ת"א 12692-08 ב. נ' מועצה מקומית הר אדר

מבוא

1. התובע, יליד 1993, נפגע ביום 27.10.01 במהלך ביקור באתר חטיבת הראל שבאזור הר אדר. האתר הוקם לשם הנצחת חיילי החטיבה שנפלו במערכות ישראל ובו הוצבו, בין היתר, טנקים וכלי רכב משוריינים אשר שימשו את כוחות צה"ל במלחמות ישראל (להלן: האתר).

    

   בהיות התובע כבן שמונה וחצי, במסגרת טיול משפחתי, טיפס על אחד הטנקים שהיו באתר. תוך כדי טיפוס התנתק החלק בו אחז התובע, מהטנק, וכתוצאה מכך נפל ונחבל בידו הימנית.

    

2. הנתבעת, המועצה המקומית הר-אדר (להלן: המועצה), שלחה הודעת צד ג' לעמותת חטיבת הראל (להלן: העמותה), למדינת ישראל בשני כובעיה- הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש ומשרד הביטחון (להלן: המדינה) ולהורי התובע. המדינה מצידה שלחה הודעת צד ד' לעמותה ולהורי התובע. הצדדים חלוקים הן בשאלת האחריות והן בשאלת הנזק.

   נסיבות האירוע

    

3. נסיבות האירוע נלמדות מעדותו של התובע ומן התצהיר של אמו (תצהיר האב הוצא מן התיק). האם תיארה בתצהירה, כי ביום האירוע, הגיע יחד עם ילדיה ושתי משפחות נוספות לביקור באתר, כאשר במהלך הביקור התובע טיפס על אחד הטנקים, כשהוא אוחז בידית שנחזתה כמחוברת לטנק, על מנת לטפס עליו. בעודו מטפס, ניתקה הידית והתובע מעד ונפל, אצבעותיו נתפסו בחלק המנותק ועקב כך נפצע בידו הימנית. האם תיארה כי לא הוצבו במקום שלטים או גדרות מהם ניתן היה להבין כי הטיפוס על הטנקים או ההימצאות בקרבתם, אסור. כמו-כן, ציינה כי לא ניתן היה להבחין כי הטנק אינו בטיחותי (עמ' 15 שו' 11, עמ' 17 שו' 27; ההפניות לעדויות התובע ואימו הם מפרוטוקול הדיון מתאריך 12.12.11). האם תיארה כי האזהרה שהייתה באתר הייתה מפני תעלות פתוחות שהיו בו (סעיף 15 לתצהיר האם). בחקירתה העידה האם, כי ביקרה באתר מספר פעמים בעבר, וכי ילדים נהגו לטפס על הטנקים (עמ' 15 שו' 9). גם התובע סיפר בחקירתו כי לא היה במקום שילוט האוסר על טיפוס וכי "היו עוד משפחות ועוד הרבה ילדים שטיפסו על הטנק". התובע העיד, כי מראה הטנקים עורר בו ובילדים האחרים התלהבות ועניין, מה שגרם לו לרוץ ולעלות על הטנקים (עמ' 11 שו' 31-33). התובע תיאר בעדותו, כי עשה שימוש בידית אחיזה שבאמצעותה עולים לטנק ו"ופתאום קרה מה שקרה" (עמ' 12 שו' 22).

   חוות דעת מהנדסי בטיחות

    

4. לכתב התביעה צורפה חוות דעת מטעם מהנדסת בטיחות, הגב' ורדית אייל-ביקלס (להלן: מהנדסת הבטיחות), אשר ביקרה באתר יומיים לאחר האירוע , בליווי אמו של התובע. מהנדסת הבטיחות מתארת, כי בשטח האנדרטה לא הוצב שילוט האוסר טיפוס והמצאות בקרבה לטנקים. כמו-כן, לא הוצבו במקום הוראות בטיחות לעניין אופן העלייה והטיפוס על הטנקים, מלבד אזהרה על המצאות תעלות פתוחות בסמוך לכלי הרכב הצבאיים.

    

5. לגישת מהנדסת הבטיחות, במידה והנתבעים סברו כי הטיפוס על הטנקים אסור, היה עליהם לאסור זאת באמצעות גידור ושילוט מתאים, אולם, מאחר והדבר לא נעשה, הרי שיצרו למעשה גן משחקים אשר כלי הרכב המוצבים בו מהווים מתקני משחקים. מכאן, לגישתה, חובתם של הנתבעים לבדוק האם הטנק נשוא התביעה עומד בתקן הישראלי הרשמי וכן חובתם לוודא כי תתקיים בדיקה תקופתית במסגרתה ייבדקו אמצעי החיבורים ואמצעי העלייה על הטנקים, וכן לדאוג שיותקנו אמצעי עלייה בטוחים לטנקים.

    

6. לעניין נסיבות קרות האירוע, צוין בחוות הדעת כי התובע היה נמוך ממקום הימצאו של החלק בו אחז בכ- 22 ס"מ, ועל כן התובע לא יכול היה להבחין כי הידית בה אחז איננה מקובעת לטנק. לגישתה, ניתן היה למנוע את התאונה באמצעות קיבועה של הידית לטנק או לחילופין, בסילוק הידית במסגרת התחזוקה השוטפת.

    

7. מהנדסת הבטיחות נחקרה על חוות דעתה ביום 12.12.2011. היא אישרה בחקירתה כי היא אינה מוסמכת לערוך בדיקות למתקני משחקים מבחינה בטיחותית מטעם מכון התקנים (עמ' 8, שו' 26). באשר לחלק שנותק מהטנק, מהנדסת הבטיחות ציינה בעדותה כי במהלך ניסיון הטיפוס על הטנק, התובע סבר כי מדובר בחלק אשר מקובע לטנק ובשל כך ניסה להיאחז בו תוך כדי הטיפוס (עמ' 8, שו' 30). בהמשך נשאלה לעניין היעדר מדרגות גישה לטנקים, ועל כך ענתה כי גלגלי הטנקים מהווים כמו שלבי סולם עבור ילדים המעוניינים לטפס עליהם. לשיטתה, כאשר יש אפשרות גישה וטיפוס, האובייקט הופך למתקן משחקים (עמ' 8, שו' 24).

    

8. המועצה הגישה חוות דעת נגדית של מהנדס הבטיחות מר רפאל גיל (להלן: מהנדס הבטיחות). לאחר שביקר במקום, כ- 10 שנים לאחר קרות האירוע, הגיע למסקנה כי לא הייתה כוונה שאנשים יטפסו על הטנקים שהוצבו באתר. לטענתו, הטנקים הוצבו כפסלים על משטחי בטון, מבלי שחוברו אליהם מדרגות או כל אמצעי אחר המזמין את המבקרים לטפס עליהם או להיכנס לתוכם, וכן לא הוצב כל שילוט המזמין את המבקרים לעלות על הטנקים. לגישת מהנדס הבטיחות, האתר אינו גן משחקים והטנקים אינם מהווים מתקני משחקים, כפי שנטען בחוות הדעת של מהנדסת הבטיחות. שכן אין באתר שום סממן של גן משחקים, ולא ייתכן לצפות כי טנק שיוצר בשנת 1951 יעמוד בדרישות התקן שנקבעו בשנת 1997.

    

9. בהמשך ציין מהנדס הבטיחות, כי הורים המביאים ילדים למקום מהסוג הזה, חייבים לשמור על ילדיהם ולמנוע מהם ביצוע מעשים מסוכנים כמו טיפוס על טנקים וכי ברור לגמרי שאם ילד או אדם מטפס על טנק, שאינו מיועד לטיפוס, אזי במהלכם הרגיל של הדברים, עלול להתנתק חלק מטנק שכזה, ולפגוע באדם או בילד המטפס, כפי שקרה במקרה דנן.

