פס"ד בנושא דמי שמוש ראויים

האם על הנתבע להשיב לתובעת מחצית מכספי שכר טרחה שהוא שילם  לעורכת דינו מהחשבון המשותף והאם הוא חייב לשלם לתובעת דמי שימוש ראויים, עקב מגוריו בדירה הצדדים, מיום שהתובעת עזבה את הדירה ועד למועד שהוא פינה אותה?

א.         רקע עובדתי וטענות הצדדים

1.         ביום 21.10.12 הגישה התובעת (להלן גם: "האישה") תביעות למזונות, משמורת, איזון משאבים ופירוק שיתוף, כנגד הנתבע (להלן גם: "האיש").

2.         בין היתר, טענה האישה בתביעות שהגישה כי האיש "הפעיל כנגד האישה אלימות פיזית ומילולית והחל להסית את הילדים כנגדה באופן בוטה". כמו כן טענה האישה כי: "התנהגותו של הבעל כלפי האישה היתה מבוססת על השפלות ועונשים. השפלותיה של האישה נעשות במיוחד בפני הילדים, במשפטים כמו "את אפס.. את פרזיטית... מי רוצה לגעת בך בכלל... אמא שקרנית, אמא גונבת...".

3.         לאחר שהוגשו התביעות כנגד האיש, הוא שכר את שירותיה של עו"ד נטע מרום וחייב את  כרטיס האשראי המקושר לחשבון המשותף של הצדדים,  בסך של 70,000 ₪ ששולמו לעורכת דינו  בשנים עשר תשלומים חודשיים שווים, החל מחודש פברואר 2013.

4.         האישה טוענת כי  כספים אלו הוצאו ע"י האיש לצורכי הגנתו המשפטית לאחר היום הקובע שהוסכם כי הוא יום הגשת התביעות (21.10.12) ולפיכך על האיש להשיב לה מחצית מסכום זה, דהיינו סך של 35,000 ₪.

5.         כמו כן, האישה עותרת לכך שהאיש ישלם לה מחצית מדמי השימוש הראויים בגין שימושו הבלעדי בדירת הצדדים, מיום שהיא עזבה את הדירה ביום 3.4.13 ועד למועד שבו פינה האיש את הדירה, לאחר שהיא נמכרה לצד ג' באמצעות כונס נכסים, ביום 24.5.14.

6.         האישה טוענת כי זכותה לדמי שימוש ראויים מושתתת על שתי עילות: עילה חוזית ולחילופין עילה על פי הדין הכללי, מכוח היותה שותפה במקרקעין. לדבריה, נכרת בין הצדדים, במעמד באי כוחם והמתאם ההורי ד"ר גוטליב,  הסכם לפיו האישה תעזוב את הדירה המשותפת והאיש ישלם לה דמי שימוש ראויים בסך של 3,000 ₪ לחודש. לטענתה, ככל שבית המשפט יידחה את העילה החוזית, מגיעים לה דמי שימוש ראויים מכוח הדין הכללי, מאחר והאיש מנע ממנה מגורים סבירים בדירה.

7.         לטענתה, האיש התקין מצלמה נסתרת בדירה ואף עקב אחריה בדירה וצילם אותה עם הטלפון הנייד שלו. כמו כן, האישה טוענת כי המתאם ההורי ד"ר גוטליב המליץ להם כי עליהם להפריד את מגוריהם, לאור הנזק האדיר שהמגורים המשותפים גורמים לילדים. האישה צירפה לכתב התביעה מכתבים ששלח לצדדים הד"ר גוטליב ובהם  האיץ בשניהם להפריד  את מגוריהם, מוקדם ככל האפשר.

8.         בגין מרכיב דמי השימוש הראויים, עותרת האישה לתשלום בסך של 38,100 ₪.

