1.הבנק המבקש (להלן: "הבנק"),הגיש תביעה למתן פסק דין הצהרתי בענין בעלות בדירה. טענת הבנק היא כי המשיב מס' 2 (להלן: "המשיב") הוא בעלים של הדירה במשותף עם המשיבה מס' 1 (להלן: "המשיבה"), וכי עיקולים שהטיל על הדירה הינם בתוקף. הבנק מבקש לממש את העיקול ולהשתמש בכספי מכירת דירה לסילוק חוב של המשיב לבנק.
2.הדירה נשוא הבקשה, הידועה כתת חלקה XXבחלקות XXX,XXX בגוש 10852 (להלן" הדירה") רשומה בבעלות משותפת של המשיב והמשיבה בעמידר, חברה לאומית לשיכון בישראל בע"מ (להלן: "עמידר").
3.המשיב והמשיבה נישאו ביום 26.5.88. ביום 1.3.04 חתמו המשיב והמשיבה על הסכם (להלן: "הסכם") בכל הנוגע לזכויותיהם הכספיות ו/ו הרכושיות. במסגרת ההסכם העביר המשיב למשיבה את זכויותיו בדירה (1/2) וכן את חפציה האישיים של המשיבה ותכשיטיה. המשיבה התחייבה בהסכם זה לסלק באופן בלעדי את יתרת המשכנתא הרובצת על הדירה. בנוסף, המשיבה העבירה למשיב 2 כלי רכב, וכמו כן ויתרה על מזונותיה זונות 3 הילדים. בסעיף 12 להסכם נקבע כי "חוב הרובץ על מי מהצדדים ישולם על ידי מי שהחוב רובץ עליו באופן בלעדי ולצד האחר לא תהיה כל זיקה לחוב זה או כל מחוייבות לפרעונו, בין אם החוב נובע מתיק הוצל"פ ו/או מכל מקור אחר".
ההסכם לא דווח לשלטונות המס והעברת הזכויות בדירה למשיבה לא נרשמה בעמידר.
4.המשיב והמשיבה התגרשו על פי פסק דין של בית הדין הכנסייתי ביום 9.11.07. ביום 16.11.07 פנו המשיב והמשיבה לבית הדין בבקשה לתקן את פסק הדין באופן שההסכם יהווה חלק בלתי נפרד מפסק הדין.
5. ביום 5.7.05 פתח המשיב חשבון דביטורי בבנק ובמסגרתו קיבל מהבנק אשראיים שונים.
6. ביום 2.11.09 ניתן פסק דין בתביעת הבנק נגד המשיב.בת.א. 7147-09-09 בבימ"ש השלום בחיפה. בפסק הדין חוייב המשיב לשלם לבנק את הסכום של 79,843 ₪, בצירוף ריבית בשעור המירבי הנהוג בבנק במשיכת יתר חריגה מיום 8.9.09, ובצירוף הוצאות ושכ"ט עו"ד. הבנק נקט נגד המשיב בהליכי הוצל"פ בתיק הוצל"פ XX-XXXX-XX-X, ובתאריך 22.4.10 הוטל על הדירה עיקול במסגרת תיק ההוצל"פ הנ"ל.
7.בתביעה זו טען הבנק כי המשיב הינו הבעלים של מחצית הזכויות בדירה וכי העיקול נרשם כדין ויש להתיר לו לממש את הדירה לסילוק החוב.
8.המשיבה טענה כי הדירה הועברה לה על ידי המשיב עוד בטרם לקח המשיב את ההלוואה מהבנק , כי היא הבעלים של מלוא הזכויות בדירה וכי הבנק אינו רשאי לפעול לגביית חוב המשיב מהדירה.
9.המשיבה נחקרה חקירה קצרה על ידי ב"כ הבנק ולאחר מכן הגישו הצדדים סיכומים בכתב.
10.בחקירתה אמרה המשיבה כי היא לא ידעה שהיא צריכה לטפל בהעברת הזכויות משמו של המשיב לשמה, ומספיק שהמשיב ויתר על זכויותיו בדירה כנגד ויתורה על זכויותיה. היא אמרה עוד כי ויתרה על הרבה זכויות, וכי שילמה חובות רבים של המשיב .
