ע"א 43645-06-13 מדינת ישראל ואח' נ' פלונית

השופט, ד"ר קובי ורדי, סגן נשיאה 

לפנינו ערעור וערעור שכנגד על פסק דינו של בית המשפט השלום בתל-אביב -יפו (כבוד סגן הנשיא השופט, אליהו קידר) מיום 29.4.13 (ת"א 153482-09) אשר קיבל בחלקה את תביעתה של המשיבה והמערערת שכנגד- הגב' פלונית (להלן: "המשיבה") וקבע כי המערערת והמשיבה שכנגד (להלן: "המדינה") אחראית לנזקיה הגופניים של המשיבה.

הרקע העובדתי והמחלוקת בין הצדדים

1. ביום 14.08.05 הגיעה המשיבה לחדר המיון בבית החולים ברזילי באשקלון, לאחר שעיקמה את קרסולה, נפלה ונחבלה בגב התחתון.

   לאחר בירור הועברה המשיבה לחדר הרנטגן לצורך ביצוע צילומי רנטגן, כשהיא מובלת על מיטה של חדר מיון.

   המשיבה נפלה מהמיטה ונחבלה בידה הימנית ובברך ימנית, ובגין נזקיה אלו הגישה המשיבה תביעה לפיצויים כנגד המדינה בבית משפט קמא.

   בכתב תביעתה טענה המשיבה שנפילתה נגרמה כתוצאה מרשלנות המדינה ומנגד, כפרה המדינה באחריותה בכתב הגנתה.

   כמו כן, נחלקו הצדדים בשאלת גובה הנזק.

    

   פסק דינו של בית משפט קמא

    

   2. בית משפט קמא נדרש תחילה לסוגית האחריות ולצורך כך בחן את גרסאות הצדדים באשר לנסיבות התאונה וקבע לאחר שבחן את הראיות והעדויות שהונחו לפניו כי על-אף שעדותה של המשיבה הייתה רצופת סתירות, הוא מקבל את גרסתה לפיה היא נפלה בעת שניסתה לרדת מהמיטה, וזאת משגרסתה זו נתמכה בעדות הגב' סרבריאני- העדה מטעם המדינה, שהעידה כי ראתה את המשיבה קופצת ממיטתה כשדפנות המיטה מורמות.

      כן קבע בית משפט קמא כי מלבד עדותה של המשיבה לפיה היא משערת שהמעצורים של המיטה לא היו נעולים, לא הובאו ראיות לעניין זה ומשכך לא הוכח שהמעצורים לא היו נעולים.

      בהתבסס על קביעותיו העובדתיות הנ"ל, קבע בית משפט קמא כי המדינה הפרה את חובת הזהירות כלפי המשיבה וזאת משהיה על המדינה להציב בחדר ההמתנה כוח עזר שיפקח על כך שלא ירדו ויקפצו מהמיטות, ומשלא עשתה כן הפרה המדינה את חובת הזהירות הקונקרטית.

      עוד קבע בימ"ש כי למשיבה רשלנות תורמת בשיעור של 40%, משהסתכנה בירידה מהמיטה בכוחות עצמה למרות הסכנה הכרוכה בכך. לבסוף דן בימ"ש קמא בסוגיית הנזק וקבע כי נכותה הצמיתה של המשיבה בגין החבלה ביד ימין היא בשיעור של 15% וזאת בהתבסס על חוות דעת המומחה האורתופדי מטעם בית המשפט- ד"ר רוברט לוי, אותה בחר בית משפט קמא לאמץ ולהעדיף על-פני חוות דעת מומחי הצדדים. בהתאם לכך המשיך וקבע בית משפט קמא כי המשיבה זכאית לפיצוי כולל בסך 306,363 ₪ וזאת בגין עזרת הזולת, הוצאות רפואיות, הוצאות נסיעה וכאב וסבל, כאשר מסכום זה ניכה בית משפט קמא את תשלומי המל"ל, בהתאם לחוות דעת האקטואר מטעם המדינה- שי ספיר (להלן: "האקטואר"), וכן הופחתה הרשלנות התורמת, כך שבסופו של יום פסק בית משפט קמא למשיבה פיצוי בסך 91,519 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום מתן פסק הדין ועד התשלום בפועל תוך חיוב המדינה בהוצאות משפט ושכר טרחת עורך דין.

