ת"ק 14159-11-13 איתם נ' הרצברג

מהו היקף האחריות אשר יש להטיל על פנסיון לכלבים, בכל הנוגע למקרה בו כלב השוהה בפנסיון סובל מבעיה רפואית זמן קצר לאחר שחרורו, וכתוצאה מפעולות אשר בוצעו בעת שהותו בפנסיון? זאת הינה השאלה אשר בבסיס פסק דין זה.

על פי המתואר בכתב התביעה, כלבתו של התובע, "סנדי" (מסוג לברדור מעורב) הושארה בפנסיון לכלבים אשר מופעל על ידי הנתבעת ביום 4.7.2013, למשך תקופת שהות התובע בחו"ל. ביום 23.7.2013 פנה התובע לקחת את הכלבה מאת הפנסיון.

באותו מועד, מציין התובע, כי הנתבעת סיפרה לו ולאשתו כי בזמן שהותה של סנדי בפנסיון, היא אכלה חפצים בבית (נעליים וכו'), ללא אמירה מיוחדת בהקשר זה; למחרת היום, 24.7.2013, החלה סנדי להקיא, ולאחר שמשך מספר ימים ההקאות נמשכו, נלקחה סנדי לרופאה וטרינרית ביקנעם (ד"ר טלי חדש גוזלן) ביום 27.7.2013, ובהיעדר שיפור נלקחה סנדי לרופא וטרינר נוסף (ד"ר ישורון) ביום 30.7.2013, אשר זיהה חשד לחסימת מעיים, בהתאם בוצע ניתוח להוצאת גופים זרים מן המעיים, ונתגלו נקבים במעיים אשר דלפו לחלל הבטן ויצרו מצב דלקתי, ובהתאם, בלית ברירה, חייה של סנדי הגיעו לקיצם ביום 3.8.2013.

התובע טען כי הנתבעת התרשלה בטיפול בכלבה, בזמן שהותה בפנסיון, דבר אשר הביא בסופו של דבר למותה של סנדי, תוך שהדבר מסב הוצאות כספיות רבות לתובע, ובהתאם דרש התובע לחייב את הנתבעת לפצות בסכום : 1,575 ש"ח אשר שולמו ל"מרפאה לחיות בית - יוקנעם", 10,632 ש"ח ששולמו לד"ר ישורון, 1,550 ש"ח עלות השהייה בפנסיון.

הנתבעת טענה להגנתה, שלאחר שסנדי הובאה לפנסיון, התברר לה שהכלבה אינה מתאימה לשהות בפנסיון המנוהל ללא כלובים. לדבריה, סנדי החלה להרוס ולכרסם חפצים בבית, נעליים, בגדים ומיטות של כלבים אחרים, ואפילו קירות. הנתבעת מציינת כי ניסתה להגביל את ההתנהגות החריגה כאמור, באמצעות טיולים ארוכים, שמירה צמודה "עי אחד מבני המשפחה, אולם הדבר לא הצליח בצורה מושלמת.

מפרטת הנתבעת, שעל מנת להתמודד עם המצב המיוחד בו שהתה הכלבה, דאגה להרחיב את שעות המשחקים עמה בחצר, בשל המחשבה שהניתוק מבעליה יצר תסכול כה קשה המוליך להתנהגות חריגה כאמור, ואף הותקן מערך קשירה מיוחד (הותקן בורג גדול בקיר אליו נקשרה הכלבה), אולם גם התקן זה לא שרד את התנהגותה של הכלבה.

מציינת הנתבעת, שלגישתה אין מקום להטיל עליה את האחריות למצבה של הכלבה, מקום שהכלבה שוחררה כאשר אין סימן לכל מחלה או הרגשה לא טובה, ומקום שהטיפול הרפואי בבעיה אשר נוצרה עקב השתהות בהפניית הכלבה לטיפול וטרינרי, ואף יכול שאותם עצמים זרים שהביאו לחסימת מעיים, נלעסו בזמן שהותה של סנדי עם בעליה, שכן מדובר בפרק זמן ניכר ביותר מאז עזיבת הפנסיון ועד תחילת חסימת המעיים.

