פסק דין 12037-09

לפנינו תביעתה של התובעת, חברת כספית, נגד הנתבעות 1 ו-3, עובדות שלה לשעבר, להחזר סך של 2,500,000 ₪ שלטענת התובעת גנבו השתיים במהלך תקופת עבודתן.

כפי שיובהר בהמשך אין חולק כי אכן ביצעו השתיים מעשי מרמה וגניבה מהתובעת והשאלה העיקרית העומדת להכרעה בענייננו היא מהו היקף הגניבה. מעבר לכך, יש להכריע בשאלה האם יש במעשי הגניבה כדי לשלול את זכאותן של שתי הנתבעות לתשלום פיצויי פיטורים והאם יש מקום לחייב את הנתבע 2, אחיה של הנתבעת 1, בפיצויים בגין עוולה של גרם הפרת חוזה.

המסגרת העובדתית, ההליכים המשפטיים וטענות הצדדים בתמצית

התובעת (להלן: "חברת כספית") עוסקת בייצוג אמנים ובהפקת אירועים והיא בבעלותן של שלוש: עליזה משולם, מירה פייגנבאום וגיזה יוריסט.

הנתבעת 1 (להלן: "רחל" או "רחל ניניו") עבדה בחברת כספית במשך 14 שנים כמנהלת החשבונות והכספים. הנתבע 2 (להלן: "יוני") הוא אחיה של רחל, והוא הבעלים של עסק בשם "שירותי דיוור" והנתבעת 3 (להלן: "זיווה" או "זיווה קמרי") היא אימן של רחל ושל יוני, והיא החלה לעבוד בחברת כספית בסוף שנת 2003 במחלקת הנהלת החשבונות, יחד עם רחל.

ביום 10.12.2009 הגישה חברת כספית את כתב התביעה (המקורי) נגד הנתבעים בתיק שלפנינו, על סך של 2,500,000 ₪. ביום 13.12.2009 זומנו שתי הנתבעות, במהלך עבודתן, לשיחה עם רואה החשבון של החברה. באותה שיחה הודו זיוה ורחל בגניבת כספים מהחברה והן פוטרו לאלתר.

ביום 22.12.2010 הגישה חברת כספית תלונה במשטרה נגד הנתבעים. נגד שתי הנתבעות הוגש כתב אישום בגין גניבה ממעביד בסך כולל של 1,558,557 ₪ (ת/12; וראו גם סעיף 41 לתצהירה של עליזה משולם).

ביום 2.5.2011 הגיש רו"ח ברלב חוות דעת מומחה מטעמו לחברה ובה העמיד את סכום הגניבה הכולל על סך של 2,047,860 ₪.

במהלך ההליכים המקדמיים בתיק, קבעה כב' השופטת טרכטינגוט כי בית הדין נעדר סמכות עניינית (כפי שנוסח כתב התביעה המקורי) לדון בתביעה נגד הנתבע 2, יוני, ובעקבות החלטתה לפיה רשאית כספית להגיש כתב תביעה מתוקן, הגישה חברת כספית כתב תביעה מתוקן, והנתבעות – כתב הגנה מתוקן.

כתב התביעה המתוקן הוגש ביום 8.3.2012 וכתב ההגנה המתוקן – ביום 15.4.2012.

לטענת חברת כספית, במהלך שנות עבודתה בחברה, גנבה רחל, בשיתוף פעולה של אמה, זיוה, ושל אחיה יוני, כספים מהחברה, במעשי מרמה שונים וזאת באמצעות מספר דרכים עיקריות:

האחת, העברת סכומי כסף גבוהים המסתכמים בסך של כ – 1,000,000 ₪ לחשבון הבנק של העסק של יוני "שירותי דיוור", כנגד חשבוניות פיקטיביות שהנפיק יוני לחברה, הגם שלא סיפק לה כל שירותים בגין אותן חשבוניות, זאת באמצעות זיוף ושינויים בהוראות העברה בנקאיות אשר נשלחו לבנק. כן נטען כי רחל העבירה סכומים במזומן לחשבון הבנק של עסקו של יוני.

השניה, העברת כספים לחשבונה של הנתבעת 1 בסכומים גבוהים מהמגיע לה

באמצעות זיוף ושינויים בהוראות העברה בנקאיות אשר נשלחו לבנק.

השלישית, הסבת המחאות שנרשמו או הוסבו למוטב שונה שנרשם בספח ההמחאה או שלא נרשם כלל בהמחאה והסבתם למזומן והעברתם לנתבעות וכן באמצעות הפקת המחאות כפולות בגין אותו חיוב. בשיטה זו, כך טענה חברת כספית, דיווחו הנתבעות לחברה כי המחאות שהופקו לטובת לקוחות אבדו ולפיכך יש צורך להודיע לבנק על ביטול ההמחאות אולם בפועל ההמחאות לא בוטלו ובנוסף הונפקו המחאות ידניות חדשות שהועברו אל רחל או אל גורמים שונים מטעמה. לטענת החברה, באמצעות שיטה זו גנבה רחל סכומים המגיעים לסך כולל של כ -1,000,000 ₪.

השלישית, רחל דווחה לרואה החשבון של החברה על העלאות שכר שלכאורה אושרו על ידי החברה וההערכה היא שרחל העבירה לחשבונה הפרטי, במרמה, על חשבון "מפרעות", "הלוואות", "העלאת שכר" וכיו"ב סך כולל של 300,000 ₪.

הרביעית, תשלומים לנתבעת 1 ולחברת שירותי דיוור באמצעות קופת המזומנים של החברה.

לטענת החברה, יש לחייב את זיוה ואת רחל, ביחד ולחוד בסכומים אלו כמפורט בכתב התביעה המתוקן.

מתוך סכומים אלו עתרה חברת כספית לחייב את יוני לשלם לה, ביחד ולחוד, סך של 1,000,000 ₪ שקיבל ברמייה, וזאת בעילה של גרם הפרת חוזה לפי סעיף 62 לפקודת הנזיקין בטענה שגרם לאחותו שעבדה בחברה להפר במעשי הגניבה והמרמה שלה את חוזה העסקתה עם החברה.

מטעם חברת כספית הוגשה חוות דעת של רו"ח יהודה ברלב, המתייחסת אל מסמכי הנהלת החשבונות של החברה, אל דפי הבנק של החברה, אל העתקי המחאות וכיו"ב. בחוות הדעת קבע רו"ח ברלב כי מעשי הגניבה שביצעו רחל וזיוה במהלך השנים 2005-2009 מסתכמים בסך של 2,047,860 ₪ (הכל כפי שיפורט להלן).

טענת הנתבעים בכתב ההגנה הייתה כי ניהול כושל של החברה ו"אנדרלמוסיה ארגונית" הם שהובילו את החברה להעלות טענות חסרות שחר נגד הנתבעים וכן נטען כי אין כל עילת תביעה נגד זיוה ונגד יוני. אשר לטענות המרמה שפורטו בכתב התביעה טענו הנתבעים באופן כללי כי הסכומים הנתבעים מופרזים וחסרי כל בסיס ראייתי אלא מבוססים על "הערכה" גסה.

עם זאת בתצהירה, ובהמשך, בחקירתה הנגדית, אישרה רחל כי אכן גנבה כספים מהחברה אולם כי התכוונה להשיבם. רחל הסבירה את מעשי הגניבה בכך שאמה, זיוה, הסתבכה בחובות לשוק האפור ואישרה כי בשל חשש לחיי בני המשפחה אכן גנבה בין השנים 2006-2009 כספים מהחברה (סעיף 16 לתצהירה, עדותה בעמוד 93). בחקירתה הנגדית העידה כי היא מעריכה כי הסכומים שגנבה מהחברה הצטברו לסך כולל של 300-400 אלף ₪ (עמוד 93).

רחל הכחישה כי אחיה יוני היה מעורב במעשי הגניבה או אף ידע על המעשים או על היקף הסכומים שהועברו לחשבון הבנק של עסקו (סעיף 18 לתצהירה).

מטעם חברת כספית העידו: הגב' גיזה יוריסט והגב' עליזה משולם, שהן שתיים מתוך שלוש בעלות המניות בחברה; עו"ד אורן בן יאיר – היועץ המשפטי של החברה, מר יהודה בר לב שהכין את חוות הדעת מטעם חברת כספית; רו"ח סגל שהכין בעבר טיוטת חוות דעת עבור חברת כספית; מר נתי חנוכה הבעלים של חברת "ניב שליחויות והפצה" שסיפקה שירותי שליחויות לחברה וכן שני שליחים נוספים שעבדו בחברת "ניב שליחויות והפצה": מר יוסף מנשה ומר ניר לנקרי.

שלושת הנתבעים העידו לעצמם.

