ת"א 41856-10-10 פלונית (קטינה) נ' תנועת הצופים העבריים בישראל

התובעת, ילידת 1999, נכוותה ברגליה ובבטנה ביום 27.3.2009 בעת פעילות של הצופים, כאשר תכולת סיר בישול רותח נשפכה עליה. בתביעה דנן עתרה התובעת לפיצויה בגין נזקי הגוף שנגרמו לה. הצדדים נחלקו בשאלת האחריות ובשאלת היקף הנזק שנגרם לתובעת.

מטעם התובעת הוגשו תצהירי הוריה ומטעם הנתבעת הוגש תצהירו של דן מנחם, ששימש בעת הרלוונטית כרכז השבט בתנועת הצופים (אך לא היה עד לאירוע עצמו). עד הנתבעת לא התייצב לדיון ההוכחות שכן במועד שנקבע לדיון גוייס בצו 8, וב"כ התובעת ויתר על חקירתו.

נסיבות האירוע

נסיבות פגיעתה של התובעת לא היו למעשה שנויות במחלוקת. מהעדויות עולה, כי בתאריך 27.3.2009, בעת שהיתה כבת 10, השתתפה התובעת בטיול במסגרת תנועת הצופים. בשעות הערב בחניון עין גדי נערכה פעילות בישול ובמהלכה הונח סיר גדול עם מים ושמן, לבישול פסטה, על גבי גזיה. במהלך הבישול, ישבה התובעת בסמוך לגזיה. בשלב כלשהו, המדריכה, שישבה לצידה, קמה ממקומה ובטעות פגעה בסיר או בגזיה. תכולת הסיר נשפכה על התובעת ועקב כך סבלה התובעת מכוויות, בעיקר ברגליה. את אשר ארע תארה לפניי התובעת עצמה במלים אלה:

"ישבתי בישיבה מזרחית על הרצפה. חברה שלי היתה מולי, כאילו בצד השני של הסיר. הסיר היה באמצע על גזיה קטנה. המדריכה שלי ישבה גם לידי אבל קצת יותר רחוק. היא אמרה לי ולחברה שלי להיות יותר קרוב ולהחזיק את הגזיה עם הרגליים, לא הבנו למה היא מתכוונת אז לא עשינו את זה אז היא התקרבה יותר, ואז היה רשג"ד שעבר ובדק ולא חשב לעצמו להגיד שאנחנו יותר מידי קרובות ושנתרחק, הוא המשיך. המדריכה שלי ביקשה להביא מלח, החברה שלי קמה והלכה להביא ואז המדריכה שלי גם קמה והיא בטעות בעטה בגזיה... כשהיא בעטה בגזיה הסיר של המים הרותחים והשמן נשפך עלי... זה היה סיר לכל השבט (מדגימה קוטר של כ-40-50 ס"מ) על גזיה של קפה משהו כזה עם שיניים קטנות שמחזיקות. בגלל שהייתי משהו כמו 10 ס"מ מהסיר הכל נשפך עלי" (עמ' 14 לפרוטוקול, שו' 29-19).

בנוגע לאשר אירע לאחר מכן נתגלעה מחלוקת בין הצדדים. התובעת טענה, כי לא קיבלה כל טיפול של עזרה ראשונה ממשית במקום, ועל פי עדותה רק נלקחה לשירותים ושפכו עליה מים קרים. לטענתה, פונתה על ידי המדריכים רק כשעתיים לאחר האירוע עד למחסום מצוקי דרגות, לשם הגיע אביה על מנת לפנותה לבית החולים בירושלים.

עד הנתבעת הצהיר כי חובשים הוזעקו לטפל בתובעת והם העניקו לה טיפול ראשוני, ולאחר מכן התובעת פונתה ברכב פינוי עד לנקודה בה חברו להוריה.

בעקבות האירוע אושפזה התובעת עד ליום 13.4.09 בבית החולים הדסה עין כרם, במהלך אשפוזה עברה ניתוח להטריית הפצע והשתלת עור. עם שחרורה מבית החולים הועברה התובעת לטיפול שיקומי בבית החולים אלין, למשך שבוע נוסף. התובעת המשיכה בטיפול ומעקב במרפאה הכירורגית בבית החולים הדסה לשיפור מצבה הכללי ומצב הצלקות.

