ת"א 5233-02-12 ק' נ' הקרן למחקרים רפואיים אסף הרופא ואח'

כללי

1. בפני תביעה שעניינה נזקי גוף. התובע, יליד 28.1.1988, נפגע בתאונת עבודה ביום 3.9.2010, בהיותו כבן 22. התובע העסק ע"י הנתבעת 1 כעובד כח-עזר אצל הנתבעת 2, במחלקה הסיעודית. התאונה ארעה, לגרסתו, בעת שירד בשיפוע מסדרון, כ"שלפתע קיבלתי מכה מאחור מכסא גלגלים שהתדרדר עלי. על כיסא הגלגלים ישבה חולה סיעודית בת 90..." (ס' ז' לתצהירו). התובע טען שנפגע באופן משמעותי בכף רגלו הימנית, עד כדי פגיעה בכשירותו לעבוד.

2. הצדדים חלוקים בשאלת האחריות וכן בשאלת הנזק. במישור הדיוני: מטעם התובע הצהיר הוא עצמו והעיד מר יוסף מיכאלשוילי, אף הוא עובד כח-עזר ועד ראיה לתאונה. מטעם הנתבעת 1 הצהירה גב' מירב מנושביץ – סמנכ"לית כספים. מטעם הנתבע 2 הצהיר מר אלי כהן, מהנדס ראשי של בית החולים. התובע הגיש את חוות דעתו של האורטופד ד"ר ברמנט אלכסנדר, שהעריך כי הוא סובל מנכות צמיתה בשיעור 10% בגין פגיעה בכף רגל ימין, והמליץ להפעיל את תקנה 15. לעומתו, האורטופד ד"ר גד ביאליק מטעם הנתבעות סבר שלא נותרה נכות צמיתה בגין התאונה. כל העדים נחקרו (פרט לד"ר ביאליק). הצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני, לפיו נכותו הרפואית הצמיתה של התובע תעמוד על 5% (ר' החלטה מיום 17.7.2014).

3. להלן אדון בשאלת האחריות ולאחריה בשאלת הנזק.

    

   נסיבות התאונה

4. גרסתו של התובע היתה עקבית. בתצהירו הצהיר כדלקמן (בס' ז'-ח'):

   "ביום התאונה 03.09.10 הוצבתי לעבוד במחלקה ב'. בשעה 11:30 ולפני ארוחת הצהריים ירדתי מחדר האוכל לכיוון מחלקה ב', כאשר הירידה מפרידה, לשם הבאת תיק של אחת הדיירות מחדרה לבקשתה. בסוף הירידה בעודי יורד שלפתע קיבלתי מכה מאחור מכסא גלגלים שהתדרדר אלי. על כיסא הגלגלים ישבה חולה סיעודית בת 90 אשר אין היא יכולה להניע בעצמה את כיסא הגלגלים בצורה בטוחה והיא זקוקה לאדם אשר ייקח אותה ממקום למקום.

   הפגיעה נבעה כתוצאה ממקום שאינו בטיחותי כלל. מדובר במעבר פתוח ללא חסימה, ללא מעקה בטיחות שיכול למנוע התדרדרות של חולים על כסאות גלגלים בירידה".

5. התצהיר עולה בקנה עם עדות התובע בדיון המקדמי, שם העיד בפירוט רב (פ' מיום 21.4.2013, ע' 1 ש' 19 עד ע' 2 ש' 14):

   "בין שתי המחלקות יש ירידה שמפרידה ביניהן שבה יש מעבר, לעבור בין שתי המחלקות, אני הייתי בדרכי למטה דיירת של המחלקה התחלקה עם הכיסא גלגלים ונכנסה בי בעוצמה. ירדתי במדרון ללא מעקה. זה מעבר בין המחלקות שלדיירים שגרים שם לא צריכה להיות גישה למעבר כי הם חולים סיעודיים שזקוקים להשגחה.

   המעבר הוא פתוח.