9.         האיש טוען בכתב ההגנה כי יש לדחות את התביעה על שני חלקיה. לטענתו, במועד שבו שילם את שכר טרחת עורכת דינו, ביום 19.11.12, היתה הסכמה בהתנהגות ע"י שני הצדדים, שכל אחד מהם רשאי למשוך מהחשבון המשותף כספים  ולפיכך הוא לא חייב להשיב לאישה דבר בגין התשלומים ששילם לעורכת דינו. לדבריו, באותו מועד הוא אף הפקיד את משכורתו לחשבון המשותף ואף האישה משכה כספים לצרכיה.

10.        האיש  טוען גם,  כי האישה עשתה אף היא שימוש בכספים בחשבון המשותף, על מנת לשלם לבא כוחה לצורך הגשת התביעות כנגדו.

11.        האיש הכחיש כי נכרת בין הצדדים הסכם לפיו אם האישה תעזוב את דירת הצדדים, הוא ישלם לה שכר דירה ראוי בסך של 3,000 ₪ לחודש.  

12.        האיש טוען גם, שאין עילה חוקית לחייבו בדמי שימוש ראויים ושהותו בדירה לאחר שנחתם ההסכם עם רוכש הדירה ביום 17.10.13, נעשתה "מטוב ליבו של הקונה" ולכן האישה לא זכאית לדמי שימוש ראויים לפחות ממועד זה.  בנוסף, האיש טוען כי הוא התגורר בדירה עם הבן  XXX ויש לזכות אותו בגין כך, לפחות ב – 30% מדמי השימוש הראויים.

13.        לדברי האיש,  האישה עזבה מרצונה החופשי את הדירה ולא היתה כל מניעה כי היא תמשיך להתגורר בה. הנתבע מודה כי התקין מצלמה בדירה ואולם מכחיש כי ערך מעקבים כנגדה. לדבריו, יש להתעלם מהמכתבים ששלח ד"ר גוטליב לצדדים  ושצורפו לכתב התביעה, מאחר והד"ר גוטליב פעל כמגשר וחל על האמור בגישור חיסיון.

14.        התקיימו שתי ישיבות שבמהלכן הצדדים נחקרו ובאי כחם  סיכמו טענותיהם בעל פה.

ב.         דיון והכרעה

(א)       האם זכאית האישה להשבה של מחצית משכר הטרחה שהאיש שילם לעורכת דינו?

1.         עוד ביום 2.1.13 הסכימו הצדדים במהלך דיון קדם משפט,  כי היום הקובע לצורך איזון המשאבים, הוא יום 21.10.12 (להלן: "היום הקובע" – עמ' 1 שורה 21). להסכמה זו ולהסכמות נוספות הכוללות את המנגנון למכירת דירות הצדדים, ניתן תוקף של פסק דין חלקי.

2.         לפיכך, ברור כי מהמועד הקובע ואילך, כל צד צריך לשלם את הוצאותיו הפרטיות מכיסו ולא קיים יותר שיתוף רכושי בין הצדדים.

3.         בדיון הראשון  שהתקיים בתובענה ביום 4.9.14, טענה האישה כי את שכר טרחת עורך דינה היא שילמה באמצעות פדיון של קופת גמל שהיתה על שמה והיא מסכימה שמדובר בקופה משותפת ולכן  האיש יזוכה במחצית מסכום זה, מאחר והיא צריכה לשאת בשכר טרחת עורך דינה, מחלקה ברכוש המשותף והאיש לא צריך להשתתף בתשלום זה. (עמ' 1 שורות 14-17).

4.         זאת ועוד: האיש אישר כי ביום  19.11.12 הוא הודיע לבנק כי יהיה צורך בשתי חתימות לצורך ביצוע פעולות בחשבון המשותף ולכן מאותו מועד ואילך, לא ניתן היה למשוך כספים בכרטיסי האשראי של הצדדים (עמ' 18 שורה 26 עד עמ' 19 שורה 3). האיש ציין בסעיף 5 לכתב ההגנה, כי את התשלום לעורכת דינו, הוא ביצע גם כן, ביום 19.11.12. דהיינו, התשלום בוצע על ידו, לאחר היום הקובע וסמוך לפני "חסימת" החשבון המשותף, לאור הצורך בשתי חתימות לצורך ביצוע פעולות.

