מעמד צוואה ביחס לנחלה אל מול הסכם המשבצת - חדשנות בגישת המינהל

הקדמה

1.         עניינו של פסק דין זה הוא בקשה לפירוק שיתוף במקרקעין הידועים כמשק 13 במושב XXX (להלן: "הנחלה").

המנוחה - XXX ז"ל  (להלן: "המנוחה") היתה הבעלים של הזכויות בנחלה. המדובר בזכויות של "בר רשות", כפי שיפורט להלן בהרחבה.

המנוחה עשתה צוואה במסגרתה הורתה על מכירת זכויותיה בנחלה וחלוקת הכספים שיתקבלו בין התובעים והנתבע 1 (להלן: "הנתבע").

2.         התובעים מבקשים להוציא לפועל את הוראות הצוואה ביחס לנחלה בדרך של פירוק שיתוף ואילו הנתבע, שהוא בנה המאומץ של המנוחה, מתנגד לפירוק השיתוף מאחר, שלטענתו, הוא צאצא יחיד של המנוחה ומשכך, הוא זכאי לקבל את מלוא הזכויות בנחלה בהסתמך על הוראותיו של הסכם ההתקשרות בין הנתבע 2, שהוא הבעלים של הזכויות בקרקע עליה נמצאת הנחלה, ומושב XXX (להלן: "הסכם המשבצת"). הנתבע סבור, כי לנוכח הוראות הסכם המשבצת ביחס להעברת זכויות לאחר פטירה, בטלות הוראות הצוואה.

3.         סלע המחלוקת שבין הצדדים היא השאלה מה היחס שבין הוראות הצוואה, שלפיהן יימכרו זכויות המנוחה בנחלה ותמורתן תחולק בין הזוכים, לבין הוראת סעיף 19(ג)(2) להסכם המשבצת, שבין הנתבע 2 ומושב XXX, שלפיה במקרה שמנוח לא הניח אחריו בן זוג, אך הניח צאצא, תעבורנה זכויותיו במשק לצאצא, ובלבד שהוא מסוגל ומוכן לקיים את המשק.

רקע עובדתי ודיוני

4.   א.   ביום 17.4.05 נפטרה המנוחה כשהיא אלמנה ולה בן מאומץ אחד, הוא הנתבע.

ב.   הנתבע הגיש בקשה למתן צו ירושה וביום 17.8.05 ניתן על-ידי הרשם לענייני ירושה צו לפיו הנתבע הוא היורש היחיד של המנוחה.

הנכס העיקרי שהיה למנוחה הוא זכויותיה בנחלה.

ג.   לאחר שהתברר שהמנוחה הותירה אחריה צוואה, ביקשו התובע 1, אחיינו של בעלה המנוח אותו גידלה המנוחה כבנה (כלשון המנוחה בצוואה) והתובעת 2, אחות המנוחה, לקיים את  הצוואה, ולבטל את צו הירושה. הנתבע הגיש התנגדות לצוואה.

ד. לנוכח העובדה שהמנוחה הותירה צוואה, בוטל ביום 29.10.06 צו הירושה והתנהלו בפני ביהמ"ש הליכים שבחנו את התנגדות הנתבע לצוואה (ת"ע 4256/05, 4255/05).

ה.  בפסק דין שניתן ביום 14.4.10, נקבע כי הבקשה לקיום צוואת המנוחה מתקבלת וההתנגדות נדחית. ניתן צו קיום צוואה.

5.         בצוואתה הותירה המנוחה הוראות ביחס לזכויותיה בנחלה כדלקמן:

"הנהנים וחלקיהם לאחר פטירתי, המשק שלי במושב XXX מס' 13 ימכר ותמורתו תחולק כמפורט להלן:

"א.       לבני XXX ת.ז.... אני מצווה 40% (ארבעים אחוז) מהתמורה אשר תתקבל ממכירת המשק שלי הנמצא במושב XXX מס' 13 למרות שלא מגיע לו. פרט לזאת אין אני מצווה לו דבר. למניעת ספק הוא לא יקבל דבר מתכולת ביתי או מיתרת עזבוני.

היה ולפני פטירתי אמכור את המשק הנ"ל וארכוש לי דירת מגורים אחרת, הרי אז, לבני זה, XXX הנ"ל, אין אני מצווה דבר, ולא תהיינה לו כל זכויות שהן בדירתי החדשה.

