בפני תביעה למזונות קטינה, בתו של הנתבע.
בד בבד עם תביעה זו התבררו שתי תביעות רכושיות – הדדיות – שהגישו הורי הקטינה, וכן תביעת משמורת ביחס לקטינה (תמ"ש 16950-06-13).
הצדדים הגיעו להסדר דיוני, בו הוסכם כי תביעות המשמורת והמזונות ידונו במאוחד וכי הצדדים יגישו תצהירים משלימים, אליהם יצרפו את כל המסמכים אשר בדעתם להסתמך עליהם בדיון ההוכחות וכי יקבע מועד קצר להוכחות לצורך חקירות נגדיות.
בהתאם להסדר, ביום 25.6.2014 התקיים דיון הוכחות במסגרתו נחקרו הצדדים על תצהיריהם.
במעמד הדיון ביום 25.6.2014, ועוד בטרם נשמעו הוכחות ולנוכח העמדות וההסכמות של הצדדים, ניתן פסק דין בתביעת המשמורת, כדלהלן:
"על יסוד המלצות התסקיר, ולאחר ששמעתי את עמדות הצדדים, אני קובעת כי הקטינה א.פ., תהיה במשמורת משותפת של הוריה מר ו.פ. והגב' נ.פ.
חלוקת הזמן ההורי של הקטינה תהיה שוויונית בין ההורים ותעשה על פי תיאום בין ההורים כפי שנעשה עד היום. אין מניעה כי בימים בהם הקטינה שוהה עם האב, בעת היעדרותו עקב עבודה הקטינה תטופל על ידי אימו, סבתה של הקטינה".
להשלמת התמונה יצוין כי הצדדים הגיעו להסכם דיוני גם בתביעות הרכושיות, והסמיכו את בית המשפט למתן פסק דין על דרך הפשרה, מכוח סעיף 79א(א) לחוק בתי המשפט. בהתאם, ניתן היום פסק דין בשתי התביעות הרכושיות. בפסק הדין נקבע, בין היתר, כי מתוך הכספים שהתקבלו ממכירת הדירה בה התגוררו הצדדים, אשר מוחזקים היום בנאמנות בידי ב"כ האם, תקבל האם סך של 279,000 ₪ בגין איזון משאבים של הנכסים והכספים שנצברו בתקופת החיים המשותפים. יתרת כספי התמורה, לאחר סילוק המשכנתא, יהיו לנתבע. כן ניתנו הוראות במסגרת פסק הדין בעניין זכויות סוציאליות וזכויות פנסיה שיגמלו בעתיד.
מכאן לסוגיית מזונות הקטינה, ותחילה הרקע המשפחתי.
אם הקטינה והנתבע נישאו זל"ז בנישואין אזרחיים באוקראינה ביום 7.10.2006.
אם הקטינה (להלן: "האם") הינה חסרת דת. הנתבע הינו יהודי.
בסמוך לאחר הנישואין עברה האם להתגורר בישראל ובני הזוג התגוררו בדירה ברח' ******, אותה רכש הנתבע בנובמבר 2006.
מנישואי הצדדים נולדה הקטינה ביום 9.10.2008.
הנתבע עזב את דירת המגורים ביום 1.3.2013. בהמשך נמכרה הדירה, בהסכמת הצדדים, והוסכם כי כספי התמורה, לאחר סילוק המשכנתא והוצאות המכירה, יוותרו בנאמנות בידי ב"כ התובעת ויחולקו על ידו בין הצדדים בהתאם להוראות פסק הדין בתובענות הרכושיות. כאמור, היום ניתן פסק דין עם הוראות בעניין חלוקת הכספים.
התובעת והקטינה אמורות לפנות את הדירה עד ליום 19.10.2014.
התובעת עובדת כאחות בבית החולים "******".
הנתבע עובד בחברת "******* בע"מ".
