1.התובעת הינה עיריית תל אביב. הנתבעות 1 ו-2 הינן חברות אשר הפעילו חניונים במקרקעין המצויים בתחום שיפוטה של התובעת (להלן "הנתבעת"). הנתבע 3 שימש כמנהל ובעל השליטה בנתבעות 1 ו-2 )"נוריאלי") .
על פי כתב התביעה, החזיקו הנתבעות 1- במספר חניונים המצויים בתחום שיפוטה של התובעת. בגין החזקתן בחניונים אלה, צברו הנתבעות חובות דמי ארנונה- הנתבעת 1 צברה חוב בגובה 1,896,208 ₪ ואילו לנתבעת 2 נצטבר חוב בגובה 965,987 ש"ח.
2.לטענת התובעת, הנתבעות הפעילו במקום חניונים מצליחים, נשאו בתשלום ההוצאות המחויבות בתשלום כגון חשמל , ספקים וכדומה, אולם במקביל, נמנעו במכוון מתשלום דמי הארנונה. לשיטתה- מהווה הדבר העדפת נושים אסורה, המקימה אף אחריות נזיקית ישירה לנוריאלי מנהלן ובעל השליטה בהן.
3.עוד טוענת התובעת כי נוריאלי עשה שימוש במסך ההתאגדות של החברות על מנת להתחמק מתשלום חוב הארנונה, שכן העביר פעילות נתבעת אחת לרעותה, תוך ידיעה כי אין, אף לא לאחת מהן, נכסים מהם ניתן יהא להיפרע. כך, הוקמה הנתבעת 2 מיד כשהנתבעת 1 הפסיקה פעילותה והמשיכה פעילות זו. לפיכך, לעמדתה, יש לראות בכך חוסר תום לב ולחייבו בתשלום באופן אישי.
נטען ע"י התובעת בנוסף כי חוב הארנונה חלוט לאחר שלא הוגשה השגה לגביו וכי במהלך השנים פעלה פעולות גבייה שונות כנגד הנתבעות, שלא צלחו.
4.לחילופין, עותרת התובעת לחיובו האישי של נוריאלי בחוב החל מיום 1.1.04 וזאת מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992.
לשיטתה, בהתאם לסעיף זה ולסעיף 119 לפקודת מס הכנסה, ככל שלא יוכיח נוריאלי כי לא נטל כספים מקופת הנתבעות 1-2- יש לחייבו חיוב אישי בחובן. לשיטתה, קיימת חזקה כי הפסקת פעילות החברה הינה שוות ערך להעברת הנכסים בה לבעלים ללא תמורה ועל כן ניתן לגבות את החוב מבעליה- קרי, נוריאלי. לפיכך, עותרת היא לחיובו האישי בסכום של 2,498,244.46 ₪.
5.מנגד, טוענים הנתבעים כי החזיקו בנכס והפעילו בו חניונים במהלך השנים מכוח הסכם שנערך עם הבעלים במקרקעין. על פי האמור בהסכם, לשיטתם, היה עליהם לפעול לפינוי פולשים ששהו בנכס ולאחר מכן לשמור עליו מפלישות נוספות. כך, מדובר היה באינטרס הבעלים ובכללם התובעת- עיריית תל אביב- אשר הינה בעלים במושע במקרקעין.
6.עוד טוענים הנתבעים כי בשל ההחזקה בנכס לטובת הבעלים, ניתן להם פטור מארנונה. כך, הואיל ולא הגיעו חשבונות הארנונה והודעות הגבייה מטעם התובעת, היו סמוכים ובטוחים כי הסדר זה למתן פטור מארנונה בתמורה להחזקה בנכס, פינוי ושמירה- שריר וקיים. מכאן, טוענים הם, כי חוב הארנונה איננו חלוט וכי טרם חלף המועד להגשת השגה או ערר.
עוד טענו הנתבעים כי במהלך השנים לא פעלה התובעת לגביית הארנונה ומשכך, סברו כי אין הם צריכים לשאת בתשלום כלשהו בגינה.
7.לגופו של חוב- טענו הנתבעים כי צו הארנונה שניתן כנגדם מכיל תשלום ארנונה אף של נכסים שאינם בהחזקתם לגרסתם, בשטח, חונים בפועל, פולשים שונים וכאלה הטוענים לזכות חניה במקום. לגרסתם, אין הם מחזיקים בלמעלה מ- 80% משטח הנכס ועל כן לא היה מקום לחייבם בתשלום בגין כל השטחים המשותפים ושטחי המעבר. לפיכך, טוענים הם, בטל צו הארנונה מעיקרו, שכן ניתן בחוסר סמכות.
עוד מעלים הנתבעים טענות קיזוז- לפיה יש לקזז מגובה החוב את ההוצאות שהוציאו לצורך פינוי הנכס והשמירה עליו כ"נקי" מפולשים.
8.הנתבעים הכחישו כי הפעילו את החניונים במרמה, העדפת נושים וניסיון להתחמק מתשלום הארנונה, וטענו כי פעילותם במקום נשאה הפסדים. וכך אף ביחס לבקשה להרמת המסך כנגד הנתבע 3- אשר לעמדת הנתבעים- יש לדחותה.