11.בסיכומים טען הבנק כי עיסקת המתנה בין המשיב והמשיבה לא הושלמה ונותרה בגדרה של התחייבות לתת מתנה וכי זכויות הבנק בדירה על סמך העיקול, גוברות על אלה של המשיבה בחלקו של המשיב, והוא רשאי להפרע מחלקו של המשיב בדירה בגין חובות המשיב כלפיו. לטענת הבנק, אי דיווח על הסכם המתנה, ועל פסק הדין , כמו גם הימנעות מביצוע כל פעולה רישומית אודות ההסכם, נגועים בחוסר תום לב זועק, ומעידים כאלף עדים כי מדובר בעיסקת מתנה למראית עין בלבד, שאין מאחוריה כל כוונה אמיתית להעניק מתנה כלשהיא. כן טען כי הדירה מושכרת ואינה משמשת למגורי המשיבה ובמצב דברים זה המשיבה עושה עושר ולא במשפט, כאשר היא משכירה את הדירה, השייכת גם למשיב.
הבנק היפנה בסיכומים לפסיקה, וטען כי המשיבה פעלה בחוסר תום לב העולה מהשיהוי הבלתי סביר בעליל שגרם להטעייתו, תוך יצירת מצג שווא של הסכם פירוק מטעה שלמעשה מהווה הסכם מתנה למראית עין. לטענתו, המשיבים לא הצביעו על כל סיבה לשיהוי זה , וכן לא הציגו כל ראיה כי היה בכוונתם לפעול להעברת הזכויות בנכס (כאשר המשיב לא חתם על ייפוי כוח ולא על שטרי העברת זכויות). גם אם המשיבים התכוונו לממש את ההסכם, הרי שלא עשו כן במשך 10 שנים , הציגו בתקופה זו מצג שווא מטעה , ואין ליצור מצב בו חוטא יצא נשכר ויאפשר למשיבים להבריח נכס מבלי להיפרע מחובם.
12.המשיבה טענה בסיכומיה כי ההסכם בינה לבין המשיב אושר בפסק הגירושין , על פי חוק יחסי ממון, המהווה הסדר מיוחד לאישור הסכמי ממון, ולכן כוחו של הסכם זה ככוחו של פסק דין. זאת בהבדל מפסקי דין המאשרים את הסכמת הצדדים, שאז נשלט ההסכם על ידי חוק החוזים, ומאפשר לטעון טענות נגד ההסכם. לטענתה, פסק הדין סותם את הגולל אחר כל טענותיו של הבנק ובית משפט זה אינו מוסמך ליתן כל פסק דין הסותר או מאיין את פסק דינו של בית הדין של הכנסיה. המשיבה הוסיפה כי עקרון כיבוד הערכאות מחייב כי בית משפט זה לא יזקק לתביעה זו , העומדת בסתירה לעקרונות השיטה המשפטית הנהוגה וקובע באופן שונה ממה שנקבע על ידי בית הדין הכנסייתי, וכי ככל שהבנק מבקש לשנות את פסק הדין הכנסייתי, עליו לפנות לבית דין זה.
המשיבה טענה כי העיקול שהטיל הבנק אינו גובר על הסכם המתנה וכי פסק הדין החלוט שניתן שנים קודם להטלת העיקול, קובע כי למשיב לא נותרו על זכויות בדירה החל מיום ההסכם (1.3.04) או לפחות מיום פסק הדין. לפי פסק דין זה, הדירה הפכה להיות בבעלותה הבלעדית של המשיבה. לטענתה, במועד העיקול למשיב לא היו כל זכויות בדירה ולפיכך אין לעיקול תוקף.
המשיבה היפנתה לעובדה כי ההלוואה שנתן הבנק למשיב , ניתנה לאחר שהצדדים התגרשו ולאחר שניתן תוקף של פסק דין להסכם בינהם, ולפיכך אין בסיס לטענה בדבר הונאה מצד המשיבה. כן טענה כי אין כל בסיס לטענת הבנק לפיה הסכם הגירושין נזנח על ידי הצדדים, והעדר נקיטת הליכי רישום הדירה על שם המשיבה אינו משמיט את הקרקע תחת פסק הדין. כן טענה כי לא ניתן לרשום בעמידר הערת אזהרה .
המשיבה היפנתה לעדותה בבית המשפט, לפיה כלל לא ידעה שיש לנקוט הליכים להעברת הזכויות בדירה בעמידר. כמו כן טענה כי אינה יודעת את מצבו הכלכלי של המשיב. לטענתה, רק לאחר נקיטת ההליכים על ידי הבנק הבינה כי עליה לפעול להעברת הזכויות בדירה על שמה.