כל אחד מן הצדדים סמך טענותיו של חוות דעת של רופא וטרינרי. התובע צירף מסמך עשוי בידי ד"ר ידין ישורון, המפרט את הפעולות אשר בוצעו על ידו, וד"ר ישורון מציין "צילום בטן העלה חשד לגוף זר דמוי גרב בבטן קרניאלית ואולטראסאונד הדגים תבנית חסימתית קלה", ובהמשך הטיפול בוצעה הוצאת גופים זרים – חלקי טקסטיל וחלקי פלסטיק בכל חלקי המעי (מהפילורוס ועד הג'גונום). הנתבעת סמכה טענותיה על חוו"ד ד"ר בן ציוני, מסמך אשר נערך על בסיס המסמכים אשר צורפו לכתב התביעה ועדותה של הנתבעת בפניו (ללא בדיקת הכלבה).

לדברי ד"ר בן ציוני, (א) בבדיקה הראשונית מיום 27.7.2013, אצל "מרפאה לחיות בית יוקנעם" בוצעה הזרקה של ויטמינים ושל פראמין, ומן הסתם, באותו שלב לא היה חשד לחסימת מעיים בשל גוף זר, שהרי לדבריו, אם היה חשד שכזה מתעורר, הייתה הכלבה מנותחת באופן מיידי, ובוודאי שלא היה מוזרק לה פראמין, אשר עלול לגרום לנזקים רבים, מקום שישנה חסימת מעי. (ב) מוסיף ד"ר בן ציוני, כי הואיל וד"ר ישורון זיהה דלקת חריפה של קרום הבטן, ומדובר באירוע הגורם מוות מהיר, המסקנה הסבירה בעיניו הינה כי חירור המעי התרחש זמן קצר מאוד קודם לכן, כשבוע לאחר עזיבת הפנסיון; מכאן, מסיק ד"ר בן ציוני, כי האיחור בפנייה לייעוץ וטרינרי הוא הגורם העיקרי למות הכלבה בסופו של דבר.

ביום 27.3.2014 נתקיים בפני דיון בתובענה, במסגרתו הוריתי לצדדים למסור העתק מלא מהתיעוד הווטרינרי באשר לטיפול אשר הוענק לסנדי, ובהתאם הוגש תיק רפואי מאת ד"ר טלי חדש גוזלן, והתייחסותה למקרה אשר טופל על ידה. לדברי ד"ר חדש-גוזלן, כבר ביום 26.7.2013 פנו אליה התובע ואשתו טלפונית להתייעצות, ואף בוצע ביקור חירום אשר לא הועיל, ולמחרת היום נערך ביקור שני במרפאה, במסגרתו בוצעו צילומים ובדיקות דם; קשר טלפוני עם התובע ואשתו היה גם למחרת היום, ויום למחרת נערך ביקור נוסף במרפאה, כאשר למחרת היום פנו התובע ואשתו למרפאת ד"ר ישורון, שם נותחה סנדי.

ניתוח של הטענות והמסמכים מעלה את התוצאות הבאות: מתוך שבעה ימים אשר עברו מאז היציאה מהפנסיון, חמישה ימים מתוכם פנו התובע ואשתו לקבלת טיפול רפואי וטרינרי; יום לאחר היציאה מן הפנסיון החלה הכלבה לסבול מתסמינים אשר כולם תוצאת בליעת חפצים זרים; כאשר נותחה הכלבה נמצאו במעיה חלקי פלסטיק וכן טקסטיל דמוי גרב אשר ככל הנראה היה הגורם העיקרי לחסימת מעיה.