5.         ברור לחלוטין כי תשלום שכר טרחה שכל צד משלם לצורך ניהול הליכים משפטיים, אינו צורך הקשור לניהול משק הבית ועל כל אחד מהצדדים לשאת בו ממקורותיו שלו או לשאת בו על חשבונו במסגרת ההתחשבנות הכספית במועד ביצוע איזון המשאבים. העובדה כי הצדדים הפקידו את משכורתם בגין חודש אוקטובר 2012 לחשבון המשותף (עמ' 19 שורות 12-18), לא מלמדת כי היתה הסכמה כי האישה תשתתף בשכר טרחתו של האיש. מדובר בהפקדות לצורך ניהול הבית וכלכלתו והאיש לא הוכיח כלל כי היתה הסכמה ולו מכללא, כי האישה תשתתף בשכר טרחת עורכת דינו.

6.         כשם שנקבע שהוצאות שהוצאו כתוצאה מהפרת חובת נאמנות כגון להחזקת פילגש, לא יחשבו כהוצאות משותפות (ע"א 677/71 דוד נ' דוד, פ"ד כו (2), 457) וכשם שפעולות בעלות אופי אישי מובהק שלא לצורכי המשפחה כגון הימורים, מוחרגות  מהחובות המשותפים, הוא הדין לתשלומים בגין שכר טרחת עורך דין ששולמו לצורך ניהול הליך  כנגד בן הזוג השני.

            ראו גם: תמ"ש 23025-06-10 פלונית נ' פלוני (ניתן על ידי ביום 18.5.12).

7.         לפיכך, תביעת האישה בגין מרכיב זה מתקבלת והאיש ישלם לאישה  את הסך של 35,000 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועל לתשלום בפועל.

(ב)        האם האישה זכאית לדמי שימוש ראויים עקב השימוש שעשה האיש בדירה?

1.         בפתח הדברים אציין, כי יש לקבל את עמדת האיש, שהאישה לא הוכיחה  שבין הצדדים נכרת הסכם בנושא זה.

2.         האיש טוען בצדק, כי למרות שההסכם הנטען נערך בנוכחות הצדדים ובנוכחות הד"ר גוטליב, עורכת דינו דאז של האיש, גב' מרום וב"כ האישה עו"ד עמרמי, האישה לא  זימנה לעדות אף אחד מהם.

3.         התובעת יכולה היתה לזמן את ד"ר גוטליב וכן את בא כוחה (בכפוף להתפטרותו מהייצוג בהליך זה) ואולם היא בחרה שלא לעשות כן והדבר פועל לחובתה.

4.         כמו כן, בדיון שהתקיים ביום 20.1.13 ציין ב"כ האישה כי "עו"ד מרום אמרה כי אין הסכמה" ולפיכך ברור כי אף  לשיטת האישה, במועד שבו היא עזבה את הדירה, היא ידעה כי האיש לא מסכים  לשלם לה שכר דירה ראוי בסך של 3,000 ₪ לחודש אם תעזוב את הדירה.

5.         לפיכך, האישה לא הצליחה להוכיח כי נערך הסכם בין הצדדים ונותר לבחון, האם על פי הוראות הדין, היא זכאית לדמי שימוש ראויים.

6.         בע"א 1492/90 זרקא נ' זרקא (20.1.93) נקבע כי החובה לשלם דמי שימוש ראויים קיימת:

            "רק כאשר השותף האחד השתמש במקרקעין באופן בלעדי, באופן שנמנע מיתר השותפים להשתמש אף הם באותם מקרקעין. היה ולא נמנע השימוש הזה מיתר השותפים, גם כאשר הם לא השתמשו בפועל במקרקעין, אין השותף חייב בתשלום כלשהו  ליתר השותפים".

7.         בבע"מ 5357/06 פלוני נ' פלונית, נקבע כי:

            "ככלל מיום הגירושין ואילך, משמנועים הצדדים לחיות תחת קורת גג אחת, יש לפסוק דמי שימוש ראויים. כלל זה מהווה תמריץ לבן הזוג הגר בדירת המגורים, לפעול   לפירוק השיתוף... ביחס לתקופה שאחרי הגירושין, הכלל הוא פסיקת דמי שימוש והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש".