מטעם התובעת הוגשו תצהיריהם של הגב' רחלה טורס ושמעון מלכי- אשר משמשים בה בתפקידים שונים וכן נשמעה עדותם. מטעם הנתבעים, ניתן תצהירו של הנתבע 3 והוא אף נחקר עליו.
דיון והכרעה-
9.נראה כי יש להבחין בין שומת הארנונה- אשר אם יוכח כי לא הומצאה, יכול ותקים לנתבעים טענת הגנה כנגד היותו של החוב חלוט, ובין דרישת התשלום, אשר אף מקום בו לא הומצאה, אין הדבר מקים מחסום דיוני מפני הגשת התביעה.
וכדברי רוסטוביץ-
"חובת התשלום של נישום פלוני מתגבשת בשעה שפקיד השומה של הארנונה משית עליו ארנונה בשומה המופנית אליו. ודוק, החבות הרעיונית בארנונה אינה תלויה בהוצאת שומת ארנונה, אלא שזו אינה מתגבשת לכלל סכום מסוים עד להוצאת השומה. על אותה דרך, אין החבות הרעיונית בארנונה תלויה במשלוח שומת הארנונה או במשלוח דרישת התשלום על פי סעיף 306 לפקודת העיריות.
על מנת שהרשות העירונית תהיה רשאית להגיש תובענה משפטית, צריכים להתקיים שבעה תנאים מוקדמים, ויש מחלוקת בין הפוסקים לגבי חלותם של התנאי החמישי והשישי. ששת התנאים הראשונים הם: חל אירוע מס; הוצאה שומת ארנונה; חל מועד התשלום; הארנונה לא שולמה במועד; לחייב הומצאה דרישת תשלום; החייב לא פרע את חובו במשך חמישה עשר יום לאחר המצאת דרישת התשלום והארנונה הפכה לארנונה בפיגור. התנאי השביעי הוא בחינת הסעד המשפטי
...
ובהמשך-
"המסקנה היא כי דרישת התשלום לפי סעיף 306 לפקודת העיריות מקבילה לכתב תביעה המוגש נגד החייב. לאחר חלוף 15 יום מיום המצאת דרישת התשלום הופך החוב לארנונה בפיגור, המקבילה לחוב פסוק. לעניין הגשת תובענה לבית המשפט, אין טעם ומקום להבחין בין חוב ארנונה שלא שולם במועדו מבלי שהומצאה בגינו דרישת תשלום, לבין חוב ארנונה שלא שולם במועדו והומצאה בגינו דרישת תשלום- זה כמו זה כשירים להידון בפני בית המשפט.
כאשר מוגשת תובענה לבית המשפט, אין טעם להתנות זאת בכך שחוב הארנונה יהפוך, כתנאי להגשת התביעה, ל"חוב פסוק" לעניין גביה מנהלית.
לדעתינו, ההלכה שנפסקה ב"סיבי דימונה" וב"יעקובי" היא ההלכה הנכונה. דרישת התשלום, הקבועה בסעיף 306 לפקודת העיריות וההכרזה על הארנונה כעל "ארנונה בפיגור" בסעיף 309 הם מקשה אחת. הדרישה וההכרזה נועדו להכשיר את הקרקע לגבייה מנהלית, ומטרתם להתרות בחייב, ולתת לו אורכה לתשלום בטרם יינקטו נגדו אמצעי הוצאה לפועל. (עוד ראו לעניין זה בה"פ 512/01, ת"א 2670/01 איאד קומר נ' עיריית ירושלים).
בעידן המחשב, נוהגות הרשויות המקומיות לשלוח תדיר לכל יושביהן הודעות שומה ושוברי תשלום ממוכנים, וגובי הארנונה העירונית הדירו את רגליהם מחוצות הקריה. הודעות השומה ושוברי תשלום אלה אינם "דרישת תשלום" כמשמעה בסעיף 306." (הנריק רוסטוביץ, משה וקנין, נורית לב, רונית כהן כספי, ארנונה עירונית ספר שני 886 מהדורה חמישית, ענבל וקנין צוקר (2007).
ואילו בהמ 323/67 סיסי דימונה בע"מ נ' מועצה מקומית דימונה, פ"מ נז 340 נקבע:
"לפי עצם נוסחם של סעיף 19 (א) לפקודת המועצות המקומיות וסעיף 306 לפקודת העיריות, במסגרת הסימן שבפקודת העיריות בו נמצא סעיף 306 האמור, הכוונה היא לגבייתם של המסים בדרך אדמיניסטרטיבית, כלומר, שלא על ידי פנייה לבית המשפט, אלא על ידי נקיטתם של אמצעי הוצאה לפועל, כפי שהחוק הסמיך במפורש את העיריות ואת המועצות המקומיות. במקרים כאלה יש אולי מקום לטענה, שההודעה צריך תהא חתומה לפחות על ידי ראש העירייה. אבל, כאשר בוחרת עירייה או מועצה מקומית להגיש תביעה לבית המשפט במקום לנקוט באמצעי הוצאה לפועל, אזי אין היא צריכה לסמוך על הודעת דרישה, שהרי החוב מגיע לה מכוח החוק, ואם היא שולחת על אף זאת דרישה לחייב, היה זה אך מעשה חסד מצידה ולא מעשה שהיא מחויבת לעשותו מכוח החוק. באופן כזה, אפילו אין הדרישה חתומה על ידי ראש העיר או ראש המועצה, אין בכך כדי לשנות ולא כלום".
