על פרסום תיקון או הכחשה של דבר המהווה לשון הרע או על פרסום פסק הדין, כולו או מקצתו, הפרסום ייעשה על חשבון הנאשם או הנתבע, במקום, במידה ודרך שיקבע בית המשפט.
סעיף 19 לחוק קובע:
"בבואו לגזור את הדין או לפסוק פיצויים רשאי בית המשפט להתחשב לטובת הנאשם או הנתבע גם באלה:
...
(4) הוא התנצל בשל הפרסום, תיקן את הכחיש את הדבר המהווה לשון הרע... ובלבד שההתנצלות, התיקון או ההכחשה פורסמו במקום, במידה ובדרך שבהן פורסמה לשון הרע, ולא היו מסויגים".
29.ההלכה הפסוקה
בעניין בן גביר, פסק בית המשפט העליון ביחס לזכות לשם טוב:
"באים אנו, אם כן, אל הזכות לשם טוב. אף זו הוכרה כזכות יסוד במשפטנו (דנ"א 7325/95 ידיעות אחרונות בע"מ נ' קראוס, פ"ד נב (3) 1, 74). כבוד האדם ושמו הטוב חשובים לו לעיתים לאדם כחיים עצמם, הם יקרים לו לרוב יותר מכל נכס אחר" (פרשת אבנרי הנ"ל, בעמ' 856; ע"א 5653/98 פלוס נ' חלוץ, פ"ד נה (5) 865). אכן, "הזכות לשם הטוב של האדם היא ערך יסוד בכל משטר דמוקרטי. היא תנאי חיוני לחברה שוחרת חירות. היא מבוססת בין השאר, על הצורך בהערכה פנימית, בגאווה אישית ובהכרה אישית בין בני אדם" (בג"ץ 6126/94 סנש נ' רשות השידור, פ"ד נג (3) 817, 832). שמו הטוב של אדם – המוניטין שצבר לעצמו במהלך חייו – הוא נכס מקניינו, הנרכש לעיתים בעמל רב ולאורך זמן. הוא מהווה ביטוי חשוב לכבודו של האדם: הן כבוד במובן honor, לאמור, ההוקרה וההכרה הנובעים ממעמדו בחברה אליה הוא משתייך, והן כבוד במובן dignity, לאמור – ערכו הפנימי של האדם. שמו הטוב של אדם מאפשר לו להימנות על בני הקהילה, ובכך להגשים את עצמו ולעצב את אישיותו (ראו פרשת רינת הנ"ל, בעמ' 90; א' קמיר שאלה של כבוד – ישראליות וכבוד האדם (2005) עמ' 19-24), R.C. Post, The social foundations of defamation law: reputation and the constitution, (74 cal L.R. 691 (1986). (רע"א 10520/03 בן גביר נ' דנקנר 12.11.2006 (להלן: ענין בן גביר)).
באשר להכרעה מהו פרסום המהווה לשון הרע, נקבע בפרשת בן גביר:
"בניתוח שאלה זו, "המבחן הקובע הוא, מהי, לדעת השופט היושב בדין, המשמעות, שקורא סביר היה מייחס למילים" (ע"א 740/86 תומרקין נ' העצני, פ"ד מג (2) 333, 337)....
אלא שבית משפט, בעת שהוא בא לפרש ביטוי מלעיז, אינו בוחן את כוונותיו של המפרסם, אף לא את האופן בו הבינו את הביטוי הנפגע או השומעים בפועל (ראו ע"א 257/57 אפלבוים נ' בן גוריון, פ"ד יד 1205, 1215; פרשת תומרקין הנ"ל, בעמ' 337; אולם ראו חריג לכך בסעיף 16(ב)(3) לחוק איסור לשון הרע). השאלה המכרעת היא אובייקטיבית, לאמור – יש לתור אחר המובן הטבעי והרגיל של הפרסום בעיני האדם הסביר (ראו גם ע"א הארץ, בעמ' 300). כך לגבי פרשנות הביטוי, וכך לגבי עצם השאלה האם יש בו, בביטוי, כדי להוות "לשון הרע" (ראו גם ע"א 809/89 משעור נ' חביבי, פ"ד מז(1)1, 7). זאת וגם זאת: משמעותה של התבטאות אינה נגזרת אך ורק מפירושן המילולי או הבלשני המדויק של המילים שבהן נעשה שימוש. נסיבות חיצוניות הסובבות את הפרסום, ההקשר בו נאמרו הדברים – כל אלה, וכיוצא באלה, יש בהם כדי ללמד מהו, אל נכון, פירושו של הפרסום (ראו למשל ע"א הארץ הנ"ל, בעמ' 300)".