       

      עיקר טענות בעלי הדין בערעור ובערעור שכנגד

       

   3. המדינה טוענת בערעורה כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה המדינה אחראית לנזקה של המשיבה כתוצאה מהנפילה מהמיטה, וכן שגה בקביעתו לפיה המדינה הפרה את חובת הזהירות כלפי המשיבה. לטענת המדינה, האירוע נבע מחוסר זהירות של המשיבה בלבד, ואין לצוות הרפואי כל חלק בו, משדפנות המיטה היו מורמות וגלגלי המיטה היו נעולים.

      כן טוענת המדינה כי גרסאותיה הרבות והסותרות של המשיבה באשר לנסיבות התאונה הצדיקו קבלת גרסת המדינה באשר לנסיבות התאונה, ובהתאם לכך, היה על בית משפט קמא לקבוע כי המשיבה עשתה דין לעצמה עת שלמרות שדפנות מיטתה היו מורמות החליטה לדלג עליהן, ולכן האשם הבלעדי לקרות התאונה מונח על כתפי המשיבה ועליה בלבד.

      לחילופין, טוענת המדינה כי היה על בית משפט קמא לייחס למשיבה אשם תורם בשיעור גבוה מ-40% ולהעמידו בשיעור של כ-90%.

      עוד טוענת המדינה כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה הסיכון של נפילה מהמיטה כשהדפנות מורמות הוא סיכון בלתי סביר ולפיכך הופרה חובת הזהירות על-ידי המדינה.

      באשר לנזק, טוענת המדינה כי שגה בית משפט קמא משפסק למשיבה פיצוי בגובה 204,339 ₪ עבור עזרת צד ג' על-אף שהמשיבה לא הוכיחה כי שילמה כל סכום עבור עזרת צד ג' וכי לכל היותר ולחילופין, היה על בית משפט קמא לפסוק למשיבה סכום גלובאלי שלא יעלה על 30,000 ₪ בגין ראש נזק זה. עוד טוענת המדינה כי שגה בית משפט קמא משפסק סך של 5,000 ₪ בגין הוצאות נסיעה על-אף שהמשיבה לא הציגה ראיות ולא הוכיחה כי הוצאו על-ידה הוצאות נסיעה. מוסיפה המדינה וטוענת כי הפיצוי שפסק בית משפט קמא בגין כאב וסבל הינו גבוה ומופרז בנסיבות העניין בהתחשב בכך שהמשיבה לא שיתפה פעולה עם הצוות הרפואי ולא מלאה אחר ההוראות שניתנו לה על מנת להקטין את נזקה ולשפר את סיכויי החלמתה, ובהתחשב בכך שהסבל שנגרם למשיבה נבע מתחלואים קודמים שאינם שייכים לאירוע וכי בהתאם לכך היה על בית משפט קמא לקבוע כי תביעתה של המשיבה נבלעת בתגמולי הביטוח הלאומי.

      לאור האמור לעיל, טוענת המדינה כי יש לקבל את ערעורה ולבטל את פסק דינו של בית משפט קמא.

       

      המשיבה מצידה, לא הגישה עיקרי טיעון בתגובה לערעור המדינה.

      4. בערעור שכנגד שהגישה המשיבה, טוענת המשיבה כי שגה בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא הוכח שגלגלי המיטה לא היו נעולים, שכן טענה זו הוכחה בעדותה של המשיבה בבית משפט קמא והמדינה לא הכחישה טענה זו ולא כפרה בה בכתב הגנתה.

         כן טוענת המשיבה כי שגה בית המשפט בקבעו שלמשיבה רשלנות תורמת בשיעור 40% וכי לא היה מקום בנסיבות העניין להטיל אחריות תורמת כלשהי למשיבה.

         עוד טוענת המשיבה כי הפיצוי שנפסק לזכותה על-ידי בית משפט קמא בגין עזרת הזולת הינו נמוך בנסיבות העניין, בהתחשב בכך שהוכח שהמשיבה נזקקה לעזרה וסיוע מבני משפחתה וכן מהגב' אלקבץ הזכאית לשכר ראוי.