מן האמור עולה כי אף מקום בו טוענים הנתבעים כי לא קבלו את דרישת התשלום- עומדת לתובעת הזכות להגיש כנגדם תביעה משפטית.
10.אשר לטענות ההגנה ביחס לסופיות החוב והיותו חלוט וטענת הקיזוז-
בספרו, עומד רוסטוביץ על טענות ההגנה השונות העומדות לנתבעים-
"בכתב ההגנה או בבקשת הרשות להגן, לא ניתן להעלות טענות שהן בסמכותו הייחודית של מנהל הארנונה, אולם ניתן להעלות טענות אחרות. רשימת טענות ההגנה שלהלן אינה מתיימרת למצות את כל הטענות האפשריות....
5. טענת פרעתי וקיזוז;
...
7. אי המצאת שומת ארנונה;" (שם, עמ' 1439).
בענייננו, מעלים הנתבעים שתי טענות הגנה אלה.
11.אי המצאת שומת ארנונה-
"לא הומצאה לחייב הודעת תשלום בכתב כנדרש, לא תחשב השומה כסופית ומחייבת, ומגבלת הזמן אינה חלה על המערער על השומה, ע"א 436/62". (שם, 778)
בפסקי דין שונים נקבע כי מקום בו לא שלחה הרשות המקומית הודעת שומה לנישומים ועל כן לא נתנה להם הזדמנות להגיש השגה, תהא זו טענת הגנה ואין לנעול בפניהם שערי בית המשפט.
12.במקרה דנן, התרשמתי כי הודעות השומה נמסרו לנתבעים וכי ידעו על קיומו של החוב ועל הליכי הגבייה שננקטו כנגדם, ואפרט-
לטענת הנתבעים, כאמור, חזקתם בחניונים נבעה מהסכם עם חלק מבעלי המקרקעין במטרה לפנות פולשים מן המקום ושמירה עליו מפני פלישות נוספות. לשיטתם, בין השנים 1976 ו- 1980 ניתן להם פטור מתשלום דמי ארנונה לנכס ומאחר ובהמשך לא קיבלו את שומת הארנונה, ואף הטילו ספק אם התובעת הפיקה כזו, סברו כי פטור זה ממשיך לחול ואין הם חבים בתשלום.
לצורך הוכחת הטענה, צירפו הנתבעים מסמכים המהווים, לטענתם, הודעה אודות הפטור. עיון במסמכים מלמדנו, כי חרף טענותיהם, אין בהם כדי להועיל. במסמכים יש אמנם הודעה על זיכוי חשבון הארנונה לשנים האמורות (המוקדמות), אולם אין בהם כל אינדיקציה לנסיבות זיכוי זה- האם שולם החשבון וכד'- וממילא אין הם ממוענים לנתבעות 1-2 כמחזיקות בשטח, כי אם לבעלי המקרקעין. מכאן שגם אם ניתן להסיק באמצעותם קיומו של פטור בשנים המוקדמות לא ניתן לקבוע באמצעותם כי הוכח מתן פטור נוסף אף לשנים בגינן הוגשה התביעה.
13.זאת ועוד, בסעיף 3 לתצהירו, טוען הנתבע 3 - "אני יטען כי לאחר קבלת עמדת הבעלים בעניין הארנונה לשנים 1976 והילך, חדלה העירייה להפיק הודעות ארנונה מתחם למטיב ידיעתי" (הטעויות במקור, ר.נ.). עוד טען כי לא קיבל הודעות גבייה או שומות ארנונה.
דא עקא, דברים אלה אינם עולים בקנה אחד עם הראיות שהוצגו בפני וכן עם עדותו בפני, כדלקמן-
התובעת, צירפה לתצהירי העדות שהגישה נספחים שונים, אשר יש בהם כדי ללמד כי במהלך השנים עשתה ניסיונות לגביית ארנונה. כך, הוצגו דו"חות לתפיסת מיטלטלין מהם עולה כי בחניונים בקרו פקחים פעמים רבות, ואף תפסו בהם מיטלטלין שונים ובין היתר- קופת העסק. מפאת ריבוי דו"חות אלה, לא אתייחס אליהם אחד לאחד. אולם אבהיר כי במרבית הביקורים - נכחה בחניונים עובדת הנתבעות- אורית. עוד הציגה התובעת הודעות לבעל העסק כי עליו להסדיר את החוב, דרישות חוב אשר הודבקו על דלת המקום ובמקרים נוספים נמסרו לעובדים ואף הודעה מיום 28.12.09 ממנה עולה כי נמסרה לידי נוריאלי עצמו.
