ת"פ 15352-06-14 מדינת ישראל נ' פלוני

לפני בקשה לביטול כתב האישום בשל היעדר שימוע, בהתאם לסעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי, תשמ"ב -1982 (להלן :"חוק סדר הדין הפלילי") .

העובדות וטענות הצדדים

1. נגד המבקש הוגש כתב אישום המייחס לו עבירה של פציעה. המבקש טוען כי טרם הגשת האישום לא נשלח לכתובתו הנכונה מכתב יידוע, כמתחייב מהוראות סעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי. המבקש טוען כי רק לאחר הגשת האישום נשלח שנית מכתב יידוע והפעם לכתובתו הרשומה במשרד הפנים ובמחשבי המשטרה. בשלב זה ביקש הסנגור שייערך למבקש שימוע, כאשר לא תלוי ועומד נגדו כתב אישום ומשסורב הוגשה בקשה זו. המבקש מוסיף וטוען כי הוא אדם בעל צרכים מיוחדים, הסובל מאוטיזם וכך אף המתלונן. לאור כך סבור הסנגור כי במקרה זה הייתה חשיבות ממשית ביידוע המבקש על אודות זכותו לפנות בבקשה להימנע מהגשת אישום נגדו, כמו גם שהייתה חשיבות ממשית שטרם החלטה על הגשת האישום יובאו עובדות אלה בפני התובע על מנת שיביאן במניין שיקוליו. לאור כך סבור המבקש שיש לבטל את כתב האישום על מנת שהשימוע יתקיים מבלי שתלוי ועומד נגדו כתב אישום.

    

2. המאשימה טוענת כי שלחה את מכתב היידוע ביום 4.5.14 לרחוב שפרינצק 99  וביום 8.6.14 הגישה את כתב האישום משלא התקבלה כל פניה מהמבקש. המאשימה מוסיפה וטוענת כי לאחר שקיבלה ביום 27.7.14 הודעה על כך שהמבקש עזב את המען אליו

   נשלח המכתב, שלחה שנית מכתב יידוע וזאת כאמור לאחר הגשת האישום. יצוין כי הכתובת אליה נשלחה ההודעה בפעם השנייה היא הכתובת אליו נשלח אף כתב האישום (הנרקיסים 85 עתלית). המאשימה סבורה שלא נפל פגם בהתנהלותה וטוענת שאף אם נפלה טעות כלשהי, אין הדבר מביא לביטולו של כתב האישום במקרה זה לאור חומרת האישום. המאשימה סבורה כי לאור תורת הבטלות היחסית, ניתן לרפא את הפגם בדרך שאינה מחייבת את ביטול האישום, אלא תרופתו של המבקש תמצא בקיומו של שימוע אגב הותרת כתב האישום על כנו. ביחס למגבלותיו של המבקש טוענת המאשימה שאין הדבר מחייבה לפעולה שונה מאשר ביחס לאדם שאינו סובל ממגבלות אלו והכל בהקשר של עריכת שימוע טרם הגשת כתב אישום.

    

   דיון והכרעה

    

3. לצורך הכרעה בבקשה יש להשיב על שתי שאלות. האחת, האם הפרה המאשימה את חובתה לשלוח למבקש מכתב המיידע אותו על זכותו לפנות בבקשה להימנע מהגשת כתב אישום נגדו. במידה ויקבע שאכן הפרה המאשימה את חובתה כאמור, יש להשיב האם נפגעה זכותו של המבקש באופן המצדיק את ביטולו של כתב האישום, או שמא ניתן להביא פגם זה לכדי תיקון בדרך מידתית יותר.

    

4. סעיף 60א' לחוק סדר הדין הפלילי קובע כך:

    

   60א.(א)רשות התביעה שאליה הועבר חומר חקירה הנוגע לעבירת פשע תשלח לחשוד הודעה על כך לפי הכתובת הידועה לה, אלא אם כן החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, כי קיימת מניעה לכך.