         לבסוף, טוענת המשיבה כי שגה בית משפט קמא משניכה מפיצוייה את תגמולי המל"ל על-אף שתשלום תגמולים אלה לא הוכח, משהאקטואר הסתמך בחוות דעתו על אישור מל"ל, שלא הוצג בבית משפט קמא ולא הובא כראיה.

         מנגד, ובתגובה לערעור שכנגד שהגישה המשיבה, טוענת המדינה כי דין ערעור שכנגד זה להידחות. לטענת המדינה, צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה לא הוכח שמעצורי המיטה לא היו נעולים וזאת משלא הובאה כל ראיה על-ידי המשיבה להוכחת טענתה זו.

         באשר לטענת המשיבה לפיה לא היה מקום להטיל עליה אחריות תורמת בשיעור של 40%, טוענת המדינה כי בנסיבות העניין היה על בית משפט קמא להטיל את מלוא האחריות לתאונה על המשיבה.

         בתגובה לטענת המשיבה לפיה היה על בית משפט קמא לפסוק למשיבה פיצוי גבוה יותר בגין עזרת הזולת, טוענת המדינה כי המשיבה לא הוכיחה כלל את זכאותה לפיצוי בגין ראש נזק זה ולפיכך הסכום שנפסק על-ידי בית משפט קמא מופרז ולא מוצדק בנסיבות העניין.

         לבסוף, טוענת המדינה כי אין לקבל את טענת המשיבה לפיה ניכויי תגמולי הביטוח לאומי לא הוכחו וזאת משהמשיבה ויתרה על חקירת המומחה האקטואר מטעם המדינה וחוות דעתו לא נסתרה.

          

      5. ביום 9.7.14 התקיים בפנינו דיון בערעור, בסופו התבקשה המדינה להודיע עמדתה להצעת בית המשפט לפסיקה לפי סעיף 79א לחוק בתי המשפט [נוסח משולב], התשמ"ד- 1984. בהתאם להחלטה הנ"ל, הודיעה המדינה כי היא אינה מקבלת את הצעת בית המשפט, ולהודעתה זו צירפה את פירוט התשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי למשיבה, תוך שציינה כי מסמך זה מהווה רשומה מוסדית ועל-בסיסו נערכה חוות דעת האקטואר מטעם המדינה. המשיבה מצידה התנגדה לצירוף המסמך הנ"ל על-ידי המדינה בטענה כי מדובר בראיה שצורפה שלא כדין ובניגוד לכללי הראיות, בניגוד להחלטת בית המשפט מיום 9.7.14 בה נקבע כי הודעת המדינה תהיה לחיוב או לשלילה ללא נימוקים, והיא אינה מהווה רשומה מוסדית.

         המדינה מצידה הגיבה לתגובת המשיבה וטענה כי המסמך צורף כדין לאור הצהרת בא-כוח המדינה בדיון מיום 9.7.14 לפיה במידה ונפלה טעות לעניין התגמולים אותם קיבלה המשיבה מהמוסד לביטוח לאומי, הטעות תתוקן. כן חזרה המדינה על טענתה לפיה מדובר ברשומה מוסדית שניתן להגישה כראיה על-פי הדין.

          

          

         דיון והכרעה

          

         לאחר ששמענו את הצדדים ועיינו בהודעת הערעור ובערעור שכנגד, בעיקרי הטיעון ובתיקי המוצגים, אמליץ לחברי להרכב לקבל את ערעור המדינה ולדחות את הערעור שכנגד, הכל כפי שיפורט להלן.

          

         התערבות ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים

          

      6. המחלוקת העיקרית שעמדה לפני בית משפט קמא, הינה מחלוקת עובדתית באשר לנסיבות נפילתה של המשיבה ממיטת בית החולים.

         לעניין זה, קבע בית משפט קמא לאחר ששמע את עדותה של המשיבה ועדות הגב' ליאורה סרבריאני- טכנאית רנטגן במכון הדימות בבית החולים ברזילי, שהעידה מטעם המדינה, כי המשיבה נפגעה כתוצאה מכך שנפלה בעת שניסתה לרדת מהמיטה שדפנותיה היו מורמות. עוד קבע בית משפט קמא כי למעט עדותה של המשיבה, שהיא משערת שהמעצורים של המיטה לא היו סגורים, לא הובאה כל ראיה להוכחת טענה זו ולפיכך קבע בית משפט קמא כי לא הוכח שמעצורי המיטה לא היו נעולים.

