בפני תביעת התובע לחייב את הנתבע בפיצויו בגין נזקים שנגרמו לגידול דגן של התובע כתוצאה מכניסת עדר בקר לשדה התובע והשמדת הגידול, זאת במהלך חודש מאי 2002.
1. לטענת התובע, עדר בקר השייך לתובע, נכנס לשטח חקלאי הממוקם במוך לכביש 804 (באזור נחל צלמון ובסמוך ליישוב לוטם), אשר התובע החזיק בו באותה עת ברשות ממינהל מקרקעי ישראל (להלן: "השדה"), ואשר בו זרע, בסוף שנת 2001 שבולת לצורך ייצור חציר.
בסוף חודש 5/02, כאשר הגיע התובע לשדה במסגרת ביקוריו השגרתיים במקום ולקראת הקציר שהיה מתוכנן בסמוך לכך, הבחין בעדר בקר המשוטט בשדה, רומס את הצמחים ואוכל מהם.
התובע, יחד עם שוטרים שהזעיק למקום, נכנס רגלית לשדה והבחין שהעדר מלווה ב- 4 אנשים. בזמן זה אותם אנשים החלו בהוצאת העדר מהשדה והתובע המשיך ועקב אחריהם, עם השוטרים, עד אשר הגיע למכלאה שליד בית אבן במרחק לא רב מהשדה (להלן: "בית האבן"). כאשר התקרבו התובע והשוטרים לאותו בית, הוא הבחין בנתבע ובני משפחתו בורחים מהמקום.
אין מחלוקת כי במועד הרלבנטי לא הכיר התובע את הנתבע, אולם לטענת התובע, לימים התברר לו כי מי שמתגורר בבית האבן הינו הנתבע, והוא מי שראה מלווה את עדר הבקר, יחד עם אשתו ושניים מילדיהם.
כתוצאה מכניסת העדר לשדה, הושמד מלוא היבול בשדה, וכתוצאה מכך נגרם לתובע נזק בשיעור של 24,600 ₪ בהתאם לחוות דעת מיום 6.7.02 (ת/2).
2. הנתבע טוען כי התביעה כנגדו מקורה בטעות בזיהוי. הוא מכחיש כל קשר לעדר הבקר וטוען כי התובע טופל עליו ארוע שאין לו כל קשר אליו. הנתבע מאשר כי נחקר בקשר למקרה זה במשטרה, אולם שם, כמו כאן, הכחיש כי בכלל היה לו עדר בקר באותה התקופה וכן טען כי מעולם לא התגורר בבית האבן, שכן הוא התגורר כל חייו בכפר כמאנה.
3. מדובר בהליך משפטי שהחל בשנת 2002, עת הוגשה התביעה, במקורה, כנגד אדם בשם אחמד גליבאת מכפר חוסניה, ובסמוך לאחר הגשתה, הוגשה בקשה לתיקון כתב התביעה תוך ציון פרטי הנתבע כ"סואעד אחמד" מכפר חוסנייה, ללא שצויין מספר הזהות של הנתבע.
בשנת 2008, בעקבות בקשה לביטול פסק הדין שהגיש הנתבע כאן, ביטל כב' הרשם מורני את פסק הדין שניתן ביום 19.3.03 בהעדר הגנה, זאת על בסיס אישור מסירה מיום 26.1.03. כפי שעולה מהחלטת הרשם, פסק הדין שניתן לא נקב במספר זהות של הנתבע, ורק במסגרת הליכי הוצל"פ, שננקטו רק בשנת 2007, התווסף מספר הזיהוי של הנתבע.
ערעור שהגיש התובע על החלטת כב' הרשם נדחה בהחלטת כב' השופט דאוד ביום 1.9.09.