לאור האמור, אני קובע כי התובע לא השתהה בעת הפנייה לקבלת טיפול רפואי, והגורם למותה של סנדי ולהוצאות הרפואיות הניכרות אשר הוצאו, אינו ההשתהות בקבלת טיפול רפואי. לא יכולתי אף לקבוע כי נפל פגם בהתנהלות הרופאה הווטרינרית אשר העניקה את הטיפול הראשוני, מקום שהמלצותיה והחלטותיה נתקבלו על בסיס בדיקות דם וצילומי רנטגן, וקשר רציף מול בעלי הכלבה המטופלת, גם אם אותה חסימת מעיים לא אותרה באותו שלב (ואני מקבל בהקשר זה את ההסבר לפיו עצמים רכים הינם קשים יותר לאיתור בצילומי רנטגן). שאלה אחרת בהקשר זה, הינה שאלת המידע אשר נמסר לרופאה על ידי התובע, אעמוד על דברים אלו בהמשך.

נותר אם כן, לשאול שתי שאלות מהותיות: האחת, מה היקף חובת הזהירות המוטלת על בעלי פנסיון לכלבים; והשנייה, האם אותה חובה הופרה;

מעמדו של פנסיון לכלבים, אינו מוסדר בחוק. אין מדובר בעיסוק הטעון רישיון (אין הכוונה לרישיון עסק, אלא חוק המגביל/מגדיר/מתווה עיסוק ספציפי), ואין הדברים נזכרים בחוק להסדרת הפיקוח על כלבים תשס"ג 2002), ואין מדובר בעיסוק המצריך הכשרה מסוימת או עמידה בתנאי סף מסוימים. די לו לאדם שיחליט שמעוניין הוא לפתוח כלבייה/פנסיון לכלבים, והוא אף אינו נדרש לעמוד בכל סטנדרט, ידע או בחינת היכולת לעשות כן – די לו שיבקש רישיון עסק.

לאור האמור, בהיעדר הגדרה של אמות המידה הרלוונטיות, בחינת חובת הזהירות אמורה להילמד מנסיבות העניין ומהדין הכללי: חוק השומרים תשכ"ז-1967 (להלן: "חוק השומרים"), או חוק חוזה קבלנות תשל"ד 1974. אפנה בהקשר זה לפסק הדין ת.א. (י-ם) 5208/97 תירוש נ' אבוחצירא (מצוי במאגר "נבו").

ניתן להגדיר את מפעיל הפנסיון כ"שומר שכר", לפי חוק השומרים, שכן הוא מנהל עסק של פנסיון לכלבים, וברור מאליו, כי מפעיל פנסיון אינו מקבל את הכלבים למשמורתו, כשומר חינם. סעיף 2 בחוק השומרים, דן באחריות שומרים, וקובע לענין שומר שכר כך: "(ב) שומר שכר אחראי לאובדן הנכס או לנזקו, זולת אם נגרמו עקב תוצאות, שלא היה עליו לחזותן מראש, ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן; אך כשהמטרה לשמור על הנכס היתה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו, פטור השומר אם אובדן הנכס או נזקו נגרמו שלא ברשלנותו".

כאשר מדובר ביחסים המוסדרים על פי חוק חוזה קבלנות תשל"ד-1974, האחריות הינה אף מוגברת. חוזה קבלנות הוא חוזה לעשיית מלאכה או למתן שירות בשכר, כשהקבלן אינו עובדו של המזמין, והחוק חל על מסגרת יחסית נרחבת יותר, מאשר יחסי שמירה, שכן בעל הפנסיון אינו רק מעניק שירותי שמירה, אלא בפועל, מעניק טיפול והשגחה צמודה לכלבים המצויים במשמורתו. סעיף 6(ב)(1) לחוק חוזה קבלנות קובע, כי כאשר אבד או ניזק הנכס בעודו בידי הקבלן, אחראי הקבלן לענין חוק השומרים, כשומר שכר, ששמירת הנכס, אינה טפלה למטרה העיקרית של החזקתו.