         קביעותיו הנ"ל של בית משפט קמא הינן קביעות עובדתיות שהתבססו על הראיות והעדויות שנשמעו לפניו, מהן התרשם באופן בלתי אמצעי ולא מצאתי בטענות הצדדים כדי להצדיק התערבותנו בקביעות עובדתיות אלה.

          

         כידוע, רק לעיתים רחוקות תתערב ערכאת הערעור בממצאים עובדתיים אשר נקבעו על- ידי הערכאה הדיונית, אשר שמעה את העדויות והתרשמה התרשמות ישירה ובלתי אמצעית ממהימנותם של העדים. התערבות מסוג זה יוחדה למקרים חריגים ויוצאי דופן בהם הגרסה העובדתית שאומצה על ידי הערכאה הדיונית אינה מתקבלת על הדעת, או שהיא תוצאה של התעלמות מראיות שהוצגו לפניה.

         המקרה שלפנינו אינו בכלל חריגים אלה ולפיכך לא מצאתי עילה להתערבותנו בקביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא באשר לנסיבות התאונה.

         יפים לעניין זה דברי כבוד השופט דנציגר בע"א 8589/06 שפיגל נ' איינס (לא פורסם, 14.5.08):

          

         "הלכה מושרשת וידועה היא כי לא בנקל תבטל ערכאת הערעור קביעות עובדתיות שאותן קבעה הערכאה הדיונית, לאחר שהוצגו בפני הערכאה הדיונית ראיות ונשמעו בפניה עדויות ולאחר שהעריכה את מהימנותם של העדים וקבעה ממצאים העובדתיים, בהתבסס על מארג הראיות הכולל שהוצג בפניה. התערבות בממצאים עובדתיים שנקבעו בערכאה הדיונית תעשה רק במקרים חריגים וקיצוניים, כגון מקרים בהם נפל בהכרעתה של הערכאה הדיונית פגם היורד לשורשו של עניין, או כשהממצאים שקבעה ערכאה זו אינם מבוססים על פניהם" (ראו גם: ע"א 640/85 קופר נ' איגוד המוסכים בישראל, פ"ד מד(1) 594, 598, וע"א 2471/05 מוזס נ' הבנק הבינלאומי הראשון למשכנתאות בע"מ (לא פורסם, 8.12.05)).

          

         7. די באמור לעיל כדי להביא לדחיית טענות הצדדים כנגד קביעותיו העובדתיות של בית משפט קמא אך יחד עם זאת, אוסיף עוד למעלה מן הצורך כי אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה משהמדינה לא הכחישה את טענת המשיבה לפיה גלגלי המיטה לא ננעלוהיה על בית משפט קמא לקבל את גרסת המשיבה ולקבוע כי טענה זו הוכחה על-ידי המשיבה, שכן עיון בכתב הגנתה של המדינה מעלה כי שלא כטענת המשיבה, המדינה הכחישה את טענת המשיבה בסעיף 7 לכתב תביעתה (מוצג 1 למוצגי המשיבה) לפיה גלגלי המיטה לא היו נעולים וזאת הן באופן כללי בסעיף 2ב' לכתב הגנתה והן באופן פרטני בסעיפים 4-5 לכתב הגנתה (מוצג 2 למוצגי המדינה).

             

            כך גם, אין בידי לקבל את טענת המשיבה לפיה משעדותה בבית משפט קמא בדבר אי נעילת גלגלי המיטה לא נסתרה על-ידי המשיבה ועדות הגב' סרבריאני, היה על בית משפט קמא לקבל את גרסתה ולקבוע כי הוכיחה טענתה זו, שכן גם מקום בו לא הובאו ראיות לסתור מטעם ההגנה- המדינה, רשאי בית המשפט לקבוע כי אין די בראיות שהציגה התביעה- המשיבה כדי לבסס את גרסתה ולעמוד בנטל השכנוע להוכחת תביעתה, כפי שקבע בית משפט קמא בעניינו, ובהתאם לנקבע בדנ"א 1516/95, מרום נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד נב(2) 813, 833 (1998):