4. לאחר ביטול פסק הדין ניתן לתיק מספר הליך חדש והוא התנהל בפני, כאשר התנהלות הנתבע בהליך זה הייתה בעייתית, בלשון המעטה, מתחילת הדרך, דבר שאף הביא לחיובו בהוצאות ללא קשר לתוצאות ההליך וכתנאי לאי מחיקת כתב ההגנה (ראה בענין זה החלטות מיום 24.11.09 מיום 18.1.10 ומיום 24.1.10).
התנהלות בעייתית זו נמשכה גם במהלך שמיעת הראיות, אשר בשל נסיבות שונות נשמעו במהלך 3 ישיבות שונות, כאשר לאחרונה בהן לא טרח הנתבע להתיצב. בעקבות אי התיצבות הנתבע, הוריתי על הוצאת תצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו לתיק. כמו כן לא הוגשו סיכומי טענות מטעמו, חרף אינספור ארכות והתראות שניתנו ביחס לאי הגשתם.
האם הוכיח התובע כי עדר בקר השייך לתובע הוא שגרם את הנזק ליבול בשדה?
5. זוהי למעשה השאלה המרכזית הדורשת הכרעה בתיק זה. מלבד טענה זו לא העלה הנתבע טענות של ממש כנגד גובה הנזק הנטען (ונתמך בחוות דעת כמפורט לעיל).
הקושי המונח לפתחו של התובע הינו כפול: ראשית, הכיצד זיהה את הנתבע כמי שהוא הבעלים של העדר בו מדובר, ושנית, באם אכן זיהה את הנתבע – מדוע הוגשה התביעה מלכתחילה כנגד אדם הנושא שם אחר.
6. להוכחת טענותיו הגיש התובע תצהיר מטעמו (ת/1), וכן ביקש להעיד שלושה עדים נוספים שהם:
עותמאן סועאד (להלן: "עותמאן"), אחיו של הנתבע ומי שלטענת התובע בא בדברים עם בא-כוחו עו"ד אבו עיד איאד, בסמוך לאחר הגשת התביעה המקורית, במטרה להסדיר את סילוק התביעה בהסדר.
עורך הדין אבו עיד איאד (להלן: "איאד") שייצג את התובע בהליך המקורי ובא בדברים עם עותמאן סועאד שהיה מוכר לו היטב כאחיו של הנתבע.
עורך הדין אבו יונס חסן (להלן: "אבו יונס"), שהיה שותפו של עו"ד איאד, ולטענת התובע היה נוכח בפגישה בה נכח התובע ועותמאן ובה סוכם שהנתבע ישלם מחצית מהסכום הנתבע לסלוק התביעה. יצויין כי עדותו של עד זה לא נשמעה לבסוף, בשל נסיבות שיפורטו בהמשך.
7. בפתח הדיון בראיות שהוצגו אציין כי לאחר שמיעת העדויות ועיון בכל הראיות, ותוך בחינתם בקפידה חרף אי הגשת סיכומי טענות הנתבע, אני סבורה שהתובע עמד בנטל להוכיח כי עדר הבקר שנמצא בשדה וגרם לנזק נשוא התביעה, הינו עדר השייך לנתבע.
אמנם נכון כי אין מלבד עדותו של התובע, שהינה, כמובן עדות יחידה של בעל דין, ראיה פוזיטיבית נוספת המביאה לזיהוי הנתבע במקום האירועים במועד בו נצפה העדר בשדה, אולם בהתחשב במכלול הראיות, ובעיקר נוכח סתירת טענתו של הנתבע כי לא היה בעלים של עדר בקר במועד הרלבנטי ויתר הראיות המצביעות על קשר בין הנתבע לבין אותו בית אבן אליו הלך העדר, אני סבורה כי יש לקבוע שהתובע עמד בנטל המוטל עליו במשפט אזרחי להוכיח, בהטיית מאזן ההסתברויות, תוך יצירת "מארג ראיות" התומך בטענתו כי העדר שגרם את הנזק בשדה הינו עדרו של הנתבע.
