלן כנכונות. על כן, אני סבורה כי יש לראות מקרה זה, כמקרה של אי ביצוע חוזה התובלה ולא של ביצועו באיחור ואין תחולה לאמנת ורשה בענייננו.

אוסיף עוד כי אין חשיבות לכך שהנזק שנגרם לתובעת לטענתה, בא לידי ביטוי רק בתקופה שלאחר עזיבתה את שדה התעופה ואולי אף לאחר שובה לארץ. נזק נפשי יכול לבוא לידי ביטוי שאיננו מיידי וככל שנקבע על ידי המומחים הרפואיים כי לתובעת נגרם נזק נפשי עקב האירוע, די בכך ואתייחס לדברים במסגרת הדיון בנכות הרפואית.

למעלה מן הצורך אציין, כי אילו קבעתי כי יש תחולה לאמנת ורשה בענייננו, הסעיפים על פיהם הייתה נבחנת אחריותה של אל-על הם סעיפים 17 ו – 19 לאמנה. סעיפים אלה קובעים כדלקמן:

17. המוביל אחראי לנזק שנגרם קמרה של מוות, פציעה או כל חבלה גופנית אחרת של הנוסע אם התאונה שגרמה לנזק אירעה בתוך כלי הטיס או תוך כדי כל פעולת עליה לתוכו או ירידה ממנו."

19. המוביל יישא באחריות לנזק שנגרם מחמת איחור בתובלה אווירית של נוסעים, כבודה או טובין.

מקובלת עלי טענת הנתבעים, כי האמנה איננה מוגבלת רק לנזקים הנגרמים בזמן הטיסה והיא חלה גם לגבי השלבים המוקדמים של הבידוק הביטחוני ומסירת המטען. כך נקבע למשל בבש"א (מחוזי נצ') 1818/03 אל על נתיבי אוויר לישראל בע"מ נ. נעם דוד ואח' (להלן: "פס"ד נעם דוד") בסעיף 28 להחלטה.

אינני מקבלת טענת הנתבעים כי האמנה איננה מאפשרת פיצוי בגין נזקי נפש, שכן ברע"א 371/83 דדון ואח' נ. אייר פרנס נתיבי אוויר צרפתיים ואח' פד לח(3) 785 בע' 801 לפסק הדין נקבע אחרת.

מקובלת עלי טענת הנתבעים כי אין מדובר במקרה זה ב"תאונה". על מנת שאירוע ייחשב ל"תאונה" דרשה הפסיקה כי יהיה: "מאורע בלתי צפוי, או בלתי רגיל, או התרחשות שהינם חיצוניים לנוסע." ראה למשל פס"ד נעם דוד בסעיף 31 לפסק הדין. כפי שעלה מעדותו של הנתבע 2, ויכוחים בנוגע לדרישת תשלום בגין מטען עודף, אינם בלתי צפויים או בלתי רגילים והם מתרחשים תדיר (כך על פי עדותו בע' 49 ש' 6-8 וש' 21-24. עדותו בעניין זה לא נסתרה) וקשה לומר כי מדובר בהתרחשות חיצונית לתובעת באשר התובעת הייתה שותפה לויכוח בעניין זה (ללא קשר לגרסה ה"נכונה" של הויכוח, לגביה יש מחלוקת עובדתית בין הצדדים).

על כן נראה כי במקרה שיש תחולה לאמנת ורשה, התובעת לא זכאית לתבוע על פי סעיף 17 לאמנה, אולם ייתכן וניתן לראות במקרה זה איחור בתובלה ולפסוק לתובעת פיצויים לפי סעיף 19 לאמנה, ככל שניתן לקבוע כי הנזק שנגרם לתובעת, נגרם עקב האיחור בתובלה. מכל מקום הדברים נאמרים למעלה מן הצורך, משום שאני סבורה כי בענייננו חל הדין הישראלי ואין תחולה לאמנת ורשה. בהקשר זה אציין כי הנתבעים לא טענו כי אין תחולה לדין הישראלי במקרה שייקבע כי אין תחולה לאמנת ורשה.