13.המשיבה מיוצגת בהליך זה על ידי עוה"ד שקיב עלי. עוה"ד עלי גם ערך את ההסכם בין המשיב והמשיבה. הבנק טען בסיכומיו כי המשיבה היתה מיוצגת על ידי עורך דין במועד ההסכם ואינה יכולה לטעון כי לא ידעה כיצד עליה לפעול. המשיבה טענה בסיכומים כי עוה"ד עלי רק הכין את ההסכם , אך לא ייצג אותה בהליכי הרישום, ולא התחייב לפעול לרישום העיסקה. לטענתה, היא פעלה בתום לב מבלי שיכולה היתה לצפות שהמשיב יסתבך בחובות . כן טענה כי העובדה שהמשיב לא נתן יפוי כוח אינה מעמידה את העיסקה בספק ומלמדת כי אכן עוה"ד עלי לא ייצג את המשיבה.
14. המשיבה טענה כי לא עברה תקופת זמן ארוכה ממועד מתן פסק הדין וכי היא נתנה הסבר מניח את הדעת לעיכוב שנוצר בין מועד החתימה על ההסכם עד מועד אישורו על ידי בית הדין של הכנסיה. כן חזרה וטענה שוב כי הסכם הגירושין לא נזנח והוא בוצע במלואו וכי החל משנת 2007 היא אינה חיה עם המשיב והם גרושים "דה פקטו".
המשיבה טענה כי קבלת תביעת הבנק תפגע בה, מאחר ומצד אחד היא ויתרה על זכויות רבות שהגיעו לה מהמשיב במסגרת איזון המשאבים, ומצד שני תפסיד את הדירה שבעבור קבלתה עשתה את הויתור למשיב , וגם שילמה עבורו חובות רבים. לטענתה, בפועל הסכם המתנה אינו הסכם מתנה במובנו הקלאסי אלא הסכם מכר, שכן בתמורה לקבלת הדירה נתנה המשיבה תמורה, בין בדמות ויתור על זכויות אחרות ובין אם ובמיוחד בתמורה לסילוק החובות הרובצים על הדירה ובמיוחד חוב המשכנתא. המשיבה טענה כי היא סילקה את מלוא חוב המשכנתא ולפיכך לא יכולה לעמוד לבנק הטענה לפיה המשיב עדיין חייב כספים לבנק וחלקו בדירה משועבד.
גם המשיבה היפנתה לפסיקה וטענה כי על אף שטרם נרשמו על שמה הזכויות בדירה, ההתחייבות לעשות עיסקה כוחה יפה כלפי צדדי ג' וכי זכותו של מעקל אינה יכולה לגבור על הסכם להעברת זכויות בין בני זוג, במיוחד שעה שמדובר בדירת מגורים, קל וחומר כאשר מדובר בהסכם שקיבל תוקף של פסק דין טרם רישום העיקול וטרם גיבוש עילת התביעה נגד המשיב. עוד טענה כי על פי הפסיקה, היה על הבנק לבדוק את בעלי הזכויות של הדירה ולא רק להסתמך על הרישום , וכי ההליכים שנקט הבנק נגד זכויות המשיבה בדירה, הם מסכת רדיפה וגרימת עוול ונזקים כלכליים למשיבה.
המשיבה טענה כי זכויותיה גוברות על אלה של הבנק גם בהיקש מחוק המחאת חיובים.
המשיבה טענה כי הדירה שימשה מדור לה ולילדיה עד שנת 2008, וכאשר הילדים בגרו החליטה לעבור לדירה אחרת, ודמי השכירות שגבתה שימשו לכיסוי הוצאות המדור החילופי. לטענתה, בשנת 2010 היא חזרה להתגורר בדירה ורק בשנה האחרונה הדירה הושכרה בשנית. לטענתה, היא לא התעשרה מהשכרת הדירה .
לסיכום חזרה המשיבה וטענה כי היא פעלה בתום לב .
דיון
15.השאלה שבמחלוקת היא האם עיקול שהטיל הבנק על דירה שרשומה על שם שני המשיבים, גובר על הסכם שנחתם בין המשיב והמשיבה, ואשר אושר וניתן לו תוקף של פסק דין בבית הדין הכנסייתי שנים קודם להטלת העיקול. זאת, למרות שלא נרשמה על זכויות המשיבה הערת אזהרה ולא בוצע כל אקט למימוש העברת הבעלות בדירה מהמשיב למשיבה.
