1.הנאשמת הורשעה בעבירה של אי תשלום שכר מינימום לעובד נשוא כתב האישום בגין החודשים 2,3,5,6,7,8,9,11,12/2005 ובחודשים 1,2/2006 - עבירה לפי סעיפים 2 ו- 14 לחוק שכר מינימום התשנ"ו-1996.
2.בדיון מיום 11.9.14 נשמעו טיעוני הצדדים לעניין העונש.
טענות המאשימה:
3.ב"כ המאשימה פירט כי מקורו של התיק בשני קנסות מנהלים, כל אחד בסך של 55,000 ₪, אשר הוטלו על הנאשמת ועל מנהל ונושא משרה בנאשמת, בגין עבירות על חוק שכר מינימום.
נוכח בקשה שהוגשה להישפט בגין אותם קנסות מנהליים הגישה המאשימה ביום 8.6.09 כתב אישום אשר ייחס לנאשמת עבירה של אי תשלום שכר מינימום וביחס לנאשם 2, מנהלה של הנאשמת, עבירה של אחריות נושא משרה.
במסגרת כתב האישום יוחסו לנאשמים 11 יחידות עבירה עצמאיות בדבר אי תשלום שכר מינימום לעובד, תמסה אמסלו, אשר הועסק אצל הנאשמת כנהג.
בהכרעת הדין הנאשמת הורשעה בעבירה שיוחסה לה, והנאשם 2 זוכה מהעבירה שיוחסה לו.
4.ב"כ המאשימה הדגיש כי הנאשמת הורשעה באי תשלום שכר מינימום לנהג ב-11 מועדים שונים, כמפורט בסעיף 23 להכרעת הדין, המגבשים לטענתו 11 יחידות עבירה עצמאיות.
ב"כ המאשימה טען כי תכלית חוק שכר מינימום היא להבטיח קיום מינימלי לעובד, קל וחומר שעה שמדובר בעובדים קשי יום המועסקים בעבודות כפיים ובעבודות פיזיות מאומצות, כעבודתו של נפגע העבירה, נהג בשירות הנאשמת.
לטענתו, בתי הדין עמדו פעם אחר פעם על כך שיש להשית עונשים אשר יהפכו את אי תשלום שכר המינימום ללא כדאי מבחינה כלכלית, כך שהדבר יגרום להרתעה. ב"כ המאשימה נסמך על פסיקת בתי הדין לעבודה, לפיה יש חשיבות לכך שהמערכת המשפטית עמדה על נוקשותם של חוקי המגן, הקובעים זכויות מינימליות לעובדים.
ב"כ המאשימה הדגיש שעבירה של אי תשלום שכר מינימום נמנית על העבירות החמורות ביותר מבין חוקי העבודה הסוציאליים.
עבירה זו הינה עבירה כלכלית, הטומנת בחובה שיקולים כלכליים פסולים של מעסיק הגוזל משכר עמלו של עובד ומשלם לו שכר הנמוך מסף מינימלי אותו סבר המחוקק שכל עובד זכאי להשתכר, לכל הפחות.
עוד טען כי לא בכדי קבע המחוקק בסעיף 14 לחוק שכר מינימום כי אי תשלום שכר מינימום לעובד הינה עבירה שבצידה אחריות קפידה וקבע עונש חמור במיוחד, מאסר שנה או הקנס המירבי הקבוע בחוק העונשין בסעיף 61(א)(4), העומד על סך של 226,000 ₪ לכל עבירה.
5.לעניין הנאשמת טען ב"כ המאשימה כי בית הדין יכול להטיל בגין 11 עבירות עצמאיות בהן הורשעה, קנס עונשי מצטבר בסך של 2,486,000 ₪.
בהקשר זה הזכיר כי בת.פ 35116-12-09 מ"י נ' לילית שמירה אבטחה ואח', נגזר דינו של מנהל בחברה שנמצאה מפרה את האיסור בדבר אי תשלום שכר מינימום, למאסר בפועל של 6 חודשי מאסר.
בנסיבותיו של התיק שבפנינו, נוכח העובדה כי משך לא פחות מ-11 חודשי עבודה שללה הנאשמת מהנהג טמסו שכר מינימום, נוכח חומרתה של עבירת אי תשלום שכר מינימום כפי שקבע המחוקק וכפי שהדגישו בתי הדין לעבודה, ונוכח מרכזיותם של עיקרון הגמול וההרתעה במסגרת שיקולי הענישה בעקבות תיקון 113 לחוק העונשין, התבקש בית הדין לגזור את עונש על הנאשמת בשיעור של 50% מהקנס העונשי הקבוע בחוק דהיינו, סך של 113,000 ש"ח בגין כל יחידת עבירה ובסה"כ, 1,243,000 ש"ח.
