ת"א 17998-08-13 דינר נ' מלכה ואח'

1.התובע ("דינר" או "התובע") הגיש את התביעה שלפניי בה מבוקש הן סעדים כספיים והן סעדים של הסרת קיפוח של בעל מניות מיעוט, לפי סעיף 191 בחוק החברות תשנ"ט-1999 ("חוק החברות").

הרקע, בתמצית

2.התובע, אזרח ארצות הברית ותושב מדינת ניו ג'רזי, השקיע במהלך השנים 2006- 2008, סך של 1,520,000 $ (6,352,470 ש"ח על פי שער הדולר היציג נכון למועדי התשלום) לצורך הקמת מיזם תיירותי של כפר נופש בסמוך לקרית שמונה ("המיזם" או "הפרויקט"), וזאת באמצעות הנתבעת 3 ("החברה"). במהלך השנים הנ"ל, התובע חתם על שלושה הסכמים הן עם החברה והן עם הנתבע 1 ("מלכה"), הוא יוזם פרויקט כפר הנופש, לפיהם התובע ירכוש 10% מחלקו של מלכה במיזם, ואחוזים אלו "יתורגמו" לאחר מכן (לאחר ייסוד החברה) לשיעור החזקת מניות בחברה, וזאת, כאמור, בתמורה להשקעה כספית בסך של כ- 1.5 מיליון דולר.

3. בחודש מרץ 2009 לערך, פנה מלכה לתובע ודרש כי הלה ישקיע סכומי כסף נוספים בחברה, או שיעביר כספים לחברה כהלוואה, תוך שהוא מודיע לתובע כי ללא מימון נוסף, קיומו של הפרויקט לוט בערפל. התובע, אשר חשש לגורלו של הפרויקט, שכר את שירותיו של יועץ פיננסי על מנת שיבדוק את מצב החברה והפרויקט. לטענת התובע, מלכה תחילה שיתף פעולה עם היועץ הפיננסי מטעם התובע, אולם לאחר חלוף זמן התנה מלכה את המשך שיתוף הפעולה, בהתחייבות של התובע להעביר כספים לחברה. לטענת התובע, על רקע זה הוא הגיש המרצת פתיחה לבית המשפט המחוזי בחיפה (ה"פ 27236-01-10) בה הסעד שנתבקש היה סעד של מתן חשבונות.

ביום 2.2.2012 הגיעו הצדדים בהמרצת הפתיחה הנ"ל להסדר פשרה, שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו התחייבו מלכה, הגב' רגינה דרויאן, נתבעת 4 שהייתה באותו זמן בת זוגתו של מלכה ובעלת רוב המניות בחברה (להלן- "רגינה") והחברה, להעביר את כל המסמכים הנדרשים למשרד רו"ח זיו- האפט BDO, לצורך עריכת דו"חות כספיים לחברה, החל מיום הקמתה. על פי הסכם הפשרה, התחייבו מלכה, רגינה והחברה לנהל ספרים ומערכת חשבונות תקינים בנוגע לחברה ולפרויקט בהתאם לכללי החשבונאות המקובלים, וכן התחייבו לאפשר לתובע לקבל כל מידע וכל מסמך הנוגע לחברה ולפרויקט.

4.עוד באותו החודש בו נחתם הסכם הפשרה לעיל, התברר לתובע כי הכספים שהעביר למלכה בגין השקעתו בפרויקט, כספים שהופקדו בחשבון הבנק של החברה, שימשו את מלכה ורגינה, בין היתר, לרכישת בית פרטי למגורים ברחוב גרינבוים 15, בשכונת דניה שבחיפה ("הבית"). לטענת התובע, הבית היה מצוי בהליכי כינוס נכסים בשל אי פירעון משכנתה, ובמסגרת הליכים אלו מונתה כונסת נכסים מטעם הבנק הממשכן (עו"ד אביה בן ארי) והבית נמכר בהליכי כינוס, בסך של 3,300,000 ש"ח.

לאור דברים אלו הגיש התובע, ביום 22.2.12, בקשה לבית משפט זה לאישור תביעה נגזרת בשם החברה, על מנת להבטיח כי יתרת כספי התמורה ממכירת הבית (לאחר סילוק חוב המשכנתה ויתר ההוצאות) תועבר לידי החברה (תנ"ג 42409-02-12).

יצוין, כי במסגרת התביעה הנגזרת, ניתן צו מניעה זמני (על ידי כב' השופט קיסרי) האוסר על חלוקת כספי התמורה, למעט המתחייב מסילוק חוב המשכנתה.

ביום 13.11.12 אישר כב' השופט קיסרי את התביעה הנגזרת וביום 27.10.14 ניתן פסק דין לפיו התקבלה התביעה הנגזרת ("התביעה הנגזרת"). עניין זה חשוב לדיוננו וארחיב על כך בהמשך.

בנוסף להליך התביעה הנגזרת, ביום 20.5.13 הגיש התובע לבית משפט זה בקשה לפירוק החברה, וזאת לאור התנהלות מלכה ואופן ניהולו את החברה (פר"ק 35288-05-12). עם זאת, לאחר שהתקיים דיון בבקשת הפירוק, בקש התובע למחוק את הליך הפירוק, ותחתיו להגיש את ההליך שלפניי, בו מבקש התובע סעד של הסרת קיפוח וסעד של החזר מלוא השקעתו הכספית, השקעה אשר ניתנה, לטענתו, על בסיס תרמיות ומצגי שווא מטעם מלכה.

בנוסף לאמור לעיל, חשוב לציין מספר עניינים נוספים, לצורך השלמת התמונה והרקע לתביעה שלפניי.

5.כאמור, התובע הוא בעל מניות בחברה (שיעור החזקתו הוא 10%) ורגינה הייתה בזמן הרלוונטי לתביעה דירקטורית ובעלת מניות בחברה (ושיעור החזקתה היה 90%). רגינה ומלכה היו בזמנים הרלוונטיים בני זוג, ובתביעה שלפני, כמו גם בתביעה הנגזרת, נטען שהם השתמשו בכספי החברה למטרות אישיות, בין היתר, הם רכשו לשימושם הפרטי את הבית.

הנתבע 2 ("עו"ד ברקוביץ'") הינו עורך דין הרשום כיום כבעל מניות עיקרי בחברה (שיעור החזקתו הוא 90%) ומנהלה של החברה, וזאת מכוח הסכם נאמנות שנחתם ביום 8.11.10, בין מלכה לעו"ד ברקוביץ', לפיו הועברו לעו"ד ברקוביץ' מניותיה של רגינה על מנת שיחזיק בהן בנאמנות עבור מלכה ("הסכם הנאמנות"). הסכם הנאמנות נחתם ונערך על רקע פרידת רגינה ומלכה, והוא נחתם באותו יום בו הסכם הממון והפירוד בין רגינה ובין מלכה נחתם.

6.כנגד מלכה מתנהלים מזה שנים רבות הליכי חדלות פירעון, כאשר עוד בתאריך 10.6.02 ניתן צו לכינוס נכסיו של מלכה במסגרת הליכי פשיטת רגל (פש"ר 1777/01 בבית המשפט המחוזי בתל אביב- יפו). כפועל יוצא מן העובדה שבכל זמן רלוונטי להליך זה, היה מלכה כפוף לצו כינוס נכסים, לא היה בכוחו לעשות פעולות משפטיות כלשהן, וכפי שעוד יתואר בהמשך, את כל פעולותיו עשה מלכה באמצעות אחרים.

7.בתאריך 13.8.13 הגישה רגינה בקשה לפשיטת רגל (פש"ר 21520-08-13), ועל רקע זה עוכבו ההליכים נגדה, וביום 30.10.13 נמחקה מההליך הנוכחי.

התביעה הנגזרת

8.כאמור, התובע הגיש בשם החברה תביעה נגזרת, ותביעתו התקבלה. בתביעתו טען דינר, שביום 11.2.07 התקשרה רגינה בהסכם לרכישת הבית והתחייבה לשלם תמורתו סכום של 485,000 דולר (שווה ערך ל- 2,055,430 ₪). על פי הטענה, רגינה משכה סכומי כסף מחשבון החברה, הן לצורך תשלום התמורה למוכר הבית והן כתשלומים נלווים. כן נטען, כי הזכויות בבית נרשמו בשמה של רגינה למראית עין בלבד, וזאת משום שבתובענה שהגיש מלכה נגד רגינה לבית משפט לענייני משפחה בשנת 2011, הוא טען שהבית נרכש על ידיו, ומקור המימון הוא כספי תמורה שהוא קיבל תמורת מכירת 10% מהחזקותיו בחברה, ולכן הוא זכאי לפסק דין הצהרתי שהזכויות בבית שייכות לו. לכן טען התובע, כי הואיל ומקורו של הסכום ששולם עבור הבית הוא מכספי החברה, אין לרגינה או למלכה כל זכות בסכום היתרה או בחלק ממנו, וכי החברה היא הזכאית לסכום היתרה מכוח זכות העקיבה שיש לה, בהיותה מי שמימנה את עיקר הסכום לרכישת הבית.

9.במסגרת התביעה הנגזרת, הסכים מלכה למתן פסק דין כנעתר בתביעה, ואילו רגינה טענה שככל שהתביעה מכוונת כלפיה אין לה כל יסוד וכי פרט לסכום קטן יחסית, בסך של 126,750 ₪, היא לא נטלה כסף מן החברה כדי לרכוש את הבית וכי המימון הגיע מהלוואת משכנתא ומהלוואות שהיא נטלה מקרובי משפחה. היא טענה עוד שאת כל המיוחס לה היא עשתה לפי הוראותיו של מלכה בעת שהתקיימו ביניהם יחסי זוגיות. לטענתה, מלכה ניצל את חולשותיה ואת האמון המוחלט שנתנה בו וגרם לה לחתום על טפסים ומסמכים שונים, ובהם גם מסמכי רכישת הבית והלוואת המשכנתא שנלקחה בקשר אליו. עוד היא טענה שבהסכם הפירוד נקבע שמניות החברה שהיו רשומות בשמה יועברו לעו"ד ברקוביץ', ומשהדבר נעשה אין עוד עילת תביעה כלפיה.