8. התובע השליך יהבו, בין היתר, על הטענה כי לאחר הגשת התביעה המקורית בא אחיו של הנתבע, עותמאן, בדברים עם באי כוחו, ואף התקיימה פגישה בנוכחותו, שבא סוכם על סילוק התביעה במחצית מסכומה. אמנם עדויות עותמאן ואיאד לא תמכו בטענת התובע בהקשר זה, אולם יש בעדויות אלו, ובעיקר בעדותו של עותמאן שהיתה מתחמקת ומגמתית כפי שיתואר בהמשך, כדי לחזק את עדותו של התובע באשר לזיהוי הנתבע כבעלים של עדר הבקר שנכנס לשדהו. אינני מתעלמת מן העובדה כי עותמאן הוזמן כעד מטעם התובע, אולם במהלך עדותו, ועל אף שלא הוכרז כ"עד עוין" ניתן היה להתרשם בבירור כי הלה מנסה, בכל כוחו, להרחיק את אחיו מגידול בקר באותה תקופה ומקשר כלשהו לבית האבן ולעדר הבקר שהלך לאותו בית אבן, אולם מצאתי שעדותו יש בה דווקא לחזק את טענות התובע, הכל כפי שיפורט להלן.
9. הראיה המרכזית בתיק הינה עדותו של התובע, אשר הוגשה בתצהיר (ת/1) אליו צורפה מפה של מיקום השדה לעומת מיקום בית האבן, ואשר בו תוארה השתלשלות האירועים שהביאה לזיהויו של הנתבע כמי שהוא הבעלים של העדר. כמו כן צורפו לתצהיר תמונות שסומנו מש/1 שבהן נראית המכלאה ליד בית האבן, טנדר החונה לידו ומספר אנשים.
אין מחלוקת כי קודם לארוע לא הכיר התובע את הנתבע, וכי את פרטיו של הנתבע קיבל, לראשונה, מהשוטרים שהגיעו לשטח, זאת לאחר שהפרות גורשו ונמצאו בסמוך לבית האבן. התובע הוסיף וציין כי מסיורים שערך באזור, לפני ואחרי גרימת הנזק בשדה, התברר לו שאין בסביבה, ברדיוס של קילומטר, עדרים אחרים של בקר.
התובע טען בעדותו כי זיהה את הנתבע, במראהו, כמי ששהה עם עדר הבקר באזור גם קודם לארוע הנזק, וכי ראה את הנתבע רועה את העדר ומכנסו למכלאה שליד בית האבן. התובע אישר כי לאחר שהשוטרים הגיעו למקום ועקבו אחר העדר, הם לא פגשו בשום שלב את הנתבע (שכן הלה הקדימם ועזב את המקום לפני שהגיעו לבית האבן), אולם לטענתו השוטרים, הכירו את הנתבע וידעו במי מדובר. לשאלה באם אכן השוטרים מסרו לו את פרטיו, הכיצד התביעה הוגשה בתחילה כנגד אדם בשם אחמד גליבאת, ציין התובע כי ככל הנראה זהו השם שקיבל מהשוטרים. יצויין כי בעת שמיעת הראיות בתיק ניתן היה להבין את מקור הטעות בשם, וזאת מעדותו של עותמאן אשר אישר למעשה כי אחיו, אחמד, הינו חלק ממשפחת "סוואעד גליב" (עמ' 28 שורה 8).
10. מן הראוי היה שעדות התובע, ממנה עולה כי את פרטיו של הנתבע קיבל למעשה מהשוטרים שהגיעו למקום, היתה נתמכת בעדות מי מהשוטרים או בראיות מתיק המשטרה, שכן התברר כי המשטרה אכן ביצעה חקירה בענין ובין היתר, זימנה את הנתבע לחקירה. אלא שהתובע הסביר מדוע לא זימן את השוטרים למתן עדות או המציא חומר מתוך תיק המשטרה, וזאת מאחר ופנה למשטרת משגב בבקשה לקבל העתק מהתיק, אולם בשל חלוף הזמן הרב ממועד הארועים לא ניתן היה לאתרו.