             

            "אם הצד הנושא בנטל השכנוע הביא ראיה המוכיחה לכאורה את טענתו, עשוי נטל הבאת הראיות לעבור לצד האחר. ואולם, הצד האחר – אשר אינו נושא בנטל השכנוע – עשוי לזכות במשפט גם אם לא עמד בנטל הבאת הראיות, אם בית-המשפט לא שוכנע כי הראיות שהביא הצד הראשון מבססות את טענתו במידת הוודאות הדרושה לשם עמידה בנטל השכנוע"

            בהתאם לכך ובענייננו, אני סבור כי בהתחשב בכך שמלבד עדותה של המשיבה, עדות לגביה קבע בית משפט קמא כי הייתה רצופת סתירות, לא הובאה כל ראיה על-ידי המשיבה להוכיח את טענתה לפיה המיטה לא הייתה נעולה, וכן בהתחשב בכך שהמשיבה לא חקרה בנושא זה את הגב' סרבריאני שהייתה העדה היחידה לנפילת המשיבה, צדק בית משפט קמא בקביעתו לפיה המשיבה לא הוכיחה את טענתה שהגלגלים לא היו נעולים ולא עמדה בנטל השכנוע לעניין זה, ואין להתערב בקביעה מבוססת ומוצדקת זו.

            עוד אוסיף לעניין זה, כי לטעמי משקבע בית משפט קמא כי המשיבה לא הוכיחה שגלגלי המיטה לא היו נעולים הרי שהיה די בכך להביא לדחיית התביעה, מכיוון שעיון בכתב תביעתה של המשיבה מעלה כי טענתה כלפי המדינה הייתה שרשלנותה ו/או מחדלה באי נעילת גלגלי המיטה היא שגרמה לנפילתה (סעיפים 20.4, 60.6-20.7 לכתב התביעה) וכך גם טענה בתצהיר עדות ראשית מטעמה ובעדותה בבית משפט קמא ואף בדיון לפנינו השיב בא-כוחה לשאלתנו האם בית החולים צריך להציב משמרת בטיחות שלא יקפצו ממיטה כי "הטענה היא שהרשלנות היא בכך שהגלגלים לא היו נעולים." (עמוד 5 שורות 9-10 בפרוטוקול מיום 9.7.14), ולכן משלא הוכח כאמור שגלגלי המיטה לא היו נעולים, נשמטה הקרקע תחת תביעת המשיבה כנגד המדינה והיה מקום לדחות את תביעתה אך מטעם זה בלבד.

         8. אף אם לא הייתי סבור כי די בכך שגרסתה העובדתית של המשיבה בכתב תביעתה לא הוכחה כדי להביא לדחיית התביעה, אני סבור כי קביעותיו העובדתיות הנ"ל של בית משפט קמא באשר לנסיבות התאונה לא הצדיקו את מסקנתו המשפטית של בית משפט קמא לפיה המדינה אחראית לנפילתה של המשיבה וזאת משלטעמי, לא הוכחה הפרת חובת הזהירות הקונקרטית בנסיבות העניין.

             

            לא הוכחה הפרת חובת זהירות על-ידי המדינה בנסיבות המקרה

             

         9. כידוע, לצורך קביעת אחריות ברשלנות על התובע להוכיח קיומם של שלושה יסודות: קיומה של חובת זהירות (מושגית וקונקרטית), הפרת החובה והוכחת הנזק (ע"א 3521/11 עו"ד וגנר נ' עבדי, 22.6.14).

            בענייננו, השאלה העיקרית הינה האם בנסיבות העניין הופרה חובת הזהירות הקונקרטית על-ידי המדינה (משקיומה של חובת הזהירות המושגית אינה במחלוקת). בחינת קיומה של חובת זהירות קונקרטית נבחנת על-פי מבחן הצפיות, כפי שנקבע בע"א 145/80 ועקנין נ' המועצה המקומית בית שמש, פ"ד לז(1) 113, 125 (1982):

             

