הותקפה בידי כלבים ותפוצה

עניינה של התובענה שלפנינו, פיצוי התובעת בשל תקיפתה על ידי שני כלבים, אשר נטען כי היו בבעלות הנתבעת, ונשיכתה על ידי אחד מהם.

כנטען בכתב התביעה, בצאתה של התובעת מביתה שבצור הדסה הותקפה על ידי שני הכלבים, שקפצו עליה, ואחד מהם נשך אותה ברגלה הימנית.

לטענותיה, קפצו עליה כלב גדול העונה לשם "חומי", וכלב קטן העונה לשם "קשקש", כשהאחרון הוא זה שנשך אותה.

התובעת טוענת כי מלבד הכאב שהסבה לה הנשיכה , ואף הותירה בה צלקת - נקרעו מכנסיה, היא נאלצה להפסיד ימי עבודה, נגרמה לה עוגמת נפש רבה, ונותרו בה פחדים מכלבים.

התובעת דורשת פיצוי כספי בסך של 15,000 ₪.

יוער, כי ביום 2.5.2013 התקיים דיון בפני כב' השופט פאול שטרק , בו ניתן פסק דין בהיעדר התייצבות הנתבעת ובהיעדר כתב הגנה.

פסק הדין בוטל ביום 18.2.2014.

בכתב ההגנה טוענת הנתבעת כי הכלב שנשך , "קשקש", לא שייך לה ואיננו בשליטתה.

עוד נטען, כי מהיכרותה של הנתבעת את הכלב הנושך - הרי שמדובר בכלב קטן , שגובהו 20 ס"מ בלבד , והנזק הנטען על ידי התובעת איננו סביר מכלב כה קטן, מה גם שהסכום הנדרש הינו מופרז.

בדיון שהתקיים בפניי ביום 22.7.2014 השיבה הנתבעת לשאלות בית המשפט , וחזרה על טענתה כי הכלב הקטן , "קשקש" , איננו בבעלותה.

הנתבעת הוסיפה, כי מייד לאחר אירוע הנשיכה פעלה על פי חוק ומסרה את הכלב "קשקש" להסגר, וכן טענה כי היא יכולה להתחקות אחר עקבותיו של הכלב "קשקש" ולהציג אישור שהכלב שייך לעמותת "למען החי".

לאור עמדתה של הנתבעת, ניתנה ההחלטה במעמד הדיון אשר הורתה לנתבעת להמציא אישור לגבי הבעלים של הכלב "קשקש" , וזאת עד ליום 1.9.2014.

ביום 1.9.2014 הגישו, הן התובעת והן הנתבעת, הודעה לבית המשפט.

התובעת צירפה מכתב ממשרד החקלאות ופיתוח הכפר לפיו מבדיקת השבב של הכלב "קשקש" עולה כי הבעלים היא אירית הורוביץ, הנתבעת, וכי הכלב נכנס להסגר עקב נשיכה , כאשר הבעלים באותה עת הייתה הנתבעת.

משכך, עמדה התובעת על דרישתה לפיצוי הכספי מהנתבעת.

בהודעתה של הנתבעת נטען כי הכלב "קשקש" אכן שהה אצלה מספר חודשים , אולם הוא מעולם לא היה בבעלותה , אלא במצב של אומנה.

הנתבעת הוסיפה, כי ביום שהוכנס הכלב להסגר, לאחר האירוע מושא התובענה , העביר ד"ר ברזילי, ווטרינר מועצה אזורית מטה יהודה, את הכלב לבעלותה, שלא בהסכמתה ובאופן חד צדדי.

עוד נטען , כי הם משפחה פעילה בסיוע לבעלי חיים, משמשים מקום זמני לכלבים חסרי בית במצוקה , ועובדים בשיתוף פעולה עם עמותת "למען החי".

הנתבעת הוסיפה , כי לתובעת נגרם נזק מזערי , כי האירוע אירע בתום לב מצדה , וכי היא פעלה לפי החוק וביצעה באחריות את שהוטל עליה.

להודעתה צירפה הנתבעת את אותו האישור שהגישה התובעת ממשרד החקלאות ופיתוח הכפר, וכן צירפה מכתב מאת ד"ר אילן דיין, הבעלים והווטרינר של המרפאה הווטרינרית בצור הדסה , בו הכביר , בין היתר, בתיאורה של הנתבעת כפעילה בעשייה החברתית והקהילתית בישוב, וכפעילה מאוד בתחום רווחת בעלי החיים הנטושים , תוך השקעת זמן רב, כספים , ואנרגיה.

אחריותו של המחזיק בכלב קבועה בסעיף 41א לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], ולפיו:

"בתובענה בשל נזק לגוף שנגרם על ידי כלב, חייב בעליו של הכלב או מי שמחזיק בכלב דרך קבע (להלן - הבעלים) לפצות את הניזוק ואין נפקא מינה אם הייתה או לא הייתה התרשלות מצדו של הבעלים.".

מדובר אם כן באחריות מוחלטת.

בענייננו, אין מחלוקת לגבי זהות הכלבים שתקפו את התובעת ולא לגבי זהות הכלב שנשך.

כמו כן, מכל שהוצג בפניי, אין מחלוקת בדבר החזקת הנתבעת בשני הכלבים המדוברים.

דומה שאף הנתבעת עצמה, בהודעתה מיום 1.9.2014, מודה כי במועד האירוע היה הכלב "קשקש" רשום על שמה.

לפיכך, נושאת הנתבעת באחריות , לפי סעיף 41א האמור.

לנוכח האחריות המוחלטת שמטיל סעיף 41 א לפקודת הנזיקין - השאלה היחידה שנותר לדון בה נוגעת לגובה הנזק שנגרם לתובעת .

מאישור חדר המיון , שצורף לתביעה , נראה כי הנזק שנגרם לתובעת היה קל שעה שלא בוצע בה כל טיפול רפואי.

מאידך, בפסק הדין שניתן ביום 2.5.2013 מציין כב' השופט פאול שטרק באופן מפורש כי עיין בתמונות שברשות התובעת , ומהן "ניתן לבחון בבירור כי מדובר בסימני נשיכה קשים ביותר".

התובעת טענה כי סבלה מכאבים במשך מספר שבועות, נעדרה מעבודתה , ונותרה עם צלקת ברגלה - אולם לא המציאה כל אסמכתא לתמיכה בטענות אלה.

התובעת אף לא המציאה כל חוות דעת רפואית בדבר הנזק הנפשי שנגרם לה.

בנסיבות אלה , משלא הרימה התובעת את הנטל המוטל עליה להוכחת מלוא הנזקים הנטענים על ידה , ומאידך, לאור התנהלותה של הנתבעת (שלא מצאתי בה דופי ) - מן הראוי היה לדחות את התביעה.

אולם , הואיל ומדובר באחריות מוחלטת, ולאור הערתו של כב' השופט שטרק בפסק דינו , שיכולה בכל זאת להצביע על נזק נפשי – נראה שיש בכל זאת לפצות את התובעת על נזק לא - ממוני.

לאחר ששקלתי את כל השיקולים הרלבנטיים - הגעתי למסקנה כי יהא זה ראוי וצודק לפצות את התובעת בסכום כולל של 3,500 ₪ .

סכום זה ישולם תוך 30 ימים, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום הגשת התביעה ועד מועד התשלום המלא בפועל.

ניתן להגיש בקשת רשות ערעור לבית המשפט המחוזי בירושלים תוך 15 ימים.

המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לצדדים.

ניתן היום, י"ח אלול תשע"ד, 13 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.