14.יתירה מזו, אף לתצהיר העד שמעון מלכי צורפו מסמכים רבים ובכללם- הודעות שונות לשינוי שם המחזיק בעסק, אשר מוענו לנתבעות 1 ו-2 בהתאם לתאריכי החזקתן במקום, בהן נכתב כי ביכולתן להגיש השגה על גובה החוב. וגולת הכותרת- פרוטוקול ועדת הערר לענייני ארנונה כללית שליד עיריית תל אביב יפו בה נכח נוריאלי ואשר בה, בהתאם להצהרתו, הוסב חיוב הארנונה על שם התובעת 1.
ממסמכים אלה עולה כי במהלך השנים, פעלה התובעת רבות לצורך גביית הארנונה וקביעה מיהם המחזיקים בנכס. הנתבע 3 נכח בוועדת הערר וברי כי לא ניתן לקבל את עמדתו כי סבר היה במהלך השנים כי התובעת זנחה את רצונה לגבות את חוב הארנונה או חפצה במתן פטור.
15.זאת ועוד, הנתבע 3 העיד בפני במהלך המשפט. אף מעדותו זו עלה הרושם כי היה מודע להליכי הגביה השונים וזאת בניגוד לטענתו.
"ש. ידעת שהחברות חייבות כספים לעירייה בגין ארנונה?
ת. לא, וגם היום לא
ש. העובדים שנמצאים במקום, מטעמך, כשמגיע פקיד גבייה מהעירייה ופועל במקום, לוקח את הקופה, מיידעים אותך?
ת. כן
ש. מפנה אותך לנספח 7 לתצהיר רחלה, דוחות על תפיסת מיטלטלין, היתה לך עובדת בשם אורית?
ת. כן
ש. בנספח זה, מופיע שבשעת ביצוע העיקול נכחה אורית. אתה מכיר באותנטיות של המסמך הזה?
ת. יכול להיות. אורית אמרה לי שהיו פה.
ש. היא אמרה מי היה?
ת. היא אמרה שבאו מס הכנסה או עירייה. לא זוכר מה עשיתי לפני שנה .
ש. כשפקיד גבייה מגיע, הוא משאיר נייר עם לוגו של עיריית ת"א?
ת. היא יידעה אותי בטלפון, לא קיבלתי את הנייר (עמוד 10 לפרוטוקול).
...
ש. באותו יום שבאת והיא אמרה לך שאין קופה, מה אמרת?
ת. שתקנה קופה אחרת
ש. ומה עם הכסף שלקח?
ת. כפרה
ש. לא שאלת מי אחראי על זה?
ת. לא עניין אותי אז כלום. הייתי עם סוכר גבוה, לחץ דם וסרטן. זה לא עניין אותי
...
ש. ידעת על ההליכים האלה, ובחרת שלא להתייחס אליהם?
ת. אמרתי "נסתדר איתם". הלכתי לאולגה ולכל הפקידים וזה לא עזר." (עמוד 11)"
מכאן, שאף שמנסה הנתבע "להקטין" את נוכחותה של אורית במקום בעת תפיסת המטלטלין, נראה כי העבירה לידיעתו, בהזדמנויות רבות, את המסר שהועבר לו מן התובעת- כי יש לשלם את החוב. ניסיונו של הנתבע לטעון כי לא ידע מטעם מי הופיעו הפקחים במקום וכי ייתכן ומדובר היה בנציגי רשות המיסים, אינם עולים בקנה אחד עם תשובותיו בהמשך ולפיהן ידע כי רשויות המס לא הגישו תביעות כנגדו וכי נשא בתשלומי המע"מ במועד.
16.יתרה מכך, במהלך עדותו נשאל נוריאלי לפשר ויתורו על קופות החניונים אשר נתפסו מספר פעמים. תשובתו, כי ביכר לוותר על קופות אלה במודע, איננה מתיישבת עם ההיגיון הסביר והדבר מוביל למסקנה המתבקשת לפיה היה מודע לקיומו של החוב. זאת ועוד, לו סבור היה כי התובעת פטרה את הנכסים מתשלום ארנונה, הרי שמיד לאחר הגעתם של מפקחים, פעם אחר פעם, למקום- היה פונה אליה במטרה להסדיר את אישור הפטור. משלא עשה כן- נדמה כי ידע כי על הנתבעות לשאת בתשלום המבוקש.
17.אשר לשומת הארנונה עצמה- אמנם, לא הוצגה בפני שומת הארנונה המקורית אשר הוציאה התובעת לנתבעות. יחד עם זאת, עדת התביעה רחלה טורס העידה כי "אין לנו העתק מהמקור, אבל יש לנו רישום מתי שלחו, הודעות. החשבון השנתי- אין לנו העתקים".