   אני מצביע על תמונה ששם רואים את המדרון ואני הייתי בסוף הירידה פה (מצביע על התמונה) אני מראה תמונה נוספת שמראים תמונה מלמטה למעלה. מסמן לביהמ"ש על התמונה היכן עמדתי, במקום שבו בתמונה רואים מדפית. הייתי עם הגב ויורד למטה אני מסמן חץ. הייתי עם הגב אל הדיירת, היא ממש נתקעה בי אני עצרתי אותה, לא ראיתי אותה כאשר צעדתי במסדרון, היא הפתיעה אותי עם המכה. המכה הייתה בכף רגל ימין. היא לא צעקה, היא לא נפלה ולא קראה, אישה מבוגרת כבת 90. היא הייתה ערה. היא התנגשה בי ונעצרה, הרבה פעמים במקום הזה פשוט מתדרדרים עם כסא גלגלים כשלא משגיחים עליהם. היא שייכת למחלקה א' מהחדרים היא עברה למסדרון הזה. אף אחד לא לקח אותה לשם היא הייתה צריכה להיות בחדר האוכל מצד שמאל. היא לא ניסתה להגיע לחדר האוכל היא לא עצמאית. כשהלכתי במסדרון הוא היה ריק. כשאנחנו מוציאים אותם מהחדרים לחדר אוכל מישהו צריך להוציא אותם יכול להיות שהיא ניסתה טיפה להתהלך לבד והתדרדרה. זה היה זמן של הוצאת החולים לחדר האוכל. השיטה היא שמוציאים אותם ומובילים אותם עד לחדר האוכל. מוציאים אותם מהחדרים ומשאירים אותם בפתח המסדרון יכול להיות שהיא ניסתה להזיז את עצמה טיפה והתדרדרה. יש מעצורים לעגלות והיא יכולה לפתוח אותם גם, מי שעושה זאת זה עובד סיעוד שמוציא מהחדר מניח בפתח המסדרון ומקבע את העגלה. זה תפקיד שגם אני עושה אותו. העניין הוא שיש שתי מחלקות ואני לא עבדתי במחלקה הזו. אני עבדתי במחלקה ב' והגברת שהתדרדרה גרה במחלקה א'. אני כבר סיימתי להוציא את החולים ממחלקה ב' והלכתי למקום אחר לבצע סידורים זה היה לקראת ארוחת הצהריים".

6. התובע מילא "טופס חקירת תאונה" ביום 5.9.2010, ובו רשם (נ/1):

   "במהלך היום בירידה תלולה המפרידה בין סיעודית א' לסיעודית ב', התגלשה חולה עם כסא גלגלים וניתקעה באמצע הירידה בכף רגלי הימנית, בעוצמה חזקה, בזמן שאני לא הבחנתי במתרחש כשהייתי עם הפנים לכיוון השני.

   החולה היא חולה סיעודית שלא שולטת בכסא הגלגלים שלה ולאחר מכן בחוסר השגחה על החולה שהייתה מלווה באותו זמן עם הבן שלה, במיקריות היא התדרדרה בירידה התלולה ונכנס בעוצמה מירבית בכף רגלי עם הברזלים של כסא הגלגלים שלה".

7. בחקירתו הנגדית התובע אישר, כי דיירי המחלקה הם "חולים שצריכים עזרה צמודה ויומיומית בכל מטלות היום שלהם" (פ' ע' 5 ש' 25-24). גם החולה שהתגלגלה כלפיו על כסא הגלגלים היתה "חולה סיעודית שזקוקה לטיפול" (פ' ע' 6 ש' 11). הוא חזר ותיאר, כי "היא התדרדרה במסדרון. מחדר האוכל יש השקפה למסדרון. זה ענין של שניות. זו דרך תלולה. אם שברתי את הרגל הדרך מאוד חדה" (פ' ע' 7 ש' 26-25).