10.כב' השופט קיסרי,כאמור, קיבל את התביעה וקבע את הדברים הבאים, שבשל חשיבותם לענייננו יובאו להלן במלואם:

"בסעיף 9 לתצהיר עדותה תיארה דרויאן [רגינה] שמלכה התייחס אליה "כאל בובה שהוא השולט בחוטיה", אלא שאני סבור שתיאור זה עושה עם מלכה חסד. הרושם המתקבל ממכלול הראיות והטענות, כמו גם מהתנהלותו של מלכה בהליך זה, הוא שתיאור קרוב יותר למציאות יהיה שמדובר בהתנהלות הדומה לנשף מסכות שבו לא ניתן, או קיים קושי של ממש, לאתר את האינטרס האמיתי העומד מאחורי הטענות, המצגים והפעולות של מלכה, הן בהליך זה והן בהליכים אחרים שאליהם הייתה לי אפשרות להתוודע.

על אף חשיבותה ומשמעותה של עובדת היותו נתון בהליך חדלות פירעון, נמנע מלכה מלציין את מצב הדברים כהווייתו ונקט עמדות שנועדו ליצור מראית עין של זהות אינטרסים בינו לבין החברה. כך, כשנטען בתביעה שהוא ודרויאן שלחו ידם בכספי החברה והשתמשו בהם לתועלתם האישית, היה צפוי שהוא יתגונן וינסה להפריך את הטענות הנטענות כלפיו. למרות זאת, לא זו בלבד שהוא תמך בטענות התובע, הוא אף סייע לו במתן תצהיר התומך בתביעה (ת/1) וטען שיש לקבל את התביעה וכי החברה זכאית לסכום היתרה. בדומה לכך הוא הגיש ביום 11.2.13 בקשה (מספר 34) להורות על פתיחת חשבון בנק לחברה, שזכויות החתימה בו תהיינה לבא כוחו של דינר ולבא כוחו שלו. בבקשה, שנתמכה בתצהירו, תוארו בהרחבה הקשיים שבפניהם עומדת החברה עקב כך שאין בעל תפקיד המנהל את ענייניה ודואג לשלם חובות שונים שהיא צברה בפעילותה. בהחלטה מיום 4.4.13 (בקשה מס' 34) קיבלתי את הבקשה והוריתי על סיום כהונתו של בא כוחו של דינר כמנהל מיוחד וכן על פתיחת חשבון לחברה שבו יופקד סכום היתרה. אלא שבדיעבד, כשאני שב ומעיין באותה בקשה ובתצהיר התומך בה, איני יכול שלא להביע את פליאתי על כך שמן הבקשה ומן התצהיר נעדרת כל התייחסות – ולו ברמז – לעובדת היותו של מלכה נתון לצו כינוס נכסים, וכי עו"ד ברקוביץ' שצורף כמבקש באותה בקשה והוצג בה כבעל מניות ומנהל בחברה, אינו אלא נאמן של מלכה על פי הסכם הנאמנות, ולכאורה מתבקשת המסקנה שתכלית בקשתו האמורה של מלכה הייתה להשיג שליטה בסכום היתרה המופקד בקופת בית המשפט.

גם בטענותיו של עו"ד ברקוביץ' אין כל התייחסות לעובדה שמלכה נתון לצו כינוס נכסים, ואף לא לעובדה שמעמדו שלו כבעל מניות ומנהל בחברה הוא מכוח הסכם הנאמנות שנחתם בינו לבין מלכה. כאמור, עו"ד ברקוביץ' צוין בכתב התביעה הנגזרת כנתבע פורמלי, וייתכן שמשום כך הוא נמנע מליטול חלק בהליך, אלא שאם כך הדבר, לא ברור מדוע ראה להגיש סיכום טענות שעיון בו מעלה שהוא נועד לתמוך במלכה הן במחלוקת שבינו לבין דרויאן והן, וזה העיקר לענייננו, בעמדתו של מלכה שיש להעביר את סכום היתרה לשימושה של החברה. בהינתן העובדה שעו"ד ברקוביץ' הוא נאמנו של מלכה, לא ניתן שלא לתהות מהי התכלית האמיתית שלשמה מתבקשת העברת סכום היתרה לחברה, וכיצד ניתן להבטיח שהשימוש שייעשה בו יהיה לטובתה של החברה ולכך בלבד.

מחדלו של עו"ד ברקוביץ' ליטול חלק בהליך, על אף העובדה שלכאורה הוא מחזיק ברוב מניות החברה ומשמש כדירקטור בה, מעורר תמיהה גם בהיבט אחר. כמוכח בראיות, מחשבונה של החברה נמשכו סכומים ניכרים ששימשו לתועלתם של דרויאן ומלכה, ולו פעל ברקוביץ' כמתחייב ממעמדו כדירקטור החב בחובת אמונים לחברה, היה פועל למנוע משיכת סכומים אלה. משנמשכו – היה עליו לפעול להשבתם, ולו עשה כן או הגיש בשם החברה כתב טענות המשקף את מצב הדברים כהוויתו, קרוב לוודאי שההליך הנוכחי של תביעה נגזרת בהתאם לסעיף 198 לחוק היה מתייתר. מכל מקום, את טענתו של עו"ד ברקוביץ' שדינר לא השקיע בחברה אלא שילם למלכה עבור 10% ממניות החברה אני דוחה, הן מפני שאין לה תמיכה בחומר הראיות והן, ובעיקר, מפני שהיא הועלתה רק בשלב הסיכומים. אוסיף עוד, שעצם העלאת הטענה על ידי עו"ד ברקוביץ' תומכת בהתרשמותי שכמו אחרים, גם הוא עושה דברו של מלכה, והחזקתו במניות וכהונתו, כביכול, כדירקטור בחברה נועדה רק לקדם את עניינו של מלכה " (פסקאות 14- 17 בפסק הדין, ההדגשות לא במקור).

11.השופט קיסרי קבע עוד, כי הוכח לפניו שמרבית הסכומים ששימשו לרכישת הבית מקורם בכספי החברה ובהלוואת משכנתה, וכי רגינה פרעה מכספיה את חוב מס הרכישה וחלק קטן מחוב הלוואת המשכנתה, כך שהסכום שהשקיעה רגינה בבית היה סך של 238,000 ש"ח.

עוד נקבע, וזה החשוב לענייננו, כי הסכום הכולל שנמשך מחשבון החברה היה סך של 1,386,270 ₪, כשמתוכו סכום של 1,188,925 ₪ שולם למוכר והיתרה שולמה לעיריית חיפה ולמתווכת. מכיוון שסכום דמי התיווך שנמשך מחשבון החברה אינו נתבע בתביעה הנגזרת (שכן דינר הסכים לכך שלא ניתן לראות בדמי התיווך כתמורה ששולמה עבור הבית) התביעה הייתה על סכום של 1,338,925 ₪.

סיכומו של דבר, נקבע בפסק הדין כי סכום יתרת הכספים ממכירת הבית יחולק כך שהחברה ורגינה יקבלו חלקים יחסיים ממנו, כמידת תרומת כל אחד מהם, בהתאם לסכומים המנויים לעיל.

יצוין, כי בבד בבד עם מתן פסק הדין, הורה השופט קיסרי על עיכוב חלקי של ביצוע פסק הדין, במובן זה שהעברת הסכום המגיע לחברה יעוכב עד למתן פסק הדין בתביעה שלפניי.

עד כאן הרקע בתמצית. כעת אפרט את טענות הצדדים בהליך שלפני.

טענות הצדדים

12.לטענת התובע, בשלהי שנת 2005 (בטרם הוקמה החברה) פנה אליו מלכה וסיפר לו כי הוא יוזם פרויקט לבניית כפר נופש בקרית שמונה, בשותפות עם חברה פינית בשם Kontio Oy ("החברה הפינית"), שלכל צד 50% מהשותפות. לטענתו, מלכה הציע לו להשקיע סך של מיליון דולר בפרויקט, תמורת קבלת 10% מהפרויקט, שלאחר מכן יתורגמו למניות בחברה שעתידה לקום, כך שלאחר השקעת התובע השותפות בפרויקט תחולק כך: 50% החברה הפינית, 40% מלכה ו- 10% התובע.

התובע קיבל את הצעתו של מלכה וביום 16.2.06 חתמו השניים על הסכם, לפיו התחייב התובע להשקיע בפרויקט סך כולל של מיליון דולר, בשמונה תשלומים, לאורך שנה וחצי, ובתמורה יקבל 10% מהפרויקט ("ההסכם הראשון").

יצוין כי ביום 26.2.06 נרשמה החברה ברשם החברות, כאשר רגינה נרשמה כבעלת 90% מהמניות והתובע בעל 10%.

13.כשנה לאחר מכן, דהיינו בשלהי שנת 2006, ולאחר שהתובע העביר כבר סכומי כסף נכבדים לחשבון החברה, פנה מלכה לתובע ודרש כי הלה ישקיע השקעה נוספת בחברה, וזאת בטענה כי לאור ירידת שער הדולר האמריקאי יש צורך בהשקעה נוספת בשיעור של 22%, וכי גם הוא (מלכה) השקיע עוד כספים לאור ירידת מטבע הדולר. התובע הסכים לדרישה ובהתאם נחתם בין השניים תיקון להסכם הראשון, לפיו יעביר התובע לחברה, בנוסף לסך של מיליון דולר, סכום כסף נוסף בסך של 220,000 דולר ("התיקון להסכם"). יצוין, כי השקעתו הנוספת של התובע לא זיכתה אותו בעוד מניות בחברה.

לטענת התובע, על אף שמלכה התחייב להמציא לו אסמכתאות להשקעתו הנוספת בחברה, אסמכתאות אלו מעולם לא הוצגו בפניו, ולכן הוא מינה את עו"ד מנחם גורמן, על מנת שייצג את האינטרסים שלו בפרויקט. לטענת התובע, לאור העובדה כי הוא מתגורר בחו"ל ולאור העובדה כי פניותיו הרבות בכתב אל מלכה, כי הלה ימציא אסמכתאות כאמור לעיל, לא נענו, הוא החליט למנות עורך דין שיוכל לעקוב מקרוב אחר הנעשה בפרויקט בכלל, ובכספיו של התובע בפרט.

14. כמעט שנתיים לאחר מכן, בתאריך 22.8.08, נחתם הסכם נוסף בין החברה לתובע, לפיו התובע ישקיע סך של 300,000 דולר בחברה ("ההסכם השלישי"). לטענת התובע, מלכה הציג בפניו מצג, לפיו החברה עתידה להתרחב, וישנו צורך בהשקעה כספית נוספת. מצג זה התברר כשקרי, שכן התברר לתובע כי מלכה לא השתמש בכספים אלו עבור החברה, אלא לטובתו האישית.