בעניין זה כתב המלומד אורי שנהר בספרו "דיני לשון הרע" (להלן: שנהר), הוצאת נבו, בעמ' 131,:
"שאלה מעניינת היא, האם קללות וגידופים ייחשבו כלשון הרע. מצד אחד, קללות וגידופים המופנים כלפי אדם עלולים להשפילו ולבזותו בעיני הבריות לא פחות ואולי אף יותר מפרסומי לשון הרע האחרים. מצד שני, קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב"לשון הרע", תביא להצפת בתי המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשות פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות, לא תגרום עוד לפגיעה ממשית. האיזון המתחייב מהשיקולים שתוארו לעיל מצא את ביטויו בפסיקה, אשר הביעה נכונות עקרונית להכיר בגידופים כבלשון הרע, וזאת במקרים בהם הכרה זו תהיה מוצדקת לאור נסיבות פרסום הגידופים...".
30.אמירות גזעניות – השימוש בכינוי "שחור"
השימוש במילה "שחור", לתאר אדם, מבדילה ומשפילה מאחר והיא מצביעה על צבע עורו של אדם כאל כל הווייתו, במקום לציין את מעלותיו והעולם ומלואו שגלום בו.
גזענות היא התייחסות אל בני אדם לפי צבע עורם ועל פי זה בנויה האבחנה בין נחות לעליון. והדבר בולט שבעתיים עם הצבע השחור. מרטין לותר קינג הפנה למילון כשביקש לבדוק מה המשמעות שיש למילה "שחור" בהקשר האנושי שלה. אז וגם היום, למילה שחור היו שלל הקשרים שליליים – רשימה שחורה, כישוף שחור, שוק שחור, שבת שחורה, ספטמבר השחור, רואה שחורות, דגל שחור, עבודה שחורה – כולם ביטויים שליליים, להבדיל מהצבע הלבן, המתקשר עם טוהר וקדושה (ראו מאמר של אפרת ירדאי – שפה שחורה, שפה לבנה, באתר האגודה הישראלית למען יהודי אתיופיה).
גם בארץ, לגלי העלייה הראשונים מארצות המזרח, קראו "שווארצע" – שחורים ביידיש, או "שווארצע חייעס" – חיות שחורות. ביטוי זה היה סמל לזלזול ולמעמד הנחות שזכו לו בני עדות המזרח מצד ילידי הארץ.
(רוביק רוזנטל – למי קראת כושי – בלוג רב מילים).
31.אמירות גזעניות – הלכה פסוקה
באשר לפרסומים גזעניים, פסק בית המשפט במקרה בו אמר נהג אוטובוס למאבטח ממוצא אתיופי אמירות כגון "אני לא מכניס כושים כמוך לאוטובוס", "כושי" ו"אפס", את הדברים הבאים:
"מכל מקום, גם אם הדברים נאמרו על ידי הנתבע ב"עידנא דריתחא", עדיין אין בכך משום הצדקה לעלבונות הקשים שהטיח בתובע, אשר אך ביקש למלא את תפקידו כמאבטח.
...
וכאן המקום להבהיר ולהדגיש באותיות קידוש לבנה:
אין כל פסול, פגם, או לעלבון בהיותו של אדם בעל צבע עור כהה. אלא שלצערנו, בחברה בה אנו חיים כיום, חלק מהציבור עדיין רואה בכך משום פחיתות כבוד ואף אות קלון של ממש, ועל כן אין מנוס מהמסקנה, כי המדובר בלשון הרע כמשמעה בסעיף 1 לחוק.
...
ברוח ההלכות הנ"ל, אין לנו אלא לקבוע, כי הכינוי "כושי" מהווה לשון הרע".(ת.א. (י-ם) 7878/05 צגאי נ' אבשלום, (11.1.07)).
בית משפט השלום פסק בפרשת צגאי פיצוי בסך 15,000 ש"ח ובערעור שהוגש לבית המשפט המחוזי, הוגדל סכום הפיצוי ל- 30,000 ש"ח (ע"א (י-ם) 9082/07 צגאי נגד אבשלום (2.3.08)).