האחריות

עוולת הרשלנות מקורה בסעיף 35 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש]. הוכחתה של אחריות ברשלנות מחייבת קיומם של מספר רכיבים – חובה, התרשלות (הפרת החובה), נזק וקשר סיבתי (עובדתי ומשפטי). דרך הניתוח השגורה בפסיקתנו לבחינת האחריות היא זו המקדימה את בחינת קיומה של חובת הזהירות לשאלת ההתנהגות אליה מתייחסת החובה (לסקירת הגישות השונות ר' ע"א 3521/11 וגנר נ' עבדי (פורסם במאגרים)). בענייננו, שאלת קיומה של חובת זהירות – מושגית וקונקרטית – במערכת היחסים שבין התובעת לבין הנתבעת 1, לא היתה למעשה שנויה במחלוקת, והצדדים התמקדו בטיעוניהם בשאלת ההתרשלות.

על יסוד חומר הראיות וטיעוני הצדדים, מצאתי כי הוכחה התרשלות הנתבעת במקרה דנן. מחומר הראיות למדנו, כי בעת פעילות הבישול לא ננקטו אמצעי זהירות סבירים, שניתן היה לנקוט בפשטות יחסית ושהיה בהם כדי למנוע התרחשותו של הנזק. התובעת נכוותה, כאמור, במהלך פעולת בישול שנערכה בטיול של הצופים. נכון יהיה להכיר בהיבט החיובי של פעילות מסוג זה, שהיא ככלל רצויה ולה תרומה בגיבוש החברתי ובתחושת העשייה המשותפת, וזאת חרף הסיכונים הטמונים בה מטבע הדברים. יחד עם זאת, פעילות מעין זו יש לעשות בגדרי הזהירות הראויה, תוך שיובאו בחשבון מאפייני הפעילות הספציפית, גילם של החניכים הנוגעים בדבר ושיקולים נוספים כיוצא באלה. בענייננו, התובעת, שהיתה בת 10 בעת האירוע, ישבה, בהוראת מדריכתה, למרגלותיו של סיר גדול שהוצב על גזיה, שכל תזוזה קטנה היתה עשויה להסיטו ממקומו, כפי שאכן קרה בפועל למרבה הצער. התנהלות מעין זו אינה עומדת בשום סטנדרט זהירות שהוא ומנוגדת לשכל הישר. בנסיבות העניין ניתן היה להפחית משמעותית את הסכנות הטמונות בפעולת הבישול באמצעים פשוטים ובהכוונה מתאימה למדריכים ולחניכים. די היה, למשל, בהצבת הסיר על גבי משטח יציב והרחקת העוסקים במלאכה למרחק סביר, תחת ישיבה למרגלות הסיר ממש. אמצעי זהירות כאלה ודומיהם לא ננקטו בענייננו ולפיכך יש לראות את הנתבעת כמי שהפרה את חובת הזהירות המוטלת עליה.

בנסיבות העניין, ברור כי קיימת זיקה סיבתית בין ההתרשלות לבין הנזק, שכן הנזק שהתרחש נופל בתחום הסיכון שיצרה ההתרשלות וסביר להניח שלו היתה הקפדה על אמצעי זהירות כאמור לעיל, היה הנזק נמנע.

הנתבעת טענה בסיכומיה כי יש להטיל על התובעת אשם תורם, שכן היה על התובעת להבין את הסכנה הטמונה בישיבה בסמוך לסיר הבישול. איני סבורה שנסיבותיו של מקרה זה, בהינתן גילה הצעיר של התובעת בעת האירוע והעובדה שפעלה על פי הנחיות המדריכה, מצדיקות קביעת אשם תורם של התובעת.

הנכות הרפואית

מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת רפואיות בתחום הכירורגיה הפלסטית ובתחום הפסיכיאטרי.

המומחה מטעם התובעת בתחום הכירורגיה הפלסטית, ד"ר יעקב גולן, קבע כי נכותה הצמיתה של התובעת היא בשיעור 20%. נכות רפואית בשיעור זה קבע גם המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' דן מלר. המחלוקת בין המומחים נגעה להשלכות התפקודיות של הנכות ולאפשרות שיפור מראה הצלקות בעתיד.

בתחום הפסיכיאטריה הוגשה מטעם התובעת חוות דעתו של ד"ר סמואל אליהו, שקבע כי נכותה של התובעת בתחום הפסיכיאטרי, בגין תסמונת פוסט טראומטית, מצויה בטווח שבין 10% ל-20%. המומחית מטעם הנתבעת, ד"ר טטיאנה שכטמן, העריכה כי בתקופה של חצי שנה לאחר האירוע סבלה התובעת מנכות בשיעור של 10%-15%, מתוכה 5% קשורים למצב קודם, כאשר ברקע הפרעה רגשית בעקבות גירושי הוריה וקשיי תפקוד בבי"ס. לאחר מכן, הוערכה הנכות הצמיתה בשיעור של 5%.

