1.זהו פסק דין, בתביעה להשבת סכומים שהעביר התובע לטענתו, אל הנתבעים, מכוח הסכם שנכרת, בינו ובין חברה אשר יוצגה על ידי הנתבע, ואשר בוטל. הוחלט לקבל את התביעה באופן חלקי, ולהלן הנימוקים.
2.יוער, כי ההתדיינות התארכה, בעיקר בשל מצבו הבריאותי של הנתבע, אשר גרר דחייה של דיונים רבים. הימשכות ההליך נבעה בחלקה, גם מקשיים של הנתבע, על רקע הליך אחר המתנהל נגדו.
3.הצדדים הינם שכנים, המתגוררים באותו בניין. התובע הועסק בעבר בחברת "תנובה". הנתבעים, הינם בני זוג נשואים. הנתבע הינו מדריך טיולים במקצועו.
במהלך שנת 2006, התנהל בין התובע והנתבע, דין ודברים, בנוגע להשקעה אפשרית של התובע, בעסקה שעניינה רכישת קניון בבאר שבע, המכונה "קניון אביה".
בהמשך סוכם, כי התובע ירכוש מניות בחברה בשם LLC ROM INVESTMET , חברה זרה הרשומה בארה"ב, אשר הנתבע הצהיר, כי הינו בעל מניות בה.
ההסכמה האמורה הועלתה על הכתב, על ידי הנתבע, במסמך (נספח א' לכתב התביעה), המופנה אל התובע, שנושאו "רכישת קניון 'אביה' בבאר-שבע 5100 מר' בנוי להשכרה" (להלן: "הסכם רכישת המניות"). תוכן המסמך הינו כדלקמן:
"1. תצטרף כבעל מניות בחברה הרוכשת בעשרה אחוזים מהמניות.
2. תהיה זכאי לחמישים אחוז מעמלת המכירה בסך 300 אלף דולר.
3. הרכישה תתבצע ביום חמישי ביוני ש"ז.
4. הרכישה תתבצע עם תשלום של 3 מליון ו 700 אלף דולר לכונס הנכסים מר דוד גאון
המייצג את בנק דיסקונט.
5. החברה הרוכשת היא חב' רום אינבסטמנט הרשומה בדלאוור ארה"ב.
6. באפשרותינו להעסיקך החל מהראשון ביולי כנציג החברה שתהיה בעל מניות בה גם
בניהול הקנון וגם כנציגינו בדירקטוריון.
7. לא נדרש ממך בשלב זה ובשום שלב אחר שלא ידרש שום תשלום זולת 9000 דולר שהם
מחצית מהוצאותיו עד כה של רונן בר-שירה, שגם הוא בעל מניות בחברה.
8. בזמן תשלום וביצוע סעיף 7, יכנס לתוקף ההסכם בו יצאו לפועל שאר הסעיפים
המפורטים לעיל.
9. מסמך זה הוא תקציר המבטא את ההבנות שקיימות בינינו.
10. העמלה תשלום לך כמו גם לחתום מטה, ביום חמישי ביוני שנה זו.
בברכה
רונן בר-שירה
LLC ROM INVESTMET"
התובע טען, כי התנה את המשך השקעתו בעסקה בחתימת הסכם בין הצדדים, אשר ייערך על ידי עורך דין, אלא שהנתבע עשק אותו לטענתו, והוציא ממנו סכומים נוספים בטענות שונות, ובין היתר, בטענה כי אם לא יועברו סכומים שונים באופן מידי, תבוטל העסקה. לטענת התובע, הוא העביר אל שני הנתבעים, במצטבר, סך 300,000 ₪. הסכום האמור, הועבר לטענת התובע, חלקו במזומן, חלקו באמצעות העברה בנקאית לחשבון הבנק של הנתבע, והיתרה, באמצעות המחאות לפקודת הנתבעת – רעייתו של הנתבע.
התובע שכר לצורך עריכת ההסכם, את שירותיו של עו"ד אילן עמית מבאר שבע, אשר פנה אל הנתבע בכתב, על מנת לקבל ממנו פרטים שונים לצורך עריכת ההסכם, אלא שלטענת התובע, הנתבע התחמק מפגישה עם עורך הדין.
התובע הבין לטענתו, בהמשך, כי הנתבע הונה אותו, ולדבריו, גילה כי הונה אנשים רבים מלבדו. לפיכך, פנה בא כוחו, עו"ד אילן עמית, אל הנתבע במכתב מיום 19.10.08, ודרש ממנו להשיב לתובע את מלוא הסכומים שהעביר אל הנתבע, וכן לפצותו על נזקיו. הנתבע לא נענה לדרישה.