בע"ש (חי') 230/00 שירותי בריאות כללית שירותי בריאות כללית נ' ועדת ערר לאנונה שבי ציון (פורסם במאגרים) נקבע-
"בשים לב לכך שלזכות מנהלת הארנונה עומדת חזקת התקינות, הרי הנטל להוכיח שההחלטה בהשגה נשלחה באיחור- חל על המערערת, ובשים לב לכך שאמינותה של גירסת המשיבים לא נשללה ומאחר והועדה קבעה ש"בהחלט תיתכנה תקלות שיגרמו לכך שהמכתב נשלח זמן רב לאחר שהונח בדואר" ושעל מכתב התשובה להשגה מופיע תאריך 18.5.98- נראה לי, כי המערערת לא הצליחה (בהסתמך רק על תאריך החותמת ותאריך הקבלה) לסתור את חזקת התקינות".
ואילו בעעמ 4072/11 עיריית בת ים נ' ירדנה לוי (פורסם במאגרים)-
"חזקת התקינות המנהלית קובעת שברגיל ניתן להניח לטובתה של הרשות כי נהגה כדין. חזקה זו היא חזקה פרגמטית. רשויות המנהל אינן יכולות ואינן צריכות, כעניין שבשגרה, להתמודד עם טענות שיחייבו אותן להוכיח כל פעם, ומהתחלה, כי החלטות שהתקבלו בהן ומשמשות בסיס לפעולותיהן אכן התקבלו כדין. כך למשל, כל עוד לא החזקה לא נסתרה- הרשות פטורה מלהוכיח, שאכן קויימה התייעצות במקום שבו נדרשה הרשות לקיים התייעצות (רע"פ 1088/86 מחמוד נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה הגליל המזרחי פ"ד מד(2) 417, 419 (1990) (להלן: עניין מחמוד); שהחלטה מסוימת מכוחה הרשות מתיימרת לפעול אמנם התקבלה (ע"א 6066/97 עיריית תל אביב יפו נ' אבן אור פסגת רוממה בע"מ, פ"ד נד(3) 749, 756-755 (2000) (להלן: ענייו אבן אור)); או שדיון מסוים אכן התקיים (בג"ץ 5621/96 הרמן נ' השר לענייני דתות, פ"ד נא(5) 791, 816 (1997)). היבט פרגמטי זה יפה במיוחד למקרים, כמו זה הנוכחי שבהם נדונה גבייתם של תשלומי חובה על בסיס פעילות מינהלית שהשתרעה על פני שנים רבות והרישומים שבוצעו בהן (השוו: ע"א 3901/11 מחקשווילי נ' רשות המסים בישראל ([פורסם בנבו], 7.8.2012), בפסקאות 22- 23 לפסק דיני). במקביל, זוהי חזקה הניתנת לסתירה, על מנת שלא להעמיד את האזרח בפני חומה בירוקרטית בצורה ולא ניתנת להבקעה. על האזרח המבקש לסתור את החזקה "לסדוק" בהנחת התקינות, על ידי כך שיצביע על בעייתיות לכאורה בפעולתה של הרשות (ראו באופן כללי: יצחק זמיר "ראיות בבית המשפט הגבוה לצדק" משפט וממשל א 295 (1993)). "
ובסעיף 318 לפקודת העיריות [נוסח חדש]- "פנקסים הנחזים ככוללים ארנונה שנקבעה או שומה שנעשתה, לפי הפקודה יתקבלו בלי כל ראיה אחרת- כראיה לכאורה על קביעת הארנונה או על עשיית השומה ועל תקפן".
18.מכאן, כי קיימת חזקת תקינות לפעילותה של העירייה- התובעת- ומקום שמבקשים הנתבעים לסתור חזקה זו- עליהם הנטל. משהעידה העדה בפניי כי קיימים רישומים אודות משלוח שומת הארנונה ואף צירפה אסמכתאות אודות גובה החוב והנתבעים לא הביאו ראיות לסתור זו, ומשעה שממילא קבעתי כי נוריאלי, בהיותו מנהל הנתבעות 1 ו-2 ידע אודות קיומו של החוב- הריני מקבלת את עמדת התובעת כי הודעות השומה נשלחו כדין.
19.יתירה מזו, חיזוקים לעמדה זו ניתן למצוא בטענות הנתבעים עצמם, אשר העלו טענות שונות אודות אופן חישוב גובה השומה ובטלותה. לשיטתם, חויבו אף בגינם של שטחי מעבר בנכס, חרף היותם מחזיקים בפחות מ- 80% ממנו. היות וטוענים הם כי לא קיבלו כל שומה מפורטת, הכוללת את פירוט אופן חישוב החוב, ומשאין חולק כי חישוב זה לא הוצג בכתבי טענות התובעת- כיצד מלינים על כך הנתבעים? מכאן, כי השומה המפורטת אכן נשלחה ואף הגיעה ליעדה. הואיל ואין חולק על כך שהנתבעים לא הגישו השגות או ערעורים על שומת הארנונה- הרי שזו הפכה חלוטה.
לאור האמור לעיל, הריני דוחה טענת הגנה זו וקובעת כי חוב הארנונה הינו חלוט.
20.קיזוז-
לטענת הנתבעים, יש לקזז מדמי הארנונה בהם יחויבו את הוצאות פינוי המתחם והשמירה עליו כנקי מפולשים. לעמדתם, פינוי המתחם והשמירה עליו נעשו מכוח הסכם עם הבעלים במושע- יורשי עזבון שפיר. הואיל והתובעת הינה אחת מן הבעלים, הרי שפעולות אלה נעשו אף לטובתה וכנהנית מהן. לשיטתם, מכוח חוק המקרקעין ביחס לזכות שותף במקרקעין להיפרע מן השותפים האחרים- יש לחייבה לשאת בהוצאות ולקזזן מדמי הארנונה.