הצדדים הגישו סיכומים בכתב ויחד עם הגשת הסיכומים מטעמם, הגישו הנתבעים בקשה לצרף ראיות חדשות – הכרעת הדין שניתנה נגד רחל וזיווה בתיק הפלילי, הסדר הטיעון שנחתם עמן, כתב האישום המתוקן נגדן בתיק הפלילי ופרוטוקול ישיבת הוכחות מיום 4.3.2011 מהתיק הפלילי שבה נחקר אחד מעדי התביעה באותו תיק.

ביום 29.6.2014 ניתנה החלטתי לפיה הבקשה מתקבלת, בכפוף לכך ששאלת המשקל שיש ליתן לראיות החדשות תדון במסגרת פסק הדין.

ממסמכים אלו עולה כי במסגרת התיק הפלילי, הודו זיוה ורחל והורשעו, בהסדר טיעון, בגניבת סכום כולל של 500,000 ₪ מחברת כספית.

בהסדר הטיעון שהוגש לתיק הפלילי (ת"פ 60163-12-12) נקבע כי "כתנאי מוקדם להסדר לעונש כפי שיפורט להלן יפקידו הנאשמות יחד בקופת בית המשפט את סכום הגניבה לפי כתב האישום המתוקן במסגרת הסדר זה בסך 500,000 ₪ ובנוסף פיצוי בסך 100,000 ₪ (ובסך סכום של 600,000 ₪) לטובת המתלוננת".

כעולה מפרוטוקול הדיון מיום 11.3.2014, שצורף כראיה, עוד הסכימו ביניהם הצדדים לתיק הפלילי כי "הטיעונים לעונש ידחו למשך 6 חודשים כדי לאפשר לנאשמות לגייס את הסכום ואם יהיה צורך בכך, תסכים התביעה להארכה נוספת של 6 חודשים, אם אכן תיווכח כי נעשו מהלכים לקידום תשלום החוב..." וכן הוסכם כי לגבי רחל, תעתור המדינה לעונש מאסר של 9 חודשים ואילו ההגנה – ל 6 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות. לגבי זיוה הוסכם כי הצדדים יטענו ל-3 חודשי מאסר שירוצו בעבודות שירות.

בהכרעת הדין מיום 11.3.2014 הורשעו רחל וזיווה בעבירות של קשירת קשר לביצוע פשע ועוון, גניבה בידי עובד, זיוף ושימוש במסמך מזויף. כן נקבע כי המשך הדיון נדחה ליום 5.11.2014 וכי "המזכירות תקבל מידי הנאשמות סך כולל של פיצוי של 600,000 ₪ אשר יופקד לזכות המתלוננת חברת 'כספית'"... הפיצוי יופקד על ידי שתי הנאשמות עד מועד הדיון שנקבע.". אם כן, נכון לכתיבת שורות אלו טרם ניתן גזר הדין הסופי בתיק הפלילי.

לאחר שהצדדים הגישו סיכומיהם בכתב התקיים דיון נוסף, לבקשת הנתבעים, שבו השלימו סיכומיהם בעל פה ובהמשך הגישה החברה השלמת סיכומים בכתב.

דיון והכרעה

מעשי הגניבה - כללי

כעולה מהראיות, ביום 13.12.2009 זימנו רואי החשבון של החברה את רחל לשיחת בירור ובה התבקשה רחל להסביר ממצאים שונים שהתגלו במסמכים, בדפי בנק, בחשבוניות ובצילומי שיקים. לשיחת בירור הצטרף בשלב מסוים גם עו"ד אורן בן יאיר. כעולה מהראיות, מיד הודתה רחל כי גנבה מהחברה מאות אלפי שקלים וכעבור זמן קצר התבקשה זיוה להצטרף אף היא לשיחה ואף היא הודתה כי סייעה לרחל בגניבה, כששתיהן הסבירו כי מעשי הגניבה נועדו לכסות חובות הימורים של זיוה והסתבכותה עם השוק האפור (ראו צילום וידאו של השיחה - ת/1 וכן תמלול השיחה – ת/2, וכן עדותו של עו"ד אורן בן יאיר בסעיפים 15-20, 39 לתצהירו ועמוד 5 לפרוטוקול). במהלך פגישה זו אף כתבה רחל, בכתב ידה, הודאה כי העבירה כספים ללא רשות מחברת כספית, דרך כרטסת הנהלת החשבונות של שירותי דיוור ובדרכים נוספות וכי היא מוותרת על כל הזכויות שנצברו לזכותה בחברה (ת/15).

ביום 14.1.2010 נפגשה רחל לשיחה עם רו"ח אריאל סגל מטעם החברה. גם בשיחה זו, שתומללה (ת/6) אישרה רחל כי ביצעה מעשי גניבה בין היתר בכך שהנחתה שליחים מחברת "ניב שליחויות" למשוך עבורה כספים במזומן וכי בחלק מהמקרים נטלה כספים אלו לעצמה. יצוין כי רו"ח סגל הכין חוות דעת, או טיוטת חוות דעת עבור החברה, אולם בסופו של יום לא זו חוות הדעת שהוגשה מטעם החברה. להשלמת התמונה יצוין בהקשר זה כי בהמשך הגיש רו"ח סגל תביעה נגד חברת כספית לתשלום חוב בגין השירותים שנתן לחברה בקשר לבדיקת היקף הגניבה שביצעה רחל (נ/3).

מעבר לכך, כאמור, ביום 11.3.2014 הורשעו רחל וזיוה, במסגרת תיק פלילי שהתנהל נגדן, ובמסגרת הסדר טיעון, בגניבת סך של 500,000 ₪ מחברת כספית.

סעיף 42א(א) לפקודת הראיות [נוסח משולב] תשל"א – 1971 (להלן: "פקודת הראיות") קובע:

"הממצאים והמסקנות של פסק דין חלוט במשפט פלילי, המרשיע את הנאשם, יהיו קבילים במשפט אזרחי כראיה לכאורה לאמור בהם אם המורשע או חליפו או מי שאחריותו נובעת מאחריות המורשע, ובכלל זה מי שחב בחובו הפסוק, הוא בעל דין במשפט האזרחי".

על פי הפסיקה "ממצאים" כוללים גם עובדות בכתב האישום שבהן הודה הנאשם (ע"א 71/85 אריה חברה לביטוח בע"מ – בוחבוט, פ"ד מא (4) 327; ע"א 285/80 שיף – אליאסי, פ"ד לד(4) 752).

בענייננו מתקיימים אפוא התנאים הנדרשים להחלת הוראת סעיף 42א(א) לפקודת הראיות, שעניינו קבילות פסק הדין בהליך הפלילי כראיה בהליך האזרחי. מכאן שפסק הדין הפלילי מהווה הוכחה לכך כי השתיים גנבו מחברת כספית סך של 500,000 ₪ לפחות.

השאלה הטעונה הכרעה בעניין הגניבה היא האם גנבו השתיים סכומים נוספים, מעבר לסכום שבו הודו בהליך הפלילי, ואם כן - מה היקף סכומים אלו.

איננו מקבלים את טענת חברת כספית, כי לאחר שזיוה ורחל הודו במעשי גניבה עובר אליהן הנטל להפריך את סכום הגניבה המיוחס לה. גם לאחר שהודו השתיים במעשי הגניבה, הנטל על חברת כספית, התובעת, להוכיח את סכומי הגניבה.

הלכה פסוקה היא כי מעביד המבקש לייחס לעובדו ביצוע מעשים חמורים של הפרת אמונים או מעשים המהווים עבירה פלילית נדרש להוכיח את טענותיו ברמת הוכחה מוגברת, מעבר למאזן ההסתברות הרגיל (דב"ע נה/60-3 אנואר חמיד נ' יעקב הלמן, מיום 5.7.1995 וכן ע"א 1079/04 מרכולית כוכב בע"מ נ' עזבון המנוח לב רובינשטיין, מיום 25/4/06). מעבר לכך, נקבע בעניין חמיד נ' הלמן לעניין גניבה "הנטל על המעביד להוכיח זאת. אין משמעות לכך שכל שהעובד עשה הוא לומר - "לא נכון... לא גנבתי. לא עליו מוטל הנטל להוכיח שהדבר לא נעשה. על מידת ההוכחה המוטלת על המעביד להיות מוגברת."

כך נפסק גם בדב"ע נג/79-3 לובה יונייב ואח' - חברת וייסמן תמרוקים בע"מ (לא פורסם):

"מידת ההוכחה של אקט פלילי במשפט אזרחי נבחנת על-פי "מאזן ההסתברות, וכי במסגרתה של מידת הוכחה זו על פי מבחנים של שכל ישר, כמות הראיות, שיש בהן כדי לשכנע את השופט בנטייתה של ההסתברות, קשורה במהותו ובחומרתו של הנושא" וכי ככל שמבקשים "ליחס לצד שכנגד ביצוע עבירות רציניות המטילות סטיגמה, שיש עמה משום קלון, נדרש בעל הדין לראיות בעלות משקל רב וכבד יותר ממה שדרוש במשפטים אזרחיים רגילים"

כך למשל בעב 6326/00 גולן גינדי – מאיר סימן טוב (מיום 30.10.2006) הודה עובד במעשי גניבה אולם נקבע בפסק הדין כי על המעביד הנטל להוכיח את סכום הגניבה המדויק שנגנב (ערעור על פסק הדין בבית הדין הארצי נדחה בע"ע 754/06, 773/06 מיום 11.11.2007, וכן נדחה בג"ץ 10594 בית הבשר גינדי-גולן גינדי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, מיום 19.12.2007).

