1. בפניי בקשה לפי סעיף 6 לפקודת ביזיון בית המשפט ( להלן: " הפקודה" ) ובהתאם לסעיף 255 לחוק התכנון והבניה, תשכ"ה-1965.
עניינה של הבקשה בעתירת המבקשת להטיל על המשיבים קנסות ו/או מאסרים, עד אשר יצייתו המשיבים או מי מטעמם לאמור בגזרי הדין הבאים:
א. גז"ד מיום 24/2/00, אשר ניתן בתיקים ת"פ 2889/99, ת"פ 2320/99 ות"פ 1337/00, במסגרתו נתנו צו הריסה וצו איסור שימוש חורג לגבי העבירות המפורטות בתיקים אלה.
ב. גזה"ד מיום 9/1/13, אשר ניתן בתיקים תו"ב 10866/04 ותו"ב 41568-07-11, במסגרתו הוצאו צו להתאמת כל הבנוי על המקרקעין, נשוא כתבי האישום, להיתרים הקיימים וצו הריסה לכל בניה שנבנתה ללא היתר או בסטיה מהיתר.
העובדות הצריכות לעניין-
2. המשיבה 1 הינה בעלת המקרקעין הידועים כגוש 8034 חלקה 15 והמצויים ביישוב קדימה (להלן: "המקרקעין") והמשיב 2 הינו מנהלה הפעיל ובעל השליטה בה.
מזה כ-14 שנים עושה המשיבה שימוש במקרעין ובבניה אשר הקימה עליהם, כגן אירועים הנושא את השם המסחרי: "קדמת עדן", זאת כאשר ייעוד הקרקע הינו חקלאי ובניגוד לצווים שיפוטיים שנתנו כנגד המשיבים לאורך השנים, כל זאת כפי שיפורט מטה;
3. בת"פ 2320/99 הואשמו המשיבה 1 בשמה דאז: "חברת ספיר את זוהר בע"מ" והמשיב 2 בביצוע עבודות בניה בהיקף נרחב ללא היתר.
בת"פ 2889/99 הואשמו המשיבה 1 בשמה דאז והמשיב 2 ביציקת קירות יסוד ללא היתר ובאי ציות לצו הפסקה מינהלי.
בת"פ 1337/00 הואשמו המשיבה בשמה דאז והמשיב 2 ביציקת קירות תמך מבטון ללא היתר ובביצוע שלב תפסנות, כהכנה ליציקת מערכת תמך קירות נוספת ובניית קירות בטון וקורות בטון, כל זאת ללא היתר.
בתאריך 24.2.2000 אוחד הדיון בתיקים הללו. במסגרת גזר הדין, אשר נגזר על המשיבה 1 בשמה דאז, ניתנו צו הריסה וצו איסור שימוש חורג, לגבי הבנייה נשוא כתבי האישום, כאשר מועד ביצועם של הצווים נדחה ב- 24 חודשים. בנוסף גזר בית המשפט על המשיבה בשמה דאז, קנס בסך 270,000 ₪ וחיוב בהוצאות משפט בסך 80,000 ₪.
4. על אף האמור בסעיף 3 לעיל, בביקורת של מפקח מטעם המבקשת בתאריך 20.9.2004 נמצא כי לא זו בלבד שהמשיבה 1 נמנעה מביצוע הצווים, אלא הגדילה לעשות ובצעה עבודות בנייה נוספות ללא היתר. בגין זאת, הוגש נגד המשיבים כתב אישום בת"פ 10866/04 בתאריך 20.12.2004, במסגרתו הואשמה המשיבה 1 באי קיום צו בית משפט, בנוסף לאישום המשיבים 1 ו-2 בביצוע עבודות בנייה ללא היתר , בשימוש ללא היתר, בשימוש חורג ובשימוש בקרקע חקלאית בניגוד להוראות התוספת הראשונה לחוק התכנון והבנייה, התשכ"ה-1965 (להלן: "החוק").
5. בשנת 2005 הוצא צו מנהלי המחייב את המשיבים להרוס אוהל בשטח של 280 מ"ר, המשמש כגן אירועים ללא היתר כדין. המשיבה 1 עתרה לביטול הצו האמור ( ב"ש 6746/05 ) , ברם עתירתה נדחתה ע"י בית המשפט.