            "כמו חובת הזהירות המושגית, כך גם חובת הזהירות הקונקרטית, נקבעת על-פי מבחן הצפיות. השאלה היא, אם אדם סביר יכול היה לצפות בנסיבותיו המיוחדות של המקרה - את התרחשות הנזק, ואם התשובה על כך היא בחיוב, אם אדם סביר צריך היה, כעניין שבמדיניות, לצפות את התרחשותו של אותו נזק. השאלה הראשונה היא טכנית באופיה. תשובה שלילית עליה מסיימת את הבחינה, שכן באין אפשרות צפייה בפועל, אין חובת זהירות. אנחנו בתחום הרשלנות ולא בתחום החובות המוחלטות. השאלה השנייה היא נורמאטיבית באופיה, וקשורה בהכרעה ערכית באשר למה צריך לצפות בנסיבותיו של המקרה הקונקרטי."

             

            יישומו של מבחן הצפיות בנסיבות העניין מביא לטעמי למסקנה לפיה נסיבות נפילתה של המשיבה מהמיטה לא הצדיקו הטלת אחריות על המדינה וזאת משעובדי בית החולים לא היו צריכים לצפות שהמשיבה תנסה לרדת מהמיטה לבדה, ללא עזרה וסיוע של צוות בית החולים בנסיבות הקונקרטיות נשוא תיק זה.

             

            כך, לא ניתן להתעלם מהסתירות המהותיות בגירסת המשיבה לגבי קרות האירוע שאינן עולות בקנה אחד עם עדות העדה החיצונית- טכנאית הרנטגן. כך בכתב התביעה ובתצהיר העדות הראשית מטעמה, טענה המשיבה כי ניסתה לרדת מהמיטה לצורך יציאה לחדר השירותים לאחר שהמתינה לתורה בחדר הרנטגן שכובה במיטה למעלה משעתיים, וזאת לאחר שהמיטה, שגלגליה לא היו נעולים, נעה לאחור בעת ירידתה.

            לעומת זאת, בטופס התביעה לקצבת נכות שהגישה המשיבה לועדה הרפואית במל"ל, נכתב על-ידה לגבי נסיבות האירוע: "בתוך בית החולים המתינה שעות רבות לצילום ברגל. לאחר המתנה ארוכה ביקשתי מאחת העובדות כוס מים, הנ"ל התייחסה אלי בזלזול דחפה את האלונקה לקיר, נתקלתי עם המיטה במשקוף הדלת ועקב כך נשברה היד הימנית."

            דהיינו, סתירות מהותיות לגבי גירסתה של המשיבה לקרות האירוע.

            לא זו אף זו, בעדותה בבית משפט קמא העידה המשיבה כי היא נפלה לאחר שהמיטה נסעה, משעומתה עם הצהרתה למל"ל, השיבה כי לא ראתה מי נמצא אחריה והכחישה שהמיטה נדחפה על-ידי האחות וכן טענה שלא ידוע לה אם דפנות המיטה היו מורמות.

            לעומתה, טכנאית הרנטגן גב' ליאורה סרבריאני הצהירה בתצהירה כי המשיבה סיימה את צילומי הרנטגן והמתינה לאיש שינוע לצורך החזרתה למיון ושהמשיבה ביקשה, לאחר הצילומים, לעשן והיא אמרה לה להמתין לאיש השינוע, ומשיצאה מחדר הרנטגן ראתה את המשיבה במיטה שלה הממוקמת ליד מקום העישון בקצה המיטה עומדת לקפוץ והיא רצה לכיוונה אך לא הספיקה לתופסה והיא נפלה, כשהמשיבה אמרה לה שרצתה לעשן ולא נתנו לה לעשן.

            כן ציינה עדה זו בתצהירה, שאם היה צורך דחוף בהגעה לשירותים הייתה מסייעת לה לחזור למיון, ושגם לאחר נפילתה של המשיבה, בזמן המתנתה לצילומים נוספים, לא נשמעה המשיבה להוראות הצוות הרפואי, פירקה את הוונפלון, החלה לעשן סיגריה ולהקים צעקות.