ב.         ל-XXX ת.ז... אותו גידלתי כבני לכל דבר, הנני מצווה 20% (עשרים אחוז) מהתמורה אשר תתקבל ממכירת המשק שלי הנמצא במושב XXX מס' 13.

ג.          לאחותי: XXX ת.ז.... אני מצווה 40% (ארבעים אחוז) מהתמורה אשר תתקבל ממכירת המשק שלי במושב XXX  מס' 13, וכן את כל יתרת עיזבוני מכל מין וסוג שהוא, לרבות תכולת ביתי וכל המיטלטלין. אני מצווה כי מתוך הכספים אשר אחותי תקבל ממימוש עיזבוני היא תטפל בכל הכרוך בהלוויתי, הוצאת קבורתי ומצבה וכן גם אזכרות, הכל כפי המקובל בעדתנו.

יתרת העזבון תשאר לה והיא תוכל לעשות בו כטוב בעיניה.." (הדגשה שלי א.ש).

6.         למרות שהנתבע היה מודע לעובדה שצו הירושה שניתן לבקשתו בוטל ביום 29/10/96, ולמרות שידע כי ביום 14/4/10 ניתן צו ליום לצוואת המנוחה, הוא פנה ביום 24.5.10 לנתבעת 2 וביקש לרשום על שמו את זכויות המנוחה בנחלה בהסתמך על צו הירושה שבוטל. הנתבעת 2, שהיא נתבעת פורמלית, רשות מקרקעי ישראל (להלן: "הרשות"), אשר לא היתה מודעת לכך שצו הירושה  בטל, רשמה את הנתבע כבעלים של הזכויות במשק.

            שנה לאחר פטירת המנוחה העתיק הנתבע את מקום מגורי משפחתו ועבר להתגורר בנחלה.

7.         משהובאה לידיעת בית המשפט התנהלות הנתבע, ניתנה ביום 24/4/12 החלטה המורה לרשות לשנות את רישום הזכויות בנכס, כך שהרישום על שמו של הנתבע יבוטל והזכויות תרשמנה בחזרה על שמה של המנוחה.

8.         למרות שניתן צו קיום צוואה, לא עלה בידי הזוכים על פי הצוואה לקדם את הטיפול בחלוקת העיזבון לנוכח חילוקי הדעות שפורטו בסעיף 3 לעיל, ולפיכך, הוגשה התביעה נשוא פסק דין זה.

תמצית טענות הצדדים

9.         לטענת התובעים, סעיפים 19(ג)(1)-(3) להסכם השכירות שנחתם בין הרשות - המשכירה, לבין אגודת המושב הוא  "הסכם המשבצת", שבהסתמך על האמור בהם מסרב הנתבע להתפנות מהנחלה ולמוכרה לצד ג' כהוראות הצוואה, אינם חלים במקרה שבעל הזכויות בנחלה הותיר אחריו צוואה. לפיכך, מבקשים התובעים מבית המשפט להורות על קיום הצוואה כלשונה, בדרך של מכירת הנחלה לצד ג' וחלוקת התמורה, בהתאם לרצון המנוחה.  

10.        בנוסף, נטען כי הנתבע לא עיבד את הנחלה מאז שנת 1982 לערך ולפיכך, אין בסיס לטענתו בדבר תחולת סעיפי הסכם המשבצת מאחר שהוא אינו ממלא אחר דרישת סעיף 19ג(2), לפיו אם לא הניח אחריו המנוח בן-זוג אך הניח צאצא אחד, תעבורנה כל הזכויות בנחלה לצאצא זה, במידה שהוא "מוכן ומסוגל לקיים את המשק". התובעים התייחסו גם לגיל הנתבע ופרטו כי אין באפשרותו לעבד את המשק.

11.        בהתבסס על פסיקה רלוונטית, טענו התובעים שבמקרה והזוכים אינם מקבלים את חלקם בנחלה, על פי הוראות הצוואה, והוא נותר מוחזק בידי יורש אחד, חייב היורש לפצות את הזוכים - היורשים האחרים.

12.        מנגד, הנתבע סבור כי דרך העברת הזכויות בנחלה מוסדרת בהוראת סעיף 19ג(2) להסכם המשבצת  והיא גוברת על הוראות הצוואה, אשר ממילא אינה יכולה להתקיים, נוכח ההלכה הפסוקה בע"א 566/89 שטיין נ' סופר, פ"ד מז(4) 167 (להלן: "פרשת שטיין"). לגרסת הנתבע, הוא  ממלא אחר דרישת סעיף 19ג(2) להסכם והוא מוכן ומסוגל לקיים את המשק. זאת, בהתאמה לרצון הוריו המנוחים והמצג שהציגו לו, שלפיו יקבל את מלוא הזכויות בנחלה לאחר פטירתם.