בפרשה אחרת קבע בית המשפט ביחס לאמירות כגון "את אישה שחורה ונחותה", "הלבן הזה ילמד אותך לקח", "את כתם שחור":
"בכתב הגנתו טוען הנתבע כי האמירות נאמרו ב"עידנא דריתחא", ומשכך אין לראות באמירות שנאמרו משום הוצאת לשון הרע. אני דוחה טענה זו של הנתבע. גם אם האמירות נאמרו ע"י הנתבע בשעת כעס ורוגז, משום שלא היה שבע רצון מהשירות שקיבל, אין בכך כדי להצדיק את התנהגותו שלוחת הרסן. האדם הסביר לא היה מתייחס בשוויון נפש נוכח האמירות הפוגעות שנאמרו ע"י הנתבע, אמירות שיש בהן כדי לבזות את התובעת בשל מוצאה ובשל צבע עורה...
אמנם לא כל גידוף ייחשב כלשון הרע, אולם המבחן בהכרעה האם אמירה מסוימת מהווה לשון הרע הנו, כאמור, מבחן אובייקטיבי. בנסיבות בהן הטיח הנתבע עלבונות בתובעת שעה שבאה לקראתו ליתן לו שירות, גם אם שירות זה ניתן לו לאחר המתנה ממושכת, לא היה בכך כדי להצדיק מטר עלבונות כמו זה שהמטיר הנתבע בתובעת. העלבונות לא הופנו לטיב השירות, אלא לצבע עורה של התובעת בדברים שבינם לבין סיבת הרוגז של התובע לא היה כל קשר. אני קובעת כי בנסיבות המקרה, האדם הסביר היה רואה באמירות שנאמרו על ידי הנתבע ביטויים שהם בבחינת לשון הרע, כמשמעות מונח זה בסעיף 1 לחוק" (ת.א. (ת"א) 11138/05 שלו נ' שפע סהר (6.11.06)).
בפרשת ימר – שהזכרנו קודם, ציינה הנשיאה בייניש:
"אכן, התבטאותו של רס"ן פינקלשטיין הינה התבטאות חמורה, שמקומה לא יכירנה בחברה בישראל בכלל, ובצה"ל בפרט. התבטאות זו חמורה בשל אופייה הפוגע והגזעני; היא חמורה במיוחד כשהיא מושמעת מצד קצין בכיר כלפי פקודו. היא מפיצה רוח רעה בשורות הצבא, ופוגעת הן בחייל היחיד והן בעדה שלמה, שהפליאה להיקלט בארץ ונושאת בעול השירות בצבא, וראויה להערכה ותחושת אחווה מצד חיילים ורעים לנשק ".
32.מן הכלל אל הפרט
בשים לב לניתוח של המשמעות של הכינוי "שחור", ולכך שהנתבעת הודתה כי אמרה לתובע את המילים "מי זה השחור הזה שיושב מולך", ואנו מאמינים לתובע כי בהמשך, הנתבעת אמרה "תן לשחור הזה שיעשה את זה", ושדברים אלו נאמרו לשוטר לוגסי בנוכחות התובע, הרי שהתקיימו יסודותיה של העוולה במובן זה, שהנתבעת אמרה מילים שיש בהן לבזות את התובע בשל מוצאו או גזעו, והם הגיעו לאדם אחר זולת התובע. כלומר, שלושת היסודות של אמירת המילים, ההשפלה שבהן, והגעתן לציבור – כלומר למי שאינו רק התובע – מהווים לשון הרע.
אשר לאחריותה השילוחית של המשטרה: על פי סעיף 13 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], מעביד אחראי לעוולה שביצע עובדו במהלך עבודתו למען המעביד, לרבות מעשה אסור של העובד, אם ניתן לראותו כביצוע בלתי נאות של פעולה שהוסמך לבצעה. רק "חריגה מוחלטת" של העובד תגרע מאחריותה השילוחית של המדינה (השוו: ע"א 8199/01 עזבון המנוח עופר מירו נ' מירו ואח', פד"י נז(2), 785; רע"א 1389/98 מזאוי נ' מדינת ישראל).
