ה"פ 56155-03-14 גולוב איליה נ' אבזוב פרידה,אבזוב לוי

בפני בקשה למתן פסק דין הצהרתי, שלפיו הסכם המכר, מיום 3.9.13, בין איליה גולוב (להלן: "המבקש" או "המוכר") לבין בני הזוג אבזוב פרידה ולוי (להלן: "המשיבים" או "הקונים"), למכירת הזכויות בדירת מגורים המצויה ברח' XXXXXX בבאר-שבע, וידועה גם כגוש XXXXX חלקה XX תת חלקה XX (להלן: "הדירה" או "הנכס"), בטל, בשל הפרתו היסודית על ידי המשיבים.

המבקש, אזרח ישראלי המתגורר בקנדה, רכש את הנכס הנדון בשנת 1995. עד לשנת 2009 גרו הוריו בדירה, ומאז שנפטרו, היא מושכרת לאחרים. במהלך שנת 2013, ביקש למכור את זכויותיו בנכס, ולצורך כך, התקשר עם מתווך בשם מיכאל טקץ'. זה האחרון, המליץ בפניו על עו"ד ספיר דוידוב (להלן: "עוה"ד"), המייצגת בני זוג, המשיבים דכאן, המעוניינים ברכישת הדירה, ומיוצגים על ידי מתווך אחר, בשם אליהו יצחקוב.

הסכם המכר נערך על ידי עוה"ד, אשר אין חולק שייצגה את שני הצדדים, ובמסגרתו, הועמד מחירו של הנכס על סך של 530,000 ₪ (להלן: "התמורה"). [יוער, כי מועד ומקום החתימה שנויים במחלוקת. בעוד המשיבים טוענים, כי חתמו של ההסכם ביום 6.9.13, טוען המבקש, כי הדבר נעשה בתאריך הנקוב על גביו, 3.9.13, יום ג' בשבוע. הדעת נותנת שיש לקבל סברה זו, באשר ביום ו', 6.9.13, חל ראש השנה, ובהינתן שהמשיבים שומרי תורה ומצוות, אין להניח שחתמו על ההסכם במועד זה. כמו כן, לראשונה בסיכומיהם, העלו המשיבים טענה, שהחוזה נחתם אצל קולגה של עוה"ד, ברמת גן ולא במשרדה בבאר שבע. לא מצאתי שיש לכך נפקות או השלכה כלשהי לענייננו]. לאחר שהקונים חתמו על ההסכם, הוא נשלח למוכר בדואר (וזאת רק ביום 17.9.13, כפי שאישרה מזכירתה של עוה"ד בחקירתה הנגדית, בביהמ"ש), על מנת להחתימו עליו, כמו גם על ייפוי כח לעוה"ד, לפעול בשמו בנכס. המבקש חתם על ההסכם ביום 22.9.13 (בהתאם לעדותו, עמ' 7 ש' 23-34. תאריכים אלה מוסכמים, באופן עקרוני, על הצדדים).

הקונים החלו בתשלום התמורה, ופנו לבנק, לשם לקיחת משכנתא ליתרתה. שמאי מטעם הבנק (יונה אלטר), אשר הגיע לנכס, ביום 17.10.13, מצא כי נפלה טעות ברישום תת החלקה שלו, בלשכת רישום המקרקעין, באופן המצריך תיקון הרישום כתנאי למתן אישור הבנק. מטעם זה, ועד להסרת המחדל, נדחתה בקשתם, והם פנו לגיוס כספים מבני משפחה וקרובים.

בתוך כך, עלו שמועות כי עוה"ד עזבה את הארץ, ואיתה כספי התמורה ששילמו הקונים.

משראו שהליך מימוש העסקה לא נשלם, ולשם הבטחת זכויותיהם בנכס, רשמו המשיבים, ביום 30.1.14, הערת אזהרה לטובתם, תוך שהם טוענים, כי שילמו, עד לאותה העת, סך של 300,000 ₪, מתוך התמורה הכוללת.

