רקע:
1.זוהי תביעה לפיצוי בגין נזקי גוף שנגרמו לתובע מס' 1 (להלן: "התובע") כתוצאה מפגיעתו בתאונה שאירעה בתאריך 14/04/2004, בהיותו תלמיד בבית הספר הדמוקרטי כנף שביישוב אליעד ברמת הגולן (להלן: "בית הספר").
התובעת מס' 2 הינה אמו של התובע, והיא תובעת בתור מטיב נזקי הגוף שלו.
התובע, יליד 27/10/87, טען בתביעתו, כי בבוקר אותו יום, בהיותו בבית הספר, נתבקש על ידי מנהל בית-הספר, הנתבע מס' 1, (להלן: "המנהל"), לפנות מסגרות חלונות ישנים ממבנה שבתוך בית הספר, ע"י העמסת החלונות ברכב המנהל, הובלתם ליישוב הסמוך, מבוא חמה, ופינויים אל תוך מכולת אשפה. הפינוי מהרכב למכולה נעשה ע"י השלכת החלונות אל המכולה, שהייתה גבוהה יחסית; תוך כדי כך ניתקה חתיכת זכוכית מתוך אחת המסגרות ופגעה בשורש כף ידו הימנית של התובע.
2.התביעה (המתוקנת) הוגשה נגד המנהל, נגד בית-הספר (הנתבע 2), נגד הכשרת היישוב – חברה לביטוח (הנתבעת 3), כמי שביטחה את בית-הספר בביטוח אחריות, וכן נגד מועצה אזורית גולן (הנתבעת 4) (להלן: "המועצה").
הגנתם של ארבעת הנתבעים הוגשה כאחת, מכוח הכיסוי הביטוחי שהעניקה הנתבעת 3 לכל הנתבעים (ראה הצהרת ב"כ הנתבעים בעמ' 58, שורה 10, לפרוטוקול מיום 24/10/2013).
3.הנתבעים 1 ו-2 שלחו הודעת צד ג' נגד מדינת ישראל – משרד החינוך (להלן: "משרד החינוך"), בטענה, כי משרד החינוך היה המנהל של בית-הספר, ו/או מי שפיקח על צוות העובדים בבית-הספר, ו/או מי שהעסיק אותם, ומי שהעניק תקציבים לבית הספר.
4.באשר לחומרת הפגיעה, ייאמר בקצרה, כי התובע טען לנכות אורטופדית צמיתה בשיעור 30%, ולנכות פלסטית צמיתה בשיעור של 5% (חוות-דעת פרופ' שטהל מטעם התובע); ומנגד קבע ד"ר נמרוד רוזן – מומחה אורטופד, בחוות-דעתו שהוגשה מטעם הנתבעים, כי לתובע נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 10%, ועוד 5% נכות פלסטית צמיתה.
פרופ' יואל אנג'ל – מומחה אורטופד שמונה ע"י בית-המשפט, קבע בחוות-דעתו, כי לתובע נותרה נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 30%, ונכות פלסטית צמיתה בשיעור 5%.
הראיות:
5.מטעם התובע העידו: התובע בעצמו (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/2); אמו (תצהיר עדותה הראשית סומן ת/1); וח'– תלמיד שלמד בעת הרלוונטית יחד עם התובע, ומי שהיה עד ראיה לתאונה (תצהיר עדותו הראשית סומן ת/6).
מטעם הנתבעים העידו: מ.ג. – המנהל (תצהיר עדות הראשית סומן נ/16), ודני רוטשטיין – מנכ"ל המועצה (תצהיר עדותו הראשית סומן נ/20).
מטעם צד ג' העידה יעל ארמה אורן – המפקחת על בית-הספר מטעם משרד החינוך (תצהיר עדותה הראשית סומן נ/21).
6.התובע העיד בתצהירו, כי מדובר בבית-ספר ייחודי, אשר דוגל במדיניות חינוכית לא שגרתית, לפיה התלמידים בוחרים מה מעניין אותם ללמוד; וכחלק ממדיניות ושיטת הלימוד, התלמידים עוזרים בפעילויות שונות שקשורות לבית-הספר, כגון עבודות גינון.
בחקירתו הנגדית העיד, כי היה מקובל בבית-הספר שתלמידים עוזרים גם בעבודות תחזוקה, גינון, כיסוח דשא, ניקיון ופעולות שיפוץ פשוטות (עמ' 41, ש' 4 עד 11).
7.התובע העיד, כי בבוקר יום התאונה נתבקש, הוא ועוד מספר תלמידים שהיו איתו, ביניהם ח', ע"י המנהל, לעזור לו בפינוי מסגרות חלונות ישנים ממבנה בשטח בית-הספר (להלן: "המסגרות", או "המשקופים"), ע"י העמסתם על רכבו של המנהל, והובלתם למכולת אשפה. התובע ושני תלמידים נוספים, ח' וע', העמיסו את המסגרות ברכב המנהל, ונסעו יחד איתו אל מקום המכולה, שם נתבקשו לפרוק את המסגרות ולזרוק אותם אל תוך מכולת האשפה; תוך כדי פעולה זו, זכוכית ניתקה מאחת המסגרות ופגעה בידו הימנית של התובע.
8.זה המקום לציין, כי מדובר במכולה עם פתח עליון בלבד, גובה דפנותיה כ-2 מר', הדומה למעשה לארגז של משאית (ר' תמונת המכולה – ת/3). התובע העיד, כי התמונות צולמו ע"י אביו, כשהוא התלווה לאביו, וזאת לאחר שחרורו מאשפוז של 4 ימים לאחר התאונה. בתמונות ניתן לראות גם מסגרת של חלון, דוגמת אלה שפונו, וכן שברי זכוכית פזורים על האדמה. גם המנהל העיד, כי להערכתו גובה המכולה כ-2 מר' (עמ' 42, ש' 28).
9.התלמיד ח', מי שהיה עד ראיה לאירוע התאונה, מסר בתצהירו גרסה הזהה בעיקרה לגרסת התובע.
אמנם לתאונה הייתה עדת ראיה נוספת, היא ע', שלא זומנה ע"י מי מהצדדים להעיד.
טענת הנתבעים בסיכומיהם, כי הימנעות התובע מזימון ע' לעדות הינה תמוהה, ופועלת לחובתו, אינה מקובלת עליי.
התובע העיד בעצמו, וזימן את ח' כעד ראיה נוסף; מאידך הנתבעים הסתפקו בעדות המנהל כמי שהיה נוכח בעת האירוע. אמנם על התובע נטל ההוכחה, אך אין זה אומר שלצורך הוכחת תביעתו עליו לזמן כל עדי הראיה. כפי שיובהר בהמשך, די היה בראיות שהובאו ע"י התובע להוכיח גרסתו ברמה הנדרשת במשפט אזרחי.
אף הנתבעת אינה פטורה מהוכחת גרסתה, ובמיוחד כאשר המטוטלת נוטה לחובתה. עם זאת, הנתבעת הסתפקה בעדות היחידה של המנהל, כאשר גם לה הייתה האפשרות לזמן את ע' כעדה מטעמה.
10.הנתבעים טענו, כי התובע, כמו שני חבריו ללימודים, הצטרפו לנסיעה, מיוזמתם, ועזרו למנהל בהובלת ופריקת החלונות מרצונם הטוב והחופשי, ללא שנצטוו על-ידו לעשות זאת. וכך אמנם העיד ח' בחקירתו הנגדית:
"ת:זה לא נכון שרצינו להגיע בתור טרמפ אבל כן נכון שאני אישית הגעתי מרצוני החופשי וזה גם מה ששאר הילדים שהיו שאיתנו עשו, לא שהכריחו אותנו. עניין אותנו לצאת מבית הספר ולשנות אווירה. הצטרפנו מרצוננו.
ש:השאלה, לא הגעתם במיוחד כדי לעזור לו לפרוק את המסגרות. הייתה לכם עוד כוונה?
ת:לא הייתה לנו עוד כוונה. היו שתי כוונות. אחת לעזור למורה, לא כי ביקש, אלא כי רצינו לעזור לו והמטרה השניה, להתאוורר קצת, לצאת מבית הספר, לטייל.
ש:אנחנו הכוונה לך, ע' ופלוני?