    

10. מהנדס הבטיחות נחקר על חוות דעתו ביום 14.5.2012. בחקירתו חזר על קביעתו לפיה האתר אינו מגרש משחקים. באשר לשילוט בטיחותי שהוצב במקום לגבי התעלות הפתוחות ציין, כי אין הוא סבור שהיה מקום להציב שילוט דומה ליד הטנקים באתר, שכן, לגישתו, אין טעם בהצבת שילוט מזהיר בכל מקום העשוי להוות סכנה, ושעל כל אדם לנהוג בזהירות הראויה מידי יום ביומו. לשיטתו, לא היה צפוי כי ילדים המבקרים באתר יטפסו על הטנקים, זאת מן הטעם שהטנקים כלל אינם מיועדים לטיפוס, משלא הותקנו להם אמצעי עלייה מסודרים, בניגוד לאתרים אחרים לדוגמה, "יד לשריון" בלטרון, ולפיכך, מי שבוחר לעלות עליהם הוא הנושא באחריות לנזקו (עמ' 34, שו' 27).

     אחריות המועצה

     

11. לטענת התובע, המועצה אחראית כרשות מוניציפאלית לבטיחותו ושלומו של מי שבא בשטחה, ובענייננו לביטחון התובע, אם בשל אחריותה לנעשה בשטחה, שכן האתר ממוקם במרכזו הטופוגרפי והפיזי של היישוב, אם בשל מצגים שונים שהציגה לקהל הרחב בדבר היות האתר חלק משטחה, במסגרתם הזמינה את תושביה לאירועים שקיימה באתר, ואם נוכח העובדה שקיבלה תקציבים עבור תחזוקת המקום.

     

12. התובע טוען, כי חובתה של המועצה נגזרת אף מהיות האתר בבחינת "אתר הנצחה" במהותו, חרף העובדה שלא הוכרז ככזה באופן רשמי, בהתאם להוראת סעיף 49 לחוק הגנים הלאומיים, שמורות טבע, אתרים לאומיים ואתרי הנצחה התשנ"ח- 1998 הקובע כי רשות מקומית היא האחראית לאחזקת אתרי הנצחה הנמצאים בתחומה.

     

13. עוד טוען התובע, כי מהראיות שהוצגו, לרבות עדותו של מזכיר המועצה, מר עמיחי אופיר (להלן: מזכיר המועצה) עולה, כי המועצה ביטחה את שטח האתר ובכך למעשה יצרה מצג כלפי הגורמים האחראים האחרים, שהיא כמבטחת נושאת באחריות בנזיקין כלפי צד ג' המזדמן לאתר. התובע סבור כי המועצה, כבעלים וכמפעילת האתר, הייתה צריכה לצפות כי הקהל הרחב המבקר באתר בכלל, והילדים הקטנים הנמנים עמו בפרט, ינסו לגעת ולטפס על הטנקים, שכן, מדובר בחוויה חד-פעמית ומסקרנת עבורם, לכך הסכים גם מזכיר המועצה בעדותו. לפיכך, טוען התובע, המועצה הייתה צריכה לנקוט באמצעי זהירות סבירים כגון, גידור ושילוט מזהיר, מהם יוכלו באי המקום להבין כי הטנקים לא נועדו לטיפוס ומשחק או לחילופין, היה עליה לדאוג לתקינותם.

     

14. לסיום מפנה התובע לחוות הדעת של מהנדסת הבטיחות ולעדותה ומבקש לאמץ את מסקנותיה.

     

15. המועצה טוענת מנגד, כי לא הוכח קיומו של נוהג טיפוס על הטנקים ומכאן שהיא לא ציפתה ולא צריכה הייתה לצפות לקרות הנזק שאירע. המועצה מוסיפה וטוענת, כי יש לדחות את טענת התובע, הנסמכת על חוות הדעת של מהנדסת הבטיחות שהגיש, לפיה האתר הינו מגרש משחקים, שכן היא אינה מוסמכת לבדוק מתקני משחקים מבחינה בטיחותית וכי מדובר למעשה בפרשנות אישית חסרת כל ביסוס. יתר על כן, נטען כי יש להעדיף את חוות הדעת של מהנדס הבטיחות מטעמה מאחר ויש בה להוכיח כי הטנקים כלל אינם מיועדים לטיפוס, בין היתר, בשל היעדר שילוט המתיר טיפוס עליהם, אי התקנת אמצעי עלייה נאותים לטנקים והעובדה כי מתחם הטנקים מוקף תעלות פתוחות מסוכנות, שעל פי עדות התובע נדרש לעזרה מהוריו על מנת לעבור אותן.

     

16. אין בידי לקבל את טענות המועצה. הימצאותו של טנק עם ידית מנותקת, הנחזית להיות מחוברת, באתר שעל פי מהותו נועד למבקרים מן הציבור הרחב, מהווה מפגע המקים אחריות בנזיקין כלפי האנשים המטפסים עליו ונפגעים כתוצאה מהינתקות הידית. בהגיעי למסקנה זו, איני נדרשת להכריע בין הדעות השונות באשר להיותו של האתר גן משחקים אם לאו, והאם הוא עומד בתקנים כאלו או אחרים. מן העדות של התובע ואימו, שתוארה לעיל, עולה בבירור כי מדובר באתר המזמין מבקרים, לרבות משפחות עם ילדים, לחוות באופן בלתי אמצעי את מורשת הקרב של הלוחמים על הגנת ארצנו. משלא הוצבו שלטי אזהרה מפני טיפוס ולא הוצבו גדרות, המסקנה המתבקשת היא כי הציבור הרחב, לרבות משפחות עם ילדים, הוזמן לעלות על הטנקים על מנת להעצים את חווית הביקור ולכן היה על המועצה, כמי שאחראית לתחזוקת האתר, כפי שיפורט להלן, לדאוג לתקינות הטנקים או לחילופין לוודא כי למבקרים לא תהיה גישה אליהם. גם ראש המועצה העיד בהגינותו, כי התופעה של ילדים שעולים על טנקים באתר "לא מפתיעה אותו" (26 שו' 13; ההפניות לעדותו הן מפרוטוקול הדיון מיום 12.12.2011), וכאשר נשאל לגבי פעילות של ילדים באתר ציין "לא חשבנו ולא הקדשנו תשומת לב לעניין" (עמ' 26 שו' 1).

     

    המסקנה כי לאתר הוזמנו מבקרים, מבלי שנאסר לטפס על הטנקים, מתחזקת במיוחד לנוכח העובדה שהיו באתר שלטי אזהרה מפני תעלות פתוחות. שלטים אלו יצרו מצג כלפי המבקרים, ממנו עלה כי יש מי שאחראי לאתר ודואג לבטיחות הפוקדים אותו, וכי לו האחראים סברו כי יש סכנה בטיפוס על הטנקים היו דואגים להזהיר את המבקרים מפניה, כפי שעשו לגבי התעלות הפתוחות.

     

17. המועצה טוענת, כי היא אינה אחראית בנסיבות המקרה דנן לנזק שנגרם לתובע, שכן, השטח בו אירעה התאונה אינו חלק משטחה, וזאת בהסתמך על מספר נימוקים: ראשית, החלטת ועדה המכונה "קו כחול" של המנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון מיום 28.6.01, כ-4 חודשים עובר לאירוע, (ראו נספח 3 לתצהיר מזכיר המועצה) במסגרתה הוצא שטח האתר משטחה המוניציפאלי של המועצה (להלן: החלטת ועדת קו כחול). שנית, מכתבים שהוחלפו בין המועצה למנהל האזרחי באזור יהודה ושומרון (להלן: המנהל האזרחי), במסגרתם נכתב על ידי המנהל האזרחי במפורש כי שטח האתר אינו נכלל באדמות היישוב (ראו נספח 4 לתצהיר מזכיר המועצה- מיום 9.11.09 ומיום 14.2.10). שלישית, מכתב מאת עודד מגידו מיום 16.10.84, שכיהן כמנהל עמותת הראדר (הגוף שקדם למועצה), לממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש באזור יהודה ושומרון במסגרתו הוא מציין, כי שטח האתר הוצא מתכנית המתאר של היישוב וכי הוא מהווה מעין מובלעת תכנונית (ראה נספח ג' לתצהיר יו"ר העמותה מר נחום ברוכי (להלן: יו"ר המועצה)).