ביום 10.2.14 (תאריך שצוין בתצהיר המבקש בלבד), שלח המוכר מכתב לקונים, בו הוא מודיע להם על ביטול ההסכם, בשל הפרתו על ידם, וכפי שהסביר שם: "למרות שכל התאריכים וכל המועדים הנקובים בחוזה חלפו טרם שילמתם את כל תמורת העיסקה. עד היום קיבלתי אך ורק 50,000 ₪...". אלה, מנגד, עמדו על קיום ההסכם והשלמת העסקה, לצד הטענה כי שילמו כמחצית מן התמורה לעוה"ד, ועל כן עליהם לשאת כעת אך ורק ביתרה שטרם שולמה, ושהעברתה התעכבה לנוכח הבעיה הרישומית, לה אחראי, לשיטתם, המוכר.

מכאן הבקשה דנן, לביטולו של הסכם המכר.

כפי שציינתי בפסק הדין, מיום 2.10.14, אשר ניתן טרם הגשת סיכומי המשיבים, ובוטל, לבקשתם ובהסכמת המבקש - עסקינן במקרה מצער, שבו כספים שהועברו על ידי הקונים, והיו מיועדים להשתלם על חשבון התמורה, לא הגיעו ליעדם זה, אלא נותרו בידי עוה"ד אשר ייצגה את הצדדים, ולכאורה נעלמו, יחד איתה, במהלך חודש ינואר 2014, מקופת הנאמנות אל מחוץ לגבולות הארץ. מעשה זה, הותיר לקוחות רבים מול שוקת שבורה, והצריך פנייה לערכאות המשפטיות.

אין חולק, שהצדדים לא נפגשו איש עם רעהו, וכי העסקה התנהלה "בשלט רחוק", דרך עוה"ד, כאשר המבקש שוהה כל העת במקום מגוריו, בחו"ל. קשר טלפוני אשר כזה, נוצר רק עם היוודע דבר יציאתה של עוה"ד את הארץ, עם כספי המשיבים.

לכאורה, עניינה של ההמ"פ שלפנינו, בשאלה - האם הסכם המכר אכן הופר על ידי הקונים, המשיבים דכאן, והאם בשל כך רשאי היה המוכר, המבקש, לבטלו. ואולם, לאמיתו של דבר, השאלה הטעונה הכרעה בעניינינו, שונה, ובגדרה יש לקבוע, מה דינם ונפקותם של התשלומים, אשר אין חולק ששילמו המשיבים לעוה"ד, אולי בתמימותם, ומתוך כוונה שאלו יהוו חלק מן התמורה - היש לראותם כמי ששולמו למוכר, באמצעות הפקדתם בידי עוה"ד, שמא, אין להכיר בהעברתם אליה, בבחינת תשלום למוכר. מענה לשאלה זו, יינתן, תוך פנייה להסכם גופו ולהוראותיו, וכן באמצעות שקלול רכיב האחריות היחסית לתקלה שנוצרה, והשאלה מיהו האחראי לכישלון הגעת התמורה ליעדה - מי קיים את החוזה כלשונו, ומי יכול וצריך היה למנוע את שאירע.

אומר כבר עתה - לא שוכנעתי שההסכם הופר על ידי מי מהצדדים, במובן הדווקני, אך נחה דעתי, כי מירב התשלומים שהעבירו הקונים לעוה"ד, שולמו טרם הגיע מועדם, ובניגוד להוראות הסכם המכר. בשל כך - יש לראות במשיבים כאחראים לאובדנם, בהינתן שיכלו למנוע את הנזק, אף אם לא צפו את שיקרה, ככל שהיו מקיימים את ההוראות, כלשונן, ועל כך להלן.

המבקש טוען, כי החל מחודש ספטמבר 2013, פנה לעוה"ד במשך עשרות פעמים, במייל ובטלפון, עד שזו העבירה לחשבון הבנק שלו בארץ, מקדמה בסך של 50,000 ₪, בשני תשלומים - בסוף נובמבר ובראשית דצמבר. יתרת התמורה, על אף פניות חוזרות ונשנות מצדו לקבלה - לא הגיעה לידיו.

