זיכוי מחמת הספק מגרימת מוות בנהיגה רשלנית

השופט רון שפירא, סגן נשיא [אב"ד]:

בפנינו ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום לתעבורה בחיפה (כב' השופט ג' קרזבום, ס. נשיא), אשר ניתן בת"ד 1606-02-12, במסגרתו הורשע המערער לאחר שמיעת ראיות בעבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית, עבירה לפי סעיף 64 לפקודת התעבורה, התשכ"א – 1961 (להלן: "הפקודה") וסעיף 304 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977 (להלן: "חוק העונשין"). המערער נדון למאסר בפועל למשך 6 חודשים, לריצוי בעבודות שירות, מאסר על תנאי של 7 חודשים למשך שלוש שנים, פסילת רישיון הנהיגה למשך 5 שנים בניכוי הפסילה המנהלית, פסילת רישיון הנהיגה על תנאי לתקופה של 24 חודשים למשך שלוש שנים וכן פיצוי למשפחת המנוח. הערעור מופנה הן נגד הרשעת המערער בדין והן נגד חומרת העונש שהוטל עליו.

כתב האישום:

על פי עובדות כתב האישום, בתאריך 8.9.09 בשעה 06.40 או בסמוך לכך נהג המערער ברכבו מסוג פולקסווגן בשדרות ירושלים בקרית ים מכיוון כללי דרום לכיוון כללי צפון במהירות 35 קמ"ש. הכביש הינו כביש עירוני, חד סטרי, בעל שלושה נתיבים, כאשר הנתיב הימני ביותר, כיוון נסיעת המערער, משמש מפרץ לחנית רכבים. בין הנתיבים מפריד קו הפרדה מקווקו. המהירות המותרת היא 50 קמ"ש. בכיוון נסיעת המערער ניתן לראות הולך רגל חוצה מצד ימין לשמאל, ממרחק של 60 מטר ויותר. בהגיעו סמוך לבית מס' 98 בכביש נסע המערער בנתיב השמאלי ובאותה עת החל אסף קפרי ז"ל, יליד 1931 (להלן: "המנוח"), לחצות את הכביש בריצה מימין לשמאל, כיוון נסיעת המערער. המערער שיכול היה להבחין במנוח עת החל לחצות את הכביש המשיך בנסיעה במהירות האמורה ורק בהגיעו סמוך אל המנוח החל לבלום את רכבו ופגע בו עם דופן קדמית ימנית של הרכב לאחר שהמנוח הספיק לחצות 6 מטרים מרוחב הכביש. כתוצאה מהתאונה נגרמו למנוח חבלות קהות בחזה בדרגת חומרה קשה מאוד. המנוח הובהל לבית החולים, שם אושפז עד שנפטר ביום 26.9.09 כתוצאה מהחבלות שנגרמו לו בתאונה.

נטען כי התאונה ומותו של המנוח נגרמו כתוצאה מנהיגתו הרשלנית של המערער, שלא הבחין במנוח למרות שיכול היה להבחין בו מבעוד מועד, לא בלם ולא האט מהירותו מיד כשיכול היה להבחין במנוח, לא נקט באמצעי הזהירות הנדרשים על מנת להימנע מפגיעה במנוח ולא אפשר לו להשלים את החצייה בבטחה.

הכרעת הדין של בימ"ש קמא:

המערער כפר בעובדות כתב האישום ולאחר שמיעת ראיות הצדדים ניתנה ביום 22.12.13 הכרעת הדין בה הורשע המערער בעבירת גרימת מוות בנהיגה רשלנית.

באשר לסיבת מותו של המנוח קבע בימ"ש קמא כי הוכח מעבר לכל ספק סביר שמותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה. נקבע כי מהמסמכים הרפואיים, אשר הוגשו בהסכמה וללא חקירת הרופאים החתומים עליהם, עולה שסיבת המוות המיידית של המנוח הייתה דום לב ונזק אנוקסי למוח, אשר נגרמו מתאונת דרכים וטראומה חריפה. נקבע כי ההגנה גם לא חלקה על הקביעות בתעודת הפטירה לפיהן תאונת הדרכים הביאה לסיבת המוות המיידית. בימ"ש קמא קבע כי די באלו כדי ללמד מעבר לכל ספק סביר כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה.

עוד צוין כי עובר לתאונה המנוח לא היה נתון במצוקה רפואית, היה פעיל מאוד ורגעים ספורים לפני התרחשותה היה במצב של ריצה. מרגע התאונה ועד למותו היה המנוח מאושפז ומצבו התדרדר עד למותו בבית החולים. בנסיבות אלו, נקבע כי המסקנה ההגיונית היחידה היא כי התאונה הביאה למותו של המנוח. בימ"ש קמא קבע כי למרות שהמנוח לא היה אדם בריא וסבל ממחלת לב איסכמית, עבר צינטור כלילי, השתלת תומכנים, סבל מיתר לחץ דם וסכרת, עד לרגע התאונה תפקד באופן עצמאי ותקין. על כן, נקבע כי הוכח מעבר לכל ספק סביר כי מותו של המנוח נגרם כתוצאה מהתאונה.

בכל הנוגע למהירות נסיעת רכב המערער קבע בימ"ש קמא כי מהירות רכב המערער בטרם החל לבלום הייתה 45 קמ"ש. נקבע כי מהראיות שהוצגו בפני בימ"ש קמא עולה כי המנוח נפגע תחילה מהחזית הקדמית הימנית של רכב המערער ולא מדופן ימין של הרכב ולאחר מכן עף על השמשה ונפל הצידה. בימ"ש קמא ציין כי עד הראייה, מר דיטון, הבהיר בחקירתו הנגדית כי הרכב פגע במנוח עם החזית, בפינה הימנית של הרכב וכי חלק הגוף של המנוח שפגע בשמשה היה הכתף או הראש של המנוח. נקבע כי עדותו של מר דיטון לא נסתרה ועשתה רושם אמין וכי עדותו לפיה המנוח "עף" לשמשה מתיישבת עם הנזק הכבד שנגרם לשמשה כפי שניתן ללמוד מהתמונות. נקבע כי גם המערער מסר במשטרה כי רכבו פגע עם חלק קדמי ימני בהולך הרגל. בימ"ש קמא ציין גם כי בתעודת חדר המיון אשר הוגשה בהסכמה נרשם כי "שבר עם ראשו שמשה" והצדדים לא חלקו על עובדה זו. נקבע כי שבירת שמשה קדמית עם ראשו של הולך רגל מתיישבת עם פגיעה חזיתית ונפילה על השמשה הקדמית. בימ"ש קמא קבע עוד כי בהתאם לעדות הבוחנים מהירות הרכב על פי הנזק לשמשה צריכה לנוע בין 40 – ל-50 קמ"ש, תלוי בגובה הנזק, וההגנה לא חלקה על נתון זה. בימ"ש קמא קבע כי מהתמונות שצולמו ניתן ללמוד כי מרכז הנזק ממוקם מבחינת הגובה פחות או יותר באמצע השמשה ובהתאם יש לקבוע מהירות של 45 קמ"ש. בימ"ש קמא ציין כי ההגנה עצמה טענה במסגרת סיכומיה למהירות של 50 קמ"ש, אך אין לקבוע מהירות כזו כעתירת הסנגור מהטעם שהנזק מצוי במרכז השמשה ולא בחלקה העליון ומאחר שקביעת מהירות של 50 קמ"ש גבוהה באופן משמעותי מגרסת המערער ועד הראייה. לכן נקבע כי מהירות רכב המערער בזמן הפגיעה במנוח הייתה 45 קמ"ש.