6. ביום 9/1/06, הוגש כתב אישום חמישי כנגד המשיבים בתיק עמ"ק 40012/06, וזאת בגין הקמת אוהל בשטח של כ – 280 מ"ר, המשמש לקבלת פנים באירועים שמתקיימים במקרקעין, ללא היתר בניה ותוך שימוש מסחרי וחורג מייעודם החקלאי של המקרקעין. המשיבים הורשעו, עפ"י הודאתם בעבירות שיוחסו להם ונגזרו עליהם קנסות כספיים.
7. בתאריך 21.7.2011, במסגרת תיק עמ"ק 41568-07-11, הוגש כנגד המשיבים כתב אישום נוסף, בגין הקמת מבנה מברזנט ואלומיניום בשטח של 300 מ"ר ושימוש בו כחלק מגן האירועים "קדמת עדן". הדיון בתיק זה אוחד עם הדיון בת"פ 10866/04. המשיבים הודו והורשעו בעבירות המיוחסות להם. בגזר הדין, שניתן ביום 9/1/13, נגזרו קנסות על המשיבים והוצאו צו להתאמת הבנוי להיתר וצו הריסה, אשר מועד ביצועם נדחה עד ליום 10.4.2014. עוד הוצא צו איסור שימוש חורג, אשר מועד כניסתו לתוקף נדחה לתאריך 10.1.2014. לבסוף, נקבע בגזר הדין כי המועד לביצוע צווי ההריסה, שנתנו בת"פ 2320/99, 2889/99, 1337/00 יוארך ב – 15 חודשים מיום מתן גזר הדין. המועד לביצוע צווי הפסקת השימוש, שנתנו בתיקים האמורים, הוארך בשנה מיום מתן גזר הדין.
8. המשיבים הגישו בקשה למתן ארכה לביצוע הצווים לפי סעיף 207 לחוק, אולם בקשתם נדחתה ע"י כב' השופטת קיציס בתאריך 24.2.2014. ערעורם של המשיבים על החלטת כב' השופטת קיציס נדחה בתאריך 23/4/14 ( עפ"א 15653-03-14 מחוזי מרכז ). בהתאם להחלטת כב' השופטת בן שלמה, נכנסו הצווים לתקפם ביום 1/5/14.
בהחלטתו מיום 12/6/14, דחה בית המשפט העליון את בקשת המשיבים למתן רשות ערעור על החלטת בית המשפט המחוזי ( רע"פ 4007/14 ספיר קדמת עדן נ' הועדה המחוזית לתכנון ולבניה שרונים, פורסם בנבו ).
באשרו את מסקנת בית המשפט המחוזי, קבע כב' השופט שוהם את הדברים הבאים:
" אין חולק, כי במשך שנים מפעילים המבקשים גן אירועים במקרקעין, ללא היתר בניה מתאים. עבירות על דיני התכנון והבנייה הן עבירות חמורות, המבטאות זלזול בחוק וברשויות, והן הוגדרו לא אחת כ"מכת מדינה" (ראו, למשל, רע"פ 11920/04 נאיף נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (26.3.2007)). חומרה יתירה נודעת לעבירות אלה, מקום בו תכליתן היחידה היא השאת רווחים מפעילות עסקית, וכך הם פני הדברים בענייננו" ( ס' 8 לפס"ד ).
וכן:
" יובהר, כי המצב התכנוני כיום איננו מאפשר הוצאת היתר בניה מתאים, כך שהיתר כזה ודאי איננו "בהישג יד", וספק רב אם הוא נראה באופק. אף לשיטתם של המבקשים, רק בחודש נובמבר 2014 צפויה להתברר המדיניות התכנונית בעניין גני אירועים באזור המרכז, וגם השלכותיה של מדיניות זו על עניינם של המבקשים אינה בהירה כיום, כאשר דברים אלה רלוונטיים גם לעניין מתן היתר לשימוש חורג.
ככל שהמבקשים סבורים כי התנהלותן של רשויות התכנון לוקה בחסר, הדרך לנקוט בהליכים מתאימים היתה פתוחה בפניהם, ונראה כי המבקשים אכן מיצו את זכויותיהם בהקשר זה, עד תום. גם אם המבקשים עודם משוכנעים כי בהתנהלותם של מוסדות התכנון נפלו פגמים מסויימים, אין בכך משום הצדקה להארכת המועד שנקבע לביצוע הצווים, עד אשר יינתן למבקשים ההיתר המיוחל (ראו והשוו: רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ולבניה תל אביב-יפו נ' דכה [פורסם בנבו] (22.11.2009); רע"פ 7806/08 מונדי נ' מדינת ישראל – הועדה לתכנון ולבניה ירושלים [פורסם בנבו] (5.1.2009))" ( ס' 10-11 לפס"ד )( הדגשות שלי-ה.ר.ש ).