לעמדתו, התנהלות המשיבים ביחס לקיום ההסכם, מעידה על חוסר זהירות והתעלמות רשלנית שלהם מאותות אזהרה, שיכלו למנוע את התוצאה העגומה. כך הוא ביחס ללו"ז התשלומים שנקבע בהסכם, ואשר בו לא דבקו (בהקדימם תשלומים מאוחרים), וכך, ביתר שאת - בכל הנוגע להעברת התשלומים ישירות לעוה"ד, מבלי שחתם על כל מסמך המורה להם לעשות כן, חלף העברתם אליו, באמצעות חשבון בנק שהוא מנהל בארץ.

כאמור - נמצא שיש ממש בטענות אלה.

המשיבים, שעבורם מדובר ברכישה של דירה ראשונה בחייהם, גורסים, כי הסכם המכר שבין הצדדים, בר תוקף ומחייב את המוכר, גם כיום. לטענתם, הם מילאו אחר הוראות ההסכם באופן מלא ודווקני, שילמו סכומי כסף נכבדים לידיה של עוה"ד ולחשבון הנאמנות, בהתאם לבקשתה ועל פי דרישותיה מעת לעת. בהקשר זה הם טוענים, כי לא היו ברשותם פרטי חשבון הבנק של המבקש, ולפיכך, ברי, שהתשלומים נועדו להיעשות דרך עוה"ד בלבד, שבידיה הפקיד המבקש את כל הליך המכר. בכך תומכות, לדידם, גם הוראות הסכם המכר, כפשוטן.

בהדגישם את חוסר ניסיונם בתחום ואת תום ליבם בעשותם כן, עומדים המשיבים על כך, שהיה בידי המבקש דווקא, למנוע את הנזק שנגרם, וככל שההסכם הופר - מפרו הינו המבקש עצמו, ולא אחר. זאת, בהינתן שהמניעה להשלמת העסקה יסודה בבעיה הרישומית, ומשאין מדובר במחדל הקשור בהם - סבורים המשיבים, כי יש לראות במוכר אחראי להפרה זו.

עוד הם טוענים, כי נספח לחוזה (מש/1), אשר הוגש במהלך דיון ההוכחות, ויוזכר בהמשך, מאפשר להם לבטלו, בתרחיש שבו הבנק לא מאשר את המשכנתא, כפי שאירע בפועל, אך מהפן האופרטיבי, הם עותרים כעת (הגם שאינם יוזמי ההליך) לאכיפת ההסכם ולהשלמת העסקה, תוך הכרה במלוא התשלומים שהועברו על ידם לעוה"ד, ואשר מגיעים לסך של 300,000 ₪, על חשבון התמורה. המשיבים עתרו, איפוא, בעמ' 36 לסיכומיהם: "לקבוע כי הכספים שנגנבו ע"י עורכת הדין שייכים לתובע והיו ברשותו בעת גניבתם".

במסגרת ניהול ההליך, שטחו הצדדים טענותיהם, בכתב ובע"פ, והגישו ראיות לביסוסן.

בדיון ההוכחות, שהתקיים ביום 2.7.14 העידו, מטעמו של המבקש, הוא עצמו ועו"ד סבסטיאן רובין - שהחל בטיפול בבעיית ה"הצלבה" הרישומית והמליץ בפניו לבטל את ההסכם, ומטעם המשיבים, העידו המשיבה 1 - פרידה אבזוב, הגב' לודמילה קיריצ'נקו - ששימשה מזכירה במשרדה של עוה"ד בעת הרלוונטית, והמתווכים בעסקה שהוזכרו לעיל - מיכאל קטץ' ואליהו יצחקוב.

נפנה תחילה להסכם המכר, ונעמוד על ההוראות הרלוונטיות לענייננו.

בליבת המחלוקת, כאמור לעיל, עומדת סוגיית התשלום, על רבדיה - ראשית, האם העברת התשלום לעוה"ד, ולא ישירות למבקש עצמו, נעשתה בהתאם להוראות ההסכם, ושנית, האם מועדי התשלום, כפי שבוצעו בפועל, תאמו הסכמות אלה.

