אינדקס עורכי דין | פסיקה | המגזין | טפסים | פסקדין Live | משאלים | שירותים משפטיים | פורום עורכי דין נגישות
חיפוש עורכי דין
מיקומך באתר: עמוד ראשי >> חיפוש פסקי-דין >> עבד במטבח בית החולים ונפצע – 14 שנים אח"כ יזכה לפיצוי מהמדינה

עבד במטבח בית החולים ונפצע – 14 שנים אח"כ יזכה לפיצוי מהמדינה

תאריך פרסום : 23/09/2014 | גרסת הדפסה

ת"א
בית משפט השלום ירושלים
19328-08
17/09/2014
בפני השופטת:
יעל ייטב

- נגד -
תובע:
א.צ.
עו"ד ע' גבעון
נתבעת:
מדינת ישראל
עו"ד מאהר אלמדי
פסק דין
 

 

מבוא 

  1. התובע, יליד 5.8.74, נפגע בתאונה שאירעה ביום 14.9.00 (!) במהלך ריצוי עבודות שירות בבית החולים כפר שאול, תאונה שהוכרה כתאונת עבודה. בכתב התביעה נטען שהתאונה אירעה בעת שהתובע חתך דלעת במהלך עבודתו במטבח בית החולים. עוד פורט שתוך כדי ניסיון החיתוך פגעה הסכין בידו הימנית הדומיננטית של התובע, וגרמה לחתך עמוק בצד הקדמי בבסיס אצבע 5.

  2. הצדדים חלוקים ביניהם בשאלת האחריות והאשם התורם, וכן בהערכת הנזק שנגרם לתובע והפיצוי הראוי בגינו.

     

    נסיבות התאונה

    עדות התובע

  3. בכתב התביעה טען התובע כאמור שהתאונה אירעה תוך כדי חיתוך דלעת בסכין.

  4. בתצהיר עדות ראשית פירט התובע שביום 14.9.00 הוא הועסק לראשונה במטבח הפנימי של הירקות. מנהלת המטבח הורתה לו לחתוך דלעת. התובע תיאר שהוא אחז בידית הסכין וניסה לחתוך את הדלעת. תוך כדי החיתוך נתפסה הסכין בשורש הדלעת. בעודו מנסה לשחרר את הסכין על ידי אחיזה בידית והמשך החיתוך, פגעה הסכין בבסיסה של האצבע החמישית בכף ידו הימנית, בצידה הקדמי.

  5. בחקירתו הנגדית השיב התובע כי בעת התאונה קיבל לצורך חיתוך הדלעת סכין משוננת המיועדת לחיתוך לחם בלבד, ושאינה מתאימה לחיתוך או לקילוף של דלעת. התובע תיאר שהוא תקע את הסכין בדלעת ומשך "הגעתי לגרעין ונתקעה לי הסכין בשורש של הדלעת באותו רגע נחתכתי, זה עניין של שנייה" (עמ' 6, שורות 26 עד 28). עוד השיב שהוא אינו יודע בדיוק כיצד אירעה התאונה, שכן הדבר אירע בשנייה אחת, ויתכן שהוא נפגע בשעה שניסה לשחרר את הסכין מהדלעת (עמ' 7, שורות 3 עד 5).

  6. התובע נשאל האם אחז בלהב הסכין והשיב בשלילה. כמו כן הדגיש שהוא אחז בידית הסכין בלבד (עמ' 7, שורות 26 עד 27). התובע נשאל האם יתכן שהוא השתובב עם הסכין ונפצע ללא קשר לדלעת, והשיב על כך בשלילה. כמו כן טען שאין זה הגיוני שהוא יחתוך את עצמו בכוונה ויישאר נכה לכל חייו (עמ' 8, שורות 1 עד 2). התובע נשאל כיצד הגיעה אצבעו החמישית (הזרת) אל הלהב, והשיב בתחילה שהוא אינו יודע ולאחר מכן הוסיף שכאשר אחז בסכין הייתה הזרת האצבע הקרובה ביותר ללהב.

  7. במהלך חקירתו הנגדית עומת התובע עם טופס ה"הודעה על פגיעה בעבודה" למוסד לביטוח לאומי (מוצג נ/1) שם נכתב כי "במסגרת עבודתי במטבח קילפתי ירקות. בזמן קילוף ירק דלעת נחתכה זרת ימין בסכין". התובע השיב שכתב היד שבטופס אינו כתב ידו. אשר לחתימה טען שניתן לזייף כל חתימה. לגוף העניין השיב שהתאונה לא אירעה בשל קילוף אלא בשל חיתוך הדלעת. (אציין במאמר מוסגר שבנ/1 צוין שהתובע עובד בעבודות שירות מ- 1.8.00).

     

    עדות מטעם הנתבעת

  8. מר איתן חזות (להלן- "חזות"), שהיה סגן מנהלת המטבח במועד התאונה, ציין בתצהירו שהוא אינו זוכר כיצד בדיוק אירעה התאונה. יחד עם זאת הוא השיב בחקירתו הנגדית שהתאונה זכורה לו אף שהוא לא היה עד לה. מאוחר יותר השיב שבמשך 22 שנות עבודתו לא הייתה להם פציעה של עובד או עובד שירות בצורה כה חמורה (עמ' 18, שורות 29 עד 31). חזות השיב שהתובע הגיע אליו מיד לאחר הפציעה והעד דאג לו לטיפול רפואי (עמ' 15, שורות עד 11). חזות, שכאמור לא זכר את נסיבות התאונה, פירט בתצהיר עדות ראשית את נהלי העבודה וטען שלעובדי השירות מעולם לא נתנו לחתוך דלעת שלמה. הטבחים הם שחתכו את הדלעת לפלחים צרים ומסרו אותם לעובדי השירות. עובדי השירות "היו מקלפים את הפלחים, כמו שמקלפים תפוחי אדמה וחותכים את הפלחים לקוביות" (סעיף 5(ג) לתצהיר עדות ראשית, ההדגשה במקור).