מטעם זה נציין למשל כי העובדה שמדפי חשבון הבנק של זיוה (ת/13) עולה כי לחשבון הבנק שלה הופקדו במהלך התקופה 9/2007 -10/2009 סכומי כסף גבוהים, לרבות הפקדות מזומן – אין בה כשלעצמה כדי להעיד על כך כי סכומים אלו נגנבו מחברת כספית. כפי שטענה החברה בסיכומיה, אכן "פעולות אלה אינן מתיישבות עם חשבון בנק של עובדת שכירה, שאף בעלה הינו עובד שכיר" (עמוד 2 לסיכומי החברה) והפקדת סכומי כסף גבוהים לחשבון הבנק של רחל ושל בעלה אכן אומרת דרשני אולם אין בכך כדי להעיד בהכרח על מעשי גניבה מכספי חברת כספית ואין בכך כדי לקבוע כי התובעת עמדה בנטל הנדרש ממנה להוכחת כימות הגניבה בעצם הצגת מסמך זה.

הכספים שהועברו לחברת השליחויות "שירותי דיוור"

לטענת החברה, רחל זייפה הוראות העברה לתשלום שהועברו לבנק, כך שלאחר שקיבלה דף הוראות לבנק, בחתימת שתיים ממנהלות החברה, המורה לו להעביר סכומי כסף שונים לגורמים שונים, נהגה רחל להוסיף פיסקה המורה על העברת סכומי כסף ל"שירותי דיוור" או לעצמה, ולחלופין מחקה רחל את התוכן הכתוב בהוראה המקורית והוסיפה תוכן במקומו (סעיפים 42-45 לתצהירה של הגב' גיזה יוריסט). עוד הבהירה הגב' גיזה יוריסט בתצהירה כי הרישום בהוראות התשלום לא היה ממוספר כך שניתן היה בנקל להוסיף פסקאות לאחר שחתמה עליהן (סעיף 28).

רחל אישרה, כבר בשיחת הבירור שהתקיימה עמה ביום 13.12.2009: "הייתי מעתיקה, הן היו נותנות לי לבצע, הייתי עושה העברות ברשות ומוסיפה שורה מתחת" (ת/2). וכן כי לעיתים נקטה בשיטה שונה: "לוקחת דף לבן ומצלמת ומעבירה". כאשר נשאלה באותה שיחת בירור, מהו סכום הכסף שאותה משכה מהחברה בשלושת החודשים האחרונים, דרך שירותי דיוור, השיבה "מאה". ר' עמ' 68 שורת 8 ועמ' 63 שורות 8-10 ועמ 83 לת/2 .

גם בחקירתה הנגדית אישרה רחל כי אחת מדרכי הגניבה שבהן נקטה הייתה העברות כספיות שביצעה לחשבון הבנק של "שירותי דיוור", תמורת חשבוניות, מבלי שמנהלות החברה ידעו על העברות כספיות אלו (עמודים 93,94 לפרוטוקול):

כאשר נשאלה "לשירותי דיוור היתה הוראת תשלום שנחתמה כדין ע"י 2 מהמנהלות ואחרי שהן חתמו הוספת שורה להעביר לשירותי דיוור עוד סכום כסף ללא ידעת החברה" השיבה "נכון, זה היה בחלק מהמקרים" (עמוד 93) ובהמשך חקירתה הנגדית נשאלה "שיטה אחרת הייתה לקחת טופס חתום כדין ע"י המנהלות של העברה לבנק, לצלם אותו כדי שיהיה אפשרות לעשות שימוש במסגרת ובחתימה, אבל לכתוב הוראה אחרת לאחר החתימה?" השיבה "נכון" (עמוד 94). כן העידה בחקירתה הנגדית כי היו בידיה סיסמה וקוד גישה לחשבון הבנק של החברה באינטרנט (עמוד 101). גם בחקירתה הנגדית העידה כי בשלושת החודשים האחרונים של שנת 2009 העבירה לחשבון הבנק של "שירותי דיוור" סך כולל של 100,000 ₪ (עמוד 108).

אין חולק אפוא כי רחל העבירה כספים, שלא כדין, מחברת כספית ל"שירותי דיוור".

מנגד, אין חולק כי העסק "שירותי דיוור" סיפק בפועל לחברה שירותים בהיקף מסוים וכן אין חולק כי השכר ששולם לזיוה, אמה של רחל, הועבר לחשבון הבנק של "שירותי דיוור", שהיה על שם אביה של רחל, וזאת כנגד חשבונית.

המחלוקת בנקודה זו היא אפוא מה היקף העבודה שסיפקו "שירותי דיוור" לחברת כספית בפועל ומה הסכום שהועבר לשירותי דיוור כשכר עבודתה של זיוה. כל סכום שהעבירה רחל, מעבר לסכומים אלו, לשירותי דיוור מהווה גניבה והשאלה היא מהו אותו סכום.

שכרה החודשי של זיוה –

לטענת הנתבעות, שכרה החודשי של זיוה ששולם לה באמצעות העברת כספים ל"שירותי דיוור", עמד על סך של 2,500 ₪ לא כולל מע"מ (סעיף 72 לתצהירה של רחל, חקירתה הנגדית בעמוד 97; סעיף 42 לתצהירה של זיוה) כנגד הנפקת חשבוניות של שירותי דיוור, ומכאן שבמהלך השנים 1/2005 – 11/2009 הסתכם שכרה של זיוה בסך של 171,000 ₪ כולל מע"מ (סעיף 93 לסיכומי הנתבעים).

מנגד טענו גיזה יוריסט (סעיפים 18,59 לתצהירה) ועליזה משולם (עמוד 48 לפרוטוקול) כי השכר החודשי שהגיע לזיוה עמד, בהתאם להסכמות הצדדים, על סך של 2,500 ₪ כולל מע"מ. מכאן, שהשכר הכולל שהגיע לה במהלך שנות עבודתה הסתכם בסך של 147,500 ₪ (ראו עמוד 14 לחוות הדעת של רו"ח ברלב.

מהחשבוניות של שירותי דיוור לא ניתן ללמוד מה הסכום החודשי המדויק ששולם לזיוה מדי חודש. לא הוגשו כל חשבוניות על סכומים של 2,500 ₪ (בין אם לפני מע"מ ובין אם כולל מע"מ) ובתצהירה הסבירה זיוה כי השכר שולם לה, באופן מצטבר, אחת לכמה חודשים וכן מסרה כי מדי פעם נטלה מפרעות על חשבון שכרה (סעיף 43 לתצהירה, ת/7 –ת/10).

אנו סבורים כי הנטל לעניין הוכחת גובה השכר שהגיע לזיוה מוטל על החברה. חוק הודעה לעובד (תנאי עבודה) תשסי"ב – 2002 (להלן: "חוק הודעה לעובד") קובע כי על המעביד לפרט בכתב את תנאי עבודתו של העובד ובין היתר את שכר עבודתו (סעיף 2(א)(5) לחוק הודעה לעובד). כן נקבע בסעיף 5א לחוק הודעה לעובד כי ככל שמתעוררת מחלוקת לגבי תנאי עבודתו של העובד, שלגביהם חייב המעביד ליתן הודעה לעובד, תהיה חובת ההוכחה על המעסיק.

מאחר שהחברה לא הוכיחה אחרת, ולא הציגה כל ראיה בנוגע לשכר המוסכם, אנו מקבלים את גרסת הנתבעות שלפיה השכר החודשי שהגיע לזיוה במהלך תקופת עבודתה עמד על סך של 2,500 ₪ בתוספת מע"מ- סך הכל 2,900 ₪ לחודש (לפי מע"מ בשיעור 16%). לפיכך בגין התקופה 1/2005 – 12/2009 הגיע לזיוה שכר כולל בסך 171,000 ₪ (כטענת הנתבעים בסיכומיהם – סעיף 93).

אין חולק כי זיוה הייתה עובדת חברת כספית, הגם ששכרה שולם לה כנגד חשבוניות. חברת כספית היא שהגישה את כתב התביעה גם נגד זיוה בבית דין זה ואף הודיעה מפורשות לבית הדין בהודעה מיום 1.5.2011 כי אין חולק כי זיוה היתה אף היא עובדת של החברה.