"בתי המשפט נחלקו בשאלה, האם ארנונה היא חוב בר קיזוז. כמו בשאלות רבות בדיני הארנונה, יש גישה בפסיקה המאפשרת העלאת טענה של קיזוז נ' חוב ארנונה (ראו: ע"א 377/82 התעשייה האוירית לישראל בע"מ נ' צור גת חברה לפיתוח ולגידור בע"מ; המ' 1812/95 סד"מ 1685/95 קאשי משה נ' עיריית ראשון לציון; ), ויש גישה השוללת העלאת טענה מסוג זה מהטעם שהארנונה היא מס שאינו בר קיזוז בהעדר הוראת דין מפורשת (ראו: בש"א 524/99 מדינת ישראל נ' מועצה אזורית גליל תחתון; בש"א 1041/05 עמותת אור לאמונה נ' עיריית רמלה; בש"א 1321/04, 1347/04 ריבוע כחול- ישראל בע"מ נ' עיריית עפולה, שופרסל בע"מ נ' עיריית עפולה;).
גם לפי השיטה הראשונה, כי ניתן לקזז חוב ארנונה, בהודעת הקיזוז על הנישום לפרט את מקור החוב, את סכום הכסף שהרשות המקומית חבה לו, ולהודיע כי הוא פורע את אותו סכום מסוים באמצעות קיזוז זכותו כנגד חובו לרשות..." (רוסטוביץ, עמ' 1453).
21.דין טענת הנתבעים בהקשר זה- להידחות.
הנתבעים, אשר נשאו, לכאורה, בהוצאות שונות הקשורות לנכס, כלל אינם בעלים בו ומכאן כי אין הם בעלי זכות קיזוז מכוח סעיף 32 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 הקובע את זכות הפירעון בין הבעלים במשותף.
בנוסף, לא הצביעו הנתבעים על טעם לקיזוז זה, לא הציגו כל הסכם או חוזה בינם ובין התובעת באשר להוצאות אלה ומכל מקום- כלל לא ברור כי לא קיבלו כל החזר מן הבעלים האחרים. היפוכו של דבר- מנספח ה' לתצהירם- אשר נחתם בין נוריאלי ובין צבי אריה שפיר- עולה כי בתמורה לכך שהנתבע יפעל לפינוי השוכרים ותפיסת החזקה- יזכה לזכות השכירות וההחזקה בנכסים.
אשר על כן, קובעת אני כי הנתבעים לא הצליחו להוכיח רכיב זה ודין הטענה להידחות.
לאור האמור לעיל, על הנתבעות 1 ו-2 לשאת במלוא חוב הארנונה, כל אחת כפי חלקה ובהתאם לתקופת החזקתה בשטח.
22.חיוב הנתבע 3 לשאת בחובות הנתבעות 1, 2-
סעיף 8 לחוק הסדרים במשק המדינה (תיקוני חקיקה להשגת יעדי התקציב), תשנ"ג- 1992 קובע בהאי לישנא:
"(ג) על אף הוראות סעיף קטן (א) והוראות כל דין, היה הנכס נכס שאינו משמש למגורים, והמחזיק בו הוא חברה פרטית שאינה דייר מוגן לפי חוק הגנת הדייר [נוסח משולב], התשל"ב- 1972 (בסעיף זה- עסק), ולא שילם המחזיק את הארנונה הכללית שהוטלה עליו לפי סעיף קטן (א), כולה או חלקה, רשאית הרשות המקומית לגבות את חוב הארנונה הסופי מבעל השליטה בחברה הפרטית, ובלבד שהתקיימו לגביו הנסיבות המיוחדות המנויות בסעיף 119א(א) לפקודת מס הכנסה, בשינויים המחייבים; "
ואילו סעיף 119 לפקודת מס הכנסה, אליו מפנה סעיף 8(ג) קובע-
"119א.(א)(1) היה לחבר בני אדם חוב מס ונתפרק או העביר את נכסיו ללא תמורה או בתמורה חלקית בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו ממי שקיבל את הנכסים בנסיבות כאמור.
(2) היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא העביר את פעילותו לחבר בני אדם אחר, שיש בו , במישרין או בעקיפין, אותם בעלי שליטה או קרוביהם (בפסקה זו- החבר האחר), בלא תמורה או בתמורה חלקית, בלי שנותרו לו אמצעים בישראל לסילוק החוב האמור, ניתן לגבות את חוב המס שהחבר חייב בו מהחבר האחר.
(3) בלי לגרוע מהוראות פסקאות (1)(2), היה לחבר בני אדם חוב מס סופי והוא התפרק או הפסיק את פעילותו בלי ששילם את חוב המס האמור, יראו את הנכסים שהיו לחבר כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה, וניתן לגבות מהם את חוב המס, אלא אם כן הוכח אחרת להנחת דעתו של פקיד השומה".
