החלטה בבקשה לפירוק חברת טולוס בנין והשקעות בע"מ בעילה של טעמי צדק ויושר

הרקע לבקשה

1. זוהי בקשתם השנייה של המבקשים לפירוק חברת טולוס בנין והשקעות בע"מ (להלן: "החברה"), בעילה של טעמי צדק ויושר לפי סעיף 257(5) לפקודת החברות (נוסח חדש), התשמ"ג-1983 (להלן: "הפקודה"), בשל הימצאותה ב"מבוי סתום", בשל פעילות המבוצעת בה באופן המקפח את זכויותיהם כמחזיקים במחצית ממניות החברה.

2. ברקע לבקשה זו עומדת היווסדותה של החברה בשנת 1991, אשר מניותיה הוחזקו על ידי שני אחים: אהרון כהן ז"ל שהלך לעולמו ביום 10.5.09, ומשה כהן אשר החזיק במניות החברה באמצעות חברה אחרת, היא המשיבה בבקשה זו (להלן: "אהרון" ו-"משה"). מבקשים 4-1 הם יורשיו של אהרון, ומבקש 1 הוא גם מנהל עיזבונו. מנהלי החברה הרשומים כיום ברשם החברות הינם משה, מאז שנת 2006, וכן בתו מאז שנת 2009. אין חולק כי לאור חילוקי דעות שנתגלעו בין האחים, סיכמו השניים בשנת 2008 על פרישתו של אהרון מהחברה. בהתאם להסכמה זו, חתמו השניים ביום 17.5.08 על הסכם לפיו אהרון ימכור למשה את כל מניותיו בחברה, כנגד תמורה כספית שפורטה בהסכם - סך של 1,000,000 ₪ שישולם בתשלומים חודשיים שווים בסך של 100,000 ₪ כל אחד, החל מיום 1.10.08 ועד ליום 1.7.09 (להלן: "הסכם הפרישה"). אין חולק כי ההסכם לא קוים במלואו, כך ש-45% ממניות החברה שהוחזקו על ידי אהרון אכן הועברו לידי משה ונרשמו על שם המשיבה, אך לא שולמה התמורה בעבורן. כתוצאה מכך, אהרון נותר עם 5% ממניות החברה ומשה עם 95% ממניותיה. לאחר שנפטר אהרון, בחודש מאי 2009, הגיעו משה ויורשיו של אהרון להסכמה על ביטול הסכם הפרישה, על אף שסוכם כי המניות תשארנה בשלב ההוא  בידי החברה עד שיבקשו אותן המבקשים. בהמשך להסכמה זו, חתם משה ביום 15.9.09 על התחייבות בלתי חוזרת לפיה 45% ממניות החברה שהעביר אהרון, יוחזרו למבקשים כאשר ידרשו זאת.

3. ביום 1.3.12 פנו המבקשים לבית משפט זה בבקשתם הראשונה לפירוק החברה (פר"ק 1857-03-12), בטענה כי משה מקפח את זכויותיהם ובטענה שחילוקי הדעות עמו הביאו את החברה למבוי סתום - "deadlock". באותו הליך, נטען מנגד כי אין ממש בטענות שהועלו נגדה ונגד מנהלהּ. מה גם, באותה עת בה הוגשה הבקשה לבית משפט, המבקשים כלל לא פנו לחברה בבקשה לקבל לידם את 45% מהמניות, ומכאן, כי במועד הגשת הבקשה לבית המשפט לא החזיקו המבקשים במניות החברה ולא היו זכאים כלל לבקש את פירוקה.