     

18. אין בידי לקבל את טענות המועצה גם בעניין זה. מן הראיות עולה, כי מתחילת דרכה של המועצה בשנת 1984 (שהחלה דרכה כעמותת גבעת הרדאר ובספטמבר 1995 הפכה למועצה מקומית), פנתה לממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש וביקשה להיות אחראית על החזקת האתר (ראו נספח ג' לתצהיר יו"ר העמותה). לאחר מכן, בשנת 1988, קיימה המועצה לאתרי הנצחה ישיבה שבה סוכם, כי האגף להנצחת החייל יסייע לעמותה בהחזקת האתר (הכוונה למועצה שכאמור החלה דרכה כעמותה) (נספח ד' לתצהיר יו"ר העמותה). המועצה לא הציגה כל ראיה שיש בה כדי להוכיח כי מי מהגורמים שהיו מעורבים בישיבה הנ"ל, לא פעלו בהתאם לסיכום הישיבה הנ"ל. ההיפך הוא הנכון. מעורבותה של המועצה בתחזוקת האתר עולה באופן ברור מן הראיות שהוצגו ולמרות הוצאתו של האתר מן השטח המוניציפאלי של המועצה מספר חודשים קודם לאירוע, המועצה המשיכה לנהוג באתר באותו האופן שבו נהגה בו קודם לכן. המועצה דאגה ודואגת לניקיון האתר, לרבות ריקון פחי האשפה וניקיון השירותים, וקיימה ומקיימת בו אירועים וטקסים, לפני ואחרי תכנית "הקו הכחול" (ראו סעיף 12 לתצהיר של מזכיר המועצה). המועצה דאגה ודואגת לקבל תקציבים מאת רשויות המדינה עבור האתר (ראו נספחים ו'-ט לתצהיר של יו"ר העמותה לגבי מעורבות המועצה באתר לפני תכנית "הקו הכחול", ונספח יא' 1- יב' 3 לגבי מעורבותה לאחר תכנית "הקו הכחול"). והמועצה בטחה ומבטחת את האתר, במסגרת הביטוח של כלל היישוב (ראו נספחים ה'1 –ה'3 לתצהיר הנ"ל לגבי הביטוח לפני תכנית הקו הכחול ועדות מזכיר המועצה, עמ' 19 שו' 33 ועמ' 26 שו' 21 לגבי הביטוח לאחר התוכנית הנ"ל). והמועצה היא הגורם אותו דואגים ליידע בכל פעם שגורמים כלשהם מגיעים לטפל באתר (עמ' 31 שו' 1) וכפי שהעיד במפורש מזכיר המועצה:

     

    " ...שטח האנדרטה הוא 10 דונם הוא מהווה מרכז היישוב הר-אדר, לב היישוב שלחנו, אנו למרות שלא הרגשנו עצמנו כבעלי השטח התייחסנו אליו כאקס טריטוריאלי ולא יכולנו להתעלם ממנו ואי אפשר היה להרשות למועצה המקומית ולגופים לפני כן שהשטח הזה לא יטופל.

    שלחנו עובד שמדי פעם ינקה. פעלנו בשיתוף פעולה עם עמותת הראל, בניסיון לגייס משאבים ותרומות לפיתוח האתר יחד עם עמותת הראל". (עמ' 21 שו' 6-9).

     

    ובהמשך מציין מזכיר המועצה: "כל הזמן יש לנו עניין בשטח, עובדה שעשינו שם הרבה פעולות" (עמ' 24, שו' 26).

     

19. אין בטענת המועצה כאילו עשתה כן מתוך הערכה ורצון טוב לשמור שהאתר יהיה מכובד, ומאחר והאתר ממוקם בלב היישוב הר- אדר (עמ' 21 שו' 5, עמ' 23 שו' 3, לפרוטוקול הדיון מיום 12.12.2011) כדי לשנות ממסקנה זו. לו סברה המועצה כי יש בשינוי שטחה המוניציפאלי בעקבות החלטת "קו כחול" כדי לשנות מאחריותה לאתר, היה עליה להעביר את האחריות באופן מסודר לגורם אחר שיחליף את מקומה. גם מזכיר המועצה שנשאל בעניין זה אישר כי סביר היה לפעול להעברת האחריות באופן מסודר וכי הדבר ברח "מתחת לידיים"( עמ' 24 שו' 14).

     

20. טוענת המועצה, כי כפי שעולה מהסכם ההרשאה לתכנון ופיתוח משנת 1989 שנחתם בין המדינה לעמותה (להלן: הסכם ההרשאה) ומעדותו של יו"ר העמותה, הקמת האתר והבאת הטנקים אליו נעשו בשיתוף פעולה בין המנהל האזרחי, קרי המדינה, לבין העמותה, ללא כל מעורבות של המועצה, עוד בטרם היא הוקמה, ומכאן שיש להטיל את האחריות עליהן ולא על המועצה.

     

21. גם טענה זו אין בידי לקבל. כפי שצוין לעיל, פעילות המועצה הינה המשך ישיר לפעולתה של עמותת גבעת הרדאר, ולכן הפעילות של עמותת גבעת הרדאר לפני שנת 1995, כמוה כפעילות של המועצה ויש לייחס לה את הפעילות של עמותת גבעת הרדאר, באתר, כפי שעולה מנספחים ג' וד' לתצהיר יו"ר העמותה.

     

22. לעניין מעורבותם של יתר הצדדים, הרי שאף אם נכונה טענת המועצה, כי היה על המדינה או העמותה לדאוג לתחזוקת הטנקים (ולכך אשוב בהמשך), אין בכך כדי להסיר את האחריות מן המועצה. המועצה תחזקה את האתר ונהגה בו מנהג בעלים, ואף אם לא ראתה עצמה מוסמכת או מורשית לתחזק את הטנקים, היה עליה לפקח ולדאוג לכך שמי שאחראי לתחזוקת הטנקים יקיים את חובותיו בעניין זה.

     

23. מכל הטעמים שלעיל, הגעתי למסקנה כי המועצה התרשלה כלפי התובע בכך שלא דאגה לתחזוקת הטנק וכן לשילוט וגידור מתאים. התרשלות זו גרמה לתובע נזק ולכן היא חייבת לפצות את התובע בגין נזק זה.

     

    אחריות העמותה- צד ג'

     

24. לטענת העמותה, זיקתה לאתר מסתכמת בהסכם ההרשאה במסגרתו הורשתה לתכנן ולפתח את האתר. לטענתה, מסעיף 8 להסכם ההרשאה עולה בבירור, כי לאחר תום תקופת ההרשאה, 7 שנים, קרי בשנת 1996, אין לעמותה כל סמכות לפעול בשטח האתר, ומכאן שאין היא אחראית לאירועים המתרחשים בו. העמותה ציינה, כי אחריותה באתר הינה אך אחריות מוסרית שהיא חבה כלפי לוחמי החטיבה, אולם בכך לטענתה, אין כדי להטיל עליה את האחריות לתחזוקת האתר, תקינותו ובטיחותו.

     

25. יו"ר העמותה הוסיף וציין, כי עוד בשנת 1996, סמוך לאחר כינונה של המועצה, הכירה האחרונה בכך שהאתר הינו חלק בלתי נפרד משטחה המוניציפאלי, ובהתאם לכך פעלה להסדרת פוליסת ביטוח צד ג' הכוללת את שטח האתר.