8. גרסת התובע בענין נסיבות התאונה נתמכת בראיות חיצוניות אלה:

   • עדותו של מר יוסף מיכאלשוילי – עד זה העיד כי הוא עבד ככח עזר במחלקה הסיעודית, ועשה משמרת יחד עם התובע (פ' ע' 18 ש' 23). הוא ראה את התאונה (פ' ע' 18 ש' 29 עד ע' 19 ש' 7):

     "קפאח היה בפרוזדור איפה שהחולה התדרדרה ואני הייתי שומר בחדר אוכל, מכין מגשים. זה היה לקראת ארוחת צהריים. אז קפאח, איזה חולה שהיה בחדר אוכל קרא לו להביא משהו מהחדר, איזה מים או תיק אישי שלו, והוא הלך לכיוון החדר של חולה שביקשה ממנו ואני פתאום רואה שהחולה התדרדרה, היא היתה צלולה חלקית, בת 90, בערך 90% צלולה. היא היתה דתיה. כנראה שמו אותה איש צוות ממחלקה א', אנחנו היינו מחלקה ב', היא היתה שייכת למחלקה א', והיתה שם ירידה תלולה, והיא רצתה לשטוף ידיים אחרי האוכל, בערך 40 ס"מ בין א' ל- ב', אז פתאום אני רואה שהחולה מתדרדרת מהעגלה ואני צעקתי "ש', ש', עגלה!" והוא לא הספיק להסתכל אפילו וקיבל מכה. אז פינו אותו לבית חולים למיון".

   • מר מיכאלשוילי חזר וציין: "אני ראיתי שאיך שהגלגל מתקרב הזהרתי את קפאח והוא לא הספיק להסתכל ופגע בו ברגליים" (פ' ע' 19 ש' 13-12). ובהמשך: "במקרה הזה ראיתי את העגלה, הרעש שלה, אז ראיתי וקראתי לש'. ... עגלה היתה בקצה אחד, ש' בקצה השני. נגיד 30-. אז ראיתי באמצע הזה, שמעתי רעש של העגלה עם החולה וצעקתי לש', אבל הוא כבר לא הספיק" (פ' ע' 20 ש' 13-8). העד ציין שהיה מצוי עם פניו כלפי התובע (פ' ע' 22 ש' 5). ושוב חזר ואמר: "אני ראיתי את העגלה, בטוח" (פ' ע' 21 ש' 5). הוא הסביר שלא היה לו נוח להגיע להעיד: "לא רציתי כי אני עובד שם. אבל מצד שני המצפון, אני ראיתי מה שראיתי ומה שראיתי אני אומר" (פ' ע' 21 ש' 10-9).

   • עדותו של מר מיכאלשוילי הותירה רושם אמין. העד דיבר בישירות ותיאר בפשטות את מה שראה. עדותו היא עדות של עד ראייה נייטרלי. אמינותו מתחזקת משום שאישר כי העובדים קיבלו הדרכות בטיחות (פ' ע' 19 ש' 32 עד ע' 20 ש' 1). כך גם אישר כי בעבר לא התרחשו תאונות דומות (פ' ע' 21 ש' 12), וכי "בירידה הספציפית הלא קרה כלום אף פעם" (פ' ע' 19 ש' 15). יחד עם זאת הסביר, כי "היו ירידות של חולים אבל מנענו את זה כי שומרים על החולים" (פ' ע' 21 ש' 14). עד זה הדגיש – וזוהי נקודה חשובה – כי המסדרון בו ארעה התדרדרות של עגלת הנכים מצוי בירידה ("זה לא ירידה? זו ירידה. העגלה ירדה מלמעלה למטה" – פ' ע' 21 ש' 26).

   • הפציעה – התיעוד הרפואי מלמד כי התובע אמנם נפצע. בתיעוד של קופ"ח מאוחדת נרשם "מצב לאחר חבלת כף רגל ימין ב 3.9.2010, אובחן שבר בבסיס 5 MT" (ר' תיעוד רפואי בתיק מוצגי התובע). ממצא של שבר תומך בגרסת התובע כי עגלת הנכים התנגשה בו בעוצמה גדולה יחסית.

9. הנתבעות טענו כי גרסת התובע סובלת מסתירות (ר' ס' 20 בסיכומיה נתבעת 1 ופרק "נסיבות הארוע התאונתי" בסיכומי נתבע 2). אין בידי לקבל טענה זו.