15.כפי שצוין לעיל, בחודש מרץ 2009 לערך, פנה מלכה לתובע ודרש כי הלה ישקיע סכומי כסף נוספים בחברה, או שיעביר כספים לחברה כהלוואה, תוך שהוא מודיע לתובע כי ללא מימון נוסף, קיומו של הפרויקט לוט בערפל. התובע, אשר חשש לגורלו של הפרויקט, שכר את שירותיו של יועץ פיננסי על מנת שיבדוק את מצב החברה והפרויקט, זאת בנוסף לעו"ד יואל סילבר, שמונה לייצג את ענייניו של התובע במקום עו"ד גורמן. כאמור, מלכה לא שיתף פעולה עם היועץ הפיננסי מטעם התובע, והתובע הגיש תביעה למתן חשבונות (ה"פ 27236-01-10), תביעה שהסתיימה בהסדר פשרה שקיבל תוקף של פסק דין, לפיו ימונה משרד רו"ח זיו האפט BDO לערוך דו"חות כספיים לחברה. לטענת התובע, על אף הסכם הפשרה, משרד רואי החשבון סירבו להוציא דו"חות כספיים וספרי הנהלת חשבונות מאחר והחברה לא שילמה את שכרם, ועד לעצם היום הזה לא נערכו לחברה דו"חות כספיים כנדרש.

16.לטענת התובע, בתחילת שנת 2012 נודע לו לראשונה כי הכספים אשר השקיע בחשבון החברה, שימשו, בין היתר, לרכישת הבית של מלכה ורגינה, וזאת תוך מעילה בוטה בחובות האמונים של רגינה ומלכה בחברה, ותוך ביצוע תרמית של ממש כלפי התובע. משכך, הגיש התובע את תביעתו הנגזרת, שכאמור, התקבלה במלואה.

בהקשר זה, טען התובע כי מלכה ורגינה הוציאו מחשבון החברה סך של 440,317 ש"ח עבור עבודות שיפוצים בבית. לשם תמיכה בטענתו, הפנה התובע לפסק הדין מיום 28.8.11 שניתן בת"א 916-10-08 שם נתבעו מלכה, רגינה והחברה על ידי חברת לגור בכפר בע"מ, על חוב בגין עבודות בנייה בבית, וניתן פסק דין על דרך הפשרה המחייב את מלכה רגינה והחברה בתשלומים נוספים לחברת לגור בכפר ("עניין לגור בכפר").

17.בנוסף לאמור לעיל, טען התובע כי מלכה ורגינה מעלו בכספי החברה, לא רק ברכישת הבית הפרטי, אלא במיליוני שקלים נוספים שהוצאו מקופת החברה, ודברים אלו נודעו לו רק במסגרת ההליכים בתביעה הנגזרת. התובע הסביר, כי במסגרת התביעה הנגזרת, ביום 2.4.12 מינה בית המשפט את ב"כ כוחו, עו"ד יעקב מרקס, כמנהל מיוחד של החברה, למשך כשנה.

עו"ד מרקס, בכובעו כמנהל מיוחד, פעל למימוש התחייבות החברה מכוח הסדר הפשרה שניתן במסגרת המרצת הפתיחה, וביקש מבית המשפט להורות על תשלום השכר למשרד רואי החשבון זיו האפט, מתוך הכספים שנתפסו במסגרת צו המניעה הזמני שניתן לבקשתו, בבד בבד עם הגשת התביעה הנגזרת. ביום 17.7.12 אישר בית המשפט את הבקשה והורה על העברת התשלום כאמור.

או אז, כך הטענה, התברר כי המסמכים והמידע שמסר מלכה למשרד רואי החשבון הינם חלקיים בלבד, ולא ניתנו הסברים מפיו להוצאות כספיות מרובות, משכך ניירת הנהלת החשבונות הייתה לוקה בחסר, וזאת בלשון המעטה. משרד רואי החשבון העביר למנהל המיוחד את החומר הגולמי שהועבר אליו מידי מלכה ומהחברה, והמנהל המיוחד הזמין את מלכה ליתן הסברים לנתונים שונים ולא ברורים שהיו בכל הניירת. ביום 19.12.12 התקיימה פגישה בין מלכה למנהל המיוחד, ומלכה הודה, כך הטענה, כי הוא ורגינה השתמשו בכספים שהועברו לחברה, לצורך הנאתם האישית, ואף התברר כי בידי מלכה ניירת נוספת הנוגעת לכספים ולחשבונות החברה, שלא הועברה למשרד רואי החשבון.

18.על בסיס המסמכים שהתקבלו ממשרד רואי החשבון, נערך דו"ח של השימוש שנעשה בכספי החברה בין התאריכים 2/2006- 4/2012 על ידי צוות משרדו של המנהל המיוחד, ממנו עלו הממצאים שיפורטו להלן.

[במאמר מוסגר אציין, כי אין המדובר בדו"ח כספי מאת רו"ח אלא בניתוח של ממצאים שנעשה על ידי עורכי דין ממשרדו המנהל המיוחד, על בסיס מסמכים שהיו בידם ועל בסיס ההסברים או העדר ההסברים שניתנו בפגישה עם מלכה].

בדו"ח צוינו הממצאים הבאים:

• סך של 1,338,925 ש"ח הוצא מחשבון החברה לרכישת הבית, נשוא התביעה הנגזרת.

• סך של 2,000,717 ש"ח הוצאו מחשבון החברה לצורך שימוש אישי פרטי של מלכה ורגינה: חשבונות טלפון פרטיים, כרטיסי אשראי פרטיים; כספים שהועברו מחשבון החברה לחשבונות הפרטיים של מלכה ורגינה; תלושי משכורת שהוצאו מהחברה לרגינה, על אף הצהרתה כי מעולם לא עבדה בחברה.

• סך של 1,709,787 ש"ח הוצא מחשבון החברה ואין לגביו תיעוד, וכן לא ניתן הסבר מפי מלכה מה נעשה בסכום זה.

• סך של 1,303,042 ש"ח הוצא מחשבון החברה לצרכי החברה והפרויקט.

   

  בנוסף לממצאים שעלו בדו"ח הנ"ל, התברר לתובע כי לחברה יש חשבון בנק נוסף, אשר למעשה הוסתר על ידי מלכה, ומשכך לא גולה שום מידע בקשר לחשבון זה, לא בהליכים המשפטיים שהתנהלו במסגרת המרצת הפתיחה המוזכרת לעיל, ולא במסגרת ההליך הנוכחי.

   

  19.בנוסף לאמור לעיל, טען התובע כי במסגרת ההתנגדות להליך פירוק החברה שהוגש על ידו, ומכוח צו שיפוטי המתיר לעו"ד מרקס לעיין בכל ההליכים המשפטיים בהם נוטלת החברה חלק (צו מיום 11.11.13) התבררו מספר דברים:

   

  -התברר כי בשנים 2008- 2009 החברה השקיעה סכום של כ- 1,700,000 ש"ח בהקמת מסעדת "מול כרמל וים" ("המסעדה") במתחם מועדון הספורט הוד הכרמל, ברחוב גרינבוים 18 בחיפה, אך השקעה זו לא נשאה פרי ובין המסעדה למועדון הספורט התגלעו מחלוקות והסכסוך ביניהם הועבר לבוררות ואף ניתן פסק בוררות בעניין. בנוסף, טען התובע, כי מלכה הגיש תביעה כנגד מועדון הספורט, על סך של 2,636,166 ש"ח (ת"א 32243-05-11), ומשכך ניתן לומר כי מלכה אינו מכחיש את ההשקעה הכספית במסעדה, ואף לגרסתו הושקעו סכומי כסף נכבדים במסעדה.

   

  -התברר, כי בשנת 2007, מלכה, בעזרתו של עו"ד ברקוביץ', הקים חברה בשם "ריזורט שלום נורת' 2007 בע"מ" ("ריזורט") כאשר לחברה בעלת מניות ודירקטורית אחת- רגינה. כחודש לאחר שהתאגדה, ריזורט רכשה משרד בבניין שברחוב י.ל פרץ 32 חיפה, בסך של כ- 95,000 ש"ח, וביום 21.2.2007 נרשמה לזכותה הערת אזהרה. לטענת התובע, כספי הרכישה ששימשו את רזורט לרכישת המשרד נמשכו מחשבון הבנק של החברה.

   

  -עוד התברר, כי בתאריך 5/2012, מלכה ועו"ד ברקוביץ' מכרו את משרד החברה, שהיה ממקום ברחוב י.ל פרץ 32, חיפה (מדובר במשרד נוסף באותו בניין משרדים, ולא במשרד המוזכר לעיל שנרכש על ידי ריזורט), וזאת תוך הפרה של צו שיפוטי. התובע הפנה להסכם המכר של המשרד שנחתם ביום 25.5.12, וכן לנסח רישום מקרקעין ממנו עולה כי העברת הבעלות במשרד, בלשכת רישום המקרקעין, נעשתה ביום 12.12.12, וכל זאת חרף העובדה שביום 2.4.12 מונה עו"ד מרקס כמנהל מיוחד של החברה. על כך יש להוסיף, כך הטענה, כי כספי התמורה, בסך של כ- 180,000 ש"ח, מעולם לא עברו לחשבון החברה, אלא שנעשה בהם שימוש פרטי, בין היתר, חלק מהסכום (15,000 ש"ח) הועבר ישרות לידי עו"ד ברקוביץ', בגין חוב של מלכה.

   

  התובע הצביע על כך, שאם מחברים את סכום רכישת הבית (יחד עם עבודות הבנייה בבית, כאמור בפסק הדין בעניין לגור בכפר), סכום ההשקעה במסעדה, סכום רכישת המשרד על ידי ריזורט ומשיכות מזומנים נוספות מחשבון החברה, עולה כי הנתבעים משכו סך של 4,087,424 ש"ח מחשבון החברה, ללא כל קשר לפעילות החברה, תוך שהם מועלים בכספי החברה.

   

  לאור התנהלות זו של מלכה ועו"ד ברקוביץ' טען התובע, כי לא יכולה להיות מחלוקת אמיתית כי אלו התייחסו אל רכוש החברה כרכושם הפרטי, תוך שהם מפרים צווים שיפוטיים.