23.בפתח הדברים מוצאת אני לנכון להבהיר כי חרף טענתו של הנתבע 3 כי "הוא עצמו הפך להיות דייר מוגן במתחם" (ר' סעיף 2 לסיכומיו וכן תצהירו וכתב ההגנה), לא מצאתי כי טענה זו הוכחה, הואיל ולא הובאו כל אסמכתאות לתמוך בה, ונדמה כי נטענה בעלמא.
בהקשר זה, יפים לענייננו דברי כב' הנשיאה- השופטת בלטמן קדראי בת"א 374-07 באור השקעות (1995) בע"מ ואח' נ' עזבון שפיר אסתר ז"ל ואח'-
"המקרקעין כולם מצויים בבעלות משותפת במושע של בעלים שונים. נורי טען כי קיבל זכות לדיירות מוגנת מבעלים במחצית מהזכויות במקרקעין (יורשי שפיר). אולם, לחלק מהבעלים אין הכוח להעניק זכות דיירות מוגנת לאחר במקרקעין. ראה לעניין זה הוראות סעיפים 30-31 לחוק המקרקעין, התשכ"ט- 1969 (להלן: "חוק המקרקעין") המלמדים על אותן פעולות שרק חלק מהבעלים יכולים לעשות, ומתן זכות שימוש ייחודי לאחר אינו נכלל בין פעולות אלה.
אמנם נתבעים 3 ו-4 טענו גם לזכויות שהוקנו להם לכאורה בשנות ה- 60, או לפני חוק המקרקעין. אך הנתבעים לא טענו למועדים מסוימים ביחס לאילו מהחניונים, גם שלשיטתם רכשו זכויות לאורך השנים, ומכל מקום לא כללו הם בטיעוניהם טיעון על פי מצב חוקי קודם.
על כן, למעשה, ואפילו היתה מתקבלת הטענה כי המסמכים עליהם מסתמכים הנתבעים 13 ו-4 מלמדים כי ניתנה לנורי זכות דיירות מוגנת, אין לזכות זו תוקף משפטי באשר ניתנה שלא בהסכמת כל בעלי הזכויות במקרקעין. "
על כן, נקודת המוצא הינה כי אין המדובר בדיירות מוגנת.
24.בעתמ (חי) 26026-05-12 יעקב כהן נ' עיריית חיפה קבע כב' השופט רון שפירא, ביחס לסעיף 8(ג) לחוק ההסדרים -
"משילובם של הסעיפים הנ"ל, עולה שלצורך גביית החוב מבעל השליטה בחברה, יש צורך בקיומם של התנאים הבאים:
-
החיוב הוא בגין נכס שאינו משמש למגורים;
-
החוב הוא חוב ארנונה סופי;
-
החברה לא פרעה את החוב;
-
החברה הפסיקה את פעילותה;
-
הנתבע הוא אכן בעל שליטה בחברה;
-
הנתבע קיבל לידיו את נכסי החברה ללא תמורה או בתמורה חלקית.
...
במקרה דנן, סעיף 119א(א)(3) לפקודה מקים חזקה עובדתית שבחוק, לפיה "יראו את הנכסים שהיו לחברה כאילו הועברו לבעלי השליטה בו בלא תמורה", לומר כי בהתקיימות חמשת התנאים הראשונים, הרשות תהייה פטורה מהוכחת התנאי השישי והאחרון לפיו בעל השליטה נטל החזקה על נכסי החברה, ובכך תוכשר גביית חובות הארנונה מבעל השליטה עצמו, אף שהחוב נצבר לחובת החברה שבשליטתו. חזקה זו, ומכוח מטרתה, הוכרה כ"חזקת ההברחה" והיא ניתנת לסתירה ברמה של הטיית מאזן ההסתברויות על ידי בעל השליטה בחברה."
25.ואילו בתא (י-ם) 1180/06 עיריית תל אביב נ' ק. קצמן בע"מ (פורסם במאגרים) (להלן: "פס"ד קצמן") נקבע כי-
"נטל הוכחת התקיימותם של תנאים אלו מוטל על הרשות המקומית, ועמידתה של הרשות בנטל זה מקימה חזקה, לפיה הנכסים שהיו בידי החברה, ערב הפסקת פעילותה, הועברו על ידה לבעלי השליטה ללא תמורה. יחד עם זאת, חזקה זו אינה חלוטה, אלא ניתנת לסתירה, והנטל לסתור אותה מוטל על בעלי השליטה, הטוענים כי אין לייחס להם את חובות הארנונה של החברה (ראו: כב' השופט עודד מודריק, עת"מ (תל- אביב- יפו) 1311/07 רובינשטיין צבי ואח' נ' עיריית רעננה, עמ' 5 לפסה"ד מיום 16/10/07, פורסם באתר "נבו")."