13.        טענה נוספת שהעלה הנתבע היא שהמדובר בזכויות במיטלטלין ולא בזכויות במקרקעין. ולפיכך, אין לתובעים כל זיקה לנחלה ואין להם על מה לסמוך בבקשתם לפירוק שיתוף. כמו כן, טען הנתבע שהוא אינו חייב בתשלום פיצוי לתובעים, שכן הסכם המשבצת אינו מפנה להוראת סעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965.  

14.    הרשות צורפה כנתבעת פורמלית והגישה את עמדתה לפיה היא מפרשת את הוראות הסכם המשבצת כך שהן הולמות את הוראות הצוואה. הרשות הודיעה שאינה מתנגדת למכירת הנחלה לצד ג' וחלוקת התמורה בין הזוכים, כפי שהורתה המנוחה בצוואתה. הרשות סבורה, כי על אף שזכויות השימוש בנחלה אינן חלק מהעזבון, אין בכך כדי לאיין את האפשרות לערוך צוואה, בהתאם לאמור בסעיף 19(ג)(4) להסכם המשבצת, ובמסגרת הצוואה להורות למי תימסרנה הזכויות בנחלה. עמדתה היא שטענת הנתבע לפיה הוראת סעיף 19(ג) להסכם קובעת מדרג וסדר קדימויות, אינה עולה בקנה אחד עם ההלכה הפסוקה.

15.        הרשות ציינה והבהירה, כי כיום, קיימת מצידה גישה שיש להעניק להוראות הסכם המשבצת פרשנות רחבה ותכליתית, להבדיל מהגישה שהית נהוגה בעבר למתן פרשנות דווקנית, גישה שעליה הסתמך בית המשפט בפרשת שטיין.

לסיכום: הרשות סבורה כי העובדה שהזכויות במשק הן מלבר לעזבון אינה מאיינת את אפשרותו של בר הרשות להורות בצוואה למי תועברנה הזכויות ובלבד שהצוואה עולה בקנה אחד עם הוראות הסכם המשבצת ואינה סותרת אותן. דהיינו: שהזכויות תימכרנה לגורם אחד ולא יהיה פיצול זכויות וכן לא ניתן פגוע בזכויות בן/בת זוג.

דיון והכרעה

16.       זכויות הפרט במשק חקלאי הינן זכויות של "בר-רשות". לא מדובר בזכות קניינית אלא בזכות אישית. לפיכך, זכויות אלה אינן נכללות במסת נכסי העיזבון.

הבעלים של הזכויות הוא רשות מקרקעי ישראל ואופיה של הזכות גדרה ומגבלותיה, לרבות התנאים להעברתה נקבעים בהסדר חוזי, שהוא הסכם המשבצת שבין הרשות והמושב.

יוער כי הסכמי המשבצת אינם זהים ויש לבחון הוראות כל הסכם לגופו.

לעניין זה ראה ע"א 103/89, אזולאי נ' אזולאי, פ"ד מה (1) 477; ע"א 3836/93, ברמלי נ' ברמלי, פ"ד נ (3) 386.

17.                    הנחלה שבמחלוקת נמצאת במושב XXX והזכויות ביחס אליה מוסדרות בהסכם דו – צדדי בין המושב (האגודה) לרשות. ההסכם נחתם ביום 3/6/07. ההוראות החלות במקרה של פטירה של חבר האגודה מוסדרות בסעיף 19(ג) להסכם המשבצת:

"במקרה פטירתו של חבר האגודה תחולנה ההוראות הבאות בדבר מסירת זכויות השמוש במשק שבשימושו המהווה נחלה. למען הסר ספק מוצהר ומוסכם בזה כי אין באמור סעיף זה כדי לשנות את מהות זכויותיו של חבר האגודה כזכויות בר-רשות בלבד שאינן חלק מעזבונו ואין בהן כדי לשנות את מעמדו של חבר האגודה על פי חוזה זה כבר-רשות לכל דבר ועניין:

1)         נפטר אחד מיחידי בני זוג שהינם חברי אגודה המחזיקים במשק (להלן-המנוח) והניח אחריו בן זוג – תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק לבן זוגו בלבד, וזאת אפילו אם המנוח הניח ילדים ביחד עם בן הזוג.