   (ב)בהודעה תצוין כתובתה של רשות התביעה שאליה ניתן לפנות בכתב לבירורים ולהצגת טיעונים.

   (ג)נשלחה הודעה לפי סעיף זה בדואר רשום, רואים אותה כאילו הומצאה כדין גם בלא חתימה על אישור מסירה.

   (ד)חשוד רשאי, בתוך 30 ימים מיום קבלת ההודעה, לפנות בכתב לרשות התביעה כאמור בסעיף קטן (ב), בבקשה מנומקת, להימנע מהגשת כתב אישום, או מהגשת כתב אישום בעבירה פלונית; פרקליט המדינה, פרקליט המחוז, ראש יחידת התביעות או מי שהם הסמיכו לכך, לפי הענין, רשאים להאריך את המועד האמור.

   (ה)החליט פרקליט מחוז או ראש יחידת התביעות, לפי הענין, מטעמים שיירשמו, כי הנסיבות מצדיקות זאת, רשאי הוא להגיש כתב אישום, בטרם חלפו 30 הימים ואף בטרם פנה החשוד כאמור בסעיף קטן (ד).

   (ו)אין בהוראות סעיף זה כדי לשנות מהוראות סעיף 74.

   (ז)הוראות סעיף קטן (א) לא יחולו על מי שבעת העברת חומר החקירה היה נתון במעצר, והוגש נגדו כתב אישום בתקופת מעצרו.

   (ח)הוראות החוק לתיקון סדרי המנהל (החלטות והנמקות), תשי"ט-1958, לא יחולו לענין סעיף זה, ואולם תינתן לחשוד הודעה בכתב על החלטת רשות התביעה בהקדם האפשרי ורשאית רשות התביעה להזמין את החשוד להציג בפניה את טיעוניו בעל פה.

   (ט)שר המשפטים, באישור ועדת החוקה חוק ומשפט של הכנסת, רשאי לקבוע סוגי פשעים שלגביהם לא יחולו הוראות סעיף קטן (א).

    

5. המאשימה לא טרחה להסביר מדוע שלחה את מכתב היידוע הראשון לכתובת אליה נשלח. הדבר תמוה שכן כתב האישום נשלח לאחר תקופה קצרה לכתובת שונה ואכן הגיע לייעודו. רק לאחר שהבינה שמכתב היידוע נשלח לכתובת לא נכונה, שלחה המאשימה מכתב נוסף לכתובת שונה (ונכונה), אך היה זה לאחר הגשת כתב האישום. אמנם החוק אינו מחייב את המאשימה לשלוח את המכתב לכתובת בה מתגורר החשוד בפועל, אלא לכתובת "הידועה לה". בכך הקל המחוקק עם המאשימה, אולם עדיין את המונח "כתובת ידועה" יש לפרש באופן שיגשים את תכלית הסעיף. תכליתה של חובת היידוע היא להביא לידיעת החשוד את זכותו לפנות בבקשה להימנע מהגשת אישום נגדו. לאור כך על המאשימה לפעול באופן שיבטיח שהמכתב יישלח לכתובת בה קיים סיכוי סביר שהחשוד יקבלו. רק כך תוגשם תכלית הסעיף. נראה שניתן לחשוב על שתי כתובות אפשריות "הידועות" למאשימה. האחת היא הכתובת הרשמית, המופיעה במשרד הפנים והשנייה היא הכתובת שמסר החשוד בחקירתו. אפשר שקיימת אפשרות שלישית והיא הכתובת המופיעה במחשבי המשטרה, ככל שהיא שונה משתי האפשרויות הקודמות. לדעתי, בחירת הכתובת "הידועה" מבין אפשרויות אלו משתנה ממקרה למקרה. כך אם החשוד נחקר בסמוך למשלוח המכתב, אפשר שמשלוח המכתב לכתובת שמסר בחקירה יקיים את תכלית הסעיף. ואולם, אם החשוד נחקר שנים רבות לפני משלוח המכתב, נראה שעל המאשימה לפעול לבדיקה אם קיימת כתובת שונה במשרד הפנים (ראה בהשוואה, ת"פ 20965-12-12 מדינת ישראל נ' דרפקין (10.6.13), השופט ד"ר י.ליבדרו).