באשר למהירותו של המנוח בימ"ש קמא ציין כי הצדדים מסכימים כי יש להיעזר בסעיף 8 לחוזר המשטרתי המרכז את נתוני מהירות הולכי הרגל בהתאם לגילאים השונים ולאופן החצייה. בימ"ש קמא ציין כי הצדדים אף הסכימו כי הולך הרגל חצה את הכביש בריצה שוטפת והדבר אף עלה מעדותו של עד הראייה, מר דיטון. צוין כי עד הראייה לא העיד כי הולך הרגל הגביר את מהירות ריצתו וגם מומחה ההגנה לא סבר כי מדובר ב"ריצה תחרותית" ושיחזר את התאונה לפי מהירות של 2.5 מטר לשנייה. נקבע כי בנסיבות אלו אין מקום לעשות שימוש בנתונים המתייחסים לריצה תחרותית, כפי שביקש לטעון הסנגור בסיכומיו. בימ"ש קמא קבע כי מתחם המהירויות המתאים למקרה זה הוא זה שמופיע בסעיף 8.ז. לחוזר המשטרתי אשר קובע כי בריצה שוטפת טווח המהירויות לקשישים מעל גיל 70 נע בין 1.8 – 2.5 מטר לשניה (להלן: מ/ש). בימ"ש קמא ציין כי בתוך אותו מתחם של "ריצה שוטפת" קבע הבוחן המשטרתי מר חיים עוז כי יש לייחס למנוח מהירות של 2 מ/ש לאור העובדה שהמנוח היה בן 79 שנים. קצין הבוחנים פקד אייל ינאי סבר כי ראוי היה לקבוע מהירות של 2.15 מ/ש הממוקמת במרכז המתחם. מנגד, מומחה ההגנה סבר כי יש לקבוע מהירות על פי הגבול העליון במתחם (2.5 מ/ש) מהטעם שמדובר בהולך רגל בריא ובהעדר סיבה אחרת יש לקבוע את המהירות המיטיבה עם הנאשם/המערער.

בימ"ש קמא קבע כי במקרה הנדון הולך הרגל נשא מטען שתכולתו לא נבדקה ולא נשקלה. אמו של המערער והמנוח לא נחקרו ויש להניח שהיו יכולים להעיד גם בהקשר זה. לא בוצעה כל פעולה לאיתורו של התיק ובדיקת תכולתו. בנסיבות אלו נקבע כי לא ניתן לקבוע כי מדובר בתיק כבד או מטען שהגביל את אופן ומהירות ריצתו של המנוח. בהעדר נתונים בקשר לסוג המטען, גודלו ומשקלו, נקבע כי לא ניתן לקבוע כי המטען האט את מהירות הולך הרגל ובאיזה אופן. לאור מצב בריאותו של המנוח, המתחם עליו התבססו הצדדים ועדותו של עד הראייה קבע בימ"ש קמא כי הולך הרגל חצה את הכביש במהירות של 2.5 מטר בשנייה.

בכל הנוגע לזמן התגובה (הזמן שעבר מהרגע שהמערער הבחין בסכנה או באירוע המחייב בלימה ועד שהרכב התחיל את פעולת הבלימה בפועל) ציין בימ"ש קמא כי הצדדים הסכימו כי זמן תגובת המערכת הינו 0.3 ש' ואותו יש להוסיף לזמן תגובת הנהג. באשר לזמן תגובת הנהג קבע בימ"ש קמא כי יש לאמץ את עמדת בוחני המשטרה ולקבוע כי זמן התגובה הכולל במקרה זה הינו 1.05 ש'. בימ"ש קמא ציין כי מגרסת המערער ברור כי הופתע מהופעת הולך הרגל, אך עם זאת המבחן אינו האם המערער הופתע בפועל אלא האם היה עליו להיות מופתע מכניסתו של הולך הרגל לכביש באותו המקום בנסיבות האירוע והיכרותו עם המקום. נקבע כי לאור העובדה שמדובר באור יום, בכביש הגובל בבנייני מגורים, במדרכה ובחניות, ובפרט לאור עדותו של המערער לפיה היה מודע לכך שהולכי רגל נוהגים לחצות את הכביש באותו המקום בו פגע במנוח, יש לאמץ את גרסת הבוחנים ולקבוע כי בנסיבות המקרה יש לעשות שימוש ב"זמן תגובה פשוט/רגיל" ולהעמידו על 0.75 ש' ובתוספת "זמן תגובת מערכת" (0.3 ש'). סה"כ נקבע זמן תגובה כולל של 1.05 ש'.

באשר למחדלי החקירה נקבע כי בחקירת התיק נפלו מחדלי חקירה של ממש ובפרט לא ננקטו פעולות חקירה שהיה על השוטרים לבצען, אך אין במחדלים אלו כדי לשנות מהקביעות העובדתיות הנ"ל. בין היתר, לא נחקרה אמו של המערער אשר ישבה בכיסא הנוסע בזמן התאונה ואשר נפטרה מאוחר יותר ולא יכלה להעיד במשפט. כן לא נחקר המנוח עצמו אשר היה בהכרה מלאה לאחר התאונה וניתן היה לתקשר עמו בטרם התדרדר מצבו הרפואי מספר ימים לאחר מכן. בנוסף לא נעשה מאמץ לאתר את התיק אותו נשא המנוח בזמן התאונה ולא נבדקו תכולתו ומשקלו. נקבע כי אמנם מדובר במחדלי חקירה משמעותיים, אך הפגיעה בהגנת המערער הייתה מצומצמת ביותר אם בכלל, ונוגעת בעיקר לשאלות הקשורות במהירות נסיעת הרכב ומהירות ריצת המנוח, סוגיות בהן הכריע בימ"ש קמא לטובת המערער.

בנוגע לשאלה האם מדובר בתאונה "נמנעת" או "בלתי נמנעת" קבע בימ"ש קמא כי רכב המערער פגע במנוח במהירות של 45 קמ"ש ומאחר שהפגיעה הייתה במהירות של 45 קמ"ש ולא במהירות גבוהה יותר, הרי שהרכב לא האט מהירותו עובר לפגיעה ומכאן שהפגיעה הייתה בתוך זמן התגובה ועוד בטרם החלה פעולת הבלימה. נקבע כי קביעה זו מתיישבת גם עם אמרותיו השונות של המערער מהן עולה כי פגע במנוח בתוך זמן התגובה. נקבע כי מגרסת המערער עולה כי הבחין במנוח שנייה לפני הפגיעה, אם בכלל. על כן, נקבע כי מאחר שזמן התגובה (1.05 שניות) ארוך יותר משנייה, הרי שרכב המערער פגע במנוח בטרם החלה פעולת הבלימה ובנסיבות אלו יש לאמץ את אופן השחזור כפי שבוצע על ידי המאשימה ולהחזיר את הרכב לאחור מנקודת האימפקט במהירות קבועה ולא במהירות משתנה.

באשר לאשמתו של המערער קבע בימ"ש קמא כי המערער איחר בתגובתו כאשר הבחין במנוח שנייה אחת עובר לפגיעתו במנוח. נקבע כי המערער יכול היה להבחין בהולך הרגל במהלך 2.4 השניות שקדמו לתאונה, אך הבחין בו רק בשנייה האחרונה, ונותר פרק זמן של 1.4 שניות בו המערער כלל לא הבחין במנוח ולא פעל לבלימת הרכב. בימ"ש קמא קבע כי שדה ראייתו של המערער בכיוון המנוח היה נקי ממכשולים (עובדה שאינה שנויה במחלוקת) ויש בעובדה שלא הבחין במנוח בפרק זמן כה משמעותי כדי ללמד על חוסר תשומת לב ורשלנות מצידו. נקבע כי אילו היה בולם המערער את רכבו בזמן היה נעצר כ- 6.9 מ' לפני המנוח והתאונה הייתה נמנעת.