ת:שלושתנו היינו שם. אני יכול לומר על עצמי. עליהם לא אוכל להגיד. הגעתי כי שעמם לי בבית הספר ורציתי לצאת וראיתי שמ.ג. עושה את מה שהוא עושה".
(עמ' 36, ש' 13 עד 21).
11.עדות ח' אינה חד-משמעית בשאלה אם התובע ביקש מיוזמתו לעזור למנהל בפינוי המסגרות, או שמא עשה זאת לבקשת המנהל.
עם זאת, הנני נותן אמון מלא בגרסת התובע הנתמכת בעדות ח'. למעשה אין מחלוקת אמיתית בין הצדדים באשר לעיקר עובדות ונסיבות אירוע התאונה. ח' הותיר עליי רושם של עד שלא בא במטרה לרצות את התובע ולשרת את האינטרסים שלו. על כך ניתן ללמוד מגרסתו השונה בכל הקשור לשאלה אם הוא עזר למנהל והצטרף לנסיעה משום שנתבקש ע"י המנהל, או שמא עשה זאת מיוזמתו.
ח' העיד, כי הוא הציע עזרתו למנהל, ובנוסף לכך ראה בפעילות זו משום התאווררות לשמה, כי "שעמם לו".
כן התרשמתי, כי ח' לא תיאם גרסתו ועדותו אל מול גרסת ועדות התובע, הגם שהוא העיד בבית המשפט במועד נדחה, לאחר שהתובע כבר העיד, התרשמתי שלא ניצל הזדמנות זו כדי להתאים עדותו לעדות התובע ולראיות שכבר הוגשו:
"ש:האם מאז הדיון האחרון שפלוני העיד בספטמבר, יצא לך להיפגש איתו? דיברת איתו לגבי עדותו ?
ת:יצא לי לדבר איתו טלפונית. חזרתי מחו"ל לפני חודש ולכן לא נפגשנו עד היום.
ש:קיבלת עדכון לגבי עדותו בבית המשפט, מה העיד מה נשאל?
ת:לא.
ש:אתה לא יודע מה העיד?
ת:לא. אני לא חושב שזה צריך לעניין אותי.
ש:אתה יודע מה פלוני סיפר בתצהירו או מה גרסתו לגבי איך זה קרה?
ת:קיבלתי זימון להעיד בבית המשפט היום. אני יודע שאני צריך להגיע לבית המשפט ולהגיד מה שאני זוכר שהיה, וזהו, ושאר הדברים לא צריכים להשפיע עלי, לא מה פלוני העיד ולא דבר אחר".
(מ' 35, ש' 27, עד עמ' 36, ש' 5).
12.מטעם הנתבעים העיד המנהל בלבד ומנכ"ל המועצה. בתצהיר עדותו הראשית (נ/16), העיד המנהל, כי ביום התאונה התבקש ע"י גב' בתיה בן צבי (שלא הוברר מהתצהיר מה תפקידה בבית הספר. בחקירתו הנגדית ציין כי הייתה מצוות מקימי בית הספר, עמ' 40, ש' 23)), לפנות אשפה (מסגרות עץ של חלונות ישנים). בתצהירו ציין, כי המסגרות היו ללא זכוכית, מאחר וברוב הזכוכיות נעשה שימוש במשך השנים.
לטענתו, לאחר שהוא לבדו העמיס את המסגרות על רכבו, ביקשו התובע ושני חבריו להצטרף לנסיעה כטרמפיסטים, כאשר כל אחד מהם עשה זאת למטרותיו שלו. התובע התכוון לפגוש מכונאי בקיבוץ מבוא חמה, ואילו שני התלמידים הנוספים התכוונו לשוחח עם אשתו של המנהל – מי שהעבירה חוג צילום בו נטלו חלק.
בדרכו עצר בקיבוץ מבוא חמה ליד מכולת אשפה, וח' התחיל לזרוק את המשקופים למכולה; גם התובע ביקש מהמנהל ואף הפציר בו לאפשר לו לזרוק חלונות למכולה, ואז "התברר כי על המסגרת הייתה זכוכית שפגעה בתובע" (סעיפים 8 עד 10 לתצהיר המנהל).
בחקירתו הנגדית המנהל היה פחות נחרץ בשאלה זו: "אני האמת לגבי ההעמסה, לא אוכל להגיד כרגע בוודאות... (עמ' 39, ש' 27). בהמשך: "...אני לא זוכר כרגע אם עזרו לי בהעמסה, על הטנדר, או לא" (עמ' 40, ש' 1).
13.די היה בעדות של המנהל כדי להגיע למסקנה, כי הוא לא אסר על התובע וח' לעזור לו בפינוי המשקופים. הוא למעשה התיר לתלמידים, אף אם הדבר היה לבקשתם, לעזור לו. גם ח' העיד, כי כשהציע עזרתו למנהל, המנהל הסכים ולא אסר (עמ' 37, ש' 6). בעצמו העיד המנהל, כי לא ראה בפעולה זו דבר חריג מאחר ומדובר בתובע שהיה בן 17, ומשכך גם סבור היה, כי לא היה בהתנהגותו כל רבב, מה גם שמדובר היה במסגרות שהוסרו מהן הזכוכיות במרוצת השנים (סעיף 11 לתצהיר המנהל).
בהקשר זה תמוהה עדותו של המנהל. נכון אני לקבל שרק בחלק מהמסגרות נותרו זכוכיות, אלא שעדותו הנ"ל, לפיה היה סמוך ובטוח שבכל המסגרות לא היו זכוכיות, אינה עולה בד בבד עם עדותו, כי רק הוא שהעמיס את המסגרות על רכבו, בחצרי בית הספר, לפני צאתו לדרך. אם אכן העמיס את כל המסגרות בעצמו, ולבדו, סביר להניח שכבר אז ראה שבחלק מן המסגרות נותרו זכוכיות, או שברי זכוכיות, הרי אין חולק שבעת הפריקה נפגע התובע מזכוכית שניתקה מאחת המסגרות. בעניין זה אינני נותן אמון בעדות המנהל בתצהירו, והנני קובע, כי המנהל ידע, כי בחלק מהמסגרות נותרו זכוכיות, או שברי זכוכיות, עוד בטרם החלה פעולת הפינוי למכולה.
14.מסקנתי הנ"ל התחזקה מחקירתו הנגדית של המנהל, אשר ענה לשאלות בית המשפט:
"...לא היו זכוכיות. היו רק המסגרות, ברובם, אני לא זוכר אם אחד או יותר שהיה בהם זכוכית אבל בטוח שלא בכולם היה זכוכית".
(עמ' 40 ש' 18, עד 20, ההדגשות שלי – ס"י).
ובהמשך:
"ש. כשהעמסת את החלונות, החלונות שאתה העמסת ראית שיש זכוכית?
ת. כן".
(עמ' 40, ש' 27-26) (ההדגשה שלי – ס"י).
הנה סוף סוף, זכינו לתשובה ברורה של המנהל כי לפחות בחלק מהמשקופים היו זכוכיות, וכי הוא ראה זאת כבר בשלב העמסת המסגרות על רכבו.
15.בחקירתו הנגדית העיד המנהל, כי בית הספר מחנך את התלמידים "לחופש מתוך כבוד". כן ציין, כי התלמידים לוקחים חלק בתחזוקת בית-הספר, וזאת מתוך אהבה לעזור לזולת (עמ' 39, ש' 12 עד 18). מה פלא, אם כן, שהתובע וחבריו הציעו עזרתם למנהל.
גם אם אקבל כי התובע וח' הציעו מיוזמתם לעזור למנהל בפינוי המסגרות, אין בכך כדי לפטור את הנתבעים מאחריות לאירוע התאונה. ידוע הדבר, כי תלמידים עושים כדי לרצות את מוריהם, ומה גם שמדובר במנהל בית-הספר, ולא אחר. טבעי הוא שהתלמידים יציעו עזרתם למנהלם. גם אם כל אחד עשה זאת למטרותיו שלו, מי שביקש "להתאוורר", כפי שח' העיד, ומי שביקש לתפוס "טרמפ" ולהגיע ליעדו, למטרותיו האישיות, כפי שהמנהל העיד, אין בכך כדי לפטור את הנתבעים מאחריות.