בהתאם להסכמת הצדדים, הועמדה הנכות הרפואית בשיעור 20% בתחום הכירורגיה הפלסטית ובשיעור 7.5% בתחום הפסיכיאטריה. הנכות הרפואית המשוקללת עומדת, אם כן, על 26%.

הנכות התפקודית

ב"כ התובעים טען בסיכומיו כי נכותה התפקודית של התובעת, לכל הפחות, זהה לנכותה הרפואית, בעוד שהנתבעות טענו שאין לייחס לנכות בגין הצלקות כל משמעות תפקודית, אלא אסתטית בלבד, שכן תפקודה הפיסי של התובעת לא נפגע עקב התאונה.

כידוע, לא בהכרח קיימת זהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית, ובין הנכות התפקודית לגריעה מכושר ההשתכרות. עמד על כך בית המשפט בעניין גירוגיסיאן (ע"א 3049/93 גירוגיסיאן נ' רמזי, פ"ד נב(3) 792), ודבריו שם יפים למקרה שלפנינו:

בדרך כלל, הנכות הרפואית משקפת אל נכון גם את מידת הפגיעה בכושר התיפקוד. כך, למשל, נכות רפואית בשיעור 20% עקב פגיעה בתחום האורטופדי - כמו פגיעה ביכולת התיפקוד של יד או רגל - תשקף, בדרך כלל, גם את שיעור הנכות התיפקודית. הנפגע מוגבל בתנועותיו ובכושר פעילותו עקב אותה נכות, ואחוז הנכות הרפואית אשר נקבע לו משקף גם את אחוז נכותו התיפקודית. אך לא תמיד כך. לעיתים, הנכות התיפקודית - דהיינו מידת ההגבלה של פעולות התובע עקב נכותו - אינה זהה לנכות הרפואית. כך, למשל, במקרה של נכות רפואית עקב צלקות נרחבות בגוף. במקרה כזה, הנכות הרפואית לפי התוספת לתקנות הנ"ל היא בשיעור של 20%, על אף שיתכן שלא יהיה בהן הפרעה תיפקודית כלשהי, או שזו תהיה בשיעור הנמוך מ-20%. נכות תיפקודית, אשר באה להצביע על הפרעה בתיפקודו של מי שנפגע גופנית, יכולה, אם כן, להיות זהה או דומה לנכות הרפואית, וכך בהרבה מקרים. אך היא יכולה להיות גם שונה ממנה".

(ההדגשה שלי – ע.א).

המומחה מטעם התובעת, ד"ר גולן, קבע בחוות דעתו כי "הצלקות נוקשות ומפריעות לביצוע פעולות גופניות הכרוכות במאמץ, ואפילו במאמץ קל כמו הליכה ממושכת, שחיה או פעולות גופניות אחרות אופייניות לבני גילה... התובעת מתלוננת על רגישות וגרד מתמיד באזור הצלקות האופייניים לצלקות כוויה כפי שהן קיימות אצל התובעת". לעומת זאת, המומחה מטעם הנתבעת, פרופ' מלר, מצא בבדיקת התובעת כי "כל התנועות במפרקי הירכיים, הברכיים והקרסוליים בשתי הגפיים מופקות בחופשיות וללא כל מגבלה". בהתייחס לקביעותיו של ד"ר גולן, ציין פרופ' מלר כי תיאורו של ד"ר גולן לגבי הפרעות תפקודיות אינו מתיישב אם רישומיו בפרק הממצאים וגם לא עם מה שנגלה לעיניו בעת שבדק את התובעת, קרוב לשנה לאחר בדיקתו של ד"ר גולן.

אמה של התובעת טענה בתצהירה כי הצלקות מהן סובלת התובעת מגבילות ויגבילו אותה בכל פעילויותיה, "לרבות בביצוע פעילויות גופניות הכרוכות במאמץ משמעותי כגון הליכה ממושכת, שחייה או פעילויות גופניות אחרות, האופייניות לבני גילה". ואולם, בחקירתה לא שבה האם על הדברים ואף אישרה כי התובעת אינה מתקשה כיום בשחיה או בפעילויות גופניות כלשהן (עמ' 12 לפרוטוקול, שו' 8-3). האם אמנם ציינה כי לאחר התאונה התובעת לא חזרה לפעילות רגילה ולא עשתה פעילויות ספורט, אך עם הזמן חזרה לעסוק בפעילויות ספורט ללא כל הגבלה ולאחרונה אף שבה לפעילות בתנועת הנוער, במסלול הדרכה. וכדבריה: "היום אני יכולה להגיד שהיא לא מתקשה בפעילות גופנית. נפשית זה כבר משהו אחר". מהעדויות עלה בבירור שכיום הצלקות עצמן אינן נושאות עמן כל הפרעה תפקודית משמעותית והתובעת עוסקת בפעילות גופנית ללא הגבלה, ככל בנות גילה.