לטענת התובע, הוא זכאי להשבת הסכומים שהעביר לידי הנתבע במלואם, על פירותיהם, מכוח דיני החוזים, ומכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט. סכום התביעה, נכון למועד הגשתה – 370,000 ₪. כתב התביעה כולל עתירה לחיוב הנתבעים לתשלום פיצויים, אלא שמלבד תשלום שכ"ט לעו"ד בקשר לעסקת הקניון, לא פורטו ולא כומתו נזקים נוספים, וגם לא שולמה האגרה בגין סעד כספי מעבר לסך 370,000 ₪, כאשר על פי הנטען בכתב התביעה, סכום ההשבה הנתבע הינו 358,904 ₪. כתב התביעה כולל עתירה לפיצול סעדים, שנזנחה בסיכומי התובע.
4.הנתבעים הגישו כתבי הגנה נפרדים. זאת, על אף שהינם, כאמור, בני זוג, ועל אף שיוצגו מתחילה, על ידי אותה עורכת דין (אשר התפטרה בהמשך, מייצוגם).
הנתבע טען בכתב ההגנה, בין היתר, כי התובע הוא שפנה אליו בשנת 2006, בבקשה לסייע לו להשקיע סכומים גדולים בהם זכה, במסגרת "הטוטו" או "הלוטו", כאשר הציג עצמו כבעל הון ונכסים רבים. הנתבע טען, כי באותה תקופה שמע שקניון אביה מוצע למכירה, במסגרת כינוס נכסים, והתובע, אשר ככל שניתן להבין, שמע מן הנתבע על העניין, התרברב, כי ביכולתו לממן את הרכישה, וכי יוכל לשלם בקלות, שני מיליון דולר. כהוכחה לרצינותו, מסר התובע לנתבע, 3 המחאות בסך 40,000 ₪ כל אחת. לטענת הנתבע, הוא אכן יצר קשר עם הגורמים הרלוונטיים, ואף סייר בקניון, עם התובע ועם מנהל הקניון. בהמשך, אף הוכן חוזה, לצורך רכישת הקניון, ע"י התובע וכונס הנכסים, אלא שאז הודה התובע, כי אין ביכולתו לממן את הרכישה.
בהמשך, לטענת הנתבע, לקראת סוף שנת 2006, סוכם בין הצדדים, ביוזמתו של התובע, כי הנתבע יפעל לשיפור תנאי פרישתו של התובע מחברת תנובה, תמורת סך 80,000 ₪. הנתבע אכן טיפל לטענתו בעניין, וניהל מו"מ, עם הנהלת החברה, במשך שלוש שנים , במהלכן, התקיימו לטענתו, 25 פגישות לפחות. הנתבע טען, כי הצליח הנתבע לשפר באופן דרמטי, את תנאי הפרישה של התובע.
הנטבע טען, כי השיב לתובע סך של 40,000 ₪, בהמחאות של חברת "אל ישראל" שבבעלותו.
הנתבע טען על כן, כי התובע אינו זכאי להשבת סכום כלשהו, וכי על כן יש לדחות את התביעה.
הנתבעת טענה בכתב ההגנה, בין היתר, כי לא היתה מעורבות כלל בעסקה המדוברת, כי מעולם לא קיבלה מן התובע כסף מזומן, וכי ההמחאות שהופקדו בחשבונה, נרשמו לפקודתה לבקשת התובע. הנתבעת טענה, כי שמעה מן הנתבע, שהתובע רימה אותו, ביחס לעסקת רכישת הקניון, וכן שמעה ממנו, כי טיפל בענייניו של התובע בחברת תנובה.
5.לתובע העידו, התובע עצמו, וכן עו"ד אילן עמית, אשר תאר בתצהיר עדותו הראשית, בין היתר, את מגעיו עם הנתבע. התובע פירט בתצהיר עדותו הראשית, את העובדות שנטענו בכתב התביעה, וכן השיב לטענת הנתבע, לעניין הטיפול בעניינו של התובע, בחברת תנובה. התובע טען בין היתר, כי הנתבע, הוא שיזם את הפנייה לתנובה בשמו של התובע, בטענה כי הוא מכיר גורמים בהנהלת החברה, כאשר בהמשך נערכה פגישה אחת בלבד, בהשתתפות הנתבע, בהנהלת החברה, ובסופו של דבר, לא צמחה לתובע לטענתו, כל תועלת מהתערבותו של הנתבע בעניינו, ולהיפך - התערבותו רק גרמה לדחיית קבלת כספים שהגיעו לתובע, ממילא. התובע הדגיש, כי הנתבע לא דרש ממנו כל שכר, עבור העזרה שהציע לו.