   • בענין ליווי הדיירת ע"י בנה – בטופס חקירת התאונה שאוזכר לעיל, התובע רשם: "החולה היא חולה סיעודית שלא שולטת בכסא הגלגלים שלה, ולאחר מכן בחוסר השגחה על החולה שהיתה מלווה באותו זמן עם הבן שלה, במקריות היא התדרדרה". התובע נשאל ארוכות בענין ליווי הקשישה על ידי בנה, והסביר: "בזמן הארוע בנה היה בבית החולים וביקר אותה. מה קרה בדיוק כשהיא התדרדרה? סביר שהוא לא היה איתה. ... כנראה היתה ללא השגחה והוא עזב אותה" (פ' ע' 6 ש' 32-28). ובהמשך: "היא היתה ללא השגחה באותו זמן. באותו זמן הוא ביקר במחלקה, זו הכוונה שלי שהיא מלווה. שבאותו זמן ביקר אותה בן משפחה... באותו רגע שהיא התדרדרה סביר להניח שהיא לא היתה מלווה באף אחד" (פ' ע' 12 ש' 14-13 וכן 26-25). הסברי התובע נהנים מהגיון. התובע ציין בטופס החקירה שהבן אמנם ביקר את אמו, אך בעת ההתדרדרות היא היתה ללא השגחה. כך גם חזר והעיד בחקירתו הנגדית, באופן עקבי.

   • בענין עדים – נטען כי מר מיכאלשוילי לא אוזכר בתצהיר העדות הראשית של התובע (ס' 20ג' לסיכומי נתבעת 1). עוד נטען כי בתביעה למל"ל, התובע ציין את גב' ריקי רובין, עובדת כח-עזר אף היא, כעדה לתאונה, ואילו מר מיכאלשוילי לא אוזכר (למשל בס' 20ב' לסיכומי נתבעת 1). אין באלה ולא כלום. התובע מסר גרסה מפורטת ועיקבית בענין נסיבות התאונה. מר מיכאלשוילי היה עד ראיה לתאונה, ועדותו האובייקטיבית תומכת בגרסת התביעה. הנתבעות יכלו להעיד את גב' רובין, לו מצאו זאת לנכון.

   • אף אין למצוא פגם בכך שהתובע לא זימן את הדיירת עצמה ואת בנה להעיד. מדובר בדיירת קשישה כבת 90 (ור' למשל עדותו של מר מיכאלשוילי בפ' ע' 21 ש' 16). בנה של הדיירת ככל הנראה ביקר במחלקה ביום הארוע, ואולם לא הוברר שאמנם היה עד ראיה לתאונה. ממילא אין לאמר שהוחמצה עדות רלבנטית.

   • מיקום הפגיעה – התובע נשאל כיצד יתכן שנפגע בזרת (האצבע הקטנה) של כף רגלו, בה בעת שהעגלה התדרדרה כלפיו מאחור, ולכאורה צריך היה להפגע בעקב (ר' חקירתו בפ' ע' 15 ש' 17-1). התובע השיב שהעגלה פגעה בו ב"אלכסון" (פ' ע' 15 ש' 13). עדות זו נתמכת בעדותו של מר מיכאלשוילי, שהעיד כי "עגלה היתה בקצה אחד, ש' בקצה השני" (פ' ע' 20 ש' 12). מר מיכאלשוילי סימן את מיקום התובע על תמונת המסדרון, לצד הקיר (ב- X על התמונה ת/1ב') ואת מסלול ההתדרדרות של עגלת הנכים (בחץ על התמונה ת/1א).

10. סיכומה של נקודה זו: אני קובעת כממצא עובדתי כי התובע נפגע במסדרון בית החולים בעת שעגלת נכים, עליה ישובה דיירת קשישה וסיעודית, התגלגלה לעברו בירידה, ופגעה בכף רגלו הימנית.