    

6. בענייננו המאשימה שלחה את כתב האישום לכתובת שונה מזו שאליה נשלח מכתב היידוע. ההפרש בין שני משלוחים אלו קצר – כחודש ימים. עובדה זו מעמידה בספק את האפשרות שמכתב היידוע נשלח לכתובת "הידועה" למאשימה. בכל מקרה עובדה זו חייבה את המאשימה בהסבר, אך כאמור המאשימה לא טרחה לפרט ולהסביר מדוע נשלח המכתב לכתובת אחת וכתב האישום כחודש לאחר מכן לכתובת אחרת, כאשר בין שני המשלוחים לא התקבל אצל המאשימה כל מידע שהיה בו להביא לשינוי הכתובת.

    

7. מכאן שהמאשימה הפרה את חובתה ליידע את הנאשם בדבר זכותו לפנות בבקשה להימנע מהגשת אישום נגדו. הצדדים חלוקים באשר לתוצאת הפרה זו. לשאלה זו אגש להלן.

    

8. על תכליתו של שימוע טרם הגשת כתב אישום עמד בית המשפט העליון במסגרת ע"פ 1053/13 חסן היכל נ' מדינת ישראל (23.6.13) (להלן : "עניין הייכל"):

    

   "השימוע נועד לאפשר לחשוד בעבירה מסוג פשע לשטוח את טענותיו לפני הרשות המוסמכת קודם שתחליט אם יש מקום להעמידו לדין. זכות השימוע מגנה על זכויות חשודים, ועשויה לייעל את מלאכת התביעה. ככל שיהא ביד החשוד לשכנע את התביעה שאין להעמידו לדין, תיחסך ממנו הפגיעה האינהרנטית הנלווית לאישום פלילי בעבירה חמורה. כך גם ייחסכו משאבי תביעה ושיפוט הכרוכים בניהולו של הליך פלילי. השימוע עשוי לחדד את המחלוקות בין הנאשם לתביעה ולייעל את ניהול ההליך; הוא אף עשוי לעודד הידברות בין התביעה להגנה בניסיון לגבש עסקת טיעון. מנגד, השימוע עלול לסרבל את עבודת התביעה ולדחות את פתיחתו של ההליך הפלילי. כדי שיגשים את תכליותיו באופן מיטבי, יש לקיים את השימוע מראש. זהו הכלל, וככל שאין טעמים לסתור, מן הראוי להקפיד עליו".

    

9. בצד היתרונות הפרגמטיים כאמור שבעריכת השימוע, הצורך בקיומו של שימוע טרם הגשת אישום בא למנוע את הפגיעה בנאשם הנובעת מעצם הגשת האישום שכן "החלטה בדבר הגשת כתב אישום היא שלב מוקדם לדיון העיקרי המתקיים בערכאה השיפוטית, שבה יוכל הנאשם להשמיע את טענותיו" (עניין הייכל הנ"ל). מכאן שאף אם יוגש כתב אישום בלתי מוצדק, עדיין יוכל הנאשם להתמודד עמו ולהביא לביטולו או לזיכוי בשל אופיו של הליך המשפטי, אשר ההצדקה להגשת האישום מתבררת במסגרתו של ההליך ועצם הגשת כתב אישום אינו בבחינת סוף פסוק. ואולם, כאמור, עצם הגשתו של כתב אישום מהווה פגיעה קשה לאדם ומכאן החשיבות להעניק את הזכות לשכנע את המאשימה להימנע כלל מהגשת אישום. ראה:

    

   "העמדתו של אדם לדין פלילי כורכת עימה פגיעה בזכויותיו החוקתיות. הפיכתו של אדם לנאשם בפלילים משנה את חייו. יש לה השלכות כבדות משקל והשלכות רבות על כל תחומי חייו. "'המעמד' של נאשם קשה הוא לאדם. עם הגשת כתב-האישום משתנה עולמו. שיווי המשקל הנפשי והחברתי ממנו נהנה מתערער. הוא נתון לסיכונים חדשים. הוא נפגע חברתית. הוא נפגע כלכלית. ימיו ולילותיו אינם כתמול שלשום"

   בג"צ 7357/95 ברקי פטה המפריס (ישראל) נ' מדינת ישראל, פ"ד נ(2) 769, 785 (1996)).