4. ביום 25.6.12 ניתנה החלטה הדוחה את בקשת הפירוק הראשונה. באותה החלטה נקבע כי המבקשים אינם זכאים לסעד הפירוק בשלב בו טרם הועברו המניות על שמם, כאשר מדובר בחברה חיה ופועלת, אשר מרחיבה את עסקיה ופשיטא כי אינה מצויה ב"deadlock". לאחר מתן ההחלטה ההיא ניהלו הצדדים התדיינות ממושכת בעניין גורלן של אותן 45% מניות החברה. לבסוף, פנו המבקשים לבית המשפט בתובענה כי יאכוף על החברה ועל משה לקיים את ההתחייבות להעביר אליהם את 45% ממניות החברה לידם. בהחלטתו מיום 9.1.14, קיבל בית המשפט את התובענה והורה לחברה ולמשה להעביר בתוך 30 ימים את המניות, ללא כל תנאי. בקשה לעיכוב ביצוע שהוגשה על ידי החברה ומשה, נדחתה ביום 13.3.14. רק ביום 29.5.14, לאחר שהגישו המבקשים שתי בקשות נוספות לבית המשפט, הועברו המסמכים הדרושים לצורך העברת המניות, אשר כנראה טרם נרשמו על ידי המבקשים עד היום.  

5. מכאן לבקשת הפירוק הנוכחית (השניה) שהוגשה לבית משפט זה. לטענת המבקשים, החברה מתנהלת תחת עושק וקיפוח של מחצית בעלי המניות בה תוך סירוב מוחלט לאפשר להם ליטול חלק בניהול, וביצוע מעשה תרמית ופגיעה קניינית בהם. אכן החברה עודנה פעילה, אך זאת רק בשל התנהלות מנהליה במרמה ובניגוד לדין. לטענת המבקשים, חרף הסיכום שנעשה עם משה בעת שנחתם כתב ההתחייבות הבלתי חוזרת - לפיו, החברה לא תצבור רווחים אלא תחלקם כדיבידנדים בעין, לא תיכנס להתחייבויות חדשות ללא אישור המבקשים ולא תבוצענה בחברה פעולות מהותיות ללא מעורבותם - משה עושה בחברה כבשלו, מושך כספים ומנהל את החברה במשך שנים מבלי לידע את המבקשים ומבלי לשתפם בנעשה. בבקשתם זו, כמו גם בבקשתם הקודמת, פירטו המבקשים פעולות רבות שיש בהן כדי ללמד על טענתם האמורה: משה פעל לדילול מניות החברה; העביר חלק מזכויות החברה ב"קפה ארומה" באילת לילדיו במחיר סמלי; מִשכן ושיעבד את נכסי החברה מבלי לקבל את אישורם של המבקשים; קידם מכירה של מגרש שבבעלות החברה מבלי לעדכן את המבקשים בפרטי העסקה; צרף את החברה לפרויקטים מבלי לקבל את הסכמת המבקשים; משך כספים מהחברה באופן חד צדדי, והעביר כספים לבני משפחתו - אחותו וילדיו - ללא כל הרשאה; יחד עם "מקורב" אחר לחברה עשה שימוש במשרדי החברה והוציא "הוצאות משרדיות" לצורך עסקים אישיים רבים; הכפיל את תשלום שכר הדירה אשר משלמת החברה לחברה אחרת שבבעלותו; השתמש בכרטיס אשראי של החברה להוצאות פרטיות; ומשך ללא כל אישור דמי ניהול בסך של 18,000 ₪ בחודש.

6. המבקשים ציינו כי על אף שהחברה ביצעה פעולות רבות ורחבות היקף, הם לא קיבלו מעולם ולוּ הודעת עדכון אחת בכתב מהחברה. יתר על כן, על אף שהמבקשים לא זומנו לאסיפת בעלי המניות עד אמצע שנת 2012, בדוח"ות שהוגשו לרשם החברות ציין משה כי הדו"ח נערך באסיפה בה הוזמנו ונכחו כל בעלי המניות. באסיפת בעלי המניות הראשונה אליה הוזמנו המבקשים, שהתקיימה ביום 28.5.12, אף נשאל משה האם התקיימו אסיפות בעלי מניות נוספות מאז שנת 2008 והוא טען כי אף פעם לא התקיימו אסיפות בחברה. המבקשים אף לא חתמו מעולם על פרוטוקול בעלי מניות, למעט פרוטוקול יחיד בשנת 2009.