יתרה מזאת, כפי שהוברר, מדובר בבית ספר "דמוקרטי", אשר נהוגה בו שיטת חינוך מיוחדת, ובין היתר נהוג ומקובל הדבר שתלמידים עוזרים בתחזוקת בית-הספר, ניקיון וגינון, כך שרק טבעי הוא שהתובע וחבריו יביעו רצון לעזור למנהלם בפינוי מסגרות חלונות משטח בית-הספר, במטרה למצוא חן בעיניו.
16.בניגוד לעדותו, בתצהירו, כפי שהובא לעיל, שהוא ראה בפעולה שביצעו התלמידים כפעולה פשוטה, וכי לא היה בהתנהגותו כל רבב, דעתו של המנהל הייתה שונה בחקירתו הנגדית:
"ש:לא נתת לילדים כפפות או משהו שלא יעבדו בידיים חשופות?
ת:לא.
ש:לא הבנת את המשמעות?
ת:לא. זה משהו שעשיתי חד פעמי. זה לא משהו שאני עוסק בו יומיום, לא. אני בהחלט חושב שהייתה בי איזשהי חוסר מודעות לעניין ולסיכון.
ש:בתור מבוגר אחראי, לא עצרת לחשוב שיש זכוכיות וילדים עלולים להיפצע? לא עברה בך מחשבה?
ת:לא.
ש:בדיעבד מה אתה אומר?
ת:היום אני יודע הרבה יותר טוב איך לגשת לזה.
ש:מה אתה אומר, הייתה טעות לתת להם לעשות זאת.
ת:אני לא חושב, אבל הייתה טעות לעשות זאת כפי שעשינו וכתבתי בזמנו בתחקיר שהגשתי למועצה".
(עמ' 40, ש' 28 עד עמ' 41, ש' 8) (ההדגשות שלי – ס"י).
ובהמשך:
"ש:אתה אומר שלא ראית שום דבר חריג בזה שילד בגילו זורק מסגרת עם זכוכית במכולת ברזל גבוהה ממנו, לא ראית בזה שום דבר בעייתי.
ת:אז לא, היום הייתי מסביר ומראה איך לעשות זאת".
(עמ' 42, ש' 17 עד 19) (ההדגשות שלי – ס"י).
17.גם התובע אמנם ענה, בחקירה נגדית, כי לא ראה שום דבר מסובך שמצריך הסברים בביצוע העבודה שנתבקש לבצע ע"י המנהל. עם זאת, העובדה שהתובע לא היה מודע לסיכון הכרוך בפעילות, אין משמעה שהסיכון לא היה צפוי, או שלא ניתן היה לצפותו.
השלכת מסגרות עץ ישנות, כשבחלק מהן נותרו שמשות, או שרידי שמשות (התובע העיד, כי במסגרת אותה זרק וממנה נפגע היה חצי שמשה שבורה) לגובה של שני מטרים, לפחות, כרוכה מן הסתם בסיכון של הינתקות הזכוכית מהמסגרות ופגיעה במשליך. זהו סיכון שאינו טבעי, אך צפוי מראש, וניתן לצפיה ע"י אדם סביר ונבון.
18.עוד מתברר, מחקירתו הנגדית של המנהל, כי בהגיעם ליד המכולה במבוא חמה, מי שביצע את עבודת הפינוי היו דווקא התובע וח', ואילו המנהל עמד מהצד וצפה במתרחש:
"ת:אני אומר למיטב זכרוני. מי שהתחיל לזרוק זה ח', את הזכוכיות. אז פלוני (התובע – ס"י) ראה שיש אחד עם זכוכית ואמר "ח' עצור", צעק כזה, יצא החוצה וח' עצר ויצא החוצה ולקח את המסגרת עם הזכוכית וזרק אותה וקרה מה שקרה.
ש:איפה אתה היית כשזה קרה?
ת:ליד הטנדר, לא זוכר בדיוק איפה.
ש:ראית את זה קורה?
ת:בטח.
ש:גם אתה זרקת חלונות?
ת:לא, ח' זרק את כל החלונות. אולי בסוף כשזה קרה, אני השלמתי את המלאכה.
ש:ח' ופלוני זרקו לבד את החלונות?
ת:כן".
(עמ' 42, ש' 4 עד 14) (ההדגשות שלי – ס"י).
האחריות:
19.אין חולק, כי הנתבעים חבים חובת זהירות מושגית כלפי התובע, בהיותו תלמיד בבית ספרם, ובנסיבות כפי שהוכחו בפני חבים הם גם חובת זהירות קונקרטית.
הוכח בפניי, כי התאונה אירעה כאשר התובע פרק, יחד עם חברו ח', מרכב המנהל, מסגרות של חלונות ישנים, שלפחות בחלקן היו זכוכיות ושברי זכוכיות. בין אם הפעולה בוצעה ביוזמתו של התובע, ובין אם על-פי הוראת המנהל או בקשת המנהל, הוכח בפניי, שהמנהל לא אסר על התובע ועל ח' לעזור לו בביצוע פעולה זו.
פעולת הפריקה כללה השלכת המסגרות מעלה אל עבר פתח מכולת האשפה שבגובה כ-2 מר'. כתוצאה מכך, ניתקו חלקי זכוכיות מאחת המסגרות ופגעו בידו הימנית של התובע.
סבורני, כי אדם סביר ונבון יכול היה וצריך היה לצפות את האירוע, ואת הסכנה להיפגע מפעולה זו.
השלכת המסגרת יוצרת כוח נגדי אשר צפוי היה כי יגרום להינתקות הזכוכיות מתוך המסגרות, מה גם שמדובר במסגרות ישנות במבנה נטוש, מימי הסורים, כנראה, כפי שהעיד המנהל בעצמו.
נוכח הצהרת ב"כ הנתבעים, כי הכיסוי הביטוחי ע"י הנתבעת 3 מוענק לכל הנתבעים, אין משמעות מעשית להבחנה ולהפרדה בין אחריותו של נתבע זה או אחר.
אשם תורם:
20.נוכח גילו הצעיר יחסית של התובע, ומאחר ומדובר בפעולה שבוצעה בהיותו תלמיד בבית הספר, על-פי הוראות מנהל, ולכל הפחות על-פי ציפיה ממנהלו, כי הלה יושיט ידו לעזרתו, ובהתחשב בכך שלא נאסר על התובע לבצע את הפעולה שביצע, לא הוזהר בדרך כלשהי מפני הסכנות הטמונות בביצוע העבודה, וכן לא ניתנה לו הדרכה כלשהי בדבר אופן ביצוע העבודה, לא מצאתי לחייבו באשם תורם כלשהו.
הסתכנות מרצון:
21.אין גם בידי לקבל טענת הנתבעים, כי יש בהתנהגות התובע משום הסתכנות מרצון, מדובר בטענת הגנה שעל הנתבעים להוכיח מרכיביה.
הוראת סעיף 5 (א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] מורה לאמור:
"בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, או שיש להניח שידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק, וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו".
(ההדגשה שלי – ס"י).
פסיקה רבה וענפה קבעה את התנאים להתקיימות ההגנה של הסתכנות מרצון. אסתפק בדברי כב' השופטת חיות, הפסיקה והספרות המובאים שם:
"14. ........שלילת אחריותו של מזיק בשל הסתכנות מרצון של הניזוק מותנית בשלושה תנאים מצטברים הקבועים בסעיף 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], תשכ"ח-1968 (להלן: פקודת הנזיקין): ידיעת הניזוק אודות הסיכון, לרבות הערכת אופיו המסוכן; חשיפתו לסיכון; ורצונו לחשוף עצמו לסיכון ולתוצאותיו המשפטיות, דהיינו לכך שאם ייפגע לא יהיה זכאי לפיצוי מן המזיק (ראו ע"א 1354/97 עכאשה נ' מדינת ישראל (לא פורסם), פסקה 21. ראו גם י' אנגלרד, א' ברק ומ' חשין תורת הנזיקין הכללית (מהדורה שנייה, תשל"ז, ג' טדסקי עורך) 337-308).
..............