הנתבעים העידו לעצמם. לתצהיר עדותו הראשית של הנתבע, צורפו מסמכים הנוגעים להסכם רכישת המניות, ולמו"מ לקראת כריתת הסכם לרכישת הקניון, וכן מסמכים שנערכו במסגרת המו"מ, עם חברת תנובה. הנתבעים ביקשו להעיד עדים נוספים, ביחס לשני העניינים, אלא שבסופו של דבר, לא זומן מי מהם להעיד.
6.הצדדים אינם חלוקים, ביחס לעובדת ביטולו של הסכם רכישת המניות. מכתב ההגנה של הנתבע נלמד גם, כי לא כפר בזכותו של התובע, להשבת השקעתו בעסקה האמורה, עובר לזניחתה, אלא שלטענתו, סוכם בהמשך, כי התובע ישלם לו סך 80,000 ₪, בגין טיפולו בעניינו של התובע בחברת תנובה, וכן טען כאמור, כי השיב לתובע סך 40,000 ₪, בהמחאות של חברת "אל ישראל".
הצדדים חלוקים, ביחס לסכומים שהעביר התובע אל הנתבע, בקשר לעסקת רכישת הקניון, ולעניין זה, רובץ הנטל על התובע, המבקש את השבת הסכומים. כן רובץ כמובן, על התובע הנטל להוכיח, כי הוא זכאי לסעדים המבוקשים, כלפי הנתבעת.
על הנתבעים רובץ הנטל להוכיח, הן את זכותו הנטענת של הנתבע, לקבלת שכר עבור טיפולו בעניינו של התובע בחברת תנובה, הן את היקף השכר המגיע לו בשל כך, והן את הטענה, כי הושב לתובע סך 40,000 ₪ כאמור בכתב ההגנה.
7.התובע טען כאמור, כי העביר אל הנתבע במצטבר, סך 300,000 ₪. בתצהיר עדותו הראשית, נטענה טענה זו, ללא פירוט הסכומים ומועדי התשלום. התובע צירף עם זאת, לכתב התביעה, צילומי המחאות בסכומים שונים, שנערכו לפקודת הנתבעת. כל ההמחאות נושאות כיתוב "למוטב בלבד". כן צורפו, שני אישורים, על העברת סכומים במזומן, אל הנתבע.
הנתבעים טענו, כי לא כל ההמחאות שצורפו לכתב התביעה, נפרעו בפועל.
כאמור, רובץ על התובע, הנטל להוכיח, את הסכומים שהעביר לנתבעים לטענתו. במסגרת חקירתו הנגדית (עמ' 52- 53 לפרוטוקול), אישר הנתבע, קבלת סך 122,576 ₪ במצטבר, בהמחאות של התובע, אשר נפרעו בחשבונה של הנתבעת, וכן אישר (עמ' 54 ש' 19 עד עמ' 55 ש' 4), קבלת סך 11,000 ₪, בשתי העברות לחשבונו בבנק הדואר, אשר האישורים על ביצוען צורפו לכתב התביעה. דהיינו, הנתבע אישר קבלת סך 133,576 ₪ בסך הכל. הסכומים הועברו במועדים שונים, מחודש יוני 2006, עד חודש נובמבר 2006.
ביחס להמחאה נוספת, על סך 14,000 ₪, שנערכה גם היא לפקודת הנתבעת, ועבירותה הוגבלה בהערה "למוטב בלבד", טען התובע, כי נפרעה בחשבון הנתבעת, ולראיה הגיש צילום מתוך דפי הבנק שלו, המראים כי הסכום שולם. הנתבעים מצידם, כפרו בקבלת הסכום האמור, בהסתמכם על צילומי דפי הבנק מחשבונה של הנתבעת, בהם לא מופיע פרעון הסכום האמור, או תשלום סכום כלשהו, במועד הרלוונטי – חודש אוקטובר 2006.
התובע טען בסיכומיו, כי ניתן ללמוד מחקירת הנתבעים, שבאותו מועד ניהלה הנתבעת חשבון נוסף, אך סבורני כי טענה זו לא הוכחה כנדרש. לפיכך, וכאשר לא ניתן לשלול על פני הדברים הסבר אחר לעניין, כגון טעות של הבנק הנמשך, או של סניף הבנק בו מתנהל חשבונה של הנתבעת, הרי שלא הוכח, תשלום הסכום האמור.
כמו כן, לא הוכח במסמכים, פרעונן של יתר ההמחאות שצילומיהן צורפו לכתב התביעה.