7. עוד נטען כי פעולותיו של משה נעשו בחוסר סמכות וללא הרשאה, משלא נבחר להיות מנהל החברה כדין, והוא "בוחר" בכל שנה את עצמו למנהל החברה. אף לאחר שקבע בית המשפט כי עליו להעביר למבקשים את המניות, הוא מסרב לשתפם בניהול החברה ובזכויות החתימה, וממשיך לנהוג בחברה באופן המקפח ופוגע בזכויותיהם. רק לאחרונה, באסיפת בעלי המניות שהתנהלה ביום 12.5.14, הוא העלה את הטענה כי סירובו לתת למבקשים זכויות ניהול וחתימה נשען על העובדה שהמבקשים אינם ערֵבים לחובות החברה ולא העמידו לה בטוחות. זאת, כאשר למבקשים אין כל מידע בדבר חובות החברה לגביהם הם נדרשים לערוב, וכאשר ככל שישנם, נוצרו הם כתוצאה מהתנהלותו של משה בחברה ומריקון כספי החברה על ידו בעוד שבקשותיהם לקבל מידע על התנהלות החברה נענו באופן חלקי ביותר.

8. מנגד, טענה המשיבה כי יש לדחות את הבקשה. ממועד הגשת בקשת הפירוק הראשונה, החברה אך הרחיבה את עסקיה והיא ממשיכה להתנהל ולנהל פעילות עסקית בריאה. המבקשים לא הצביעו על טענות המקימות עילה לפירוק החברה. גם לא ניתן למצוא אף ראשית ראיה לטענה כי התנהלות החברה נעשית תוך ביצוע מעשי מרמה והונאה. המשיבה גם התייחסה אחת לאחת לטענות המבקשים אודות דילול המניות, ביצוע פעולות מרמה, צירוף פרוייקטים חדשים בניגוד למוסכם, שיעבוד נכסי החברה, משיכת כספים, וכיוצא באלה טענות כפי שפורטו בבקשת הפירוק. על כל זאת, הוסיפה המשיבה כי אף אם היו רוצים המבקשים לטעון לקיפוחם, היה עליהם לפנות לבירור טענה זו באכסניה המתאימה לכך, ולא בבקשת פירוק, שכל מטרתה לפגוע בחברה, במשה ובעסקיהם. גם אין בכך שלא ניתנו למבקשים זכויות ניהול וחתימה בחברה כדי לבסס טענה של "מבוי סתום" בהתנהלות החברה. אין בסיס לטענת המבקשים כי בעל מניות בחברה זכאי למנות מנהל בחברה וכי יינתנו לו זכויות חתימה. מה גם, על אף שהמשיבה העבירה את 45% המניות לידי המבקשים, הרי שאלה לא רשמו את עצמם עד עתה כבעלי מניות בחברה ואף כעת מנועים הם מלבקש את פירוקהּ. אין אף יסוד לתלונת המבקשים בדבר התנהלותו של משה בניהול החברה, כאשר זו נעשתה ונעשית בהתאם להחלטות שהתקבלו ביום 1.11.05 על ידי אסיפת בעלי המניות שהתקיימה עוד בטרם הלך אהרון לעולמו. באותה אסיפה הוחלט כי משה יהיה מנהל החברה היחיד ובעל זכות החתימה היחיד. הוחלט כי משה יקבל משכורת חודשית, וכי הוצאות התפעול של משרדי החברה ישולמו מחשבון החברה. עוד הוחלט כי רק מי מבעלי המניות שישקיע בחברה הון עצמי יהיה רשאי לקבל הנאה כספית. מכאן, אין בעובדה שבית המשפט הורה להעביר לידי המבקשים ממניות החברה כדי להקים למבקשים זכות להחליף את מנהל החברה או זכות להיות מורשה חתימה בחברה. כל עוד מסרבים המבקשים לסכן את כספיהם כבטוחה לחברה לטובת התנהלות החברה, ובהתחשב בעובדה שמשה הוא היחיד שנכסיו משועבדים עבור פעילות החברה, המבקשים לא ימנו מנהל בחברה ולא יהיו מורשי חתימה בה. המשיבה אף הדפה את הטענה הנוגעת לאי העברת מידע למבקשים בנוגע להתנהלות החברה, וטענה כי למבקשים ניתנו הזדמנויות שונות לעיין בכל החומרים הנדרשים.