    

10. מכך מתחייבת המסקנה כי החלטה להעמיד לדין אדם חייבת להתקבל תוך קיומו של הליך מנהלי נכון ושוויוני, במסגרתו הוענקו לחשוד מלוא זכויותיו. הגשתו של כתב אישום טרם קיומו של שימוע - מקום בו החשוד לא ויתר על זכות זו - אינה מקיימת את חובתה של התביעה. היא פוגעת בזכויות החשוד ופוגעת אגב כך באמון הציבור במערכת המשפט.

     

11. מהי תוצאת הפרה זו. כידוע, החלטה להעמיד אדם לדין הנה החלטה מנהלית. במשפט המנהלי מקובלת הגישה לפיה לא כל הפרה של חובה מביאה לבטלות ההחלטה אלא "יש להבחין בין פגם בהליך לבין תוצאת הפגם. פגם משפטי מאותו סוג עשוי להוביל במקרים שונים לתוצאות שונות, לפי הנסיבות של כל מקרה ומקרה. מטבע הדברים, החלת דוקטרינת הבטלות היחסית בנוגע לפגם משפטי בפעולת הרשות נעשית תמיד על רקע נסיבותיו הפרטניות של המקרה" (עניין הייכל). כלל זה אומץ גם בהליכים פליליים (ע"פ 2413/99 גיספן נ' התצ"ר, פ"ד נה(4) 673) ובעניינו "מקל וחומר ניתן לכאורה להחיל את עקרון הבטלות היחסית על החלטה בתחום הפלילי שלפי מהותה היא בגדר החלטה מינהלית..." (ע"פ 4855/02 מדינת ישראל נ' בורוביץ, פ"ד נט(6) 776, 834).

     

12. האם לאור כך יש מקום להגיע, בענייננו, לתוצאה שונה מביטולו של כתב האישום. לדידי, קיומו של שימוע בדיעבד, תוך הותרת כתב האישום תלוי ועומד, אינו מעניק לנאשם הזדמנות הוגנת לשכנע את המאשימה להימנע מהגשת כתב אישום נגדו. החוק העניק לחשוד הזדמנות לשכנע כאמור, טרם הגשת האישום ולא לאחריו. לא מצאתי כל סיבה למנוע מהנאשם זכות זו ולהעמידו בעמדה נחותה, מקום בו האשם לאי קיומו של שימוע אינו רובץ לפתחו, אלא כל כולו בטעותה של המאשימה. ראה:

     

    "זכות השימוע נתונה לחשוד בשלב שבו טרם הוגש נגדו כתב אישום, ולא לאחר הגשתו. אין דומה שימוע ביחס לכתב אישום שטרם הוגש, לשימוע הנערך לאחר הגשתו. אין דומה שימוע לפני מעשה, לשימוע בדיעבד, בעוד כתב אישום תלוי ועומד. " בש"פ 984/10 פלוני נ' מ"י (25.2.10) (להלן- עניין פלוני)

     

    וכן ראה:

     

    "ניתן לומר, שאין לכם החלטה בדבר הגשת כתב אישום כל עוד לא נערך שימוע – שאם לא תאמרו כן, יש בכך משום הקדמת אחרית לראשית"

     

    בג"צ 1400/06 התנועה למען איכות השלטון נ' מ"מ ראש הממשלה (6.3.06)

     