11. בחינת עדותו של התובע מעלה למעשה, כי את זיהוי הנתבע כמי שהעדר שייך לו הוא סומך על זיהוי מאוחר שהסתמך על הצלבת מידע שקיבל התובע מכמה מקורות. מקור ראשון היו השוטרים שהגיעו למקום, אלא שאלו, ככל הנראה, נתנו לתובע שם מטעה של אחמד גליבאת.
אלא שמקור זה אינו המקור היחיד הקושר את הנתבע לעדר הבקר שכן התובע זיהה את הנתבע, על פי מראהו, כמי שנכח בשדה ביום הארוע, וכן כמי שהתגורר בבית האבן במועדים הרלבנטיים ונצפה על ידו שם. יצויין כי מדובר בבית אבן באמצע שדה, שאינו חלק מיישוב מוכר, ומשמש, על פי מראהו, כמקום מגורים ארעי של מי שרועה את עדר הבקר.
התובע לא תיעד את הנתבע עצמו ליד בית האבן, אולם נסיון הנתבע להכחיש כל קשר לבית האבן לא יצלח. בעוד שהנתבע מזהה בתמונות את אחיו, בניוואשתו וכן את רכבו של האח (ראה פרוטוקול דיון מיום 6.7.08, עמ' שני מול השורות 15-17), הרי שאחיו עותמאן כלל אינו מזהה מי מהאנשים הנראים בתמונות (עמ' 24 שורה 25 עד עמ' 26 שורה 6), דבר המעלה תמיהה של ממש ביחס לאינטרס שיש לעותמאן באי זיהוי אחיו, אשר זוהה קודם לכן על ידי הנתבע...
12. האם הנתבע היה בעלים של עדר בקר במועדים הרלבנטיים?
שאלה זו הינה מרכזית ליצירת ראשיתה שלזיקה בין העדר לבין הנתבע, וזאת נוכח הכחשתו הגורפת והחד-משמעית של הנתבע כי היה בעלים של עדר בקר במועדים הרלבנטיים.
לטענת הנתבע, בעת חקירתו בפני הרשם אישר הלה כי היה לו עדר בקר בשנת 1995, וכן כי בסמוך למועד מתן עדותו, בשנת 2008, רכש מספר עגלים, אולם שב והכחיש כי במועדים הרלבנטיים היה לו עדר, וכן טען כי אין על שמו רישום במשרד החקלאות של עדר בקר (רישום הנדרש על פי חוק לצורך מעקב אחר חיסונים נדרשים).
אלא שטענתו זו של הנתבע, עליה גם חזר אחיו עותמאן (עמ' 22 שורות 30-32) התבררה כשקרית וזאת נוכח תעודת עובד ציבור שהוגשה לתיק בית המשפט (ת/3) ואשר ממנה עולה כי בשנים 2002-2003 החזיק הנתבע בעדר בקר, כאשר בשנת 2002 קיים רישום בדבר חיסון עגלים צעירים, בעוד שביחס לשנת 2003 קיים רישום בדבר חיסון 19 פרות בוגרות. אמנם נכון כי אין ברישום בתעודת עובד הציבור כדי להוכיח בעלות בעדר הבקר, אולם יש בו בהחלט לסתור, באופן ברור וחד-משמעי את טענת הנתבע כי במועדים הרלבנטיים כלל לא החזיק עדר בקר.
נסיון עותמאן "לתקן" את טענת הנתבע, נוכח הרישום במשרד החקלאות ולטעון כי יתכן שהנתבע החזיק בעגלים צעירים במועד הרלבנטי (עמ' 28 שורות 1-2) הינה חלק מנסיונו הנואל להתאים את עדותו כך שתסייע לנתבע (ולא תעמוד בסתירה לרישום במשרד החקלאות שהוצג בדיון בפני הרשם). אלא שאין ב"תיקון" זה כדי לסייע לנתבע נוכח טענתו החד-משמעית בפני הרשם כי במועדים הרלבנטיים לא החזיק כלל בעדר בקר.