מפאת חשיבותם, יובאו סעיפי המשנה של סעיף 5 להסכם, העוסק בסוגיית התמורה ובאופן שזו תשולם, כלשונם:

"5.1.1. תשלום ראשון: תוך יומיים מחתימת חוזה זה ישלם הקונה למוכר סך 53,000 ₪ (חמישים ושלוש אלף ₪) התשלום יבוצע תוך שני ימי עבודה על ידי העברה בנקאית לחשבון הנאמנות ויופקד בנאמנות אצל ב"כ המוכר עו"ד דוידוב. יובהר כי תשלום זה יועבר למוכר עד 3 ימים לאחר רישום הערת אזהרה לטובת הקונה. ולאחר הוצאת תסריט (כך במקור) בית משותף המתאים לפרטים בחוזה זה.

5.1.2. סך של 50,000 ₪ (חמישים אלף ₪) עד 30 יום מיום חתימה על ההסכם.

5.1.3. סך של 57,000 ₪ (חמישים ושבע אלף ₪) עד 45 יום מיום חתימה על ההסכם.

5.1.4. סך של 370,000 ₪ (שלוש מאות שבעים אלף ₪) עד 100 יום מיום חתימה על ההסכם. סכום זה ישולם למוכרים עד לא יאוחר מיום ובכפוף למסירת החזקה על הנכס, להמצאת שטרי מכר חתומים, יפויי כוח בלתי חוזרים חתומים ע"י המוכר ומאומתים וכנגד המצאת כל האישורים הנדרשים לשם העברת הזכויות לשם הקונים ובהם אישור עירייה כולל היטל השבחה באין חובות לרישום בפנקסי המקרקעין, אישור על תשלום או פטור מתשלום מס שבח.

5.1.5. הקונה יבצע תשלום התמורה באמצעות שיק/ים ו/או בהעברה בנקאית.

5.2. היה ובמועד מסירת החזקה, טרם הומצאו לקונה כל האישורים המפורטים בסעיף 5.1.4 לעיל, מתוך התשלום האחרון יוחזק סך של 50,000 ₪ (חמישים אלף ₪) בנאמנות אצל ב"כ המוכר, עו"ד ספיר דוידוב. סכום זה יועבר למוכר רק לאחר המצאת כל האישורים הנדרשים ומסירת החזקה. יובהר כי התשלום לנאמן הינו בתשלום למוכר לכל דבר ועניין".

כעת לשאלה, האם היה על הקונים להעביר מרבית התשלומים ישירות למשיב, כפי טענתו, או שמא די היה בהעברה לעוה"ד, כפי שנעשה בפועל, כדי לצאת ידי חובה.

המבקש טוען, כי קריאה נכונה של ההסכם, מלמדת, בהכרח, שהיה על הקונים להעביר את תשלום התמורה, ישירות אליו, ולא להעבירו באמצעות עוה"ד. הוא מסכים, כי בסעיף 5.1.1, ישנה הוראה להעביר את כספי המקדמה לעוה"ד, ודרך קופת הנאמנות אליו, ואולם, לעמדתו - מקום שבו הדבר לא נכתב בצורה מפורשת, לדוגמא, בסעיפים 5.1.2-5.1.3, משמע, שהכוונה היתה לתשלום ישירות למוכר, ולא לעוה"ד. משלא עשו כן המבקשים - יש לראותם אחראים לאובדן הכספים, ובכל מקרה - אין לראות את התשלומים ככאלה ששולמו לו ובעבורו.

המשיבים, לעומתו, טוענים כי טענה זו, מקורה בנסיבות שנוצרו, עם היעלם הכספים, ואולם, לאמיתו של דבר, ברור היה לכל - שהתמורה תשולם לעוה"ד, וזו תעבירה, בשיעורים, ועל פי הוראות ההסכם, למוכר. לדידם, לא בכדי בסעיפים 5.1.2-5.1.3 אין חזרה על האמור בסעיף 5.1.1, בנוגע לאופן העברת הכספים, אלא צויינו סכומי ומועדי ההעברה בלבד, וזאת מתוך הבנה, כי גם אלו ישתלמו באותו האופן, קרי, באמצעות עוה"ד, וממנה למבקש.

נחה דעתי, כי הדין בסוגיה זו עם המבקש, וכי התשלומים על פי הסכם זה, היו צריכים להשתלם ישירות למוכר, אלא אם כן, נאמר אחרת, ובצורה מפורשת, כפי שנעשה בפועל, בסעיפים מסוימים ונקודתיים.