כבר נפסק כי הסתכנות מרצון מתקיימת במקרים חריגים ויוצאי דופן ומשלא הוכחו התנאים המצטברים הנדרשים לעניין זה, יש להניח כי אדם סביר לא ימחל מרצונו על זכותו לתבוע פיצוי מן המזיק בשל עוולה שביצע כלפיו (ראו ע"א 897/75 ווסטצ'סטר פייר אינשורנס קומפני נ' קורן, פ"ד לא(1) 660, 665). עוד נפסק כי עד שייחשב הניזוק כמי שחשף עצמו מרצון לסיכון, יש להראות כי לא פעל מתוך לחצים אשר מנעו ממנו את האפשרות לקבל החלטה חופשית ובדרך כלל, אין לומר כי נתונה בידי עובד בחירה חופשית להסתכן או שלא להסתכן בבצעו את העבודה שהטיל עליו מעבידו (ראו: ע"א 60/57 דויטש נ' פרנקו, פ"ד יא(3) 1529, 1532; ע"א 240/66 הרשות לפיתוח החולה חברה בע"מ נ' אזולאי, פ"ד כ(4) 857, 861)".
(ע"א 971/03, אבנר בגא נ' אלי מלול (10/11/2005), סעיף 14 לפסק-דינה של השופטת א' חיות).
22.בענייננו, ואף בהתעלם מהעובדה שמדובר בקטין, שמן הסתם חסר ניסיון חיים וניסיון מקצועי כלשהו, ברי כי לא ניתן לייחס לו הסכמה לחשוף עצמו לסיכון של פגיעה מזכוכית שעלולה להתנתק מהמסגרת של החלון בעת השלכתה אל המכולה, ומקל וחומר, אין לומר, כי ניתן לייחס לו הסכמה לסיכון של פגיעה ללא פיצוי.
לא הובאו ראיות כלשהן מצד הנתבעים, ואף לא הועלתה הטענה, כי הובהרו לתובע הסיכונים הכרוכים בפעילות שבוצעה, או שניתנו לו הוראות בטיחות וזהירות לצורך ביצוע פעילות זו.
העובדה כי התובע לא היה מודע לסיכון הכרוך בפעילות שביצע, וכי לא ראה בה פעולה מסובכת, כפי שהעיד, היא הנותנת. הדבר רק מחזק את המסקנה, שאין המדובר בהסתכנות מרצון.
ההודעה לצד ג':
23.בסיכומיהם טענו הנתבעים 1 ו-2 (המודיעים), כי העדות היחידה מטעם משרד החינוך – עדותה של יעל ארמה, אינה רלוונטית וחסרת משקל, מאחר ובעת הרלוונטית לתאונה – שנת 2004 – לא הייתה מפקחת מטעם משרד החינוך על בית-הספר, ואינה יודעת דבר על מערכת היחסים בין משרד החינוך לבית הספר והמועצה, או על התקציבים המועברים ממשרד החינוך לבית-הספר.
משכך, טוענים המודיעים, העדויות הרלוונטיות הן אלה שנשמעו מפי המנהל ומנכ"ל המועצה – דני, ומהן עולה, כי המעביד של המנהל הינו משרד החינוך דווקא, בהיותו מי שמשלם את שכרו, אם-כי ע"י העברת הכספים למועצה, אשר משמשת "צינור" בלבד, ממנה עוברים הכספים לעמותה, אשר הקימה את בית-הספר (אך אינה נתבעת כאן), וזו משלמת את שכר המנהל.
24.סממן נוסף, לטענת המודיעים, שיש בו כדי ללמד על אחריות משרד החינוך, הוא הדרישה של משרד החינוך מבית-הספר, שהינו בית-ספר מוכר שאינו רשמי, לעמוד בדרישות הבטיחות והניקיון שלו, ולמלא אחר חוזרי המנכ"ל, המתפרסמים מפעם לפעם.
בין היתר מפנה ב"כ המודיעים להוראת סעיף 9 לחוק פיקוח על בתי-ספר, תשכ"ט – 1969, המפרט תנאים למתן רישיון לפתיחת בתי-ספר, וביניהם עמידת בית-הספר בתנאי בטיחות נאותים לשביעות רצון מנכ"ל משרד החינוך (סעיף 9 (א) (4) לחוק). סעיפים 30 ו-31 לחוק נותנים בידי משרד החינוך כלים לפקח על רמת הבטיחות בבית-הספר, ע"י כניסה לבית הספר וביצוע בדיקה אם קוימו הוראות החוק, או ע"י פניה לבית-הספר בדרישה לתיקון ליקוי כלשהו בבית-הספר לצורך קיום אחר הוראות החוק.
משכך, טוענים המודיעים, יש להטיל את מלוא האחריות, ולפחות שיעור 80% ממנה, על משרד החינוך.
25.משרד החינוך טען בסיכומיו, כי יש לדחות את ההודעה נגדו, מכמה טעמים:
א.המשרד אינו המעביד של המנהל, ומשכך גם אין הוא חב באחריות שילוחית על מעשיו ומחדליו.
ב.גם במישור המעשי, עבודת המנהל לא הייתה נתונה לשליטת משרד החינוך.
ג.כפי שהמפקחת העידה, הפיקוח של משרד החינוך על בית-הספר היה במישור הפדגוגי בלבד.
ד.אין לקבל טענת המועצה שאין היא המעסיק של המנהל, נוכח נכונותה להפעיל את הפוליסה לכיסוי אחריות המנהל, ותשלום שכר המנהל.
ה.הטענות כנגד משרד החינוך נטענות למעשה ע"י המועצה, בעוד שהמועצה לא הגישה הודעת צד ג' נגד משרד החינוך, ודי בכך כדי לדחות טענות אלו.
26.לאחר שבחנתי נסיבות המקרה וטענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה, כי דין ההודעה לצד ג' להידחות.
המנהל בעצמו העיד, כי הוא עובד מטעם המועצה ובית הספר שבבעלותה. המורים מתקבלים לעבודה בהתאם לשיקול דעת העמותה והמועצה, ולא משרד החינוך. אלא שלא רק טעם זה עומד בבסיס המסקנה אליה הגעתי.
על מהותו ומעמדו של בית-הספר והמורים, והקשר בינם לבין המועצה ניתן ללמוד מחקירתו הנגדית של המנהל: מדובר בבית-ספר מוכר ע"י משרד החינוך, אך אינו בית-ספר רשמי-ממלכתי, נמצא בבעלות המועצה, והוקם ע"י קבוצה שהתאגדה כעמותה שהמנהל נמנה עליה.
המנהל לא נתן תשובה חד-משמעית לשאלה ע"י מי הוא מועסק; פעם ענה כי הוא מועסק ע"י העמותה שהקימה את בית-הספר (עמ' 45, ש' 1, ש' 13, וכן תשובה 6 לשאלון נ/19): "...אני מודיע כאן שאם נשאלתי הייתי אומר שאני עובד העמותה לקידום בי"ס דמוקרטי כנף" (עמ' 46, ש' 20-19), ופעם ענה שהמעסיק היא המועצה (עמ' 45, ש' 22), כפי שנהוג בכל בתי-הספר המוכרים שאינם רשמיים.
לעומת זאת, בסעיף 12 לתצהירו טען שהוא עובד משרד החינוך. כשעומת עם הסתירה הזו, השיב: "אני חוזר על התשובה שלי" (עמ' 45, ש' 26), היינו, שהוא מועסק ע"י המועצה.
המנהל גילה חוסר אמינות בעדותו בה ניסה להוכיח, כי הוא עובד של משרד החינוך, כפי שטען בסעיף 12 לתצהירו, זאת במטרה להטות את הכף לחובת משרד החינוך, בעוד שבעדותו בפניי וכן בתשובתו מס' 6 לשאלון מטעם משרד החינוך (נ/19), ציין, כי הוא עובד של העמותה. כך או אחרת, הוברר מחקירתו הנגדית, כי המנהל לא היה בשום אופן, ובשום שלב, עובד של משרד החינוך.