             

            במצב דברים זה, בו נקבע כממצא עובדתי כי דפנות המיטה היו מורמות ונעולות, כשלא הוכח שגלגלי המיטה לא היו נעולים, ולא קיימת גירסה אחת של המשיבה לגבי הסיבה לירידתה מהמיטה (ככל הנראה כדי לעשן, וזו הסיבה שהמיטה נמצאה באזור העישון), כשהמשיבה גם לא ביקשה סיוע מאיש צוות ולא הוכיחה כמה זמן המתינה לסיוע, כשלמרות מצבה הפיזי ניסתה לקפוץ מהמיטה שדפנותיה מורמות, לא היה מקום לטעמי להטיל אחריות על צוות בית החולים שלא היה צריך לצפות שהמשיבה תנסה לרדת מהמיטה שדפנותיה מורמות והיא סגורה על-ידי מעקה בטיחות וגלגליה נעולים, בכוחות עצמה וללא סיוע ועזרה של מי מצוות בית החולים.

             

            כך גם, לא ניתן לפקח בכל רגע נתון על חולים השוכבים במיטות שדפנותיהם מורמות שלא ירדו או יקפצו מהמיטות בכוחות עצמם.

             

         10. לאור האמור, אני סבור כי בנסיבות המקרה דנן, אין להטיל אחריות על המדינה לפגיעתה ופציעתה המצערת של המשיבה, והאחריות המלאה לנפילת המשיבה ממיטת בית החולים מוטלת על המשיבה בלבד. חשוב להדגיש כי חובת הזהירות הקונקרטית כשמה כן היא, ובחינתה נעשית על בסיס העובדות ונסיבות המקרה הקונקרטיות ומשכך, קביעתי הנ"ל לפיה לא הוכחה הפרת חובת זהירות קונקרטית הינה קביעה המתאימה לנסיבות מקרה זה בלבד על נסיבותיו הספציפיות כפי שפורטו לעיל, כאשר כל מקרה יש לבחון לגופו על-פי נסיבותיו הוא, וברי כי יתכנו מקרים בהם נפילת חולה ו/או מטופל ממיטת חוליו בבית החולים תהיה באחריות בית החולים, אך לא הוכח כי זה הוא המקרה דנן.

              

         11. משהכרעתי בערעור ובערעור שכנגד לגופם, מתייתר הצורך לדון בטענת המדינה לפיה המשיבה לא הגישה עיקרי טיעון בערעור המדינה. כך גם, ולאור קביעתי לפיה לא הוכחה אחריות המדינה לקרות הנזק מתייתר הצורך לדון בטענות הצדדים בסוגיית הנזק וכן בקבילות המסמך שהגישה המדינה להוכחת תגמולי המל"ל ששולמו למשיבה.

              

             סוף דבר

              

         12. דין ערעור המדינה להתקבל ודין הערעור שכנגד שהגישה המשיבה להידחות. פסק דינו של בית משפט קמא מבוטל בזאת וכל סכום ששולם למשיבה על-פי פסק דין זה, במידה ושולם, יוחזר למדינה בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום קבלתו עד להשבתו בפועל למדינה.

              

             בהתחשב במצבה האישי והבריאותי של המשיבה, לא מצאתי מקום לחיובה בתשלום שכר טרחת עו"ד והוצאות משפט.

             הפיקדון שהפקידה המשיבה והמערערת שכנגד יוחזר למשיבה באמצעות בא-כוחה.

              

             ד"ר קובי ורדי, שופט

              

             השופט ישעיהו שנלר, סג"נ, אב"ד:

              

             אני מסכים ומצטרף לפסק דינו של חברי כב' השופט ד"ר ורדי, סג"נ. בנסיבות  המקרה דנן, ובמיוחד לאור קביעותיו של בית משפט קמא, כך גם הגרסאות הרבות שבפי המשיבה והמערערת שכנגד, אכן מההכרח להתערב במסקנת בית משפט קמא, ולהורות על דחיית התביעה.

             ישעיהו שנלר, שופט אב"ד

              

             השופט חגי ברנר:

              

             אני מסכים.

             חגי ברנר, שופט

              

             הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט ד"ר קובי ורדי.

              

             המזכירות תשלח העתק מפסק הדין לב"כ הצדדים.

              

             ניתן היום, י"ח חשוון תשע"ה, 11 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.

              

              

              

             

             

             

              

              

             ישעיהו שנלר, סג"נ אב"ד

             ד"ר קובי ורדי, סג"נ

             חגי ברנר, שופט