הטענה בדבר פרעון המחאות אלה, כמו גם הטענה, לפיה הועברו סכומים נוספים במזומן, נתמכת בראיה אחת, והיא, עדותו של התובע. דא עקא, עדותו של התובע בעניין זה, הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין, כמשמעה בסעיף 54 לפקודת הראיות. בית המשפט יטה שלא לסמוך ממצא עובדתי על עדות כזו, אלא אם נמצאה מהימנה במלואה. אינני סבור, כי יש בעדות התובע לבדה, להוכיח את העברת הסכומים האמורים, למי מהנתבעים. קשה לומר, שעדותו של התובע היתה סדורה וברורה דיה, בין היתר, ביחס לתשלומים הנטענים, וגרסתו אינה נטולת קשיים.
הקושי העיקרי בגרסת התובע, לעניין זה, עלה מכך שבחקירתו הנגדית הודה, כי אינו יודע מה היו הסכומים שהעביר אל הנתבעים (עמ' 18, ש' 5-9):
"ש. כמה כסף אתה טוען שהעברת לנתבע?
ת. מה שכתוב במסמכים, זה כתוב. מה שנתתי לו במזומנים אני לא זוכר, אבל סכומים גדולים כל פעם, חבילות של שקלים ודולרים, המון כסף.
ש. כמה בערך?
ת. עבר הרבה זמן, יש לי בעיה בזיכרון".
בחקירה החוזרת, כאשר ניתנה לו הזדמנות נוספת, לפרט את הסכומים ששולמו במזומן, העיד: "את האמת, אני לא רשמתי, אז אני לא זוכר. אבל מה שברור לי, הרבה כסף בשקלים ודולרים אני מאמין שהמזומן מגיע לכמעט 500,000 ₪". דבריו אלה של התובע, אינם מתיישבים כמובן, עם הסכום הנטען בתצהיר עדותו הראשית, ובכתב התביעה - 300,000 ₪, ואינם מתיישבים גם, עם מכתבו של בא כוחו, עו"ד עמית מיום 19.10.08, אל הנתבע, במסגרתו נדרש להשיב לתובע "... את כל הכספים ששולמו על ידו (200,000 ₪)...".
סבורני, כי התובע לא הרים, את הנטל להוכחת הסכום הנטען – 300,000 ₪, אלא רק ביחס לסכום בו הודה הנתבע בחקירתו הנגדית – 133,576 ₪.
8.על הנתבעים, רובץ כאמור הנטל להוכיח, כי התובע איננו זכאי להשבת הסכומים הנטענים. טענתו העיקרית של הנתבע, בהקשר זה, היתה כאמור, כי סוכם בין הצדדים, שתמורת הטיפול בעניינו של התובע בתנובה, ישולם לו סך 80,000 ₪, מתוך הכספים שהועברו לידיו, לצורך עסקת רכישת הקניון. כן טען, כאמור, כי השיב לתובע סך 40,000 ₪, בהמחאות של חברת "אל ישראל".
אין חולק, כי לא נערך בין התובע והנתבע הסכם בכתב, לעניין הטיפול מול חברת תנובה.
מכאן, כי הראיה להוכחת הסיכום הנטען, הינה עדותו של הנתבע עצמו, המהווה לעניין זה, עדות יחידה של בעל דין, אשר כאמור לעיל, יטה בית המשפט שלא להסתמך עליה, אלא אם שוכנע, כי היא מהימנה במלואה. אינני סבור, כי ניתן לקבל את עדותו של הנתבע כמהימנה. זאת, לא רק מתוך ההתרשמות הישירה בעת החקירה, כי אם בשל קשיים מהותיים שנפלו בה, ולא יושבו באופן העשוי להניח את הדעת, אשר הבולטים בהם, יפורטו להלן.
א.הקושי הבולט והמשמעותי לעניין הסיכום הנטען הינו סתירה, הנחזית כדרמטית, בין גרסתו של הנתבע, בכתב ההגנה ובתצהיר עדותו הראשית, לעניין עצם הסיכון הנטען, ובין דבריו לעניין זה, בעת חקירתו הנגדית ומאישורו בהמשך החקירה, כי כלל לא היה סיכום מפורש, כפי שטען בתחילה.
הטענה כפי שמפורטת בכתב ההגנה, הינה: "כך שבסוף שנת 2006 סוכם... כי הנתבע 1 יטפל בתנאיי פרישתו מחברת מתנובה תמורת 80,000 ₪...".
התובע הכחיש באופן עקבי, את הסיכום הנטען.
בתצהיר עדותו הראשית (סעיפים 9 ו- 11) טען לעניין זה: "... לאחר שעניין רכישת הקניון ירד מהפרק, הציע התובע כי בתמורה לכסף שכבר העביר לי, אטפל בעניין תנאי רכישתו מתנובה... בשנת 2008, עשינו סגירת חשבון והחזרתי לתובע סכום של 20,000 ₪ מתוך מה ששילם".