13. האם עדרו של הנתבע רעה באזור הרלבנטי?
מלבד עדותו של התובע, כפי שפורטה לעיל, אשר מסכימה אני בהחלט שיש להתיחס אליה ב"ערבון מוגבל" בהיותו בעל אינטרס ברור אשר במועד הדיון גם עמד כבר על הקושי בהוכחת תביעתו, אני מוצאת בעדותו של עותמאן לתמוך בטענת התובע כי עדרו של הנתבע רעה באזור הרלבנטי.
למרות שטענתו הבסיסית של הנתבע היתה שהוא מתגורר בכמאנה (או כמון כפי שנטען בעדות בפני הרשם), הרי שעותמאן אישר בעדותו שיש לבני המשפחה צריפים באזור מעלה צביה, דהיינו באזור בו מצוי בית האבן, אם כי טען כי אלו אינם קיימים מאז שנת 1982. בהמשך לאותה גירסה, כפי שפורט לעיל, טען עותמאן כי אינו מזהה מי מהאנשים הנראים בתמונות מש/1, זאת ככל הנראה משהבין שיש בזיהויים כמי מאחיו כדי לעמוד בסתירה לטענתו כי אין למשפחה עוד צריפים באזור.
כפי שצויין לעיל עדות עותמאן, על אף שהוזמן למתן עדות מטעם התובע, היתה מגמתית ביותר ונסיונו להרחיק את אחיו הנתבע מקשר כלשהו עם עדר בקר באותה תקופה, יחד עם נסיונו להכחיש קשר כלשהו של בני משפחתו לבית האבן, וכן הכחשתו כי בא בדברים עם התובע ועו"ד איאד ביחס להסדר פשרה, עמדה בסתירה לעובדה כי במהלך עדותו, מבלי שמאן דהוא ציין בפניו באיזה שטח או אזור מדובר, ציין כי "בסמיכות למקום בו מדובר, יש לאדם מחורשים עדר בקר" (עמ' 29 שורה 9). אימרה ספונטנית זו, בנסיון ליצור יש מאין טענה לקיומם של עדרים השייכים לאחרים באזור הרלבנטי, אשר לא קדמה לה שאלה כלשהי ביחס לאזור בו מדובר, מצביעה על כך שעותמאן ידע היטב, קודם למתן עדותו, באיזה שטח מדובר ובאיזה אזור. יש בכך לחזק את עדות התובע כי עוד קודם לדיון בפני, בא עותמאן בדברים עם התובע או עו"ד איאד ביחס לתביעה (אם כי אין בכך תימוכין לטענת התובע כי הוצעה על ידו הצעת פשרה כלשהי).
14. חיזוק של ממש לעדות התובע אני מוצאת בהתנהלות הנתבע, ובעיקר באי התיצבותו לישיבת ההוכחות האחרונה, בה היה אמור להיחקר על תצהירו. בהעדר הסבר של הנתבע לאי התיצבותו (על אף שניתנה לו האפשרות לעשות כן כאמור בהחלטה מיום 11.10.11), שוכנעתי כי היעדרות זו באה על מנת להתחמק מחקירה נגדית, זאת בין היתר, נוכח הדברים הברורים שעלו משמיעת הראיות עד לאותו השלב, ובעיקר נוכח המסמך ממשרד החקלאות הסותר את טענתו הבסיסית כי במועדים הרלבנטיים לתביעה בכלל לא החזיק בעדר בקר. אי התיצבות זו גם מנעה את זיהוי הנתבע ע"י אבו יונס שהתיצב לאותו הדיון (לאחר שהוצא כנגדו צו הבאה) והיה אמור לזהות את הנתבע.
אמנם נכון כי נתבע, הסבור כי אין בראיות שהביא התובע כדי לבסס את התביעה כנגדו, לבחור שלא להביא ראיות. אולם במקרה דנן, עפ"י דברי ב"כ הנתבע, לא זו היתה סיבת אי התיצבות הנתבע לדיון, והסבר אחר לא ניתן.