יש לבחון אם כן את ההתרחשויות ביום האירוע על מנת לקבוע אם ניתן לייחס לנתבעים אחריות לנזקים שנגרמו לתובעת ואם כן, האם יש לייחס לתובעת אשם תורם להתרחשותם. כמו כן ככל שייקבע כי יש לנתבעים או למי מהם אחריות כלפי התובעת, יש לקבוע את גובה הנזקים בגינם זכאית התובעת לפיצוי.

ההתרחשויות ביום האירוע

בין הצדדים קיימת מחלוקת עובדתית משמעותית לגבי ההתרחשויות בשדה התעופה ביום האירוע. אין מחלוקת כי נאמר לתובעת כי יש לה משקל עודף של ועליה לשלם בגינו 54 אירו על מנת לעלות למטוס. לגבי כל שאר הפרטים אין הסכמה בין הצדדים.

התובעת טוענת כי היו לה 100$ והיא הציעה לעשות בהם שימוש כדי לשלם על המטען העודף, אולם הנתבע 2 סירב לקבל דולרים ודרש ממנה לשלם באירו בלבד תוך שהוא נוהג בה בגסות ומעליב אותה. לטענתה, הציע לה הנתבע 2 לבקש כסף מנוסעים אחרים ולאחר שלא רצתה לעשות כן מכר את כרטיסה לנוסע אחר והותיר אותה בשדה התעופה ולמעשה מחוץ לשדה התעופה שנסגר לאחר שהטיסה המריאה.

הנתבעים טוענים כי התובעת סירבה בכל תוקף לשלם וטענה כי אין לה כסף. כמו כן טוענים הנתבעים כי התובעת צעקה ועשתה מהומות בשדה התעופה ורק מפאת גילה לא הוזעקה משטרה למקום. לטענת הנתבעים, רק כשהבינה התובעת כי לא תעלה לטיסה ללא ביצוע התשלום החליטה להציע לשלם, אולם בשלב הזה הטיסה כבר נסגרה והמקום של התובעת ניתן לנוסע הראשון ברשימת ההמתנה שכן הייתה הזמנת יתר לטיסה ועל כן לא ניתן היה בשלב הזה להעלותה לטיסה. עוד טענו הנתבעים כי מדובר בשדה תעופה הפועל 24 שעות ביממה וכן כי במרחק לא רב ממנו ניתן למצוא מלונות במחיר נמוך.

לטענת הנתבעים, גרסת התובעת, אשר היא עדות יחידה של בעל דין, איננה נתמכת בכל סיוע ועל כן אין מקום לקבלה. לטענת התובעת, בידי הנתבעים הייתה רשימה של הנוסעים והעובדים שנכחו באירוע בעת התרחשותו ובידיה לא הייתה רשימה כזו ועל כן הימנעות הנתבעים מהבאת עדים נוספים לאירוע מלבד הנתבע 2, מהווה סיוע לגרסתה.

בבואי להכריע בין גרסאות אלה, אני בוחנת את הראיות שבאו בפני, את הסתירות שעלו מן העדויות ואת סבירות הגרסאות של הצדדים. אתחיל ואומר, כי טענת התובעת כי נציגי אל-על סירבו לקבל ממנה כסף בדולרים ודרשו כי תשלם באירו בלבד, איננה מתיישבת עם ההיגיון ובהקשר זה, הצהרת הנתבע 2 בסעיף 4 לתצהירו, כי מערכת הכספים של אל-על מאפשרת תשלום בדולר, אירו או רובל בלרוסי, סבירה ולא נסתרה על ידי התובעת (שטענה רק בעניינה כי נציגי אל-על סירבו לקבל דולרים ולא טענה זאת כטענה כללית).

כנגד גרסת התובעת עומדת גם טענתה כי כרטיסה נמכר לנוסע אחר, שכשנשאלה לגביה בחקירה הנגדית, הודתה כי ראתה רק כי הכרטיס נמסר לנוסע אחר אולם לא ראתה כי נגבה תשלום מאותו נוסע (ע' 19 ש' 23,24). אני סבורה כי גרסה זו של התובעת, אשר בתצהירה מתארת "קנוניה" שלמה נגדה למכור את מקומה במטוס (סעיף 3 לתצהירה בע' 1 למטה ובע' 2), משקפת גישה של הפרזה מצידה בנוגע לאירועים – בין שכבר בעת ההתרחשות חוותה אותם באופן כזה ובין שבדי עבד היא מגזימה בתיאורם. הפרזה זו באה לידי ביטוי גם בטענתה בתצהיר כי הטמפרטורה בחוץ עמדה על מינוס תשע מעלות (ע' 2 פסקה רביעית), כשבעדותה הסכימה כי מדובר היה בפלוס תשע מעלות וההבדל משמעותי מאוד (ע' 21 ש' 11,12).