9. חרף הצווים השיפוטיים, אשר מועד ביצועם החלוט הנו בתאריך 1.5.2014., בביקורות אשר נערכו ע"י נציגי המבקשת, בתאריכים 20.5.2014, 25.5.14, 5.6.14, 8.6.14 ו – 10.6.14, נמצא כי המשיבים ממשיכים לעשות שימוש חורג בקרקע החקלאית ומפעילים בה גן אירועים (ראו נספחים 14-18 לבקשה). קיום האירועים בגן בוצע למרות מכתב התראה, שנשלח מטעם המבקשת למשיבים ביום 2/6/14 (נספח 19 לבקשה).
10. לשיטת המבקשת, נוכח העובדה שהמשיבים מפרים לאורך זמן, בצורה בוטה וברורה, את הצווים השיפוטיים, תוך גריפת רווחים כלכליים ורמיסת שלטון החוק, אין מנוס מכפיית הציות לצווי בית המשפט, בדרך של הטלת קנסות ו/או עונש של מאסר בפועל.
דיון והכרעה-
11. ברע"פ 4169/12 דן מחזור בע"מ ואח' נ' מ"י (פורסם בנבו) ( להלן: "הלכת דן מחזור" ), קבע בית המשפט העליון כי בית המשפט מוסמך, באופן עקרוני, לדון בבקשה לפי פקודת הביזיון לשם אכיפת צו שיפוטי שניתן בעקבות הרשעה בעבירות לפי חוק התכנון והבניה, בציינו את הדברים הבאים:
" הואיל ותכליתם העיקרית של צווים לפי סעיף 205 היא הסרת מפגעי בניה ותיקון המרקם התכנוני שנפגע בשל הבניה הבלתי חוקית, אזי אכיפתם נדרשת בראש ובראשונה מן ההיבט של הגנה על אינטרס הציבור, ולא מכוח אחריותו הפלילית של עבריין הבניה. צו ההריסה קרוב יותר, אפוא, מבחינת מהותו ותכליתו לצו שניתן בהליך מנהלי, מאשר לעונש פלילי. על כן, אין הצדקה לשלול מהמדינה את השימוש במנגנון האכיפה שמתווה הליך הבזיון – הליך שיתרונו טמון במהירותו, ואשר בלעדיו קיום הצווים יתעכב בעוד הבניה הבלתי חוקית מעמיקה אחיזתה בשטח" ( סעיף 29 לפסק הדין ) .
לא למותר להוסיף, כי בית המשפט שלל בפסק הדין את הטענה כי הגשת כתב אישום לפי סעיף 210 לחוק התכנון והבניה מהווה דרך חמורה פחות שבה ניתן וצריך היה לנקוט ( ראו 38 לפסק הדין ).
במסגרת נימוקי פסק הדין, שב בית המשפט העליון והדגיש כי:
" התופעה של הפרת דיני התכנון והבניה היא רעה חולה שפשתה במחוזותינו, ובית משפט זה עמד לא אחת על חומרתה (ראו למשל: רע"פ 4357/01 סבן נ' הוועדה המקומית לתכנון ולבנייה "אונו", פ''ד נו(3) 49, 59 (2002); רע"פ 3154/11 אליאס נ' מדינת ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה ח' (15.5.2011)). מבחינה זו, התוצאה שהגענו אליה תואמת גם את הכרתו של בית משפט זה במימדיה המדאיגים של תופעה פסולה זו ובחשיבות הנודעת בהקשר זה לביצועם של צווי הריסה וצווים שיפוטיים אחרים במועד שנקבע להם, על מנת למנוע "קביעת עובדות בשטח" (ראו: רע"פ 5986/06 מלכיאל נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (25.7.2006)). היא אף מתיישבת עם התפיסה לפיה יש לעשות שימוש במכלול הכלים המשפטיים לשם ביעור התופעה, מעבר לאמצעים הקיימים במישור המשפט הפלילי (ראו והשוו: רע"א 327/13 כהן נ' מנהל מקרקעי ישראל, [פורסם בנבו] בפסקה 11 (7.5.2013))" ( ס' 51 לפסק הדין ).