     

26. עוד ציין, כי המועצה היא שדואגת באופן קבוע ויומיומי לטיפוח האתר ופיתוחו, וכי היא גם עושה בו שימוש לצורכי פעילות קהילתית תרבותית מגוונת עבור תושביה. לתצהיר צורפו פניות של המועצה לאגף להנצחת החייל וקק"ל בבקשה לקבלת תקציב לשם שיפוץ האנדרטה (ראה מכתבים מיום 10.2.00; 28.2.00; 4.6.00). כמו-כן, צורפו עלונים שהפיצה המועצה בקרב תושביה שכותרתם "תרבות בהר-אדר", בהם הוזמנו התושבים לאירועי תרבות שונים שחלקם התקיימו באתר כגון, טקס יום הזיכרון לחללי צה"ל וטקס ט"ו בשבט ונטיעות לכל המשפחה (ראה נספח י' לתצהיר).

     

27. העמותה טוענת, כי גם המדינה ראתה במועצה כאחראית על האתר, כעולה לטענתה מתכתובות שונות בין מזכיר המועצה דאז, מר דוד אפרתי, לבין ראש תחום בינוי ממשרד הביטחון בנוגע להקצאת תקציב לצורך הקמת מבנה שירותים באתר (ראו נספחים יא' 1-3 לתצהיר), כמו גם ממכתב מיום 3.12.01 בו המועצה הציעה להעביר את התקציב ישירות אליה, שכן היא שתבצע את הפרויקט ותהיה אחראית עליו, בתיאום עם יו"ר העמותה (נספח יא'2 לתצהיר).

     

28. אכן מעורבותה של המועצה בתחזוקת האתר והשימוש בו לצרכיה עולה היטב מחומר הראיות, כפי שפורט בהרחבה לעיל, ואולם האחריות של המועצה אינה עומדת לבדה. גם מעורבותה של העמותה בתחזוקת האתר בכל הנוגע לחלקי המורשת שבו, להבדיל מהגינון, הניקיון והתברואה, עולה היטב מחומר הראיות. כך, בתעודת ההתאגדות של העמותה מצוין באופן מפורש, כי אחת ממטרותיה העיקריות היא "פיתוח טיפוח ואחזקת אתר הזיכרון של חטיבת הראל בגבעת הראדאר".

     

29. זאת ועוד, יו"ר העמותה אישר בתצהירו, כי העמותה פעלה "לקיום סיורים מודרכים במקום, הצבת שלטי זיכרון לעמותה ושמות הנופלים" (סעיף 12 לתצהירו) וכן העמותה מודה בסיכומיה כי סמל העמותה הופיע על שלטי האזהרה מפני התעלות הפתוחות, יחד עם סמל המועצה (ראו סעיף 49 לסיכומי העמותה).

     

30. מעורבותה של העמותה באתר, יחד עם המועצה, עולה היטב גם מן הנספחים שצורפו לתצהיר יו"ר העמותה. כך לדוגמה אנו מוצאים במכתב בו מזכיר המועצה "מרגיע" את הנהלת העמותה וכותב לה כי הפוליסה "מכסה גם את תחום אתר אנדרטת הראל כולל מגדל האנדרטה וכלי הרכב המשוריינים הנמצאים באתר" (ראו נספח ה'1 לתצהיר של יו"ר העמותה). זאת ועוד, במכתב נוסף בו פנה יו"ר המועצה בבקשה לקבלת תקציבים ממשרד הביטחון עבור האתר, הוא מציין כי הוא מבקש לפתח ולטפח את האתר "בשיתוף מלא עם עמותת הראל" (נספח ו' לתצהיר של יו"ר העמותה), ובהמשך יו"ר המועצה מוצא לנכון אף לעדכן את העמותה לאחר הקמת מבנה השירותים באתר (נספח יא' 4 לתצהיר הנ"ל), ולבסוף, השתתפות נציג העמותה בכל הדיונים של המועצה שסיכומיהם מתוארים בנספחים ט', יב'1- יב'3, ובמיוחד בסיכום הדיון מיום 24.10.2000 (נספח יב'2) בו נקבע במפורש כי העמותה היא זו שתפנה ל"יד לשריון" ולפיקוד המרכז ותבקש כי התיקונים והצביעה של הרק"ם (רכב קרבי משוריין,) יעשו על ידם.

     

31. יתר על כן, יו"ר עמותה מעיד מפורשות כי "העמותה סייעה למועצה המקומית להשיג תמיכה ממשרד הביטחון" (בעמ' 61 שו' 18).

     

32. המעורבות המיוחדת של העמותה בתחזוקת הטנקים עולה גם מדאגתה למצבם, כפי שעולה מסעיף 5 לתצהיר המשלים של יו"ר העמותה ומעדותו (עמ' 64 שו' 15-32, עמ' 65 שו' 1-5), כמו גם מעדותו של מזכיר המועצה לפיה מר אבידר (קודמו בתפקיד של יו"ר עמותה) היה מעורב בהחלפה של טנקים באתר (עמ' 23 שו' 15-20).

     

33. בהקשר זה מקובלת עליי טענת המדינה בסעיף 17 לסיכומיה, לפיה לא ניתן להפריד בין תחזוקת האתר מבחינת תוכנו לבין תחזוקתו מן הבחינה הפיזית, וכי כל מהותו של האתר הוא במיקומו הפיזי, המקום בו התנהלו הקרבות בהם השתתפו הלוחמים שאת זכרם מבקשים לקדש ולכבד באמצעות הפעילות באתר.

     

34. יצוין, כי מעורבות העמותה שפורטה לעיל, עולה גם מראיות המתייחסות לתקופה שלאחר שנת 1996 שאז לפי טענתה תם הסכם ההרשאה, וכפועל יוצא, הסתיים חלקה בניהול האתר. זאת ועוד, כפי שיפורט להלן, התנהגות הצדדים להסכם ההרשאה (המדינה והעמותה) אינה מלמדת על סיומו. מכל מקום, העמותה לא הציגה כל ראיה לשינוי נהליה או פעילותה באתר לאחר שנת 1996, או כי חדלה להיות מעורבת באחזקתו. כאן המקום לציין, כי טענות העמותה בקשר לקיומה של פגישה בין נציג העמותה מר צבי דהב ובין המועצה, במסגרתה הועברה בעל-פה האחריות לאתר מן העמותה למועצה (ראו עדות יו"ר העמותה בעמ' 61 שו' 1-3 לפרוטוקול הדיון מיום 30.1.2013) לא הוכחה, ומכל מקום היה על הצדדים לדאוג לחלוקת האחריות באופן מסודר ולא בשיחה בעל-פה. משכך, אני דוחה את הטענה כי אחריות העמותה לאתר, כפי שהיא מודה בה לגבי המועדים שלפני שנת 1996, הסתיימה בסופה של שנה זו .

    אחריות המדינה

     

35. טענות המועצה, העמותה וההורים (להלן: "הצדדים") בקשר לחלקה של המדינה באחריות לנזק, מתבססים על זיקתה של המדינה למקרקעין עליהם הוקם האתר, וכן על זיקתה לטנק שהליקוי בו גרם לנזק.

     

    אחריות המדינה מכוח בעלותה במקרקעין

     

36. המקרקעין עליהם מצוי האתר בו ארעה התאונה, הינם בבעלות המדינה. במצב הדברים הרגיל, בעל קרקע חב חובת זהירות כלפי המבקרים בשטחו והוא עשוי להימצא אחראי כאשר קיים ליקוי במתקן הנמצא בשטחו.