דיון והכרעה

9. בקשת הפירוק נשענת כאמור, על הוראות סעיף 257 לפקודה, אשר מונה בין יתר עילות פירוק חברה בידי בית משפט, את העילה לפיה ניתן להורות על פירוק כאשר "בית משפט סבור שמן הצדק והיושר הוא שהחברה תפורק". המדובר ב"סעיף סל" - "עילת שסתום" במהותה - המקנה לבית המשפט שיקול דעת רחב לפירוק חברה (רע"א 5596/00 סתוי נ' נאחוסי, פ"ד נד(1), 149 (2002)). בין המקרים בהם ייעתר בית המשפט לבקשה להורות על פירוק חברה, במסגרת שיקולי "הצדק והיושר", הם מקרים בהם החברה איננה פעילה עוד ואינה מקיימת את המטרות לשמן נוסדה; ניהול החברה נעשה בניגוד לדין או תוך ביצוע מעשה תרמית; החברה מהווה אך הסכם שותפות בין בעלי מניותיה, ואינה יישות עסקית עצמאית שפירוקה יביא לסיום לא נחוץ של פעילותה הכלכלית; החברה היא חברת "בועה" החסרה תשתית מסחרית; והמשך ניהולה של החברה נקלע למבוי סתום, הנובע מכך שכוח ההצבעה במועצת המנהלים ובאסיפה הכללית מחולק בשווה בין שתי קבוצות, שיש ביניהן חילוקי דעות, או כאשר מדובר בחברה שהיא למעשה שותפות (ע"א 877/07 בעניין גפן; רע"א 5596/00 בעניין סתוי; פש"ר (ת"א) 1355/04 היכל הכרך בע"מ נ' שוב (פורסם בנבו, 1.9.04); פש"ר (ב"ש) 6172/01 פרברי נ' שרותי ליסינג בנגב (ש.ל.ב.) בע"מ (פורסם בנבו, 22.7.02)).

1. עם זאת, הכלל הוא כי אין "להמית עסק חי" בשל סכסוכים פנימיים שניתן לפתור אותם באמצעים פחות דרסטיים, ויש להימנע ככל הניתן מפירוק חברה סולבנטית בשל סכסוך בין בעלי מניותיה. השימוש בעילה זו לפירוק חברה ייעשה במשורה ובמקרים חריגים, כשמדובר בחברה שאינה פעילה עוד או בחברה שנקלעה למבוי סתום אשר סביר להניח שיימשך בעתיד, אך זאת כאשר אין סעד חלופי היכול למנוע את קיפוח המיעוט או ליישב את הסכסוכים בניהול החברה מלבד סעד הפירוק (ראו: ע"א 877/07 גפן נ' ג'ירוטק השקעות בע"מ (פורסם בנבו, 2.9.10); פר"ק (י-ם) 32686-01-11 טופז נ' אשדש ניהול עסקים בע"מ (פורסם בנבו, 3.4.11); פש"ר (נצ') 388/07 מ.ג.י.ת בע"מ נ' מאירוב (פורסם בנבו, 20.07.08); פש"ר (י-ם) 976/04 גולובנצ'יץ' נ' פנינת טל השקעות ובניה בע"מ (פורסם בנבו, 14.4.06); פש"ר (ת"א) 1816/00 גלריית גורדון נ' אמנות בע"מ (פורסם בנבו, 10.9.01)).