  9. במהלך חקירתו הנגדית נשאל חזות מדוע לא נתנו לעובדי השירות לחתוך דלעת שלמה, ועל כך השיב שהסיבות הן סיבה אסתטית וסיבה בטיחותית כאחד. עוד ביאר ש"עובדי המטבח יותר מקצועיים וגם מבחינה בטיחותית הם מכירים יותר את העבודה עם סכין" (עמ' 16, שורה 25). כאשר נשאל האם מסוכן לעבוד עם סכין, השיב שסכין הוא דבר מסוכן (שם, שורה 27). חזות הסביר את ההבדל בין חיתוך מלפפון לחיתוך דלעת, בכך שאת המלפפון ניתן לאחוז ביד בעוד שהדלעת גדולה במידותיה (שורה 29). עוד השיב שהדלעת קשה יותר וגדולה יותר "ויותר קשה לחתוך אותה..." (עמ' 16 שורה 31). חזות הוסיף כי בטוח יותר לחתוך תפוח שכן הוא אינו זז (עמ' 17 שורה 7). כמו כן השיב שקליפת הדלעת קשה יותר מאבטיח (עמ' 17, שורות 11 עד 12).

  10. יחד עם זאת השיב חזות שברגע שחותכים את הדלעת לקלחים אין בעיה לקלף את קליפת הדלעת. חזות השיב שבמחלקה נהגו לחתוך אבטיחים וכן דלעת בסכין חלקה (עמ' 17, שורות 28 עד 29). ועמ' 18 שורות 2 עד 3). כמו כן השיב שהסיבה לכך הייתה שמרבית הסכינים במטבח היו ללא שיניים (עמ' 18, שורה 1). מאוחר יותר נשאל בשנית האם נהגו במטבח לחתוך דלעת באמצעות סכין חלקה או משוננת, והשיב שבסכין חלקה (עמ' 20, שורות 24 עד 25). כאשר נשאל מדוע לא השתמשו בסכין משוננת, השיב "כי כמעט כל הסכינים שיש לנו במטבח הן חלקות" (עמ' 20 שורה 27). עוד השיב כי "עדיף להשתמש בסכין חלקה" (עמ' 21, שורה 4). חזות השיב בחיוב לשאלה האם הסיבה לכך שהיא חודרת יותר בקלות ופחות נתקעת. חזות השיב פעם נוספת שלחיתוך דלעת תמיד עבדו עם סכין חלקה (עמ' 21, שורה 11). עוד השיב שבמטבח לא היו פורסים לחם (עמ' 18, שורה 26).

  11. לשאלה האם ידוע לו שהתובע עבד על דלעת בשעה שנחתך, השיב חזות בחיוב והוסיף "גם התובע אמר לי שזה קרה בזמן שהוא קילף דלעת, וגם עובד מטבח שהיה שם" (עמ' 21, שורה 22). כמו כן השיב שאף שקליפתה של הדלעת קשה, קילופה אינו מסוכן (עמ' 21, שורות 25 עד 26).

     

    קביעת נסיבות התאונה

  12. אין למעשה מחלוקת של ממש בין הצדדים על כך שהתובע נחבל מסכין במהלך עבודתו במטבח בית החולים. אין גם מחלוקת על כך שעבודתו הייתה קשורה לטיפול בדלעת, כך העיד במפורש גם חזות, העד מטעם הנתבעת. המחלוקת בין הצדדים הינה לגבי השאלה האם הפעולה שאותה ביצע התובע במהלך התאונה הייתה "חיתוך דלעת", כפי שטען בפני, או שמא היה מדובר ב"קילוף דלעת".

  13. אקדים ואציין שאינני רואה הבחנה של ממש בין שתי הפעולות לעניין האחריות, כפי שאפרט להלן. יחד עם זאת, וכיון שהצדדים הקדישו חלק נכבד מטיעוניהם להבחנה בין החיתוך לבין הקילוף, אציין שמצאתי שיש להעדיף את גרסתו של התובע. התובע שלל מכל וכול את האפשרות שהוא עסק בקילוף בלבד של דלעת וחזר וטען שהוא עסק בחיתוכה. הנתבעת לא הציגה כל תחקיר שנערך בעקבות האירוע, ומעדותו של חזות ניתן להניח ברמת וודאות גבוהה שתחקיר לא נערך לאחר האירוע. העדר תחקיר בעקבות תאונת עבודה גורם בראש ובראשונה לנזק ראייתי רב, שכן אילו היה התחקיר נערך כראוי, ניתן היה לדעת מה היו נסיבות התאונה המדויקות, מה היו הגורמים לתאונה, מי היו העדים לתאונה, באיזו סכין השתמש התובע. אילו היה נערך תחקיר לא היו מועלות בדיעבד ספקולציות שהן בגדר סברות או שמועות, על כך שהתובע החזיק בלהב ועל כן נפצע, שהוא "השתובב" עם הסכין, שהוא לא היה ממושמע. בהעדר תחקיר נוצר נזק ראייתי נכבד, ויש לזקוף זאת לחובת הנתבעת.

  14. למותר לציין שבמהלך חקירתו הנגדית של התובע התברר שבידי הנתבעת דוח חוקר ותצלומים, ואולם בא כוחה של הנתבעת חזר בו מהשאלה ונמנע מהגשת התצלום לאחר שב"כ התנגד למסמך האמור שלא גולה בהליך גילוי המסמכים. ניתן להניח אפוא, על יסוד ההנחה המקובלת בפסיקה, שאילו היו התחקיר ודוח החוקר שנערכו לאחר התאונה, מוצגים לבית המשפט, לא היה בהם כדי לתמוך בטענות הנתבעת.

  15. טעם נוסף שיש בו כדי לתמוך בגרסתו של התובע נובע מעדותו של חזות עצמו. חזות אישר בעדותו שהוא לא ראה את התאונה, ואולם גם הוא לא שלל בעדותו את האפשרות של חיתוך דלעת על ידי עובדי השירות, אלא טען שהחיתוך הוא של פלחי הדלעת. כפי שציטטתי מתצהיר עדותו הראשית של חזות, החיתוך הראשוני של הדלעת נעשה בידי עובדי מטבח מקצועיים, ורק אז מועברים פלחי הדלעת שנחתכו על ידי הטבחים למטבח הטיפולי שבו עבד התובע, ואולם במטבח הטיפולי עסקו עובדי השירות לא רק בקילוף פלחי הדלעת, אלא גם בחיתוכם לקוביות (סעיף 5ג. לתצהיר עדותו הראשית של חזות). חזות לא ציין בעדותו מה היו מידות הפלחים שהועברו למטבח הטיפולים, ואולם ניתן לשער שמידותיהם גדולות, ועל כן נדרשו עובדי השירות גם לחתוך את אותם פלחים לקוביות. בכל מקרה גם לגרסת הנתבעת אין כל מניעה שהפלח שבו טיפל התובע במהלך התאונה כלל את השורש ועל כן נתקעה הסכין שבה השתמש התובע בשורש בעת חיתוך הדלעת והתובע נחתך כפי שהעיד. במהלך חקירתו הנגדית טען חזות שלאחר האירוע אמרו לו התובע וכן עובד מטבח נוסף שהתאונה אירעה בעת "קילוף" הדלעת. יחד עם זאת הוא כאמור לא זכר את פרטי האירוע, הוא לא הסתמך על תרשומת או על תחקיר, ועל כן לא הייתי מוצאת לקבוע כממצא שהתובע עסק בקילוף הדלעת רק על סמך דבריו של חזות בחקירה נגדית.