בסעיף 12 לתצהיר עדותו הראשית, העיד הנתבע: "אציין כי לאחר שהתובע הונה אותי בנושא הקניון, אמר בפירוש שהכסף המועט ששילם הינו עבור השירות שקיבל ממני בנושא תנובה, נושא לו הקדשתי ימים רבים, מאות פקסים, עשרות פגישות בסופו של דבר הצלחתי לשפר את תנאי פרישתו ב- 100% ואני אף חתום כעד על הסכם הפרישה שלו".
בחקירתו הנגדית, העיד בתחילה (עמ' 48, ש' 2-8): "יש לנו הסכם חתום בנושא תנובה מיום 7.11.06, שבו כתוב שמר מכלוף נעמן מיפה את כוחו של רונן בר שירה, לטפל בנשוא פרישתו מתנובה, כפוף להסכמתו בכתב. בית המשפט שואל היכן הסיכום לעניין התשלום, אני משיב שהיה ברור למר מכלוף נעמן שאני לא עובד בחינם. בכתב התביעה, הוא אומר שהצגתי את עצמי כעורך דין, אין דבר נבזי מזה, אין לזה שום זכר, התובע ידע שאני לא עורך דין ואין לי משרד. הוא חיפש בגוגל וידע בדיון מי אני. הוא גם מספר את זה שאני עורך דין ובקשרים טובים לתנובה וליו"ר איפקס. היה ברור שאינני עובד בחינם. לא עשינו הסכם כתוב כי לא חשבתי... יש מצבים שלא עושים הסכם חתום".
בהמשך החקירה העיד (עמ' 54 ש' 5-10):
" ש. כמה כסף רצית עבור שכ"ט?
ת. בתום הסיפור של הקניון, אני המשכתי לטפל בנושא תנובה אחרי מספר שנים. אם היתה לו טענה, למה הוא פנה אלי.
ש. כמה כסף מספרית?
ת. הוא שילם עד אז 120,000 ₪. כל מה שסוכם בינינו שמה ששולם עבור הקניון יועבר אלי כשכ"ט בעניין תנובה, בקיזוז ההוצאות שנגרמו לי בעניין הקניון.
ש. אני מניחה שאין סיכום מספרי ביניכם?
ת. לא היה מצב שאחרי הסיפור של הקניון ישבנו ביחד ואמרנו כך או אחרת. עובדה שבמשך 3 שנים לא היו שום בעיות, אשתו הביאה לנו עוגות, הוא לא רמז לי שלא מגיע לי כסף".
בהמשך (עמ' 54, ש' 12-16), כאשר התבקש להבהיר, מה היו פרטי הסיכום שלו עם התובע, לעניין השכר עבור הטיפול בעניינו, העיד הנתבע: "לשאלת בית המשפט האם קרה אי פעם שישבתי עם התובע ואמרנו בצורה פשוטה שעבור הטיפול בתנובה אני אקח את הכסף מהקניון, אני משיב שאני לא רוצה להגיד דבר שלא קרה ולא התרחש במציאות, לא היתה שיחה שבה הוזכר סכום בצורה מספרית, אבל בסבטקסט היה ברור שזאת התמורה שמגיעה לי, משום שאלמלא כן, למה לא אמר לי שמגיע לו החזר. אני הכפלתי לו את מה שהוא קיבל וגם על דעת כולם".
הנתבע הודה איפוא, בתשובתו האחרונה המצוטטת, כי לא היה סיכום מפורש, לעניין תשלום שכר, עבור הטיפול מול חברת תנובה, כפי שטען קודם לכן, ונדמה, כי טענתו, לעניין הסיכום המשתמע, מבטאת לכל היותר, את תקוותו, או פרשנותו לנסיבות, ואין בה להוכיח מפגש רצונות בין הצדדים.
ב.חוסר עקביות, אפיין גם את גרסתו של הנתבע, ביחס למהות התשלום שקיבל לטענתו מן התובע, על דרך של הותרת חלק הארי מן הכספים (לשיטתו), בידיו.