     

    שאלת האחריות

11. התאונה דנא התרחשה, משום שילובם של שני גורמים: (א) הדיירת הקשישה והסיעודית הושארה ללא השגחה על כיסא גלגלים במסדרון; (ב) המסדרון נבנה בירידה קלה; אמנם, אין זה מדויק לתאר את המסדרון כ"ירידה תלולה" (בלשון התובע), ונראה כי מדובר בשיפוע קל. מר כהן, מהנדס ראשי של בית החולים, הצהיר כי מדובר ב"מעבר פנימי בעל שיפוע אורכי של 4.5%" (ס' 7 לתצהירו). לא הוכח כי שיפוע זה איננו תקני, או שחרג מן המותר לפי היתר הבניה. יחד עם זאת, די היה בשיפוע קל, כדי לאפשר התדרדרות של עגלת נכים – ופגיעה בתובע כתוצאה מכך.

12. ואולם עיקר הכשל נעוץ בזה, שהדיירת הושארה בעגלתה ללא השגחה. לו היתה מצויה בהשגחה, ניתן היה למנוע את ההתדרדרות הבלתי נשלטת של עגלת הנכים. התובע תאר, בעדות שלא נסתרה, כי מדובר ב"חולה סיעודית שזקוקה לטיפול. מקלחות, האכלות" (פ' ע' 6 ש' 11). מר מיכאלשוילי סיפר כי דיירי המחלקה הם "גריאטריים. [צריך] לעזור להם חלק בהאכלה, 70% בהאכלה, להוליך, להשכיב, להוריד מהמיטה. להחליף חיתולים" (פ' ע' 19 ש' 10-9). החולה דנא היתה "בת 90, צלולה, עדיין חיה אצלנו, קצת התדרדר מצבה אבל יכולת להשאיר אותה קצת לבד לעשות נטילה. היא דתיה, עשתה נטילה, וכנראה ברקס השתחרר או היא שחררה לבד" (עדותו בפ' ע' 21 ש' 17-16).

13. מר מיכאלשוילי הדגיש כי היה צריך להוביל את הדיירת מנקודה לנקודה (פ' ע' 22 ש' 17-6):

    "ש. החולה היתה צלולה ומסיעה את עצמה?

    ת. לא, היינו מסיעים אותה, סוגרים את הברקס וכשהיא היתה קוראת לנו היינו מסיעים אותה. אבל בטוח מטר או 2 עמד איש צוות ודיבר או משהו, הצוות לא שמה לבד כנראה שהיא שחררה את הברקס.

    ש. ראית את הצוות שעמד ליד הכיור עם הזקנה?

    ת. את הזקנה היינו מוציאים מהחדר, שמים ליד הנטילה, ממתינים קרוב לידה ומכניסים לחדר אוכל. בחזרה גם לא היתה הולכת לחדר בלי ליטול ידיים שוב. אבל בחזרה ב-א' בחדר אין ירידה, זה לא סכנה. סכנה זה מ-א' ל-ב'.

    ש. מהכיור למטה.

    ת. כן.

    ש. ולכן שם יש מישהו שלוקח אותה.

    ת. בוודאי, היא לא תלך לבד. היא לא יכולה".

14. הותרת הקשישה בעגלת נכים ללא השגחה – במסדרון משופע (קלות) – היא בבחינת התרשלות שהובילה לתאונה דנא.

15. הנתבעות טענו כי היה על התובע להציג חוות דעת בתחום הבטיחות או ההנדסה, ללמד על כשל בבנית המסדרון, ואם הוא בבחינת "מפגע" (למשל, ס' 32 בסיכומי נתבע 2). אין בידי לקבל טענה זו. השאלה הרלבנטית כאן איננה כיצד נבנה המסדרון, אלא אילו שיטות עבודה הונהגו בו. במקרה דנא הושארה במסדרון דיירת קשישה, שאינה מסוגלת להתנייד בכוחות עצמה, והיא ישובה בכיסא גלגלים – שמטיבו עלול לזוז ולהתגלגל, בוודאי כאשר המסדרון מצוי בשיפוע (קל). הכשל שהוביל לתאונה נעוץ בכך, שהדיירת הושארה ללא השגחה. מה לנו, אם כן, אם המסדרון נבנה לפי היתר או לפי תקן? הרי גם אם נבנה לפי דין, לא היה בכך כדי למנוע את התאונה שמקורה בהעדר השגחה.