אציין עוד כי בעדותה של התובעת נראה היה כי היא מתקשה במתן תשובות קוהרנטיות לשאלות שנשאלה וכן נראתה במתח רב בעת עדותה ואף בכתה תכופות. כך היה כשנשאלה לגבי מסלול הקידום במעדנייה (ע' 6 ש' 4-24), כך היה לגבי תאריך פטירתו של אחיה, שלא התברר (ע' 13 ש' 17, 26 וע' 14 ש' 1-6), כך היה כשנשאלה כמה עולה המסע לבלרוס (ע' 14 ש' 11-26 וע' 15 ש' 1-4), כך היה כשתיארה את ההתרחשויות כשנתבקשה לשלם בגין עודף המשקל ולא הצליחה לתת תיאור קוהרנטי (ע' 16 ש' 7-18) וכך היה גם לגבי המשך הלילה והמועדים בהם חזרה התובעת לבית חבריה, כשלא ניתן היה להבין אם כטענתה בתצהיר המתינה להם שלוש שעות בשדה התעופה ואז לכאורה הגיעה לביתם לקראת שמונה בבוקר (נוכח טענתה כי לקח להם חמש שעות להגיע לשדה התעופה), או שמא כבר בשעה שש בבוקר הגיעה לבית החברים (ע' 23 ש' 13-25).

ייתכן וחלק מחוסר הבהירות נבע מקשיי השפה, אולם בית המשפט התרשם כי המתח הרב בו הייתה שרויה בעת מתן העדות, מנע ממנה להקשיב היטב לשאלות כדי שתוכל לתת תשובות בהירות. על כן אין לשלול את האפשרות כי במהלך ההתרחשות בליל האירוע הייתה התובעת בלחץ מעצם דרישת התשלום והתקשורת בינה לבין נציגי אל-על במקום הייתה לקויה, למרות שהתנהלה בשפה בה שולטת התובעת היטב. הדבר מתיישב אף עם חוות דעת המומחה מטעם בית המשפט והמומחה מטעם התובעת עצמה, אשר מצאו כי לתובעת היה מצב נפשי קודם בגינו הפחיתו 5% נכות מן הנכות הזמנית שמצאו לנכון לקבוע לה.

מן הצד השני, צודקת התובעת כשמציינת כי הנתבעים יכולים היו לעשות מאמץ ולזמן לעדות לפחות עובד אחד של אל-על שנכח באירוע ויכול היה לתמוך בגרסתו של הנתבע 2, או ככל שלא עלה הדבר בידם, יכולים היו לציין כי עשו מאמצים לאתר עד נוסף והדבר לא עלה בידם. אין ספק כי לנתבעים היה קל יותר לאתר עדים מאשר לתובעת. עוד אציין כי הנתבע 2 נתן תשובות סותרות לגבי התרחשות האירועים, ולא זכר אם התובעת כבר שלחה תיק אחד למטוס כשנדרשה לשלם בגין עודף המשקל ואם התיק שבגינו נדרשה לשלם עודף משקל היה אמור להישלח לתא המטען או לעלות איתה למטוס (ע' 41-43), אולם אני סבורה כי אין חשיבות רבה לפרטים אלה וקשה לצפות מהנתבע 2 לזכור לפרטי פרטים התרחשות שאירעה שנים רבות לפני שנתן עדותו.