  16. מעבר לדרוש אציין שניתן היה להתרשם מעדותו של חזות שהוא מכנה את המטבח הטיפולי כמחלקת "קילוף" ירקות (עמ' 15 שורות 13), וכי לגבי העבודות שבוצעו באותה מחלקה לא נערכו הבחנות בין קילוף לחיתוך פשוט, לעומת החיתוך המסיבי והראשוני שנעשה לטענתו על ידי הטבחים המקצועיים שעבדו במחלקת הבישול.

  17. הנתבעת הפנתה לנ/1, שם נרשם שהתובע "קילף" דלעת במהלך האירוע, ולא ש"חתך" אותה, ואולם כפי שעולה מהראיות שהובאו בפני, תיאור הנסיבות בטופס לא נרשם בידי התובע, כי אם בידי פקיד כלשהו בבית החולים שבו עבד. אין להוציא מכלל אפשרות שממלא הטופס לא הקפיד על הבחנות ודקויות בין "קילוף" דלעת לבין "חיתוכה" לקוביות, ועל כן נרשם "קילוף דלעת". כפי שציינתי התרשמתי שהמחלקה אשר בה עבד התובע כונתה מחלקת "קילוף הירקות" ויתכן שזו הסיבה שבשלה נכתב בטופס שהתובע עסק ב"קילוף", כשם המחלקה שבה עבד במטבח. אף שיש לקבוע שהתובע חתם על נ/1, ושאין כל בסיס להשערתו בדיון שהחתימה מזויפת, יתכן שבעת שחתם על הטופס לא הקפיד על דקויות ההבחנה בין "קילוף" לבין "חיתוך" הדלעת, שכן ההבחנה האמורה לא הייתה קריטית מבחינתו והוא לא טרח לתקן את שנכתב, ועל כן אין לראות בתיאור בנ/1 ראיה חותכת לכך שהתובע עסק בקילוף ולא בחיתוך..

  18. ראוי לציין בעניין זה שגם בכתב התביעה הראשון שהוגש בגין התאונה ביום 22.4.02, סמוך למועד התאונה (בת"א 4590/02), תיאר התובע את נסיבות התאונה באופן זהה, היינו שהתאונה אירעה בעת חיתוך הדלעת באמצעות סכין. המומחה מטעם התובע אף הוא תיאר בחוות דעתו תאונה שאירעה בעת "חיתוך" דלעת בסכין. כך גם נכתב בחוות דעתו של המומחה מטעם הנתבעת שעל פי החומר שהובא לעיונו אירעה התאונה עת "עסק התובע בחיתוך דלעת במטבח באמצעות סכין מטבח, הסכין פצעה את אצבע חמישית של יד ימין" (עמ' 2 בחוות הדעת, בסעיף 2 המתאר את נסיבות המקרה).

  19. אשר לטענתו של התובע שלפיה הייתה הסכין שבה השתמש סכין לחם משוננת, מצאתי שטענה זו לא הוכחה כנדרש. התובע לא פירט בתצהיר עדות ראשית שהסכין הייתה סכין משוננת דווקא, או שהייתה זו סכין לחיתוך לחם, והטענה האמורה הועלתה לראשונה רק בחוות דעתו של המומחה מטעמו של התובע, חוות דעת שהוגשה באיחור רב, ביום 14.7.14, כ- 14 שנים לאחר התאונה. במהלך החקירה הנגדית השיב אמנם התובע כי הסכין שקיבל לא הייתה סכין רגילה אלא סכין משוננת (למשל בעמ' 6 שורה 26, בעמ' 8, שורות 23 עד 24), יחד עם זאת, אין כל הסבר לכך שמעולם בעבר לא הועלתה הטענה שהתובע נאלץ להשתמש בסכין לחם לשם חיתוכה של דלעת. טענה זו לא הועלתה בכתבי בי דין או במסמכים שצורפו, וניתן להניח שאילו אכן כך היה ניתן היה למצוא ביטוח לכך בעבר, למצער בתצהיר עדותו הראשית של התובע. לא זו אף זו. העד מטעם הנתבעת השיב בחקירתו הנגדית שהסכינים במטבח היו סכינים חלקות ולא משוננות. כמו כן השיב שבבית החולים לא נהגו לחתוך לחם. העד לא עומת בחקירתו הנגדית עם הטענה שהסכין הייתה סכין משוננת דווקא, ולא ניתנה לו האפשרות להתייחס אליה. לאור כל האמור לא מצאתי שיש לקבל את הטענה שהסכין שבה השתמש התובע הייתה סכין משוננת לחיתוך לחם.

  20. לסיכום, מצאתי שיש לאמץ את גרסתו של התובע לנסיבות האירוע, ולקבוע שהתובע נחבל בשעה שחתך את הדלעת. כפי שציינתי, לא מצאתי שיש לקבל את הטענה שלפיה הוא השתמש במועד האירוע בסכין משוננת. יחד עם זאת, ממנגנון התאונה כפי שתיאר אותו עולה שהסכין שקיבל לצרכי עבודה לא הייתה סכין חדה דיה, היא נתקעה בבשר הדלעת ובשורש הדלעת, ותוך כדי ניסיונותיו של התובע לשחררה, נשמטה מידו כך שידו החליקה ללהב ונפגעה.