במקרה זה אין, אם כן, בנכות הרפואית בתחום הכירורגיה הפלסטית כדי לשקף את מידת הפגיעה בתפקוד התובעת. מדובר בפגם אסתטי בעיקרו ולא תפקודי, במובן זה שאין כל מגבלה בתנועות הגפיים. גם מיקומן של הצלקות באיזורים מוצנעים, שלבוש רגיל מסתירן, תומך בעמדה שאין להשוות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית במישור זה. כאן המקום לציין את תלונות התובעת בפני המומחה מטעמה לפיהן הצלקות, מעבר למראן, גורמות לתחושת גרד (ר' גם תלונת התובעת בפני המומחה בתחום הפסיכיאטריה, לתחושת גרד במצבי חיכוך של הבגד בעור). עניין זה לא קיבל ביטוי בעדויות, ולפיכך יש להניח כי אין אך אף אם אניח כי תחושת גרד במצבים מסויימים קיימת גם היום, הרי שמדובר בהפרעה תחושתית שהשפעתה על התפקוד הכללי, אם קיימת, קטנה למדי. מכאן, שאף אם קשת העיסוקים שהיתה פתוחה בפני התובעת צומצמה, הרי זה במידה מועטה, למשל במקצועות בהן יש חשיפה של הגוף או מקצועות בהן עשוי להיות ביטוי חזק יותר לתחושת הגרד, כאשר ההנחה היא כי התובעת, קטינה שטרם החלה את דרכה בשוק העבודה, תדע ותשכיל לנתב את מסלולה התעסוקתי למקצוע בו לצלקות לא תהיה השפעה כלשהי.

כאמור, בצד הנכות שנקבעה בגין הצלקות, נקבעה נכות בתחום הנפשי. המומחה בתחום הפסיכיאטריה מטעם התובעת, ד"ר סמואל, קבע כי נכותה של התובעת בגין תסמונת פוסט טראומטית, מצויה בטווח שבין 10% ל-20%. המומחה ציין בחוות דעתו כי התגובה הנפשית לאירוע "מוצאת את מקומה דרך הסימפטומים הפוסט טראומטים המתועדים", קרי מחשבות חודרניות, חלומות ביעותים, תחושות פלשבק, תגובות בעת למצבים דומים, הימנעות מהליכה לצופים וכו' (ר' פרק הדיון בחוות הדעת). כן ציין המומחה כי "נראה כי בגיל מבוגר יותר – בנקודות משבר כמו סביב נישואים וכדומה, תצטרך [===] לפנות לטיפול. מדובר בטיפול של כשנה-שנתיים במספר מחזורים, כשלוש פעמים בחייה. אין הטיפולים משנים את התסמונת שכן אופיה כרוני, תפקידם לרכך את הסימפטומים במצבי משבר". המומחית בתחום הפסיכיאטריה מטעם הנתבעת, ד"ר שכטמן, קבעה בחוות דעתה כי בהקשר לאירוע הנדון נותרו תופעות נפשיות מזעריות בלבד "ללא הפרעות בתפקוד ובהתאמתה הסוציאלית". כזכור, הסכימו הצדדים לנכות רפואית בשיעור 7.5% בתחום הנפשי.

כפי שעלה מעדות ההורים ומדברי התובעת עצמה (ובניגוד למצויין בחוות הדעת של המומחה מטעמה), קודם לתאונה חוותה התובעת משבר עקב גירושי הוריה והדבר בא לידי ביטוי בקשיים שהתעוררו בלימודים ובתחום החברתי (ר' דברי התובעת בעמ' 8 שו' 7-4 וכן עדות אביה בעמ' 7, שו' 32-29). בנסיבות אלה, אין לייחס את הירידה הנטענת בלימודים לתאונה בלבד, הגם שאין ספק בעיניי כי לתאונה, שארעה בתקופה קשה ממילא לתובעת, היתה השפעה על מצבה הנפשי ועל תפקודה של התובעת בתקופה הסמוכה לאירוע. כיום התובעת שבה למסלול חייה ואף חזרה לפעילות בתנועת הנוער. בנסיבות העניין ובהתחשב באופי הנכות שנקבעה לתובעת בתחום הנפשי ובשיעורה, נראה כי לנכות במישור זה יהיה ביטוי תפקודי מסויים בעתיד בעיקר בעתות קושי ומשבר.