   

  20.דוגמה נוספת למשיכת כספים מחשבון החברה שלא כדין, עליה הצביע התובע, הינה שיק בסך של 180,000 ש"ח שהוציאה החברה, לפקודת חיים ברביאבי ("ברביאבי"), ראש עיריית קריית שמונה לשעבר, מהנדס תעשיה וניהול במקצועו. בגין שיק זה, אשר ככל הנראה לא נפרע במלואו, נפתח תיק הוצאה לפועל, על ידי ברביאבי (תיק 06- 06770-13-8). החוב, נכון ליום 10.7.13, היה בסך של 104,689 ש"ח. לטענת התובע, מלכה טען כי החוב לברביאבי היה בגין שירותי ייעוץ וקידום הפרויקט, אלא שעל פי תצהירו של ברביאבי, שניתן במסגרת הליכי ההוצאה לפועל, הוצהר על ידו כי השיק ניתן לו כבטוחה להשבת כספים בסך של 80,300 ש"ח, אשר הוא הלווה לחברה ביום 15.12.09, וזאת בשל קשיים אליהם נקלעה החברה.

   

  21.בנוסף להתנהלות המתוארת לעיל, התברר לתובע, כך הטענה, כי לחברה חובות ונושים, וזאת בניגוד לדברי מלכה, שנאמרו במסגרת פגישה עסקית שנערכה בין הצדדים ביום 3.1.12, לפיהם לחברה אין חובות. התובע הצביע על כך, כי מלכה עצמו, במסגרת התנגדותו לפירוק החברה, הציג תדפיס תיקי הוצאה לפועל, מהם עולה כי כנגד החברה ישנם מספר רב של תיקי הוצל"פ פתוחים, בסך כולל של 929,213 ש"ח. כמו כן, לטענת התובע, לחברה חובות נוספים שלא ניתן לדעת אם הם כלולים במסגרת תיק ההוצל"פ, כגון: חוב לאדריכל, חוב לרואי חשבון ועוד.

   

  22.טענה נוספת בפי התובע, והיא כי לאור כל האמור לעיל, ברי כי פני החברה לחיסול, שכן אין בקופתה כספים, נושים רבים לה, היזם והרוח החיה שמאחורי הפרויקט (מלכה) נמצא בהליכי חדלות פירעון לאחר שרוקן את קופתה, טרם ניתנו לחברה האישורים הנדרשים לבנייה- על אף שחלפו למעלה מ- 8 שנים מהקמת החברה, ואין לחברה מי שינהל אותה וידאג לקידום עניינה. לטענת התובע, החברה שימשה כסות עבור מלכה לגיוס כספים עבורו, וכפי שנעשה בעבר, גם כיום נוהג מלכה ברכוש החברה כברכושו הפרטי, באמצעות אנשי קש (רגינה בעבר ועו"ד ברקוביץ' בהווה).

   

  23.לאור כל האמור לעיל, טען התובע כי הוא הולך שולל לאורך כל הדרך, כי מלכה יצר בפניו מצגי שווא, הטעה אותו הן בשלב המשא ומתן והן לאורך כל הדרך, רימה אותו תרמית של ממש, נהג בחוסר תום לב משווע והפר מספר הפרות יסודיות את ההסכמים. לטענתו, מתוך סכום הכולל של השקעתו, סך של כ- 1.5 מיליון דולר, רק כ- 20% מהכספים באמת הועברו לצורך פעילות חברה ו/או שימשו לצורך קידום הפרויקט, ביתר הכספים, כאמור, נעשה שימוש לטובתו של מלכה.

  עוד טען התובע, כי במעשיהם ובמחדליהם של מלכה ועו"ד ברקוביץ', הם הפרו את חובת הזהירות שהם חבים כלפיו- בעל מניות מיעוט בחברה. בנוסף טען התובע, כי האחריות בגין העוולות הנזיקיות חלה, יחד ולחוד, הן על מלכה והן על עו"ד ברקוביץ'. על כך הוסיף התובע, כי מכוח סעיף 47 בחוק החברות, יש לחייב אף את החברה בגין התנהלות מלכה. בנוסף נטען, כי יש מקום לעשות שימוש בסעיף 6 בחוק החברות, ולהרים את מסך ההתאגדות שחוצץ בין החברה לבין ברקוביץ' ולחייב את ברקוביץ' בסכומים המבוקשים.

   

  24.לטענת התובע, לאור התנהלות מלכה, הוא זכאי לבטל את ההסכמים ויש לראות בתביעה זאת כהודעת ביטול. בעניין זה ציין התובע, כי למלכה ולחברה ניתנו התראות בכתב, הן על ידו והן על ידי עורך דינו, בכל הנוגע להפרות ההסכמים, ואף ניתנה האפשרות לתקן את ההפרות, אך זאת לא נעשה. לטענת התובע, מכוח העילות שהוזכרו לעיל, הוא זכאי להשבה מלאה של הכספים שהושקעו על ידו, ו/או לפיצויים בסך השווה לסכום שהושקע על ידו.

   

  25.עוד ביקש התובע, כי יינתנו הוראות בכל הנוגע לניהול החברה, וזאת לשם הסרת הקיפוח, מכוח סעיף 191 בחוק החברות, כמפורט להלן:

  -להורות כי מלכה ו/או ברקוביץ' לא יוכלו לנהל את החברה, לא יוכלו ליתן בשמה התחייבויות, לא יוכלו לפעול מטעמה ו/או לקבל כספים בשמה, על כל המשתמע מכך, וזאת עד למועד בו תפורק החברה.

  - להורות כי לא תעשה כל פעולה כספית בשם החברה, אלא באישור של בית משפט זה, וזאת עד למועד פירוק החברה.

  -להורות כי לא ייעשה שימוש בכספים שנתפסו במסגרת התביעה הנגזרת, עד לפירוק החברה.

   

  עד כאן טענות התובע. כעת אפרט, בקצרה את טענות הנתבעים.

   

  טענות מלכה והחברה

  26.אציין כי תחילה הוגש כתב הגנה מטעם מלכה והחברה, ללא ייצוגי משפטי של עורך דין, ולאחר מכן הצטרף לתיק עו"ד נחמן גולדברג, כבא כוחם של מלכה והחברה.

  מלכה טען בכתב הגנתו, כי בניגוד לטענת התובע, ההסכם הראשון שנחתם ביניהם (ויתר ההסכמים שבאו לאחר מכן), לא היה הסכם השקעה, אלא שהתובע רכש 10% מחלקו של מלכה בשותפות עם החברה הפינית בפרויקט כפר הנופש (שותפות שבאותו מועד חולקה שווה בשווה בין מלכה והחברה הפינית), ומלכה היה רשאי לעשות בכספים כפי שראה לנכון, ובכל מקרה, בשום מקום בהסכמים לא רשום כי הסכומים שישלם התובע יועברו באופן בלעדי לפרויקט או לחברה. מלכה הדגיש כי ההסכמים נחתמו בינו לבין התובע, כאשר החברה לא היה צד להסכמים (במועד חתימת ההסכם הראשון היא אף לא הייתה קיימת), והתובע, עורך דין במקצועו, הוא זה שניסח את ההסכמים, כאשר כל ההסכמים נוסחו בשפה האנגלית, ואם אכן כוונת הצדדים הייתה להעביר את הכספים לחברה, חזקה על התובע שהיה מציין זאת. לטענת מלכה, לאחר חתימת ההסכם עם התובע, על פי נוסח ההסכם, היה ביכולתו לקחת את כל הכספים שהועברו מן התובע, לכיסו האישי, אך מכיוון והוא היה בהליכי חדלות פירעון והוצא צו לכינוס נכסיו, לא היה ביכולתו להפקיד כספים בחשבון הבנק שלו, ועל כן הכספים הופקדו בחשבון החברה, לאחר שהיא הוקמה.

   

  אעצור לרגע בנקודה זו, ואציין כי טענה זו של מלכה היא בעייתית בפני עצמה, כמו טענות נוספות שעוד יפורטו, שכן משמעות טענה זו של מלכה, היא, בעצם, הודאה בהברחת נכסים מנושיו.

  נחזור לטענות מלכה.

   

  27.לטענת מלכה, התובע מנסה להציג את עצמו כצד חלש שרומה, אך לא כך הם פני הדברים, שכן התובע היה מעורב כל הזמן בנעשה בפרויקט, והוא אף מינה אנשים מטעמו לייצג את האינטרסים שלו. כך, למשל, בשנת 2007 התובע שכר את שירותיו של עורך דין מנחם גורמן, על מנת שייצג את האינטרס שלו בפרויקט בישראל, ועל מנת שהוא יהווה גורם מתווך בין התובע לבינו. לטענת מלכה, עו"ד גורמן התלווה אליו לכל פגישותיו עם משרד התיירות, עם האדריכלים, עם ראש עיריית קריית שמונה, וכל שביקש עו"ד גורמן ממלכה, בוצע.

  קצת פחות משנתיים לאחר שמונה עו"ד גורמן כנציגו של התובע, מינה התובע את עוה"ד יואל סילבר, על מנת שהלה יטפל בעניינים הנוגעים לפרויקט.

  בנוסף, התובע שכר את שירותיו של מר אבי חפץ, יועץ פיננסי, ודרש כי מלכה יעביר אליו את המידע הבא: הלוואות שנטלה החברה; חובות לספקים; מיסים ותשלומי חובה שחלים על החברה על פי חוק; הוצאות מעודכנות של החברה.

  לטענת מלכה, לאחר שעו"ד סילבר ביקש וקיבל את כל האינפורמציה דלעיל, הגיע מכתב סחיטה לפיו התובע, באמצעות עו"ד סילבר, מבקש למנות את מר חפץ מטעמו לנהל את הפרויקט, במשכורת חודשית של 7,500 דולר, וסך נוסף של 750 דולר, שישולם עבור בקרה חודשית.

  מאז, כך לטענת מלכה, החלה התכתבות בין הצדדים, כאשר לפתע שינה התובע את גישתו וביקש ממלכה שלא יפנה אליו ישירות, אלא רק באמצעות עו"ד סילבר, וכן התנה התובע את המשך התשלומים מצידו, בהמצאת מסמכים מטעם מלכה.

  לסיכום עניין זה, טען מלכה כי התובע היה מעורב באופן רציף ואינטנסיבי בפרויקט, ואף בשלב מסוים החל התובע לסחוט אותו, והתנה את המשך העברת התשלומים בקיומן של דרישות מופרזות.