2)            לא הניח המנוח בן זוג, אך הניח ילד אחד, תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק ילד האמור, בתנאי שהוא מוכן ומסוגל לקיים את המשק.

3)            לא הניח המנוח בן-זוג, אך הניח יותר מילד אחד, תעבורנה כל זכויות השימוש שלו במשק רק לאחד מביניהם המוכן ומסוגל לקיים את המשק.

באין הסכמה בין הילדים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק יחליט בכך בית המשפט.

למען הסר ספק מובהר בזה במפורש כי בית המשפט יחליט רק בשאלה מי מבין הילדים מוכן ומסוגל לקיים את המשק וכי זכויותיו של המקבל תהיינה רק זכויות שימוש שלו כבר-רשות.

4)            כל אחד מיחידי בני זוג שהינם חברי האגודה המחזיקים במשק רשאי להורות בצוואתו למי תימסרנה זכויות בשימוש שלו במשק, ואולם לא יהיה בהוראות צוואה כאמור כדי לגרוע מזכויותיו של בן-זוגו האמורות בפסקה (1) לעיל ולא יהיה בהן כדי לגרום למסירה של זכויות השימוש במשק ליותר מאדם אחד ולבן-זוגו".

18.        בין הזוכים על פי הצוואה קיימת מחלוקת משפטית כדלקמן:

האם הוראות סעיף 19 (ג)(2) להסכם המשבצת מאיינות את זכותה של המנוחה להורות על אופן העברת זכויותיה כברת רשות בנחלה בצוואה.

השאלה שבמחלוקת היא שאלה של פרשנות משפטית של הוראות הסכם המשבצת במקרה של פטירת חבר אגודה.

בספרו "פרשנות במשפט", כרך שני, נבו הוצאה לאור עמ' 351, כתב כבוד השופט אהרון ברק: "חקיקה אינה נעשית בחלל, היא נעשית על רקע מציאות חברתית ומשפטית. מציאות זו נמצאת בתנועה מתמדת. הכרת המציאות אשר במסגרתה נעשית החקיקה, חשובה היא לפירושה של החקיקה. מציאות זו מהווה מקור אשר עשוי להצביע על תכלית החקיקה".

כפי שיש לפרש הוראות חוק בהתאם למציאות משתנה, כך יש לפרש הסכמים בדרך דינאמית, בהתאם לשינויים שחלים בתחומים שונים.

19.                    הלכה פסוקה כי התנאים לעבירות זכויות בר – רשות נקבעים בהסכם בין מעניק הזכות למקבלה.

לפיכך, יש לבחון כל חוזה לגופו ואין להקיש מהסכמים אחרים (ר' ע"א 103/89 לעיל, ע"א 3836/93 לעיל, ע"א 1662/99 חיים נ' חיים, פ"ד נו (6) 295, פסקה 17).

20.       עיון בהסכם המשבצת מעלה כי בר-הרשות אינו יכול לצוות את זכויותיו כשיש לו בן זוג או כשמונה בחייו "בן ממשיך". הוא גם אינו יכול להורות שהזכויות תמסרנה ליותר מאדם אחד. דהיינו, באם נעשית צוואה שכוללת הוראות אשר סותרות את האמור בסעיף 19(ג)(1) (3)(4), תגברנה הוראות הסכם המשבצת על הוראות הצוואה.

21.       אולם, בכל הקשור למעמד הוראות סעיף 19(ג)(2) בדבר העברת הזכויות לילד אחד אל מול הוראת סעיף 19(ג)(2)(4) נראה שלא מתקיים מדרג פנימי וסדר הופעתם של סעיפי המשנה אינו מעיד על סדר קדימותם. ולראיה, מקום שרצתה הרשות לקבוע מדרג בין ההוראות, עשתה כן במפורש בסעיף 19(ג)(1) ובסיפת סעיף 19(ג)(4). ברם, אם לא נאמר אחרת, אין תימוכין לטענת הנתבע האמורה, אשר תוביל לתוצאה בלתי סבירה שלפיה כל אימת שבר-הרשות לא הניח אחריו בן-זוג אך הניח אחריו צאצא אחד המסוגל לקיים את המשק, בהכרח תעבורנה אליו הזכויות, ללא כל אפשרות מצד בר-הרשות להתנות על-כך.