     

37. אלא שמעמדה של המדינה שונה ממעמדו של כל בעל מקרקעין אחר. בשל היקף השטחים שבבעלותה, אין זה סביר להטיל על המדינה אחריות בנזיקין רק בשל בעלותה על מקרקעין. לכן, נקבע בסעיף 8 לחוק הנזיקים האזרחיים (אחריות המדינה), תשי"ב – 1952, (להלן: סעיף 8) כי "אין המדינה אחראית בנזיקים בתורת בעלת נכס שהוקנה לה מכוח חוק בלבד, כל עוד לא קנתה אחיזה בנכס". בהתאם לכך נקבע בפסיקה כי עצם הבעלות על מקרקעין איננה מטילה על המדינה חובת זהירות כאשר היא איננה מחזיקה במקרקעין (ראו ע"א 3887/01 סויסה שגיב ואח' נגד חברת מוסדות חינוך ותרבות והתחדשות שכונות אשקלון בע"מ, פסקה 5 [פורסם בנבו] ( 10.12.2002).

     

38. בטרם אדון בטענות הצדדים בקשר לחזקה שיש למדינה באתר והאם היא קנתה אחיזה בו, אדון תחילה בטענה חדשה שהעלתה המועצה בסיכומי התשובה, בכל הנוגע לתחולת הוראת סעיף 8 בנסיבות המקרה דנן. המועצה טוענת, כי המדינה קנתה לה אחיזה בנכס שכן, בהסכם ההרשאה מצוין במפורש כי הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש הוא המנהל של האתר (ההדגשה במקור, ראו סעיף 2 לסיכומי התשובה של המועצה). כמו-כן, טוענת המועצה כי הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש הינו גוף סטטוטורי נפרד מן המדינה, ולכן הוראת סעיף 8 אינה רלוונטית לענייננו.

     

39. לנוכח העלאת הטענות בשלב הסופי של ההליך, לא ניתן לבררן ורק מן הטעם הזה דינן להידחות. למעלה מן הצורך, אציין כי ניהול הקרקעות על ידי הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש איננו ניהול במובן שאליו מתכוונת המועצה. הניהול מתבטא בהקצאת קרקעות (בדומה לתפקיד של מנהל מקרקעי ישראל) ולא בניהול תחזוקתן. כך גם עולה מנוסח הסכם ההרשאה בו מצוין בפתיח "והואיל הממונה הקצה לקמ"ט את האתר ונתן לו הוראה להחכירו למטרת הנצחת חטיבת הראל". בכל הנוגע להיותו של הממונה על הרכוש הממשלתי הנטוש גוף סטטוטורי נפרד, לא הובאו ראיות לעניין זה ומכל מקום לנוכח תפקידו האמור, הדומה במהותו לתפקיד של מנהל מקרקעי ישראל לא סביר לראותו כגוף נפרד לעניין סעיף 8.

     

40. הצדדים טוענים כי במקרה דנן החזקה באתר נותרה בידי המדינה, שכן, הסכם ההרשאה מכוחו קיבלה העמותה זכויות באתר, תם שנים רבות קודם לאירוע הנדון.

     

    אין בידי לקבל טענות אלה.

     

41. סעיף 29(ב) לחוק השכירות והשאילה, התשל"א – 1971, קובע כדלקמן:

     

    " לא הוסכם על תקופת השאילה או שהצדדים המשיכו לקיימה לאחר תום התקופה שהוסכם עליה בלי לקבוע תקופה חדשה, רשאי כל צד לסיים את השאילה על ידי מתן הודעה לצד השני זמן סביר מראש".

42. כפי שפורט לעיל, לאחר שנת 1996, בתום תקופת הסכם ההרשאה המקורי, לא חל שינוי בהתנהלותה של העמותה באתר, והיא המשיכה לדאוג לתחזוקתו ולתקינותו, ולכן המסקנה המתבקשת היא, כי הצדדים המשיכו לקיים את הסכם ההרשאה מבלי לקבוע תקופת הרשאה חדשה. העמותה לא הודיעה, בכתב או בעל-פה, על רצונה להשתחרר מהסכם ההרשאה, ולכן בהתאם לדיני השכירות והשאילה ההסכם המשיך לחול גם בתקופה שבין 1996 ועד מועד התאונה.

     

43. על חזקתה של המועצה בשטח, בנוסף לזו של העמותה, פירטתי בהרחבה לעיל. משהמסקנה אליה הגעתי היא, כי העמותה והמועצה הן שהחזיקו בשטח וניהלו אותו כרצונן, הרי שאין להטיל על המדינה אחריות בגין עצם בעלותה על השטח. טענות הצדדים לפיהן המדינה סייעה בתחזוקת האתר אינן מגובות בראיות, ואין בעובדה כי היא העבירה מדי פעם סיוע כספי למועצה עבור תחזוקת האתר (ראו למשל נספח ד' מיום 14.1.14 ונספח יא'1 מיום 12.11.2001 לתצהיר של יו"ר העמותה) כדי להעיד על חזקה במקום, כלל ועיקר.

     

44. הצדדים טוענים, כי אף אם בתחילת הדרך המדינה דאגה להסדרת העברת החזקה בקרקע לעמותה, ואף אם לא הוכח כי היא החזיקה בשטח האתר בעת התאונה, המדינה התרשלה בכך שבמהלך השנים, חלוקת האחריות בין העמותה ובין המועצה בכל הנוגע לתחזוקת האתר לא הייתה ברורה, כפי שעולה מן המחלוקות בין השתיים בתיק זה. על פי הטענה, על המדינה כבעלת השטח היה לדאוג לחלוקה מסודרת של האחריות בין שתי המחזיקות.

     

45. גם טענה זו אין בידי לקבל. אמנם אין להוציא מכלל אפשרות מקרים בהם תוטל אחריות על המדינה מקום בו היא מודעת למחדלים באופן ניהול השטח שאותו היא השכירה או השאילה (ראו למשל ת"א 13666-04-10 ש' ואח' נ' מועצה מקומית מטה יהודה ואח' בעמ' 10 שו' 35 (25.3.12), או במקרים בהם המחזיק המקורי מצרף גורמים נוספים באופן המחייב הסדרת חלוקת האחריות ביניהם. כך אולי במקרים בהם המחזיק המקורי מערב בתפעול השטח גורמים שאינם ראויים, אולם, אין זה המקרה בענייננו. העובדה שבמהלך השנים המועצה נטלה חלק בתחזוקת האתר, לא פגעה ולא הייתה אמורה לפגוע ברמת תחזוקת האתר אלא להיפך. צירופה של המועצה לתחזוקת האתר, הוסיפה והגבירה את הסיכויים לעמידתה של העמותה בחובותיה כלפי ציבור המבקרים, שכן, כפי שהעידה על עצמה העמותה בסיכומיה, מקורותיה הכספיים מוגבלים. העובדה שהמועצה והעמותה פעלו יחד לתחזוקת האתר הביאה לשדרוג המקום ולפריחתו. בנסיבות אלו, המדינה לא הייתה אמורה לצפות כי גורמים אלו לא יסדירו באופן נאות את חלוקת האחריות ביניהן, ולכן אין להטיל עליה אחריות בשל המחלוקת שעלתה בעניין זה.

     

    זיקתה של המדינה לטנקים המצויים באתר והאחריות הנגזרת מכך

     

46. המדינה אינה חולקת על כך שהטנקים הועברו לאתר מידי צה"ל והצדדים בצדק לא טענו כי הטנק הועבר לאתר כשהוא פגום. השאלה הנשאלת היא, האם ההעברה הפיזית של הטנקים לאתר, הייתה גם העברה מן ההיבט המשפטי באופן זה שהבעלות והאחריות על תקינות הטנקים עברה אל המחזיקים באתר.

     

47. המדינה טוענת, כי הבעלות בטנקים הועברה לעמותה וכי אין הוראה בדין המחייבת כי העברת הבעלות תעשה בכתב. לטענתה, על העברת הטנקים מידי צה"ל לעמותה חל סעיף 3 לחוק המתנה לפיו, חזקה שמקבל מתנה הסכים לקבלה זולת אם הודיע על דחייתה, ולפיכך, בענייננו, יש לראות בעמותה כבעלת הטנק על כל המשתמע מכך.