עוד נקבע כי גם המנוח התרשל בהתנהגותו כאשר חצה את הכביש בריצה שלא במעבר חצייה ונהג בחוסר זהירות תוך סיכון עצמי רב. עם זאת, נקבע כי רשלנותו התורמת של המנוח לא ניתקה את הקשר הסיבתי שבין רשלנות המערער לגרימת התאונה ותוצאותיה.

בימ"ש קמא ציין כי נהג בדרך עירונית הגובלת בבנייני מגורים, מדרכה וחניות צריך לצפות כניסת הולכי רגל לכביש גם שלא במעבר חצייה והמערער עצמו העיד כי היה מודע לכך שהולכי רגל חוצים את הכביש באותו מקום בו המנוח חצה את הכביש ובהתאם היה עליו לצפות אפשרות זו גם כאן. נקבע כי למרות רשלנות המנוח, המערער היה יכול למנוע את התאונה אילו הבחין במנוח בזמן ואין לומר כי התנהגות המנוח ניתקה את הקשר הסיבתי שבין רשלנות המערער לגרימת התאונה. על כן, נקבע כי המאשימה הוכיחה מעבר לכל ספק סביר כי רשלנותו של המערער גרמה לתאונה ולתוצאותיה.

בשולי הדברים ציין בימ"ש קמא כי גם אם היה מקבל את אופן השחזור אותו ביקשה ההגנה לאמץ ספק אם היה בכך כדי לשנות בשאלת אשמתו של המערער. צוין כי על פי החישוב שהוגש מטעם ההגנה ובהתייחס למהירות של 45 קמ"ש וקצב חציה של 2.5 מ/ש, קבע מומחה ההגנה כי התאונה התרחשה ממש בסוף הליך הבלימה והייתה בלתי נמנעת מהטעם שמרחק העצירה הינו 23.1 מ' בעוד שרכב המערער היה במרחק של 20.1 מ' מהמנוח כאשר זה החל בחצייה. בימ"ש קמא קבע כי פגיעה בסוף הליך הבלימה משמע פגיעה במהירות נמוכה ביותר ובהתאם בעוצמה שקרוב לוודאי לא הייתה גוררת תוצאה קטלנית.

גזר הדין של בימ"ש קמא:

במסגרת גזר הדין שניתן ביום 4/9/14 קבע בימ"ש קמא כי יש להתחשב ברמת רשלנותו של המערער, אשר לא הייתה גבוהה, שכן הוא נהג במהירות של 45 קמ"ש והפגיעה במנוח הייתה שלא במעבר חצייה. כן נקבע כי יש להוסיף לכך את רשלנותו התורמת הממשית של המנוח אשר התפרץ לכביש בריצה שוטפת, בין רכבים חונים ושלא במעבר חצייה. בימ"ש קמא שקל את חומרת העבירות, תוצאותיה הקשות של התאונה, נסיבות התרחשות התאונה, האינטרס הציבורי שנפגע והפסיקה הנהוגה וקבע מתחם ענישה הולם של מאסר בפועל שלא יפחת מ-4 חודשים ולא יעלה על 8 חודשים, פסילה בפועל שלא תפחת מ-3 שנים ולא תעלה על 7 שנים וקנס משמעותי. כן נקבע כי מתחם העונש ההולם במקרה זה כולל גם אפשרות לריצוי עונש המאסר בדרך של עבודות שירות (ככל שיוטל מאסר של עד 6 חודשים), זאת לאור נסיבות התרחשות התאונה ורשלנותו התורמת הגבוהה של המנוח.

בימ"ש קמא הביא בחשבון לקולה את השיהוי המשמעותי בהגשת כתב האישום (כשנתיים וחצי לאחר התרחשות התאונה ללא כל סיבה מוצדקת), את האמור בתסקיר שירות המבחן, החרטה הכנה והאמיתית שהביע המערער, נסיבותיו האישיות של המערער ועברו התעבורתי המקל הכולל 2 עבירות מסוג ברירת משפט.

בימ"ש קמא קבע כי ראוי לאפשר למערער לרצות את עונש המאסר בדרך של עבודות שירות, בעיקר נוכח נסיבות התרחשות התאונה. כן קבע בימ"ש קמא כי יש לחרוג ממתחם העונש ההולם בכל הנוגע לרכיב הקנס ולהימנע מהטלתו ובמקומו ישלם המערער פיצוי למשפחת המנוח.

לאור זאת נגזרו על המערער פסילה מלנהוג או לקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 5 שנים בפועל בניכוי 90 ימי הפסילה המנהלית בה היה נתון לאחר התאונה; פסילה מלנהוג או לקבל או להחזיק רישיון נהיגה לתקופה של 24 חודשים על תנאי למשך 3 שנים לגבי כל עבירה של נהיגה בזמן פסילה; מאסר על תנאי לתקופה של 7 חודשים שהמערער לא יעבור בתוך 3 שנים עבירות של נהיגה בזמן פסילה או עבירה של גרימת מוות ברשלנות או הריגה; 6 חודשי מאסר בפועל אותם ירצה המערער בעבודות שירות במשטרת זבולון החל מיום 4.1.15; ופיצוי למשפחת המנוח בסך 10,000 ₪ שישולם בתוך 120 יום.

טענות המערער:

המערער טוען כי הוא לא התרשל בנהיגתו ולא גרם למותו של המנוח בנהיגתו הרשלנית. נטען כי הוא נהג זהיר ואחראי וב-25 שנות נהיגתו מעולם לא היה מעורב בתאונות ואף לא נכשל בעבירות תעבורה חמורות.

באשר למהירות רכבו טוען המערער כי המהירות ברגע הפגיעה לא יכולה הייתה להיות 45 קמ"ש. נטען כי בקבעו את מהירות הרכב בימ"ש קמא התעלם מפרמטר נוסף, מרכזי ביותר, שעליו בעצם לא חלקו הצדדים – המרחק שעבר הרכב מרגע הפגיעה ועד לעצירתו המוחלטת. נטען כי מעיון בסקיצה שנערכה על ידי הבוחן המשטרתי במקום התאונה ובתרשים התאונה עולה כי הרכב עבר לאחר הפגיעה מרחק של 3.2 מ' עד שנעצר. נטען כי אם הרכב עבר רק 3.2 מ' מרגע הפגיעה, מהירותו ברגע הפגיעה הייתה בהכרח נמוכה משמעותית מ- 35 קמ"ש. נטען כי מששגה בימ"ש קמא בקביעת מהירות הרכב, נשמטת הקרקע מפני קביעתו הסופית לפיה התאונה הייתה נמנעת.

עוד נטען כי יש לקבוע זמן תגובה בהתחשב בפקטור ההפתעה וכי בימ"ש קמא שגה בקובעו כי לצורך השחזור יש לקבוע זמן תגובה של 1.05 שניות ולא 1.5 שניות כבקשת ההגנה. נטען כי בימ"ש קמא נקט בסטנדרט זהירות המחמיר יתר על המידה עם המערער בפרט ועם ציבור הנהגים בכלל כאשר קבע כי המערער לא זכאי לפקטור של זמן תגובה בהפתעה לצורך שחזור התאונה וקביעה האם התרשל.

