השופט ע' פוגלמן:
בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי מרכז (כב' השופט א' יעקב) שאישר פסק בורר שחייב את המבקשת לשלם למשיב סך של 100,000 ש"ח.
רקע והליכים קודמים
בין הצדדים התגלע סכסוך בנוגע להסכם שכרתו. הסכסוך התברר לפני הבורר עורך דין י' פאר לפי התנאים המנויים בתוספת הראשונה לחוק הבוררות, התשכ"ח-1968 (להלן: חוק הבוררות ו-התוספת). ביום 23.11.2006 התקיימה ישיבת בוררות ראשונה שבמסגרתה נקבע מתווה לניהול ההליך ומועדים להגשת כתבי טענות. המשיב הגיש כתב תביעה על סך של 223,600 ש"ח והמבקשת הגישה כתב הגנה וכתב תביעה שכנגד על סך של 936,138 ש"ח. במהלך הבוררות החליף המשיב פעמיים את ייצוגו והדבר גרם לעיכוב בבירור ההליך. ביום 31.7.2008 התקיימה ישיבת בוררות שבמסגרתה החליט הבורר כי על המבקשת לשלם לו שכר טרחה בסך של 6,500 ש"ח עד ליום 10.9.2008 כתנאי להמשך הבוררות. כמו כן קבע הבורר מועדים להמשך ובכללם שתי ישיבות לחקירות מצהירים ליום 23.10.2008 ו-30.10.2008. בפועל לא התקיימו דיונים במועדים אלה: המועד הראשון בוטל מחמת מחלה של בא כוח המבקשת דאז (לא נתבהר לנו אם הוגשה בקשת דחייה או שנמסרה הודעה לבורר, אך די לנו בעובדה שלא התקיים דיון). משלא שילמה המבקשת את שכר טרחת הבורר עד למועד שנקבע בהחלטתו, הגיש המשיב ביום 26.10.2008 "בקשה לחיוב בהוצאות וכן לחייב את [המבקשת] ליתן טעמים והבהרות מדוע לא [פעלה] בהתאם להסכמת הצדדים והחלטת הבורר". יומיים לאחר מכן (ביום 28.10.2008) הודיע בא כוח המבקשת על התפטרותו מייצוג. הישיבה השנייה שהייתה קבועה יומיים לאחר מכן (30.10.2008) לא התקיימה אף היא. הבורר ניסה להשיג את בא כוח המשיבה טלפונית כמה פעמים, ולבסוף העביר לו הודעת פקסימיליה שבה ציין כי קודם להעברת הייצוג, על המבקשת להסדיר את תשלום שכר טרחתו. ביום 5.1.2009 הגיש המשיב "בקשה נוספת לקבלת החלטה וכן לפסק-דין". ביום 6.1.2009 הורה הבורר לבא כוח המבקשת להשיב לבקשה זו. תשובה לבקשה לא הוגשה. ביום 8.2.2009 החל לייצג את המבקשת בא כוח חדש, שפנה לבורר לקבלת חומרי התיק. ביום 1.3.2009 נתן הבורר פסק בוררות בקובעו, בין היתר:
לאור הזמן הרב שעבר ולאור ההתנהגות הלא מקובלת של ב"כ הנתבעת בדבר הודעה על התפטרות, ומבלי שקיבל אישור לכך מהחתו"מ ולאחר ניסיונות בלתי פוסקים לאתר ב"כ הנתבעת, הריני למחוק את ההגנה ולפסוק בסכסוך כאילו לא התגונן הנתבע וזאת ע"פ ס' 15(א) לחוק הבוררות, תשכ"ח-1968, ועפ"י ס' 2 ט לתוספת.
הבורר הוסיף וקבע כי אין מקום לפסוק את מלוא הסכום שנתבע, והורה למבקשת לשלם למשיב סך של 100,000 ש"ח. בסעיף 38 לפסק הבוררות ציין הבורר כי עומדת למבקשת האפשרות לפעול לפי סעיף 15(ב) לחוק הבוררות ולהגיש תוך 30 יום ממועד המסירה בקשה לביטול פסק הבורר. ביום 3.3.2009 שיגר בא כוחה של המבקשת מכתב נוסף לבורר, לאחר שלמד מבא כוח המשיב על מתן פסק הבורר. ביום 7.3.2009 הודיע הבורר לבא כוחה של המבקשת על מתן פסק הבורר והתנה את שליחתו בתשלום שכר טרחתו. מששולם שכר הטרחה, נשלח הפסק לבא כוחה של המבקשת.