     

    חוות דעת מומחים

  21. המומחה מטעם התובע, מר שאולי מזרחי, פירט בחוות דעתו מיום 14.7.14 שבעת התאונה חתך התובע דלעת באמצעות סכין משוננת. כפי שציינתי, לא מצאתי שיש לקבל את הטענה האמורה. המומחה ציין שהתובע החל את עבודתו בכפר שאול ביום התאונה, עובדה שאינה מתיישבת עם התאריך הנקוב בנ/1, שהינו 1.8.00. המומחה ציין בחוות דעתו שהתובע לא קיבל כל הדרכה, כללית או ספציפית, באשר לסיכונים הכרוכים בעבודה במטבח. עוד ציין כי משקל הדלעת הייתה להערכת התובע כ- , שהתובע השתמש בסכין משוננת, שלא סופקו לו כפפות הגנה. המומחה ציין בחוות דעתו רצף של כשלים: אי מתן הדרכה בטיחותית לפני הכניסה לעבודה, אי הספקת כלי חיתוך מתאימים לדלעת שהיא ירק גדול ונוקש, אי הספקת משטח עבודה מתאים.

  22. במהלך חקירתו הנגדית השיב המומחה שחוות דעתו לרשלנות מצד הנתבעת מבוססת על שורה של כשלים: על כך שהתובע לא קיבל הדרכה כלשהי בשעה שהחל בעבודה, לא הדרכה כללית, אף לא הדרכה ספציפית לגבי העבודה שאותה נדרש לעשות, על כך שלא הסבירו לתובע את הסיכונים ביומו הראשון בעבודה, חרף העובדה שהתובע מעולם לא חתך דלעת קודם לכן, אף לא היה כשיר לכך. כשל שני נעוץ על פי תשובתו של המומחה בסכין שניתנה לו. גורם נוסף שאותו ציין המומחה בתשובתו כגורם בשרשרת הכשלים, היה העדר מגן לידיים. המומחה השיב שתקנות הבטיחות בעבודה (ציוד מגן אישי), התשנ"ז- 1997 (להלן- "תקנות ציוד מגן אישי"), אמנם אינן מחייבות ספציפית להשתמש בכפפות מגן בעת חיתוך דלעת, אלא בעת חיתוך בשר ועצמות בלבד, יחד עם זאת, כך טען, קיימת בתקנות חובה כללית להספקת ציוד מגן אישי שיש להתאימו לתהליכי עבודה, ומכוח אותה חובה כללית היה על הנתבעת לספק לתובע כפפות מיוחדות, אף שלא קיימת חובה מפורשת.

  23. לשאלה בהנחה שמדובר בקילוף דלעת ולא בחיתוך דלעת נשאל המומחה האם הייתה הסכין מתאימה ועל כך השיב שיש לבחון כיצד התבצע הקילוף.

  24. המומחה מטעם הנתבעים, מר סלים סעדי, תיאר בחוות דעתו שחיתוך הירק הוא פעולה יומיומית, שכל אדם נדרש לבצעה בביתו. מדובר בפעולה שאינה דורשת מיומנות מיוחדת, ורמת הסיכון בה אינה שונה מרמת הסיכון בכל עבודת מטבח אחרת הדורשת שימוש בסכין. המומחה טען שתקנות ציוד מגן אישי בעבודה מציבות רשימה של סוגי עבודות המחייבות הגנה לידיים, והדרישה לכפפות סריג ממתכת קיימת רק לגבי קצב המטפל בחיתוך ובניקוי עצמות בעלי חיים. עוד נטען כי גם בחיי המעשה לא נעשה שימוש בכפפות בעת שימוש ידני בסכין לחיתוך ירקות, גבינות או לחם. המומחה הוסיף כי גם בספרות לא קיימת דרישה לשימוש בכפפות בחיתוך מעין זה. המומחה הוסיף כי לדעתו חוסר ריכוז מצד התובע הוא שגרם לתאונה, ואין בידי מעביד להשגיח על עובד בכל פעולה פשוטה שהעובד מבצע בכל רגע נתון.

     

    אחריות הנתבעת

  25. לשם הוכחת יסודותיה של עוולת הרשלנות, כאמור בסעיפים 35 ו- 36 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מוטלת על התובע החובה להוכיח כל אחד מאלה: קיומה של חובת זהירות, התרשלות מצד המזיק, ונזק שנגרם בגינה. (ראו למשל: ע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז (1) 113 (להלן- "פרשת ועקנין"); ע"א 862/80 עיריית חדרה נ' זוהר, פ"ד לז (3) 757; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פ"ד לט (1) 113))".

  26. האחריות על פי עוולת הרשלנות אינה אחריות מוחלטת, וישנם סיכונים טבעיים שלגביהם לא מוטלת חובת זהירות קונקרטית. כפי שנקבע ע"י כב' השופט א' ברק (כתוארו אז) בפרשת ועקנין (עמ' 120-121) :

    "חיי היום- יום מלאים סיכונים, אשר לעיתים מתממשים וגורמים נזקים, מבלי שיוצרי הסיכונים יישאו באחריות בנזיקין. הטעם לכך הוא, שאותם סיכונים טבעיים ורגילים הם לפעילות האנוש המקובלת, ובגינם נקבע, כעניין של מדיניות משפטית, כי חובת זהירות קונקרטית אינה מתגבשת. סיכונים אלה סבירים הם, וחיי חברה מתוקנים לוקחים את קיומם בחשבון... מי שהולך בדרך או יורד במדרגות עשוי לעיתים למעוד ולהחליק...אלה הם סיכונים סבירים, אשר יש להכיר בהם ולחיות עמם בחיי היום- יום. ההולך לבית- מרחץ אינו יכול להתלונן על שהרצפה חלקה..., והמתנדנד בנדנדה אינו יכול להתלונן על נזק, הנובע מסיכונים, שהם טבעיים לאותה נדנדה... המשחק עם כלב עשוי להישרט... והרוכב על סוס עשוי ליפול ממנו. אין הדין מטיל חובת זהירות קונקרטית בגין סיכונים סבירים.

    חובת הזהירות הקונקרטית אינה קיימת למניעתו של כל סיכון וסיכון. הדין מבחין בין סיכון סביר לבין סיכון בלתי סביר. רק בגין סיכון בלתי סביר מוטלת חובת זהירות קונקרטית. ".