באשר להסתמכות בימ"ש קמא על עדותו של המערער ועדויות נוספות לצורך קביעת ממצאים כמותיים נטען כי שגה בימ"ש קמא בכך שקבע ממצאים מספריים על סמך עדויותיהם של המערער ושל עד הראייה לתאונה, בניגוד לדעתם של המומחים מטעם שני הצדדים. נטען כי חלק מקביעותיו העובדתיות של בימ"ש קמא מבוססות לא על ממצאים של המומחים אלא על עדויות המערער ועד הראייה, מר דיטון. לטענת המערער יש להתייחס בזהירות לעדויות בדבר נתונים כמו מהירות הרכב או זמן תגובת הנהג וליתן להן משקל נמוך, אם בכלל. נטען כי המערער העיד שנסע במהירות 35 – 40 קמ"ש אך מדובר בעדות סברה שכן המערער לא הסתכל על מד המהירות וגם אם היה מסתכל אין לדעת עד כמה מד המהירות של רכבו היה מדויק. נטען כי מדובר בהערכה של המערער וכך גם לגבי עד הראיה. נטען כי לעניין מהירות נסיעת הרכב, ובהעדר ממצאים מדעים שהיו מאפשרים לקבוע או להעריך את המהירות באופן מדעי ומקצועי, כגון סימני בלימה, אין להסתמך על עדויות שהינן בלתי מדויקות. נטען כי הקביעה צריכה להיות ערכית-נורמטיבית ויש לבחור באפשרות המיטיבה עם המערער. עוד נטען כי בענייננו, בהעדר כל סיבה להניח שמהירות הרכב הייתה נמוכה ממהירות המרבית המותרת באותו מקום – 50 קמ"ש – יש לקבוע כי לצורך שחזור התאונה הייתה זו מהירות רכבו של המערער בעת שהבחין במנוח לראשונה.

עוד נטען כי נתון נוסף שקבע בימ"ש קמא בהסתמך על עדותו של המערער היה זמן תגובה. המערער טוען כי אין כל משמעות לשימוש במילים "שנייה" או "שבריר שנייה" לצורך שחזור התאונה. הדבר היחיד שניתן ללמוד מדברים אלה שמדובר בפרק זמן קצר ביותר בעיני המעיד.

המערער טוען עוד כי לא הוכח ברמת הוודאות הנדרשת קשר סיבתי עובדתי בין התאונה לבין מות המנוח. נטען כי לא הוגשה לבימ"ש קמא כל חוו"ד משפטית המצביעה על הסיבות למותו של המנוח. המסמכים שהוגשו ומהם ניתן היה ללמוד על סיבת המוות היו מסמכי אשפוז של המנוח ו"הודעת פטירה". נטען כי מסמכים אלה אינם תחליף לחוות דעת. נטען כי דיני הראיות אינם מכירים בדרך הוכחת עניין מובהק שבמדע, כגון סיבת מותו של אדם, שלא באמצעות חוו"ד מומחה. נטען כי הודעת הפטירה אינה משמשת תחליף לבדיקת פתולוג וחוו"ד לאחר נתיחה. עוד נטען כי הגשת מסמך ללא חקירתו הנגדית של עורכו אינה מלמדת על הסכמה לתוכנו של המסמך אלא על העדר שאלות לעורכו ואל לו לבית המשפט להתעלם מהתכלית שלשמה נערך המסמך. נטען כי קיים הבדל בין הודעת פטירה או סיכום אשפוז לבין חוו"ד פתולוגית בדבר סיבת מוות ומקום בו עסקינן בדיני נפשות היה על בימ"ש קמא לא להסתפק בטפסים שהוגשו אלא לזקוף לחובת המאשימה את המחדל החקירתי הבסיסי – אי עריכת חוו"ד פתולוגית. נטען כי היה בכוונת המשטרה לבצע נתיחה ומשפחת המנוח אף הסכימה לכך, אך מסיבות שלא הובררו עד תום הנתיחה לא בוצעה.

נטען כי בהתנהלות המאשימה נפלו מספר פגמים חמורים אשר פגעו בהגנת המערער ובימ"ש קמא שגה בקבעו כי לא היה במחדלים אלו כדי להשפיע על ההכרעה בדבר אשמת המערער בתאונה. בין היתר, לא הייתה מניעה לגבות מהמנוח עדות מפורטת על האירוע כאשר פונה לבית החולים בהכרה מלאה; למרות הסכמת משפחת המנוח הנתיחה לא בוצעה ומדובר במנוח בן 78.5 שסבל ממחלות שונות; כתב האישום הוגש כשנתיים וחצי לאחר התאונה למרות שהחקירה הסתיימה זמן קצר לאחר התאונה, כאשר בזמן שחלף מאז התאונה אמו של המערער, אשר ישבה ברכב לצידו, נפטרה; חוסר מקצועיותו של הבוחן המשטרתי אשר שגה בהצבת נתונים מספריים בנוסחאות ואפילו הגיע למסקנות שונות כאשר ניסה לבצע שחזורים לפי זמן ולפי מרחק, למרות שהציב את אותם נתונים והניח אותן הנחות בדיוק.

המערער מבקש לזכותו מהמיוחס לו בכתב האישום ולו מחמת הספק.

באשר לגזר הדין נטען כי בימ"ש קמא החמיר עם המערער מעבר לנדרש, למרות שקבע כי רשלנות המערער הייתה נמוכה והתנהגות המנוח תרמה תרומה ממשית להתרחשות התאונה. נטען כי בקביעת המחוקק עונש מינימום של שלוש שנות פסילה בגין תאונת דרכים קטלנית, הביע המחוקק דעתו כי בנסיבות של רשלנות נמוכה, בהעדר עבר פלילי או תעבורתי מכביד או שיקולים אחרים לחומרה, לא היה מקום לגזור עונש העולה משמעותית על עונש המינימום. כן נטען כי היה מקום ליתן משקל גבוה יותר לחלוף הזמן המשמעותי מאז האירוע כאשר במהלך כל אותו זמן המערער המשיך לנהוג בלי שסיכן את הסובבים אותו. נטען כי המערער זקוק לרישיון הנהיגה למען עבודתו והוא היחיד במשפחתו שמחזיק ברישיון נהיגה. נטען כי היה על בימ"ש קמא לייחס משקל רב יותר לנסיבות האישיות המיוחדות של המערער כפי שפורטו בתסקיר שירות המבחן.

טענות המשיבה:

המשיבה טוענת כי יש לדחות את הערעור. נטען כי בימ"ש קמא עשה עבודה יסודית ומקיפה תוך שבחן את כל הראיות לעומק. נטען כי הכרעת הדין מבוססת ומנומקת היטב ואין מקום להתערב בה. נטען כי בימ"ש קמא השתמש בנתונים מיטיבים מאוד לטובת המערער, אפילו בצורה מוגזמת, על מנת לקבוע בוודאות שהייתה תאונה נמנעת וקיימת רשלנות מצד המערער. נטען כי המערער אמר שנסע במהירות 35 קמ"ש ולכל היותר 40 קמ"ש. כמו כן, עד הראיה, שעדותו תומכת בגרסת המערער, העריך את מהירות הרכב ב- 40 קמ"ש. לכן גם הבוחן וגם המומחה מטעם ההגנה השתמשו במהירות של 45 קמ"ש. נטען כי בימ"ש קמא היטיב עם המערער כאשר השתמש במהירות של 45 קמ"ש ולא היה מקום להשתמש במהירות של 50 קמ"ש כפי שמבקש ב"כ המערער.

גם באשר לזמן התגובה שקבע בימ"ש קמא טוענת המשיבה כי אין מקום להתערב שכן בימ"ש קמא בחן את הנסיבות וקבע שאין מקום להשתמש בזמן תגובה של הפתעה. נטען כי המערער העיד שהוא גר באזור ומודע לכך שאנשים עוברים שם וחוצים בפתח הזה בגדר למרות שאין מעבר חציה. המערער נשאל מדוע הופתע והשיב "לא ראיתי אותו".

באשר לטענת ב"כ המערער כי לא ניתן לקבוע ממצאים כמותיים בהתאם להערכות של המערער ושל העד נטען כי גם בעניין זה בימ"ש קמא בא לקראת המערער וקבע מהירות גבוהה מזו שהעידו עליה המערער והעד.