כן התבקש ביה"ד לחייב את הנאשמת לחתום על התחייבות להימנע מביצוע כל עבירה על חוק שכר מינימום למשך תקופה של 3 שנים ממועד מתן גזר הדין, בגובה מלוא הקנס העונשי הקבוע בדין.
טיעוני הנאשמת
6.באת כח הנאשמת פירטה כי הנאשמת הינה חברת הסעות הפועלת משנת 87' ומעסיקה כ-93 עובדים, רובם נהגים.
לטענתה, הנאשמת פעלה ועבדה לפי הנוהג הרווח בענף ההסעים, לפיו נקבעה מסגרת העסקה של 12 שעות, נוהג מקובל בענף, לאור העובדה שקיימות שעות, בתוך שעות מסגרת זו, בהן הנהגים אינם עובדים ויכולים לעשות בשעות אלה לביתם ולעצמם.
הנאשמת עבדה כאמור לפי נוהג זה ואותם תגמלה את עובדיה, ובכלל זה את המתלונן, מר טמסה אמסלו, בנדיבות רבה בדרך חישוב שונה ובתעריף גבוה מזה הנהוג בענף בגין שעות העבודה שמחוץ לשעות המסגרת.
כך למשל שלמה הנאשמת תעריף גבוה מהתעריף הרגיל עבור כל שעה שמחוץ לשעות המסגרת, מבלי להתחשב כלל בשאלה כמה שעות עבודה בפועל ביצע העובד באותו יום בתוך שעות המסגרת והמתלונן קיבל תעריף זה גם בימים בהם סיים את העבודה בשעה 15:00, כלומר באמצע שעות המסגרת, כדי לבקר את ילדיו, כאשר המתלונן אף העיד על כך במהלך המשפט.
7.לטענתה, דרך חישוב זו ובתעריף גבוה זה גרמו לכך שנהגיה של הנאשמת קבלו משכורות גבוהות בהשוואה לחברות מתחרות בענף.
כך למשל בחודשים נשוא כתב האישום קיבל המתלונן את השכר הבא:
2/05 – שכר ברוטו 4407 ₪, 3/05 – 8,798 ₪, 5/05 – 6079 ₪, 6/05 – 6002 ₪, 7/05 – 8438 ₪, 8/05 – 8001 ₪, 9/05 – 6516 ₪, 10/05 – 6289 ₪ , 11/05 – 9101 ₪.
לאור שכרו של המתלונן, הרי שהנאשמת סברה שהיא מקיימת את תכליתו של חוק שכר המינימום, שהינה כידוע להבטיח בעיקר קיום מינימלי לעובד ולהבטיח את זכותו להתפרנס בכבוד, תוך שהיא סוברת שיש להתחשב במלוא השכר לעניין חישוב שכר המינימום.
לאור האמור, נראה שהנאשמת לא יכלה לדעת, ובוודאי ניתן לראות שלא היתה לה כל כוונה, להתחמק מתשלום שכר מינימום ואין לומר שהיא נמנעה במתכוון מלשלם או לעמוד בתנאי החוק.
8.לטענת ב"כ הנאשמת, בשום שלב שהוא לא האמינה הנאשמת כי אינה משלמת את שכר המינימום וביה"ד התבקש להתחשב בעובדה זו בבואו לגזור את דינה.
ב"כ הנאשמת הוסיפה כי סברה זו, לפיה הנאשמת עומדת בתנאי שכר המינימום, נשענה אף על העובדה שהוגשו כנגדה תביעות במישור האזרחי על ידי נהגים בגין אי תשלום עבור שעות המסגרת ואולם תביעות אלה נדחו על ידי ביה"ד לעבודה, לאחר שמצא כי אכן לא עבדו בפועל את כל שעות המסגרת.
כך, נדחתה באופן גורף על ידי כב' השופטת אגסי תביעתו של נהג שהגיש תביעה כנגד הנאשמת על סך 220,000 ₪ בגין אי קבלת תשלום על מלוא שעות העבודה בתוך שעות המסגרת.
עוד ציינה ב"כ הנאשמת כי תביעות דומות שהוגשו כנגד חברות הסעות אחרות נדחו אף הן, לאחר שנקבע כי אכן הנהגים לא עבדו בפועל בכל שעות המסגרת.