עם זאת, איננו מקבלים את טענת הנתבעים לפיה יש לקזז מסכומי הגניבה את הסכומים שהגיעו לזיוה כזכויות סוציאליות בגין תקופת עבודתה. לא הוכח ואף לא נטען כי הסכומים שהועברו בפועל לשירותי דיוור בגין עבודתה של זיוה כללו גם זכויות סוציאליות ובתצהירה אף טענה זיוה כי מעולם לא שילמה לה החברה את זכויותיה הסוציאליות (סעיף 45 לתצהיר). טענה נוספת שהעלו הנתבעים היא כי יש לחייב כיום את החברה בזכויות סוציאליות אלו ולפיכך לקזז מסכום הגניבה את הסכומים שלהם זכאית זיוה בגין זכויות סוציאליות. טענת קיזוז זו אמנם נטענה בכתב ההגנה אולם ללא כל פירוט מהו הסכום המגיע לזיוה בגין כל זכות וזכות ואף לא נטען, למשל בנוגע לדמי חופשה או פדיון חופשה, כמה ימי חופשה נטלה זיוה במהלך ימי עבודתה.

הלכה היא, כי טענת קיזוז יש להעלות כדרך בה נטענת תביעה, קרי אין להעלות טענת קיזוז הנשענת על מונחים כללים בלבד ( ראו ע"א 544/81 מנחם קיהל בע"מ נ' סוכנות מכוניות לים התיכון בע"מ וערעור שכנגד, פ"ד לו(3) 518, מיום 28.7.198; ע"א 779/87 בליט נ' בנק לאומי לישראל בע"מ, פ"ד מד(3) 304, 311 (1990)).

בענייננו, טענת הקיזוז נטענה בכתב ההגנה באופן כללי ביותר, ללא פירוט הסכומים שמבוקש לקזז. לא צוין מהו הסכום הכולל שמבוקש לקזז ומהם רכיבי הסכום הכולל. אפילו בתצהירה לא פירטה זיוה את גובה הסכומים שהגיעו לה בגין זכויותיה השונות אלא רק טענה באופן כללי כי החברה לא שילמה לה מעולם את הזכויות שהגיעו לה כעובדת (סעיף 45 לתצהירה).

לפיכך אנו דוחים את טענת הנתבעות לקיזוז שווי זכויותיה הכספיות של זיוה.

אשר לרכיב פיצויי הפיטורים – נתייחס אליו בנפרד בהמשך.

הסכומים שהועברו ל"שירותי דיוור" בגין מתן שירותים בפועל –

בתחילת הדרך טענו הנתבעים כי העסק "שירותי דיוור" סיפק לאורך השנים שירותים לחברת כספית שהסתכמו בסך של 62,500 ₪. לאחר שמיעת הראיות בתיק, ביקשו הנתבעים בסיכומיהן לקבוע כי היקף השליחויות שביצע "שירותי דיוור" לחברה הסתכם בסך של 20,000 ₪, כולל מע"מ (סעיף 98 לסיכומיהן).

מנגד העידה הגב' גיזה יוריסט בחקירתה הנגדית כי השליחויות על ידי שירותי דיוור נעשו לעיתים רחוקות, בתקופת החגים בלבד, בשנים 2005 ו- 2006, בסכום כולל של 3,300 ₪, בתוספת מע"מ.

בהיעדר כל ראיות ברורות לגבי היקף העבודה שסיפק העסק "שירותי דיוור" לחברת כספית, אנו מקבלים את טענת הנתבעים בסיכומיהם, כי היקף השליחויות הסתכם, במהלך השנים בסך של 20,000 ₪. יוני מסר בתצהירו כי בין השנים 2004-2009 סיפק שירותי שליחויות לחברה וכן העיד כי במהלך אותן שנים קיבל הנחיות עבודה מגיזה, מאמו זיוה, מאחותו רחל, וכן מהעובדות יעל ואורלי.

יוני העיד כי מדי שנה שילמה לו החברה תמורה המסתכמת בסך של אלפי שקלים ולא עשרות אלפים ואישר כי סך כולל של 200,000 ₪ זה "מוזר" (עמוד 85) וכן העיד כי אינו יודע להסביר את פשר הסכומים הגבוהים שהועברו לחשבון הבנק של העסק שלו (עמוד 86).

עדותו של יוני הייתה עדות מהימנה, ועולה כי לא ניסה להצדיק את מעשי אחותו או לתמוך בגרסתה או לומר כי סיפק לחברת כספית עבודה בהיקף של עשרות אלפי שקלים. אנו ערים לכך כי לא הגיש כל דו"ח שליחויות שביצע עבור חברת כספית אולם גם החברה מצידה לא הגישה כל ראיה בנוגע לשליחויות שביצע עבורה בפועל העסק "שירותי דיוור". לפיכך אנו מקבלים את טענת הנתבעים כי השירותים הסתכמו בסך של 20,000 ₪ במהלך השנים, סכום שאף מתיישב עם גרסתו של יוני כי החל לספק לחברת כספית שירותים כבר בשנת 2004.

לסיכום נקודה זו – עולה מהראיות כי הסכום שעבר מחברת כספית ל"שירותי דיוור" כדין – בגין שכר עבודתה של זיוה ובגין שירותים בפועל שהעניק שירותי דיוור לכספית מסתכם בסך של 191,000 ₪ (171,000 ₪ שכר לזיוה + 20,000 ₪ בגין שירותי דיוור).

על פי חוות דעתו של רו"ח ברלב, וכעולה מהעתקי החשבוניות ומסמכי ההעברה הבנקאית שצורפו לחוות הדעת (נספח יא לחוות הדעת, וראו גם ת/11) – ההעברות הבנקאיות שהועברו מחברת כספית לעסק "שירותי דיוור", לחשבון בנק מזרחי טפחות בסניף גן העיר, במהלך השנים 2005 -2009 מסתכמות לסך כולל של 811,591 ₪.

סכום כולל זה שהועבר מחשבון הבנק של כספית לחשבון הבנק של "שירותי דיוור" הוכח מהראיות ולמעשה אין חולק כי אכן הועבר.

כן ציין המומחה בחוות הדעת כי מנגד, שירותי דיוור העבירה לחברת כספית החזרים כספיים בסך כולל של 54,166 ₪ (עמוד 15 לחוות הדעת, נספח י"ט לחוות הדעת).

כן ציין רו"ח ברלב בחוות דעתו, כי בנוסף הועבר לשירותי דיוור מקופת המזומנים של החברה, סכום במזומן, שהצטבר לסך של 57,360 ₪ (עמוד 12 לחוות הדעת, נספח יד לחוות הדעת).

לא ברור מחוות הדעת ומהראיות בתיק, מהיכן הקביעה הברורה כי סכומים מזומנים שהופקדו בשירותי דיוור הועברו מחברת כספית. מאחר שעל חברת כספית הנטל להוכיח במידה מוגברת סכומי גניבה, אנו קובעים כי היא לא עמדה בנטל זה בכל הנוגע לסכומי המזומן כאמור. כן יצויין כי התובעת לא צרפה כל ראיה או מסמך מעבר לטבלאות האקסל בנדון.

מהראיות עולה אפוא כי במהלך השנים עבר סך של 811,591 ₪ מחברת כספית לחשבון העסק "שירותי דיוור". מתוך סכום זה סך של 54,166 ₪ הוחזר מהעסק לחברת כספית וסך של 191,000 ₪ הוא בגין שירותים שניתנו בפועל (171,000 ₪ - שכרה של זיוה ו20,000 ₪ בגין שליחויות).

מכאן שבאמצעות העברה בנקאית לשירותי דיוור גנבו זיוה ורחל מכספית סך של 566,425 ₪ .

הסבת ההמחאות

אחת הטענות שטענה החברה כלפי רחל היא שהיא נהגה לשלשל לכיסה סכומי מזומנים שהיו אמורים להיות משולמים לאמנים שונים, שיוצגו על ידי חברת כספית.

מנגד טענה רחל, כי היה קיים בחברה נוהג מזה שנים, אשר נבע מדרישתם של חלק מהאמנים שייצגה החברה, להעביר לאומנים כספים מזומנים (סעיף 39 לתצהירה). רחל הסבירה בתצהירה כי על מנת לבצע תשלומים במזומן לאומן, הכינה המחאה ידנית או ממוחשבות, מסרה אותה לשליח, השליח ניגש לבנק, פרט את ההמחאה למזומן והעביר את הכסף ישירות לאומן או לחלופין העביר את הכסף המזומן למשרד והיא העבירה בהמשך את הכסף המזומן לאומן. לגרסתה, הדבר היה ידוע למנהלות החברה. לעיתים, כך הבהירה רחל, היה צורך לרשום את שם השליח כמוטב על ההמחאה על מנת שיוכל למשוך מזומן (סעיפים 40-45 לתצהירה) וכן פירטה והסבירה בתצהירה כי היו מקרים שהמחאה הוצאה פעמיים לאחר שאומן דיווח כי ההמחאה הראשונה אבדה.