16. בנוסף לכך יש לזכור, כי המידע הרלוונטי אודות אופן בנית המסדרון והיתר הבניה – מצוי בידי הנתבעת 2. הנתבעת 2 לא הציגה את היתר הבניה שלפיו נבנה המסדרון.

17. אשר לגורמים האחראים: האחריות העיקרית לתאונה רובצת על הנתבע 2. בית החולים הוא הגורם המחזיק במבנה (ר' למשל עדותה של גב' מנושביץ בפ' ע' 25 ש' 28), ואשר מפעיל את עובדי כח-העזר במחלקות (ר' למשל עדותה של גב' מנושביץ בפ' ע' 27 ש' 9-6). נהלי העבודה והבטיחות מסורים בידי בית החולים (ר' עדותה של גב' מנושביץ, שלא נסתרה, בפ' ע' 26 ש' 26-20). היה על בית החולים להנחות את עובדי כח-העזר שלא להשאיר דיירת כגון דא על כסא גלגלים במסדרון משופע, ללא השגחה.

18. גם על הנתבעת 1 מוטלת אחריות מסוימת לתאונה, בהיותה המעסיק הישיר של התובע (ס' 9 לתצהיר גב' מנושביץ), והגורם המנהל והאחראי על המחלקות הסיעודיות בבית החולים (ס' 8 לתצהיר גב' מנושביץ). יחד עם זאת יש לזכור כי מדובר בעמותה הפועלת ללא כוונת רווח (ס' 6 לתצהיר גב' מנושביץ), ובנוסף -- כי אין לפנינו כשל בולט הצועק אל העין. על דרך של הערכה, הנתבע 2 יישא ב- 80% מהנזק, והנתבעת 1 ב- 20%.

19. אין להטיל על התובע אשם תורם לתאונה. הטעם לכך נעוץ בזה שלא היה בכוחו למנוע אותה. התובע עמד עם גבו כלפי עגלת הנכים ולא ראה את העגלה בשעת התדרדרותה. מר מיכאלשוילי העיד כי צעק לתובע, "אבל הוא כבר לא הספיק" (פ' ע' 20 ש' 13-12).

     

    הנזק

20. הנכות הרפואית -- התיעוד הרפואי מלמד שהתובע סבל משבר בבסיס אצבע 5 (האצבע הקטנה) בכף רגל ימין. בבדיקת CT מיום 15.9.2010 נמצא "שבר לא מחובר ללא תזוזה משמעותית בבסיס עצם המסרק החמישית" (ת/2). בבדיקת CT מיום 3.4.20111 נרשם: "עדיין ניתן לזהות קו שבר..." (ת/3). בבדיקת CT מיום 12.9.2011 נרשם: "מודגם קו השבר העדין בבסיס המטטרסוס החמישי. נראה כי קיים איחוי בחלקו המקורב. בצקת קלה בשרירים באספקט הפלנטרי של בסיס מטטרסוס זה" (ת/4).

21. בוצעו שלוש בדיקות MRI:

    • בבדיקת MRI מיום 21.9.2011 נרשמו ממצאים: "מודגם שבר מחובר ללא תזוזה בבסיס עצם המסרק החמישית. ... סיכום: שבר מחובר בסיס העצם המסרק החמישית" (ת/5).

    • בבדיקת MRI מיום 10.10.2011 נרשם: "אין עדות לחוסר איחוי של השבר בבסיס המטטרוס החמישי. שינויים ארתורטיים קלים במפרק הטרסומטטרסלי החמישי. ציסטה זעירה בסמוך למפרק הטרסו מטטרסלי החמישי... ללא ממצא פתולוגי משמעותי היכול להסביר את הקליניקה" (ת/6).

    • בבדיקת MRI מיום 1.1.2013 נרשם: "אין עדות לשבר טרי או ישן... בצקת קלה של הרקמות הרכות באזור הכאב המתואר, יתכן שרידי חבלה" (נספח ב' בתיק מוצגי התביעה).