1. לא כל סכסוך בין בעלי המניות מצדיק אפוא, מתן צו פירוק. בענייננו, אין מחלוקת אמיתית בשאלה האם מדובר בחברה פעילה. מדובר בחברה המקדמת פרויקטים שונים ובעלת פעילות עסקית ענפה, המנוהלת ביד רמה על ידי מנהל החברה, משה, אף אם שלא לשביעות רצונם של המבקשים (השוו: רע"א 5596/00 בענין סתוי). גם טענת המבקשים כי משה "מרוקן" את החברה מכספיה, באופן שבו הם אינם יודעים האם החברה נמצאת ברווח או  בהפסד, אין בה די כדי להוכיח כי החברה משותקת מפעילות. אדרבא, אף המבקשים עצמם טוענים כי החברה גרפה רווחים משמעותיים מפרוייקטים שונים שנוהלו על ידי משה (למשל, פרויקט דירות מגורים בשכונת שחמון בעיר אילת, ופרויקט "מערב 7" באילת), כאשר עיקר טענתם נסובה על כך שהם אינם זוכים להתחלק ברווחים אלה וליהנות מהם. למעשה, טענתם זו של המבקשים כי אינם זוכים ליהנות מפירותיה של פעילות החברה, אינה עולה בקנה אחד עם בקשתם לפירוק החברה, ואף יש בה כדי להחליש, בלשון המעטה, את הטענה כי מדובר בחברה במצב של "deadlock".

2. מכל מקום, אף אם הייתה מתקבלת הטענה כי הסכסוך בין בעלי המניות הוביל לשיתוק פעילות החברה, מה שלא נמצא בענייננו, או אף כי מעשיו של משה עולים כדי ביצוע תרמית, יש מקום לבחון, כאמור לעיל, האם קיים פתרון חלופי דרסטי פחות מפירוק החברה. בהקשר זה, לא הוכח בפניי כי הגיעה השעה לומר כי מוצו הדרכים להביא לפתרון הסכסוך בדרך אחרת שאינה פירוק החברה. אף אם אכן היו צודקים המבקשים בטענתם כי נמנע מהם שלא בצדק להשתתף בניהול החברה (ומבלי לדון ולהכריע כעת לגופו של עניין בשאלה זו), הרי שבידיהם האפשרות לפעול להשגת מטרה זו באמצעות בקשת סעד של הסרת קיפוח, אשר טרם נבחן. יתר על כן, גם לא נבחנה השאלה האם ניתן לפתור את הבעייתיות שנוצרה, למשל, בדרך של מכירת המניות של המבקשים לחברה או לגורם שלישי (ראו גם: פר"ק (י-ם) 32686-01-11, בעניין טופז). רוצה לומר, אף אם הצדדים אינם מסוגלים לנהל את עסקיהם ביחד, אין נסיבות המקרה מספיקות לצורך ביצוע "דילוג" לסעד קיצוני של פירוק החברה, באשר טרם מוצה הליך של "הפרדת הכוחות" או סעדים אחרים כמו להסרת הקיפוח (ראו גם: פש"ר (ת"א) 1260/00 אם.אם.ווי בנייה, אחזקות וניהול נדל"ן בע"מ נ' בינדר (פורסם בנבו, 14.7.02)).

3. דין הבקשה להידחות אפוא. עם זאת קיים חוסר נוחות, בלשון המעטה, מהתנהלותו של משה. בא-כוחו נשאל בדיון מדוע משה אינו מסכים למנות מנהל מטעם המבקשים ומדוע הוא אינו משתף פעולה עמם, בהיותם כיום בעלי 50% ממניות החברה. תשובתו הייתה כי אין חובה לאפשר למבקשים למנות מנהל מטעמם כי אין רוב בקרב בעלי מניות לנקיטת צעד מעין זה (כך!). בדרך זו, המבקשים לא יזכו לעולם להביע את עמדתם בניהול השוטף של החברה ומידורם מניהול החברה באופן האמור, מקפח לכאורה את זכויותיהם (השוו: ה"פ (מחוזי-מרכז) 30665-07-11 כהן נ' שמולביץ (פורסם בנבו, 16.11.14)). ברם, אכסניה זו אינה, כאמור, האכסניה המתאימה לבירור הקיפוח ועוצמתו. בכל מקרה, חרף דחיית הבקשה, נוכח האמור, אין מקום להשית על המבקשים תשלום הוצואתיו של משה או הוצאותיה של המשיבה.

ניתנה היום,  ה' כסלו תשע"ה, 27 נובמבר 2014, בהעדר הצדדים.