עניינו של פסק הדין שלפניי בתביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שאירעו לתובע במהלך עבודתו אצל הנתבעת 1.
ואלה טענות התובע -
התובע, יליד 1962, תושב יטה שבשטחים, הועסק אצל הנתבעת 1 שהינה חברה לביצוע עבודות בניה (ולהלן: הנתבעת), המבוטחת לצורך הליך זה ע"י הנתבעת 2.
במועד הרלוונטי לתביעה ביצעה הנתבעת עבודות בניית גדר אבן בבית ספר בבית שמש.
ביום 6.11.06, במהלך ביצוע עבודתו, נפגע התובע מאבן באצבעות 2 ו – 3 של יד שמאל. כתוצאה מכך, נגרמו לו שבר באצבע שניה ושבר מרוסק של גליל דיסטאלי באצבע שלישית, בוצעו הטרייה ותפירת החתכים הקרועים, והוא היה במעקב מרפאה אורתופדית.
מומחה מטעם התובע קבע, כי למרות הטיפול התובע מוסיף לסבול מכאבים, קיים עיוות של מבנה האצבע השלישית וקושי בתפקוד יום יומי. לתובע נקבעה נכות צמיתה בשיעור של 5%.
לתובע אושרה תקופת אי כושר עד ליום 14.1.07.
התובע טוען כי הנתבעת הפרה כלפיו חובות חקוקות, לחילופין טען, כי בנסיבות העניין יש להעביר אליהן את נטל הראיה להראות כי לא התרשלו ולחילופין, כי הנתבעת התרשלה כלפיו בעיקר בהעדר פיקוח על עבודתו, בכך שלא סיפקה לו אמצעי הגנה או ציוד מגן אישי וכי חייבה אותו לעבוד בבניה כאשר האבן בה טיפל הייתה בגובה שהינו מעל לראשו, מבלי שסיפקה לו משטח עבודה בגובה בטוח וציוד עזר.
עובר לתאונה השתכר התובע סך של 200 ₪ ליום ועבד 20 יום בחודש. לטענתו, תלושי השכר שהוצגו אינם משקפים את שכרו או את היקף עבודתו אצל הנתבעת.
התאונה הוכרה על ידי המל"ל כתאונת עבודה, ולתובע נקבעה נכות בשיעור של 5%.
טענות הנתבעות
הנתבעות ביקשו לדחות את התביעה והכחישו את האירוע, נסיבותיו, מועדו ופגיעתו הנטענת של התובע.
עוד טענו כי יש לדחות את התביעה בהעדר עילה, שכן מדובר במעשה של מה בכך, כי המעביד אינו מבטח, והדין אינו מחייבו לפצות עובד בגין כל פגיעה במהלך עבודתו.
לטענתן, אף אם יוכחו הנסיבות, הרי שאין בהן כדי להקים עילה כלשהי כלפיהן, בהיעדר אחריות או רשלנות כלשהי.
עוד נטען, כי התאונה נגרמה בשל רשלנות התובע, אשר נפגע מפגיעת פטיש שהכה הוא עצמו על ידו, בחוסר זהירות ותשומת לב. מכל מקום, מדובר בפגיעה קלה בת חלוף.
אין זה המקום להעביר את נטל הראיה, ועל התובע להוכיח את כל פרטי תביעתו.
מוכחשים כל פרטי הרשלנות הנטענים, ויש לייחס לתובע אשם תורם בשיעור מלא.
התובע הינו עובד מנוסה והכיר את העבודה שביצע עבור הנתבעת. אין מדובר בעבודה אשר היה צריך להדריך את התובע לגביה, ולא היה צורך לפקח על עבודתו.
מומחה שבדק את התובע מטעם הנתבעות מצא מגבלה מזערית בלבד בתנועות הגליל המרוחק של אצבע שלישית בכף יד שמאל והרחבה קלה של צורת הגליל המרוחק. בגין אלה העמיד את שעור נכותו של התובע על 1%.
דיון והכרעה
לאחר ששמעתי את הצדדים ועיינתי בכל המסמכים שהונחו לפניי, אני מקבלת את התביעה, ואנמק.
אציין תחילה, כי מטעם הנתבעות לא הוגש תצהיר, ולמעשה אין לפניי כל עמדה עובדתית מטעמן הנוגעת לאירועים עצמם, לרבות בכל הנוגע לאופן העבודה הנטענת ושיטתה. כל שיש לפניי הינה עדות התובע ומר אחמד חליל שהעיד מטעמו, ועל עדותם של אלה מצאתי כי ניתן לסמוך.