אוסיף ואציין כי מטעם התובעת העידה בתה. אומנם לגבי האירועים שאירוע בשדה התעופה ובבלרוס באופן כללי, מדובר בעדות מפי השמועה, שכן הבת לא הייתה עם התובעת ואף ציינה כי מקור ידיעותיה הוא בתובעת עצמה (ע' 28 ש' 8-11), אולם יש חשיבות לדברים למרות זאת, מאחר שהבת מתארת דברים שנמסרו לה על ידי אמה בבוקר למחרת האירוע. אינני יכולה לראות סיוע לגרסת התובעת בתיאורים של העימות בינה לבין הנתבע 2. כאמור לעיל, אני סבורה כי התובעת הייתה בלחץ כבד והתקשורת בינה לבין נציגי אל-על לא עלתה יפה ומכל מקום הרושם שלה מן האירוע היה מאוד סובייקטיבי. אולם אני סבורה כי לעצם העובדה הפשוטה כי התובעת נאלצה להמתין מחוץ לשדה התעופה לבדה (סעיף 3 לתצהיר הבת), ניתן לראות בגרסת הבת סיוע. כאמור, הבת מתארת שיחת טלפון שהייתה לה עם התובעת בבוקר למחרת האירוע ויש לקבל גרסתה בעניין זה שכן היא לא נחקרה על כך.

בהקשר זה אציין עוד, כי מר יגאל בנדיט שנתן תצהיר מטעם הנתבעים ובהסכמה לא נחקר על תצהירו, הצהיר בעניין עבודת שדה התעופה בתקופה בה הוא הכיר אותו, היינו משנת 2010, כלומר למעלה משנה לאחר התרחשות האירוע. הנתבע 2 עצמו, העיד באופן כללי לגבי שדה התעופה במינסק כי הוא פעיל 24 שעות ביממה, אולם לא הצהיר ספציפית לגבי ליל האירוע או תקופת התרחשות האירוע.

על כן, אני סבורה כי במחלוקת העובדתית בין הצדדים, אני מקבלת את גרסת הנתבעים כי התובעת סירבה תחילה לשלם על עודף המשקל כפי שנדרשה וניאותה לעשות כן רק לאחר שהטיסה כבר נסגרה ומקומה ניתן לנוסע מרשימת ההמתנה. אינני מקבלת את הגרסה כי הנתבע 2 או נציג אחר של אל-על סירבו לקבל דולרים ודרשו כי התשלום יבוצע באירו בלבד. עם זאת, אני מקבלת את גרסת התובעת כי לאחר שהטיסה המריאה בלעדיה, שדה התעופה נסגר והיא נותרה מחוץ לשדה התעופה לבדה.

אחריות הנתבעים

נוכח קביעות עובדתיות אלה, יש להכריע בשאלת האחריות. הנתבעים, עסקו בשאלת האחריות אך ורק בהקשר של אמנת ורשה. לטענתם, בהתאם לסעיף 21 לאמנת ורשה, בית המשפט רשאי לפטור את המוביל מאחריות באופן מלא או חלקי אם מוכח שרשלנותו של האדם שניזוק גרמה לנזק או תרמה לו. הנתבעים לא דנו אם כן כלל בשאלת הרשלנות על פי הדין הישראלי ולמעט הכחשה כללית בכתב ההגנה לא טענו דבר בעניין זה.

אחריות הנתבע 2

הנתבעים טענו כי אין מקום להטיל אחריות על הנתבע 2. לטענתם, הנתבע 2 פעל בשליחות אל-על ועל פי הנהלים של אל-על ואין להטיל עליו אחריות אישית ככל שייקבע כי יש להטיל אחריות במקרה זה בכלל.

מקובלת עליו טענת הנתבעים כי הנתבע 2 פעל על פי הנחיות אל-על וככל שאל-על לוקחת על עצמה את התנהלותו כהתנהלות שלה, אין מקום להטיל עליו אחריות אישית ועל כן אני דוחה את התביעה כנגד הנתבע 2. להלן אבחן אם כן את אחריות אל-על.

אחריות אל-על והאשם התורם של התובעת

כאמור לעיל, אל-על לא טענה כי אין היא חבה בחובת זהירות כלפי התובעת ועל כן יש לקבוע כי היא חבה חובת זהירות כלפי התובעת, הן חובת זהירות מושגית והן חובת זהירות קונקרטית. עיקר טענתה של אל-על עסקה בשאלת התרשלותה ובעיקר בטענה כי האשם לכל ההתרחשות מוטל על התובעת. כמו כן טענה אל-על להיעדר קשר סיבתי בין ההתרחשויות לבין הנכות הנפשית של התובעת. אבחן אם כן סוגיות אלה.