22. ד"ר ברמנט, מומחה התובע, העריך את נכות התובע בשיעור 10%; ואולם בחקירתו הנגדית התברר שמכיון שבדק את התובע בדצמבר 2011, לא ראה את בדיקת ה- MRI האחרונה משנת 2013 (פ' ע' 36 ש' 31 עד ע' 37 ש' 1). בדיקה זו היא חשובה: מצד אחד, היא מלמדת כי השבר התאחה, ואולם מצד שני התפתחה בצקת באזור הכאב, והיא מתיישבת עם שריד של חבלה (ור' עדות המומחה בפ' ע' 37 ש' 12-6). מומחה הנתבעות, ד"ר ביאליק, העריך כי לתובע לא נותרה נכות צמיתה בעקבות התאונה; ואולם הוא לא נחקר. כאמור, הצדדים הגיעו לכלל הסדר דיוני, לפיו נכותו הצמיתה של התובע תעמוד על 5%. בנסיבות הענין אני מכבדת את ההסדר, וקובעת כי הנכות הרפואית הצמיתה של התובע, בגין הפגיעה בבסיס האצבע החמישית כף רגלו הימנית, עומדת על 5%. למען הסדר הטוב יוער, כי המוסד לביטוח לאומי העמיד את הנכות הצמיתה על 0% (ר' הודעה מיום 8.9.2011, במצורף לסיכומי התובע). התובע הודיע כי הגיש תביעה בעניין זה, וזו טרם התבררה (ס' 36 לסיכומיו).

23. ראשי נזק: התובע ביקש לפצותו בגין הפסדי שכר לעבר ולעתיד, הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד, הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד, עזרת זולת לעבר ולעתיד וכאב וסבל. להלן יבחנו ראשי הנזק כסדרם.

24. הפסד שכר לעבר ולעתיד – התיעוד הרפואי מקופ"ח מאוחדת מלמד שהתובע ביקר רבות אצל רופאיו בתלונות חוזרות על כאבים בכף הרגל, החל מהתאונה ובמהלך השנים 2001-2012 (ר' נספח ג' בתיק מוצגי התובע). יחד עם זאת, כבר בחודש התאונה (אוקטובר 2010) חזר לעבוד באותו מקום, ללא פגיעה בשכרו – 3,131 ₪ (קרן). התובע העיד כי בעקבות התאונה נזקק לימי מחלה מרובים (ס' יב' לתצהירו). לפי המל"ל, נכויותיו הזמניות עמדו על 20% מיום 1.11.2010 ועד 31.3.2011, ולאחר מכן 10% מיום 1.4.2011 ועד 31.8.2011 (ר' נספח ב' לסיכומי התובע).

25. הוגש אישור של ד"ר סגל ברוך, רופא תעסוקתי אצל הנתבע 2, מיום 14.6.2011, המציין: "לאחר שבדקתי את העובד שבנדון ועיינתי בסיכומים הרפואיים שהציג בפני, מסקנתי היא שהנ"ל אינו כשיר להמשיך בעבודתו ככח עזר בבית החולים ויש להפנותו לקרן הפנסיה למיצוי זכויותיו" (ר' בתיק מוצגי התובע). נראה כי נעשה נסיון מסוים להתאים את העבודה למגבלת הנכות: התובע העיד שבעקבות התאונה "היה שינוי של מינון העבודה שלי. אמרו לי לעבוד עם מנוף ולא להרים בגלל הקשיים הפיסיים שלי. היו שם שני מנופים, כי בעקבות השימוש במנוף העבודה התארכה וזה לא התאים למחלקה. כי רק גבר אחד כח עזר שמוריד חולים עבד במשמרת. אז יצאתי לחופשות מחלה רבות, עד שפיטרו אותי ולא הציעו לי תפקיד אחר" (פ' ע' 10 ש' 7-3). התובע הצהיר שפוטר מעבודתו אצל הנתבעת 1 ביוני 2012 (ס' יג' לתצהירו).

26. עד למועד פיטורי התובע מעבודתו אצל הנתבעת 1 – התובע לא סבל מהפסדי שכר כלשהם (ר' רצף התל"ש שצורפו לתחשיב נזק של הנתבעת 2). לא זו אף זו: החל מאוגוסט 2011 אף העלה שכרו בגין "תוספת מאמץ פיסי", לסך 3,520 ₪ ברוטו (ר' הודעת הנתבעת 1 מיום 18.9.2011, נ/2).