בתמצית יאמר ביחס לעד מר חליל, כי העד עצמו לא ראה את התאונה. לאחר האירוע ניגש אליו התובע וסיפר לו כי ארעה. העד התקשר למר מדינה, מנהל העבודה מטעם הנתבעת, אשר הגיע לפנות את התובע לקבלת טיפול רפואי. העד אישר בתצהירו כי התובע נפגע באצבעות היד. כן אישר כי עבד במקום בהקמת גדר האבן.
התובע עצמו חזר בעדותו על דבריו שבתצהיר, והבהיר כי היה עליו להניח אבן בגובה מעל לראשו. לפיכך, בהעדר פיגום במקום, עמד על קצות אצבעותיו על אבן שהניח לרגליו, אחז בידו השמאלית באבן הבניה ודפק על חלקה העליון לצורך התאמתה לגובה הנדרש. האבן בה אחז החליקה על האבן שמתחתיה ופגעה באצבעותיו. מצאתי ליתן אמון בדברים אלה של התובע, אשר לוו בתיאור המקרה ובשרטוט מבנה הקיר.
אכן, מדובר בעדות יחידה כמשמעותה בהוראת סע' 54 לפקודת הראיות ועל בית המשפט לפרט מניעיו להסתפק בעדות זו (ראה בהקשר זה ע"א 79/72 האפוטרופוס לנכסי נפקדים ממינהל מקרקעי ישראל נ' יצחק ואח' פד' כד(1) 768, 772), בהקשר זה גם לא נעלם מעיני התיעוד הרפואי שהגישה הנתבעת (נ/2), ממנו עולה כי הנתבע נפגע מפטיש אשר נפל על ידו.
יחד עם זאת, ואף כי נאמר פגיעת פטיש באותו מסמך, הרי שמנגנון התאונה המתואר שם דומה לזה שלפניי. וכך נכתב שם "לדבריו נחבל בעבודה כאשר סיתת אבן והפטיש נפל לו על האצבע". יתרה מכך, דומני, כי גם אם זה היה התיאור הנכון, לא היה בכך כדי למעט מאחריות המעבידה בהתחשב בתנאי העבודה שתוארו על ידי התובע ובסיטואציה הספציפית בה נפגע, כאשר הוא עומד על קצות אצבעותיו, ידיו מעל לראשו, מסתת ומרכיב למקומה אבן אשר רוחבה כ - 50 ס"מ ועוביה כ – 7 (עמ' 5 לפרוטוקול ש' 28).
אציין עוד בהקשר זה, כי התובע צרף תיעוד נוסף לתצהירו, בטופס למתן טיפול רפואי לנפגע עבודה (בל/250), חתום בידי מר משה מדינה (מנהל העבודה אצל הנתבעת) שם מתוארת התאונה כך: "מכה מפטיש + אבן באצבע"
תיאור זה אף הוא דומה לזה שלפניי, ומהמכלול ניתן לקבל כי התאונה התרחשה כפי שתיאר.
אשר לחבות הנתבעת
אין חולק לגבי קיומה של חובת הזהירות המושגית של הנתבעת כלפי עובדיה ואין צורך להכביר על כך מילים. במקרה שלפניי, שוכנעתי כי מתגבשת גם חובת זהירות קונקרטית.
נתתי אמון בדברי התובע כי נאלץ לעבוד כשהוא עומד על קצות אצבעותיו, שכן מדובר בגדר גבוהה. עיון בתמונה שהוצגה תומך אף הוא בעניין זה.
אין זה סביר כי התובע יאלץ לעמוד על קצות האצבעות, לשמור על שיווי משקל ולהרים אבנים כבדות, כאשר עליו לתמוך בהן ביד אחת ולסתתן בשנייה באמצעות פטיש.
מעבידתו יכולה וצריכה הייתה לצפות בשים לב לאמור, כי אבן כזו עלולה להישמט מידו ולהסב לו נזק. לדבריו, הוא עבד ללא כפפות וללא פיגום או משטח עבודה אשר יאפשר עבודה נוחה.
בהעדר עדות מטעם הנתבעות, לא שמעתי מדוע לא הוקם פיגום אשר יקל על העבודה. כן לא הובהר מדוע לא סופקו לתובע כפפות לצורך הגנה על כפות ידיו. כפי שנטען בתצהיר, במקום לא היה פיקוח על העבודה, ואף לא ניתנה הדרכה כיצד יש לבצעה נכון.
אכן, אף לטענת התובע אין המדובר בעבודה מסובכת. אף על פי כן, הנתבעת אינה יכולה להימנע ממתן הדרכה לעניין הבטיחות בעבודה ומביצוע פיקוח שוטף על מהלכה.