   

  28.באשר לתביעה הנגזרת, טען מלכה, כי התביעה הנגזרת הוכנה והוגשה בתיאום בינו לבין התובע, כאשר התובע, כך הטענה, הדריך את מלכה כיצד עליו לנהוג, וזאת משנודע לתובע כי רגינה ומלכה בהליכי פירוד, וכי לביתם הפרטי מונה כונס נכסים, במסגרת הליכי כינוס מטעם הבנק, ועל מנת למנוע מרגינה לקבל כספים השייכים לחברה.

   

  29.לטענת מלכה, הסיבה האמיתית להגשת התביעה דכאן, היא סכסוך שפרץ בין התובע לבינו, על רקע דרישת מלכה מהתובע, לשלם את יתרת חובו עבור 10% מהפרויקט, בסך של 605,000 דולר. לטענת מלכה, בשנת 2009 הוחלט על הגדלת הפרויקט, וכפועל יוצא מכך נדרשה השקעה כספית גדולה יותר. מלכה הסביר, כי ההסכם הראשון שנחתם בינו לבין התובע, נחתם בשנת 2006, על פי תוכנית עסקית שהייתה קיימת אז, לפיה סך ההשקעה הנדרשת בפרויקט בכללותו, עמדה על סך של 10 מיליון דולר. עם זאת, בשנת 2009 הוחלט על ידי כל הנוגעים בדבר, כי נדרשת השקעה כספית נוספת, ולטענת מלכה, הדבר נעשה במהלך ישיבה שנערכה בירושלים, בה נכחו כל הגורמים הרלוונטיים בפרויקט, ביניהם התובע ואשתו, ובהסכמת כל הנוכחים בישיבה הוחלט על תוכנית עסקית חדשה, במסגרתה ההשקעה בפרויקט הוכפלה, וגויסו משקיעים שותפים חדשים, עו"ד ברוך אדלר ומר חסן ג'ברין, שרכשו 33% מהפרויקט בסך של 28 מיליון ש"ח. כתוצאה מכך, האחוזים של החברה הפינית בשותפות ירדו מ- 50% ל- 25%, חברה נוספת (בשם ויוו גמבה) קיבלה 10% מהרווחים בפרויקט, וחלקו של התובע בהשקעה בפרויקט כבר לא היה 10% אלא 5%. לטענת מלכה, התובע התעקש להמשיך ולהחזיק ב 10% מהמניות, ועל כן היה עליו לשלם את שווי המניות האמיתי, סך של 605,000 דולר, על מנת שיוכל לשמור על אחוז מניותיו כפי שהם היו (10%). בגין חוב זה של התובע, הגיש מלכה נגד התובע תביעה בבית משפט השלום בחיפה (ת"א 48305-09-13).

   

  30.בנוסף לאמור לעיל, טען מלכה, כי התובע מנסה, בכל דרך אפשרית, להביא לשיתוק וחיסול החברה, ולכן הוא הגיש הליכים רבים כנגדה (המרצת הפתיחה הנזכרת לעיל, בקשת הפירוק, התביעה דכאן). בנוסף, טען מלכה כי לאחר שמונה עו"ד מרקס מטעם התובע כמנהל מיוחד של החברה (במסגרת התביעה הנגזרת), הוא ניסה להסב נזקים לחברה במטרה לחסלה, ולא פעל מתוך ראיית האינטרסים של החברה. כך, למשל, טען מלכה, כי עו"ד מרקס סירב לשתף פעולה עם רשויות המס, במסגרת הסדר על תשלום מע"מ, ופעולתו זו הביאה, בסופו של יום, לקנס שהוטל על החברה, בסך של כ- 90,000 ש"ח. בנוסף נטען, כי עו"ד מרקס ניסה לחבל במערכת יחסים ששרה בין מלכה לחברה הפינית, כאשר עו"ד מרקס פנה לחברה הפינית והציג את עצמו כמנהל המיוחד של החברה, ומלבדו אין מנהל לחברה. כן נטען, כי במסגרת היותו מנהל מיוחד, סירב עו"ד מרקס לשלם לספקי של החברה, ובכך גרם לפתיחת תיקי הוצאה לפועל נגד החברה, דבר אשר הגדיל את חובותיה בעשרות אלפי שקלים.

   

  31.לסיכום טען מלכה, כי דין התביעה להימחק, שכן היא הוגשה בחוסר תום לב, כאשר מטרת התובע בהגשת התביעה היא להתחמק מתשלום החוב, וזאת לאחר שהתובע ראה כי הפרויקט מתמשך ודורש השקעה כספית נוספת (שלא באשמת החברה ומלכה), והוא חיפש דרך לקבל את כספו חזרה.

   

  32.אלו היו טענות מלכה והחברה בתביעה שלפני. אציין, כי רגינה הגישה כתב הגנה, אך משנמחקה היא מההליך (על רקע הליכי חדלות פירעון שמתנהלים בעניינה) איני רואה טעם של ממש להדרש על כתב הגנתה. עוד אציין, כי עו"ד ברקוביץ הגיש כתב הגנה, דל ביותר, בו נטען כי יש לדחות את התביעה כנגדו, לאור העובדה כי הוא מונה למנהל החברה בספטמבר 2011 ועיקר המעשים המיוחסים למלכה ולחברה על ידי התובע, נעשו בטרם הוא מונה למנהל החברה. באשר לטענת התובע הנוגעת למכירת המשרד, לאחר שמונה לחברה מנהל מיוחד, טען עו"ד ברקוביץ', כי הוא כלל לא ידע על מינוי של המנהל המיוחד, וממילא המדובר בפעולה שנעשתה לטובת החברה ועל כן אין יריבות בינו לבין התובע בעניין זה. עוד טען עו"ד ברקוביץ', כי כל מטרת התביעה היא חיסול החברה, במטרה כי הכספים המופקדים בקופת בית המשפט יגיעו, בסופו של יום, לידי התובע.

   

  אלו היו, בתמצית, טענות הצדדים בתביעה שלפני.

  אקדים אחרית לראשית ואומר כבר כעת כי יש לקבל את טענות התובע ויש לדחות מכל וכל את טענותיו של מלכה, הן לעניין ההסכמים, הן לעניין השימוש שעשה בכספי החברה והן לעניין הסכום שהוא דרש כי התובע ישלם עבור מניותיו (סך של כ- 600,000 דולר).

  הרושם שהותיר בי מלכה היה שלילי, בלשון המעטה.

  על פי התרשמותי, מלכה השתמש בחברה לענייניו הפרטיים, ותוך שהוא מתעלם מן העובדה כי מתנהלים כנגדו הליכי חדלות פירעון, עשה פעולות להברחת נכסים מנושיו.

  אף שיתוף הפעולה שבין מלכה לעו"ד ברקוביץ' היה בעייתי עד מאד, וחוששני כי אף עו"ד ברקוביץ' לא גילה רגישות מיוחדת להוראות מחייבות של הדין, ושימש למעשה ככלי בידיו של מלכה, לעשיית פעולות פסולות, אם לא בלתי חוקיות.

   

  דיון

  ההסכמים

  33.באשר להסכמים עליהם חתמו התובע ומלכה, אזכיר כי טענת התובע הייתה, שבין הצדדים הוסכם תחילה, כי תמורת השקעה כספית של התובע בפרויקט, יוקצו לו מניות מהחברה שתוקם, וכי כספי השקעתו יועברו לפרויקט, ולאחר מכן לחברה שעתידה לקום. מנגד, טענת מלכה הייתה, שההסכמים נערכו בינו לבין התובע בלבד, וכי התובע רכש ממנו 10% מהפרויקט, שחלק זה של הפרויקט "יתורגם" ל- 10% ממניות החברה שתוקם, וכי מלכה היה רשאי לעשות בכספי התובע ככל העולה על רוחו.

  לאחר שבחנתי היטב את לשון ההסכמים ואת התנהלות הצדדים, אני דוחה את טענת מלכה ומקבל את טענת התובע, כי על פי ההסכמים, הכספים ששילם התובע יועדו לחברה ולפרויקט, וזאת בתמורה ל- 10% ממניות החברה. זאת מן הסיבות שיפורט כעת.

   

  34.עסקינן בשלושה הסכמים. באשר לשני ההסכמים הראשונים, הסכמים אלו נעשו בין התובע למלכה, כאשר החברה לא הייתה חלק מן ההסכמים. באשר להסכם השלישי, הוא נעשה בין החברה לבין התובע, והחברה חתומה עליו. אכן, בהסכם הראשון לא נרשם באופן ספציפי כי הכספים שאותם יעביר התובע, יועברו לחשבון החברה לצורך השקעה בפרויקט, אלא שנרשם כי: "...לארי [התובע] יצטרף בזאת לשותפות קיימת, כאשר חלקו יהיה 10% מתוך החלק של מקס [מלכה] בשותפות הקיימת. בתמורה לחלק בשיעור 10% בשותפות, לארי ישלם למקס את הסכומים הבאים..." (סעיפים 2- 3 בהסכם שתורגם לעברית, נספח 18 לכתב הגנתו של מלכה).

   

  עם זאת, מהתיקון להסכם, שנחתם ביום 20.11.06, עולה כי כספיו של התובע יועדו לצורך השקעה בפרויקט, וכך נרשם בסעיף בתיקון להסכם (ההדגשות שלהלן לא במקור):

   

  "…Whereas, Max has represented to Larry that he has increased his payment to the project by twenty- two (22%) percent due to the American Dollar's fall against the Euro; and

  Whereas, Max has asked Larry to contribute an additional twenty- two (22%) percent of his investment in the project due to said fall;

  […]

  2. Larry will contribute an additional twenty- two (22%) percent of his investment with payments to be made in accordance with the schedule contained in the agreement with the first payment to commence December 1' 2006".

   

  מנוסח התיקון להסכם, עולה בבירור כי כספיו של התובע, יועדו להשקעה בפרויקט, ולא לכיסו הפרטי של מלכה.

  באשר להסכם השלישי שנחתם ביום 22.8.08, ההסכם נחתם כאמור בין התובע לבין החברה, ובו הוסכם כי התובע ישלם סכום נוסף לחברה, בסך של 300,000 דולר. בהסכם השלישי צוין כי התובע ישלם סכום כסף נוסף לחברה בשל שינוי בתוכנית העסקית של הפרויקט.

  מנוסח ההסכמים עולה, כי מלבד ההסכם הראשון, ביתר ההסכמים צוין בפירוש כספיו של התובע מיועדים לחברה (בתיקון להסכם צוין כי מדובר בהשקעה בפרויקט ובהסכם השלישי צוין כי התובע ישלם לחברה).