     

  27. עד אזכיר בהקשר זה שההלכה הפסוקה הכירה בחובת זהירות מוגברת של מעביד כלפי עובדיו (ראו למשל בע"א 663/88 שיריזיאן נ' לבידי אשקלון, פ"ד מז (3)225 (1993) (להלן- "פרשת שיריזיאן")). בענייננו אמנם היה התובע עובד שירות בשורות הנתבעת, ואולם לעניין האחריות בנזיקין יש לראותו כ"עובד", לאור ההגדרת "עובד" ו"מעביד" בסעיף 2 לפקודת הנזיקין. במסגרת חובת הזהירות המושגית המוטלת על המעביד כלפי עובדיו עליו לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, לשיטות עבודה נאותות, לספק חומרים, ציוד וכלי עבודה מתאימים ובטוחים, להדריך את עובדיו, להזהירם מפני הסיכונים הכרוכים בביצוע עבודתם ולפקח על נקיטת אמצעי הזהירות הדרושים. (ראו גם ע"א 477/85 בוארון נ' עיריית נתניה, פ"ד מב (1) 415,; ע"א 240/87 קריכלי נ' איפל, פ"ד מג (3) 507 (1989); ע"א 665/80 מפעלי קירור בע"מ נ' מרציאנו, פ"ד לו (2) 592, עמ' 604-603 (להלן- "פרשת מפעלי קירור" ועוד).

  28. לא תיתכן למעשה מחלוקת באשר לקיומה של חובת זהירות מושגית בענייננו, עם זאת נשאלת השאלה האם קיימת גם חובת זהירות קונקרטית. כפי שטענה הנתבעת, חיתוך ירקות הוא לכאורה פעולה שגרתית ויומיומית הנעשית בכל בית, ועל כן הסיכון הכרוך בשימוש בסכין הינו לכאורה סיכון סביר, אינהרנטי לעצם השימוש בסכין, שאינו מחייב הדרכה מיוחדת או היערכות מיוחדת.

  29. בענייננו מצאתי שקיימת חובת זהירות קונקרטית, אשר הופרה ובעקבות הפרתה נגרמו לתובע הנזקים שבגינם הוגשה התביעה. חובת הזהירות הקונקרטית קיימת בין שמדובר בחיתוך הדלעת, ובין שמדובר בקילופה.

  30. אין להוציא מכלל אפשרות שחובת זהירות קונקרטית תוטל גם בחיתוך ירקות אחרים, לאו דווקא בחיתוך דלעת, ואולם במסגרת זו אתייחס לטיפול בדלעת בלבד. כאמור לא מדובר בענייננו בחיתוך (או בקילוף) של ירקות שגרתיים, כי אם בחיתוך של דלעת, שהינה ירק קשה לעבודה שמשקלו רב. גם אם נקבל את טענת הנתבעת שלפיה היא אכן הפרידה בין החיתוך הראשוני של הדלעת, אשר נעשה בידי הטבחים המקצועיים במטבח הראשי, ורק לאחר חיתוך הדלעת לפלחים הועברו הפלחים לידי העובדים הבלתי מיומנים דוגמת התובע, אשר היו אמורים לקלפם ולחתכם לקוביות, מעיד הנוהל האמור על כך שאכן יש מקום להבחין בין דלעת לבין ירקות אחרים. כאמור הדלעת היא ירק קשה עד מאוד.

  31. חזות העיד מפורשות שסכין הוא דבר מסוכן, וכי קיים הבדל בין חיתוך מלפפון לחיתוך דלעת, שכן המלפפון קטן ורך יותר. כמו כן השיב שהדלעת קשה יותר וגדולה "ויותר קשה לחתוך אותה..." (עמ' 16 שורה 31). חזות הוסיף כי בטוח יותר לחתוך תפוח מדלעת שכן התפוח יצב יותר ואינו זז (עמ' 17 שורה 7). כמו כן השיב שקליפת הדלעת קשה יותר מאבטיח (עמ' 17, שורות 11 עד 12). כאשר נשאל האם לחתוך בשר מסוכן יותר מלחתוך דלעת, השיב "לחתוך דלעת יותר מסוכן... כי היא גדולה ופחות יציבה" (עמ' 23 שורות 20 עד 23). אמנם נראה שתשובתו מתייחסת בעיקר לחיתוך הראשוני של הדלעת לפלחים, ואולם בשר הדלעת קשה גם כאשר מדובר בפלחים. ניתן להתרשם מכלל עדותו של חזות שהדלעת שונה מירקות אחרים, לא רק בשל מידותיה, אלא גם בשל היותה קשה.

  32. אמנם חזות עצמו העיד שאין כל סיכון בקילוף הדלעת (למשל עמ' 25, שורות 16 עד 17), יחד עם זאת, מצאתי שיש לקובע קיומו של סיכון גבוה מהרגיל גם באשר לקילוף דלעת. חזות דיבר מנקודת מבטו של עובד מטבח מיומן, בעל ניסיון של עשרות שנים, ואולם לגבי אדם בלתי מיומן, עלולה פעולת קילוף הדלעת להיות קשה עד מאוד, בראש ובראשונה בשל המרקם הקשה של הדלעת, אך גם בשל הצורך בסכין מתאימה.

  33. חזות העיד בחקירתו הנגדית שעובדי השירות קיבלו הדרכה לגבי השימוש בסכינים (למשל עמ' 25, שורה 6). יחד עם זאת הוא לא פירט מהי ההדרכה שקיבלו ומהם הסכנות שהוצבו בפניהם, כשהרלוונטית לענייננו היא האם קיבלו הדרכה כיצד לחתך או לקלף דלעת. כמו כן השיב חזות שכל עובד היה רשאי לבחור את הסכין הנוחה והמתאימה לו. בהינתן העובדה שלא מדובר בעובד מיומן הרגיל בחיתוך או בקילוף של דלעת, אף לא מדובר באדם העובד במטבחו, המכיר את הסכינים שבשימושו, אני סבורה שבגדרה של החובה המוטלת על מעביד לדאוג לסביבת עבודה בטוחה, היה על המעביד להדריך את התובע בעבודה הייחודית של הטיפול בדלעת, להזהירו מפני מרקמה והקשיים הצפויים בחיתוכה ובקילופה, ולוודא שהשימוש יעשה בסכין המתאימה לכך. עצם העובדה שהנתבעת הותירה לעובד הבלתי מיומן שאין לו ניסיון בעבודה עם דלעת, אף לא בעבודה עם הסכינים המצויים במטבחה, לבחור את הסכין לפי ראות עינו, ללמוד תוך כדי עבודה מהי הסכין הנוחה לו לשימוש, אינה עולה בקנה אחד עם החובה המוטלת על מעביד ומעמידה את העובד בפני סיכון בלתי סביר העלול לגרום לפציעתו, כפי שקרה בענייננו. מעביד סביר צריך היה לצפות את הסיכון הכרוך בחיתוך דלעת או בקילופה, בשעה שהעבודה נעשית בידי עובד בלתי מיומן ובסכין שאינה מתאימה לכך, להדריך את העובד באופן ספציפי על ביצוע העבודה עם הדלעת, לוודא ולפקח שהעובד משתמש בסכין מתאימה, ולא להותיר את בחירת הסכין לשיקול דעתו של עובד מזדמן כאמור.