13. נתתי דעתי לתוצאה אליה הגיע בית המשפט העליון בעניין הייכל הנ"ל, אולם סברתי כי במקרה זה נכון להגיע לתוצאה שונה, לאור נסיבות המקרה השונות מעניין הייכל הנ"ל. בית המשפט המחוזי בעניין הייכל הורה למאשימה לבצע שימוע בדיעבד ללא ביטול כתב האישום וטענת המערער בערעור הייתה שלו היה נערך שימוע מראש, היה בידו למנוע את הגשת כתב האישום. לא ניתן להתעלם מהעובדה שבעניין הייכל הטענה נטענה במסגרת ערעור, לאחר הרשעה, כאשר בית המשפט המחוזי שמע ראיות וקבע קביעות עובדתית לחובת המערער. כמו כן עולה מפסק הדין שלא הייתה קיימת מחלוקת שהמערער אכן תקף את המתלונן. לאור כך קבע בית המשפט העליון כי "גם אם היינו "חוזרים במנהרת הזמן" לנקודה שבה טרם החל ההליך הפלילי שהתנהל, אין יסוד לקבוע כי אילו היה נערך שימוע מראש התוצאה הייתה אי-הגשת כתב אישום". בענייננו אינני יכול לקבוע שלא הייתה תוחלת לשימוע. מצויים אנו בשלב מקדמי. טרם נשמעו ראיות ואף טרם ניתנה תשובה לאישום. הסנגור טען כי מדובר בנאשם בעל קשיים קוגניטיביים ממשיים. אפשר אפוא שאף בהינתן תשתית ראייתית טובה, היה בידי הסנגור לנצל היטב את זכות השימוע לטובת הנאשם. בכל מקרה, כאמור, אין בידי לקבוע את היפוכו של דבר ובכך שונה עניינו ממקרה הייכל הנ"ל.

     

14. לאור כך אני סבור שהסעד הנכון הוא ביטולו של כתב האישום וקיומו של שימוע מבלי שתלוי ועומד נגד הנאשם כתב אישום. קיומו של שימוע לאחר הגשת כתב אישום ובעודו תלוי ועומד, עלול לטעת בלב הנאשם (והציבור) את התחושה שהתוצאה ידועה מראש. ראה דבריה של כב' השופטת פרוק'ציה בעניין פלוני הנ"ל, כאשר הורתה לערוך שימוע בדיעבד, בשל העובדה שלא עמדה לנאשם שם זכות לשימוע טרם הגשת האישום:

     

    "מאחר שבמקרה זה השימוע ייערך בעוד כתב האישום עומד בעינו, נדרשת פתיחות מיוחדת מצד גורמי התביעה להאזין לטיעוני העורר, ולהעריך את מלוא משקלם, על מנת שהליך השימוע במקרה זה לא ישמש מס שפתיים בלבד מאחר שכתב אישום ממילא תלוי ועומד כנגד העורר. " (ההדגשה שלי – י.ט)

     

15. אף כי עומדת לזכות המאשימה חזקת תקינות המנהל, לפיה תקיים לנאשם שימוע בדיעבד בלב פתוח ונפש חפצה אף אם כתב האישום לא יבוטל, לא ראיתי איזה נזק ייגרם מביטולו של כתב האישום ועריכת שימוע בנתונים דומים לאלו בהם היה אמור הוא להתקיים לו קיימה המאשימה את חובותיה. מובן כי לו תסבור המאשימה שיש מקום להגשת כתב האישום שנית לאחר השימוע, האפשרות פתוחה בפניה.

     

16. אני מורה אפוא על ביטולו של כתב האישום. השימוע ייערך בתוך 30 יום מהיום בכתב, אלא אם תמצא המאשימה לנכון לקיימו בעל פה. ככל שיוחלט על הגשת כתב אישום לאחר קיומו של השימוע, כתובתו של הסנגור תהא כתובת המצאה כדין וניתן יהיה להמציא למשרדו את כתב האישום.

     

    הדיון הקבוע מבוטל.

     

    להמציא לצדדים את ההחלטה בפקס.

     

    ניתנה היום, ב' טבת תשע"ה, 24 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.