לקביעות דומות ראו גם רע"א 4876/13 וחיד זאהר נ' הוועדה המקומית לתכנון ובניה עיר הכרמל ( פורסם בנבו ).
12. בדיון שהתקיים ביום 13/11/14, העלה ב"כ המשיבים מספר השגות וטענות משפטיות, כנגד הבקשה שבנדון, ואדון בהן לפי סדרן;
ראשית, טען ב"כ המשיבים, כי הבקשה דנן הוגשה ללא קבלת האישורים הנדרשים, בהתאם להנחיית היועץ המשפטי לממשלה מספר 6.1005, אשר כותרתה "פקודת בזיון בית המשפט-נקיטה בהליכים מטעם המדינה והוראות מעקב". דא עקא, עיון בהנחיה זו, מצביע בברור על כך שהיא איננה חלה בעת פתיחה בהליך בזיון בית משפט אגב הליך פלילי. בסעיף א להנחיה נרשם: "יצוין כי האישורים האמורים אינם נדרשים מקום בו מדובר בפתיחה בהליך של בזיון בית משפט או בקשה להטלת מאסר בגין ביזיון בית משפט, אגב הליך פלילי". במקרה שבפניי, הוגשה הבקשה אגב הליך פלילי, ועניינה אכיפת גזרי דין שנתנו בהליכים פליליים שנוהלו לפי חוק התכנון והבניה. לפיכך, פתיחה בהליך נשוא הבקשה לא הצריכה אישורים מיוחדים וניתן היה לעשותה, בהתאם לאמור בהנחיית היועמ"ש, בידי התובע המטפל בתיק.
למעלה מן הצורך, אציין כי לדברי ב"כ המבקשת, הבקשה שבפניי הוגשה על דעת הגורמים הנוגעים לעניין במחלקה לאכיפת דיני מקרקעין בפרקליטות המדינה ולאחר התייעצות עמם ( ע' 7 ש' 29 ואילך ).
שנית, גרס ב"כ המשיבים כי הגשת הבקשה מהווה אכיפה בררנית ו/או שרירותית וזאת בהתחשב בכך שעתידה להתהוות מדיניות אכיפה חדשה בנוגע להפעלת גני אירועים, מדיניות לפיה יכול ותתאפשר המשך הפעלתו של הגן נשוא הבקשה.
דינה של טענה זו להידחות וזאת ממספר טעמים;
המשיבים לא הציבו כל תשתית ראייתית לטענה, לפיה הגשת הבקשה דנן נגועה באפליה או באכיפה בררנית. לא הובאו בפניי נתונים כלשהם לגבי התנהלות המבקשת בנוגע לגני אירועים אחרים, בעלי מאפיינים זהים לאלו של המשיבים, ואף המסמכים שהוצגו בנוגע למדיניות האכיפה המתגבשת, הנם מסמכים מקדמיים, הרחוקים מלהוות מסמך סופי ומגובש.
יתרה מכך, טענת המשיבים, לפיה מצדיקה מדיניות האכיפה העתידית המתגבשת, דחיית מועד ביצועם של הצווים השיפוטיים, נטענה ע"י המשיבים בפני בית המשפט העליון ונדחתה מפורשות ע"י כב' השופט שהם ( ראו פרוט הדברים בסעיף 8 להחלטתי ). לא מצאתי, בכל הכבוד, שהונחו בפניי נתונים חדשים, העשויים להוביל למסקנה שונה מזו אליה הגיע בית המשפט העליון. לא למותר להוסיף בהקשר זה, שב"כ המבקשת הבהירה בטיעוניה, כי הבקשה דנן הוגשה רק לאחר היוועצות עם פרקליטות המדינה, לרבות שקילת נחיצותה בשים לב למדיניות האכיפה המתגבשת ( ע' 7 ש' 18 ואילך ).
לא זו עם זו, בהלכת דן מחזור דלעיל, נקבע כי כאשר עסקינן באכיפה גרידא של צו שיפוטי, אין מקום להפוך את הליך האכיפה למשפט הוכחות מחודש ( ס' 44 לפסק הדין ).