16.בע"א 11502/05 אילנה לאניאדו נ' הולנד ישראל בע"מ ( 24.2.2008) נקבע כי:
"בהלכת אהרונוב פורטו בהרחבה השיקולים והתכליות המצדיקים העדפתו של קונה מקרקעין בעיסקה שלא נרשמה על פני זכותו של הנושה בעל העיקול. המקור הנורמטיבי להעדפה זו נמצא לרוב שופטי המותב בזכותו המעין קניינית של הקונה המשתמעת מהוראת סעיף 9 לחוק המקרקעין. שופטים אחרים במותב עיגנו את המקור הנורמטיבי להעדפת זכותו של הקונה בהעדפה המתבקשת מתוך איזון אינטרס ההסתמכות של הקונה בנכס לעומת זה של הנושה. שיקולים ואיזונים אלה משתנים בהתנגשות הזכויות שבין מקבל ההתחייבות למתנה לבין נושהו של הנותן, ובודאי שאין הם באותה העוצמה בה באים הם לידי ביטוי בהתנגשות הזכויות שבין הקונה לבין הנושה.
יהיו ודאי מקרים בהם גם בתחרות שבין מקבל המתנה לבין הנושה תגבר
ידו של מקבל המתנה. הבחינה העיקרית לאותם המקרים תהיה בבחינת תום הלב של נותן המתנה והמקבל והסרת כל ספק סביר שמא ההתחייבות למתנה נובעת מניסיון להברחת רכוש מנושי הנותן ונסיונו לשימור הרכוש במסגרת בני המשפחה או החברים הקרובים לו.
אינדיקציה נוספת יכול ותימצא במקרה בו הצטמצמה משמעותית או התבטלה היתכנות החזרה מן המתנה הנתונה לנותנה לפי סעיף 5 לחוק המתנה. למשל, אם קודם רישום העיקול שינה המקבל את מצבו בהסתמך על ההתחייבות לתת את המתנה ומצבו הכלכלי של נותן המתנה לא הורע ואפילו השתפר.
בחינה מקבילה תיעשה בבחינת תום הלב של הנושה שלזכותו נרשם העיקול ומידת ידיעתו את דבר ההתחייבות למתן המתנה קודם שנתן את האשראי לחייב נותן המתנה....... לאמור, נקודת המוצא בתחרות זו תהיה בהעדפת הנושה על פני מקבל המתנה. אולם, פתוחה תהיה הדרך בפני מקבל ההתחייבות למתנה לנסות ולהוכיח כי עניינו הקונקרטי נמנה על אותם החריגים שבהם במאזן הציפיות המוגנות שלו ושל הנושה – תיטה הכף
להעדפת עניינו. ראש וראשון לאלה יהיה בהוכחת תום הלב של נותן המתנה ונסיבות נתינתה ובהפרכת והסרת כל ספק סביר שמא נועדה אותה המתנה להברחת הנכס מנושיו או למטרה בלתי ראויה אחרת.כל אלה ייבדקו ויבחנו במסגרתו של שיקול הדעת השיפוטי בהתייחס לכל מקרה לגופו ולנסיבותיו".
17.ובע"א 1629/11 מאיר יצחקי נ' סמדר וכטר ( 4.11.2012) נאמר כי:
"השאלה האם מדובר במתנה איננה שאלה פשוטה כלל ועיקר... בענייננו, בית המשפט המחוזי קבע שאין מדובר בעסקת מתנה, אלא בהסכם גירושין שבמסגרתו הוסכם בין הצדדים כי מלוא הזכויות בבית יועברו לידי המשיבה. עיון בהסכם הפירוד או הגירושין מיום 15.1.2008 מלמד כי מדובר בהסכם מפורט אשר מסדיר זכויות רבות ובכלל זאת משמורת הילדים אצל האם, תשלום מזונות לבת הזוג ולילדים, תשלומים שונים, וכיוצא באלה. אין מדובר בהתחייבות חד-צדדית שבה ניתנת מתנה, אלא בהסכם אשר מכיל מערכת מורכבת של זכויות וחובות, חלקן ממוניות, חלקן אינן ממוניות, שכל צד נטל על עצמו. לא ניתן לומר בענייננו כי מעצם העובדה שהמשיב העביר את זכותו בנכס ללא תמורה ספציפית, יש מקום להסיק כי מדובר בעסקת מתנה....בעניין לאניאדו הודגש כי התחייבות ליתן מתנה איננה בגדר זכות שביושר כדוגמת עסקת מכירה, שכן מדובר בזכות שברירית באופייה, לנוכח היכולת של נותן המתנה לחזור בו ממתן המתנה. מסופקני האם בנסיבות העניין שלפנינו – לפי טיבו של ההסכם שנעשה בין בני הזוג לעת פרידתם – נותן המתנה יכול לחזור בו מההסכם. מדובר בהסכם גירושין תקף. ניתן יפוי כח בלתי חוזר להעברת הזכויות, נחתמו תצהירים להעברת הזכויות, ולבסוף דוּוחה העברת הזכויות לרשויות המס. מתן זכות לבן הזוג לחזור בו מהתחייבות מסויימת בהסכם הגירושין, כאילו הייתה בגדר מתנה, איננה רצויה גם לא מבחינת ההגנה של הדין על הסכמי גירושין ועל תוקפם המחייב".