     

48. לביסוס טענותיה בעניין הבעלות על הטנקים, המדינה הגישה תצהיר מאת מר שמואל ציון המשמש בתפקיד עוזר ראש האגף לסיוע ייצוא בטחוני של מוצרי תעשיות ביטחוניות וחברות ביטחוניות מזה 22 שנים.

     

49. מר שמואל ציון תיאר בתצהירו כי הוראת משרד הביטחון מס' 50.01, שכותרתה "הענקת נשק", היא המסדירה את נושא העברת כלי רכב משוריינים ישנים או בלתי תקינים (להלן: רק"ם) מצה"ל לעמותות העוסקות בהנצחה או הקמת אנדרטאות ואתרי זיכרון. בהתאם להוראה זו, עם קבלת הרק"ם, מקבל לידיו אותו גורם את הבעלות והאחריות הבלעדית לנזק או פגיעה בגוף העלולים להיגרם מהרק"ם לאחר מסירתו. זאת ועוד, על פי נספח ב' להוראה זו הנושא בכותרת "כתב הצהרה והתחייבות", הגורם המקבל את הרק"ם מקבל על עצמו גם אחריות מלאה ובלעדית לכל נזק או אובדן לרכוש או פגיעה בגוף מהרק"ם, מכל סיבה שהיא או נסיבות כלשהן, וכן הוא מתחייב לשפות את משרד הביטחון בגין חיוב שיחויב בו עקב נזק כלשהו לגוף או לרכוש מהרק"ם מכל סיבה שהיא. לבסוף, הצהיר מר ציון כי לא נמצא כתב הצהרה שכזה לגבי הטנקים שבאתר ההנצחה של חטיבת הראל בהר-אדר, וכי מדובר באתר שהוקם לפני כ- 40 שנה.

     

50. מר ציון נחקר על תצהירו ביום 12.9.12, ובמהלך החקירה נדרש לשאלות רבות בנושא קיומו של נוהל להעברת נשק לעניין הטנקים שהוצבו באתר, המסדיר את נושא האחריות המשפטית לנשק. מר ציון השיב כי מפאת השנים הארוכות שעברו מאז, למעלה משלושים שנים, תקופה בה לא עבד במשרד הביטחון, לא ניתן למצוא מסמכים הקשורים להסדרת העברתם של הטנקים (עמ' 48 שו' 18-26). מר ציון הגיש לבית המשפט נוהל המסדיר את נושא העברה של רק"ם מיום 30.9.86, (סומן נ/1) אך ציין כי היה נוהל גם קודם לכן (עמ' 48 שו' 8). מר ציון לא ידע לענות האם בעת העברת הטנקים לאתר, היה נוהל שהסדיר את העברתם והאם נערכו מסמכים בקשר להעברה.

     

51. באשר לאחריות המדינה לנעשה בנשק לאחר מסירתו, מר ציון העיד כי כאשר נשק עובר לרשות גופים אחרים מחוץ למשרד הביטחון וצה"ל, לא מדובר בציוד שיש ליתן לגביו הדרכה מאחר והוא הופך למוצר "מת" שלא זקוק לתחזוקה, וצביעתו מתבצעת לשם רק כדי לשמר את המראה של הטנק (עמ' 49, שו' 31). בהמשך הוסיף, כי משרד הביטחון לא מפקח על הנשק לאחר מסירתו וכי לא קיים מנגנון המסדיר פיקוח על ציוד מהסוג הזה שהועבר לאנדרטאות השונות (עמ' 51, שו' 11-30).

     

52. הצדדים טוענים מנגד, כי מהעדר מסמך המעיד על כך שהטנקים הועברו למאן דהוא מידי המדינה, בהתאם לנוהל הקיים להעברת נשק, כפי שעלה מעדותו של מר שמואל עציון, יש להסיק כי הטנקים עודם בחזקת המדינה ומכאן אחריותה להם. הצדדים טוענים, כי לא הוצגה כל ראיה הפוטרת את המדינה מאחריות לנזקו של התובע, במיוחד נוכח עדותו של מר ציון לפיה אין בנמצא מסמך המעיד על מסירת האחריות על הטנקים המצויים באתר לגורם אחר, חרף קיומו של נוהל המחייב העברה מסודרת.

     

53. אין בידי לקבל טענות אלה. על פי עדותו של מר שמואל עציון, שלא נסתרה, הטנק הועבר לאתר לפני למעלה משלושים שנה (עמ' 48 שו' 18 לפרוטוקול הדיון מיום 12.9.2012).

     

54. בנסיבות אלו, לא ניתן להסיק מהעדרם של מסמכים הנוגעים להעברת טנקים באותה התקופה, כי הטנקים לא הועברו לעמותה מן ההיבט המשפטי. אמנם נכון וראוי היה להסדיר את אופן העברת הטנקים בצורה מסודרת, כפי שהדבר נעשה היום, בהתאם לנוהל אותו ציין מר ציון, ואולם, העדר נהלים או מסמכים בעניין זה אינם מעידים על הותרת הבעלות על הטנקים בידי המדינה, ובוודאי שאין בה כדי להותיר את האחריות על תחזוקתם בידיה.

     

55. מדובר בטנקים שבעת העברתם לאתר, לא היו עוד בשימוש של צה"ל, ומכאן שלצה"ל לא היה כל עניין בהותרת הבעלות בידיו. בנסיבות אלו, הדעת נותנת כי העברתם הפיזית לאתר תוך מתן הזכות להחזיק ולהשתמש בהם, הינה גם העברה מן ההיבט המשפטי (השוו להגדרת "בעלות במיטלטלין" בסעיף 2 לחוק המיטלטלין, התשל"א - 1971) וככל שהצדדים טוענים אחרת, היה עליהם להציג ראיות בעניין זה.

     

56. הצדדים טוענים, כי הבעלות והאחריות לתחזוקת הטנקים נותרה בידי המדינה למרות העברתם הפיזית לאתר. לטענתם, הדבר עולה מן העובדה שחיילי צה"ל נהגו מעת לעת לבוא ולתחזק את הטנקים, ובעניין זה הם מפנים לעדותו של אל"מ איציק רונן ששימש כמפקד חטיבת הראל משנת 2008 ועד אמצע שנת 2012.

     

57. אל"מ רונן הצהיר כי במשך השנים בהן כיהן כמפקד החטיבה, הגיעו חיילי החטיבה פעם אחת בלבד לאתר, בחודש מאי 2010, כדי לסייע בתחזוקתו, וצבעו את הטנקים המוצבים בו. החיילים הגיעו בעקבות פניית המועצה בבקשת סיוע מהחטיבה בארגון טקס יום הזיכרון. כמו-כן, ציין אל"מ רונן כי חיילי החטיבה נהגו לפקוד את האתר לשם ציון מורשת החטיבה, וכי במהלך ביקורים אלה החיילים לא ביצעו כל עבודת תחזוקה באתר.

     

58. ביום 12.9.12 זומן אל"מ רונן לחקירה על תצהירו, במסגרתה ציין כי ביום הזיכרון למלחמת ששת הימים קיימו המועצה והעמותה טקס משותף באתר, וכחלק מההיערכות לטקס פנתה המועצה לצה"ל כדי שישלח חיילים שיסייעו בניקוש עשבים וצביעת הטנקים (עמ' 40 שו' 30). אל"מ רונן הוסיף וציין, כי החיילים בצעו את העבודה יחד עם תלמידי בית הספר הר אדר כי ראו בכך ערך חינוכי. בהמשך סיפר, כי לקראת מועדי חגים או ימי זיכרון של אחת ממלחמות ישראל, חיילי צה"ל מגיעים לאנדרטאות ומסייעים בצביעתן, ולפיכך ייתכן ובמועדים אחרים נקראו יחידות צבאיות נוספות לבצע עבודות מסוג זה באתר (עמ' 44, שו' 13-16).