הנזק

נזק לא ממוני – ב"כ התובעת עתר בסיכומיו לפסיקת פיצוי עבור הנזק הלא ממוני בסך 400,000 ₪ וטען כי יש לקחת בחשבון פיצוי גם בגין פגיעה בסיכויים להינשא עקב מראה הצלקת ומיקומה. הנתבעת טענה כי פיצוי לפי הנוסחה הקבועה בחוק הפיצויים היה מגיע לכ-55,000 ש"ח וסברה כי בענייננו יש לפסוק סך של 100,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני. הנתבעת הוסיפה וטענה, כי מצבה של התובעת לא יפגע בסיכוייה להינשא ולפיכך אין מקום לפסוק פיצוי בהיבט זה.

בהתחשב בשיעור הנכות שנקבעה, תקופת האישפוז והטיפולים הרבים והקשים להם נזקקה התובעת, ובהתחשב בגילה הצעיר של התובעת ובמראן של הצלקות כיום (כאשר יש לציין כי התמונות שהוגשו לתיק אינן עדכניות), ותוך שהובאו בחשבון הטענות לעניין הפגיעה בסיכויים להינשא, אני פוסקת לתובעת פיצוי בסכום של 250,000 ₪ בגין הנזק הלא ממוני.

אבדן כושר השתכרות – בעניינה של התובעת, שגילה היום 15 שנים, יש להחיל את החזקות המקובלות החלות על קטינים, לפיה תחושב הגריעה מכושר ההשתכרות על בסיס השכר הממוצע במשק (ע"א 10064/02 מגדל חברה לביטוח בע"מ נ' רים אבו חנא (פורסם במאגרים)). כן יש לקבוע כי שיעור הגריעה מכושר ההשתכרות זהה לשיעור הנכות התפקודית.

כפי שפורט בהרחבה לעיל, אין במקרה זה זהות בין הנכות הרפואית לתפקודית. בהביאי בחשבון את השיקולים השונים ותוך שאלה מוחלים על עניינה של התובעת, אני פוסקת לתובעת סכום של 300,000 ₪. סכום זה משקף גריעה בשיעור של כ-13% משכר ממוצע במשק (כ-8,720 ₪), מגיל 20 ועד הגיע התובעת לגיל 67 (מקדם היוון: 302.1; היוון כפול: 0.8626). הסכום נותן ביטוי מלא לנכות במישור הנפשי וכן להשלכות התפקודיות, גם אם מועטות, של הנכות בגין הצלקות, כאשר בגדר הסכום הגלובלי נלקח בחשבון גם אבדן אפשרי של תנאים סוציאליים.

עזרת הזולת והוצאות – התובעת ביקשה בסיכומיה פיצוי גלובלי עבור הטיפול בתקופת האשפוז ולאחר מכן, וכן פיצוי עבור הוצאות בעבר, כגון שיעורים פרטיים, ועבור טיפולים פסיכולוגיים עתידיים. הנתבעת טענה, מנגד, כי לא הוכח שנגרמו נזקים בפועל בגין העזרה בעבר, וכן טענה כי לא הוצגו מסמכים התומכים בהוצאות הנטענות. לעניין הטיפולים הפסיכולוגיים נטען, כי לא הוכח שחודשו וכי בכל מקרה ניתן לקבלם בקופת חולים ולא במסגרת פרטית.

בהתחשב בתקופה שהו הוריה של התובעת לצידה וסעדו אותה, ותוך שנלקחו בחשבון הוצאות סבירות בעבר והוצאות עתידיות, אני פוסקת סכום גלובלי של 10,000 ₪.

סוף דבר

נוכח כל האמור, תשלם הנתבעת לתובעת את הסכומים הבאים:

• נזק לא ממוני – 250,000 ₪;

• אבדן כושר השתכרות – 300,000 ₪;

• עזרה והוצאות –10,000 ₪;

  ________

  סה"כ 560,000 ₪.

   

   

  הנתבעת תשלם לתובעת שכ"ט עו"ד בסך 132,000 ₪ וכן את הוצאות האגרה ושכ"ט המומחים.

   

   

  ניתן היום, ד' חשוון תשע"ה, 28 אוקטובר 2014, בהיעדר הצדדים.

  המזכירות תשלח העתק פסק הדין לב"כ הצדדים.