  מקריאת שלושת ההסכמים, סבורני כי לא יכולה להיות מחלוקת של ממש, כי שלושת ההסכמים הללו מהווים, בעצם, חוזה אחד, שצורפו לו תיקונים, לפיו מדובר בהשקעה של התובע בפרויקט, בתמורה לחלק של 10% מהשותפות בפרויקט, 10% שתורגמו להחזקת מניות בחברה שהוקמה לאחר החתימה על ההסכם הראשון. בנוסף, מן החומר העובדתי שנפרש לפני, עולה כי כל התשלומים ששילם התובע, החל מהתשלום הראשון על פי ההסכם הראשון (במרץ 2006) ועד לתשלום האחרון על פי ההסכם השלישי (בדצמבר 2008), שולמו ישירות לחשבון החברה. כן עולה מן המסמכים שהוצגו לפני, כי החל מהתשלום הראשון התובע ומלכה היו בקשר רציף, ועל פי התכתובות שהוצגו לפני (ראו, למשל, נספח 4 לכתב התביעה), התובע לא חדל מלהתעניין בענייני החברה, לא חדל מלברר את התקדמות הפרויקט ובשנת 2007 הוא אף שכר את שירותיו של עורך דין שייצג את האינטרסים שלו אל מול מלכה, עו"ד גורמן. בכתב הגנתו של מלכה, הוא מציין כי עו"ד גורמן התלווה אליו לכל פגישותיו עם משרד התיירות, לפגישות עם אדריכלים ומהנדסים והוא אף דאג כי ירשמו לתובע 10% ממניות החברה. בשנת 2009 התובע שכר את שירותיו של עו"ד יואל סילבר (במקום עו"ד גורמן, ככל הנראה) על מנת שייצג את האינטרסים שלו בפרויקט ויתנהל מול מלכה. בנוסף, באותו שנה התובע שכר את שירותיו של יועץ פיננסי, מר אבי חפץ, כאמור לעיל, על מנת שהלה יבחן את הכדאיות הכלכלית של השקעתו של התובע בפרויקט, לאור דרישת מלכה להגדיל את השקעתו (חוות דעתו של אבי חפץ צורפה כנספח 32 לכתב ההגנה של מלכה) .

   

  מן האמור לעיל עולה, כי אין ספק כי התובע השקיע בחברה כספים רבים, היה לו עניין רב בפעילות החברה ובפרוייקט, ואין כל ממש בטענת מלכה, לפיה הכספים ששילם התובע, יועדו לכיסו הפרטי, אלא אמורים היו להיות מושקעים בחברה לצורך קידום הפרוייקט.

   

  35.מלכה ניסה לתרץ את העובדה, כי הכספים שהשקיע התובע נכנסו לחשבון החברה, ולא לחשבונו, בכך כי הוא היה מצוי בהליכי כינוס בפשיטת רגל, וכך אמר בעניין זה:

   

  "הנתבע 1 נמצא בכינוס נכסים ואין לו חשבון בנק משל עצמו ולפיכך נאלץ לפעול בנתבעת 3 [החברה] באמצעות מי שהייתה נתבעת 4 [רגינה] ובשלב מאוחר יותר באמצעות הנתבע 2 [עו"ד ברקוביץ'], אשר מחזיק מניות בנאמנות עפ"י הסכם יחסי ממון בין הנתבע 1 לנתבעת 4. במצב עניינים רגיל היה הנתבע מפקיד את הכספים בחשבונו ומשתמש בהם כרצונו, ובלבד שיישא בהוצאות הדרושות לקידום הפרויקט".

   

   

  לבד מן העובדה כי ספק אם יכול צד להשמע בטענה מקוממת אשר כזו, אשר משמעה היא הודייה בפה מלא בהסתרת כספים שנועדה להכשיל הליכי כינוס נכסים, הרי שאני סבור כי הכספים הופקדו בחשבון החברה, משום שלשם היו מיועדים, שכן כספי התובע נועדו לשמש את החברה לצורך קידומו של הפרויקט.

   

  כעת עליי לבחון האם מלכה והחברה הפרו את ההסכמים עם התובע, ואומר כבר עתה כי דין טענת התובע להתקבל במלואה בעניין זה.

   

  36.כאמור, התובע טען כי מרבית הכספים שהועברו על ידו לחברה, לצורך השקעתם בפרויקט, הוצאו לצרכים האישיים של מלכה ורגינה ולהשקעות שביניהם לבין הפרויקט אין דבר וחצי דבר.

  טענה זו דינה להתקבל, מהסיבות שיפורטו להלן.

   

  37.באשר לבית המגורים של מלכה ורגינה, אין חולק בין הצדדים כי סך של 1,338,925 ש"ח, שולם עבור הבית מחשבונה של החברה. כמו כן, אין חולק בן הצדדים כי דמי התיווך עבור הבית, בסך של 47,345 ש"ח, שולמו אף הם מחשבון החברה.

  בנוסף לדברים אלו, מלכה ורגינה, באמצעות החברה, שכרו את שירותיה של חברת לגור בכפר בע"מ, בכדי לבצע עבודות שיפוצים בבית המגורים, וחברת לגור בכפר תבעה אותם ואת החברה בגין אי תשלום עבור עבודות הבנייה (ת"א 916-10-08).

  על פי האמור בפסק הדין מיום 28.8.11 (פסק הדין סומן כת/5) בין חברת לגור בכפר לבין מלכה נחתמו שלושה הסכמים, לפיהם בתמורה לעבודות בנייה בבית המגורים, תשלם החברה לחברת לגור בכפר סך של 273,900 ש"ח, בתוספת מע"מ.

  על פי פסק הדין (שניתן כאמור על דרך הפשרה) היה על מלכה, רגינה והחברה לשלם לחברת לגור בכפר סך של 273,900 ש"ח, בתוספת מע"מ בסך של 43,824 ש"ח, בנוסף נקבע כי מלכה ורגינה ישלמו לחברת לגור בכפר סך נוסף של 47,500 ש"ח, בצירוף מע"מ. הסכום שחויבו בו מלכה ורגינה שונה על פי החלטה מיום 26.10.11, ונקבע כי על מלכה ורגינה לשלם לחברת לגור בכפר סך של 38,500 ש"ח.

  סיכומו של דבר, על פי פסק הדין חויבו מלכה, רגינה והחברה לשלם לחברת לגור בכפר סך של 317,724 ש"ח, כן חויבו מלכה ורגינה (ללא החברה) לשלם סך של 38,500 ש"ח בצירוף מע"מ, בנוסף לסך של 317,724 ש"ח.

  אציין כי מלכה טען בעניין זה כי חלק מהעבודות שביצעה חברת לגור בכפר, נעשו בבקתה השייכת לפרויקט ולא רק בביתו הפרטי, אך טענה זו נסתרה בפסק הדין, שם צוין כי עבודות הבנייה נעשו בבית ברחוב גרינבוים 15, דהיינו בביתם הפרטי של מלכה ורגינה.

   

  מן האמור לעיל אני מסיק שתי מסקנות: האחת, כי החברה חויבה לשלם סכומי כסף גבוהים, עבור עבודות שיפוץ פרטיות של מלכה ורגינה. השנייה, כי במקום בו התחייב מלכה לשלם כספים, הוא צירף את החברה ואת רגינה (בהיותה בעלת 90% ממניות החברה) להתחייבות זו, וזאת משום שלמלכה עצמו לא הייתה יכולת פירעון משלו. כפי שאראה להלן, התנהלות זו של שימוש בכספי החברה כאילו היו כספיו הפרטיים, הייתה עניין שבשגרה אצל מלכה.

   

  מסעדת "מול ים וכרמל"

  38.באשר להשקעה במסעדה, הוכחו לפני הדברים הבאים:

   

  • חוזה השכירות של המסעדה, נחתם בין החברה לבין מועדון הספורט הוד הכרמל (ת/13), לפיו התחייבה החברה, בין היתר, להשקיע סך של 150,000- 200,000 ש"ח במסעדה. בין החברה לבין מועדון הספורט התגלעו מחלוקות שונות, אשר נדונו בהליך בוררות בפני כב' השופט בדימוס, פרופ' ביין. מפסק הבוררות מיום 10.11.10 (ת/17) עולה, בין היתר, כי החברה היא זו שביצעה את כל פעולות הבנייה וכי זו שהשקיעה את הכספים במסעדה.

  • במסעדה השקיע החברה, לכל הפחות, סך של 1,600,000 ש"ח, וזאת אני למד מהראיות הבאות: על פי עדותו של מלכה, הושקע במסעדה סך שנע בין 1.5- 1.6 מיליון ש"ח (פרוט' הדיון מיום 23.12.13, עמ' 26- 27); על פי הנטען "בבקשה למתן צו זמני" שהוגש במסגרת הליכים שבין מועדון הספורט לחברה (תא"ק 36113-12-10), לה צורף תצהירו של מלכה (התצהיר והבקשה סומנו יחד כת/12), נטען כי במסעדה הושקע סך העולה על מיליון וחצי ש"ח; על פי דו"ח השמאי יהושע סדן (ת/14) הושקע במסעדה סך של 1,674,000 ש"ח, כאשר הערכה זו אינה כוללת מע"מ; על פי כתב התביעה שהגישה החברה, יחד עם חברת "מסעדה מול כרמל וים בע"מ" (ת/17) החברה השקיעה סך של 1,809,766 ש"ח במסעדה; בסיכומיו הצהיר מלכה כי החברה השקיע סך של 1,809,766 ש"ח במסעדה.

     

    חשוב לציין כי הסכם השכירות נחתם ביום 17.10.08, כאשר כחודש וחצי לפני כן, בתאריך 22.8.08, נחתם ההסכם השלישי בין התובע לבין החברה, לפיו התובע יעביר סך של 300,000 דולר לחברה, לאור הרחבת הפרויקט. דהיינו, במועד בו חתמה החברה על הסכם השכירות תוכננה הרחבה בפרויקט והפרויקט היה זקוק לכספים, ומלכה אף פנה לתובע בבקשה לקבלת הלוואה לצורך הפרויקט, וזאת לאחר שהועברו הכספים על פי ההסכם השלישי (נספח 24 לכתב ההגנה של מלכה). על כך יש להוסיף כי מלכה בעצמו טען כי בשנת 2009 (דהיינו מספר חודשים לאחר החתימה על הסכם השכירות) הוחלט "על ידי כל הנוגעים בדבר" כי נדרשת השקעה כספית נוספת בפרויקט. לא זו אף זו, במכתבו של מלכה אל התובע (מכתב מיום 7.5.09, נספח 36 לכתב ההגנה של מלכה) נטען על ידו, כי עו"ד ברוך אדלר ומר חסן ג'ברין, שהיו אמורים להשקיע סך של 28 מיליון ₪ בפרויקט, לא קיימו את ההתחייבות ומשכך לא הועברו תשלומים לאדריכלים, למהנדסים וכיו"ב ולאור כך הפרויקט נמצא בקשיים.