27.עדות נוספת של המנהל, בחקירתו הנגדית, הבהירה, כי ככל שהדבר תלוי במשרד החינוך, הרי שחוזרי המנכ"ל והכנסים שקוימו נועדו להעביר למנהלים ולמורים הוראות בטיחות (עמ' 48, ש' 1 עד 10), וכי המנהל עשה טעות עת החליט לפנות את המסגרות, פעולה שניתן היה לבצע ע"י פניה למועצה:
"ש:נניח שאתם רוצים לבצע פעולות אחזקה. אתם מבקשים זאת מהמועצה והמועצה שולחת אנשי מקצוע לבצע את הפעולות, נכון?
ת:בגדול כן, לפעמים לא.
ש:מדוע הפעם לא טלפנת למועצה, היא הבעלים, ואמרת להם "תקחו את הזכוכיות" ?
ת:קשה לי לענות ספציפית, כי בדיעבד, יכול להיות שזה מה שהיה צריך להיות, אבל באופן כללי, הרבה פעמים אני מ.ג. עושה עבודת אחזקה ולפעמים ילדים עוזרים לי וזה חלק מהלימוד, לימוד אחזקה, לימוד לעבוד".
(עמ' 48, ש' 29 עד עמ' 49, ש' 3).
28.גם עה/2 – דני רוטשטיין, מי ששימש מנכ"ל המועצה, העיד בתצהירו (נ/20), כי בית-הספר הינו בית-ספר מוכר שאינו רשמי, המועצה היא שמתקצבת את בית-הספר בהתאם לתקציב ייעודי המועבר לה ע"י משרד החינוך "ובתוספת תקציבי תקורה שונים"; אלא שלטענתו אינה אחראית על צוות עובדי בית-הספר ואין ביניהם לבין המועצה יחסי עובד-מעביד. עם זאת, עבודות האחזקה והתיקונים בבית-הספר מבוצעים ע"י המועצה, בהתאם לפניות בית-הספר. נמצא עוד בחקירתו הנגדית של דני, כי בית-הספר פועל ומנוהל באופן עצמאי, העמותה היא שמשלמת למורים את שכרם (עמ' 51, ש' 2-1), אותו מקבלת ממשרד החינוך (עמ' 59, ש' 22). כשעומת עם גרסת המנהל לפיה הבעלים של בית-הספר הינה המועצה (ר' גם את הדו"ח על תאונה, נספח ב' לתצהיר התובע), השיב:
"...במועצה אזורית גולן, טרום תקופתי, ואני לא יודע מתי ואיך זה נעשה, נרשם במשרד החינוך שהבעלות, לא הבעלים, שהבעלות של בית הספר מול המשרד החינוך רשומה כמועצה אזורית גולן".
(עמ' 51, ש' 17 עד 19).
29.בהמשך אישר דני, באופן נחרץ, כי הבעלות על בית-הספר היא של המועצה:
"ת:אני אסביר; אם הבנתי נכון את המערכת במשרד החינוך המועצה רשומה בבעלות של בית הספר, עם העובדות האלה לא אוכל להתווכח וזה מה שקיים המון שנים מאז שהוקם בית הספר לפי דעתי, ולכן אני מבין שאם כל דבר שהוא בקשר מבית הספר למשרד החינוך כמו לדוגמא תאונה הפרוצדורה היא שמודיעים למועצה והמועצה מעבירה את זה הלאה למשרד החינוך עפ"י הזה, אולי יש נוהל בבית הספר להעביר ישירות למשרד החינוך, אבל מוסד חינוך במועצה האזורית מעבירים דרכה. אני לא מבין מה".
(עמ' 52, ש' 24 עד 28) (ההדגשה שלי – ס"י).
מחקירתו הנגדית של דני, הוברר גם שהמועצה היא שדואגת לתחזוקת בית-הספר, ולביצוע עבודות שיפוצים למיניהן, וכיו"ב (עמ' 51, ש' 3 עד 18).
דני גם מניח, בסבירות גבוהה, כי באם הייתה פניה מצד בית-הספר למועצה בדרישה לפנות את החלונות מהמבנה הנטוש שבקרבת בית-הספר, המועצה הייתה נענית בחיוב (עמ' 55, ש' 19 עד עמ' 56, ש' 2).
30.מטעם משרד החינוך העידה יעל ארמה-אורן, המפקחת על בית-הספר מטעם משרד החינוך (תצהירה סומן נ/21). המפקחת העידה, כי אמנם משרד החינוך מתקצב בתי-ספר פרטיים, עליהם נמנה בית-הספר הנתבע, אך אין זה אומר שמנהל בית-הספר הינו עובד משרד החינוך, ואילו הפיקוח של משרד החינוך על בית-הספר הינו פדגוגי בלבד.
לטעמה, ברור היה שהמנהל לא היה צריך לבקש מהתובע לעזור בפינוי פסולת שכוללת זכוכית ושהינה על פניו מסוכנת (סעיף 8 לתצהיר).
ובאשר לעבודות האחזקה, אלה באחריותה של המועצה, גם כשמדובר בבתי-ספר פרטיים, וגם כשמדובר בבתי-ספר ממלכתיים.
31.המסקנה העולה מהראיות והעדויות שהובאו לעיל, לרבות עדותו של דני, היא שבית-הספר היה בעת הרלוונטית בבעלות ובשליטת המועצה, ובכל מקרה, פעולות התחזוקה בבית-הספר היו באחריות המועצה. גם המורים היו, בעת הרלוונטית, מועסקים ע"י המועצה, וייתכן גם יחד עם העמותה, שכאמור אינה צד להליך כאן.
32.העובדה, כי למשרד החינוך דרישות בטיחות בהתאם לחוק פיקוח על בתי-ספר, כתנאי למתן רישיון, אין בה, כשלעצמה, כדי להפוך אותו למעסיק, או לאחראי באחריות מעביד, לכל מעשה או מחדל של המנהל. עדיין יש להוכיח קיומו של קשר סיבתי בין מעשי, או מחדלי משרד החינוך, אם בכלל, לבין האירוע נשוא המחלוקת.
כפי שהוכח בפניי, התאונה אירעה לא בשל ליקוי כלשהו במתקני בית-הספר, במבנים, או בחצרים. התאונה אירעה כתוצאה ממעשה רשלנות שמקורו בהתנהלות המנהל, אשר בכוחו היה למנוע אותה ע"י מתן הוראה מתאימה לתובע. רק מעשיו, ו/או מחדליו, של המנהל, הם אשר גרמו בסופו של דבר לאירוע התאונה.
משכך, העובדה שלמשרד החינוך דרישות בטיחות, אין די בה כדי לגרור חבותו, בנסיבות המקרה.
ועוד, אין המדובר בפעילות המתבצעת כדבר שבשגרה בבית-הספר. לא הובאה בפניי ראיה, כי לעתים תכופות עוסקים מנהל בית-הספר, מוריו ותלמידיו בפינוי אשפה הכוללת מסגרות ישנות עם זכוכיות מחצרי בית הספר ובנייניו, אל מחוץ לו. מדובר בפעילות חד-פעמית, שגם פיקוח מטעם משרד החינוך, כפי שנהוג, לא יכול היה לגלותה, לעמוד על מסוכנותה, ובעקבות כך גם להורות על הפסקתה, או ליתן הוראות בטיחות לגביה.
מכאן הנני עובר לבחינת שאלת גובה הפיצוי.
חומרת הפגיעה והנכות הרפואית:
33.כאמור, מונה ע"י בית-המשפט מומחה בתחום האורטופדי, הוא פרופ' יואל אנגל (להלן:
"המומחה"), זאת נוכח הפער בקביעות הנכות הרפואית הצמיתה ע"י המומחים הרפואיים מטעם הצדדים.
המומחה נחקר ע"י ב"כ הנתבעים, אך לא היה בחקירתו כדי לשנות ממסקנותיו, כפי שאלה מצאו ביטויין בחוות-דעתו. עיינתי גם בטענות הנתבעים בסיכומיהם בכל הקשור לנכות הרפואית הצמיתה כפי שנקבעה ע"י המומחה, ולא מצאתי בהם טענות של ממש. הנתבעות טענו, כי מדובר בפגיעה עצבית אשר ידוע כי היא מחלימה, אם באופן מלא ואם באופן חלקי. זוהי טענה בעלמא, שלא נמצא לה תימוכין בחומר הראיות, או בעדות המומחה. באשר לטענות הנתבעים בעניין המגבלות מהן סובל התובע, הרי שמדובר בטענות במישור הנכות התפקודית, ולא הרפואית, ואשר יידונו במסגרת נפרדת.