בתצהירה הכחישה רחל גניבות מזומנים שנפרטו מהמחאות בדרך זו אולם בשיחת הבירור שהתקיימה עמה כפי שתואר לעיל, אישרה כי היו מקרים שבהם גנבה בדרך זו (ת/2 – עמוד 55) וגם בחקירתה הנגדית חזרה בה מהכחשה כללית זו והעידה:

"ש. את זוכרת את הנושא של שיקים ידניים שהפכו למזומן את זוכרת את זה? את מאשרת את זה?

ת.כן.

ש.במזומן שנמסר לידך בחלק מהמקרים, נעשה שימוש להקטנת החובות של המשפחה?

ת.דו"ח רו"ח מדבר על יותר ממיליון ₪ שיקים שנפרטו במזומן ומאשימים אותי שלקחתי אותם. אני אומרת שאני הודתי במספר שיקים, כדי להפחית את החוב של אמא אבל זה לא מתקרב למליון ₪.

ש.חוזר על השאלה. מה עשית במזומן?

ת.שילמתי חובות של אמא שלי לשוק השחור.

ש.אז עוד דרך של נטילת כספים שלא כדין?

ת.כן."

...

ש.אבל היו מקרים כאלה שהוא הביא את המזומן ושילמת את החובות של אמך?

ת.כן.

(עמוד 98)

גם בחקירתה הנגדית הודתה רחל כי גנבה בדרך זו כספי שתי המחאות בלבד (עמוד 100) והעידה כי היא מעריכה סכום הגניבה של ההמחאות שנפרטו במזומן הסתכם לסך של 35,000 או 40,000 ₪ (עמוד 111).

השאלה היא אפוא האם הצליחה חברת כספית להוכיח כי רחל גנבה מכספי ההמחאות לאומנים סכומים גבוהים מ – 40,000 ₪, שבהם הודתה כאמור. לאחר שבחנו את העדויות, את חוות דעתו של רו"ח ברלב ואת כל המסמכים וחומר הראיות, הגענו למסקנה כי חברת כספית לא עמדה בנטל להוכיח כי רחל גנבה מזומנים שנפרטו מהמחאות בסכום גבוה מכך.

הגב' גיזה יוריסט מסרה בתצהירה כי מרבית התשלומים לאומנים בוצעו באמצעות המחאות מודפסות וכי רק במקרים חריגים נעשה שימוש בהמחאות ידניות (סעיף 26).כן העידה הגב' גיזה יוריסט, כי אחד האומנים, א.ו., קיבל תשלומים באמצעות המחאות הניתנות לפריטה במזומן אולם הכחישה כי אותו אומן ביקש כי רחל תפרוט את הכסף בעצמה בבנק וכן הכחישה באופן כללי כי שליחים של החברה נשלחו לבנק על מנת לפרוט למזומן המחאות עבור אומנים (עמודים 13,14). כן מסרה הגב' גיזה יוריסט בתצהירה כי במקרים רבים לאחר שרחל הפיקה המחאה מודפסת בעבור אחד הלקוחות, פנתה בהמשך לאחת מהמנהלות וטענה כי איבדה את ההמחאה המקורית ולפיכך הוצאה המחאה נוספת, ידנית, ללא שם המוטב ואותה דאגה רחל לפדות במזומן באמצעות שליחים ששמם נכתב בהמחאה (סעיפים 50-52 לתצהיר).

במקרים אחרים, כך לטענת הגב' גיזה יוריסט גניבת כספי ההמחאות לא נעשתה באמצעות הוצאת המחאה נוספת, ידנית, אלא באמצעות זיוף חתימת האומן על ההמחאה המקורית, על ידי השליח שפדה את השיק למזומן (סעיף 54).

כתמיכה בטענת החברה העידו מטעמה שלושה שליחים שעבדו איתה בתקופה הרלוונטית. מר נתי חנוכה, הבעלים של חברת שליחויות שעבדה עם החברה, מסר בתצהירו כי מספר פעמים שלחה אותו רחל לבנק על מנת למשוך מזומנים באמצעות פדיון המחאות שמסרה לו וכי בהתאם להוראותיה ולהנחיותיה של רחל, את הכסף המזומן שיקבל מפדיון ההמחאות בבנק, מסר לה ישירות. עוד אישר כי היו מקרים שבהם שמו או שם של שליח אחר מהחברה שלו נכתב כמוטב בהמחאה ואף אישר כי לעיתים חתימות ההיסב שלו (עמוד 66), כך לשם הדוגמה, אישר שההמחאה מיום 3.5.2005 על סך 27,140 ₪ נרשמה לפקודתו (עמוד 62).

מר נתי חנוכה הוסיף ומסר כי רחל היתה היחידה מטעם החברה שהנחתה אותו בנוגע לשליחויות ולפעולות שעליו לבצע בבנק וכי הוא מלא אחר הנחיותיה מתוך הנחה והבנה כי היא פועלת באישורן המלא של מנהלות החברה. סך הכל ביצע שליחויות עבור החברה בסך כולל של כ – 205,000 ₪. בחקירתו הנגדית העיד מר נתי חנוכה כי חוץ ממנו, ביצעו שליחים נוספים, יוסף מנשה וניר לנקרי, שירות עבור רחל (עמוד 59 לפרוטוקול).

שלושת השליחים, נתי חנוכה, יוסף מנשה וניר לנקרי כתבו כל אחד בכתב ידו, "הצהרה" (ד(1) –ד(3)) שבה אישרו כי היו כפופים לרחל ניניו, כי במסגרת עבודתם היה עליהם למשוך מהבנק מזומנים כנגד הפקדת המחאות וכי את הכספים המזומנים שמשכו מסרו ישירות לרחל. מר ניר לנקרי אף הוסיף כי מעולם לא מסר מזומנים לאומן.

מר יוסף מנשה ומר ניר לנקרי מסרו אף הם בתצהיריהם כי פעלו בהתאם להוראותיה של רחל וכי את הכסף המזומן שקיבלו מפדיון המחאות בבנק מסרו לה ישירות. כן הדגישו השניים בתצהיריהם, כי כספי מזומן שפדה בבנק מחשבון החברה, מעולם לא נמסרו ללקוחות או לספקים אלא רק לידי רחל. בחקירתו הנגדית העיד מר יוסף מנשה כי פעמים רבות פרט שיקים במזומן ורק בשניים או בשלושה מקרים העביר את הכסף לא לידי רחל (עמוד 68).

עם זאת, הגב' עליזה משולם העידה בחקירתה הנגדית כי היו שלושה אמנים שקיבלו באופן קבוע המחאות שלא למוטב בלבד ואישרה כי המדובר בהמחאות הניתנות לפריטה במזומן (עמוד 54).

זאת ועוד, מר נתי חנוכה העיד, כי כאשר מסר את מעטפות המזומנים לרחל עשה זאת בגלוי, בשעות היום, לעיתים בנוכחות אחת המנהלות, וכי לא זכור לו שהדבר נעשה מתחת לבניין המשרדים (עמוד 61). כן העיד בחקירתו הנגדית כי היו מועדונים או מנהלי הפקה שמהם בוודאות נשלח לאסוף מזומנים שכן עבדו רק במזומן (עמוד 61). מעבר לכך, כאשר נשאל, האם היו מקרים שבהם נסע ישירות לאומן זה או אחר על מנת להעביר להם מעטפות עם מזומנים, לא שלל אפשרות זו והעיד "לא זוכר, הכל יכול להיות. אני לא יכול ספציפית משהו שלקחתי לפני 6-7 שנים" (עמוד 60).

לנוכח עדותה של הגב' עליזה משולם שהעידה כי היו אומנים שביקשו לקבל המחאות ניתנות לפריטה במזומן ולנוכח עדותו של מר נתי חנוכה שלא שלל אפשרות כי נדרש למסור מזומן לאומן זה או אחר ולנוכח עדותו לפיה נדרש לעיתים לאסוף כספים במזומן - אנו קובעים כי החברה לא עמדה בנטל להוכיח כי כל ההמחאות שנפרטו למזומן בחברה נגנבו על ידי רחל.

מחוות הדעת של רו"ח ברלב עולה כי במהלך השנים 2005 -2009 בוצעו משיכות מזומנים באמצעות שיקים, על ידי שליחים, בסך כולל של 856,026 ₪ (עמוד 11 לחוות הדעת; העתקי ההמחאות ופירוט דפי בנק – נספח יב' לחוות הדעת) וכן בוצעו הסבות המחאות לחשבונות בנק אחרים בסך כולל של 356,008 ₪ (נספחים יג' לחוות הדעת).

בחישוב זה שנעשה בחוות הדעת ההנחה היא שכל פירעון המחאה כנגד מזומן שנעשה על ידי שליחים מהווה גניבה (ראו למשל סעיף 38 ה לסיכומי החברה).כן הובהר בסיכומי החברה כי כל רישום של סכומים מזומנים לאומנים חושב כגניבה גניבה.