בענייננו, אין לומר שפעולתה של הנתבעת חרגה חריגה מוחלטת ממסגרת מילוי תפקידה. האירוע אירע במהלך עבודתה הרגילה של הנתבעת; הוא התרחש תוך כדי יום עבודה וחלוקת מטלות שמהווה פעולה שגרתית במסגרת מילוי תפקידה של הנתבעת.
זאת ועוד. העובדה שהנתבעת עברה ברור משמעתי לפני קצין בודק, מחזקת את המסקנה שמדובר בביצוע לא הולם של התפקיד, ולא בחריגה מוחלטת ממסגרת התפקיד, שכן, כידוע, ההליך המשמעתי נועד לטפל בהפרות משמעת לא הולמות במסגרת עבודתו של העובד. בנסיבות אלה, יש לקבוע כי המשטרה נושא באחריות שילוחית בגין התנהגותה של הנתבעת.
בהקשר זה נוסיף, עצם הטלת אחריות שילוחית על המשטרה אינה פוטרת את הנתבעת מאחריותה האישית. (הדבר עולה מהוראת סעיף 16 לפקודת הנזיקין; ראו גם ע"א 7008/09 עדנאן נ' עיריית טייבה ואח' (7.9.2010), פסקה 25).
אשר לחלוקת האחריות: בנסיבות העניין, משקבענו כי המשטרה נושאת באחריות שילוחית בגין התנהגות הנתבעת ולא הוטלה אחריות ישירה על המשטרה, הרי שאין מקום לעסוק בחלוקת האחריות בין הנתבעת לבין המשטרה, ויש לקבוע כי שתיהן נושאות באחריות כלפי התובע, יחד ולחוד.
על כן, נעבור לדון בשאלת הפיצוי לו זכאי התובע – אותו העמיד על 140,000 ש"ח, שהוא מעבר לפיצוי הסטטוטורי ללא הוכחת נזק, העומד על 50,000 ש"ח.
33.השיקולים בפסיקת הפיצוי
על אופייה של עוולת לשון הרע, והשיקולים העומדים בבסיס הפיצוי עמד בית המשפט העליון בעניין נודלמן ולהלן יפורטו השיקולים המוזכרים שם (ע"א 89/04 ד"ר יורי נודלמן נ' נתן שרנסקי (4.8.2008)).
גיבושה של עוולת לשון הרע אינה מותנית בקיומו של נזק. יחד עם זאת, לצורך פסיקת פיצוי, חלות ההוראות הכלליות של דיני הנזיקין, המחייבות קיומו של נזק כתנאי לפסיקת פיצוי, שכן סעד הפיצוי, מטבעו, מצריך קיומו של נזק עליו יש לפצות (יצחק אנגלרד, אהרון ברק ומישאל חשין, דיני הנזיקין – תורת הנזיקין הכללית (גד טדסקי עורך) (מהדורה שניה, תשל"ז), להלן: דיני הנזיקין 577).
דרישת הנזק אין משמעה "נזק ממון" דווקא, וגם נזק כללי הוא בבחינת נזק לצורך העניין. מבחינת הדרישה ההוכחתית, ניתן להיעזר בחזקה עובדתית על פיה פרסום לשון הרע מעצם טיבו גורם נזק, אלא אם הוכח אחרת (שנהר, 367). למונח "נזק" שבפקודת הנזיקין, הכולל גם פגיעה בשם טוב, יש להעניק משמעות רחבה, ולכלול בו כל הפסד מוחשי, לרבות סבל נפשי (דיני הנזיקין, 162; ע"א 243/83 עיריית ירושלים נ' גורדון, פד"י לט(1) 113 (1985), 139).
עוולת לשון הרע גוררת באופן טבעי נזקים שלא אחת קשה לאמוד אותם במושגים ממוניים, וקשה להיטיב אותם בדרך ממונית ישירה. לאור אופייה של עוולת לשון הרע, נקבעו במהלך השנים אמות מידה ייחודיות לחישוב פיצויים על פגיעתה, הנגזרות מן הערכים המוגנים ומן התכליות הייחודיות הטמונות בבסיסה.
נבחן כעת את מטרות הפיצויים בגין לשון הרע, בהתייחס לחוק ולהלכה הפסוקה, ואת הנגזר מהם לגבי היקף הפיצויים הראוי בענייננו.