עיון בהסכם, מלמד, כי במקרים שבהם נדרשו מסמכים או ביצוע פעולות מצד המוכר, ניתנה הוראה המאפשרת העברת הכספים דרך עוה"ד, כדי לוודא ביצוע ההתניות המשכללות זכאות המבקש לקבלם בעין. ואולם - מכלל ההן יש לשמוע את הלאו - דהיינו, שככל שלא הוסכם במפורש אחרת - "ברירת המחדל" הינה תשלום למוכר. משכך, אין בידי לקבל טענת המשיבים, כאילו כל התשלומים היו אמורים להשתלם לעוה"ד, ולה בלבד. פרשנות זו, חוטאת לכוונת הצדדים, המשתקפת מלשון ההסכם.

העברת מכלול התשלומים לעוה"ד, ושלא כמוסכם, מביאה אמנם לתוצאה לא קלה, אך מתחייבת, שלפיה אין לראות בכספים הללו, כמי ששולמו, על אחת כמה וכמה, כמי שהגיעו, ליעדם.

כך או כך, ברי, שהעברת חלק מהכספים במזומן לעוה"ד, כאשר ההסכם מורה על העברתם "באמצעות שיק/ים ו/או בהעברה בנקאית", כאמור בסעיף 5.1.5, אף היא אינה בגדר קיום מדויק ונכון של ההסכם. משבוצעה ההעברה במזומן כאמור - הסיכון לתקלה בתהליך רובץ על המשיבים, ויש לקבוע כי תשלומים אלה הועברו שלא בהתאם להוראות ההסכם, ועל כן לא ניתן לראותם כחלק מן התמורה.

יחד עם זאת, ולו בכדי להפיס דעת הקונים, אוסיף, כי גם בהיעדר הקביעה שלעיל, היה עליהם לעבור משוכה נוספת, בדמות עמידה בלו"ז התשלומים - שגם עליה, כפי שנראה מיד, לא הצליחו לגבור.

בהתאם לפירוט התשלומים שבסעיף 5 להסכם, התשלום הראשון מתוך התמורה, אמור היה להשתלם לעוה"ד, בתוך יומיים מהחתימה עליו, ולעבור למוכר עד שלושה ימים לאחר רישום הערת אזהרה לטובת הקונה. ואולם - שלב רישום הערת האזהרה על ידי עוה"ד, לא השתכלל, לנוכח הבעיה הרישומית, שאותרה בתת החלקה של הנכס, והצורך שקם בתיקונה.

מסמכים שצרפו המשיבים לתשובתם להמ"פ, מלמדים, כי במהלך התקופה שמכריתת ההסכם, ואף קודם לכך, וטרם שזה נחתם על ידי המוכר, הם העבירו כספים לעוה"ד, על חשבון התמורה, וכדלקמן:

• העברה בנקאית, מיום 2.9.13, מאבזוב בלה (אם המשיב 2) לחשבון הנאמנות של עוה"ד, ע"ס 100,000 ₪. מדובר בתשלום שבוצע טרם שהמשיבים חתמו על ההסכם, לכל הדעות.

• העברה בנקאית, מיום 11.9.13, אף היא מאבזוב בלה לחשבון הנאמנות של עוה"ד, ע"ס 50,000 ₪. בשלב זה, אין חולק כי המשיב טרם חתם על ההסכם, לא כל שכן, שלא נרשמה הערת האזהרה על הנכס. מעדות מזכירת עוה"ד, הגב' קיריצ'נקו, עולה, כי רק ביום 17.9.13 שלחה את ההסכם למבקש בדואר (פרוט' מיום 2.9.13, עמ' 6 ש' 26-32) ונכון לעזיבת עוה"ד את הארץ, בסוף ינואר 2014, לא נרשמה הערת אזהרה על הדירה (שם, ש' 23).

• העברה בנקאית, מיום 18.11.13, מחשבון הבנק של המשיבים לעוה"ד (הוגש תדפיס פעולות עו"ש), ע"ס 50,000 ₪. תשלום זה, הועבר לאחר שנתחוור לצדדים מצבו הרישומי של הנכס, בביקור השמאי מטעם הבנק, מיום 17.10.13.