8.         בעמ"ש 7396-12-09 פלונית נ' פלוני (28.4.13) דן כב' השופט  (כתוארו אז)  שנלר בנושא זה ובין היתר נקבע כי:

            "מקום ובו יישלל ייסוד ההסכמה של בן הזוג העוזב, לרבות לוויתורו  על דמי שימוש ראויים, לכאורה לא יחול אשר נקבע בפרשת זרקא... מעת שהוכח שלא קיימת הסכמה שכזאת... לא יהא באשר  נקבע בפרשת זרקא, לשלול את הזכות העקרונית של דרישה לדמי שימוש ראויים. נראה עם כן, כי מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שיתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לוויתור על דמי שימוש ראויים".

9.         בתמ"ש 22245/95 פלוני נ' אלמונית (ניתן ביום 9.12.07) קבע כב' השופט גייפמן כי:

            "חבות בדמי שימוש  תחול גם כאשר הגורם למניעה לגור יחדיו הוא שילוב של שני בני הזוג ולאו דווקא רק בן הזוג הממשיך לגור בדירה".

            בתמ"ש 2260/07 פלונית נ' פלוני (ניתן ביום 8.6.09) קבע כב' השופט ויצמן כי:

            "מניעה משימוש פורשה בפסיקה לא רק כמצב בו בן הזוג המתגורר בדירה המשותפת מונע פיזית את כניסת בן הזוג האחר לדירה, אלא אף כאשר קיימת מניעה אמיתית מצדו של הנוטש להתגורר עם בן זוגו בשל התנהגותו ההופכת את החיים המשותפים בדירה לבלתי נסבלים וזאת גם אם הגורם למניעה לגור יחדיו הוא שילוב של התנהגות של שני בני הזוג ולאו דווקא רק בן הזוג הממשיך להתגורר בדירה".    

            ראו גם: תמ"ש 73931/98 ש.ק. נ' מ.ק. (ניתן ביום 5.7.00 ע"י כב' השופט שוחט).

10.        במקרה דנן, יש לבחון - האם התנהגותו של האיש מנעה מהאישה מגורים סבירים בדירה המשותפת? אני סבור כי האישה הרימה את הנטל להוכחת טענה זו מנימוקים אלו:

11.        האיש הודה כי התקין מצלמה  בסלון הדירה – לטענתו, הדבר נעשה על מנת שיוכל להוכיח כי האישה אלימה כלפי הילדים (עמ' 16 שורה 12) וכי האישה גילתה את המצלמה  כעבור 24 שעות והסירה אותה (עמ' 24 שורות 28-31).

12.        האיש לא הוכיח כי האישה נקטה באלימות כלפי הילדים ובכל מקרה, אף אם הדבר היה נכון, הפתרון הוא באמצעות הגשת בקשה לצו הגנה או תביעה מתאימה ולא באמצעות התקנת מצלמה בבית, דבר אשר גורם לפגיעה קשה בפרטיות בן הזוג השני ולא מאפשר לו מגורים סבירים בבית.

13.        האיש הודה כי נהג לצלם את האישה באמצעות הטלפון הנייד שלו בדירה – האיש  טען כי עשה כן על מנת "להגן על הילדים" (עמ' 16 שורות 19-23). אין זו הדרך להגן על הילדים. צילום תכוף של האישה בבית, מפריע לקיום ניהול חיים תקין וכאמור, היה על האיש לפנות לבית המשפט או לגורמי הרווחה בקהילה, אם הוא רצה להגן על הילדים ולא להטריד את האישה באמצעות צילומים.