בכתב ההגנה טען הנתבע, כי התובע העביר לידיו, את הסכום הנטען – 120,000 ₪ מתחילה, "... כהוכחה לרצינות כוונותיו של התובע...", בהתייחס לעסקת רכישת הקניון, בה אמורים היו ליטול חלק, הן התובע והן הנתבע, ובהמשך, לאחר שהעסקה לא יצאה אל הפועל, הותיר בידיו התובע 80,000 ₪, כתשלום עבור הטיפול בעניינו, מול חברת תנובה. בתצהיר עדותו הראשית, לא פורטו הטענות האמורות, אך נאמר כאמור, כי הסכום נותר בידי הנתבע, בהסכמת התובע, כשכר עבור הטיפול מול תנובה. בחקירתו הנגדית, העלה הנתבע גרסה חדשה, לפיה העביר אליו התובע מתחילה, את הכספים, בין היתר, כתשלום לנתבע עבור פעילותו במו"מ לקראת רכישת הקניון (עמ' 46, ש' 12-13): "היה ברור לחלוטין שהוא נותן את הכסף עבור הפעילות שלי, ארגון כל המהלך של קניית הקניון". הנתבע חזר על הטענה, גם לאחר שהופנה לתצהיר עדותו הראשית, בו לא נאמרו הדברים (עמ' 46, ש' 16-18): "אני רוצה לקרוא 2-3 דקות את התצהיר שלי. לפני כן אני אומר שכל הכספים שהתובע שילם היו כספים עבור עבודתי בעניין אפשרות רכישת הקניון, ולא תשלום עבור עצם הרכישה. לא קונים ב- 100,000 ₪ קניון".
הנתבע הוזמן ליישב את הפער, בין גרסתו החדשה, ובין גרסתו הראשונה לעניין זה, והעיד (עמ' 47, ש' 3-11): "לאחר שעיינתי בתצהיר, לא תמיד התצהיר משקף את הכל, זה תצהיר מעט רזה ולא מכיל את כל הניואנסים שהיו צריכים להיות. בית המשפט מבקש שאבהיר את תשובתי בהתייחס לאמור בסעיף 7 לתצהירי שם מדובר על "קו אשראי" אני משיב שבעל פה היה מסוכם בינינו שזה תשלום פעילותי. ברור לי שב- 100,000 ₪ לא קונים קניון ובאמת ביקשתי ממנו איזה דבר שיוכיח את הרצינות שלו וזה היה נראה לי קצת מוזר שהיה לו את כל הכסף של מיליוני דולרים לרכישת הקניון ואמרתי שהכסף שהוא ישלם זה גם הוכחת רצינות אבל גם עבור הפעילות שלי. עובדה היא כשהעניין של הקניון נפל, סוכם בינינו שהכסף שהוא שילם, זה עבור כל מה שהוא ביקש שאעזור לו בתנובה, ואחרי שלוש שנים שבתנובה לא הסתדר, הוא תבע אותי בעניין הקניון".
סבורני, כי הסברו זה של הנתבע, אינו פותר את הקושי, נוכח הפער בין גרסותיו האמורות. יוער בהקשר זה, הנתבע הפנה טענות לעניין חוסר פירוט בתצהיר, אל מי שהיתה ב"כ בשלב עריכת התצהיר, אך אישר, כי קרא את התצהיר קודם חתימתו, ועל כן, לסברתי, אף טענה זו אינה עומדת לו.
ג.גרסתו של הנתבע, כללה התפתחות גם ביחס לטענתו, לעניין סכום הכסף שהשיב לתובע.
כאמור, בכתב הגנתו טען הנתבע, כי השיב לתובע סך 40,000 ₪, בהמחאות של חברת "אל ישראל".
בתצהיר עדותו הראשית, לא חזר הנתבע על האמור, אלא העיד (בסעיף 11 לתצהיר): "בשנת 2008, עשינו סגירת חשבון והחזרתי לתובע סכום של 20,000 ₪ מתוך מה ששילם". גם במהלך חקירתו הנגדית, העיד בתחילה (עמ' 53 ש' 21), כי אכן השיב לתובע סך 20,000 ₪.
כאשר התבקש להסביר וליישב את הפער בין הטענות, העיד, כי איננו זוכר את החשבון שערך במדוייק, וכי השיב לתובע "...לפחות שלושה שיקים, בין 30,000 ל- 40,000 ₪".
הנתבע הוסיף והעיד, ביחס לסכומים האמורים (עמ' 55 ש' 8): "יש שיקים, אני אביא לך אותן מהמשרד ואגיש אותם בסיכומים". מבדיקה, הן בתיק הנייר והן בתיק האלקטרוני, במערכת נט המשפט, עולה כי הנתבע לא הגיש את צילומי ההמחאות כפי שהתחייב, וברי, כי יש לזקוף מחדל זה לחובתו, בין היתר, לעניין מהימנות גרסתו.
ד.קושי בולט נוסף עלה, נוכח גרסה חדשה שהעלה הנתבע, לראשונה, בחקירתו הנגדית, לעניין מימון ההוצאות במסגרת המו"מ לרכישת הקניון, באמצעות הכספים שהעביר אליו התובע, בתחילה. הנתבע העיד, כי הוציא לצורך עסקת רכישת הקניון, הוצאות בסך של כ- 60,000 ₪. הנתבע הוסיף והעיד לעניין זה (עמ' 47, ש' 28): "יש לי קבלות עד כדי 60,000 ₪. לא הצגתי אותם עד היום, כי לא נתבקשתי להציג אותם".