• העברה בנקאית, מיום 20.11.13, מאבזוב בלה לעוה"ד, ע"ס 50,000 ₪.

• תשלום במזומן, מהמשיבים לעוה"ד, אשר תועד במסמך בכתב, מיום 1.12.13, במסגרתו היא מאשרת קבלת סך של 50,000 ₪: "לנאמנות עבור עסקת המכר".

   

  מכאן, שבמהלך שנת 2013 - העבירו הקונים סך של 300,000 ₪, מתוכם 250,000 ₪ באמצעות העברה בנקאית לחשבון הנאמנות (אציין, כי משום מה, ייתכן שמחמת טעות סופר, בסעיפים 21-22 לסיכומיהם, טוענים המשיבים כי התשלום, לפי הפירוט שלעיל, מגיע לסך כולל של 350,000 ₪, ולא היא).

   

  כאמור - בתווך שבין המועדים הללו - ביקר שמאי הבנק בנכס, וקבע כי נפלה "טעות בכתובת הנכס ובתת חלקה עפ"י תשריט בית משותף... הנכס מופיע בתת חלקה 9 בתשריט בית משותף וכן מופיע כדירה 9 בכתובת עירונית. בחוזה רכישה מופיע כדירה 10 ובתת חלקה 10" (בעיה שכונתה "הצלבה"). קביעה זו, עמדה בבסיס דחיית מתן האשראי, המשכנתא, על ידי הבנק. על רקע זה, גם התחייבה עוה"ד בפני המוכר, במסמך מיום 4.11.13 (מב/1), להשלים את תיקון הרישום בתוך 60 יום (כאמור בעדות המבקש, עמ' 10, ש' 10-11), ואף פנתה לשם כך לעו"ד סבסטיאן רובין, שהעיד במסגרת ההליך דנן (יוער, כי מלאכת התיקון לא הסתייעה או הסתיימה, נכון למועד הגשת ההמ"פ).

   

  המבקש טוען, כי העברת התשלומים כאמור לעיל, התבצעה בניגוד למתווה שנקבע בסעיפים 5.1.1-5.1.3 להסכם, וכי הוא עצמו ידע רק על תשלום סך של 50,000 ₪, אשר הועבר אליו בפועל, והניח, כי בהינתן הבעיה הרישומית, ועד לפתרונה, לא יועברו עוד תשלומים על חשבון התמורה, על ידי הקונים.

   

  בהתייחסם לטענות המבקש, ולמסמכים המעידים על העברת הכספים על ידם, במועדים השונים, הציגו המשיבים, בהזדמנויות שונות, גרסה, אשר מהווה "הודאת בעל דין", ואשר יש בה, לבסס עוד יותר את השתת האחריות לאובדן התמורה, על כתפיהם. אביא מקצת מהדברים, בשם אומרם:

   

  • בסעיף 12 לתצהירה, מסכימה המשיבה 1, אבזוב פרידה (והצהרה זו מצויה, באותם מילים וסעיף, בתצהיר המשיב 2), כי: "היות והיה מדובר בכספי הלוואה שנלקחו מקרובים העברנו חלק מהכספים בזמן מוקדם יותר מאשר האמור בחוזה המכר" (ההדגשה אינה במקור), וממשיכה בהסבר: "לא ראינו בעיה בכך היות וקיבלנו בטחון מעורכת הדין ומאת המתווך שהדבר בסדר ורק יזרז את סיום העסקה לאור הבעיה הקיימת בתת החלקה. הכל היה נראה טבעי ובעל בטחון".

  • בסעיף 12 לסיכומיהם, מסבירים המשיבים, כי: "העברות הכספים שלכאורה נראים שהועברו שלא בזמנם הינם העברות כספים שהועברו ע"פ דבריה והוראותיה של עורכת הדין, אשר דיברה ודאגה להדגיש זאת בשם המוכר".

  • בסעיף 19 לסיכומיהם, טענו המשיבים, כי: "כבר עתה יובהר! אין מניה (כך במקור) חוקית בהעברת כספים לב"כ המוכר לפני חתימה על הסכם מכר. הדבר אינו מומלץ אך אין בו כל עברה מצד הנתבעים בייחוד בנסיבות המברה (כך במקור) דנן".