34.כעולה מסקירת סיפור המקרה בחוות-דעת המומחה ומהתיעוד הרפואי שהוגש, סבל התובע כתוצאה מהתאונה מפצע קרוע באורך 6 סמ' בשורש כף יד ימין, עם חתך בגיד. במיון נצפתה הפרעה תחושתית בעצב מדיאני, והגבלה בתנועות הכפיפה של אצבעות 2-1. התובע אושפז משך 5 ימים, נותח בהרדמה כללית, ובוצעה תפירה של הגידים המכופפים החתוכים של העצב המדיאני, ותפירת העורק הרדיאלי החתוך.
לאחר שחרורו היה התובע במעקב רפואי ממושך, ועבר סדרה של טיפולי ריפוי בעיסוק בבי"ח העמק (14 טיפולים בתקופה בין 21/04/2004 עד 09/08/2004).
ב-17/01/2005, (כ-9 חודשים לאחר התאונה), אושפז שנית, למשך יומיים, עקב חולשה ורדימות בכף יד ימין, לצורך ביצוע ניתוח שחזור העצבים.
עם שחרורו הומלץ לו על חופשת מחלה למשך חודש ימים.
35.בבדיקה מצא המומחה, כי קיימת בליטה של רקמות רכות בצד וולרי של אמה דיסטלית (ימנית), וכן דלדול של אזור הטנר (אזור כרית כף היד – ס"י).
המומחה מצא בבדיקה איטיות בביצוע פעולות עדינות ביד ימין (הדומיננטית); ובהרמת חפצים קטנים ביד ימין, נעזר התובע באצבעות האולנריות (הכוונה ככל הנראה לאצבעות 5,4 – ס"י).
המומחה מצא כי טווחי התנועה באצבעות שמורים, למעט חסר של כעשר מעלות ביישור אצבעות 3+2, כאשר שורש כף היד ביישור מלא.
המומחה מסכם חומרת הפגיעה כך:
"מדובר בפגיעה מדיאנית קשה שלאחר שני ניסיונות תיקון עדיין נותרה בעינה ומהווה בעיה משמעותית מבחינת התפקוד המנואלי של היד".
לבסוף קובע המומחה לתובע נכות אורטופדית צמיתה בשיעור 30% לפי סעיף 31 (4) (א) (III) למבחני הנכות (שיתוק חלקי, בצורה בינונית, בעצב המדיאנוס של היד), ועוד 5% פלסטית בשל שתי צלקות, אחת באורך 4 ס"מ לאורך צד וולרי של אמה דיסטלית, והשנייה באורך 6 ס"מ לרוחב צד וולרי של אמה דיסטלית.
36.חקירתו הנגדית של המומחה חיזקה את מסקנותיו וקביעותיו:
"במקרה של התובע, אין למעשה מחלוקת שיש שיתוק עצבי, ולכן ההסתייעות בבדיקתEMG היא שולית, לא משמעותית לגבי קביעת הפיצויים והנכות...".
(עמ' 16, ש' 13).
"ת. הממצאים הקליניים הם שקובעים את דרגת השיתוק. לו הייתי חושב, למשל, שלתובע יש פגיעה בעצב המדיאני, שהיא הייתה קלה, והוא מתחזה ומדגים משהוא יותר חמור ממה שיש לו באמת, הייתי מסתייע בבדיקת EMG, אבל לא חשבתי כך במקרה שלנו. גם המומחה מטעמך לא חשב כך".
(עמ' 16, ש' 18 עד 21).
באשר לטענות הנתבעים לאפשרות שיפור בפגיעה העצבית, המומחה שלל אפשרות זו, משחלפו כ-5 שנים מיום הפגיעה, עד לביצוע הבדיקה על ידו, באוקטובר 2009 (ר' עדות המומחה בעמ' 21, ש' 16 עד 29).
השכלה ורקע תעסוקתי:
37.התובע העיד על עצמו כתלמיד שלא היו לו ציונים גבוהים, מאובחן כלקוי למידה; אך גדל כבן משק, היו לו "ידיים טובות" ותכנן, כי בסיום לימודיו התיכוניים יעבוד במשק החקלאי של הוריו. התאונה אירעה בהיותו בגיל 17, ובשל חומרת הפגיעה והטיפולים הרפואיים הממושכים, לא הצליח להשלים את לימודיו ולא ניגש לבחינות הבגרות (סעיף 20 לתצהיר התובע). התגייס לצה"ל בתאריך 14/08/2006 (עמ' 32, ש' 2), עם פרופיל 45 שהועלה ל-64 (סעיף 21 לתצהיר התובע).
התובע טוען, כי בשל הנכות הרפואית ממנה סבל, לא התקבל לתפקיד קרבי בצבא, לא התקבל לקורס קצינים, ושירותו היה מוגבל לתפקידים שוליים (עמ' 21 לתצהיר התובע).
38.בחקירתו הנגדית העיד התובע, כי עשה כל תקופת שירותו הצבאי בדרום הארץ ביחידה מיוחדת בחיל האוויר (עמ' 32, ש' 7 עד 9); נקבע לו פרופיל צבאי 64 בשל הנכות מהתאונה והעקמת בגב, אותה תיאר כפגם מולד (עמ' 32, ש' 21-13). התובע העיד בתצהירו, כי עם שחרורו מהצבא, בשנת 2009, החל לחפש עבודה לפרנסתו, עבד בחקלאות בשדות מנגו ותמרים, אך התקשה להתמיד בעבודה זו, המצריכה הפעלה פיזית של שתי הידיים, התקשה בהרמת ארגזים, לא יכול לקטוף פרי, או לטפל בהשקיה ובהפעלת מכונות חקלאיות. לאחר ששב מטיול של חודשיים בחו"ל, החל לעבוד במסגרות במושב אליעד, אך למרות שהמעביד התחשב במגבלותיו התפקודיות, ונתן לו עבודות קלות, נאלץ לעזוב את עבודתו לאחר כחצי שנה בהתאם לדרישת המעביד (סעיפים 22, 23 לתצהיר התובע). בחקירתו הנגדית העיד, כי זו מסגריה שעוסקת במגוון עבודות מסגרות, והוא עסק גם בהרכבות (עמ' 35, ש' 9 עד 12).
בחקירתו הנגדית העיד, כי קודם לעבודתו במסגריה עבד לתקופות קצרות של חודש, אצל שני מעסיקים, חקלאיים, בתור מפעיל טרקטור. השתכרותו, כך לפי עדותו, נעה בין 4,500 ₪ ל-5,000 ₪ לחודש.
39.בניגוד לעדותו בתצהירו, כי אין הוא מסוגל להפעיל מכונות חקלאיות, השיב בחקירתו הנגדית, כי הוא יכול להפעיל טרקטורים חקלאיים וכלים חקלאיים (עמ' 34, ש' 10).
התובע גם העיד על עצמו בתור אופנוען, חובב אופנועים, שאף השתתף במירוצי אופנועים, ובשנת 2010 זכה במקום שלישי במירוץ בו השתתף.
התובע החל לרכב על אופנועים לאחר התאונה (עמ' 35, ש' 8), ולמרות זאת, לטענתו, לא יכול היה להתמיד בתחביב זה בשל הקושי הפיזי.
כבר אומר, כי קשה לקבל שהתובע הפסיק תחביב זה בעקבות פגיעתו בתאונה והקשיים התפקודיים מהם סבל. התאונה אירעה בשנת 2004. התובע החל לרכוב על אופנועים, בשלב כלשהו לאחר התאונה, התמיד ואף השתתף במירוצים, עד שנת 2010. אין זה הגיוני שבשלב זה, ללא שהתובע הצביע על הידרדרות במצבו הרפואי, יהפוך התחביב לבלתי אפשרי מבחינה פיזית.
40.מחקירתו הנגדית עלה, כי בשנת 2011 פרסם התובע מודעה בה הוא מחפש עבודה, ומגדיר עצמו כמי שיש לו "ידיים טובות". הנתבעות טענו בסיכומיהן, כי הדבר מעיד, כמו גם העובדה שהתובע עבד במסגריה ובעבודות פיזיות נוספות, כי לתובע אין מגבלות תפקודיות כלשהן.