גם קבלות נטענות אלה לא הוגשו, וגם מחדל זה, שבאי הגשת ראייה רלוונטית, יש לזקוף לחובת הנתבעים במאזן הראיות.
יש בכך כמובן, לפגוע פגיעה נוספת, במהימנות גרסת הנתבע. זאת, הן משום שמדובר בגרסה אשר נשמעה לראשונה בעת החקירה הנגדית, הן משום שלדברי הנתבע, יש כאמור בידיו קבלות על הסכום הנטען, ובעיקר, משום שטענה זו סותרת סתירה חזיתית את טענתו שקיבל מן הנתבע שכר בסך 80,000 ₪, עבור הטיפול בעניינו מול תנובה, שהרי, אם הוציא הנתבע כטענתו, 60,000 ₪ מתוך הכספים, והחזיר לתובע, 20,000 ₪, 30,000 ₪ או 40,000 ₪ - בהתאם לגרסותיו השונות - הרי שברי כי לא נותרו בידיו 80,000 ₪, כפי שטען מפורשות בכתב ההגנה, אלא, לכל היותר, בין 20,000 ₪ ל- 40,000 ₪.
ה.סבורני, כי יש קשיים נוספים בגרסת הנתבע, בין היתר לעניין נסיבות הקמת החברה, לעניין המו"מ לרכישת הקניון, ועוד, אך נדמה, כי די בקשיים שנסקרו, כדי להבהיר את היסוד לסברה, כי קשה לקבל, את גרסת הנתבע, כמהימנה.
יש להוסיף על כך, את המנעות הנתבע, מהעדת עדים, שיכולים היו לטענתו, לתמוך בגרסתו, בנקודות שונות – מחדל הנזקף כמובן לחובת הנתבעים, במאזן הראיות.
9.הנתבעים לא הוכיחו אפוא, את טענתם, לפיה אין התובע זכאי להשבת הכספים שהעביר אליהם, מחמת התחייבות חוזית לתשלום סך 80,000 ₪ לנתבע, כשכר עבור פעילותו לטובת התובע, מול חברת תנובה.
הנתבעים חזרו וטענו בסיכומיהם, כי הסכמת התובע, שהסכום שנותר בידיהם יהווה שכר עבור פעילות הנתבע בעניין תנובה, נלמדת מכך שלא דרש את השבת הכספים במהלך התקופה בה טיפל הנתבע בעניינו. אין לומר כי הטענה מופרכת, על פניה, אם כי נזכיר לעניין זה – פנייתו הראשונה של התובע אל הנתבע בכתב באמצעות ב"כ, עו"ד עמית, נעשתה רק ביום 19.10.08, פחות משנה קודם הגשת התביעה, וכשנתיים לאחר תחילת הטיפול בעניין תנובה, ואפשר כי רק סמוך קודם לכן, נואש באופן סופי מעסקת הקניון.
התובע נחקר על כך בחקירתו הנגדית, והעיד, כי דרש מן הנתבע את השבת הכספים, אלא שהנתבע סובב אותו בכחש, והבטיח לו לטפל בעניין, לאחר סיום הטיפול בתנובה. התובע גם העיד, כי הנתבע הוא שיזם את הפעילות עבור התובע ובשמו, מול תנובה. התובע חזר והעיד, כי הנתבע לא דרש ממנו שכר עבור פעילותו.
על פני הדברים, יש קושי לקבל את הטענה, כי התובע סבר שהנתבע יפעל עבורו בחינם, בהעדר קשר אישי קרוב ביניהם, ואולם, גם אם התובע סבר במועד כלשהו, כי עשוי להגיע שכר לנתבע, הרי שאין בכך, לבסס חוזה בין הצדדים. לא מן הנמנע, כי אילו התקיים מו"מ, בין התובע והנתבע לעניין זה, היו מגיעים להסכמה אחרת משטען הנתבע בכתב הגנתו (ונזכיר כי גרסתו לעניין זה, השתנתה בהמשך), כגון שכר התלוי בהצלחת הפעילות. לסברתי, אין זה מתקבל על הדעת, כי התובע הסכים לשלם לנתבע, 80,000 ₪, ווודאי שלא למעלה מ- 130,000 ₪, כשכר עבור עצם הפעילות, ללא קשר לתוצאה המקווה. נדגיש לעניין זה, כי הנתבע איננו עורך דין, ולא הוכח, כי היו לו בתקופה הרלוונטית, נסיון והצלחה מוכחת, בשתדלנות, או ביצוג עובדים, בעניין תנאי פרישה וכיו"ב. יאמר עוד בהקשר זה, כי הנתבע לא הוכיח טענתו, כי גרם לשיפור משמעותי, בתנאי הפרישה של התובע.