בכל הנוגע להתרשלות אל-על, אני סבורה כי גם נוכח הקביעות העובדתיות לעיל, אין לפטור את אל-על מאחריות. אכן, אילו הסכימה התובעת מיד לשלם בגין עודף המשקל, כל האירוע לא היה מתרחש. אולם גם לאחר שהיא לא שילמה ומקומה במטוס ניתן לנוסע מרשימת ההמתנה, לא היה מקום להשאיר את התובעת לבדה בשדה התעופה, מבלי לבדוק כלל כי יש לה לאן ללכת. כפי שקבעתי לעיל, אני מקבלת גרסת התובעת כי בליל האירוע, שדה התעופה נסגר לאחר שטיסת אל-על המריאה ונציגי אל-על ידעו זאת ועל כן לאחר שלא העלו את התובעת לטיסה, גם אם היה זה בשל התנהלותה שלה, היה עליהם לגלות מידה מסוימת של אחריות כלפיה ולוודא כי היא אינה נשארת לבדה מחוץ לשדה התעופה.

הנתבע 2 העיד, כי הסיבה היחידה שלא הזמין משטרה נוכח התנהגותה של התובעת הייתה גילה (ע' 46 ש' 14,15). כלומר הנתבע 2 ידע כי מדובר באישה מבוגרת שטסה לבד והוא אף אישר זאת בחקירתו (ע' 48 ש' 1-3). הנתבע 2 כבן המקום אף ידע כי שדה התעופה וטיסת אל-על לישראל משרתים אוכלוסיה שמגיעה לעיתים ממרחק של מאות קילומטרים. על כן חוסר העניין המוחלט של נציגי אל-על בגורלה של התובעת לאחר שלא הועלתה למטוס, יש בו משום התרשלות של אל-על וסטייה מנורמת התנהגות סבירה.

אשר לשאלת הקשר הסיבתי, אציין כי אף המומחה מטעם הנתבעים, ד"ר אליצור, סבר כי יש קשר בין מצבה של התובעת לאחר האירוע לבין קרות האירוע, כלומר אף המומחה מטעם הנתבעים לא שלל את השפעת ההתרחשויות על מצבה הנפשי של התובעת. הדבר עולה הן מחוות דעתו והן מעדותו (ע' 84 ש' 9-14). ההבדל בין המומחים הוא בקביעת דרגת הנכות שיש לייחס לתובעת בגין מצבה הקודם, עוצמת ההחמרה של המצב בגין האירוע ומשך הזמן שיש לייחס להחמרה זו עד שתחלוף, אם בכלל. לשאלות אלה אתייחס בהמשך, אולם נראה כי אין ספק כי קיים קשר סיבתי בין מצבה של התובעת לבין התרחשות האירוע.

על כן וכאמור לעיל אני קובעת כי קמה חבות לאל על בעוולת הרשלנות. עם זאת ונוכח קביעתי כי התנהלות התובעת היא שהביאה אותה למצב בו לא עלתה לטיסה, אני סבורה כי יש לייחס לה אשם תורם ובנסיבות העניין אני מעמידה את האשם התורם של התובעת על 50%.

הנכות הרפואית ותפקודית 

שלוש חוות דעת הוגשו לבית המשפט בהליך זה (וכן שתי חוות דעת משלימות). חוות דעת וחוות דעת משלימה מטעם התובעת של ד"ר לאודן, אשר קבע לתובעת נכות זמנית בשיעור 25% מיום האירוע ועד ליום 16.12.08 ונכות צמיתה (תחילה קבע אותה כנכות זמנית לשנתיים) של 20%, מהם יש לנכות 5% בגין מצב קודם ובסה"כ 15% נכות צמיתה. בנוסף הוגשו חוות דעת וחוות דעת משלימה מטעם הנתבעים של ד"ר אליצור, אשר קבע כי לתובעת נכות בסיסית של 10% ובעקבות האירוע נשוא הליך זה חלה החמרה זמנית של 10% נכות נוספים לתקופה של שנה. כן הוגשה חוות דעת של מומחה מטעם בית המשפט, ד"ר גריסרו, אשר קבע לתובעת נכות של 25% ממועד האירוע ועד ינואר 2012 ולאחר מכן נכות זמנית למשך שבע שנים של 15%, כשבמסגרת חקירתו הנגדית ולאור מידע שנמסר לו לגבי התובעת, הפחית 5% מן הנכות הזמנית והעמיד אותה על 10% לשבע שנים.