אפילו קבענו כי עולה מהראיות כי מדי פעם גנבה רחל המחאות שנפרטו למזומן, עולה כי חברת כספית לא עמדה בנטל להוכיח מה היקף גניבות אלו. אין לקבל את טענתה הגורפת של החברה, שלפיה, כל סכומי המזומנים שעברו בידי השליחים שהועסקו על ידי החברה, נגנב על ידי רחל. זו ההנחה שעליה ביסס רו"ח ברלב את חישוביו (ראו עדותו בעמוד 34). מדובר בטענה גורפת וחסרת בסיס ראייתי.

החברה לא הביאה פירוט או ראיה שיש בה כדי לתמוך בטענתה כי סכום זה או אחר לא שולם לאומן ספציפי. לא הובאה בפנינו כל ראיה לכך האם האומנים קיבלו את הסכומים שהגיעו להם, אם לאו. למעשה רק במהלך שמיעת הראיות בתיק התברר כי טענת החברה בהקשר להמחאות שנפרטו למזומן היא לא כי האומנים לא קיבלו את כספם אלא כי כל סכום יצא פעמיים – פעם לאומן ופעם נגנב על ידי רחל (למשל עדותו של רו"ח ברלב בעמוד 27). מעבר לכך שטענה זו לא נטענה באופן ברור בכתב התביעה, הרי שהיא גם לא הוכחה. לא הוכח כי שתי המחאות על סכום זהה נפרעו פעמיים כעניין שבשגרה ולא הוצגה כל ראיה לפיה מזומנים בסכומים הנטענים הופקדו בחשבון הבנק של רחל או של גורם כלשהו מטעמה.

לנוכח האמור אנו קובעים חברת כספית לא עמדה בנטל להוכיח כי רחל ביצעה גניבות של כספי המחאות שנפרטו למזומן, מעבר לסך של 40,000 ₪ שבו הודתה ואנו קובעים כי רחל וזיוה גנבו מחברת כספית, באמצעות פריטת המחאות למזומן, סך של 40,000 ₪.

הכספים שהועברו לחשבון הבנק של רחל

אין חולק כי החל משנת 2005 או 2006 שכרה של רחל שולם לה באמצעות העברה בנקאית (עדותה של עליזה משולם בעמוד 44 לפרוטוקול).

מכאן יש לבחון מהו השכר שהגיע לה במהלך שנות עבודתה לעומת סך הסכומים שהועברו לחשבון הבנק שלה מחברת כספית.

כעולה מהראיות, רחל החלה לעבוד בחברת כספית בשנת 1995 ללא כל הסכם עבודה. אין חולק כי בשנת 2005 נחתם הסכם עבודה בין הצדדים שבו נקבע כי שכרה של רחל יעמוד על סך של 5,200 ₪ לחודש.

לטענת גיזה יוריסט ועליזה משולם, בשנת 2006 עודכן הסכם העבודה כך ששכרה החודשי של רחל נקבע לסך של 6,350 ₪ ברוטו, כעולה מהסכם העבודה המתוקן שצורף לכתב התביעה (סעיף 9 לתצהירה של גיזה יוריסט וסעיף 47 לתצהירה של עליזה משולם).

הגב' גיזה יוריסט העידה בחקירתה הנגדית כי רחל נתנה לרואה החשבון של החברה הנחיות שקריות בנוגע לתלושי שכרה והציגה בפניו מצג שווא כאילו קיבלה העלאות שכר עם השנים (עמוד 21).

רחל הכחישה טענה זו וטענה כי מדי חודש נבדקו תלושי שכרה על ידי מנהלות החברה (סעיף 67 לתצהירה). לגרסת רחל, בשנת 2005 – שכרה עמד על סך של 5,000 ₪ נטו, בשנת 2006 הוסכם על העלאת שכרה לסך של 7,500 ₪ ברוטו (6,500 ₪ נטו) ובשנת 2008 – הוסכם על העלאת שכרה לסך של 8,500 ₪ ברוטו (7,300 ₪ נטו). (סעיף 56 לתצהירה). לגרסת רחל, יש לדחות כל טענה לפיה הדבר נעשה ללא ידיעתה ואישורה של החברה, שכן לא יתכן כי החברה לא הייתה ערה לתוכן תלושי השכר של רחל, להפרשות בשיעור של 10% לקרן השתלמות וכיו"ב

(נספח 2 לתצהירה). אשר להסכם ההעסקה בין הצדדים – טענה רחל כי הוא לא שיקף את ההסכמות בהמשך וכראיה לכך הפנתה לכך שעל פי הסכם ההעסקה, הייתה זכאית לטלפון סלולרי והוא לא ניתן לה בפועל (סעיף 61 לתצהירה).

מעבר לכך טענה רחל, כי קיבלה מדי פעם הלוואות ואת חלקן, בסך של 80,000 ₪, החזירה לחברה בין אם באמצעות הפקדת כספים ישירות לחשבון החברה ובין באמצעות קיזוז שכרה.

אנו קובעים כי יש לראות בתלושי השכר כמשקפים את שכרה של רחל, כפי שהגיע לה. על פי הפסיקה "מקום שבו ניתן לעובד תלוש שכר, חזקה שהוא משקף את המציאות, לפחות לגבי הסכום הכולל המופיע בו, אלא אם כן הוכח, מעדויות אמינות, אחרת." (דב"ע מז/3-146 חוג'ירת –גל, פד"ע כ 19).

אכן עולה מהראיות כי רחל שלטה בעניינים הכספיים בחברת כספית וכן כי היא שהנחתה את רואה החשבון של החברה בכל הנוגע לתלושי השכר. כן ערים אנו לכך כי רחל לא ידעה להשיב בחקירתה הנגדית עם מי מטעם מנהלי החברה סוכם במהלך השנים על העלאות שכרה.

עם זאת, איננו סבורים כי ניתן לקבל כיום טענה לפיה במשך שנים רבות משכה לעצמה רחל שכר שלא הוסכם על ידי מנהלותיה, כששכר זה תועד באופן בהיר וברור בכל אחד מתלושי השכר ולא היתה לתובעת מניעה לבדוק ולראות

תלושים אלו. כמו כן אין אנו מקבלים את טענת התובעת לפיה כל שינוי בהסכם חייב להיעשות בכתב ובחתימה. במיוחד נוכח עדותה של הגב' עליזה משולם שטענה כי סברה כי הנתבעת 1 הינה " בת משפחה" ( עמ' 45 שורה 22 לפרוטוקול). כמו כן לא מצאנו לתת משקל לת/14 הואיל והמחאה זו יצאה לאחר הגשת כתב התביעה.

לא הוצגו בפנינו תלושי שכר לשנת 2005 ולפיכך נקבל את גרסת רחל כי שכרה בשנה זו עמד על סך של 5,000 ₪ נטו.

כן עולה מתלושי השכר כי במהלך שנות עבודתה שולמו לרחל דמי נסיעות, דמי הבראה וזכויות נוספות. מאחר שמדובר בזכויות ששולמו לרחל כעובדת – ניקח בחשבון גם תשלומים אלו כתשלומים ששולמו לרחל כדין במהלך עבודתה.

מאחר שאנו בודקים מהו הסכום שאותו יש לקזז מסכום הגניבה הכולל שהועבר לחשבון הבנק של רחל, אזי השכר והזכויות הסוציאליות ששולמו לרחל במהלך עבודתה – יקוזזו בערכי נטו.

כעולה מתלושי השכר שצורפו לתצהירה של רחל (נספח 1), אלו הסכומים, בערכי נטו, שהועברו לרחל במהלך שנות עבודתה הרלוונטיות כשכר עבודה וכזכויות סוציאליות ("נסיעות", "שי לחג", "שעות נוספות", "תמורת חופשה"):

2009: 78,798 ₪ נטו

2008: 93,637 ₪ נטו

2007: 81,196 ₪ נטו

2006: 81,657 ₪ נטו

2005: 60,000 ₪ נטו (בהיעדר תלושי שכר, לפי 5,000 ₪ נטו).

סך הכל, הוכח מתלושי השכר ומגרסתה של רחל, כי הגיע לה במהלך השנים 2005 -2009 שכר ותוספות בגין זכויות סוציאליות שונות בסך כולל של 395,288 ₪.

יצוין בהקשר זה, כי הסך של 354,411 שנקבע בחוות הדעת של ברלב כשכר הכולל שהגיע לרחל במהלך השנים 2005-2009 לא לקח בחשבון את זכאותה של רחל לרכיבי שכר נוספים (עדותו של רו"ח ברלב בעמוד 33) .

מחוות דעתו של רו"ח ברלב עולה כי במהלך השנים 2005 -2009 עבר סך כולל של 429,885 ₪, בהעברה בנקאית, מחברת כספית לידי חשבון הבנק של רחל בבנק הפועלים, סניף נחלת יצחק (עמוד 9 לחוות הדעת, כעולה מהמסמכים שצורפו כנספח י' לחוות הדעת).