הסייג לאחריות, קבוע בסעיף 2(ב) בחוק השומרים, לפיו, "זולת אם נגרמו עקב נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש, ולא יכול היה למנוע תוצאותיהן". הוראת סעיף זה קובעת שני תנאים מצטברים להענקת פטור מאחריות לשומר השכר העיקרי. התנאי הראשון הוא, כי אובדן הנכס או נזקו נגרמו עקב "נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש". תנאי זה עניינו צפיות בכוח בלבד. התנאי השני, עניינו היכולת "למנוע תוצאותיהן", משמע, אובדן הנכס או נזקו. דהיינו, האם יכול היה השומר למנוע את אובדן הנכס או נזקו, שנגרמו כתוצאה מהתרחשות הנסיבות.

ובמקרה דנן, הנתבעת טענה כי אכן שמה לב לכך כי הכלבה אינה רגועה, חסרת שלווה ולעסה/אכלה חפצים זרים רבים, ולגישתי, מחובתה של הנתבעת היה להתריע על כך בצורה מפורשת, וניתן לומר כי לכל הפחות מצופה היה מהנתבעת, להיות מודעת לנזקים האפשריים מבליעת גוף זר גדול (מגבת, סמרטוט או גרב) להבדיל מלעיסת נעליים וכיו"ב. מקום שפנסיון אמור לטפל בכלבים ולהיות מודע לצרכיהם ולסכנות האפשריות מהתנהלות כזאת או אחרת, עליו לצפות אכילת/בליעת חפצים זרים, ולעשות ככל שניתן על מעת למנוע בליעת חפצים שכאלה. ולפיכך, לא מתקיים במקרה זה הכלל בדבר "נסיבות שלא היה עליו לחזותן מראש".

בעניין תירוש נ' אבוחצירא סבור היה בית משפט השלום בירושלים כי על פנסיון לצפות את ניסיונות פריצה לפנסיון מטעם צדדי ג' ולצפות הרעלה של כלבים, משמע הרף המושם הינו גבוה גם כך), שם נפסק "סיכומו של דבר, סבורתני, כי טווח הסיכונים הרלוונטים לשמירה על בעלי חיים, כולל גם נסיבות של הרעלתם, ומשלא הוכיח הנתבע, כי נקט באמצעים סבירים, על מנת לסכל חדירה לפנסיון, ולא מנע את ההרעלה, התרשל במילוי תפקידו", ובמקרה דנן, מדובר בבנו של קל וחומר.

לפיכך, מבחינת "טווח הסיכונים הרלוונטיים לשמירה על בעלי חיים", אני קובע כי על הנתבעת מוטלת חובת הזהירות למנוע בליעתם של חפצים אשר בליעתם מהווה סכנה ישירה לחיי החיות שבמשמורתה; וככל שהמתקן (הלא-מפוקח ולא מוסדר בהוראות חקיקה מפורטות) אינו מותאם לטיפול בכלב, הרי שלא היה עליה לקבל כלבים שאין יכולת התמודדות מולם, או מול שלל המצבים האפשריים.

העובדה שהנתבעת בחרה לנהל פנסיון ללא כלובים, כאשר הכלבים מסתובבים בצורה חופשית ומגיעים לכל חלקי הבית, באופן בו יכול כלב לבלוע פריטי בד שעלולים להביא למותו, מדובר בהתנהגות שיש בה משום הפרת חובת הזהירות.