22.        על מנת לבחון את יישום הוראות הסכם המשבצת יש להידרש לרקע, לנסיבות, ולרציונאל העומד מאחורי הכללים שאותם קבעה הרשות, שהם מניעת פיצול משקים ונחלות. התכלית שבהעברת זכויותיו של מנוח בשלמות היא שמירה על כושרם החקלאי והמבנה החברתי של האגודות השיתופיות. התכלית באה בהלימה גם להוראת המחוקק בסעיף 114 לחוק הירושה, תשכ"ה-1965 (להלן: "חוק הירושה"), הדן בקביעת יורש אשר יקבל את המשק בשלמותו במקרה שהמנוח לא הותיר אחריו צוואה (השווה לע"א 5136/91 קולגמס נ' קולגמס, פ"ד מט(2) 419, פסקה 9(ב)).

23.        חיזוק לרציונל זה מתקבל מהוראת סעיף 114 לחוק הירושה שמתייחסת להנחלת משק חקלאי:

            "114.    משק חקלאי

(א)       משק חקלאי שהוא יחידה שחלוקתה היתה פוגעת בכושר קיומה כמשק חקלאי העשוי לפרנס משפחה חקלאית – ימסר ליורש המוכן ומסוגל לקיימו והוא יפצה את היורשים האחרים במידה ששווי המשק עולה על המגיע לו מן העזבון.

(ב)        באין הסכמה בין היורשים בשאלה מי מהם מוכן ומסוגל לקיים את המשק החקלאי, מה הם הנכסים המהווים את המשק החקלאי, מהו שווי המשק לצורך החישוב בין היורשים ובדבר צורת הפיצוי ליורשים האחרים, זמני סילוקו והבטחתו – יחליט בית המשפט לפי הנסיבות.

(ג)        היו שני יורשים או יותר, ובהם בן זוגו של המוריש, מוכנים ומסוגלים לקיים את המשק החקלאי – בן זוגו של המוריש עדיף על יורשים אחרים.

(ד)        היה יורש עובד במשק החקלאי בחיי המוריש או שהשקיע בו מהונו ולא קיבל תמורה כפי שאדם אחר היה מקבלה, יובא זאת בחשבון בקביעת הפיצוי האמור" (הדגשה שלי א.ש).

24.        הזכות להחליט איך ולמי להוריש היא חלק מזכות הקניין (ראה ע"א 724/87, כלפה נ' גולד, פ"ד מח (1) (22)). אבן היסוד בדיני צוואה היא הצורך לכבד את רצון המת, ומקורה במשפט העברי: "מצווה לקיים דברי המת" (בבלי גיטין יב, ע"ב). לפיכך, במקום שיש אפשרות לכבד את רצון המת יש להעדיף אותה על כל אפשרות אחרת.

הצוואה היא מסמך משפטי אנושי המשמש כלי להעברת מסר מן המוריש בין בדרך של מסר מפורש ובין במשתמע.

השופט ז.ש. חשין בספרו "דמויות מבית המשפט" (תשי"ג) 144-145 מתאר את מאפייניה של הצוואה ואומר:

"ואין לך אמת גדולה מזו המובעת בצוואה. זוהי אמירתו הפנימית של האדם ללא כיסוי וללא הערמה. הוא כותב את אשר הוא כותב ומצווה את אשר הוא מצווה ללא פניה וחנופה. אין הוא אומר למצוא חן בעיני מישהו או לרכוש לו ידיד ורע ...שהרי גלוי וידוע לפניו, כי לכשתפתח צוואתו ותפורסם ברבים יהא הוא עצמו מצוי מאחורי הפרגוד, והבלי העולם הזה לא ישעשעו את נפשו עוד".

ומזוית ראיה של שופט ירושות, מוסיף ואומר השופט חשין:

"אני חייב להודות כי בכל פעם שצוואה באה לידי, זע משהו בתוך ליבי. בצוואתו של אדם גלומים לעיתים מיטב שאיפותיו ובחירי חלומות חייו, ולעולם מלווה אותך ההרגשה העגומה כי הנה היה אדם ואיננו, ומכל הוויתו, מכל עצמיותו, נשתיירו רק גליונות נייר אלה. ואתה – שהנך זר למנוח, ולא עמדת מקרוב על ארחות חייו ועל מאווי לבבו, אתה מצווה להחליט אם יקומו ויהיו דברי המת ואם יהיו כלא היו".