14.        האיש הודה כי למרות בקשות האישה, התנצח עמה בנוכחות הילדים והקליט את השיחות – האיש הגיש תמלול של שיחות שהקליט (ת/1). בין היתר נאמר בשיחות, כי האישה מבקשת מהאיש שלא ישוחח עמה בנוכחות הילדים מאחר והדבר מזיק להם. ברם, האיש סירב והמשיך לצלם ולהקליט את האם. מדובר בפגיעה חמורה הן באישה והן בילדים. העובדה שהאישה בחרה שלא להגיש בקשה לצו הגנה, לטענתה על מנת לא להרבות בהליכים משפטיים (עמ' 10 שורות 10-14), לא גורעת מחומרת התנהגות האיש.

15.        הפגיעה הקשה בילדים עקב המתח בין הצדדים  - האישה צירפה לתצהירה מכתבים ששלח המתאם ההורי, ד"ר גוטליב, לצדדים. האיש לא הוכיח כי ד"ר גוטליב היה מגשר ולפיכך, יש לדחות את טענתו כי חל חיסיון על הדברים שנאמרו והומלצו בפגישות עמו. העובדה כי על המכתבים נאמר: "מסמך זה מכיל חומר רגיש – אין להעבירו למי שלא מוסמך לעיין בו", לא מלמדת כי מדובר בחומר חסוי שנערך בעקבות גישור. יתר על כן, אף במכתבים של ב"כ האיש לד"ר גוטליב, מיום 13.3.13 ומיום 16.6.14, שבהם ביקש מד"ר גוטליב להבהיר כי הדוחות מיועדים להורים בלבד ולא לצורך שימוש משפטי, לא  נטען כלל כי מדובר היה בהליך גישור ולכן המסמכים חסויים. הטרוניה של האיש היתה  על כך שהאישה עשתה במכתבים אלו שימוש בהליכים המשפטיים. אולם ב"כ האיש  כלל לא  ציין כי מדובר היה בגישור. לפיכך, אין פסול בהצגתם בהליך דנן.

16.        במכתבו של ד"ר גוטליב לצדדים מיום  5.12.12 הוא כותב כי הוא "חוזר ומאיץ בכם להגיע מוקדם ככל האפשר להפרדת מגורים".

17.        במכתבו מיום 12.12.12  לצדדים  הוא כותב כי: "הנני שוב מאיץ בכם להגיע מוקדם ככל שאפשר להפרדת מגורים. לי נראה כי הדבר מחמיר ובכלל השהות המשותפת שלכם בבית הופכת להיות מסוכנת יותר ויותר שייתכן ויהיה צורך לערב גורמים מחוץ למשפחה".

18.        למרות שהאיש  הכחיש בחקירתו כי ד"ר גוטליב  המליץ לצדדים להפריד את המגורים (עמ' 17 שורה 25), "בזמן אמת" הוא לא פנה לד"ר גוטליב וטען כי המכתבים הנ"ל שהוא שלח לצדדים, לא משקפים את האמור בפגישות. יתר על כן, אף במכתביו הנ"ל של בא כוח האיש לד"ר גוטליב,  הוא התרעם על  השימוש שעושה האישה במכתבים אלו, ולא נטען ולו ברמז כי האמור בהם אינו אמת ומנוגד למה שנאמר לצדדים. לפיכך, יש לדחות בשתי ידיים את גרסת האיש בנושא  והכחשתו כי כך המליץ לצדדיים ד"ר גוטליב, פוגמת קשות באמינותו.

19.        במצב בו קיימת פגיעה מהותית בקטינים עקב המגורים המשותפים של הצדדים,  כפי שאירע במקרה דנן, הדבר מהווה מניעה  של ההורה להתגורר בדירה המשותפת. על ההורים מוטלת חובה לדאוג כי הילדים לא ייפגעו  כתוצאה מהמגורים המשותפים. כשהמגורים המשותפים הם בלתי נסבלים עבור הילדים, הדבר מהווה מניעה מוצדקת להמשך מגורים  משותפים בדירה ולפיכך הצד העוזב את הדירה, זכאי לדמי שימוש ראויים. 