עב 200042/98 יעקב רוכמן נ' חברת מסיעי שאשא בע"מ, עב 1277/06 נצרת מוחמד נ' חברת הסעה ריינה בע"מ, עב 1876/06 באר שבע טלמור נ' מובילי צפון הנגב בע"מ, עב 1351/04 חיפה סלימן אנואר נ' תור גל הסעת נוסעים בע"מ, דמ 6605/06 ירושלים עטיה נ' צרפתי תיור בע"מ. לטענתה, פסקי דין אלה אף קבלו משנה תוקף בפסיקת ביה"ד הארצי, בעניין דניאל אלמליח נ' ליבוביץ בע"מ.
9.ביה"ד התבקש איפוא להקל בעונש שיטיל על הנאשמת, לאור כל האמור לעיל ונוכח העובדה שהיא סברה בתום לב או לפחות בטעות כנה כי שכרו של המתלונן עומד בוודאות בתנאי שכר מינימום.
10.עוד צויין כי משנת 09 שינתה הנאשמת את דרך חישוב השכר שהיתה נהוגה אצלה, כך שהשכר עבור שעות המסגרת משקף תמורה עבור 8 שעות עבודה רגילות + 4 שעות נוספות.
אשר על כן, ומשאין לנאשמת הרשעות קודמות בבית משפט זה, ומשתיקנה את דרך חישוב השכר ומשהוכח כי לא יכלה לדעת שיש במעשיה עבירה על חוק שכר מינימום, יש להקל בעונשה באופן משמעותי, עד כדי להשית עליה עונש מינימלי.
11.כמו כן, מדובר על עבירות משנת 05' וחלפו מאז כמעט 9 שנים מהיום. לפיכך התבקש ביה"ד לגזור את דינה של הנאשמת לקולא.
גזר הדין
12.ביום 10.1.12 פורסם תיקון מספר 113 לחוק העונשין, התשל"ז – 1977, בדבר "הבניית שיקול הדעת המשפטי בענישה".
בהתאם להוראות התחולה, "תחילתו של חוק זה שישה חודשים מיום פרסומו" והוראותיו "יחולו על הליכים שביום התחילה טרם ניתנה בהם הכרעת הדין".
בהתאם, ונוכח מועד מתן הכרעת הדין בהליך זה – חל על ענייננו התיקון האמור.
סעיף 40ב' לחוק העונשין קובע: "העיקרון המנחה בענישה הוא קיומו של יחס הולם בין חומרת מעשה העבירה בנסיבותיו ומידת אשמו של הנאשם ובין סוג ומידת העונש המוטל עליו (בסימן זה – העיקרון המנחה)".
המחוקק הוסיף וקבע במסגרת התיקון לחוק כי על ביהמ"ש לקבוע "מתחם עונש הולם למעשה העבירה שביצע הנאשם בהתאם לעיקרון המנחה", להתחשב לצורך כך "בערך החברתי שנפגע מביצוע העבירה, במידת הפגיעה בו, במדיניות הענישה הנהוגה ובנסיבות הקשורות בביצוע העבירה כאמור בסעיף 40 ט". יש להתחשב בנזק שנגרם מביצוע העבירה, הסיבות שהביאו את הנאשם לבצע את העבירה, מידת השליטה שלו על מעשהו וגם מצבו הכלכלי של הנאשם.
כמו כן, נדרש ביה"ד לקבוע את העונש המתאים לנאשם במסגרת אותו מתחם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה כמפורט בסעיף 40 י"א, וביניהן הפגיעה של העונש בנאשם ובמשפחתו, הנזקים שנגרמו לנאשם כתוצאה מביצוע העבירה ומהרשעתו, נטילת האחריות של הנאשם על מעשיו, מאמציו לתיקון תוצאות העבירה, נסיבות חיים קשות של הנאשם שהייתה להם השפעה על ביצוע מעשה העבירה, התנהגות רשויות אכיפת החוק, התנהגותו החיובית של הנאשם ותרומתו לחברה, עברו הפלילי של הנאשם או העדרו וכן חלוף הזמן מעת ביצוע העבירה. (ר ע"פ 8641/12 סעד נ' מדינת ישראל (05.08.13)).
סעיף 14 לחוק העבירות המנהליות, התשמ"ו – 1985, קובע כי אין לגזור קנס שהוא נמוך מהקנס המנהלי (נכון למועד ביצוע העבירה) אלא "מנימוקים שיירשמו".
מעבר לכך, ההלכה שיצאה מפי בית הדין הארצי לעבודה הינה כי נקודת המוצא צריכה להיות, למעט במקרים מיוחדים, כפל הקנס המנהלי (ע"פ 74/09 מדינת ישראל נ' זיו אלון דור טכנולוגיות בע"מ (10.05.10), וראה לאחרונה ע"פ 57160-01-14 מ"י נ' חדוות הורים בע"מ, 8.11.14, סעיף 21 לפסק הדין).