    לסיכום עניין זה, התובע השקיע סך 300,000 דולר בחברה, לאור מצגיו של מלכה כי נדרשת השקעה נוספת בפרויקט לאור קשיים אליהם נקלעה החברה, אך בפועל, מלכה העביר סכומי כסף מן החברה אל המסעדה, בסך של 1,809,766 ₪.

     

    [במאמר מוסגר אציין, כי קיומה של חברת "מסעדה מול כרמל וים בע"מ" התברר לי רק לאור כתב התביעה שהגישו שתי החברות יחד נגד מועדון הספורט (ת"א 32243-05-11- ת/17) ואיש מהצדדים לא טען דבר בעניין זה. רואה אני לנכון להדגיש עניין זה, שכן זוהי דוגמה לכך שמלכה הקים חברה ריקה מתוכן והעביר כספים מאת החברה אליה] .

     

    עניין ריזורט

    39.עניין ריזורט מהווה דוגמה נוספת לכך שמלכה הקים חברה ריקה מתוכן ובאמצעותה השתמש בכספי החברה. אזכיר, כי טענת התובע בעניין זה הייתה, כי בשנת 2007, מלכה, בעזרתו של עו"ד ברקוביץ', הקים חברה בשם ריזורט וכחודש לאחר שהתאגדה, ריזורט רכשה משרד בבניין שברחוב י.ל פרץ 32 חיפה, בסך של כ- 95,000 ש"ח, וביום 21.2.2007 נרשמה לזכותה הערת אזהרה. טענת התובע הייתה, כי כספי הרכישה ששימשו את רזורט לרכישת המשרד נמשכו מחשבון הבנק של החברה, וטענה זו דינה להתקבל.

    ראשית אציין, כי על פי נתוני המאגר של חברת ריזורט (ת/25), היא נרשמה ביום 23.1.07 אצל רשם החברות כחברה בע"מ, והייתה לה דירקטורית ובעלת מניות אחת, רגינה.

    מלכה בעדותו, הצהיר כי ריזורט הייתה חברה "שפתחנו ולא השתמשנו בה" (פרוט' הדיון מיום 23.12.13, עמ' 28, שורה 26), שיעודה המקורי היה לצורך הפרויקט. עוד העיד מלכה כי: "לא פתחנו חשבון בנק, לא פתחנו חברה במע"מ אלא רק פתחנו אותה וזהו. החברה קנתה ומכרה שם איזה משרד. לא היה לה חשבון בנק ולא כלום" (ראו פרוט' הדיון לעיל).

    מן הראיות שהוצגו בפני, הוכח כדלקמן: כי ביום 15.2.07 נמשכו מחשבון החברה שני סכומים האחד בסך של 80,400 ש"ח והשני בסך של 15,000 ש"ח (עמ' 38 בת/9), באמצעות שתי המחאות בנקאיות שנעשו לפקודת הבעלים של המשרד, גב' שושנה קונס (ההמחאות צורפו וסומנו כת/36 ו- ת/37); כי ביום 21.2.07 חברת ריזורט רשמה לזכותה הערת אזהרה, על המשרד ברחוב י.ל פרץ 32 (נסח הטאבו סומן כת/26); כי מנהלה של ריזורט היה מלכה (ראו תצהיר מלכה בת"א 17425-02-11, סומן כ- ת/28, וכן עדותו של מלכה בפרוט' הדיון מיום 23.12.13, עמ' 29 שורה 18).

    מכאן עולה, כי טענת התובע הוכחה במלואה, ואציין כי מלכה בעדותו לא סתר עובדות אלו, וכל שהיה לו לומר על רכישת המשרד, כי הוא לא יודע מניין הגיעו הכספים לרכישת המשרד, וזאת על אף שהוא היה היחיד שניהל את ריזורט (ראו פרוט' הדיון מיום 23.12.13, עמ' 29).

    אציין, כי התובע הגיש את תצהירו של מלכה בת"א 17425-02-11, שם תבעה חברת ריזורט את חברת חירות פיננסית, מי שרכשה ממנה את המשרד, ומקריאת התצהיר, לא יכולתי שלא לתהות אם ריזורט מכרה את המשרד, היכן כספי התמורה.

    לסיכום עניין זה, הוכח לפני כי בעניין ריזורט הוצאו מחשבון החברה כספים בסך של 95,400 ₪, וזאת ללא כל סיבה, כאשר כספי התמורה בגין המשרד לא הועברו אל חשבון החברה.

     

    40.בנוסף לאמור לעיל, הוכחה טענת התובע, כי עו"ד ברקוביץ יחד עם מלכה מכרו את משרדי החברה וזאת תוך הפרה בוטה של צו שיפוטי.

    כאמור, ביום 2.4.12 מונה עו"ד מרקס כמנהלה המיוחד של החברה, במסגרת התביעה הנגזרת, וזאת עד ליום 4.4.13.

    על פי נספח 24 לכתב התביעה, ביום 25.5.12 נחתם הסכם בין החברה לבין חברת "משכונית נ.ס. (2005) בע"מ", לפיו רכשה האחרונה את המשרד מהחברה. על פי נסח רישום המקרקעין, ביום 28.5.12 נרשמה הערת אזהרה לזכותה של חברת משכונית הנ"ל על הבעלות של החברה במשרד, וביום 12.12.12 נרשמה הבעלות במשרד על שם משכונית (נסח הרישום צורף כנספח 23 לכתב התביעה).

    מלכה בעדותו, שניתנה במסגרת הדיון בבקשה לפרק את החברה (פרוט' הדיון מיום 10.7.13 בתיק פר"ק 35288-05-13) אישר כי משרד החברה נמכר בתאריך 12.12.12. כן העיד מלכה, כי החברה לקחה הלוואה מחברת משכונית, וכי המשרד עדיין בשימוש החברה וכדבריו: "הנכס עדיין אצלנו ומשתמשים בו בשכירות" (עמ' 8 לפרוט' הדיון בפר"ק הנ"ל, שורה 7).

    עוד העיד מלכה, כי הוא ידע שעו"ד ברקוביץ' מכר את המשרד, וזאת על אף שהוא היה מנוע למכור אותו לאור המינוי של המנהל המיוחד, וכי הוא שלח מכתב לעו"ד ברקוביץ' בעניין זה, והוא אף הגיש נגדו ונגד עוה"ד של חברת משכונית תלונה בלשכת עורכי הדין.

     

    41.כחמישה ימים לאחר שניתנה עדותו של מלכה בהליך הפירוק, התקיים דיון נוסף בבקשת הפירוק, ועו"ד ברקוביץ נחקר, בין היתר, על מכירת משרד החברה. עו"ד ברקוביץ' העיד כי חתם על ההסכם עם חברת משכונית בתאריכים הנקובים, אלא שלטענתו הוא לא ידע כי לחברה מונה מנהל מיוחד עד לתאריך 11/2012, המועד בו מלכה שלח אליו מכתב בצירוף מכתבו של עו"ד מרקס. כן העיד כי הוא ומלכה מסוכסכים על רקע כספי (עמ' 2 לפרוט' הדיון מיום 15.7.13 בפר"ק, שורות 23- 31). עוד העיד עו"ד ברקוביץ', כי התמורה עבור מכירת משרד החברה הייתה בסך של 185,000 ש"ח, וכי מתוך סכום זה שולם לו סך של 15,000 ש"ח (עמ' 5 לפרוט' הדיון הנ"ל, שורות 21- 23).

     

    42.לסיכום עניין זה, הוכח לפני כי החברה, באמצעות עו"ד ברקוביץ', מכרה את משרדה, כאשר המכירה הייתה אסורה על פי דין, שכן לחברה היה מנהל מיוחד שהופקד על ניהול עניינה, ואף התמורה בגין המכירה, ככל הנראה מעולם לא הגיעה אל חשבון החברה, אך חלק ממנה הגיע לכיסו של עו"ד ברקוביץ'.

    מעדויות מלכה ועו"ד ברקוביץ' בבקשה לפירוק החברה, ומכלל החומר שהוצג לפני התרשמתי כי מנהלה האמיתי של החברה הוא אחד ויחיד- מלכה. מלכה הוא הרוח החיה מאחורי החברה, הוא המוציא והמביא בחברה והוא מנהל אותה באמצעות הקרובים אליו, תחילה רגינה ולאחר מכן עו"ד ברקוביץ'. מששאלתי את עו"ד ברקוביץ' אם מי שמנהל את החברה זה מלכה, ותפקידו שלו מתמצה בייצוג וחתימה פורמאלית תשובתו הייתה: "כן. גם ולא רק." (עמ' 5 לפרוט' הדיון בפר"ק מיום 15.7.13, שורה 14). מלכה בעניין זה העיד דבר והיפוכו, כך למשל העיד בדיון ההוכחות בתביעה דכאן שהוא היה מנהל החברה אך לא בעלים (פרוט' הדיון מיום 23.12.13), לעומת זאת בדיון בבקשת פירוק העיד כי הפרויקט שלו והוא מנהל אותו, אך את החברה מנהל עו"ד ברקוביץ' כאשר הוא רק עובד בחברה, עובד ללא שכר (פרוט' הדיון מיום 10.7.13, שורות 10- 15).

     

    43.מכל האמור לעיל עולה, כי מלכה והחברה כרתו עם התובע שלושה הסכמים, לפיהם התובע ישקיע כספים בפרויקט בתמורה ל- 10% ממניות החברה, אך מלכה והחברה הפרו את החוזים, הפרות חוזרות ונשנות, כאשר מרבית הכספים שהשקיע התובע הועברו מחשבון החברה לפעילויות שבינן לבין פרויקט כפר הנופש אין ולא כלום.