לגרסת רחל, במהלך השנים 2006 -2008 השיבה לחברה סכומים המצטברים לסך של 80,000 ₪ (כעולה מכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת) ולסך נוסף של 47,000 ₪ (כעולה מכרטסת הנהלת החשבונות של רחל). (סעיפים 84,85 לתצהירה של רחל). מעבר לכך טענה רחל כי פעמים רבות שולם לה שכר מופחת, בשל קיזוזי חובות ובמהלך השנים 2006 -2009 קוזז משכרה סך כולל של 37,000 ₪ כהחזרי חוב (סעיף 87 לתצהירה של רחל).

הסכומים שטענה רחל כי השיבה לחברה לא הוכחו במהלך שמיעת הראיות.

עם זאת המומחה ציין בחוות הדעת כי רחל העבירה מחשבון הבנק שלה לחשבון הבנק של חברת כספית סך של 19,442 ₪ (עמוד 14 לחוות הדעת, נספח י"ח לחוות הדעת).

מכאן שסך הכל, לאחר קיזוז הסכום שהוחזר לכספית, הועבר סך של 410,443 ₪ מחשבון הבנק של כספית לחשבון הבנק של רחל.

כן טען רו"ח ברלב, בחוות הדעת, כי הועבר לחשבון הבנק של רחל, מקופת המזומנים של החברה, סכום מזומן כולל בסך של 78,722 ₪ (עמוד 12 לחוות הדעת, נספח ט"ו לחוות הדעת). בחקירתו הנגדית הבהיר רו"ח ברלב כי לא כל סכום מזומן שיצא מהחברה חושב על ידו כגנוב אלא רק כאשר נרשם כמשיכה של רחל או של שירותי דיוור (עמוד 38).עם זאת, גם סכומים מזומנים אלו לא הוכחו לפנינו ברמת ההוכחה הנדרשת. לא ברור לנו מחוות הדעת ומהראיות מאין הוודאות כי רחל היא שגנבה סכומים אלו מכספית.

בנוסף קבע המומחה בחוות הדעת כי סך כולל של 37,615 ₪ נמשך מחשבון הבנק של חברת כספית וכי חלק מהמשיכות בוצעו לרחל (עמוד 13 לחוות הדעת, נספח ט"ז). גם לגבי סכום זה לא ברור לנו מהן הראיות המוכיחות כי המשיכות הועברו לרחל ואנו קובעים כי חברת כספית לא עמדה בנטל ההוכחה הנדרש ממנה לגבי סכומים אלו.

מהראיות עולה אפוא כי במהלך השנים עבר סך של 429,885 ₪ מחברת כספית לחשבון הבנק של רחל. מתוך סכום זה השיבה רחל לחברת כספית סך של 19,442 ₪, וסכום של 395,288 ₪ עבר לרחל כדין כשכר וכזכויות סוציאליות (בערכי נטו). מכאן שרחל וזיוה גנבו סך של 15,155 ₪, באמצעות העברות בנקאיות.

סיכום ביניים

הוכח מהראיות כי הסכום שגנבו רחל וזיוה מכספית במהלך השנים מסתכם בסך של 621,580 ₪ (566,425 ₪ העברה בנקאית לשירותי דיוור; 40,000 ₪ - גניבת סכום מזומן שנפרט מהמחאות; 15,155 ₪ העברה בנקאית לחשבון הבנק של רחל).

אשר לסכומים שונים שנמצאו בחשבון הבנק של רחל – אכן הסכומים השונים מעוררים תמיהה, וודאי לנוכח העובדה כי אין חולק כי רחל גנבה סכומים גבוהים מהחברה והן לנוכח העובדה כי לעיתים השליחים שביצעו הפקדות אישיות אלו היו השליחים מטעם חברת "ניב שליחויות" – יוסף מנשה, ניר לנקרי ונתי חנוכה (סעיפים 91- 96 לתצהירה).

עם זאת, כפי שציינו לעיל, הנטל להוכיח את הגניבה ואת סכומי הגניבה מוטל על חברת כספית, והנטל הוא נטל מוגבר. לפיכך אין די בתמיהות ובסכומים בלתי מוסברים שעברו דרך חשבון הבנק של רחל כדי להוכיח גניבה.

חשבון הבנק של רחל, היה בעת הרלוונטית חשבון בנק משותף לה ולבעלה ולגרסתה, פעמים רבות ביקשה משליח שביצע הפקדות מזומנים עבור החברה לבצע גם עבורה באופן אישי הפקדות כספים הקשורים בעבודתו של בעלה, לחשבון הבנק שלה ושל בעלה שהיה באותו סניף שבו היה חשבון הבנק של החברה.

בתיק הפלילי הורשעו הנתבעות בגניבת סך של 500,000 ₪ ומעבר לכך הוסכם בין הצדדים לתיק הפלילי, כי השתיים ישלמו סכום נוסף של 100,000 ₪ כפיצוי.

בפסק דין זה קבענו כי רחל וזיוה גנבו מהחברה סך כולל של 621,580 ₪. קרי, סכום זה כולל את הסכום אשר בגניבתו הודו בתיק הפלילי – 500,000 ₪ ולפיכך יש לקזז סך של 500,000 ₪ שאותו ישלמו הנתבעות לתובעת במסגרת התיק הפלילי, מסכום החיוב בתיק זה ככל שישולם (ראו לעניין זה עב 6326/00 גולן גינדי – מאיר סימן טוב, מיום 30.10.2006 וכן הבהרת פסק הדין, בש"א 9496/06, 9482/06 מיום 7.2.2007. ערעור על פסק הדין בבית הדין הארצי נדחה בע"ע 754/06, 773/06 מיום 11.11.2007, וכן נדחה בג"ץ 10594 בית הבשר גינדי-גולן גינדי נ' בית הדין הארצי לעבודה בירושלים, מיום 19.12.2007).

לפיכך על רחל וזיוה לשלם לחברה סך של 621,580 ₪ וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת התביעה המקורית, קרי מיום 10.12.09 ועד ליום התשלום בפועל. ככל שהנתבעות ישלמו לתובעת סך של 500,000 ₪ במסגרת התיק הפלילי יהיו רשאיות לקזז סכום זה מהסכום שנפסק .

מאחר שזיוה הודתה בסיוע לרחל בגניבת הכספים ומאחר שאין אפשרות להעריך ואף לא נטען באיזו מידה הייתה זיוה מעורבת במעשי הגניבה, אנו מחייבים את השתיים, ביחד ולחוד.

האם מעשי הגניבה מצדיקים שלילת פיצויי הפיטורים וזכויותיהן הסוציאליות של הנתבעות

בסיכומיהם טענו הנתבעות כי אין לשלול מהן את מלוא פיצויי הפיטורים בהתחשב בנסיבות הקשות שבהן ניטלו הכספים: השתיים נקלעו לחובות לשוק האפור; רחל התגרשה; השתיים לא שבו למעגל העבודה; מצבה הבריאותי של זיוה הדרדר.

חוק פיצויי פיטורים, התשכ"ג – 1963 (להלן: "חוק פיצויי פיטורים") קובע כך:

"16. לא יהיה עובד זכאי לפיצויים או יהיה זכאי לפיצויים חלקיים בלבד, הכל לפי הענין, אם פוטר בנסיבות, שעל פי הסכם קיבוצי החל על המעביד והעובד – ובאין הסכם כזה, על פי ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של העובדים באותו ענף – מצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים בלבד.

17.בענף העבודה שאין בו הסכם קיבוצי, רשאי בית הדין האזורי לעבודה לקבוע שפיטוריו של עובד היו בנסיבות המצדיקות פיטורים ללא פיצויים או בפיצויים חלקיים שיקבע; בדונו בענין זה יונחה בית הדין האזורי לעבודה על פי הכללים שבהסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים."

על פי תקנון העבודה בתעשייה – שהוא ההסכם הקיבוצי החל על המספר הגדול ביותר של עובדים (לפי סעיף 17 לחוק פיצויי פיטורים), גניבה ממעביד היא מהעבירות החמורות (סעיף 53) והעונש המרבי בגינה הוא פיטורים תוך שלילה מוחלטת של פיצויי פיטורים.

בבואנו לבחון את סוגיית שלילת פיצויי הפיטורים, ערים אנו לכך כי פיצויי הפיטורים הם זכות סוציאלית המשולמת לעובד שפוטר ואין לפגוע בזכות זו אלא במקרים חריגים וכי עצם הפיטורים הם עונש חמור לכשעצמו (ראו דב"ע (ארצי) ל/3-14 בתי מרגוע ומלונות היוזם בע"מ – שמריהו, פד"ע א 141 (1970); דב"ע (ארצי) לא/3 – 3 רהיטי ירושלים "רים" בע"מ – יוסף, פד"ע ב 215 (1971).