20.        האישה העידה כי: "הייתי צריכה לעזוב לפני, הוא צילם אותי בכל פינה שהייתי, היה עוקב אחרי עם הטלפונים שלו, צילם אותי... ברחתי על  נפשי אחרת לא הייתי יוצאת.  אני ברחתי כי החיים היו בלתי נסבלים לי ולילדיי וזה עשה להם נזק נוראי.. סבלתי אלימות פיזית ומילולית" (עמ' 14 שורות 11-19).  העובדה שד"ר גוטליב אף הזהיר את הצדדים,  כי אם המגורים לא יופרדו, ייתכן שיהיה צורך לערב גורמי חוץ, מלמדת עד כמה היה חמור מצב הילדים ועד כמה היתה חובת ההורים להפריד את המגורים, על מנת למנוע את המשך הסבל לילדים.

21.        המחוקק הכיר בכך שרווחת הילדים יכולה להשפיע על אופן ביצוע איזון המשאבים. סעיף 6 (ד) (4) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג – 1973 קובע כי  בית המשפט צריך לשקול במסגרת איזון המשאבים את טובת הקטינים באופן שיימנע ככל האפשר "פגיעה ברווחת ילדי בני הזוג הקטינים". הדבר מלמד כי יש לקחת בחשבון אף  כשעוסקים בנושא רכושי שבין ההורים, את מרכיב טובת הקטינים. לפיכך, אף אם המניעה למגורים המשותפים בדירה  קשורה בעיקר ברווחת הקטינים, יש לראות במצב זה משום מניעה המצדיקה חיוב בדמי שימוש ראויים.

22.        סידור הגט בין הצדדים – הצדדים התגרשו ביום 21.11.13 (עמ' 18 שורות 24-25) ולפיכך ברור כי ממועד זה, קיימת  הצדקה נוספת לחיוב האיש בדמי שימוש ראויים, הנובעת מכך  שהצדדים לא יכולים לגור יותר יחדיו באותה דירה. העובדה שהאיש התגורר בדירה תקופה ארוכה יותר בהסכמת הקונה, לא גורעת מזכותה של האישה ליהנות מפירות הדירה המשותפת. מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, זכאית האיש ליהנות מפירות הדירה, עד למועד שבו האיש עזב את הדירה  והאיש לא יכול היה להגיע להסכמות עם הקונה, ללא שיתוף האישה ועל חשבון זכויותיה.

23.        להשלמת התמונה יצוין, כי אין כל רלוונטיות לעובדה כי בחלק גדול מהתקופה התגורר עם האיש גם אחד מילדי הצדדים. האב ממילא חייב במלוא מזונותיו ההכרחיים של הקטין הכוללים מדור ואין הצדקה כי יופחת תשלום כלשהו מזכויותיה של האישה בפירות הדירה המשותפת. 

24.        סיכומו של דבר: התובעת הוכיחה כי האיש מנע ממנה מגורים סבירים בדירה והוא היה הגורם למניעה זו, עקב התנהגותו כלפיה. כמו כן, עקב המלצתו של  הד"ר גוטליב, האישה היתה חייבת למנוע נזק מהקטינים ולעזוב את הדירה המשותפת. התובעת עמדה על דרישתה לקבל דמי שימוש ראויים עוד בקדם המשפט הראשון והוכח כי היא מעולם לא ויתרה על זכות זו.

25.        הצדדים  הסכימו כי ככל שהתביעה תתקבל, יעמדו דמי השימוש הראויים על סך של 6,000 ₪ לחודש (עמ' 27 שורות 16-17). לפיכך, על הנתבע לשלם לאישה בגין מרכיב זה סך של  38,100 ₪ בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

(ג)        העולה מן המקובץ:

1.         התביעה מתקבלת ועל הנתבע לשלם לתובעת סך של  73,100 ₪  בצירוף ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

2.         מאחר והנתבע עמד על קיום הליך הוכחות מלא, ועל אף שסכום התביעה נמוך יחסית, הוא  ישלם לתובעת הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד  בסך כולל של 25,000 ₪.

3.         פסק הדין מותר לפרסום בהשמטת פרטים מזהים.

ניתן היום,  כ"ח תשרי תשע"ה, 22 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.