34.הסעדים בגין פגיעה בשם הטוב נגזרים מהאיזון החוקתי שברקע הערכים המתנגשים בתחום זה – הזכות לשם טוב ולפרטיות אל מול חופש הביטוי. בקביעת הסעדים, נלקח בחשבון אופייה של הפגיעה ונסיבותיה, ומעמדם של הפוגע והנפגע. (ע"א 802/87 נוף נ' אבנרי, פד"י מה(2) 489 (1991) (להלן: עניין נוף), 493). חומרת הפגיעה משפיעה על שיעור הפיצויים שיש לפסוק (ע"א 552/73 רוזנבלום נ' כץ, פד"י ל(1) 589 (1975) (להלן: עניין רוזנבלום), 595; ע"א 30/72 פרידמן נ' סגל, פד"י כז(2) 225 (1973) (להלן: עניין פרידמן), 244). תפוצת הפרסום, התנהגות הפוגע, התנהגות הניזוק ומעמדו קודם לפרסום ישפיעו על גובה הפיצוי (עניין רוזנבלום, 594; עניין פרידמן, 245; עניין מיכאלי, 570-1; שנהר, 384-5).
35.התכליות של פיצוי על פגיעת לשון הרע
המטרה התרופתית – השבת המצב לקדמותו:
מטרת הפיצוי הנזיקי הינה, בראש ובראשונה, להביא את הנפגע למצבו כפי שקדם לביצוע העוולה (דיני נזיקין, 571). פיצוי בגין פרסום לשון הרע אינו חריג לכלל זה (עניין נוף, 493). המרכיב התרופתי בפיצוי נועד לשקף את האיזון הראוי בין הזכויות והערכים המתנגשים בדיני האחריות, וחותר, ככל הניתן, להחזיר את המצב לקדמותו. כך לגבי נזקים ממוניים, וכך לגבי נזקים לא ממוניים, על אף הקושי להעריך במונחים כספיים את שיעורם, ולפסוק פיצוי הולם בגינם (ע"א 2055/99 פלונים נ' הרב ניסים זאב, פד"י נה(5) 241 (2001), 261). על אופיו של הפיצוי התרופתי נפסק בעניין אמר, כדלקמן:
"הפיצוי התרופתי בגין לשון הרע נועד להשיג שלושה יעדים: לעודד את רוחו (Consolation) של הניזוק שנפגעה בגין לשון הרע; לתקן (Repair) את הנזק לשמו הטוב; למרק (To vindicate) את זכותו לשם הטוב שנפגעה בגין לשון הרע... לשם השגתן של מטרות תרופתיות אלה, אין להסתפק בפיצוי סמלי. אך אין גם להטיל פיצויים העולים על שיעור הנזק שנגרם. הפיצוי התרופתי לא נועד אך להצהיר על הפגיעה. הוא גם לא נועד להעשיר את הנפגע. הפיצוי התרופתי נועד להעניק פיצוי מלא על הנזק שנגרם – לא פחות ולא יותר ... רק כך יהא ניתן – בגדרי הפיצוי התרופתי – לקיים את האיזון (האופקי) הראוי בין חופש הביטוי מזה, לבין השם הטוב והפרטיות מזה" (רע"א 4740/00 לימור אמר נ' יוסף, פד"י נה(5) 510, 524 (2001) (להלן – ענין אמר)).
המטרה העונשית – הפיצוי הנזיקי כסנקציה כלפי המעוול:
בעוולת לשון הרע, מכירה שיטת המשפט בכוחו של בית המשפט להטיל על המזיק חובת תשלום פיצוי לניזוק שמטרתה חורגת מהשבת המצב לקדמותו, אלא תכליתה "לשקף את סלידתה של החברה מהתנהגותו של המזיק" (ע"א 9474/03 יורם גדיש תשתית ובנייה (1992) בע"מ נ' בהג'את מוסא (21.11.06) (להלן: עניין גדיש), מפי הנשיא ברק; עניין פרידמן, 237; שנהר, 372). וכך, במקרים מתאימים, משמשים הפיצויים הנזיקיים בעוולת לשון הרע גם כדי להעניש את מי שגרם לפגיעה בשמו הטוב של אדם (עניין נוף, 494). בהקשר זה, מתמקד הפיצוי ברצון להשיב למעוול כגמולו, תוך ביטוי מסר של הכרה שיפוטית וחברתית בצורך למנוע פגיעות לא מוצדקות בשם הטוב.