  • בסיפא של סעיף 54, עמ' 29 לסיכומיהם, כותבים המשיבים את הדברים הבאים: "הנתבעים לא הרגישו בתמימותם בחיסרון שיש בכך שאין בידם חוזה חתום, מאידך, הדבר גם לא הפריע להם להתנהלות ברכישת הדירה. לומר שהנתבעים לא התנהלו נכון, ייתכן. אך דבר זה אין בו כשלעצמו כל נזק לביצוע העסקה ולקרות הדברים שקרו בעסקה זו".

  • ובחתימת סיכומים אלה, עמ' 36, נאמר: "כבוד בית המשפט מתבקש לקבוע ע"פ התנהלות הדברים כי העברות הכספים הגם שעברו לא במועדם בדיוק (ההדגשה אינה במקור) אינם מעלים ואינם מורידים מבחינת קרות הדברים".

     

    אין מקום להכביר מילים בנדון. המשיבים לא יכולים לאחוז במקל משני קצותיו - מחד, לטעון כי קיימו את ההסכם ככתבו וכלשונו (הגם שכפי שראינו לעיל, העברת התשלומים ישירות לעוה"ד, לא התבצעה בהתאם להוראות), ומאידך, להודות, בפה מלא, שהקדימו את מועדי התשלום, לנוכח המלצת עוה"ד כי בכך, יביעו רצינותם ביחס לקיום העסקה. ואם לא די בכך, הוסיפו המשיבים וטענו (בעמ' 30, ס' 55.ט.1 לסיכומיהם), כי לפי לשונו של סעיף 5.1.1 להסכם המכר: "כל עוד לא נרשמה הערת אזהרה לא מגיע כלל לתובע/ למוכר כל תשלום (ההדגשה במקור). ע"פ סעיף זה בהסכם, כל עוד לא נרשמה הערת אזהרה התובע/המוכר אינו זכאי לקבל כל תשלום. אין חולק שחוזה המכר נכתב בצורה רשלנית בחלקו אך יחד עם זאת, יש להיצמד להוראותיו של הסכם המכר האומר כי כל עוד לא נרשמה הערת אזהרה לא מגיע לתובע כסף".

     

גם בנספח (מש/1), שהוצג לראשונה בדיון ההוכחות (והמבקש טען כי מדובר בהרחבת חזית אסורה), לא מצאתי, שיש כדי להביא מזור למשיבים.

המדובר במסמך, שלכאורה מהווה "נספח להסכם מיום 03.09.13", עליו חתומים הקונים ועוה"ד, בשמו של המוכר, מכוחו של "ייפוי כח בלתי חוזר", מאותו היום, המסמיך אותה, ש"תחתום על כל מסמך בשמנו ובשם הצד השני לעסקה" (במאמר מוסגר, אציין, שלא ברור כלל, שייפוי הכח נחתם במועד אחר מהסכם המכר, כלומר, לפני 22.9.13).

בגדרו של נספח זה (סעיף 2), נקבע, כי: "במידה והבנק הממשכן לא אישר את העסקה ולא יעריך את הנכס בשווי שרשום בחוזה אזי ההסכם שנחתם ביום 03.09.13 הינו בטל מבוטל" (כך במקור, לרבות ההדגשה).

גם אם נניח, לצורך העניין, שהנספח תקף, כשר וחף מספקות (ואין זה המצב בענייננו), הרי, גם כאשר המשכנתא לא אושרה, כתוצאה מבעיית הרישום, אין מדובר בסירוב גורף ומוחלט, כפי המוסדר בנספח, אלא במניעות זמנית-רישומית שנדרשה הסרתה ותו לא. המשיבים אף לא הביעו רצון, בין בכתב ובין בהתנהגות, לבטל את העסקה, אלא להיפך - המשיכו לפעול לקיומה, והעבירו כספים ביודעין, וגם אם לא בצורה מושכלת, במובנה המשפטי. פשיטא, שלא ראו, בזמן אמת, שההתניה לביטול העסקה, נשוא הנספח, השתכללה.

משלא עשו המשיבים שימוש בנספח זה, בעת הרלוונטית, אין לאפשר "מקצה שיפורים" כעת, עם היווצרן של הנסיבות החריגות דכאן.