בנוגע לקשר הסיבתי בין התאונה ובין המוות של המנוח נטען כי בימ"ש קמא התייחס למצבו של המנוח טרם התאונה ולזה שהוא היה אדם שתפקד באופן תקין. נטען כי בימ"ש קמא קבע בצדק שאם ההגנה הייתה חולקת על המסמכים הרפואיים בהם נרשם שאחת מסיבות המוות היא טראומה חריפה בעקבות תאונת דרכים, היה מתבקש לחקור את הרופאים, אך נתונים אלה לא הובאו בפני המומחים ולא הוטחו בהם ולכן אין מקום עכשיו להתחיל להעלות השערות שאולי המנוח נפטר מסיבה אחרת. כן נטען כי לא הובאה כל חוו"ד מטעם ההגנה להוכחת סיבת מוות שאינה קשורה לתאונה.

נטען כי בימ"ש קמא השתכנע כי מדובר בתאונה שנגרמה ברשלנות המערער, למרות שבא לקראת המערער בחישובים שערך, הן לעניין מהירות הנסיעה של הרכב והן לעניין מהירות החצייה של המנוח. נטען כי נקבעה מהירות חצייה גבוהה יחסית לאדם שהוא קרוב לגיל 80, לא הכי בריא ונשא מטען של כ-3 ק"ג לפי גרסת המערער. עוד נטען שלפי התרשים אופן החצייה הוא אלכסוני ולא בקו ישר, אך ההנחה הייתה, לטובת המערער, שהחצייה הייתה בקו ישר.

כן נטען שבימ"ש קמא לא התחשב באפשרות שהמערער יכול היה להבחין במנוח עוד לפני שיצא מבין המכוניות, שכן מדובר במנוח שהיה גבוה וחנו שם רכבים פרטיים. למרות זאת יצאו מהנחה שהמערער לא ראה את המנוח לפני כן ועדיין בימ"ש קמא מצא שהתאונה הייתה נמנעת.

המשיבה טוענת גם שבימ"ש קמא לא ייחס חשיבות מספיק גבוהה לגרסתו הראשונית של המערער במשטרה לפיה עד לפגיעה הוא לא הבחין כלל בהולך הרגל. נטען כי זה מצביע על רשלנותו שכן המנוח חצה 6 מטרים לאורך הכביש והמערער לא ראה אותו כלל. כן נטען כי המערער עצמו העיד בחקירתו הנגדית כי לא היה נהג זהיר וכי היה צריך לראות לפני ולמנוע את התאונה.

נטען כי אם היה המערער מסתכל על הכביש היה רואה את המנוח בזמן והיה בולם ומונע את התאונה. נטען כי למרות שהמערער לא נסע במהירות מופרזת הייתה רשלנות.

באשר לעונש נטען כי בימ"ש קמא לא הטיל עונש מאסר בפועל למרות שהתאונה עלתה בחיי אדם. בימ"ש קמא התחשב בזה שאין מדובר ברף גבוה של רשלנות וברשלנות התורמת של המנוח שהתרשל בזה שהתפרץ לכביש. נטען כי העונש ראוי ואין להתערב בו וגם ברכיב הפסילה בימ"ש קמא לא החמיר עם המערער ואין מקום להתערבות.

דיון:

אציע לחברי לקבוע כי בנסיבות המקרה יש לקבל את הערעור ולזכות את המערער מעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית וזאת מחמת הספק. יצוין כי הכרעת דינו של בימ"ש קמא הייתה מפורטת ומנומקת היטב ואף באה לטובתו של המערער בנתונים מסוימים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא, אך למרות זאת סבורני כי בנסיבות העניין, על בסיס הנתונים כפי שנקבעו ע"י בית משפט קמא, לא ניתן לבסס הרשעה מעבר לספק סביר.

בימ"ש קמא קבע בהכרעת דינו כי אין מחלוקת לגבי העובדה שהמנוח חצה את הכביש בריצה שוטפת שלא במעבר חצייה. כן נקבע כי אין מחלוקת שהמערער היה יכול להבחין במנוח מרגע שיצא מקו המכוניות החונות בצד ימין ועד לרגע הפגיעה (מרחק של 6 מטרים).

נקבע כי העובדות והממצאים השנויים במחלוקת הם מהירות נסיעת רכב המערער; מהירות ריצת הולך הרגל; זמן התגובה בו יש לעשות שימוש במקרה זה, כאשר לטענת המערער מדובר בזמן תגובה מורכב של 1.5 ש' ולטענת המשיבה מדובר בזמן תגובה פשוט של 1.05 ש'; האם המערער יכול היה למנוע את התאונה; שאלת אשמו של המערער; וסיבת מותו של המנוח – האם קיים קשר סיבתי בין התאונה למותו.

כאמור, באשר לקביעת מהירות נסיעת רכב המערער התחשב בימ"ש קמא בגרסת המערער כי נסע במהירות של כ-35 קמ"ש ולא יותר מ- 40 קמ"ש, בגרסת עד הראייה שטען שלהערכתו המערער נסע במהירות בסביבות 40 קמ"ש, וגרסת בוחני התנועה כי לאור הנזק בשמשה הקדמית של הרכב יש לקבוע מהירות גבוהה יותר, בין 40 ל-50 קמ"ש. בהתחשב בכל אלו קבע בימ"ש קמא כי מהירות רכב המערער בטרם החל לבלום הייתה 45 קמ"ש. בימ"ש קמא לא קיבל את גרסת העד המומחה מטעם ההגנה לפיה לא ניתן לחשב את מהירות הנסיעה על פי הנזקים שנגרמו לשמשה מהטעם שדרך חישוב זו טובה רק במקרה של פגיעה חזיתית בעוד שהולך הרגל נפגע במקרה זה מדופן הרכב ולא מחזיתו. בימ"ש קמא קבע כי מהראיות שהוצגו לפניו עולה כי המנוח נפגע תחילה מהחזית הקדמית ימנית של רכב המערער וכי כך גם העיד עד הראייה היחיד, מר דיטון.

למרות שבימ"ש קמא קבע כי עד הראיה עשה עליו רושם אמין וכי בדעתו להסתמך על עדותו, לא התייחס בימ"ש קמא לכך שהעד העיד שהמנוח נפגע תחילה מחלקו הקדמי הימני של הרכב ורק אחר כך הועף על השמשה ובמיוחד לא פירט בימ"ש קמא כיצד דברים אלה מתיישבים עם קביעת מהירות הרכב על פי הנזקים שנגרמו לשמשה כאשר המומחה מטעם ההגנה טען שלא ניתן לחשב את מהירות הנסיעה על פי נזקים אלה כאשר לא מדובר בפגיעה חזיתית.

עד הראיה נשאל בחקירה נגדית על ידי ב"כ המערער: "ראית שאדם נכנס בכנף של האוטו ולא בחזית". העד השיב: "נכון. אם זה החזית, אז בפינה" (עמ' 36 לפרוטוקול בימ"ש קמא. ההדגשה שלי – ר.ש.). לא ניתן להסיק מכך באופן חד משמעי שהמנוח פגע בחזית הרכב והעד אישר למעשה כי המנוח פגע בכנף של האוטו ולא בחזית. גם אם המסקנה מעדותו של עד הראיה היא כי המנוח פגע בחלק הימני של חזית הרכב, הפגיעה של הרכב במנוח באמצעות החזית הקדמית הימנית של הרכב תחילה בוודאי צריכה להשפיע על זווית ואופן הפגיעה בשמשה ועל הנזקים הנגרמים לשמשה שכן אין מדובר בפגיעה חזיתית רגילה.