25.        אל מול הוראות הסכם המשבצת עומד הכלל לפיו: "צוואות יש לכבד" ו"מצווה לכבד את רצון המת".

המנוחה היתה בעלת זכויות של "בר רשות" בלבד בנחלה ובע"א 566/89 שטיין נ' סופר פד מז (4) עמ' 169 נפסק כי לזכות שיש למתיישב יש ערך כלכלי וניתן לממש אותה בדרך שנקבעה בחוזה ההתקשרות (עמ' 171) וכן כי:

"כל זכות שברשות הניתנת לאדם בנכס היא זכות שיש לה ערך כלכלי מסוים, הכל בכפוף לתנאים המפורשים של ההסכם שעל פיו ניתנה הרשות, או על פי כללים שנקבעו בדין" (עמ' 171).

וכן כי:

"אדם המחזיק במושכר כבר רשות בלבד, נתונה בידו זכות אישית שיש לה ערך קנייני. על כן, אם תנאי ההתקשרות בחוזה שבין בעל המושכר למחזיק בו מאפשרים זאת, הרי שזכות זו תהיה ניתנת להעברה".

            בעניין שטיין לעיל, נקבע גם כי כאשר יש למנוח מספר ילדים, יש להעדיף את הוראת המנוח בצוואה באשר לזכות מי מילדיו תמסרנה זכויותיו במשק ועל הצורך להעביר את ההכרעה לבית המשפט, והכל בכפוף לאמור  בהסכם המסגרת.

26.        על פי ההלכה הפסוקה:

"פרשנות טקסט משפטי תעשה על פי לשונו ועל פי התכלית והנסיבות שעמדו ביסוד עריכת המסמכים. ההלכות הרלונטיות ידועות". [ע"א 3894/11, דלק חברת הדלק הישראלית בע"מ נ' בן שלום, מיום 6/6/2013.

פרשנות תכליתית המקפלת בתוכה את לשון ההסכם ואת התכלית העומדת ביסודו, השואפת להגשים את צוואתו של בר הרשות מצד אחד וגם שומרת על עקרון העל שלפיו הזכויות במשק לא יפוצלו, מצד שני, מובילה למסקנה שבעל זכויות בר הרשות במשק רשאי לקבוע בצוואה את זהות היורש, או, כבענייננו, רשאי הוא להורות כי המשק יימכר לצד ג' ותמורתו תחולק בין זוכים.

27.        במסגרת הסיכומים הדגישה הרשות (סעיף 15 ) כי "...הגם שזכויות השימוש בנחלה אינן חלק מהעיזבון, אין בכך כדי למנוע אפשרות לערוך צוואה בהתאם לרצון המצווה, וזאת בכפוף להוראות הסכם המשבצת ונוהלי המנהל".

            הרשות אף ציינה (סעיף 17 לסכומים), כי עמדת הפסיקה כיום היא שמקום שניתן מכוח חוזה המשבצת להתחשב בצוואת בר השרות, הרי שיש לעשות כן ולהעדיף זאת על אפשרויות העברה אחרת שקיימות בחוזה. כל זאת כמובן בכפוף לכך, שהדבר לא יוביל למסירת הזכויות בנחלה ליותר מאדם אחד ולא יפגע בזכויות בן הזוג... (ההדגשה במקור).

            ובהמשך ציינה הרשות: ".. כי מקום בו יש לבחון את פרשנות הסכם המשבצת אך מול קיום צוואה, יש לבחור בפרשנות אשר תאפשר לקיים את רצונו של המנוח ובד בבד, לא תסתור את האמור בהסכם המשבצת".

28.        הרשות התייחסה בסיכומיה לפרשנות שנתן הנתבע לאמור בפסק דין שטיין לעיל ופרטה, (סעיף 24 ב לסיכומים) וציינה: "...כי פסק הדין  בענין שטיין, כמצוין בו, התבסס על עמדת המנהל דאז, אשר קראה את סעיף 19 (ג)(4) באופן מילולי דווקני ונאחזה במילה 'תמסרנה'. לימים, נקטה הרשות בפרשנות רחבה ותכליתיתוזו נתמכת בפסיקה כפי שפורט לעיל ואף הפכה פרקטיקה נוהגת בעבודת הרשות,.... פרקטיקה אשר התחייבה אף מכוח הפסיקה בין היתר בכל הנוגע לכיבוד רצון המת".