  34. אשר על כן מצאתי כאמור שהנתבעת התרשלה, ושהנזקים שנגרמו לתובע נגרמו בשל התרשלותה.

     

    האשם התורם

  35. כפי שנקבע בפסיקה (ראו פסק דינו של כב' השופט י' עמית בע"א 14/08 מנסור כמאל עבד אל רחים נ' פלסטניר ואח' (מיום 2.12.09), וכן גם ע"א 7130/01 סולל בונה בניין ותשתיות בע"מ ואח' נ' תנעמי, פ"ד נח (1), 1 ):

     

    "האשם העצמי התורם מהווה הגנה למזיק, לא מפני האחריות בנזיקין גופה, אלא מפני החובה לפצות את הניזוק על מלוא נזקו (י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין דיני הנזיקין- תורת הנזיקין הכללית, עמ' 236 (מהדורה שנייה, ג' טדסקי עורך, תשל"ז)). המבחן לקיומו של אשם תורם הינו כפול. על בית המשפט לבחון אם בנסיבות העניין נהג הניזוק כאדם אחראי ותוך זהירות סבירה, שאם לא כן, תחולק האחריות לפגיעה על פי מבחן האשמה המוסרית. דהיינו, הצבת מעשי הרשלנות של המזיק והניזוק זה מול זה כדי להשוות ולהעריך את מידתם ומשקלם של מעשיו ומחדליו של כל צד

     

  36. בתי המשפט קבעו הלכות מיוחדות לעניין אשמו התורם של עובד. בית המשפט העליון התייחס לתאונת עבודה בפרשת מפעלי קירור -

    "במקרה שמדובר בתאונת עבודה, אשר בה נפגע עובד, יש לדקדק דווקא עם המעביד בכל הנוגע להטלת האחריות לתאונה ולהקל במידה רבה עם העובד בייחוס רשלנותו, שגרמה או שתרמה לתאונה. היסוד הרעיוני לקביעת הלכה זו הוא בכך, שהמעביד הינו זה המופקד על המפעל או על העבודה, שבמסגרתה מבצע העובד את המוטל עליו, ומתפקידו לדאוג, שתנאי העבודה ושיטות העבודה יהיו בטוחים, והעובד יודרך כראוי כיצד לבצע מלאכתו"

  37. יחד עם זאת נקבע באותה פרשה כי –

    "יש לבחון ולבדוק כל מקרה ועניין על פי נסיבותיו, שמא חטא גם העובד ברשלנות של ממש, אשר צריכה להילקח בחשבון, שעה שבאים לקבוע את חלוקת האחריות לתאונת עבודה. כבר היו דברים מעולם, שחרף המגמה הבסיסית הנ"ל הוטלה על העובד אחריות כבדה משל המעביד"

  38. הפסיקה התייחסה גם לחובה לצפות רשלנות מצד עובד. כך למשל נפסק בע"א 688/79 יזבק נ' קובטי, פ"ד לו (1) 785, כי –

    "מעביד חייב לצפות גם מעשה רשלני של העובד, אפילו כשהוא בא בניגוד לחובות מפורשות ואף כשהעובד מודע לסכנה שבמעשהו" .

  39. בענייננו העיד חזות שהיו לתובע בעיות משמעת, ובהינתן העובדה שהתובע ריצה עבודות שירות במועד התאונה, לא מדובר בציפיות ערטילאית כי אם בציפיות קונקרטית.

  40. יישום ההלכות האמורות לענייננו מוביל לכך שאין לייחס לתובע אשם תורם כלשהו. התובע לא היה עובד מנוסה בשורות הנתבעת, כי אם אורח לרגע, חסר ניסיון בעבודת מטבח בכלל ובחיתוך דלעת בפרט. בהעדר ניסיון או הדרכה מתאימים כלל לא היה התובע מודע לסיכון. הוא לא קיבל הדרכה נאותה באשר לעבודה הספציפית שביצע, לא הועמדה לרשותו הסכין המתאימה.

  41. בנסיבות האמורות לא מצאתי שיש לייחס לתובע אשם תורם.

     

    הנכות הרפואית

  42. לכתב התביעה צירף התובע חוות דעת רפואית בתחום האורתופדיה של ד"ר רוסו אשר קבע כי בעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 10%. ד"ר וייס מטעם הנתבעים, קבע שנכותו הצמיתה של התובע בעקבות התאונה הינה בשיעור של 5% בלבד. צוין בחוות הדעת ששלושה ימים לאחר שנתן ד"ר רוסו את חוות דעתו הוא ניתח את התובע, ולכן הנכות שנקבעה לפני הניתוח אינה רלוונטית עוד.

  43. לאור הפערים בין חוות דעותיהם של מומחי הצדדים מונתה ד"ר אסתר ליפסקר, כמומחית מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה. בחוות דעתה מיום 11.2.12 תיארה המומחית 4 ניתוחים שעבר התובע במהלך השנים מאז התאונה. (בתצהיר עדות ראשית טען התובע שהוא עבר ניתוח נוסף מאוחר יותר, מבלי שציין את מועדו). בפרק הדיון ציינה המומחית שהניתוחים לא הסתיימו בהצלחה. הגידים שנותחו והוחלפו הצטלקו ונדבקו למקום. האצבע הפגועה נותרה בקישיון של 80 מעלות במפרק הבינגלילי המקורב. מדובר לדעת המומחית במצב שאינו נוח, הגורם לאצבע להיתקע בחפצים שונים ובבגדים והמקשה על תפקודו של התובע.

  44. עוד ציינה המומחית שבעת אגרוף כף היד, לא מגיע האגרוף לסוף הטווח ועל כן התפיסה מוחלשת. המומחית הוסיפה שמדובר באחת מאצבעות הלפיתה, שאיבדה את מרבית תפקודה, ולפיכך מתקשה התובע עד מאד במאמץ.