כמו כן, עד הראייה לא היה בטוח איזה חלק גוף של המנוח פגע בשמשה וטען שהיה זה "אולי כתף או אולי גם הראש, לא יודע. לא זוכר. אולי כתף" (עמ' 36 לפרוטוקול בימ"ש קמא). לכן לא ניתן לקבוע כי הוכח מעבר לספק סביר שהרכב פגע במנוח בפגיעה חזיתית וכי ראשו של המנוח הוטח בשמשה, זאת כאשר המערער טען שהמנוח פגע בחלק הימני של הרכב וככל הנראה ידו של המנוח או המטען שבו אחז פגעו בשמשת הרכב, וכאשר עד הראיה אישר שהמנוח פגע בכנף של האוטו וככל הנראה אולי הכתף של המנוח היא זו שפגעה בשמשה.

על כן, אינני סבור כי ניתן היה לקבוע על פי הנזקים שנגרמו לשמשה שמהירות הרכב הייתה 45 קמ"ש דווקא ולא 50 קמ"ש. כן אינני סבור כי ניתן להסתמך בקביעת נתון זה על עדותו של המערער או של עד הראייה ואף בימ"ש קמא ציין כי גרסאותיהם לעניין המהירות הינן בגדר הערכה בלבד. המערער העיד כי לא הסתכל במד המהירות והמהירות שבה נקב הייתה הערכה בלבד. כך גם עדותו של עד הראייה לגבי מהירות הרכב הייתה הערכה בלבד וכמובן שלא הייתה לו אפשרות לדעת אם המערער נסע במהירות של 40 קמ"ש, 45 קמ"ש או 50 קמ"ש.

מהאמור לעיל עולה כי מהירות הרכב נקבעה באמצעות הערכה ולא הוכחה מעבר לספק סביר, מה גם שלא ניתן נימוק מספיק מדוע אין לקבל את חוות דעתו של המומחה מטעם ההגנה שלפיה לא ניתן בנסיבות המקרה להעריך את מהירות הרכב על פי הנזקים שנגרמו לשמשה. בימ"ש קמא קבע כי לא ניתן לקבל את גרסת ההגנה בסיכומיה למהירות של 50 קמ"ש מהטעם שהנזק מצוי במרכז השמשה ולא בחלקה העליון, זאת כאשר הפגיעה לא הייתה פגיעה חזיתית ברורה, אלא באמצעות החלק הימני של הרכב, וכאשר לא הוכח מעבר לספק סביר איזה איבר של המנוח פגע בשמשה. על כן, סבורני כי הנתון שנקבע לגבי מהירות הרכב הינו נתון שנקבע על ידי הערכה ובהתחשב בכך שקביעת מהירות של 50 קמ"ש גבוהה באופן משמעותי מגרסת המערער ועד הראייה, כאשר בימ"ש קמא ציין כי גרסאותיהם מבוססות על הערכה בלבד. סבורני כי בנסיבות אלה היה מקום לקבוע את הנתון המיטיב עם המערער, דהיינו, שמהירות הרכב בטרם ראה המערער את המנוח והחל לבלום הייתה 50 קמ"ש.

גם באשר למהירות החצייה של המנוח הנתון שלפיו נערך החישוב נקבע על פי הערכה. חוזר ההדרכה שמדריך את בוחני התנועה ואשר קובע קצבי הליכה להולכי רגל במצבים שונים קובע לגבי קשישים מעל גיל 70 בקצב חצייה של ריצה שוטפת קצב חצייה של 1.8 ועד 2.5 מטרים לשנייה. קצין הבוחנים הסביר שלאור גילו של המנוח, אשר היה בין 8 ל-9 שנים מעל לגיל 70 ולאור העובדה שנהוג לקחת ממוצע בין התחום התחתון לעליון, נקבע קצב הליכה של 2 מטרים לשנייה לגבי המנוח. קצין הבוחנים אישר כי באופן תיאורטי ייתכן שהולך הרגל חצה במהירות של 2.5 מטרים לשנייה וזאת בהתחשב במצב בריאותו שלא נבדק במקרה זה. קצין הבוחנים טען שאנשים מבוגרים יותר הולכים יותר לאט, אך במידה שהבוחן שערך את החישוב היה ממקם את הולך הרגל בקצב חצייה של 2.15 מטרים לשנייה זה היה יותר מדויק. קצין הבוחנים ציין שזה מה שרוב הבוחנים עושים. לוקחים את הממוצע בהנחה שאין משהו מיוחד.

עד הראייה העיד כי יחסית לגילו של המנוח ריצתו הייתה די מהירה. גם המערער העיד בהודעתו הראשונה במשטרה כי המנוח רץ מהר, טס, ממש בשניות. מומחה ההגנה קבע שהיה על הבוחן לקבוע מהירות חצייה של 2.5 מטרים לשנייה, זאת לאור העדויות בתיק המלמדות על כך שהולך הרגל חצה את הכביש בריצה מהירה ושוטפת. כאשר נשאל האם יש להתחשב בגילו של המנוח ובמטען שנשא בחישוב המהירות השיב המומחה מטעם ההגנה כי מהנתונים שמופיעים בתיק מדובר באדם בריא, ספורטיבי ואף אחד לא יודע שום דבר אחר ו/או שקל את הירקות שנשא. המומחה טען שיש טווח ערכים שכולם סבירים באותה מידה וכשזה כך לוקחים את הערך הנוח לנאשם.

בימ"ש קמא קבע את מהירות הריצה של המנוח בהתאם לחוזר המשטרתי שמדריך את בוחני התנועה ובהתאם להנחה שהמנוח חצה את הכביש בריצה שוטפת וכן בהתאם להנחה שהמנוח נשא מטען שתכולתו לא נבדקה ולא נשקלה. בימ"ש קמא ציין כי המנוח ואמו של המערער לא נחקרו למרות שיש להניח שהיו יכולים להעיד בהקשר זה וכך גם לא בוצעה כל פעולה לאיתור התיק ובדיקת תכולתו. בימ"ש קמא התייחס לכך שהמנוח סבל ממספר בעיות רפואיות משמעותיות כגון מחלת לב, יתר לחץ דם, סכרת ואי ספיקת כליות כרונית ולכך שלא הוגשו כל ראיות המלמדות על הגבלות בתנועה או בעיות רפואיות אחרות שהיו יכולות להשפיע על מהירות ריצתו של המנוח. בימ"ש קמא ציין כי הבוחן לא הביא את מצבו הרפואי של המנוח במסגרת שיקוליו לקביעת מהירות הולך הרגל וקבע כי הבוחן עשה זאת בצדק. בסופו של דבר קבע בימ"ש קמא, גם בהסתמך על עדותו של עד הראייה על ריצה די מהירה, כי יש לקבוע שמדובר במהירות ריצה המצויה בגבול העליון של המתחם ולכן יש לקבוע את המהירות על 2.5 מטר בשנייה. כאמור, גם נתון זה נקבע באופן המיטיב עם המערער, אך על בסיס הערכה, שכן בימ"ש קמא לא שלל את הטענה לפיה אדם בן 79 מסוגל לרוץ במהירות של 2.5 מ/ש, המהווה את הגבול העליון במתחם המהירויות שנקבעו ביחס לריצה שוטפת של הולכי רגל מעל גיל 70. כן לא שלל בימ"ש קמא כי אנשים מעל גיל 70 מסוגלים לרוץ במהירות הגבוהה מ- 2.5 מ/ש. בימ"ש קמא ציין אף כי החוזר המשטרתי אינו קובע כיצד יש להתייחס להפרשי הגילאים מעל גיל 70 לצורך קביעת מהירות החצייה.