טוענים הנתבעים, כי המומחה מטעמם, היה המומחה היחידי שפעל לבירור הרקע העובדתי של ההתרחשות ולא הסתפק רק בתיאורים של התובעת. לטענתם, נוכח המחלוקת העובדתית המשמעותית בעניין זה, מן הסתם חוות דעתם של המומחים האחרים הייתה משתנה אילו ידעו את העובדות לאשורן ועל כן יש מקום לקבל את חוות דעת המומחה מטעמם ולדחות את חוות הדעת של המומחים האחרים, לרבות מומחה בית המשפט.

אציין, כי מקובלת עלי גישת המומחים מטעם התובעת ומטעם בית המשפט, כפי שעלתה בחקירתם, כי הם בוחנים אך ורק את המידע שהובא בפניהם על ידי הצדדים ואינם נדרשים בתוקף תפקידם לבצע חקירות כדי לוודא את מהימנות המידע הנמסר על ידי המטופלת. על כן, ככל שהנתבעים סברו כי ראוי להביא בפני המומחה מטעם בית המשפט את המחלוקת העובדתית הקיימת בין הצדדים, היה עליהם לבקש רשות לעשות כן ואין פסול בכך שמומחה בית המשפט לא ביצע חקירות עצמיות.

לגופו של עניין אציין, כי המידע החשוב ביותר שלטענת הנתבעים "הוסתר" מן המומחה של התובעת והמומחה מטעם בית המשפט במסגרת המידע שמסרה התובעת, הוא לעניין סגירת שדה התעופה בלילה והישארותה לבדה בקור מחוץ לטרמינל. נוכח קביעתי לעיל, כי בעניין זה אני מקבלת את גרסת התובעת ולא את גרסת הנתבעים, ממילא אין חשיבות לכך שגרסת הנתבעים לא עמדה בפני המומחים האחרים ובפרט המומחה מטעם בית המשפט.

מומחה בית המשפט נחקר על ידי ב"כ הצדדים והשיב לכל השאלות שנשאל בצורה משכנעת ואף הסכים כי נוכח התמדתה של התובעת בעבודה משך חמש שנים, יש להפחית מנכותה הזמנית בגין האירוע ולהעמידה על 10%. המומחה היה מהימן ולא מצאתי טעם שלא לקבל חוות דעתו לרבות השינוי שהכניס בה במסגרת עדותו. אשר על כן אני קובעת כי לתובעת נכות זמנית של 25% עד ינואר 2012 ונכות זמנית של 10% עד ינואר 2019.

הצדדים לא התייחסו בסיכומיהם לנכות התפקודית של התובעת ונראה כי בנסיבות אלה, יש מקום לקבוע כי נכותה התפקודית של התובעת לתקופה לגביה נקבעה לה נכות זמנית זהה לנכותה הרפואית הזמנית.

הנזקים

הפסד השתכרות בעבר

התובעת מבקשת פיצוי בסכום של 13,000 ₪ בגין הפסד השתכרות לעבר, על בסיס תחשיב גלובלי של 200 ₪ לחודש. לטענתה הפסידה שבוע עבודה, נוכח אי עלייתה לטיסה השבועית של אל-על ממינסק לארץ ולאחר מכן במאי 2009, פוטרה מעבודתה. הנתבעים טוענים כי השבוע שהפסידה התובעת נבע אך ורק מהתנהגותה שלה ומסירובה לשלם על המשקל העודף ולעלות לטיסה ופיטורי התובעת שמונה חודשים לאחר ששבה לארץ אינם יכולים להיות מיוחסים לאירוע זה, שכן פיטוריה נבעו מצמצומים, על כן גם החודש שלקח לה למצוא עבודה אחרת איננו נזק שנגרם עקב אירוע זה. כמו כן טוענים הנתבעים כי כפי שעלה מתלושי השכר שצורפו לתצהיר התובעת, שכרה רק השביח עם השנים ולא נגרם לה כל הפסד כספי.