ביום 5.4.2009 הגישה המבקשת לבית המשפט המחוזי מרכז בקשה לביטול פסק הבורר. בית המשפט דן בבקשה ביום 29.6.2009, ובסיום הדיון הודיעו באי כוח הצדדים על הסכמתם כי "התובענה תידחה ויוארך המועד לצדדים להגיש כל בקשה לבורר עד ליום 28.7.2009" [ההדגשות כאן ולהלן אינן במקור]. בהתאם קבע בית המשפט (כב' השופט א' יעקב) כי "לאור הסכמת הצדדים אני דוחה את התובענה". בעקבות הסכמה זו פנתה המבקשת לבורר בבקשה לביטול הפסק. משבושש הבורר להחליט בבקשת הביטול, הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי (ביום 1.10.2009) בקשה לאישור הפסק. המבקשת מצידה התנגדה לבקשה ועתרה לביטול הפסק מהטעם שטרם ניתנה החלטת הבורר בבקשה לביטול הפסק. ביום 23.12.2009 הורה בית המשפט המחוזי (כב' הנשיאה ה' גרסטל) לבורר להתייחס לשאלה אם בקשת הביטול עודנה תלויה ועומדת לפניו. כעבור מספר ימים הודיע הבורר כדלקמן:
הריני להודיע לכב' בית המשפט כי הבקשה אינה תלויה ועומדת שכן ב"כ הנתבעת לא עמד בתנאי סעיף 38 לפסק הדין שניתן ביום ה' באדר תשס"ט ה-1.3.2009, וזאת למרות שניתנה לו אפשרות לפעול. אשר על כן פסק הדין שריר וקיים.
בית המשפט המחוזי ביקש את עמדת המבקשת ביחס להודעת הבורר. המבקשת טענה כי יש לבטל את פסק הבוררות. זאת, הואיל והמועד להגיש לבורר בקשה לביטול הפסק הוארך בהחלטת בית המשפט. בעקבות תשובה זו התקיים דיון בבית המשפט המחוזי שבסיומו קבע בית המשפט (כב' השופט א' יעקב) כי החלטת הבורר נוגדת את הסכמת הצדדים באשר להארכת המועדים והורה לבורר לדון בבקשה לביטול. ארבעה ימים לאחר מכן ניתנה החלטת הבורר שדחתה את בקשת הביטול. את החלטתו נימק הבורר בכך שלא השתכנע כי היעדרות המבקשת מן ההליך הייתה מוצדקת וכי הנימוקים בבקשת הביטול רק חיזקו את מסקנתו.
בעקבות החלטה זו הגיש המשיב לבית המשפט המחוזי בקשה לאשר את פסק הבורר. בתשובתה לבקשה טענה המשיבה כי יש לבטל את פסק הבוררות על סמך עילות שונות המנויות בסעיף 24 לחוק הבוררות (שיפורטו להלן). ביום 8.6.2010 התקיים דיון בבית המשפט המחוזי במעמד הצדדים ובסופו קבע בית המשפט (כב' השופט א' יעקב) כדלקמן:
בתיק זה הוגשה תובענה לביטול פסק בורר. תובענה זו נדחתה בהסכמה ביום 29.6.09. לאחר מכן הוגשה בקשה לאישור פסק הבוררות, הוגשה תשובה והוגשה תגובה, וביום 10.3.2010 הוחלט כי טרם אישור פסק הבוררות יהיה רשאי המושב [המבקשת - ע' פ'] להגיש בקשה לבורר לפי סעיף 15(ב) לחוק הבוררות. בקשה כזו הוגשה, הבורר נתן את החלטתו וקבע כי פסק הדין שנתן שריר וקיים, ובנסיבות כאלה אין מניעה מאישור פסק הבוררות.
לפיכך אני מאשר את פסק הבוררות שניתן על ידי הבורר, יוסי פאר, ביום 01.3.09.
על פסק דין זה הוגשה בקשת הרשות לערער דנן.