     

59. בהמשך נשאל אל"מ רונן לאיזה גורם הוא או אחד מחייליו היה פונה במידה ותוך כדי צביעת טנקים היה מבחין בחלק רופף או מסכן, ועל כך השיב כי החיילים כלל לא נדרשו להתעסק בחלקי הטנקים אלא רק לצבוע אותם (עמ' 41, שו' 8), כי במצב כזה היו מדווחים על המפגע לגורם כלשהו מהמועצה שכן הטנקים והאנדרטה אינם של צה"ל (עמ' 42 שו' 6) וכי סיוע החיילים נעשה מתוך גאווה במורשת של חטיבת הראל והוא ניתן כשירות ומחווה של רצון טוב למועצה (עמ' 43 שו' 2). אל"מ רונן בעדותו מציין כי סיוע לקהילה הינו ערך של צה"ל וכי לצה"ל כצבא העם יש עניין בשילובם של החיילים בסיוע בניקיון וצביעה של אנדרטאות (עמ' 44 שו' 8 ואילך).

     

60. מן העדות של אל"מ רונן עולה, כי הסיוע של החיילים בצביעת הטנקים לא נבע מאחריות לתחזוקתם אלא הוא נעשה לבקשת המועצה ומתוך "גאוות יחידה" במובן הפשוט והטהור שלה, וכחלק מערכי צה"ל ורצון לסייע לקהילה. בנסיבות אלו, אני דוחה את הטענה לפיה הסיוע של החיילים בצביעת הטנקים בהזדמנויות שונות, מעידה על אחריות צה"ל לתקינות הטנקים. זאת ועוד, מנספח יב' 2 שצירף יו"ר העמותה לתצהירו עולה, כי המועצה והעמותה ראו עצמן אחראיות לתקינות הטנקים, ולכן בישיבה מיום 24.10.2000, הן סיכמו ביניהן כי בכל הנוגע לתיקונים וצביעת הרק"ם, עמותת הראל תפנה ל"יד השריון" ולפיקוד מרכז "ויבקשו שהביצוע יהא על ידם". מכאן ברור, כי הצדדים לא ראו את צה"ל כאחראי לתקינות הרק"ם, אלא מצאו לנכון לבקש ממנו סיוע כאקט של רצון טוב.

     

61. לנוכח כל האמור לעיל, לא מצאתי לייחס למדינה אחריות לנזקו של התובע.

     

     

    אחריות הורי התובע

     

     

62. המועצה הגישה הודעת צד ג' כלפי ההורים. (גם המדינה הגישה הודעת צד ד' כלפי ההורים ואולם לנוכח דחיית התביעה כנגד המדינה אין צורך לדון בטענותיה). לטענתה, אליה הצטרפה גם העמותה, ההורים אחראים לנזק שנגרם לתובע משלא מנעו ממנו לטפס על הטנק, לא עמדו בסמוך אליו במועד התאונה ולא השגיחו עליו כראוי. על פי הטענה, ההורים הפקירו את התובע לשחק כאוות נפשו, לא השגיחו עליו ברמה הנאותה המתבקשת מגילו ומנתוני השטח בהעדר שילוט המתיר טיפוס, בהעדר מדרגות המיועדות לטיפוס ובהיות התובע נמוך מן הטנק שלא היה מסוגל לראות את הידית.

     

63. הורי התובע טוענים מנגד, כי לא היה באפשרותם לצפות או למנוע מראש את קרות התאונה ואת הנזק שגרמה לתובע, שכן הם לא ציפו ולא יכלו לצפות כי ידית הטנק תתנתק ממקומה. כמו-כן, הם טוענים כי היו בקרבת מקום והשגיחו על התובע כנדרש מהורים סבירים.

     

64. לאחר שבחנתי את טענות הצדדים, נחה דעתי כי בנסיבות המקרה דנן אין מקום להטיל אחריות על ההורים. למסקנה זו הגעתי מבלי צורך להכריע בשאלה, היכן היו הורי התובע בעת קרות התאונה והאם השגיחו עליו כיאות בעת שהתירו לו לעלות על הטנק, זאת מן הטעם שאין קשר סיבתי בין המחדל הנטען מצד ההורים ובין התאונה.

     

65. אסביר את מסקנתי. גם במצב בו ההורים היו מקיימים את כל המוטל עליהם על פי דין, ומשגיחים על הילד באופן ראוי, עומדים לידו ומוודאים כי יש לו את היכולת הפיזית, בהתאם לגילו וחוסנו, לעלות על טנק בגודל ובצורה של הטנק מושא דיוננו, לא היה בכך כדי למנוע את התאונה או להקטין את הנזק שנגרם כתוצאה ממנה כיוון שהליקוי בטנק היה נסתר. למעלה מן הצורך, אציין כי לא שוכנעתי כי ההורים הפרו את חובת הזהירות המוטלת עליהם. התובע העיד, כי בעת קרות התאונה אביו עמד כ- 10 מטרים לפניו (עמ' 21 שו' 18), וגם אמו העידה כי עמדה מאחורי התובע, בסמוך אליו, בעת קרות האירוע (עמ' 15 שו' 1). לגבי צורת הטנק, האם העידה כי הגובה שנדרש לטפס כדי לעלות על הטנק היה "בגובה קטן" (עמ' 15 שו' 11) ומהנדסת הבטיחות ציינה בחוות דעתה כי התובע היה נמוך ממקום הימצאו של החלק בו אחז בטנק בכ- 22 ס"מ. בנסיבות אלו, איני סבורה כי העובדה שהורים לילד בן 8 אפשרו לו להתקדם מספר מטרים לפניהם, בעת שהם רואים אותו עולה על טנק, שאינו נחזה כלקוי, ואינו מחייב טיפוס רציני על מנת לעלות עליו, ובהעדר שלטים שאוסרים על הטיפוס, יש בה ללמד על הפרת חובת הזהירות של ההורים.

     

    חלוקת האחריות בין המועצה והעמותה

     

66. לאור כל האמור, מסקנתי היא כי המועצה אחראית כלפי התובע לנזק שאירע לו בגין הליקוי בטנק וכי לנוכח פעולתם המשותפת של המועצה והעמותה בתחזוקת האתר יש לקבל את ההודעה לצד השלישי באופן חלקי. בהתאם לסעיף 11 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), התובע רשאי לתבוע את מלוא נזקו מן המועצה, כפי שאכן עשה, ואת שיעור החזרה של המועצה מאת העמותה יש לקבוע על בסיס ההלכה הנוגעת למעוולים במשותף, בהתאם לסעיף 84(ב) לפקודת הנזיקין "על פי הצדק והיושר בהתחשב במידת אחריותו של האדם לנזק".

     

67. מן הראיות שהוצגו לעיל עולה, כי המועצה והעמותה פעלו במשותף בכל הנוגע לתחזוקת האתר. השאלה היא כיצד נכון לחלק את האחריות בניהן. לעמותה זיקה רבה יותר לטנק מאשר לחלקים אחרים באתר (למשל, לספסלים), שכן הטנק הוצב באתר לשם עדות זיכרון, ומטרת העמותה היא לשמר זיכרון זה. יחד עם זאת מדובר בטנק שיצא מכלל שימוש והפעולות הנדרשות לשם תחזוקתו אינן שונות במהותן מגינון ניקיון או צביעת ספסלים, שאין חולק כי המועצה אחראית לביצועם. בנסיבות אלו, ובשים לב לעובדה כי למועצה יש את המשאבים הכספיים לתחזוקת האתר, מצאתי לייחס למועצה והעמותה אחריות במידה שווה.