נוכח קביעותיי לעיל, כי התובעת אחראית לכך שלא עלתה לטיסה, מקובל עלי כי אין מקום לפצות את התובעת בגין השבוע שהתעכבה בבלרוס. אשר לפיטוריה, אציין תחילה כי אותו מכתב פיטורין שהוצג בדיון על פיו פיטורי התובעת נבעו מצמצומים, לא הוגש כראיה לבית המשפט משום שלא היה בין מוצגי הנתבעים והוא לא הוגש באמצעות עורכו. התובעת עצמה לא זכרה שקיבלה מכתב זה ועל כן אין מקום להניח כי אכן התובעת פוטרה עקב צמצומים. אציין עוד, כי הן המומחה של התובעת והן המומחה מטעם בית המשפט ציינו כשנשאלו בעניין זה, כי גם בפיטורים על רקע צמצומים, מפטרים תחילה את העובדים הפחות מועילים ועל כן ניתן לקשור בין הפיטורים של התובעת לאירועים נשוא הליך זה (ד"ר לאודן בע' 71 ש' 21-25 וד"ר גריסרו ע' 100 ש' 5,6).

צודקים הנתבעים כשמציינים כי לאחר שמצאה התובעת עבודה חדשה בעקבות פיטוריה, שכרה לא נפגע ועל כן אין בסיס לחישוב הפסד שכר בעבר לגבי כל התקופה מן האירוע ועד היום. עם זאת, נוכח פיטוריה התובעת ותקופה קצרה שלא עבדה בשנת 2009, אני קובעת לתובעת פיצוי גלובלי בגין הפסדי השתכרות בעבר בסכום של 6,000 ₪.

הוצאות רפואיות, נסיעה ועזרת הזולת לעבר

התובעת מבקשת לקבל ברכיב נזק זה פיצוי גלובלי בסכום של 25,000 ₪. הנתבעים מצידם טוענים כי הקבלות שהוגשו על ידי התובעת קשורות כולן בהליך המשפטי ונתבעות על ידה במסגרת הוצאות המשפט ובהיעדר ראיות להוצאות כלשהן שהוציאה התובעת בעבר, אין מקום לכל פיצוי ברכיב נזק זה.

אני סבורה כי נוכח קביעות המומחה מטעם בית המשפט לגבי נכותה הזמנית של התובעת ראוי לפסוק לתובעת פיצוי גלובלי ברכיב נזק זה אותו אני מעמידה על סכום של 6,000 ₪.

הפסד כושר השתכרות

התובעת מבקשת כי אף לגבי הפסד השכר לעתיד, עד גיל 67, נוכח הנכות שנקבעה לה עד ינואר 2019, יחושב הפסד השכר על פי 200 ₪ לחודש ובסך הכל היא מבקשת ברכיב נזק זה פיצוי של 20,712 ₪.

הנתבעים טוענים כי שכרה של התובעת רק הושבח עם השנים ועל כן אין לומר כי נגרם לה הפסד כושר השתכרות כלשהו. לטענת הנתבעים, אין לזהות בין נכות רפואית לבין נכות תפקודית ופגיעה בכושר ההשתכרות ועל כן הם סבורים כי אין מקום לפסוק כל פיצוי ברכיב נזק זה.

אני סבורה כי במקרה זה, בו עד כה לא נראה כי נכותה של התובעת פגעה בכושר השתכרותה, אולם קיים חשש כי אם תאבד משרתה הנוכחית, קשייה עלולים להכביד עליה במציאת עבודה אחרת, ראוי לקבוע פיצוי בגובה של כמחצית מן החישוב האקטוארי של הפסד ההשתכרות. בענייננו, יש מקום לחשב את התקופה רק עד ינואר 2019, שכן במועד זה פגה הנכות הזמנית עקב האירוע נשוא הליך זה, כפי שנקבעה על ידי מומחה בית המשפט.

בנסיבות אלה, על בסיס שכרה של התובעת טרם נסיעתה בשנת 2008, אני קובעת כי הפיצוי בגין הפסד השתכרות בעתיד יעמוד על 8,000 ₪.

הוצאות רפואיות ונלוות לעתיד לרבות נסיעה ועזרת הזולת

ברכיב נזק זה מבקשת התובעת פיצוי בסכום של 40,000 ₪ הכולל עלות הטיפול עליו המליץ מומחה בית המשפט בסכום של 18,000 ₪. לטענת הנתבעים, סכום זה שתובעת התובעת מבוסס בעיקרו על עזרה לזולת, אולם היא לא הביאה כל ראיה לצורך בעזרה כזו ועל כן אין מקום לפסוק כל פיצוי ברכיב נזק זה.