אין בידי לקבל טענה זו. הנכות הרפואית כפי שתוארה בחוות-דעת המומחה, מלמדת, כי התובע סובל, בהכרח, גם ממגבלות תפקודיות בהפעלת יד ימין. זאת ועוד, המודעה נ/12, אותה פרסם התובע כמי שמחפש עבודה, מפארת את יכולותיו וכישוריו של התובע, וזאת במטרה להשיג עבודה. אין האמור בה עולה בהכרח עם המציאות.
התובע העיד:
"ש:מה זה ידיים טובות?
ת:זה אחד שרוצה לעבוד, רוצה שיקבלו אותו ומפרסם מה שהוא יכול לפרסם וניסיון צברתי, עבדתי בכמה עבודות, לא צלחתי בהן, אבל עבדתי פה ושם ויש לי ניסיון. יש כאלה שיש להם מוח גדול ויש כאלה שקיבלו ידיים".
(עמ' 35, ש' 27 עד 30 לפרוטוקול מיום 03/09/2012).
התובע העיד, כי בעקבות פרסום מודעה זו, מצא עבודה בעסק שמייצר שלטים, בכפר יהושוע:
"הייתי אצלו שבוע – 4 ימים, משהו כזה. זה לא הסתדר. בשלטים זה הרבה מדבקות, הרבה עבודות קטנות, הרבה עדינות. אחרי זה כבר המודעה לא הועילה לי".
(עמ' 36, ש' 4 עד 6).
הפסד כושר השתכרות לעתיד:
41.התובע טען, כי מאחר ובעת התאונה היה קטין בגיל 17, ונוכח הפסיקה הרווחת, יש לחשב את הפיצוי לעתיד על בסיס השכר הממוצע במשק, אותו הוא מעמיד על 10,000 ₪, על בסיס נכות תפקודית בשיעור 33.5% (הזהה לנכות הרפואית המשוקללת).
מנגד, טוענים הנתבעים, מבלי לפרט, אליהם מצטרפת צד ג', כי הפיצוי הראוי בגין ראש נזק זה הוא 150,000 ₪, וזאת כפיצוי על דרך האומדנה.
42.נטיית הפסיקה הרווחת היא לזהות את הנכות הרפואית עם הנכות התפקודית והפגיעה בכושר ההשתכרות, בהיעדר ראיות אחרות (ע"א 4946/06 צל דוד נ' אליה – 31/01/2008), ובפרט כשמדובר בקטין, בהיעדר טעם מיוחד לסטיה משיעור הנכות הרפואית (ע"א 5148/05 קוגלמס נ' לוי – 20/02/2008).
כאמור, בעת התאונה התובע היה בגיל 17, העיד על עצמו כמי שלא היו לו ציונים גבוהים (סעיף 20 לתצהירו), בשנת הלימודים 2005-2004 נעדר לעתים תכופות, ולתקופות ממושכות, מספסל הלימודים; ומשלא הצליח להשלים את חומר הלימוד החסר, לא ניגש לבחינות הבגרות, ולא השיג תעודת בגרות.
עם זאת, התגייס לצה"ל והשלים תקופת שירות סדירה בת 3 שנים.
התובע העיד על עצמו כמי שגדל כבן משק חקלאי, עתידו התעסוקתי היה מלכתחילה מכוון לעבודות פיזיות, אם כחקלאות, ואם בעבודות אחרות, והראיה שבתקופה שלאחר סיום שירותו הצבאי ועל אף הפגיעה והנכות, פנה לעבודות פיזיות, כפי שתואר לעיל, אם כי לא בהצלחה מרובה.
43.בנסיבות, לא ראיתי לסטות מן הכלל שלפיו, בהיעדר טעמים לכך, יש לזהות בין הנכות הרפואית לנכות התפקודית ולמידת הפגיעה בכושר השתכרות התובע לעתיד.
עם זאת, החישוב ייערך לפי נכות תפקודית בשיעור 30%, בהתאם לשיעור הנכות האורטופדית, (ולא 33.5%, כפי שביקש התובע), זאת מאחר ולא ראיתי, כי לנכות הפלסטית תהא השלכה תפקודית כלשהי ופגיעה בכושר השתכרות התובע.
כן ראיתי, שאין בנסיבות המקרה דנן, ולא הוכחו בפניי טעמים המצדיקים חישוב על בסיס שונה מבסיס השכר הממוצע במשק, בהינתן, כי התובע היה בעת התאונה קטין.
השכר הממוצע במשק עומד היום על -.9,631 ש"ח
לפי האמור, הפיצוי בגין הפגיעה בכושר השתכרות התובע לעתיד יהא כדלקמן:
9,631 ₪ x 30% x מקדם ההיוון של 40 שנה (עד גיל 67) = -.807,100 ₪.
הפסדי שכר לעבר:
44.כאמור, בעת התאונה, התובע היה בגיל 17, ובסיום שירותו הצבאי היה בגיל 21, וכיום הוא בגיל 27; משכך חישוב הפסדי שכרו לעבר ייקח בחשבון תקופה של 6 שנים.
יש להניח, וכך עלה מעדות המומחה, כי עם שחרורו משירות צבאי, ומשכבר חלפו כ-4 שנים מיום התאונה, הרי שכבר אז נכותו הרפואית הצמיתה כבר התגבשה ועמדה על השיעור כפי קביעת המומחה.
התובע ביקש לחשב את הפסדי השכר לעבר בשיעור של 33.5% (כגובה הנכות הרפואית), ועל בסיס גובה השכר הממוצע במשק.
הנתבעים טוענים מנגד, כי אין מקום לפיצוי כלשהו בגין ראש נזק זה, מאחר והתובע עבד, לאחר שחרורו משירות צבאי, במגוון עבודות פיזיות, ראיה לכך שלא הייתה לתאונה השפעה כלשהי על השתכרותו.
לאחר ששקלתי טענות הצדדים, ובהיעדר נתונים מדויקים לאורך תקופת העבר, ובהתחשב בגילו, ועיסוקיו של התובע, וכן בהשכלתו המקצועית והפורמלית, בעובדה שבתקופה זו עבד בעבודות שונות באופן מזדמן ומקוטע, וכן בהתחשב בגובה הנכות הרפואית האורטופדית שנותרה אצלו, ראיתי לפסוק לו פיצוי בגין הפסדי שכר לעבר, על דרך האומדנה, ולהעמידו על סך -.100,000 ₪.
כאב וסבל:
45.התובע מבקש פיצוי בסך 300,000 ₪; הנתבעים מציעים פיצוי בסך 50,000 ₪.
לאור חומרת הפגיעה, הטיפולים הרפואיים, הניתוחים והאשפוזים, וכן נוכח גובה הנכות הרפואית הצמיתה ואופייה, הנני מעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על סך -.120,000 ₪.
הפסדי פנסיה ותנאים סוציאליים:
46.התובע מבקש פיצוי בשיעור של 25% מהפסדי שכרו, ומעמיד את הפיצוי בגין ראש נזק זה על 236,931 ₪. מנגד הנתבעים אינם מציעים פיצוי כלשהו.
יפים לענייננו דברי כב' השופט י' עמית ב-ע"א 8930/12 (וערעור שכנגד), הפניקס הישראלי חברה לביטוח בע"מ נ' צחי טוויג (31/07/2014):
"7...באשר שיעור ההפסד צריך להיגזר מהפסדי ההשתכרות בעבר ובעתיד, בהתאם להפרשות המעביד על פי צווי ההרחבה (על פי צו ההרחבה דהיום הפרשת המעביד עומדת על 12%. וראו ע"א 7548/13 שפורן דיווי נ' ז'ק תורג'מן [פורסם בנבו] בפסקה 5 (27.1.2014); לאופן חישוב הפסדי פנסיה ראו פסק דינה של השופטת וילנר בת.א (מחוזי חיפה) 16951-04-10 ע.מ.מ נ' ע.מ.ר [פורסם בנבו] (31.12.2013))".