כאמור, בימ"ש קמא אכן קבע את נתון מהירות הריצה של המנוח בצורה המיטיבה עם המערער אך לא ניתן לקבוע מעבר לספק סביר כי מהירות הריצה של המנוח לא הייתה גבוהה יותר מ- 2.5 מטרים בשנייה, זאת כאשר הן המערער והן עד הראייה העידו כי המנוח רץ די מהר יחסית לגילו, כי הוא הופיע לפתע בריצה מהירה. לאור מחדלי החקירה המשמעותיים בעניין זה, מאחר שהמנוח לא נחקר למרות שהיה בהכרה מלאה לאחר התאונה ולמשך מספר ימים, עד שהתדרדר מצבו, ואף לא נבדקו תכולת ומשקל המטען שנשא.

בכל הנוגע ל"זמן התגובה" שנקבע על ידי בימ"ש קמא מדובר בנתון שנקבע על ידי בימ"ש קמא בהתבסס על עמדת בוחני המשטרה ועל עדותו של המערער כי הוא מכיר את המקום. בימ"ש קמא קבע את זמן התגובה כ- 1.05 ש' ונימק זאת בכך שהמערער העיד בבימ"ש קמא כי הוא הכיר את המקום היטב והיה מודע לקיומו של הפתח בגדר דרכו עברו הולכי רגל ובעבר אף ראה במו עיניו הולכי רגל חוצים את הכביש באותו המקום בו פגע במנוח. על כן, נקבע כי אין מדובר באירוע מפתיע מבחינת המערער ולכן אין מקום לעשות שימוש בזמן תגובה של "הפתעה".

סבורני כי יש לקבל את טענת המערער כי בימ"ש קמא נקט בעניין זה בסטנדרט זהירות מחמיר עם המערער בפרט ועם ציבור הנהגים בכלל כאשר קבע כי המערער לא זכאי לפקטור של זמן תגובה בהפתעה לצורך שחזור התאונה ולצורך הקביעה האם התרשל המערער. מדובר במקרה שבו המנוח התפרץ לכביש בריצה די מהירה, מבין מכוניות חונות, במקום בו אין מעבר חציה ואף קיימת גדר שאמורה למנוע מהולכי הרגל להתפרץ לכביש. למרות שהמערער היה מודע לקיומו של הפתח בגדר סבורני כי היה מקום לקבוע שהמערער הופתע מהתפרצותו של המנוח בריצה "די מהירה" כפי שהגדיר אותה עד הראייה היחיד. אמנם הלכה היא כי נהג סביר צריך לצפות גם התנהגות רשלנית של הולך הרגל. עם זאת, אין דורשים מנהג סביר לחזות מראש רשלנות רבתי מצד נהג אחר או, לענייננו, מצד משתמש אחר בדרך (ראו: ע"פ 737/81 ג'אבר נ' מדינת ישראל, פ"ד ל"ו(1) 604 (1982)). על כן, סבורני כי אמנם המערער היה יכול לצפות, לאור היכרותו את המקום ואת הפרצה בגדר כי הולכי רגל יחצו את הכביש במקום, למרות העדרו של מעבר חציה, אך המערער לא היה יכול לצפות כי המנוח יתפרץ בריצה מהירה לכביש. לכן היה מקום לקבוע זמן תגובה של 1.5 שניות הכולל את פקטור ההפתעה ולא זמן תגובה של 1.05 שניות כפי שנקבע.

הפרמטרים המפורטים לעיל, בהם עשה בימ"ש קמא שימוש כאשר קבע כי התאונה הייתה נמנעת אילו המערער לא התרשל וראה את המנוח בשלב מוקדם יותר של חציית הכביש, הינם תולדה של הערכה ולא ניתן לומר עליהם כי מדובר בממצאים בדוקים ומדויקים.

עד הראיה היחיד לאירוע העיד שהמנוח "פתאום משום מקום הוא החל לרוץ, מהמדרכה או איפה שירד לכביש, והוא החל לרוץ" (עמ' 35 לפרוטוקול בימ"ש קמא). לטענה לפיה מדובר בריצה מהירה השיב "יחסית לגילו, כן. יחסית להיותו מבוגר, זה היה לא איטי. זה היה די מהיר" (עמ' 36 לפרוטוקול בימ"ש קמא). כן ציין כי "הוא נתן ריצה שהייתה בינונית ומעלה, די מהר הוא רץ" (עמ' 37 לפרוטוקול בימ"ש קמא). העד אף טען כי "אחרי שראיתי את הריצה של הבן אדם, אני חשבתי שלנהג אין כל סיכוי למנוע את התאונה הזו" (עמ' 36 לפרוטוקול בימ"ש קמא).

גם המערער העיד כבר בהודעתו הראשונה במשטרה כי המנוח "רץ מהר אני לא יודע מאיפה הוא לקח כוח הוא מבוגר גבוה" (ת/13) ובבימ"ש קמא העיד המערער "ראיתי שרץ, טס בן אדם, ממש בשניות. לא יודע איך זה קרה. לא ראיתי אותו לפני כן. ראיתי אותו ממש בשנייה האחרונה. בלמתי" (עמ' 40 לפרוטוקול בימ"ש קמא). באשר למהירות נסיעתו טען המערער בעדותו בבימ"ש קמא כי לא הסתכל על מד המהירות, אך נסע בהילוך שלישי והעריך כי לא עבר את מהירות ה-40 קמ"ש (עמ' 40 ועמ' 42 – 43 לפרוטוקול בימ"ש קמא). אך כאמור, מדובר בהערכה בלבד משום שהמערער העיד כי לא הסתכל על מד המהירות ונסע במהירות המותרת. באשר להפתעה מריצתו של המנוח אל הכביש טען המערער כי היה מופתע. למרות שאישר כי הוא מכיר את המקום וכן מכיר את הפרצה בגדר הוא טען שהיה מופתע מאחר שלא חשב שמישהו יעבור שם כאשר אין בסמוך רמזור או מעבר חציה. גם עד הראיה העיד, כאמור, כי המנוח רץ פתאום לכביש משום מקום ואחרי שראה את ריצתו הוא חשב שלנהג אין שום סיכוי למנוע את התאונה.

כמפורט לעיל, לאור עדויות אלה, סבורני כי הנתונים שנקבעו על ידי בימ"ש קמא לגבי מהירות הריצה של המנוח, מהירות הנסיעה של הרכב וזמן התגובה, שנקבע לגביו שאינו צריך לכלול את רכיב ההפתעה, הינם נתונים שנקבעו על פי הערכה וקיים ספק בנוגע למידת דיוקם. לא ניתן לקבוע בוודאות כי המנוח הלך בקצב של 2.5 מ/ש כאשר גם בימ"ש קמא ציין כי אין לפסול את הטענה שאדם בן 78 – 79 מסוגל לרוץ גם בקצב מהיר יותר וכאשר עד הראיה והמערער העידו כי המנוח פרץ לכביש בריצה די מהירה. כן לא ניתן לקבוע בנסיבות אלו כי המערער לא היה צריך להיות מופתע, זאת מאחר שלמרות היכרותו של המערער עם המקום ועם הפרצה בגדר מדובר במנוח שפרץ לכביש בריצה די מהירה במקום בו אין מעבר חציה. כך לגבי מהירות נסיעתו של הרכב, למרות שבימ"ש קמא היטיב עם המערער בקביעת נתון זה, עדיין אין מדובר בנתון מדויק שכן המערער עצמו לא הסתכל במד המהירות וגם עד הראיה מסר הערכה בלבד.