בהעדר משטח הגבהה אשר היה מאפשר לתובע להימנע מלעבוד כשידיו מעל לראשו, בהעדר ציוד מגן ובהעדר פיקוח אשר יכול היה למנוע את התאונה, הפרה הנתבעת את חובתה כלפי העובד.
אשר לאשם התורם
התובע, כפי שהעיד על עצמו, הינו עובד מיומן (עמ' 6 ש' 1 – 4). בנסיבות העניין, סבורני כי היה עליו לנקוט אף הוא זהירות ביחס לעצמו ולבקש כי עבודתו בגובה תוסדר באמצעות הגבהה מתאימה.
יחד עם זאת, לא מצאתי לייחס לו אשם תורם בשיעור נכבד. שכן, לא שמעתי מפי הנתבעת אילו אמצעים לכאורה ניתן היה לספק לו, מדוע לא סופקו או האם סופק אמצעי בו בחר התובע שלא לעשות שימוש.
בנסיבות העניין אייחס לו אשם תורם בשיעור של 10%.
הנזק
כאמור, לתובע נגרם שבר באצבע 2 ושבר מרוסק של הגליל הדיסטאלי באצבע 3 ביד שמאל.
כתוצאה מהתאונה נותרה לתובע נכות צמיתה. בחווה"ד שהגיש התובע נקבע שיעור נכות של 5% לפי סע' 43(3)(ד) לתקנות המל"ל, באופן התואם את קביעת המוסד לביטוח לאומי. מומחה התובע קבע כי למרות הטיפול, התובע סובל מכאבים באצבע וכי קיים עיוות של מבנה האצבע וקושי בתפקוד יום יומי.
בחוו"ד שהגישה הנתבעת, נקבעה לתובע נכות צמיתה בשיעור של 1% בלבד. זאת, בגין מגבלה מזערית בתנועות הגליל המרוחק והרחבה קלה של צורת הגליל המרוחק.
מומחה הנתבעת התייחס בחוות דעתו לממצאי מומחה התובע. לדבריו, התובע נבדק על ידו כשנה וחצי לאחר שנבדק ע"י מומחה התובע. במהלך תקופה זו יכול היה לחול שינוי במצבו, כפי שאכן נמצא בבדיקה. ממצאי הבדיקה שביצע לא מעידים על הפרעה משמעותית בכיפוף אקטיבי של המפרק הבין גלילי המרוחק באצבע הפגועה, כפי שעולה מהתמונה שצילם. עוד קבע, כי נוכח קיומה של תנועה באצבע, הרי שלא ניתן לראות בכך מצב דומה לקטיעה חלקית, כפי שקבע מומחה התובע.
בין חווה"ד אין פערים משמעותיים, והמומחים לא נחקרו בבית המשפט. סבורני, על יסוד עיון בהן, כי אף שקיימת מגבלה הרי שאין המדובר במגבלה תפקודית של ממש. עדות לכך מצויה גם בדברי התובע, לפיהם שב לעבודתו כפועל לאחר כ – 6 – 7 חודשים, וככל הנראה היה שב מוקדם יותר לו היה המעביד מחזיר אותו (עמ' 7 ש' 19). לדבריו חיפש עבודה אף כי לא ברצינות כלשונו, בשל הכאבים ביד (עמ' 9 ש' 20-21). כאשר שב לעבודה, עסק התובע ביציקות בטון וקשירת ברזלים, משמע עבודת כפיים.
לדברי התובע הוא עבד כשנה וחצי - שנתיים אצל אותו מעביד ולאחר מכן בעבודות אחרות, אף הן עבודות כפיים. לדבריו, היום הוא אינו עובד עם אחיו, שהינו בנאי, כי הוא מתקשה להרים ולסחוב משקל כבד ביד שמאל.
אדרש להלן לראשי הנזק השונים.
כאב וסבל –
התובע, כאמור נפגע בידו השמאלית. לתובע נגרם שבר באצבע 2 ושבר מרוסק של הגליל הדיסטאלי באצבע 3.
מהתיעוד הרפואי עולה כי נבדק וטופל במרפאת מקור ברוך, כי בוצעה הטריה תפירה וקיבוע בסד גבס ועד למועד זה סובל מעיוות באצבע וכאב.
על יסוד האמור לעיל, אני פוסקת לתובע פיצוי ברכיב זה בסך של 18,000 ₪ להיום.
בגין הפסד שכר לעבר –
התובע הציג תעודות רפואית לגבי תקופת המחלה שאושרה לו עד ליום 14.1.07 ומצאתי לקבל תיעוד זה.
לעניין בסיס השכר - התובע לא נחקר על טענתו כי שכרו כפי שמשתקף מתלושי השכר אינו שכרו האמיתי אלא שבסיס השכר הינו 200 ₪ ולדבריו עבד 20 יום בחודש.