המטרה החינוכית-הרתעתית – הפיצוי הנזיקי במבט לעבר כלל הציבור:
לצד תכליות הפיצוי הקשורות להטבת נזקו של הנפגע, ו"ענישת" הפוגע, מכוונים הפיצויים בגין לשון הרע להעביר, במקרים מתאימים, מסר חינוכי מרתיע לציבור כולו מפני מעשי פגיעה בכבודו של אדם (עניין נוף, שם; עניין פרידמן, 244; עניין אמר, 526-7). ככלל, המטרה החינוכית-הרתעתית מוגשמת בגדרי הפיצוי התרופתי. מקום בו מושתים על המפרסם תשלומים ריאליים, המשקפים את נזקו של הנפגע, יש בכך, על פי רוב, גם כדי לשרת את המסר הציבורי הנדרש. עם זאת, שיקולים שבמדיניות שיפוטית עשויים, לעיתים, להצדיק פסיקת פיצויים המכוונת לתכלית הרתעה, אף בנפרד מן המטרה התרופתית. כך, למשל, במצבים מסוימים בהם נזקו של הנפגע הוטב באופן מלא, עדיין עשויה להיות חשיבות להעברת מסר לציבור בדבר משמעות ההגנה על השם הטוב של האדם, אשר פגיעה בו אינה מסתכמת באמירה נורמטיבית של המשפט, אלא משתקפת גם בפגיעה בכיסו של המפרסם.
36.השיקולים להחמרה ולהקלה
מעקרונות היסוד האמורים לעיל, נגזרים השיקולים שיש לשקול לצורך הערכת שיעור הפיצוי הראוי, בין לחומרה ובין לקולא. בראש וראשונה, יש לתת משקל לנזק שנגרם לתובע כתוצאה מהפרסום, אשר הפיצוי התרופתי נועד להטבתו. קיימת חזקה, כי נגרם נזק לשמו הטוב של הנפגע מעצם פרסום לשון הרע, המצדיק פסיקת פיצויים אף ללא צורך שיוכיח נזק ממון מיוחד אשר נגרם הלכה למעשה (ע"א 354/76 עזבון מנדל שרף נ' שרותי יעוץ כלכלי בע"מ, פד"י לה(4) 169,174(1981) (להלן: ענין מנדל שרף); ע"א 2668/97 רו"ח דורון רופין נ' גלובס פבלישר עיתונות, פד"י נה(1) 721 (1998), 725). נזק זה נשקל לא רק בהקשר לפרסום עצמו, אלא גם בהתחשב בהתנהגות הצדדים לאחריו, ואף במהלך הדיון המשפטי, התנהגות העשויה להגדיל את הנזק או להקטינו, לפי העניין. אף באשר למטרה העונשית, החינוכית וההרתעתית, יש לשקול את התנהגות המפרסם, ואת כוונותיו כפי שהן עולות מהתנהגות כגון, האם היה בהן רישול או קלות דעת, או זדון וכוונה ישירה לפגוע. ברוח זו מונה סעיף 19 לחוק מספר נסיבות שבכוחן להקל על הנאשם, בהן: היות הפרסום חזרה על דברים שנאמרו קודם לכן; היות המפרסם משוכנע באמיתות דבריו, בהיעדר כוונה לפגוע, וכן בקיום התנצלות, תיקון או הכחשה, או בנקיטת צעדים לצמצום תפוצתו של הפרסום. הערכת הנזק נותרת, בסופו של יום, עניין הנתון להערכה שיפוטית, הבנויה על אמות מידה כלליות, ועל נסיבותיו הקונקרטיות של המקרה הפרטי (עניין פרידמן, 244; ע"א 492/89 סלונים נ' "דבר" בע"מ, פד"י מו(3) 827 (1992), 835).
הערכת הנזק תלויה בין היתר, ביחס שבין ערכו הרכושי של השם הטוב קודם לעוולה, לבין מה שנותר מערך זה אחריה. הנחת היסוד היא כי לנפגע, כלכל אדם, יש שם טוב, וכי לערך זה יש משמעות רכושית בעלת ערך כספי. אולם זוהי חזקה הניתנת לסתירה.
הפגיעה בשם הטוב בהיבט הרכושי, נלמדת, אפוא, באמצעות ראיות עקיפות, הקשורות באופיו של הפרסום, בהיקף תפוצתו ובמידת עוצמתה של הפגיעה (ע"א 4607/92 קליין נ' רונן (13.6.94)). היא מושפעת גם מזהותו של קהל היעד של הפרסום, ומידת הקשר וההיכרות בינו לבין הנפגע (שנהר, 385).