עוד התייחס בית המשפט העליון, בהלכת דן מחזור ,לסוגיית הטענה של הגנה מן הצדק, אשר יכול ותועלה במסגרת ההליך הפלילי, ככל שיוגש כתב אישום, בקבעו כדלקמן:
" במישור העקרוני – ומחוץ לו – חובתם של המבקשים לקיים הוראות שיפוטיות (וכן, באופן כללי יותר, את דיני התכנון והבניה) בעינה עומדת, ואין להם זכות קנויה להמשיך ולהפעיל מבנה שנבנה באופן בלתי חוקי, תוך הפרת צווים שיפוטיים המורים על הריסתו, אך בשל כך שהטיפול בבקשות למתן ההיתרים הנדרשים מתארך (ראו: רע"פ 2885/08 הועדה המקומית לתכנון ובניה ת"א נ' דכא, [פורסם בנבו] פסקאות ט"ז-י"ח (22.112009)). כמובן, ככל שנפל פגם בהתנהלות הרשויות בעניינם, פתוחה בפני המבקשים הדרך לתקוף את התנהלותן במישור המנהלי. אולם אין לתקן עוול בעוול: כל עוד לא הושג ההיתר המיוחל, אין המבקשים רשאים לעשות דין לעצמם ולהתעלם מצווים שיפוטיים" ( ס' 45 לפסק הדין ) ( הדגשות שלי – ה.ר.ש.).
המסקנה המתבקשת נוכח הלכת דן מחזור וקביעות בית המשפט ברע"פ 4007/14, הנה שאין בעובדה שקיימת עבודת מטה, לצורך גיבוש מדיניות אכיפה עדכנית, בנוגע לגני אירועים, כדי להצדיק המשך הפרת הצווים השיפוטיים מצד המשיבים. כל עוד לא הושג ההיתר המיוחל, ולא שונתה מדיניות האכיפה, אין המשיבים רשאים לעשות דין לעצמם ועליהם לקיים את הצווים השיפוטיים ככתבם וכלשונם.
13. לאחר שנתתי דעתי להלכה הפסוקה ושקלתי את מכלול הנתונים ואת טיעוני הצדדים, באתי לכלל מסקנה שאין מנוס מכפיית ציותם של המשיבים לצווים השיפוטיים, בדרך של הטלת קנסות משמעותיים. עסקינן בגן אירועים, הפועל מזה שנים ארוכות ביותר, על קרקע חקלאית, בניגוד לייעודם של המקרקעין וללא היתר כדין. ההליכים המשפטיים והמנהליים המגוונים, אשר ננקטו לאורך השנים ע"י המבקשת, מתוך מטרה להפסיק את פעילותו הבלתי חוקית של גן האירועים, לא צלחו, והמשיבים המשיכו בשלהם, מתוך מטרה למקסם את רווחיהם ותוך שימת שלטון החוק ללעג ולקלס.
בהקשרם של המשיבים, מוצה לכאורה אף המסלול שמתווה סעיף 210 לחוק התכנון והבניה, לאחר שהוגש נגדם כתב אישום מכוח סעיף זה, מבלי שהדבר הניעם לקיים את הצווים שניתנו עוד במסגרת גזר הדין הראשון.
ניסיונם של המשיבים לגרום לדחיית מועד ביצועם של הצווים השיפוטיים לא עלה יפה ומשנדחתה עתירתם ע"י בית המשפט העליון, הפכו הצווים לחלוטים והיה על המשיבים לקיימם.
המשך הפעלתו של גן האירועים, בניגוד לקביעה מפורשת של כלל הערכאות השיפוטיות, לרבות בית המשפט העליון, מהווה זלזול מופגן ובוטה בשלטון החוק ויש לעצרו.
סוף דבר, נוכח כל האמור מעלה, לא מצאתי כי בנסיבות המקרה דנן, קיימת דרך חלופית, חמורה פחות, לאכיפת הצווים השיפוטיים, ולפיכך הנני מורה כי המשיבים ישלמו קנס של 15000 ₪ או שבוע מאסר תחתיו, בגין כל יום שיחלוף לאחר ה – 28/11/14, מבלי שנהרסו המבנים נשוא צווי ההריסה ו/או מבלי שהופסק השימוש החורג בגן האירועים המצוי במקרקעין.
על המשיבים לעדכן את לקוחותיהם לאלתר בתוכן החלטה זו.
זכות ערעור כחוק.
המזכירות תעביר ההחלטה בדחיפות לצדדים ותוודא קבלתה.
ניתנה ונחתמה במוצאי שבת, כ"ב חשוון תשע"ה, 15 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.