26.סבורתני כי בענייננו עמדה התובעת בנטל והוכיחה כי חמשת התנאים הראשונים מתקיימים, כדלקמן: אשר לשלושת התנאים הראשונים- הנכס בגינו מוטל החיוב הינו חניונים המוחזקים בידי הנתבעות 1 ו- 2 ובניהולו של הנתבע 3; קבעתי כי מדובר בחוב חלוט וסופי; אין חולק כי החברה לא פרעה את החוב;
התנאי הרביעי- הנתבעות הפסיקו פעילותן- אין חולק על כך ומכל מקום, דברים אלה עולים אף מעדות הנתבע 3 עצמו, אשר הינו בעל השליטה בהן-
"ש. תאשר לי שהנתבעת 1 איננה פעילה היום?
ת. מאשר
...
ש. תאשר לי שגם הנתבעת 2 לא פעילה היום?
ת. מאשר." (עמוד 9 לפרוטוקול).
אף התנאי החמישי מתקיים בענייננו, שכן מתדפיס רשם החברות עולה כי הנתבע 3 הוא בעל המניות המחזיק ב- 100% ממניות החברה.
ומכאן, כי קיימת חזקה לקיומו של התנאי השישי- חזקה אותה יכולים הנתבעים להפריך.
27.דא עקא, שביחס לחיובו של הנתבע 3 מכוח סעיפים אלה, העלו הנתבעים שתי טענות בלבד- האחת היא כי אין מדובר בחוב חלוט וסופי ואילו השניה כי סעיפים אלה עוסקים בחיוב בגין מס הכנסה ולא בחובות ארנונה.
אשר לטענה הראשונה- קבעתי זה כי חוב הארנונה חלוט, ומכאן כי דין טענה זו להידחות.
אשר לשניה-
בפס"ד קצמן הנ"ל עמד בית המשפט על היחס שבין הסעיפים בקבעו- "החלופה הקבוע בסעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה עוסקת אמנם בגביית חוב מס הכנסה מחבר בני אדם, אך נוכח לשונו של סעיף 8 (ג) לחוק ההסדרים העוסק אך ורק בגביית חוב ארנונה מ"בעל שליטה", והקובע כי יש לקרוא את סעיף 119א(א) "בשינויים המחוייבים"- יוצא כי לצורך גביית חוב ארנונה יש לקרוא את הוראת סעיף 119א(א) (2) כהוראה החלה על "בעל שליטה" ולא על התאגיד של בעל השליטה. לשון אחר: שילוב שני הסעיפים מוביל למסקנה, כי בנסיבות בהן חברה פרטית מעבירה נכסים לחברה אחרת הנשלטת ע"י אותם בעלי שליטה- אזי הרשות המקומית יכולה לגבות את החוב מבעלי השליטה עצמם!."
ומכאן, כי אף טענה זו של הנתבעים להידחות.
הואיל והנתבעים לא הביאו כל הוכחה על מנת לסתור את החזקה כי נכסי הנתבעות הועברו אל הנתבע 3 עם הפסקת פעילותן, הריני קובעת כי לא עמדו בנטל לסתור חזקה זו.
28.זאת ועוד, אף סעיף 119א(א)(2) לפקודת מס הכנסה מתקיים בענייננו-
כאמור, מעדות הנתבע 3 עולה כי פעילותה של הנתבעת 2 החלה מיד עם סיום פעילותה של הנתבעת 1-
ש. בשנים האחרונות, אתה זה שמנהל את החברה בפועל?
ת. כן
ש. תאשר לי שהנתבעת 1 איננה פעילה היום?
ת. מאשר
ש. מתי היא הפסיקה את הפעילות שלה?
ת. לא זוכר בדיוק
ש. מפנה לנספח 2 לתצהיר של רחלה, יסוד הנתבעת 2, 18.10.07 ?
ת. כן
ש. בנספח זה רואים שהנתבעת 2 הוקמה ב- 18.10.07. אתה מאשר שהנתבע 1 הפסיקה את הפעילות שלה במועד זה?
ת. מאשר. הם לא עבדו במקביל. (עמוד 9 לפרוטוקול).
"ש. תאשר לי שהנתבעת 2 פעלה בדיוק מאותם חניונים שפעלה הנתבעת 1?
ת. מאשר
ש. אפשר לומר שאתה המשכת את הפעילות של הנתבעת 1 באמצעות הנתבעת 2?
ת. מדויק." (עמוד 10 לפרוטוקול).
הנתבע היה בעל שליטה בשתי החברות, ועל כך אין חולק, ומכאן כי ניתן לחייבו אף מכוח סעיף זה.
29.אשר על כן, הריני קובעת כי התובעת הרימה את הנטל המוטל עליה וכי על הנתבע 3 לשאת בחובות הארנונה של הנתבעות 1 -2.
30.הואיל וקבעתי כי ניתן לחייב את הנתבע 3 מכוח סעיף 8(ג) לחוק ההסדרים, אינני נדרשת לבחון את טענתה החלופית של התובעת לחיובו מכוח הרמת מסך.
סוף דבר, התביעה מתקבלת. התובעת תגיש פסיקתא לחתימה בתוך 30 יום.
הנתבעים ישאו בהוצאות הנתבעת בסך 30,000 ש"ח .
ניתן היום, י"ג אלול תשע"ד, 08 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.