18.גם בענייננו, איני סבורה כי יש לסווג את ההסכם בין שני המשיבים כעסקת מתנה. מדובר בהסכם שבמסגרתו חילקו בינהם הצדדים את רכושם – כאשר זכויות המשיב בדירה הועברו למשיבה תמורת התחייבותה לשאת ביתרת המשכנתא, העברת שני כלי רכב וויתורה על מזונותינה ומזונות ילדיה.
ההסכם אפילו אינו נוקט בלשון "מתנה" , אלא על "העברה", כנגד "העברה " נגדית של המשיבה.
19.שוכנעתי גם שהסכם הפירוד בין המשיבים נעשה בתום לב, לא מתוך "פזילה" לקיומם של נושים, אלא מתוך רצון להסדיר את מערכת היחסים בין הצדדים, כפי שהעידה המשיבה, שעדותה היתה מהימנה עלי.
עובדה זו עולה בקנה אחד עם העובדה שההסכם בין המשיב והמשיבה נחתם לפני שהמשיב התקשר עם הבנק, ובמועד בו התקשר המשיב עם הבנק לקבלת אשראי, ונוצר חובו לבנק, לא היו לו זכויות בדירה.
20.אכן, הבנק צודק בטענתו כי לא נחתם על ידי המשיב ייפוי כוח וההסכם לא דווח לרשויות המס, אולם אני מאמינה למשיבה כי כל רצונה היה להתגרש מהמשיב ולגדל את ילדיה וכי זו היתה מטרת ההסכם, במסגרתו נטלה על עצמה גם חובות, לרבות סילוק המשכנתא. אני מאמינה גם כי היא לא ידעה שעליה להסדיר את רישום הדירה על שמה וכי האמינה בתום לב כי עצם קבלת פסק הדין הכנסייתי, שנתן תוקף להסכם בינה ובין המשיב ואשר על פיו נקבע כי היא בעלת הזכויות בכל הדירה, ממצה את ההסדר בינהם. המשיבה גם הסבירה בעדותה את העיכוב שנוצר ממועד החתימה על ההסכם (2004) ועד למתן פסק הדין (2007) ולא ניתן לאמר כי הסכם הפירוד משנת 2004 נזנח.
21.בע"א 10467/08 עומר חג'אזי נ' אדיב עיאס ( 03.11.2010) נקבע כי:
"הערעור שלפנינו מעלה פעם נוספת את הצורך להכריע בתחרות בין רוכש נכס בעל זכות קניין שביושר לבין נושה של המוכר אשר הטיל עיקול על הנכס במועד מאוחר למכירתו. ההלכה בסוגיה זו הותוותה בשורה של פסקי דין אליהם הפנו באי-כוח הצדדים בסיכומיהם. למעשה, אין מחלוקת בין הצדדים באשר למסגרת הנורמטיבית הרלוונטית לצורך הכרעה במקרים כגון דא, ומשכך השאלה הניצבת בפנינו נוגעת אך ליישומה של ההלכה על עובדות המקרה שלפנינו.