בכתב התביעה, שהוגש ביום 2.7.2013, נתבעו מזונות עבור הקטינה בסך 8,701 ₪. נטען בתביעה כי צרכי הקטינה עומדים על סך של 11,602 ₪ והם כוללים: מדור ואחזקתו (בסך של 5,260 ₪ ); כלכלה (1,000 ₪); ביגוד והנעלה (500 ₪); גן (2000 ₪), בייבי סיטר/דמי טיפול (1,000 ₪), חוג (240 ₪), מנוי מרכז נופש וספורט (124 ₪), תרבות והצגות (300 ₪), ספרים (130 ₪), צעצועים (200 ₪), קופח מכבי (65.6 ₪), בית מלון (166 ₪), נסיעה לחו"ל (166 ₪), קייטנת קיץ (250 ₪) ופלאפון (250 ₪ ). בכתב התביעה התבקש לחייב את הנתבע לשאת ב- 75% מהוצאות הקטינה, כך שהאם תישא ב- 25% מההוצאות הנותרות.
בתצהירה המשלים של האם הוצהר כי הוצאות מדור ואחזקת מדור עומדות ע"ס של 3,830.95 ₪ ואילו יתר צרכי הקטינה עומדים על סך של 3,745 ₪.
לטענת ב"כ התובעת בסיכומים, שכרו של הנתבע גבוה משכרה. נטען כי עפ"י הסכם העבודה האחרון של הנתבע, הוא משתכר כ-13,000 ₪ ברוטו, כאשר בנוסף זכאי לבונוסים והטבות שונות, בעוד שכרה של התובעת עומד על כ-9,500 ₪ (נטו).
כן נטען בסיכומים כי האם היא זו אשר מטפלת ויודעת מהם צרכי הקטינה על כן אין לקבל את טענת הנתבע כי יש לפטור אותו ממזונות נוכח המשמורת המשותפת שנקבעה. האם, כך נטען, אינה צריכה להיות תלויה בחסדיו של הנתבע לצורך מימון צרכי הקטינה, כאשר בעבר הוא לא שיתף פעולה בנוגע לתשלומים משותפים שנקבעו, לרבות צהרון.
לכתב התביעה ולתצהירים המשלימים צורפו תלושי שכר, חשבונות שוטפים, קבלות על רכישות בבתי עסק, דפי חשבון הבנק של אם התובעים, תדפיסי כרטיסי אשראי וקבלות על תשלום לבית הספר ולצהרון.
הנתבע, מצידו, מדגיש בטיעוניו כי החיוב במזונות הקטינה מקורו בסעיף 3(א) לחוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), ועל כן יש להטילו על שני ההורים באופן יחסי להכנסותיהם.
במקרה דנן, טוען הנתבע כי הכנסותיהם של ההורים דומות, כאשר התובעת עובדת בהיקף של 75% משרה בלבד. המשמורת על הקטינה משותפת ועל כן אין מקום לפסוק דמי מזונות לידי אם הקטינה אלא להורות על חלוקה שווה של כל הוצאות הקטינה.
לחילופין טוען הנתבע, לעניין הוצאות הקטינה, כי ההוצאות הנטענות ע"י התובעת הינן מופרזות ומרביתן לא נתמכו באסמכתאות.
כן טוען הנתבע כי הוא זה אשר נושא בהוצאה של הסעות הקטינה וכי הקטינה שוהה בביתו כמעט מידי סוף שבוע ובחגים, בשל אופי עבודת המשמרות של הנתבעת.
הדין ויישומו
כאמור, אם הקטינה הינה חסרת דת והנתבע הינו יהודי. מכאן שהחבות במזונות, אין מקורה בדין אישי של הנתבע אלא בדין האזרחי, הוא החוק לתיקון דיני משפחה (מזונות), תשי"ט – 1959 (להלן: "חוק המזונות"). בהתאם לסעיף 3(ב) לחוק "אדם שאינו חייב במזונות הילדים הקטינים שלו ... לפי הוראות הדין האישי החל עליו, או שלא חל עליו דין אישי, חייב במזונותיהם, והוראות חוק זה יחולו על מזונות אלה".
ואלה הוראות החוק הנוגעות למזונות קטין:
3א. מזונות קטין
"(א) אביו ואמו של קטין חייבים במזונותיו.
(ב) בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא."
6. היקף המזונות
"היקף המזונות, מידתם ודרכי סיפוקם ייקבעו, באין הסכם בין הצדדים, על ידי בית המשפט בשים לב לנסיבות, ופרט למזונות על פי סעיף 3 - לפי מחסורו של הזכאי ויכולתו של החייב."