29.        לנוכח ההתפתחויות בענין הפרשנות של האמור בהסכם המשבצת, סבורה הבעלים של הזכויות (סעיף 18 לסיכומים) כי "במקרה דנא ניתן לקיים את הצוואה, קרי למכור את הנחלה ולחלק את כספי התמורה בין היורשים כמצווה בצוואה, וקיומה באופן האמור, לא יסתור את הוראות הסכם המשבצת".

30.        עמדת הרשות נמתמכה אף בעדותן של נציגות מטעמה, אשר עוסקות בעסקאות חקלאיות ובהעברת זכויות במושבים.

            התנהלות הרשות הגיונית לנוכח השנים הרבות שחלפו מאז ניתן פסק הדין בפרשת שטיין לעיל. בשנים אלה הפכו המושבים מעוסקים בחקלאות לנכסי נדל"ן יקרי ערך. במצב דברים זה, הצורך להעדיף את מי שיקיים את המשק כמניב תוצר חקלאי כבר לא קיים. זאת ועוד, חלק מבעלי הזכויות לא היו מודעים להעדר היכולת להעניק את הזכויות שלהן ליותר מאשר בן אחד. כמו כן, נשמעה בפסיקה ביקורת על העדר היכולת לפצל את המשקים, דבר שהביא למחלוקות משפחתיות מרובות. בנסיבות אלה, עמידה עיקשת על הגישה שהציגה הרשות בעבר, היתה מעוררת תמיהה.

            משכך, הפניותיו של הנתבע לעמדות הרשות במקרים אחרים בעבר, במיוחד בסיכומי התשובה, לא תועלנה לו הן מפני שיש לבחון כל מקרה לגופו, הן לנוכח ההתפתחות וההשתנות בגישת הרשות, והן לנוכח עמדת הרשות באופן ברור במקרה זה.

31.        הנתבע התעלם ממעמד הרשות כבעלים של הזכויות וסבר כי הוא יכול לשכנע את הרשות כי התנהלותה בטעות יסודה, ולא כך הוא. יוער, כי במקרה דומה נפסק כי העובדה שנוסח צוואה וביצועה מקובלים על הרשות, מהווה שיקול נוסף המצדיק את קיומה. לענין זה ראה: ע"א 8021/03 אלישע נ' אלישע, פ"ד נט(3)337 פסקה 14 (ב).

            אשר על כן, לנוכח עמדת הרשות שסבורה שאין מניעה לקיים את רצון המנוחה, הרי שניתן לקיים את רצון המנוחה, שאינו סותר את הוראות הסכם המשבצת.

32.        למען שלמות התמונה יוער, כי הדיון בקיומו של התנאי "מוכן ומסוגל לקיים את המשק", מתייתר לא רק לנוכח האמור לעיל אלא גם לנוכח העובדה שבעניננו לא מדובר ב"משק". אף לשיטת הנתבע המשק אינו מניב תוצרת חקלאית משנת 1978 (סעיף 3.9 לתצהירו וסעיף 3.1 לסיכומיו). דהיינו: מזה 30 שנה מדובר בנחלה שעליה בנויים מספר מבנים, כשהשיקולים החקלאיים אינם רלבנטיים עוד.

33.        באשר לטענת הנתבע בדבר השקעות כספיות שלו בנחלה מתוך הונו האישי- הנתבע הגיש מסמכים שונים, חלקם הכפילות, שמתייחסים לרכישת חומרים ולביצוע עבודה. המסמכים מתייחסים לשנים 1974-1978.

            לא עלה בידי הנתבע להוכיח כי המדובר בעבודות שבוצעו בנחלה. כך גם לא עלה בידו להוכיח כי הוא מימן את ביצוע העבודות. המדובר בהשקעות שבוצעו לפני כ 40 שנה ולא ידוע מה היה שוויין. ככל הנראה זנח הנתבע טענה זו (סעיף 3.3 לסיכומיו).

            גם אם היה ממש בגרסת הנתבע ביחס להשקעות הנטענות, לא היה בכך כדי לשנות מהקביעה על פי פסק דין זה.

44.        צוואת המנוחה קוימה ולפיכך, על רצונה והלך רוחה ניתן ללמוד מהאמור בצוואה.