וכך קבעה כב' השופטת וילנר בסעיף 26 לפסק-דינה הנ"ל:
"26. על פי צו ההרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה לפי חוק הסכמים קיבוציים, התשי"ז–1957 (להלן: "צו ההרחבה") (ראו ילקוט הפרסומים 6302, כ"ח באלול התשע"א), מחויב כל מעסיק בביטוח פנסיוני את עובדיו החל מיום 1.1.08. סעיף 6 של צו ההרחבה כולל טבלה בה מפורט שיעור ההפרשות מן השכר המבוטח (להלן: "הטבלה"); נקבע כי הפרשות העובד, כמוהן הפרשות המעביד, יועלו בדרגה החל משנת 2008 ועד לשנת 2014, כך שהחל מיום 1.1.14 יפריש המעביד סך הכל, ולרבות הפרשה למרכיב הפיצויים, 12% מן השכר המבוטח".
מכאן, הנוסחה שאומצה ע"י בית-המשפט העליון היא פיצוי בשיעור 12% מהפסדי שכרו של התובע, לעבר ולעתיד, כפי שקבעם בית-המשפט.
לפי האמור, חישוב הפסדי הפנסיה יהא כדלקמן:
907,100 ₪ (הפסדי שכר לעבר ולעתיד) x 12% = -.108,850 ₪.
הוצאות רפואיות, נסיעה וצד ג' – לעבר ולעתיד:
47.התובע טען, כי לצורך קבלת טיפולים רפואיים במרכזים רפואיים מרוחקים ממענו שברמת הגולן, נאלץ לנסוע, פעמים רבות, מרחקים ארוכים, של כ-80 ק"מ לעפולה, וכ-200 ק"מ לבי"ח איכילוב (בכל פעם) לצורך מעקב וטיפולים רפואיים; ובנוסף לכך התובע נזקק לעזרת הזולת בחיי היומיום. על-כן, מבקש הוא פיצוי בסך 50,000 ₪. התובע טוען גם לפיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד לפי 15 שעות עזרה שבועיות, בתעריף של 40 ₪ לשעה, מהוונים עד גיל 79, ומעמיד את הפיצוי על סך 859,322 ₪ לעתיד.
הנתבעים טוענים, כי נזקיו של התובע לא הוכחו, ולא הוגשו ראיות כלשהן בדבר הוצאות מיוחדות, מה גם שהוצאותיו הרפואיות מכוסות, מן הסתם, ע"י קופת חולים. באשר לפיצוי בגין עזרת צד ג', מוצע פיצוי, לעבר בלבד, לתקופה שבסמוך לאחר התאונה, בסכום של 5,000 ₪.
48.בחקירתה הנגדית העידה אמו של התובע, באשר לעזרה שהיא מעניקה לבנה בבית:
"ת:כשהוא בבית, אני מכינה את האוכל. גם אבא שלו מכין אוכל. כשהוא בבית, אני זאת שאחראית על הכביסה, הניקיון וכו'. הוא לא צריך עזרה בהלבשה. הוא לא צריך עזרה אישית. כל מה שקשור לדברים של מוטוריקה עדינה, זו המגבלה העיקרית שלו והיא גדולה".
(עמ' 31, ש' 12 עד 14).
התובע נשאל אודות העזרה שניתנה לו ע"י אמו בחיי היומיום, והשיב:
"ש:והיא הייתה עוזרת לך או שהיית מסתדר לבד בבית?
ת:מה שצריך.
ש:מה למשל?
ת:הכנת אוכל.
ש:חוץ מאוכל?
ת:לא יודע. מה צריך? מה הכוונה שלך? הכביסה הייתה באה בסופ"ש לאמא.
ש:אתה יכול להגיד שאתה לא צריך את העזרה שלה.
ת:במה שצריך עוזרים.
ש:האם נזקקת לעזרה חוץ מהכנת אוכל?
ת:כן.
ש:במה?
ת:סידור, כפתורים של יד שמאל, זה משהו שלא הצלחתי מאז התאונה.
ש:ו?
ת:ומה שאפשר וצריך היא עוזרת לי. מה שלא, אני מסתדר לבד. אני תמיד מעדיף להסתדר לבד.
ש:אתה לא צריך אותה צמודה אליך. אתה יכול להסתדר לבד בבית.
ת:אני לא צריך אותה לידי 24 שעות.
ש:גם הרבה פחות מ-24 שעות.
ת:אני יכול להסתדר".
(עמ' 43, ש' 4 עד 21).
49.הן עדותו של התובע, והן עדותה של אמו, מלמדים, כי מידת נזקקותו לעזרת הזולת בחיי היומיום הינה מועטה, בהתחשב בגובה נכותו הרפואית.
אמהות נוהגות להושיט לילדיהן עזרה כל עוד הם רווקים ומתגוררים בבית הוריהם, ובפרט עזרה כגון הכנת אוכל וכביסה גם כשהם אינם זקוקים לה מבחינה פיזית. לעומת זאת, קרוב לוודאי כי בתקופה של מספר חודשים בסמוך לאחר התאונה, ונוכח חומרת הפגיעה והטיפולים הרפואיים, נזקק התובע לעזרה אינטנסיבית של הוריו בחיי היומיום.
לאחר שבחנתי טענות הצדדים, הנני פוסק פיצוי בסך של -.80,000 ₪ עבור עזרת צד ג' לעבר ולעתיד; גם אם התובע יכול להסתדר ברוב הפעולות שלו בחיי היומיום, אין לשלול ממנו פיצוי בגין עזרת צד ג' לעתיד, נוכח הנכות הרפואית המשמעותית שנותרה אצלו.
כן הנני פוסק פיצוי בסך -.5,000 ₪, על דרך האומדנה, עבור הוצאות נסיעה,לעבר בלבד, לצורך קבלת טיפולים רפואיים.
באשר להוצאות רפואיות, צורפו לתצהיר התובע קבלות בודדות שסכומן המצטבר כ-.500 ₪, אותו ראיתי לפסוק.
50.התובעת 2 טענה אף היא להפסדי שכר בסך 50,000 ₪, מאחר ונאלצה להיעדר מעבודתה במשק החקלאי ובצימרים שבבעלותה, לצורך הסעת התובע לטיפולים רפואיים רבים, וכדי לסעוד אותו.
התובעת טענה בתצהירה, כי מאחר ונאלצה להסיע את התובע לטיפולים רפואיים ופיזיוטרפיים, נגרמו לה הפסדי שכר בסך 50,000 ₪, להערכתה. התובעת אינה מפרטת איך הגיעה לסכום זה, וטענותיה לא נתמכות בראיות כלשהן.
לאור שפסקתי לתובע הוצאות נסיעה ועזרת צד ג' לעבר, ולאור שלא הוכחו נזקים מיוחדים מעבר לכך, אינני רואה לפסוק לתובעת 2 פיצוי כלשהו, ודין תביעתה להידחות.
51.לסיכום, הנני מחייב את הנתבעים, ביחד ולחוד, לשלם לתובע, באמצעות בא-כוחו, פיצויי כדלקמן:
-.807,100 ₪ (הפסד כושר השתכרות לעתיד – סעיף 43)
-.100,000 ₪ (הפסד שכר לעבר – סעיף 44)
-.120,000 ₪ (כאב וסבל – סעיף 45)
-.108,850 ₪ (הפסדי פנסיה – סעיף 46)
-.80,000 ₪ (עזרת הזולת לעבר ולעתיד – סעיף 49)
-.5,000 ₪ (הוצאות נסיעה לעבר – סעיף 49)
-.500 ₪ (הוצאות רפואיות – סעיף 49)
------------------------
בסה"כ -.1,221,450 ₪
לסכום הנ"ל יתווסף שכ"ט עו"ד בשיעור 23% (כולל מע"מ), והוצאות משפט בסך -.7,000 ₪.
כאמור לעיל, דין ההודעה לצד ג' להידחות.
המודיעים יישאו בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד לצד ג' בסכום כולל של -.14,000 ₪.
לא ראיתי, בנסיבות, לפסוק הוצאות משפט בגין דחיית תביעת התובעת מס' 2.
הסכומים הנ"ל ישולמו, בהתאמה, תוך 30 ימים מיום המצאת פסק-הדין, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק, מהיום ועד התשלום המלא בפועל.
המזכירות תמציא פסק-הדין לצדדים.
ניתן היום, כ"ח חשוון תשע"ה, 21 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.