     

    הנזק

    הנכות הרפואית והשפעתה על כושר ההשתכרות והגריעה מכושר ההשתכרות

     

68. בעקבות הנפילה מן הטנק, התובע נפגע באצבעות 2,3,4,5 בידו הימנית הדומיננטית. אובחנו שברים של הגליל המקורב באצבע השנייה וכן בגלילים האמצעיים של אצבעות 3 ו- 4. באצבע 5 אובחן שבר בגליל המרוחק, וכן הייתה פגיעה ניכרת ברקמות הרכות. התובע עבר שני ניתוחים וקיבוע השבר עם פין מתכתי באצבע 5. המומחה בתחום כף היד, מטעם התובע, ד"ר אבנר קרב, חיווה דעתו כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 10% בגין אצבע 4, ו- 10% בגין אצבע 5. לעומתו, המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' יואל אנג'ל, סבר כי לתובע נותרה נכות צמיתה בשיעור 5% בגין הפגיעה באצבע 5. בשל הפער בין חוות הדעת, מונה מומחה מטעם בית המשפט בתחום האורתופדיה, ד"ר פינסטרבוש (להלן: המומחה). לגבי אצבע 5 מצא המומחה כי הגליל המרוחק קצר בסנטימטר ביחס לכף היד השנייה, הציפורן קטנה וסוטה פנימה תוך כיפוף וקיימת צלקת רגישה למגע באורך של כ -2 סנטימטרים. בשים לב לאמור, המומחה קבע לתובע נכות בגין אצבע 5 בשיעור 8% וציין, כי היא "כוללת הפרעה אסטטית, תפקודית ורגישות למגע וקור". לגבי אצבע 4 מצא עיבוי במפרק הבין גלילי המקורב וחוסר כיפוף מלא של האצבע, כאשר נותר רווח של כסנטימטר אחד בין קצה האצבע לכף היד. בשים לב לאמור המומחה קבע לתובע 5% נוספים עבור אצבע 4 בגין רגישות לקור והימנעות מהשתתפות בפעילות ספורט הדורשת הפעלת ידיים. ביתר האצבעות לא נותרה נכות. כן נקבעה נכות זמנית בשיעור 100% למשך חודש, בשיעור 30% למשך חודשיים נוספים, ובשיעור 20% עד סוף השנה מיום התאונה.

     

69. הצדדים ויתרו על חקירת המומחים מטעמם, כמו גם על חקירת מומחה בית המשפט. בנסיבות אלו, בשים לב לכך שבדיקת התובע העדכנית ביותר בוצעה על ידי מומחה בית המשפט ומסקנות חוות דעתו מנומקות כראוי, אני מוצאת לאמץ את קביעתו לפיה, לתובע נכות בשיעור של 8% באצבע 5 ובשיעור של 5% באצבע 4.

     

70. התובע התלונן בפני המומחה כי בקור ובצלילה במים קרים אצבע 5 נרדמת, כי בעונות המעבר יש רגישות ובחורף היא מכחילה וכי בעת שהוא מקבל מכה, הכאב נמשך זמן רב. בקשר לאצבע 4 התלונן כי היא מכוערת, רגישה למכה והכיפוף אינו מלא. בעת חקירתו, התלונן התובע כי תפקוד האצבע תלויה במזג האוויר וכי במזג אויר קיצוני בחורף, האצבע קופאת ולעיתים מכחילה. התובע ציין, כי יש לו קושי באחיזה עם שתי האצבעות כך למשל, בעת שירותו הצבאי התקשה לאחוז את הנשק ונאלץ לירות עם יד שמאל. עוד ציין, כי לפני התאונה היה כותב ביד ימין ולאחריה החל לכתוב ביד שמאל.

     

71. התובע היום כבן 21, ויש להניח כי הוא סיים או עומד לסיים בימים אלו את שירותו הצבאי. על פי העיקרון שנקבע בפסיקה לגבי קטינים וצעירים בתחילת דרכם המקצועית (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח נ' אבו חנא (27.9.2005), ע"א 3573/12 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' פלוני (2.2.2014)), יש להעמיד את בסיס השכר לצורך חישוב אובדן כושר ההשתכרות לעתיד על גובה השכר הממוצע במשק, כפי שהוא ידוע ביום מתן פסק הדין בהתאם לפרסומים של הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה (על פי החלופה הכוללת גם את שכרם של עובדים זרים ועובדי השטחים).

     

72. במועד חקירתו, התובע היה בעת שירותו הצבאי 1, וטרם החל את דרכו המקצועית. בנסיבות אלו, על פי העיקרון שנקבע בפסיקה, במצב הדברים הרגיל, היה מקום להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות כשיעור הנכות הרפואית. יחד עם זאת, נוכח אופייה של הנכות שנקבעה הכוללת, מצד אחד, נכות אסטטית והימנעות מפעילות ספורט דווקא, ומצד שני רגישות למגע, שבעטיה התובע יתקשה לבצע פעולות מסוימות, מצאתי להעמיד את שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות לעתיד על כ- 9% מן השכר הממוצע במשק. לפיכך, הפיצוי לתובע בגין ראש נזק זה עומד על 258,000 ₪.

     

    פגיעה בזכויות סוציאליות

     

73. על-פי צו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז-1957 (י"פ התשע"א 6302), החל משנת 2008 קמה חובת ביטוח פנסיוני על שכר מבוטח, בשיעורים המפורטים בסעיף 6 לצו. החל מיום 1.1.2014 שיעור הפרשות המעביד הוא 12% מן השכר המבוטח. על כן ולאור הוראות הצו האמור, יש לפסוק לתובע פיצוי בראש נזק זה בגובה 12% מכלל הפסדי השתכרותו (ראו ע"א 8930/12 הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ צחי טוויג, פסקה 7 (31.7.2014); ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' ז'ק תורגמן, פסקה 5 (27.1.2014); לאופן חישוב הפסדי פנסיה ראו פסק דינה של השופטת וילנר בת.א. (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר. (31.12.2013)).

     

74. לפיכך, הפיצוי לתובע בראש נזק זה עומד על 31,000 ₪ (12% מסכום של 258,000 ₪ שנפסק בגין הפסד השתכרות).

     

    הוצאות רפואיות, נסיעות ועזרה

     

75. התובע לא הציג אישורים או קבלות להוצאותיו ולטענותיו בקשר להפסד ההשתכרות של הוריו בתקופת פציעתו. נוכח סוג הפציעה ושני הניתוחים אותם עבר, אני פוסקת לתובע על דרך האומדן פיצוי בסך של 4,000 ₪.

     

    נזק לא ממוני

     

76. לאחר שנתתי דעתי לנסיבות המקרה, לניתוחים שעבר התובע, לנכות האסטטית שנגרמה לו וכן לזמן שחלף מאז התאונה, אני רואה להעמיד את הפיצוי בראש נזק זה על 80,000 ₪ נכון למועד פסק הדין.

     

    סוף דבר

     

77. נוכח כל האמור לעיל, התביעה נגד המועצה מתקבלת ואני מחייבת אותה לשלם לתובע פיצויים בסך 373,000 ₪. כן תישא המועצה בשכר טרחת עו"ד בשיעור 23.6% בהוצאות המשפט בהן נשא התובע, בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד כל הוצאה ועד ההחזר בפועל.

     

78. העמותה תחזיר למועצה מחצית מסכום הפיצויים הכולל שנקבע לעיל וכן תשלם למועצה שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪.

     

79. ההודעה למדינה נדחית. המועצה תשלם למדינה שכר טרחת עו"ד והוצאות בסכום כולל של 10,000 ₪.

     

80. ההודעות להורים נדחות. המועצה והמדינה ישלמו להורים שכר טרחה והוצאות בסכום כולל של 5,000 ₪ כל אחת.

     

     

     

    ניתנה היום, כ"ט אלול תשע"ד, 24 ספטמבר 2014, בהעדר הצדדים.