27. מאז פיטוריו ביוני 2012 ועד היום, התובע אינו עובד (ס' יד' לתצהירו, ור' אישור על מעמד לא עובד מיום 21.7.2014, שצורף לסיכומים). "פניתי ללשכת התעסוקה, שקבעה שאני לא יכול לעבוד בעבודה פיזית. הם לא מוצאים לי. מאז אני לא עובד. הציעו לי, הלכתי לראיונות ולא קיבלו אותי כי אין לי ניסיון. הייתי בטוטו קארד. גם בחברת שמירה. לא התקבלתי כי הם מפחדים להעסיק בגלל תאונת עבודה" (פ' ע' 11 ש' 27-24). ובהמשך: "אני עשיתי ועדה בלשכת התעסוקה, שם אני מחפש עבודה כל שבוע, והם קבעו שאני לא מסוגל לעבוד פיסית. כל שבוע הם שולחים אותי למקום אחר אבל לא מקבלים אותי. נשארה לי בצקת, אני מתקשה בהליכה ממושכת" (פ' ע' 13 ש' 20-18).

28. קשה לקבל כי נכותו הנמוכה של התובע מאיינת את כל אפשרויות התעסוקה. מדובר בבחור צעיר, כבן 27 שנים היום. אין זה ברור מדוע לא יוכל לצאת ללימודי מקצוע או לעבור הכשרה מתאימה לעבודות משרדיות (לרבות מענה לטלפונים), עבודות במפעל (כגון ליד פס ייצור), או מקצועות שונים: זבנות, מסגרות, ספרות, נגרות, חייטות, וכיו"ב. המומחה מטעמו אמנם זיהה צליעה קלה (פ' ע' 34 ש' 11), אך עם זאת אישר שהתובע לא סובל מעיוות חיצוני, דלדול שרירים, נפיחות, בעיות בתחושה, והעיקר – אינו סובל מבעיות תנועה! (ר' עדותו בפ' ע' 33 ש' 20-9). התובע לא הוכיח שעשה מאמץ כן להקטין את נזקו.

29. נוכח היקף הנכות וטיבה, ובשים לב לאופי מקצועו (הפיסי) של התובע לפני התאונה ולרמת שכרו, אני פוסקת בראש נזק זה סכום גלובלי בסך 50,000 ₪.

30. הוצאות רפואיות לעבר ולעתיד – בעקבות התאונה, התובע הרבה לבקר אצל רופאיו, ועבר סדרה של בדיקות דימות. אלה מחייבים תשלום דמי השתתפות עצמית. נכותו עשויה גם בעתיד להזקיקו למשככי כאבים, פיזיותרפיה וטיפולים משלימים. מרביתם מצויים בסל הבריאות. על דרך של הערכה, לעבר ולעתיד, יפוצה בסך 5,000 ₪.

31. הוצאות נסיעה וניידות לעבר ולעתיד – לא הוגשו קבלות. הצליעה הקלה עלולה לחייב בהוצאות נסיעה מוגברות. על דרך של הערכה, לעבר ולעתיד, אני פוסקת סך 3,000 ₪.

32. עזרת זולת לעבר ולעתיד – לא הוכחה הסתייעות בצד שלישי לעבר. אך גם כאן, הנכות עשויה לחייב העזרות מסוימת בצד שלישי, כגון לעבודות בית מיוחדות. אני פוסקת סך 5,000 ₪ בראש זה.

33. כאב וסבל – בהתחשב בהיקף הנכות וטיבה, ייפסק סך 18,000 ₪ בראש זה.

34. לסיכום: התביעה מתקבלת בחלקה וכמפורט לעיל. הנתבעות תשאנה בהוצאות התובע בהליך זה: אגרה, שכ"ט מומחה, שכר בטלת עד, ובנוסף שכ"ט עו"ד בשיעור 23.6% מסכום הפיצויים, וזאת לפי חלקיהם היחסיים באחריות.

     

     

    ניתן היום, א' טבת תשע"ה, 23 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.