בע"ע (ארצי) 214/06 אלוניאל בע"מ – צ'רניאקוב (מיום 31.5.2007) קבע בית הדין הארצי:

"התכלית שבשלילת פיצויי הפיטורים שני פנים לה: להעניש את העובד בגין עבירת משמעת חמורה שביצע; ולהוות מסר מרתיע לכלל העובדים מפני ביצוע מעשים דומים. בשלילת פיצויי פיטורים, מעביר המעביד לעובדי המפעל מסר מרתיע, תוך מתן ביטוי הולם להסתייגותו 'מהתנהלותו הפסולה של העובד"

בהמשך פסק הדין פורטו השיקולים המנחים את בית הדין בבואו להחליט אם יש לשלול את פיצויי הפיטורים במקרה הנדון בפניו, באופן הבא:

"השיקולים לחומרה - חומרת המעשים בגינם פוטר העובד; הנזק שנגרם למעביד או שעלול היה להיגרם לו עקב כך, היקפו והשלכותיו; משך הזמן ומספר הפעמים שביצע העובד את מעשיו החמורים; תקופת עבודתו של העובד, מעמדו ותפקידו ומידת האמון הנובעת הימנו; הפרת האמון - המוּעצמת כשמדובר ביחסי עבודה ממושכים, בתפקיד בכיר, או בתפקיד אמון; השפעת התנהגותו של העובד והמעשים בגינם פוטר, על עובדים אחרים ועל יחסי העבודה במקום העבודה והיקף ההרתעה בנסיבות המקרה; השיקולים לקולא – אופן ביצוע העבודה במהלך תקופת עבודתו של העובד ותרומתו למעביד; משך תקופת העבודה, וכפועל יוצא הימנה - עוצמת הפגיעה הצפויה בעובד ובמשפחתו, כתוצאה משלילת פיצויי הפיטורים, במלואם או בחלקם, בשים לב לסכום שיוותר בידיו למחייה; נסיבותיו האישיות של העובד, לרבות גילו, מצבו המשפחתי, מצב בריאותו ויכולת ההשתכרות העתידית שלו;"

כך גם בע"ע (ארצי) 300075/96 אליה – קליין, (מיום 2.7.2001) קבע בית הדין הארצי:

"ככלל גניבה ממעביד נחשבת כעבירה חמורה הפוגעת ביחסי האמון המיוחדים הנובעים ממערכת יחסי העבודה ויש לראותה בחומרה יתירה. עם זאת, שעה שבאים אנו לדון בסנקציה המתבקשת בגין פעולות ממין אלה, יש לבחון את נסיבות המקרה בכללותן ובתוך כך גם את ההקשר התעשייתי של מכלול פניו ובין היתר, חומרת הנזק שנגרם למעסיק וההרתעה הנדרשת כלפי עובדים אחרים במפעל; את משך תקופת העבודה; את טיב היחסים בין הצדדים במהלך השנים; את מידת האמון והאמינות ששררה בין הצדדים במשך תקופת העבודה ואת תרומתו של העובד למפעל. בצד כל אלה, יש לתת את הדעת ומשקל מיוחד לכך שהפיטורים כשלעצמם הם עונש חמור".

לאחר ששקלנו את מכלול השיקולים שנקבעו בפסיקת בית הדין הארצי החלטנו לקבל את טענת החברה ולפיה בנסיבות העניין יש לשלול את מלוא זכאותן של זיוה ושל רחל לפיצויי פיטורים. כל גניבה היא עבירה חמורה בפני עצמה אולם קל וחומר עבירת גניבה ממעביד, לנוכח יחסי האמון השוררים בין הצדדים, ודאי לנוכח תפקידה של רחל אשר במשך 14 שנה הייתה מנהלת החשבונות של החברה ועולה מהראיות כי כל ענייניה הכספיים של החברה הופקדו בידיה כשהחברה נתנה בה את אמונה וסמכה עליה על מנת שתבצע את עבודתה בנאמנות תוך שמירה על כספיה ורחל הפרה ברגל גסה את האמון שניתן בה ובשלב מסוים משהחלה גם אמה, זיוה, לעבוד בחברה החלה אף היא לסייע לה במעשי הגניבה.

יובהר עוד כי עולה בבירור מהראיות כי אין מדובר במעידה חד פעמית ובודדת, אלא בפעולות שחזרו על עצמן, שבהן רחל וזיוה שיתפו פעולה בדרכים שונות על מנת לגנוב, במועדים שונים ורבים ובשיטות שונות סכומים גבוהים מהחברה.

זה המקום לציין כי התובעת נתבנה לנתבעות הזדמנות לתת הסברים לטענות שנטענו על ידם וזאת במסגרת ישיבת הבירור מיום 13.12.09 אולם הן הודו לאלתר בגניבה. ר' סעיפים 15-17 לתצהירו של עו"ד בן יאיר וחקירתו הנגדית בעמ' 6 שורות 7-14 ועמ' 8 שורות 23-27 לפרוטוקול.

60. נוכח כל אלה, הכף נוטה לחומרה באופן המצדיק שלילת מלוא פיצויי הפיטורים

של השתיים.

לנוכח הוראת סעיף 10(2) לחוק הודעה מוקדמת לפיטורים ולהתפטרות, תשס"א – 2001 הקובעת כי הוראות החוק בדבר חובת מתן הודעה מוקדמת לא יחולו "על מעביד, בנסיבות שבהן העובד שפוטר אינו זכאי לפיצויים, על פי הוראות סעיפים 16 או 17 לחוק פיצויי פיטורים" – אנו קובעים כי רחל וזיוה אף אינן זכאיות לתמורת הודעה מוקדמת.

61. אשר ליתר זכויותיהן הסוציאליות של זיוה ושל רחל – כאמור השתיים העלו טענת

קיזוז כללית ביותר בנוגע לזכאותן לזכויות סוציאליות, ללא כימות של זכויות אלו ולפיכך די בכך כדי לדחות את טענת הקיזוז מבלי להיכנס לשאלת זכאותן העקרונית של השתיים לזכויותיהן הסוציאליות.

מעבר לכך נבהיר כי בכל הנוגע לרחל – רוב זכויותיה הסוציאליות שולמו לה במהלך תקופת עבודתה, כפי שעולה מתלושי השכר.

אחריותו של יוני

62. אנו קובעים כי חברת כספית לא עמדה בנטל להוכיח כי יוני סייע לרחל ולזיוה

לבצע את מעשי הגניבה. כעולה מהראיות, יוני, לעומת שתי הנתבעות האחרות,

לא הורשע בגניבה ואף לא הוגש נגדו כל כתב אישום. כעולה מהראיות, חשבון

הבנק של "שירותי דיוור" אף לא היה על שם יוני אלא על שם אביו (עדותו של יוני

בעמוד 84 ועדותה של זיוה בעמוד 113, שלא נסתרה).

באופן כללי עולה מעדותה של רחל והן מעדותו של יוני כי רחל וזיוה ניצלו את

חשבון הבנק של העסק שלו ואת העסק שלו על מנת לגנוב דרכו כספים אולם כי

הוא כלל לא היה מעורב במעשים ואף לא הוכח כי ידע עליהם.

מעבר לכך, כתב התביעה המתוקן מייחס ליוני עבירה של "גרם הפרת חוזה"

ועוולה זו כלל לא הוכחה בענייננו. סעיף 62(א) לפקודת הנזיקין קובע: "מי

שביודעין ובלי צידוק מספיק גורם לאדם שיפר חוזה מחייב כדין שבינו לבין

אדם שלישי, הריהו עושה עוולה כלפי אותו אדם שלישי, אולם האדם השלישי

לא יוכל להיפרע פיצויים בעד עוולה זו אלא אם סבל על ידי כך נזק ממון."

בענייננו כאמור לא הוכח כי יוני היה מודע לאירועים ולמעשים ומכאן שאין

מתקיימת דרישת ה"ביודעין" אולם אפילו קבענו כי היה מודע למעשים, לא הוכח

כי הוא שגרם לרחל להפר את חובותיה כלפי חברת כספית.

63. התביעה נגד יוני נדחית.

סוף דבר

64. בתוך 30 ימים מקבלת פסק הדין ישלמו רחל ניניו וזיוה קמרי לחברת כספית,

ביחד ולחוד סך של 621,580 ₪ וזאת בצירוף הפרשי ריבית והצמדה מיום הגשת

 התביעה, קרי 10.12.2009 ועד ליום התשלום בפועל. ככל שהנתבעות ישלמו

לתובעת סך של 500,000 ₪  במסגרת התיק הפלילי יהיו רשאיות לקזז סכום זה

מהסכום  שנפסק .

65. כן ישלמו זיוה ורחל לחברת כספית הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של

15,000 ₪.

66. התביעה נגד יוני (הנתבע 2 - יהונתן חי קמרי) – נדחית. חברת כספית תשלם ליוני

הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 5,000 ₪.

67. זכות ערעור לבית הדין הארצי תוך 30 יום מיום קבלת פסק הדין.

ניתן היום, כ"ג תשרי תשע"ה, (17 אוקטובר 2014),  בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.