15. מכל האמור לעיל, וחרף הקשיים הראייתיים שעמדו בפני התובע להוכיח, בחלוף שנם ארוכות את תביעתו כנגד הנתבע, אני סבורה כי יש במכלול הדברים להטות את מאזן ההסתברויות, במידה הנדרשת, במשפט האזרחי, גם אם במידה קטנה, ולקבוע כי התובע עמד בנטל המוטל עליו להוכיח כי עדר הבקר שנכנס לשדה בחודש 5/02 הינו עדר בקר של הנתבע.
שאלת האחריות
16. משקבעתי כי העדר שנכנס לשדה התובע הינו עדרו של הנתבע, לא יכולה להיות מחלוקת של ממש באשר לאחריות הנתבע לנזקי התובע כתוצאה מכך. הנתבע, כבעלים של עדר בעלי חיים, חב חובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי בעל מקרקעין בסביבה בה העדר רועה. על הנתבע לנקוט בכל האמצעים הנדרשים בכדי למנוע מהעדר להכנס לשדות, וככל שקיים לו רשיון רעיה, להגביל את העדר לאותו אזור לגביו ניתן רשיון הרעיה. הנתבע, לאור הכחשתו הגורפת, לא הצביע על אמצעים כלשהם שנקט כדי למנוע את כניסת העדר לשדהו של התובע, ולמעשה, לאור תיאור התובע את הנסיבות, עולה לכאורה שהנתבע אף הוביל את עדרו למקום, או לכל הפחות לא ניסה להוציאו משם עד להגעת התובע למקום (ראה בדומה: ת.א. (טבריה) 1413/07 חי נ' שני (30.11.08) אשר אושר בע"א (נצ') 110/09 שני נ' חי (23.6.09)).
17. הטענה שעלתה במרומז בחקירת התובע, לפיה היה עליו לגדר את שדהו על מנת למנוע כניסת בעלי חיים אליו, הינה טענה סתמית שאין בה להביא לזקיפת אשם תורם לתובע. המדובר בשטח שהושכר על ידו למשך מספר שנים ממינהל מקרקעי ישראל ואין מקום לדרוש או לצפות כי יישא בעלויות גבוהות של גידור על מנת למנוע כניסת עדר בקר. לא הובאה כל ראיה לכך שהתובע ידע על הסכנה של כניסת עדר לשדהו ובכך שונה המקרה מהאמור למשל בת.א. 1234/02 (שלום צפת) פריגן נ' קיבוץ שניר אגודה שיתופית בע"מ (2.3.05) שם יוחס לחקלאי 20% אשם תורם בשל אי הקפדה על תקינות הגדר ההיקפית נוכח ידיעתו על אירועים נשנים של כניסת בקר מהמרעה הסמוך. הציפיה הסבירה של כל חקלאי היא שבעל עדר בקר, ישגיח על עדרו ויקפיד לרעותו במקומות המוסדרים לשם כך ולא בשדותיהם של אחרים, ונדמה שהדברים הם בגדר מושכלות יסוד.
גובה הנזק
18. כאמור לעיל, גובה הנזק הוכח ע"י התובע באמצעות חוות דעת מטעמו אשר נערכה ע"י מר מנשה עבדה שהוא אגרונום ושמאי נזקי חקלאות וטבע, כפי שעולה מפרטי השכלתו.
עפ"י האמור בחוות הדעת אשר נערכה לאחר ביקור בשדה ביום 3.7.02, המומחה ראה בשדה את הגידול כשהוא אכול ורמוס, כאשר קיימים סימני דריכה של טלפי בקר ופרש בקר. המומחה אמנם לא תיעד את כל ממצאיו בצילומים, אולם בעדותו חזר וציין כי מצא סימנים שתמכו בדברי התובע שהזמינו למתן חוות הדעת, כי בשטח השדה היו פרות שרמסו ואכלו את היבול עד למצב בו לא כדאי היה לקצור אותו. את חישוב אובדן היבול (לאחר ניכוי הוצאות קציר וכבישה שנחסכו לתובע) ערך על פי נתוני משרד החקלאות.