לכך יש להוסיף את מחדלי החקירה שאף בימ"ש קמא ציין לגביהם כי בחקירת התיק נפלו מחדלי חקירה של ממש ובפרט לא ננקטו פעולות חקירה שהיה על השוטרים לבצען. אמו של המערער, אשר ישבה לידו בכיסא הנוסע בזמן התאונה, לא נחקרה, זאת למרות שמהראיות עולה שהבחינה במנוח ואף הזהירה את המערער. בימ"ש קמא ציין כי למרבה הצער היא נפטרה ולא יכלה להעיד במשפט ואין בחומר הראיות כל הסבר להימנעות המשטרה מחקירתה. כך גם לא נחקר המנוח עצמו אשר היה בהכרה מלאה לאחר התאונה וניתן היה לתקשר עימו בטרם התדרדר מצבו הרפואי מספר ימים לאחר התאונה. הבוחן לא ידע להסביר מדוע המנוח לא נחקר. בנוסף לא נעשה כל מאמץ לאתר את התיק אותו נשא המנוח בזמן התאונה ולא נבדקו תכולתו ומשקלו. אמנם בימ"ש קמא קבע כי למרות שמדובר במחדלי חקירה משמעותיים, הפגיעה בהגנת המערער הינה מצומצמת ביותר אם בכלל ונוגעת בעיקר לשאלות הקשורות במהירות נסיעת רכב המערער ומהירות ריצת המנוח. עם זאת, ומאחר ומדובר בנתונים על בסיסם מושתת ההרשעה, יש במחדלים אלו כדי לפגוע בהגנת המערער וכי היה לכל הפחות בעדותו של המנוח, לו היה נחקר, כדי לשפוך אור על מספר נתונים שהינם משמעותיים לשם הקביעה האם התרשל המערער.

סיכום:

לאור המפורט לעיל, מאחר שהנתונים שעליהם התבסס בימ"ש קמא לשם הקביעה כי התאונה הייתה נמנעת מבחינתו של המערער הינם נתונים שנקבעו על פי הערכה, ומאחר ששינוי קטן בנתונים אלה, כגון שינוי במהירות ריצתו של המנוח ושינוי בזמן התגובה שנקבע, משפיע על התוצאה הסופית ועל הקביעה כי התאונה הייתה נמנעת, סבורני כי לא ניתן להשתית הרשעה בפלילים בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית על נתונים אלה בנסיבות המקרה.

סבור אני כי במקרה שבפנינו יש להחיל על העובדות, כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, את הדברים שנאמרו ברע"פ 1007/05 מדינת ישראל נ' בוחבוט (1.9.08):

"במישור הפלילי, יש להחמיר בקביעת רמת הזהירות הנדרשת, כמו גם במידת הסטייה ממנה, ביחס למקובל בעוולת הרשלנות במישור האזרחי. מערכת השיקולים, האינטרסים והערכים שיש לשקלל לצורך קביעת רמת הזהירות והפרתה אינם חופפים לחלוטין בשני המישורים. [...] עניינה של הרשלנות האזרחית בהטבת נזקו של הניזוק בידי המזיק. עניינה של הרשלנות הפלילית ביחס שבין הנאשם לבין החברה, והצורך להגן על בטחון הציבור מפניו. אף שמושגי יסוד מדין הרשלנות האזרחי מנחים לצורך קביעת היקף החובה והסטייה ממנה במישור הפלילי, הערכים המוגנים בשני המישורים אינם זהים, ושוני זה מתבטא באי החפיפה הקיימת ביסודות הנדרשים לצורך גיבוש העוולה לעומת יסודות העבירה הפלילית, כמו גם בשוני ברמת ההוכחה ובנטלי ההוכחה, ובהבדלים הקיימים בכללי הפרשנות החלים עליהם. [...] השוני העיקרי, בין רמת הזהירות הגבוהה הנדרשת בתחום הפלילי ביחס לזו הנדרשת במישור האזרחי קשור במידת הסטיגמה המוסרית הנילווית להרשעת אדם בפלילים, שאינה אפיינית למישור האזרחי. [...ובהמשך הדברים...] לטעם זה נילווית גם ההכרה כי עבירות הרשלנות בפלילים הן חריג לכלל לפיו הרשעת אדם בפלילים מחייבת קיומה של מחשבה פלילית, הנעדרת במצב של רשלנות. אופייה של הרשלנות כחריג לאחריות בפלילים, וחולשת היסוד הנפשי האופיינית לעבירה זו מחייבים כי היא תתבסס על יסוד מוצק בתחום העובדתי-אובייקטיבי (פרופ' מ' קרמניצר "על הרשלנות בפלילים: יסוד נפשי, יסוד עובדתי, או שניהם גם יחד" משפטים כד, 71, 84, 89). על הויכוח בספרות המשפטית בדבר עצם ההצדקה לקיומה של עבירת רשלנות כנורמה פלילית ראו: Smith & Hogan, Criminal Law , 10 th ed. (2002) p.112; La Fave , p.369 §5.4(a); D.Stuart, Canadian Criminal Law , 4 th ed. (2001), p.247 ). יש להיות ערים לשיקולים אלה בהטלת אשם פלילי של גרם מוות ברשלנות במקרה הנדון לפנינו." [שם, פסקה 10 לפסק דינה של כב' השופטת פרוקצ'ה; ראו עוד לעניין זה רע"פ 4348/08 אפריים מאיר נ' מדינת ישראל , (טרם פורסם, 8.7.10) ].

אני קובע כי בנסיבות שבפנינו, כפי שהובאו בפני בית משפט קמא, לא ניתן לסמוך על הנתונים שנקבעו לגבי מהירות נסיעת הרכב, ובעיקר לגבי מהירות ריצתו של המנוח וזמן התגובה, במידת הביטחון הדרושה להרשעה בפלילים. בנסיבות אלו סבור אני כי "יש לשמור על המימד האנושי בהחלת הנורמה הפלילית, כפי שהיא מסתברת ביחס לאדם ממוצע שומר חוק, להבדיל מיחיד-סגולה." [ כדברי השופטת פרוקצ'ה בפס"ד בוחבוט הנ"ל, פסקה 11 לפסק דינה. ראו גם דברים שכתבתי בהקשר זה בע"פ (חי') 10710-01-11 ראמי חאזן נ' מדינת ישראל (17.7.2011) ].

מהטעמים שפורטו, ואם תישמע דעתי, נבטל את הרשעתו של המערער בעבירה של גרימת מוות בנהיגה רשלנית ונורה לזכותו מהאישום שיוחס לו, ולו מחמת הספק.

בשים לב לתוצאה אליה הגעתי מתייתר הצורך להכריע בטענות בעניין הקשר הסיבתי שבין התאונה למותו של המנוח.

השופט א' אליקים:

אני מסכים לחוות דעתו של חברי סגן הנשיא, השופט רון שפירא.

מסקנותיו של בית משפט קמא שערך ניתוח מקיף ומפורט מתבססות על נוסחות מתמטיות ובהן נתון וודאי אחד שנמדד בזירת האירוע, מרחק הליכתו של המנוח-6 מטר. כל 3 הנתונים האחרים, מהירות הליכתו/ריצתו של המנוח, מהירות נסיעת המערער וזמן תגובתו הם פרי הערכות או השערות סטטיסטיות, בנסיבות אלו איני סבור כי הוכחה אשמתו של המערער מעבר לספק סביר. וחשוב להדגיש כי מהירות נסיעתו המשוערת של המערער היא 45 קמ"ש כקביעת בית משפט קמא והעובדה שהמנוח רץ לכביש מבין מכוניות חונות ודרך פירצה בגדר.

השופטת ב' טאובר:

אני מסכימה.

הוחלט פה אחד לקבל את הערעור ולהורות על זיכוי המערער.

ניתן היום, ב' כסלו תשע"ה, 24 נובמבר 2014, במעמד הצדדים ובאי כוחם.