בעקרון, במצב הדברים הטיפוסי, אין הקונה מפר באי רישומה של הערת אזהרה את חובת תום הלב כלפי מעקל שהטיל עיקול לאחר היווצרות זכויות הקונה. הכרעה זו התבססה על ניתוח אופיין של הזכויות המתנגשות והאינטרסים הנוגעים לסכסוך: ראשית, ציין בית המשפט כי העיקול הינו אמצעי דיוני גרידא ואין בו כדי להקנות למעקל זכות מהותית בנכס. לפיכך, הטלת עיקול על נכס לאחר מכירתו אינה דומה לסיטואציה של "עסקאות נוגדות", שכן מדובר בהתנגשות כלכלית בלבד ולא בהתנגשות קניינית. בהקשר זה נקבע, כי "אין לגזור גזירה שווה לשני סוגי העימותים. חובת תום הלב, אין פירושה אחריות מוחלטת לכל התנגשות כלכלית" (שם, בעמ' 706); שנית, הבהיר בית המשפט כי על פי רוב, מעקלים אינם מסתמכים על המצב הרישומי של הנכס בעת יצירת עסקת הנשייה. במצב הטיפוסי, המעקל הינו נושה בלתי מובטח אשר מחפש בדיעבד נכס להיפרע ממנו, "ציפיותיו להיפרע מן החייב הן כוללניות ואינן קשורות במישרין לנכס המעוקל" (שם, בעמ' 707), ולפיכך הסתמכותו על המרשם הינה חלשה; שלישית, וכפועל יוצא מהאמור לעיל, על דרך הכלל לא קיים קשר סיבתי בין המחדל שבאי רישום הערת האזהרה לבין היווצרות הנשייה של המעקל. לכל היותר, אי רישום הערת האזהרה גרם לנושה לקיים הליך סרק של הטלת עיקול על נכס ממנו לא יוכל להיפרע; לבסוף, ציין בית המשפט כי למעקל אין אינטרס קונקרטי בנכס, וגם אם נוצרה בקרבו ציפייה מסוימת להיפרע ממנו, אין היא מגעת כדי אינטרס משפטי מוגן הקרוב בעוצמתו לזכותו המעין קניינית של רוכש הנכס...
מן המקובץ עולה כי, על פי הפסיקה, ככלל זכותו של בעל זכות קניין שביושר גוברת על זכותו של נושה של הבעלים הרשום אשר הטיל עיקול על הנכס במועד מאוחר להיווצרות הזכות שביושר. הרציונאלים לכלל האמור הוצגו בהרחבה בפסק הדין בעניין גדי, וככל שקיימת הצדקה לסטות ממנו במקרים חריגים, עליה להבחן מתוך זיקה לאותם רציונאלים. כך, למשל, ראוי לבחון את מידת הסתמכותו של המעקל הקונקרטי על המצב הרישומי של הנכס בפנקסי המקרקעין, וכן את שאלת קיומו של אינטרס ספציפי למעקל בנכס המעוקל. אכן, לא נסתם הגולל על האפשרות להכיר בחריגים לכלל בדבר עדיפותו של הקונה, אולם חריגים אלו יקומו אך במקרים יוצאי דופן ובנסיבות שאינן טיפוסיות לתחרות בין רוכש ומעקל.....
עמדנו לעיל על כך שבמצב הטיפוסי של תחרות בין רוכש ומעקל, לא קיימת הסתמכות מצידו של המעקל על המצב הרישומי של הנכס, ומשכך לא קיים קשר סיבתי בין המחדל שבאי רישום הערת האזהרה לבין נזקו של המעקל.....".
22.בענייננו, לא הוכח על ידי הבנק כי הוא הסתמך על המצב הרישומי של הדירה כאשר נתן למשיב את האשראי, ולהיפך, ב"כ הבנק אישר בישיבת יום 5.3.14 כי הבנק לא לקח בטחונות להלוואה שנתן למשיב, ונודע לו על קיומה של הדירה רק לאחר חקירות שערך לאחר שהמשיב לא שילם את חובו לבנק.
בנסיבות אלה ברור כי זכותה של המשיבה גוברת על זכותו של המעקל (הבנק).
23.טענת ב"כ הבנק בדיון הנ"ל , לפיה "עורך דין מנוסה יודע שכדי להבטיח את זכויותיה צריך היה לפעול, לרשום ולדווח כדי שלא נגיע לסיטואציה זו" – אין בה ולא כלום לענין "תום ליבה" של המשיבה, והבנק לא הוכיח כי המשיבה "ידעה" את מה שיודע "עורך דין מנוסה".
24.לאור האמור – אני קובעת כי למשיב אין זכויות בדירה ולפיכך אני דוחה את תביעת הבנק . העיקול שהוטל על ידי הבנק על "זכויות" המשיב בדירה- מבוטל.
24.בנסיבות – איני עושה צו להוצאות וכל צד ישא בהוצאותיו.
ניתן היום, י"ח חשוון תשע"ה, 11 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.