גם אילו נדרשנו לשאלה של שכר ראוי, עבור פעילותו של הנתבע – טענה שלא נטענה בכתב ההגנה – הרי שאין בידי בית המשפט, תשתית ראייתית מספקת, על מנת לאמוד את השכר הראוי, כאשר לא הובאה כל ראיה לעניין זה, אשר על פניו, מצריך הוכחה בראיות, ובהן, בדרך כלל, גם חוות דעת מומחים.
מכאן, שהנתבעים לא הרימו את הנטל להוכיח, כי התובע איננו זכאי להשבת הסכומים שהעביר אל הנתבע, חרף ביטול עסקת רכישת הקניון.
10.אשר לתביעה נגד הנתבעת –
ברי, כי לא עומדת כלפי הנתבעת עילה חוזית, ואולם סבורני, כי יש לחייבה בהשבה, מכוח דיני עשיית עושר ולא במשפט, וזאת, ביחס לסכומי ההמחאות שנפרעו בחשבונה.
הנתבע אישר כאמור, כי נפרעו בחשבונה של הנתבעת, המחאות על סך 122,576 ₪. הדברים הוכחו גם בדפי החשבון של הנתבעת ושל התובע.
הנתבע העיד, כי התשלום בהמחאות לפקודת הנתבעת, נעשה ביוזמתו, בשל עיקול שהוטל על חשבון הבנק שלו, והנתבעת אישרה עובדה זו, בחקירתה הנגדית. הנתבעת לא טענה, כי חשבונה היווה רק "צינור", לצורך העברת כספים אל הנתבע, במסגרת פעילותו העסקית, אלא העידה, כי הנתבע הוא שניהל את ענייני הכספים של הבית, כראות עיניו, תוך שימוש בחשבון הבנק שלה, ובהמשך אשרה (עמ' 35 ש' 28): "עכשיו בדיעבד אני מבינה שמחלק מהכסף נהניתי".
במצב זה, כאשר לא היתה לנתבעת זכות חוזית או אחרת, לקבל כספים מן התובע, וכאשר במסגרת היחסים החוזיים, בין התובע והנתבע, חלה חובת השבה, הרי שהנתבעת חייבת בהשבת הסכומים שנפרעו בחשבונה. לא נטענה טענה, העשויה להצדיק פטור מהשבה, על פי הוראת סעיף 2 לחוק עשיית עושר ולא במשפט, כגון שהשבה הינה בלתי צודקת, ומכל מקום, לא הוכחו נסיבות, העשויות להצדיק פטור מהשבה.
11.נוכח האמור לעיל, יש לחייב את הנתבע בהשבת מלוא הסכומים, אשר הוכח כי הועברו אליו, ואל הנתבעת על ידי התובע, המסתכמים בשערוך להיום, לסך 188,862 ₪. יש לחייב את הנתבעת, להשיב לתובע מתוך הסכום האמור לעיל, יחד ולחוד עם הנתבע, סך 173,309 ₪ – סכומי ההמחאות שנפרעו לחשבונה, בשערוך להיום.
יש לדחות את התביעה לתשלום פיצויים, בנוסף לסעד ההשבה, שכן כאמור לעיל, לא כומתו בכתב התביעה, הנזקים שנגרמו לתובע לטענתו, מעבר לתשלום שכ"ט לעו"ד עמית, בסך 4,000 ₪ - תשלום אשר לא הוכח באמצעות קבלה או חשבונית מס, כאשר האגרה שולמה בגין תביעה בסך 370,000 ₪ בלבד, בעוד הסכום שנתבע כהשבה, מסתכם בלמעלה מ- 358,000 ₪.
12.לפיכך, מתקבלת התביעה באופן חלקי, כאשר הנתבעים מחויבים בזה, יחד ולחוד, לשלם לתובע סך 173,309 ₪. הנתבע מחוייב בזה לבדו, לשלם לתובע, נוסף על הסכום האמור, סך 15,553 ש"ח (ההפרש בין סך 188,862 ש"ח וסך 173,309 ש"ח).
נוכח התוצאה האמורה, ונוכח היקף ההתדיינות, לרבות מספר הישיבות, אליהן התייצבו התובע וב"כ, ישלמו הנתבעים לתובע, יחד ולחוד, שכ"ט עו"ד בסך 20,000 ₪ בתוספת מע"מ (23,600 ₪), והוצאות המשפט בסך 7,000 ₪.
ניתן היום, י"ג חשוון תשע"ה, 06 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.