הנתבע לא סתר את האמור בחוות הדעת, לא באמצעות חוות דעת נגדית מטעמו וגם לא בהבאת נתונים הסותרים את תחשיב המומחה באשר לכמות היבול לדונם שהיתה צפויה או באשר למחיר לטון חציר במועדים הרלבנטיים.
19. מעבר לסכום הכלול בחוות הדעת כלל התובע בתביעתו פיצוי בגין אובדן 3 ימי עבודה בסך של 500 ₪ ליום עבודה. דרישה זו לא הוכחה על ידי התובע ולפיכך אין מקום לפצותו בגין ראש נזק זה.
מנגד, זכאי התובע להחזר שכרו של המומחה מטעמו, לרבות בגין התיצבותו למתן עדות בפני, וכן להוצאות משפט משמעותיות לאור כל המתואר לעיל ביחס להתנהלות הנתבע בהליך זה.
20. בשולי הדברים, וקודם לחתימת פסק הדין, אני מוצאת את עצמי נאלצת להתיחס להתנהגות ב"כ הנתבע, עו"ד שנאן, במהלך דיון ההוכחות ביום 11.10.11. כפי שעולה מהפרוטוקול (עמ' 28) עו"ד שנאן הנחה את העד מטעם התובע, עותמאן, בנצלו את העובדה שבית המשפט אינו דובר ערבית, באשר לתשובה שעליו לתת לשאלה שנשאל בחקירה הראשית. מדובר בהתנהגות בלתי אתית שיתכן ואף דבק בה רבב של שיבוש הליכי משפט. מאחר ולא היה בדבר להשפיע על תוצאת המשפט בסופו של יום, ולנוכח הזמן שחלף מאז אינני מעבירה את הענין לבדיקה וטיפול לשכת עורכי הדין, אולם לא אוכל לסיים פסק דין זה ללא שאביע את מורת רוחי מהתנהגות מעין זו.
לסיכום
נוכח כל האמור לעיל אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 25,780 ₪ (24,600 ₪ נזק + 1,180 ש"ח שכר השמאי) בצירוף הפרשי הצמדה מיום 21.9.02 (מועד הגשת התביעה במקורה) ועד ליום 23.10.08 (מועד ביטול פסק הדין). ובצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 23.10.08 ועד היום.
לא מצאתי לנכון לחייב את הנתבע בריבית בעבור כל התקופה שעד לביטול פסק הדין, משהוכח כי מסירת התביעה לא נעשתה כדין ולפיכך, עד למועד זה, לא ניתנה לנתבע הזדמנות להתגונן כנגדה.
כמו כן יישא הנתבע בהוצאות התובע בגין אגרת משפט ששולמה (בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד תשלום כל חלק ממנה ועד היום) וכן בהוצאות העדים (איאד ועותמאן) בסך של 900 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד התשלום לכל אחד מהעדים (בהתאם לחשבונית או אסמכתא אחרת לתשלום) ועד היום.
אני מחייבת את הנתבע לשלם לעו"ד אבו יונס את שכרו בסך של 500 ₪ זאת נוכח העובדה כי התיצבותו של הלה לדיון התבררה כמיותרת משבחר הנתבע שלא להתיצב לדיון.
בנוסף יישא הנתבע בשכ"ט עו"ד התובע בסך של 10,000 ₪, סכום הנפסק בהתחשב בניהול 3 ישיבות הוכחות, דיון בפני הרשם והתנהלות הנתבע כפי שתוארה לעיל.
הסכומים ישולמו בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד למועד התשלום בפועל.
ניתן היום, כ"ב חשוון תשע"ה, 15 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.