  45. על יסוד ממצאיה קבעה המומחית שהנכות שנותרה לתובע בעקבות התאונה הינה בשיעור של 13%, לפי פרט 35 בין ב- ג לתוספת לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), תשט"ז – 1956 .

  46. הצדדים לא הזמינו את המומחית לעדות ולא חלקו על חוות דעתה, ולפיכך מצאתי שיש לאמצה ולקבוע שבעקבות התאונה נותרה לתובע נכות בשיעור של 13%.

     

    הנזקים

    נזק לא ממוני

  47. בפסיקת הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני יש לשקול את הנכות הרפואית שנותרה לתובע בעקבות התאונה, שהינה כאמור נכות בשיעור של 13% ביד ימין דומיננטית. כמו כן יש לשקול את העובדה שהתובע עבר בעקבות התאונה מספר ניתוחים בכף ידו, כפי שפירטה המומחית וכפי שפירט הוא עצמו. כפי שאפרט להלן התובע לא הגיש כל ראיות על עבודתו והכנסותיו במהלך השנים, על אלו שקדמו לתאונה ועל אלו שלאחריה.

  48. בשים לב למכלול השיקולים, כמו גם בשים לב לזמן שחלף מאז התאונה, מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 75,000 ₪ בראש נזק זה, בערכי יום מתן פסק הדין.

     

    הפסדי ההשתכרות בעבר

  49. התובע נמנע מלהגיש ראיות על עברו התעסוקתי, זה שקדם לתאונה וזה שלאחריה. בסעיף 34 לתצהירו טען התובע שבעת התאונה הוא ניהל בית קפה, ושעקב התאונה נגרמו לו הפסדים כספיים, שכן לא עלה בידו להיות נוכח ב"מסעדה" עד שלבסוף נאלץ לסגור את בית הקפה. מעבר להצהרה זו (שגם לגביה לא ברור האם מדובר במסעדה או בבית קפה) לא הצהיר התובע דבר אודות הכנסותיו, לפני התאונה או לאחריה, אף לא הצהיר דבר על מקומות עבודה שבהם עבד. במהלך חקירתו הנגדית השיב התובע שהוא עבד במהלך השנים, לעיתים כשכיר ולעיתים כעצמאי, ואולם הוא נמנע מלהציג ראיות כלשהן. במאמר מוסגר אציין שגם בתחשיבי הנזק לא פירט התובע דבר אודות הכנסותיו. בסעיף 12 נטען שלפני התאונה עבד התובע במכולת של אביו ועזר בפרנסת הבית. עוד נטען שבעת הגשת תחשיב הנזק הוא אינו עובד. התובע לא צירף לתחשיבו ראיה כלשהי, ורק לאחר דרישה מפורשת מבית המשפט הציג תלוש שכר שהנפיק סופר רמת השחר בע"מ לחודש מאי 2013, שממנו ניתן ללמוד שהתובע החל לעבוד בחודש אפריל 2013, ושכרו המצטבר בשני החודשים אפריל ומאי באותה שנה, עמד על 17,919 ₪. תלוש זה או תלושי שכר אחרים לא צורפו כאמור לתצהירים ועל כן לא ניתן היה לחקור את התובע לגבי אמתותם, טיבם, האם מדובר באותה מכולת של אביו. לאחר הדרישה לאסמכתאות בדבר שכרו צירף התובע לתחשיב הנזק גם ראיות לכאורה לקבלת דמי אבטלה בסכום של 22,781 ₪ בשנת 2012. גם המסמכים האמורים לא צורפו לתצהיר עדות ראשית. הנתבעת הגישה במהלך הדיון אישור מהמוסד לביטוח לאומי על קבלת דמי פגיעה בסכום של 9,508 ₪ (מוצג נ/2).

  50. בחוות דעתה מיום 11.2.12 ציינה מומחית בית המשפט שלדבריו של התובע הוא עבד בשנתיים האחרונות כמנהל מסעדה, וכי עבודתו היא עבודה משרדית. אמירה זו אינה תואמת את אישור לדמי אבטלה שהגיש התובע בשלב תחשיבי הנזק.

  51. כידוע, הפסד שכר בעבר הוא ראש נזק הטעון הוכחה. בהעדר ראיות כלשהן אין מקום להניח הנחות בדבר קיומם של הפסדים. בנסיבות הקיימות, בהעדר ראיות כלשהן להכנסותיו של התובע בשנים שקדמו לתאונה, ובעיקר בהעדר ראיות כלשהן להכנסותיו לאחר התאונה, לקיומם של הפסדים, לא מצאתי שיש לקבוע פיצוי בראש נזק זה. לא מדובר בענייננו בקושי במישור הראייתי בלבד. ניתן להתרשם שהעמימות בדבר ההיסטוריה התעסוקתית, כמו גם העובדה שבעת התאונה ריצה התובע את עונש בעבודות שירות, מעידות על כך שהתובע לא עבד עובר לתאונה, וכי ככל שלא עבד לאחר התאונה לא היה זה בשל גורמים הקשורים בתאונה.

  52. אשר להיעדרותו של התובע מעבודה לאחר התאונה, התובע טען שמיד לאחר האירוע הוא המשיך לעבוד. יחד עם זאת ניתן להניח, במיוחד על יסוד נ/2, שנקבעו לתובע ימי מחלה, וששולמו לו דמי פגיעה בגינם.

  53. לאור האמור לעיל, לא מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה. יחד עם זאת אין מקום להפחית את דמי הפגיעה ששולמו לתובע, שכן הם הובאו בחשבון בתחשיב בית המשפט.

     

    גריעה מכושר השתכרות

  54. כפי שציינתי, התובע הקפיד על עמימות באשר להיסטוריה התעסוקתית, ולא הביא כל ראיה באשר להכנסותיו, לפני התאונה או אחריה. רק בשלב הדיון בתחשיב נזק צורף תלוש שכר אחד, שתוכנו תמוה, שאין בו כדי להעיד על הכנסות קבועות או על גובה ההכנסות, ושהוא לא צורף לתצהיר עדות ראשית. כך גם לא צורפו לתצהיר עדות ראשית הראיות לתשלום דמי אבטלה בשנת 2012.