מכל האמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה, כי המשיבים פעלו בחוסר זהירות, ובניגוד להוראות הסכם המכר, שעה שהפקידו בידיה של עוה"ד דווקא, כספים, טרם שהבשיל המועד לכך, ושלא על דרך תשלום במישרין למבקש. כפי שצויין לעיל, לא מצאתי, כי בעשותם כן - הפרו את ההסכם, כפי טענת המבקש, ואולם במישור האופרטיבי - אין נפקות לתשלומים ששולמו על ידם, וביחסים שבינם לבין המוכר, נותרו אלה כיתרה בלתי מסולקת.

למעלה מן הצריך, אוסיף, כי גם האופן שבו ניתנה הודעת הביטול על ידי המבקש, לא עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם המכר. סעיף 8.2 להסכם, מאפשר למוכר או לב"כ למחוק הערת אזהרה, על בסיס ייפוי כח חתום על ידי הקונה, וזאת: "במידה והפר הקונה את ההסכם ובלבד שמסר המוכר או בא כוחו על כך התראה בכתב 15 יום קודם והקונה לא תיקן את ההפרה". אין להלום, שהודעה כאמור, תינתן ללא כל התראה ואפשרות תגובה ותיקון המחדל של הצד האחר.

משמע - וביתר שאת - אין מדובר בחוזה שהופר ובוטל.

עסקינן בחוזה תקף - שקמה ביחס אליו מחלוקת, לא פשוטה, ששורשה בתקלה קשה עקב התנהלות לכאורית בעייתית (לשון זהירות, שהרי עוה"ד אינה בעלת דין כאן) מצד עו"ד דוידוב. משהמחלוקת לעניין נפקות התשלומים ש"נעלמו" בשלב שבו הוחזקו אצל עוה"ד הוכרעה לטובת שיטת המבקש, אין מנוס, אלא לקבוע, שהכספים הללו נותרו ברי תשלום למבקש, ככל שלפי הוראת החוזה הגיע המועד להעברתם לידיו. ככל שהתשלומים "הבשילו" ולא יבוצעו - עשוי הדבר להקים למבקש הזכויות השונות העומדות לו, בנסיבות כאלה, מן ההסכם ומן הדין.

מכלל הנימוקים שפורטו - מתקבלת הבקשה, באופן שבה מוצהר, כי לבד מסך התמורה אשר הועברה למוכר, בסופו של יום, בסך של 50,000 ₪, אין להכיר בתשלומים שהועברו על חשבון התמורה, בשל האופן שבו נעשה הדבר. אולם - פתוחה הדרך בפני הקונים, להשלים את העסקה, תוך נשיאה במלוא התמורה, בקיזוז הסך ששולם בפועל.

ברי, כי לו"ז ההסכם המקורי אינו רלוונטי עוד, וכי יש להביא בחשבון גם את הסיבוך בעטיה של הבעיה הרישומית ("ההצלבה"). התאמת ההסכם לנסיבות שהשתנו, וכמובן, ראש וראשונה, לנפקות ההכרעה בהמ"פ הנוכחית, חורגת ממה שניתן להיעשות על ידי ביהמ"ש הזה כעת, ובגדרי ההמ"פ, בלא שביהמ"ש התבקש והוסמך לעשות כן בידי הצדדים עצמם. התאמה זו, ניתנת להיעשות בידי הצדדים, בהסכמה, ככל שקיים אופק ריאלי של גיוס יתרת כספי התמורה, בשנית, מטעם המשיבים. לחלופין - איני שולל הסתייעות הצדדים בביהמ"ש, תוך שימוש מוסכם בפלטפורמה הדיונית הקיימת, כדי לנסות להגיע לפתרון יעיל ולחסוך התדיינות נוספת.

לאור הנסיבות, ומאחר וכאמור - לא מצאתי כי עסקינן בצד שהיפר את ההסכם ביודעין ובמתכוון, כפי שנטען ולא אומץ על ידי, ובנסיבות הייחודיות והחריגות - החלטתי שלא לעשות צו להוצאות בהליך זה.

ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ה, 11 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.