בהתאם לסעיף 3א לחוק, שני הוריו של הקטין - האב והאם - חייבים במזונותיו. חובת ההורים במזונות ילדיהם הקטינים, על פי הוראות החוק האזרחי, מוטלת על שני ההורים, והמדובר בחובה אבסולוטית ללא קשר למחסורו של החייב וליכולתו של הזכאי וללא כל אבחנה באשר לגילאים שלהם - אבחנה שקיימת בדין העברי מבחינת מקור החיוב, טיבו והיקפו. הפרמטר היחיד בו יש להתחשב הוא בנסיבות (ראו, תמ"ש 80240/98 ק' ח' נ' ק' ק' (לא פורסם, 15.1.2003).
סעיף 3א(ב) לחוק המזונות קובע את חלוקת הנטל היחסי בין ההורים, לאחר שנקבעו צרכיו של הקטין. על פי לשון החוק "בלי להתחשב בעובדה בידי מי מוחזק קטין יחולו המזונות על הוריו בשיעור יחסי להכנסותיהם מכל מקור שהוא". הוראה זו, השוללת כביכול התחשבות בשאלה בידי מי מוחזק הקטין, מעוררת קושי מסוים, עליו עמד בהרחבה בית המשפט המחוזי בע"מ (תל-אביב-יפו) 1098/07 פלוני נ' אלמוני – קטין (לא פורסם, 31.8.2008). באותה פרשה התווה בית המשפט דרך תלת-שלבית לקביעת מזונות קטין על פי חוק המזונות, כדלהלן:
בשלב הראשון יש לאמוד את צרכי הקטין. צרכי הקטין כוללים את צרכיו מכל מין וסוג שהוא, כולל "הוצאות כלליות" (הוצאות קשות לכימות כספי כגון הצורך בשהייה במחיצת מבוגר, הצורך בהתייחסות ופנאי של ההורה וכד').
בשלב שני נבחן השיעור היחסי בנטל המזונות, בהתאם לשיעור היחסי של ההכנסות הפנויות של כל אחד מן ההורים.
בשלב שלישי מיושם שיעור הנטל במקרה הספציפי. היישום מבוסס על העיקרון לפיו נוצרת "קופה משותפת" רעיונית לנשיאה בצרכי הקטין, כאשר ההשתתפות בקופה זו יכולה להיעשות בתשלום או בשווה ערך לתשלום (החזקה בפועל בקטין). כלומר, משמעות ההחזקה הבלתי שוויונית בפועל באה לידי ביטוי כספי בעת יישום שיעור הנטל בכל מקרה ומקרה. כך למשל, כאשר עסקינן בהורה שאינו מספק "צרכים כלליים" של הקטין בדרך של מפגשים והסדרי ראייה, יהיה עליו לשאת במלוא השיעור היחסי של צרכי הקטין.
לדרך התלת-שלבית חשיבות ראשונה במעלה כאשר עסקינן בקטין שנמצא במשמורת בלעדית של אחד ההורים, או שקיימים פערים משמעותיים בהכנסות הפנויות של ההורים.
מקרה זה אינו נמנה על מקרים אלו. במקרה דנן, מדובר בקטינה שמצויה, כאמור, במשמורת משותפת של שני ההורים, וחלוקת הזמן ההורי עימם הינה שוויונית (על פי תיאום בין ההורים).
גם ההכנסות הפנויות של ההורים הם בשיעור דומה.
על פי תצהיר עדות ראשית של האם, הכנסותיה החודשיות עומדות על 9,500 ₪ נטו. מסכום זה עליה לשאת בחלקה בשכר הדירה ובעלויות הקיום שלה עצמה.
באשר להכנסות הנתבע, הנתבע צירף תלושי שכר לתצהירו המשלים עד חודש יוני 2013 בלבד, ומהם עולה כי שכרו החודשי הממוצע עמד על סך של כ-9,500 ₪.
התובעת צירפה לתצהירה המשלים בתובענה הרכושית (נספח טו לתצהיר) הסכם עבודה בין הנתבע ובין החברה, לפיה עומד שכרו ע"ס של 9,000 ₪ ברוטו בחודש בתוספת 3,000 ₪ עבור שעות נוספות, ובנוסף ישולמו, עפ"י ההסכם, זכויות סוציאליות ובונוסים.