  55. קביעת הפיצוי שלו זכאי נפגע בשל הגריעה מכושר השתכרותו תלויה בטיבה של הנכות, טיב התעסקותו של הנפגע, מידת הסתגלותו לעבודתו על אף נכותו, תפקודו, כישוריו וסגולותיו (ראו לעניין זה ע"א 237/55 סטוצינר נ' פומרנצ'יק, פ"ד י' 1050, 1060 (1956); ע"א 516/86 אררט נ' אזולאי, פ"ד מ ' (4) 687; ע"א 286/99 מיכאל קז נ' המאגר הישראלי לביטוח רכב, (מיום 22.5.1991); ע"א 586/84 מקלף נ' זילברברג, פ"ד מג (1) 137; וע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב (3) 792, 797). בקביעת הנכות התפקודית ושיעור הגריעה מכושר ההשתכרות, יש לשקול אפוא, בראש ובראשונה את הנכות הרפואית של הנפגע, במיוחד את הנכות האורתופדית. יחד עם זאת, יש לשקול היבטים ספציפיים הרלוונטיים לנפגע ולנסיבות עבודתו, כגון מקצועו, עבודתו בפועל, וגורמים אחרים המשפיעים על תפקודו.

  56. בענייננו כאמור קיימת נכות אורתופדית בשיעור של 13% ביד ימין דומיננטית, וניתן להניח לגביה שיש לה השלכה תפקודית ברורה, בעיקר נוכח האמור בחוות דעתה של מומחית בית המשפט באשר להגבלות התנועה. יחד עם זאת לא קיימות ראיות באשר להיסטוריה התעסוקתית של התובע. אף שניתן להניח במידה רבה של וודאות שהתובע לא עבד באופן קבוע לפני התאונה, שכן הוא לא הביא כל ראיות לכך, וכזכור במועד התאונה הוא ריצה עונש בעבודות שירות, כמו כן ספק עד כמה עבד לאחר התאונה, בשים לב לגילו ניתן להניח עבודה כלשהי, ואין להוציא מכלל אפשרות גריעה מכושר השתכרות גם בשל הנכות ולא רק בשל גורמים אחרים שהשפיעו על ההיסטוריה התעסוקתית לפני התאונה ואחריה.

  57. בשים לב לשיקולים האמורים, במיוחד לעמימות באשר לנתוני ההכנסה מצד אחד, ובשים לב לנכות הרפואית ביד ימין דומיננטית, שממנה נגזרת גם נכות תפקודית, מצאתי שיש לפסוק פיצוי בסכום של 40,000 ₪ בראש נזק זה, (סכום המקביל בקירוב לשליש תחשיב אקטוארי על בסיס שכר מינימום). סכום זה כולל גם את הפיצוי בגין הפסדי פנסיה.

     

    עזרה וסיעוד

  58. התובע לא הציג כל ראיות על עזרה בשכר, או על עזרה שקיבל מבני משפחתו. יחד עם זאת ניתן להעריך על יסוד הנכות הרפואית שנקבעה ובשים לב לשורת הניתוחים שעבר, שהתובע נזקק לעזרה מסוימת בעבר, מעבר לחובתם המוסרית של קרוביו, אף יזדקק לעזרה מסוימת בעתיד. מצאתי שיש לפסוק לתובע פיצוי בסכום של 15,000 ₪ בראש נזק זה לעבר ולעתיד בערכי יום מתן פסק הדין.

     

    הוצאות

     

  59. התאונה הוכרה כאמור כתאונת עבודה, ועל כן מצאתי שאין לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה.

     

    ניכוי תשלומי המוסד לביטוח לאומי

  60. כפי שציינתי הובאו דמי הפגיעה בחשבון בחישוב הפיצוי בגין הפסדי שכר בעבר, ועל כן אין להפחיתם. הנתבעת לא טענה שיש להפחית סכומים אחרים, אף לא הביאה ראיות לכך. לפיכך אין לנכות את תשלומי המוסד לביטוח לאומי.

    סיכום

  61. בהתאם לאמור זכאי התובע לפיצוי בסכום כמפורט להלן-

    נזק לא ממוני- 75,000 ₪;

    גריעה מכושר השתכרות- 40,000 ₪;

    עזרת הזולת – 15,000 ₪;

     

    סה"כ- 130,000 ₪.

     

  62. הנתבעת תשלם לתובע גם את הוצאותיו, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין, וכן שכר טרחת עו"ד בשיעור של 15.34%.

  63. הסכומים האמורים ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שבו הומצא פסק הדין לבאי כוח הצדדים, שאם לא כן, יישאו הסכומים ריבית והפרשי הצמדה כדין.

     

     

     

     

     

    ניתן היום, כ"ב אלול תשע"ד, 17 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.

     

    Picture 1

     

     

     

     

     


בעלי דין המבקשים הסרת המסמך מהמאגר באמצעות פניית הסרה בעמוד יצירת הקשר באתר. על הבקשה לכלול את שם הצדדים להליך, מספרו וקישור למסמך. כמו כן, יציין בעל הדין בבקשתו את סיבת ההסרה. יובהר כי פסקי הדין וההחלטות באתר פסק דין מפורסמים כדין ובאישור הנהלת בתי המשפט. בעלי דין אמנם רשאים לבקש את הסרת המסמך, אולם במצב בו אין צו האוסר את הפרסום, ההחלטה להסירו נתונה לשיקול דעת המערכת
הודעה Disclaimer

באתר זה הושקעו מאמצים רבים להעביר בדרך המהירה הנאה והטובה ביותר חומר ומידע חיוני. עם זאת, על המשתמשים והגולשים לעיין במקור עצמו ולא להסתפק בחומר המופיע באתר המהווה מראה דרך וכיוון ואינו מתיימר להחליף את המקור כמו גם שאינו בא במקום יעוץ מקצועי.

האתר מייעץ לכל משתמש לקבל לפני כל פעולה או החלטה יעוץ משפטי מבעל מקצוע. האתר אינו אחראי לדיוק ולנכונות החומר המופיע באתר. החומר המקורי נחשף בתהליך ההמרה לעיוותים מסויימים ועד להעלתו לאתר עלולים ליפול אי דיוקים ולכן אין האתר אחראי לשום פעולה שתעשה לאחר השימוש בו. האתר אינו אחראי לשום פרסום או לאמיתות פרטים של כל אדם, תאגיד או גוף המופיע באתר.



שאל את המשפטן
יעוץ אישי שלח את שאלתך ועורך דין יחזור אליך
* *   
   *
 

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

צור
קשר

כל הזכויות שמורות לפסקדין - אתר המשפט הישראלי
הוקם ע"י מערכות מודרניות בע"מ