היבט אחר של הפגיעה קשור בהיבט האישי. כך תילקח בחשבון עוצמת העלבון הטמון בפרסום המשמיץ, ומידת הפגיעה בהערכה לה זכה הנפגע מסביבתו החברתית. לא קל להעריך את שיעור הפגיעה, ההשפלה והסבל האישי הסובייקטיבי שסבל הנפגע כתוצאה מלשון הרע. על כך ניתן ללמוד מעדות הנפגע, ממהלך חייו בעקבות הפרסום, ומאופיו של הפרסום עצמו, תוך הערכה שיפוטית המתבססת על הגיון וניסיון חיים (שנהר, 387). קיום מעמד חברתי וציבורי נכבד לנפגע עשויים לתרום להעצמת רמת הבוז וההשפלה הנגרמים לו ולמידת הפגיעה הנפשית בו, ולהוביל לפסיקת פיצויים גבוהים במיוחד (עניין מנדל-שרף, 174).
ההיבט העונשי-הרתעתי עשוי להשתלב גם הוא בשיקולי החומרה והקולא שבפסיקת הפיצוי. בהערכת הנזק יש מקום לשיקולים הנוגעים למידת הסטייה המוסרית והחברתית של הנתבע מהתנהגות נורמטיבית, גם אם אין לסטייה זו השלכה ישירה על היקף הנזק שנגרם לתובע (שנהר, 390). החוק עצמו מצביע על אבחנה בין נתבע תם לב לנתבע זדוני, לא רק בהקשר למידת הפגיעה בנפגע, אלא גם כשיקול עצמאי הבוחן אם התנהגותו עומדת לעצמה, כך, בין לחומרה ובין לקולא (השוו סעיף 19 לחוק). הערכת הפיצוי על פי דיני לשון הרע אינה מתמקדת בנזק שנגרם לנפגע בלבד, אלא היא רואה לנגד עיניה גם שיקולים ציבוריים כלליים שיש להגשימם במסגרת הסעדים המוענקים, ובהם הגנה על האיזונים הראויים ברמתו של השיח הציבורי, הרתעה וגמול על ביצוע עוולות לשון הרע, והתחשבות בשיקולים מחמירים ומקילים הקשורים הן בפוגע והן בנפגע (פרשת בן גביר, שם; עניין גדיש, שם).
37.יישום הכללים שהותוו לעיל על המקרה שלפנינו:
כאמור, הנתבעת הודתה באמירת המילים הפוגעות והלא ראויות לתובע, ואלו נאמרו לפחות בנוכחות שוטר אחד. בכך הוכחו יסודותיה העובדתיים של העוולה.
סכום הפיצוי לו עותר התובע עומד על 140,000 ש"ח והוא בנוי על נזק כללי משלא הוכח נזק מיוחד. הוא גם חורג מסכום הפיצוי שניתן לפסוק ללא הוכחת נזק העומד על 50,000 ש"ח . ככזה הנזק הוא פרי אומדנא שיפוטית שמסגרתה נלקחים בחשבון שיקולים שונים.
כך מדובר בפיצוי שהוא מעבר להשבת המצב לקדמותו, שמשקף את סלידת החברה מאמירות המתייחסות לאדם לפי צבע עורו, ובכך מבזות ומשפילות אותו. לכן נתנו משקל לתכלית החינוכית וההרתעתית שלציבור צריך להיות מובן שפגיעה שכזו ודווקא במסגרת יחסי עבודה במוסד ציבורי, אינה יכולה לעבור לסדר היום ללא שהפיצוי שייקבע יהיה משמעותי. כמו כן הפיצוי צריך לבטא מסר של הכרה שיפוטית וסולידריות חברתית המאוחדות בצורך למנוע פגיעות שכאלו בשמו הטוב של עובד.
על פי תצהירו של התובע, הפגיעה האישית בו היתה חמורה, וגרמה לו למשבר, פגיעה בחיים הפרטיים עד ההחלטה לעזוב את המשטרה. על כן מעבר לחזקה לפיה כל אמירה של לשון הרע גורמת נזק, התובע במקרה שלנו בשים לב לרגישות המובנת בשל היותו בן העדה האתיופית, נפגע בכבודו, ברוחו ובגאוותו. לצורך הערכת הנזק שנגרם לתובע, שקלנו גם את הפגיעה שגרמה האמירה לבני משפחתו הקרובים של התובע ולמקורביו.