התובעת אישרה בחקירתה הנגדית כי כשחיו הצדדים יחדיו, השתכר הנתבע כ- 9,000 – 10,000 ₪. כמו כן, נוכח העובדה כי הקטינה שוהה פרקי זמן משמעותיים הן עם האם והן עם הנתבע, איני רואה מקום לייחס למי מההורים פוטנציאל השתכרות העולה על השתכרותו בפועל, אם כתוצאה מהגדלת המשרה ואם כתוצאה מעבודה בשעות נוספות. ההכנסה של הנתבע, שדומה כאמור להכנסת התובעת, צריכה לשמש אותו לסיפוק צרכי הקיום שלו, לרבות שכר דירה, אשר על פי הסכם השכירות שצירף לתצהירו, עומד על 2,500 ₪ בחודש.
נוכח היקף ההכנסות הדומה של הצדדים, הרי ששניהם צריכים לשאת בחלקים שווים בהוצאות הקטינה ב"קופה הרעיונית" המשותפת, בין אם בכסף ובין אם בשווה כסף. מאחר שחלוקת הזמן ההורי היא שוויונית, ממילא הם נושאים בצורה שוויונית בעלויות בשווה ערך לתשלום (הטיפול בקטינה). בנסיבות העניין, עליהם גם לשאת בצורה שוויונית ביתר ההוצאות. כלומר, כל אחד מההורים צריך לשאת בהוצאות הקטינה במועדים שהיא נמצאת עימו ובמחצית מההוצאות הכלליות (חינוך ובריאות). לכן כל אחד מההורים יישא בהוצאות הכלכלה, המדור, החזקת המדור, הנופש, הפנאי ויתר ההוצאות של הקטינה בימי השהייה שלה עימו.
לשיטתי, אין מקום לחייב את הנתבע, בנוסף לכך, לשלם כסף לתובעת לצורך מימון הוצאותיה של הקטינה, ובלבד שהנתבע אכן יישא בצרכי הקטינה בעת שהיא שוהה עימו.
נוכח מסקנה זו, איני נדרשת כלל לשאלה מה ההיקף הכספי של צרכי הקטינה, שכן איני מוצאת להטיל על הנתבע חיוב כספי.
בנוסף, אני מורה כי הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאות החינוך של הקטינה, לרבות צהרון, ספרי לימוד, תשלומי הורים לבית הספר, קייטנות, שני חוגים, שיעורי עזר (במידת הצורך ועל פי המלצת יועץ בי"ס) ומנוי למרכז נופש.
כן יישאו הצדדים בחלקים שווי בהוצאות רפואיות חריגות שאינן מכוסות על ידי קופ"ח, כאשר דבר הצורך הרפואי יובא לידיעת ההורה השני 7 ימים מראש, למעט מקרה חירום. כל תשלום שיידרש לשלם ההורה השני, ישולם כנגד קבלות.
ככל שמי מההורים ישלם הוצאה של חינוך או הוצאה רפואית במלואה, הוא יהא רשאי לגבותה מההורה האחר כנגד הצגת קבלה. מובהר כי דין החיוב בהוצאות החינוך כדין חיוב במזונות קטין, לרבות לעניין הליכי גבייה והוצאה לפועל.
בנסיבות העניין, אני מורה כי קצבת הילדים ויתר ההטבות המוענקות מהמוסד לביטוח לאומי עבור הקטינה ישולמו לידי האם. מנגד, על האם לשאת בעלויות של ההערכות ללימודים של הקטינה, מבחינת רכישת ציוד בית ספר (למעט ספרים אותם יממנו ההורים בחלקים שווים) ותלבושת בית ספר.
המתווה האמור הינו ממועד הגשת התביעה, והוא בא תחת ההחלטה למזונות זמניים מיום 17.7.2013. סכומים ששילם הנתבע על פי ההחלטה למזונות זמניים, העולים על הסכום המתחייב ממנו עבור הוצאות חינוך כמפורט לעיל, יקוזזו מהסכום אותו זכאית האם לקבל על פי פסק הדין בתביעות הרכושיות. כן יקוזזו מחצית מתשלומי המשכנתא בהם נשא הנתבע בהתאם בהחלטה למזונות זמניים מיום 17.7.2013 .
בכך מסתיים הדיון בתיק זה.
אין צו להוצאות.
פסק הדין יישלח לבאי-כוח הצדדים.
ניתן היום, י"ט תשרי תשע"ה, 13 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.