דברי הנתבעת על כך כי כאשר ראו שהכלבה אינה שקטה ניסו בדרך מאולתרת לרסנה, "כשהכלבה הייתה אצלי, הכלבים אצלי לא סגורים בכלוב אלא חיים איתנו, ויש נעליים ומיטות של כלבים אחרים, ניסינו בכל מיני דרכים, כי הבנו שהכלבה הייתה בסטרס כי היה מדובר בזמן שהייה ארוך, ניסינו לעזור לה בכל מיני דרכים, קדחנו בקיר בורג גדול שם קשרנו אותה בלילה כדי שלא תגיע לחפצים והיא שלפה את זה מהקיר. מאוד השתדלנו, אנחנו 24 שעות בבית, בכל פעם שהפנינו מבט נעלמו חפצים והיא לעסה אותם, סמרטוט מהשיש או נעל"" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 6 ואילך) – מלמדים על ניהול שיש בו משום אי שקילה מראש של הסיכונים הנלווים להשגחה על בעלי חיים, והיעדר מוכנות מראש למצב שהינו אפשרי בנסיבות העניין.

לפיכך, אין מנוס מקביעה כי הנתבעת התרשלה, מקום שלא הייתה לה דרך או מוכנות להתנהגות אשר הינה אפשרות (מבחינת צפיותה) כאשר עסקינן בטיפול בבעלי חיים.

עד כאן, בשאלת האחריות. בשאלת הנזק, מצאתי לנכון לקבל התובענה בחלקה (שכן אין בין עלות השהייה בפנסיון ובין הנזק בפועל, דבר וחצי דבר), ולחייב הנתבעת בעלות ההוצאות הרפואיות אשר נגזרו כתוצאה מהפעולות אשר בוצעו בעת שהיית הכלבה בפנסיון, ומתוך עלות זאת להפחית 70% בשל אשם תורם של התובע.

ואבהיר: כאשר העיד התובע, הוא ציין "גם כשבאתי לקחת אותה היא אמרה שהיא אכלה שמיכות וגרביים" (עמ' 1 לפרוטוקול, שורה שורה 18). משמע, לתובע אמור היה להיות לפחות חשש, שמצבה של הכלבה קשור או נוגע לשאלת בליעת חפצים זרים. הנתבעת ציינה "בכל פעם שהפנינו מבט נעלמו חפצים והיא לעסה אותם, סמרטוט מהשיש או נעל. כשלקחו אותה יידענו אותם שזה מה שקרה" (עמ' 2 לפרוטוקול שורה 9 - 12). לאחר שצורף הגיליון הרפואי מאת ד"ר חדש-גוזלן, הרי שבגיליון הרפואי מיום 27.7.2013 נרשם "הגיעו לאחר שבלילה הכלבה הקיאה מספר פעמים רב, והבוקר לא הסכימה לאכול כלום, ניסיון למתן פרמין הסתיים בהקאה נוספת".

יוצא, כי תרומה רבה להתדרדרות המצב, נוגעת מכך כי לד"ר חדש-גוזלן לא נמסרו כלל פרטים אודות בליעת חפצים זרים יומיים קודם לביקור, כאשר שני הצדדים תמימי דעים שנושא זה נמסר בעת נטילת סנדי מהפנסיון. לפיכך, אכן ניתן לומר שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה, מקום שסיכון שיש לכנותו כאפשרי ביותר התממש, ואליו הנתבעת או הפנסיון המופעל על ידה לא היו ערוכים, אולם תרומתו של התובע הייתה ניכרת, ניכרת עד כדי כך שהינה מהותית יותר מן ההתרשלות.

יכול, ואם התובע היה מוסר את מלוא המידע הרפואי הרלוונטי בעת הביקור הראשון, ההתייחסות, הבדיקות והטיפול התרופתי אשר ניתן היה שונה, אחר ומהיר יותר (הדברים עולים בקנה אחד גם עם דברי ד"ר בן-ציוני).

לאור האמור, מצאתי לחייב את הנתבעת לפצות התובע (לאחר ניכוי אשם תורם) – בסך 3,662 ש"ח, בצירוף אגרות והוצאות ההליך בסך 350 ש"ח.

הסכום כאמור ישולם בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום המלא בפועל.

ניתן לערער על פסק הדין, ברשות בית המשפט המחוזי, בתוך 15 ימים.

ניתן היום, י"ח תשרי תשע"ה, 12 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.