מאידך, יש לקחת בחשבון כי הנתבעת לא אמרה את דבריה בכוונה, בזדון, אלא ללא מחשבה. כמו כן, הנתבעת ביקשה להתנצל בפני התובע, הביעה חרטה על מעשיה ואף נענשה בכך שקידומה יעוכב. נדגיש בנקודה זו כי לקחנו בחשבון את העובדה כי בפועל הנתבעת בפועל לא התנצלה בפני התובע בכל הזדמנות שהיא. כמו כן יש לקחת את הנסיבות בהן אמרה הנתבעת את דבריה אשר כללו קהל שומעים מצומצם ביותר.
עוד נוסיף, כי מלאכתם של שוטרי ישראל הינה קשה ואחראית והינה ראויה לאהדה הציבורית בכלל ושל בתי המשפט בפרט.
יחד עם זאת, בהיותם בני אדם עובדים, עליהם לזכור כי חלים עליהם כמו על כלל התושבים, הכללים המקובלים בשיח בין אישי שאינו סובל אמירות גזעניות. קל וחומר כאשר מדובר בשוטרת הממונה על אכיפת החוק והציפייה כי תנהג בעובדים עימה, כשם שהיא נוהגת בפרט הבא לפניה כחשוד או כנאשם. אלו ואלו זכאים להתייחסות עניינית ולא סטראוטיפית (בג"ץ 7141/05 ויטקין נ' מפכ"ל המשטרה (27.2.06); ע"פ 64/86 אשש נ' מדינת ישראל (24.6.86))
הנתבעת לא טענה וגם לא הוכיחה קיומה של הגנה מההגנות הנזכרות בחוק איסור לשון הרע. סברנו כי יש גם לתת משקל לכך שהנתבעות לא כפרו בעצם האמירה בבסיסה, ובכך מיקדו את השאלה בתיק בנושא גובה הפיצוי. דברים אלו תרמו להבנתנו, לתיוג האמירה בפני עצמה כאומללה, אך דווקא בשל כך לא נכון בעינינו לחרוג מהפרופורציות ולשים לב לנסיבות בהן נאמרה, שלא מול קהל רב, ללא כוונת זדון וזאת תוך איזון מתבקש מול עוצמת הפגיעה הסובייקטיבית בתובע. ברור לנו שתרגום הסבל הנפשי שנגרם לתובע, לסכום מדויק איננו עניין פשוט, ולא מדובר בנוסחה מתמטית המאפשרת לחשב את המשמעות הכספית של הפגיעה.
עוד סברנו כי הכנסת תביעות לפי חוק איסור לשון לבתי הדין לעבודה מחייבת ראייה אחרת ושונה מהמקובל בתביעות עת הן נדונות בבתי המשפט האחרים.
יש לטעמנו לשקול את המיוחד במשפט העבודה, שיחסי עבודה הינם יחסי קרבה, ואמירות פוגעניות במסגרתם יש להם משקל אחר והד שונה בפרט כאשר מדובר בגף ציבורי.
על כן, סברנו כי סכום הפיצוי צריך להיות מלוא סכום הפיצוי ללא הוכחת נזק וסכום נוסף עבור פיצוי בגין נזק, אך באופן שיהיה ברף התחתון.
38.כל אלו מביאים אותנו לקבוע כי הנתבעות ישלמו ביחד ולחוד לתובע פיצוי ללא הוכחת נזק בגין פגיעה בשמו הטוב של התובע, בסך 50,000 ש"ח, ופיצוי עבור נזק כללי בסך 20,000 ש"ח. סכומים אלו יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.
עוד תשלמנה הנתבעות לתובע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך 10,000 ש"ח אשר יישאו ריבית והצמדה כחוק מהיום עד התשלום בפועל.
ניתן היום, י"ט כסלו תשע"ה, (11 דצמבר 2014), בהעדר הצדדים ויישלח אליהם.
|
|
|
|
|
|
|
נציג ציבור (עובדים)
מר שאול דיוויס
|
|
אילן סופר
סגן נשיאה
|
|
נציג ציבור (מעסיקים)
מר אורן אהרוני
|