טענות הצדדים
המבקשת טוענת כי יש לבטל את פסק הבוררות מכוח עילות הביטול הקבועות בסעיפים 24(4) (לא ניתנה לבעל-דין הזדמנות נאותה לטעון טענותיו או להביא ראיותיו), 24(6) (הותנה בהסכם הבוררות לתת נימוקים לפסק והבורר לא עשה כן) ו-24(7) (הותנה בהסכם הבוררות שעל הבורר לפסוק בהתאם לדין והבורר לא עשה כן) לחוק הבוררות. נטען כי הסנקציה שהפעיל הבורר כלפיה מפלה אותה לרעה, בשים לב לעיכובים שונים שהמשיב גרם בניהול הליך הבוררות ולעובדה שלא ננקטה כל סנקציה נגדו. עוד נטען כי המבקשת לא הפרה כל צו מטעם הבורר. לחלופין נטען כי לא ניתנה לה התראה לפי סעיף ט' לתוספת טרם שניתן פסק בורר במעמד צד אחד. טענה נוספת שבפי המבקשת היא כי הבורר לא נימק את הפסק ולא פסק בהתאם לדין המהותי. לטענתה, קביעתו של הבורר בסעיף 5 לפסק הבורר שלפיה הצדדים הסכימו כי הבורר לא יהיה חייב בנימוק הפסק היא קביעה שגויה ונעדרת בסיס, ואין בנימוקים שניתנו בפסק הבוררות כדי לעמוד בחובת ההנמקה שהייתה מוטלת על הבורר. בנוסף נטען כי מפסק הבורר עולה מפורשות כי הלה גיבש את עמדתו ועל כן אין כל טעם להתדיין לפניו אף אם הייתה מתקבלת בקשה לביטול פסק שהייתה מגישה לו. לבסוף טוענת המבקשת כי קמה עילה למתן רשות ערעור נוכח עיוות הדין שנגרם לה ועל מנת לשמור על האמון במוסד הבוררות.
המשיב סומך את ידיו על פסק דינו של בית המשפט קמא. לטענתו, בהחלטת בית המשפט המחוזי מיום 29.6.2009 נדחתה בקשת המבקשת לביטול פסק הבוררות בהתאם להסכמה דיונית שאליה הגיעו הצדדים ושלפיה יוארך המועד להגשת בקשות לבורר והתובענה לביטול פסק הבוררות תידחה. המשיב מוסיף וטוען כי בהתנהלות המבקשת במהלך הליכי הבוררות היה משום זלזול בהליכי משפט: הן בשל אי מילוי הוראות הבורר, הן בשל ניסיונותיה לדחות את בירור הסכסוך. בפרט טוען המשיב כי מונה בא כוח אחר למבקשת במקום בא כוחה שהתפטר מייצוג רק בחלוף חודשים ארוכים מן המועד שבו התפטר בא כוחה הקודם, וכי פניות שפנה בעניין לבא כוח המבקשת שהתפטר ולמבקשת עצמה לא נענו. על כן, לטענת המשיב, לא נגרם למבקשת כל עיוות דין. לבסוף טוען המשיב כי לא קמה עילה למתן רשות ערעור במקרה זה לפי אמות המידה המקובלות למתן רשות ערעור על פסק דין בענייני בוררות.
דיון והכרעה
כידוע, רשות לערער על פסקי דין הנוגעים לביטול או אישור פסקי בוררות שמורה למקרים חריגים שבהם עולה שאלה מיוחדת בעלת אופי משפטי או ציבורי החורגת מגדר עניינם של הצדדים למחלוקת, או כאשר נדרשת התערבות משיקולי צדק למניעת עיוות דין (רע"א 470/08 כרמל התפלה בע"מ נ' מדינת ישראל, פסקה 31 (לא פורסם, 4.3.2010)). הואיל וכפי שיפורט להלן, פסק הבוררות ניתן אגב פגיעה בעיקרי הצדק הטבעי, החלטנו לדון בבקשה כאילו ניתנה רשות והוגש ערעור לפי הרשות שניתנה כדי להעמיד דברים על מכונם. ברם, בסופו של דבר, ובנסיבותיו הקונקרטיות של המקרה, אין בידינו להושיט למערערת סעד ודין הערעור להידחות. להלן נעמוד על הטעמים לכך.
מתן פסק בורר במעמד צד אחד