    נקודה אחרונה שחשוב להדגישה, היא שאין חולק בין הצדדים כי מרבית הכספים שהיו בחשבון הבנק של החברה (חשבון הבנק בבנק לאומי) היו כספים שהועברו מאת התובע. בעניין זה, על אף שתחילה מלכה העיד שהוא אינו יודע מניין הגיעו הכספים לרכישת המשרד על ידי ריזורט, וכי כספי ההשקעה במסעדה הגיעו "מכל מיני, גם לקחנו הלוואות" (פרוט' הדיון מיום 23.12.13, עמ' 26 שורה 27), בסופו של יום, הודה מלכה כי זולת תקבול אחד, כל הכספים בחשבון החברה הגיעו מאת התובע (פרוט' הדיון לעיל, בעמ' 30, שורות 19- 21).

     

    44.משאלו פני הדברים, זכאי התובע לבטל את ההסכמים עם מלכה והחברה ואני מקבל את טענתו של התובע כי יש לראות בכתב התביעה כהודעת ביטול (ראו ע"א 557/75 אגבי נ' כהן, פ"ד ל(2) 64, שם פסק כב' השופט עציוני, כי בנסיבות מסוימות עצם הגשת תביעה, שבה בוחר הצד הנפגע בפיצויים ובהשבה, עשויה להוות הודעת ביטול. ראו גם: ע"א 306/85 Datalab management pty Ltd. נ' פולק אינטרנשיונל בע"מ,פ"ד מג (2) 309, בעמ' 314, שם קבע כב' השופט י' מלץ, כי כאשר מצליח צד לחוזה למסור לצד השני על רצונו לסיים את החוזה ולבטלו, מבלי למסור הודעת ביטול מפורשת, די בכך כדי לקיים את דרישת סעיף 8 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה). לעניין הלכה זו ראו גם: ע"א 294/92 דרוק נ' אליאסיאן, פ"ד מז(3) 23, 29; ע"א 186/77 סוכנויות (השכרת רכב) בע"מ ואח' נ' טרבלוס, פ"ד לג(1) 197).

     

    משבוטלו ההסכמים, אני מחייב את מלכה והחברה, ביחד ולחוד, להשיב לתובע את כספי השקעתו בחברה, והתובע ישיב לחברה את מניותיו.

     

    45.לעניין החיוב הכספי, טען התובע כי יש לחייב אף את עו"ד ברקוביץ', יחד ולחוד עם החברה ומלכה, בהשבת סכום השקעתו, לאור העובדה כי עו"ד ברקוביץ' מחזיק ב- 90% ממניות החברה, וכי הוא היה שותף מלא לפעולות מלכה וחברה, והוא אף סייע למלכה להונות ולהוליך שולל את התובע.

    טענה זו דינה להדחות. אמנם התנהלותו של עו"ד ברקוביץ' בהליך שלפניי מעוררת תמיהה, בלשון המעטה, ובעניין זה אציין כי עו"ד ברקוביץ' הגיש כתב הגנה דל ביותר, הוא לא נטל חלק בהליך באופן אקטיבי, הוא לא ביקש להעיד עדים מטעמו, לא הוצגה מטעמו ולו ראייה אחת בהליך, כתב סיכומיו מונה עמוד אחד בלבד, והיה מצופה ממנהל חברה ובעל 90% מניותיה, כי ירצה להגן על האינטרסים של החברה, אשר כנגדה תלוי ועומד כתב תביעה על סך של כ- 6.5 מיליון ש"ח.

    על אף האמור, המעשים המיוחסים למלכה ולחברה, בגינם חייבתי אותם בהשבה, נעשו זמן רב בטרם עו"ד ברקוביץ' היה מנהל ובעל מניות בחברה, כאשר בעלת המניות העיקרית והדירקטורית היחידה בחברה, בזמנים הרלוונטיים לתביעה, הייתה, כאמור, רגינה, אשר נמחקה מההליך דנן, לאור הליכי חדלות פירעון.

    אציין, כי טענת התובע, באשר למכירת משרד החברה בזמן שמונה לה מנהל מיוחד, אינה מהווה עילה להרמת מסך, שכן מדובר בעילת תביעה השייכת לחברה, והכספים ששולמו כתמורה בגין המשרד, היו אמורים להיות מועברים לחברה.

     

    סעדים לשם הסרת קיפוח מכוח סעיף 191 בחוק החברות

    46.כאמור, התובע טען כי החברה התנהלה בדרך שיש בה משום קיפוח בעל מניות המיעוט, וכי קיים חשש ממשי כי ענייני החברה ימשיכו להתנהל כך, והראייה לכך היא שבעת מינוי מנהל מיוחד, מכרה החברה את משרדה ומלכה ועו"ד ברקוביץ' לא העבירו את התמורה לחברה, אלא שהם נטלו לכיסם את כספי התמורה. לטענת התובע, לאור העובדה כי בקופת בית המשפט ישנו סך של כ- 1.5 מיליון ש"ח, ולחברה חובות בהוצל"פ בסך של כמיליון ש"ח (ת/21) ואם תביעתו תתקבל, הרי שלחברה לא יהיו די כספים לשלם את חובותיה, קיים חשש ממשי כי מלכה ועו"ד ברקוביץ' ינסו להבריח את נכסי החברה ולהעדיף נושים מסוימים שלא כדין. משכך, ביקש סעדים לשם הסרת הקיפוח כדלהלן: כי עד פירוק החברה לא יהיו מלכה ועו"ד ברקוביץ' רשאים לפעול בשם החברה; כי עד פירוק החברה לא תעשה כל פעולה כספית בכספי החברה ובשם החברה, אלא באישור בית המשפט; כי הכספים הנמצאים בקופת בית המשפט יוקפאו עד לפירוק החברה.

     

    47.לאחר ששקלתי את טענות התובע לעניין זה, החלטתי לקבל את טענתו ולהעניק סעדים מכוח עילת הסרת הקיפוח. אציין על פי ההלכה הנוהגת, המונח "קיפוח" הינו רחב והוא יכול ללבוש צורות שונות ומרובות, כאשר קיפוח הוגדר, בין היתר, כ: "בעיקרו מצב של חלוקת משאבים בצורה בלתי הוגנת במתחם יחסי בעלי השליטה בחברה ובעלי מניות מיעוט בה" (ע"א 2699/92 בכר נ' תמ.מ. תעשיות מזון מטוסים (נתב"ג) בע"מ נ' תש"ת חברה למפעלי תיירות ושירותי אחזקה בע"מ, פ"ד נ(1) 238, 244, בעמ' 246). ביסודה של הסמכות שהוענקה לבית המשפט להעניק סעד במקרה של קיפוח "עומדת המטרה להגן על המיעוט מפני חלוקה לא-שוויונית ברווחי החברה אותה מבקש לאכוף הרוב השולט" (ע"א 3298/00 המחדש משאבות בע"מ נ' עשת, פסקה 8 (ניתן ביום 26.6.2002).

    המסכת העובדתית שנפרשה לפניי אכן מעלה קיפוח המיעוט, ומשכך התובע זכאי למרבית הסעדים שנתבקשו על ידו, לשם הסרת הקיפוח.

     

    הערות בטרם סיום

    48.את יתר טענות מלכה, שלא ראיתי מקום להרחיב עליהן, אני דוחה.

    כך באשר לטענה כי מלכה שילם מכספי החברה מס רכישה בסך של כ- 606,000 ש"ח, עבור בית שרכש התובע בישראל, וסכום זה מעולם לא הוחזר לחברה. טענה זו נסתרה, והתובע הוכיח כי הוא העביר ביום 6.4.06 לחשבון החברה, מעבר לסכומים על פי ההסכמים, סך של 131,817 דולר, סכום השווה ל- 606,885 ש"ח, על פי שער הדולר היציג לאותו מועד.

    אני אף דוחה את טענת מלכה, כי מרבית הכספים שהעביר התובע אכן הושקעו בחברה. מלכה טען בסיכומיו כי: "מתוך 6,500,000 ש"ח ששילם התובע השקיע הנתבע 1 כ- 3,000,000 ש"ח בפרויקט, כ- 1,500,000 ש"ח ברכישת הדירה וכ- 2,000,000 בפרויקט שהקימה הנתבעת 3 על הר הכרמל" (סעיף 10 בסיכומים). כפי שהוכח לעיל, עבור רכישת הבית שילמה החברה סך הקרוב ל- 1.8 מיליון ש"ח (1,338,925 ש"ח לרכישת הבית בתוספת סך של כ- 320,000 ש"ח שחויבה החברה לשלם עבור עבודות השיפוצים, כי שנקבע בפסק הדין בעניין לגור בכפר); עבור המסעדה שילמה החברה סך של כ- 1.8 מיליון ש"ח, וזהו אינו "פרויקט שהקימה הנתבעת 3" אלא חברה שהקים מלכה, וכל פעילותה מומנה מחשבון לחברה, ובסופו של יום השקעה זו ירדה לטמיון; עבור המשרד שילמה החברה, באמצעות ריזורט, סך של 94,000 ש"ח.

    בנוסף, את טענתו כי השקיע סך של כ- 3 מיליון בפרויקט, מלכה לא תמך בראיות ולא הוצגה לפני ראייה אחת מטעמו, כי הכספים שהשקיע התובע, הועברו לקידום הפרויקט.

     

     

     

    סוף דבר

    49.בשים לב לכל האמור בפסק דיני, אני מקבל את התביעה בחלקה, ואני קובע כי ההסכמים בין התובע לבין מלכה ובין התובע לבין החברה מבוטלים, ועל החברה ומלכה, ביחד ולחוד, להשיב לתובע סך של 6,352,470 ש"ח, ועל התובע להשיב לחברה את מניותיו בה, וזאת תוך 30 יום.

    הסך של 6,352,470 ש"ח יישא ריבית והצמדה החל מיום הגשת התביעה ועד למועד התשלום בפועל.

     

    50.התובע יהיה רשאי להגיש בקשה לפירוק החברה וזאת תוך 30 יום. כמו כן, אני מורה כי

    הכספים שנתפסו בצו המניעה הזמני בתביעה הנגזרת יוקפאו עד לפירוק החברה, ולא יעשו בהם כל פעולה.

     

    51.ב"כ התובע, יביא פסק דין זה לידיעת בית המשפט שדן בתיק הפש"ר (ת"א) 1777/01, וכן לידיעת בית המשפט שדן בתביעה הנגזרת בתנ"ג 42409-02-12.

     

    הנתבעים יישאו, יחד ולחוד, בהוצאות התובע ובשכר טרחת עורך דינו, בסך כולל של 30,000 ש"ח בתוספת מע"מ.

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

     

    ניתן היום, כ"ו כסלו תשע"ה, 18 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.