13.מתחם הענישה ההולם לעבירה של אי תשלום שכר מינימום לעובד, בנסיבות תיק זה, ועל פי כלל השיקולים שעל בית הדין לשקול במסגרת סעיף 40ב' לחוק העונשיו כאמור, הביאו אותי למסקנה כי יש לקצוב את מתחם הענישה בשיעור שבין 10% ל-35%.
מחד, אכן, יש חשיבות רבה, שאין עוררין עליה, לחוק שכר מינימום, אשר נועד להבטיח קיום מינימלי לעובד והשתכרות מינימאלית אצל מעסיקו, כך גם הערך החברתי אותו הוא נועד להבטיח.
כמו כן, העבירות בהן הורשעה הנאשמת מתייחסות אכן ל-11 חודשי עבודה של הנהג טמסו מסלה אצלה.
עם זאת, לא ניתן לנתק את רף הענישה במקרה זה מהסיבות שהביאו את הנאשמת לביצוע העבירה, כלומר, שיטת התגמול שהייתה נהוגה אצלה לגבי עובדיה ושאף רווחה בענף ההיסעים במועד ביצוע העבירות. עוד יש לשקול את מידת הנזק שנגרם במקרה הספציפי, כאשר ברובם המכריע של החודשים הרלוונטיים, רף ההשתכרות היה מעל שכר המינימום, באופן ניכר, לעיתים אף כפול. כל זאת, מבלי שהנהג נדרש לדווח על הפסקות ממושכות ככל שהיו בתוך מסגרת השעות ה"רגילה", או אף סיום מוקדם של יום העבודה.
לעניין זה יש גם לקחת בחשבון כי אף אם נתייחס לעבירות בהן הורשעה הנאשמת שלא כ"מעשה" אחד, הרי שיש לקבוע את מתחם העונש ביחס לשילוב העבירות ובשים לב לכך שאף שמדובר ב-11 חודשי תשלום, הרי שהעבירה, בסופו של יום, נבעה משיטת חישוב אחת של השכר – אשר הנאשמת סברה בתום לב (אף אם בטעות), כי היא עומדת בדרישות החוק.
14.כאמור, לאחר קביעת מתחם הענישה לעבירה, על בית המשפט לקבוע את העונש המתאים לעבירה במסגרת אותו מתחם, בהתחשב בנסיבות שאינן קשורות בביצוע העבירה.
לעניין זה יש לשקול את חלוף הזמן הרב, מאז ביצוע העבירה נשוא תיק זה: בשנת 2005 ותחילת 2006, את העובדה שהנאשמת שינתה בשנת 2009 את שיטת התגמול לנהגים המועסקים אצלה, כך שמשולם שכר בגין 8 שעות עבודה ו-4 שעות נוספות; את העובדה שלנאשמת אין הרשעות קודמות. כמו כן נשקל תום ליבה, על אף שמדובר בעבירה מסוג אחריות קפידה.
עוד לקחתי בחשבון כי מדובר בחברה ותיקה, המעסיקה קרוב ל-100 עובדים, רובם נהגים, כך שהטלת קנס בשיעור גבוה כפי שהתבקש מטעם המאשימה, עלול שמא לפגוע בפרנסתם.
15.בנסיבות העניין, הריני גוזרת על הנאשמת קנס בשיעור כולל של 226,000 ש"ח, (22,600 ש"ח בגין כל יחידת עבירה), היינו, שיעור הקנס הועמד על הרף הנמוך במתחם, אך זאת כאמור, בנסיבות הספציפיות למקרה זה.
הקנס שהושת על הנאשמת ישולם ב- 10 תשלומים חודשיים שווים ורצופים בסך של 22,600 ₪ כל תשלום, החל מיום 15.01.14, ובכל 15 לחודש.
16.בנוסף, הנני מחייבת את הנאשמת מכוח סעיף 72 לחוק העונשין, ליתן התחייבות להימנע מהעבירות בהן הורשעה תוך תקופה של שלוש שנים מיום קבלת גזר הדין.
היה ותפר התחייבות זו, תחויב בקנס המרבי הקבוע בחוק בעת ביצוע העבירה.
17.על נציג מוסמך מטעם הנאשמת לפנות למזכירות בית הדין תוך 14 ימים מיום קבלת גזר הדין, על מנת לחתום על ההתחייבות האמורה.
18.בהתאם להסכמת ב"כ הצדדים, ישלח גזר הדין בדואר.
ניתן היום, 14 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.