דברים אלה אושרו על ידי העד מטעמו, אשר לדבריו עבד בחברה 17 שנים ומכירה היטב. העד אישר כי הסכום הרשום בתלוש אינו נכון, כי הוא עצמו קיבל 240 ₪ ליום והתובע קיבל 200 ₪ ליום, בניגוד לרשום בתלוש השכר. אשר על כן, אני מעמידה את בסיס שכרו של התובע על 4,000 ₪ לחודש.
בהתחשב בתקופת אי הכושר של התובע, אני פוסקת לתובע פיצוי ברכיב זה בסך של 8,000 ₪.
על הסכום הנ"ל יש להוסיף ריבית מאמצע התקופה ובסה"כ יעמוד הפיצוי ברכיב זה על סך של 9,908 ₪ (בעיגול).
בגין הפסד שכר לעתיד –
בהתחשב בשיעור הנכות שנקבע לתובע ובהגבלה התפקודית עליה נתתי דעתי לעיל, סבורני כי זה המקום לפסוק פיצוי גלובאלי ואין מקום להערכה מדויקת. אני פוסקת לתובע פיצוי בסך של 15,000 ₪ (כולל פנסיה).
בגין הוצאות –
התובע לא הביא כל ראיה לאלה. אף על פי כן בשל העובדה כי נזקק לטיפול רפואי ונסיעות נוכח פגיעתו, אני פוסקת לו פיצוי בסך של 1,500 ₪.
עזרת צד ג' –
גם לעניין זה לא הובאה ראיה כלשהי, ואף לא עדות לאופייה של העזרה שניתנה אם בכלל. ברכיב זה לא מצאתי לפסוק פיצוי.
מהסכומים שנפסקו יש להפחית בגין אשם תורם 10%, וכן סך של 1043 ₪ בגין תגמולי המל"ל שקיבל התובע, וזאת כשהם משוערכים (ריבית והצמדה) למועד התשלום בפועל.
כמו כן מצאתי לקבל את טענת הנתבעות כי ינוכה מהפיצוי שיקבע לתובע סך השווה לדמי הפגיעה שהיו משולמים לו, אם היה מגיש תביעתו לכך במועד.
אכן, עיון בדו"ח הועדה הרפואית מעלה כי תביעתו לדמי פגיעה מיום 7/11/06 – 30/12/06 נדחתה בשל שיהוי. בפיו של התובע לא היה כל הסבר מדוע לא פנה במועד למל"ל.
בע"א 727/87 שור נ' בן הרוש, פ"ד מד (3) 142 נקבעו ביחס לניכוי כאמור הדברים כדלקמן: "הלכה היא, שעל הנפגע בתאונת עבודה לפנות אל המוסד ולפעול באמצעים סבירים על-מנת לקבל את הגימלאות המגיעות לו, אותן גימלאות שהמעביד-המזיק זכאי שינוכו מסכום הפיצויים המגיע לנפגע ממנו מכוח הוראות סעיף 82(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (ע"א 592/88 [1]; ע"א 86/73 [2]). במקרה שהנפגע, על-אף סיכוייו לזכות בגימלה מהמוסד, אינו פונה למוסד בתביעה, לא יהסס בית המשפט לאמוד את תוצאתה האפשרית של תביעה כזו לגימלה, לאור חוות הדעת של הרופאים שהעידו לפניו. בהתאם לכך יקבע את שיעור הגימלאות, שהיה הנפגע זכאי לקבל מהמוסד ושלא קיבלן משום שלא פעל בסבירות ראויה, וינכה סכום זה מהפיצויים המגיעים לנפגע...."
במקרה שלפניי, היה התובע זכאי לדמי הפגיעה במלואם לו היה מגיש תביעתו במועד, ולפיכך יש לקבל את הטענה. ב"כ הנתבעת העריך את הסכום בכ- 4,000 ₪ (וליתר דיוק 3,973.5 ₪), שהינם 75% משכרו של התובע כפי שנקבע על ידי המל"ל במכפלת תקופת הזכאות. על סכום זה לא הייתה מחלוקת, והתובע בסיכומיו אף לא השיב כלל בנקודה זו.
בנסיבות העניין יקוזז אף הסך הנ"ל (3,973.5 ₪) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית למועד מתן פסק הדין.
לסיכום
אני מחייבת את הנתבעות לשלם לתובע את הסכומים בהתאם לפירוט שלעיל ₪ וזאת בתוך 30 יום מהיום.
כן יישאו הנתבעות בהוצאות התובע ובשכ"ט ב"כ בסך של 7,000 ₪.
ניתן היום, י' אלול תשע"ד, 05 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.