מומחה בית המשפט ציין בחוות דעתו כי הטיפול הדרוש לתובעת כולל טיפול תרופתי מאסיבי וכן טיפול CBT (טיפול קוגניטיבי התנהגותי). המומחה נשאל אם טיפול זה ממומן על ידי קופת חולים והשיב בשלילה וכן פירט כי התובעת זקוקה ל – 20 פגישות, שעלותן משתנה בהתאם לשאלה אם תפנה לפסיכולוג או לפסיכיאטר. עלות הטיפול אצל פסיכולוג היא כ – 350 ₪ למפגש ואצל פסיכיאטר בין 800 ל – 1,000 ₪ לפגישה. לגבי הטיפול התרופתי, לא נשאל המומחה ועל כן יש להניח כי הוא כלול בסל הבריאות ועלותו היא בהשתתפות העצמית ולא מעבר לכך.

בנסיבות אלה נראה כי בהיעדר ראיות לגבי צורך בעזרת הזולת או בסיוע בניידות, ההוצאה הרלבנטית העיקרית היא של הטיפול שהציע מומחה בית המשפט ובהנחה שחלק מן הטיפולים יבוצעו על ידי פסיכולוג וחלקם על ידי פסיכיאטר ובתוספת סכום גלובלי נוסף, אני פוסקת לתובעת ברכיב נזק זה פיצוי של 14,000 ₪.

כאב וסבל

התובעת מבקשת ברכיב נזק זה פיצוי בסכום של 50,000 ₪ בשל התנהלותו הלא אנושית של הנתבע 2 לטענתה. הנתבעים סבורים כי סכום זה חסר בסיס וכי הנזק של מניעת נסיעות של התובעת לפקוד את קבר הוריה מטעה, שכן בסך הכל לפני האירועים נשוא הליך זה, נסעה התובעת פעמים בודדות לקבר הוריה ואין מדובר במסורת ארוכת שנים שנגדעה.

בהתחשב בנכות הזמנית הגבוהה יחסית שנקבעה לתובעת לתקופה של למעלה משלוש שנים ובזו שנקבעה לה לאחר מכן לתקופה של שבע שנים נוספות, אני סבורה כי פיצוי הולם ברכיב נזק זה יעמוד על 30,000 ₪.

הפיצוי שעל אל-על לשלם לתובעת הוא כדלקמן:

59.1הפסד שכר עבר6,000 ₪

59.2הוצאות עבר6,000 ₪

59.3הפסד כושר השתכרות8,000 ₪

59.4הוצאות עתיד14,000 ₪

59.5כאב וסבל30,000 ₪

סה"כ64,000 ₪

אשם תורם 50%32,000 ₪

סה"כ לפיצוי32,000 ₪

על כן אל-על תפצה את התובעת בסכום של 32,000 ₪. בנוסף אל-על תשיב לתובעת את האגרה ששילמה התובעת משוערכת ממועד התשלום ועד היום וכן תשיב לתובעת מחצית מעלות המומחה מטעם התובעת, משוערכת ממועד התשלום ועד היום. שכרו של המומחה מטעם בית המשפט שולם מראש בחלקים שווים על ידי הצדדים ונראה כי אין מקום לשנות אופן מימון זה. בנסיבות העניין, לא מצאתי לנכון לקבוע חלוקה שונה של התשלום למומחים בגין התייצבותם להיחקר על חוות דעתם.

בנוסף תשלם אל-על לתובעת שכר טרחת עו"ד בסכום של 7,550 ₪. כל הסכומים ישולמו על ידי אל-על תוך 30 יום מן המועד בו תקבל פסק דין זה שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד למועד התשלום בפועל.

כאמור לעיל, התביעה כנגד הנתבע 2 נדחית. אינני פוסקת הוצאות לטובת הנתבע 2 באשר הוא יוצג על ידי ב"כ אל-על וסביר להניח כי בכל מקרה היה נדרש להגיע כעד לבית המשפט, גם אם לא היה צד להליך. על כן אין מקום לפסיקת הוצאות לזכותו או לזכות אל-על בעקבות דחיית התביעה נגדו.

זכות ערעור לבית המשפט המחוזי בבאר שבע תוך 45 יום.

ניתן היום, ו' אלול תשע"ד, 01 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.