עיון בצוואה מעלה, כי המנוחה לא רצתה לזכות את הנתבע במלוא הזכויות בנחלה ואף סברה כי הענקת 40% משווי התמורה שתתקבל ממכירת הנחלה היא מעבר למגיע לו. דהיינו: המנוחה הביעה את דעתה לפיה  אינה רוצה לראות את הנתבע כממשיך דרכה וכמי שקיבל את זכויותיה בנחלה. כך גם עולה, כי המנוחה ביקשה לתת חלק משווי הזכויות שלה לקרובי משפחתה.

על העדר רצון של המנוחה לזכות את הנתבע ברכושה ניתן ללמוד גם מהוראתה ביחס למקרה בו תמכור את זכויותיה בנחלה ותרכוש נכס חליפי. וכן מהוראתה שלא לתת לנתבע דבר מיתרת עיזבונה.

45.        יוער, כי האמור בצוואה מאיין אף הוא את גרסת הנתבע בדבר השקעות בנחלה. שכן, באם היתה המנוחה סבורה כי הנתבע השביח את הנחלה ממקורותיו, היתה מתייחסת לכך בצוואתה ולא היתה מציינת כי הותירה לו כספים למרות שלא מגיע לו וכן הורתה עוד הוראות שאינן מיטיבות עמו.

46.        גם טענותיו הכלליות של הנתבע לפיהן הסתמך על הבטחת הוריו המנוחים שיעבירו לו את הזכויות בנחלה לאחר פטירתם אינן מתיישבות עם הוראות הצוואה ועם העובדה שהוריו המנוחים נמנעו בחייהם מלמנות אותו כ"בן ממשיך". זאת ועוד, במסגרת ההתנגדות לצוואה העלה הנתבע טענות דומות במסגרת הטענה של "אי התאמת הוראות הצוואה לרצון המנוחה". גרסת הנתבע נדחתה ופסק הדין הפך חלוט.

47.        התנהלות הנתבע- לא ניתן להתעלם מהתנהלות הנתבע:

א.         הנתבע פנה לרשות והעביר את הזכויות בנחלה על שמו בהסתמך על צו ירושה שניתן לזכותו ושבוטל כ-4 שנים קודם למועד הפניה, ולאחר כחודש ימים מיום שניתן צו לקיום צוואת המנוחה! 

ב.         הנתבע הצניע את העובדה שחדל להתגורר בנחלה בשנת 1981 או בסמוך לכך לאחר נישואיו.

ג.          הנתבע חזר להתגורר בנחלה כשנה לאחר פטירת המנוחה, מבלי שהיתה בידו אסמכתא לעשות כן.

ההתנהלות מדברת בעד עצמה ומצביעה על חוסר תום לב, בלשון המעטה.

48.     הסעד המבוקש- התובעים ביקשו לקבל סעד של פירוק שיתוף במקרקעין. בפועל, מדובר בפירוק שיתוף בזכויות שאינן זכויות במקרקעין אלא בזכויות כספיות. כפי שפורט לעיל, לא היה באפשרות המנוחה להורות על אופן העברת הזכויות שלה בנחלה שלא לזוכים, אלא להעביר את הכספים שיתקבלו ממכירת זכויות אלה. כמפורט לעיל, המנוחה הורתה על מכירת הנחלה וחלוקת הכספים. משכך, מדובר בסעד של ביצוע הוראות צוואה ולא של פירוק שיתוף במקרקעין.

          במקרה המיוחד של זכויות בר רשות בנחלה, קיים צורך בהליך כפול: מכירת הנחלה לצד ג', ורק לאחר מכן חלוקת הכספים שיתקבלו. הצדדים שותפים לזכות לקבל חלק בכספי המכר וכדי לממש את זכותם, בהעדר הסכמה של הנתבע, היה על התובעים להגיש תביעה זו. לפיכך, ניתן הסעד של פירוק שיתוף בזכויות על פי הצוואה.

49.     לאור כל האמור לעיל, התביעה מתקבלת והנני מורה על ביצוע האמור בצוואת המנוחה XXX ז"ל כך, שזכויותיה במשק 13 במושב XXX תימכרנה לצד ג', כשהן פנויות מכל אדם.

          התמורה שתתקבל, בניכוי הוצאות המכירה, תחולק בין התובעים והנתבע על פי הוראות הצוואה.

          הצדדים יוכלו לבצע את המכירה בעצמם או לעתור בבקשה למינוי כונס נכסים.

          הנתבע ישלם לכל אחד מהתובעים הוצאות משפט בסך של 10,000 ₪.

ניתן היום,  כ"ג כסלו תשע"ה, 15 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.