תביעה לביטול התחייבות של אב לבנו למתנת מקרקעין

עניינו של פסק הדין הוא הכרעה בתביעה של אב כנגד בנו, הנתבע, למתן פסק דין הצהרתי לביטול "התחייבותו ליתן במתנה לנתבע את מלוא זכויותיו בנכס מקרקעין ברחוב ...".

הרקע ותמצית טענות הצדדים

1.         התובע טען בתביעתו כי בדיון שהתקיים ביום 28.12.08 בפני מותב אחר, בתיק עזבון הוריו המנוחים, אושרה רכישת דירת העזבון על ידו, והוא זה שזכאי להירשם כבעלים היחיד במלוא הזכויות בנכס המקרקעין ב...., הידוע כגוש .. חלק ... מחלקה .. וחלק ... מחלקה ..(להלן: "הנכס").

2.         התובע קיבל לידיו את החזקה בנכס, וביקש להשכיר את הנכס לצדדים שלישיים. התובע, שרצה לפרוש לגמלאות, התיר לנתבע לנהל עבורו את השכרת שתי הדירות המצויות בנכס. התובע הדגיש בתביעתו כי לא היה בכך כדי להעניק לנתבע כל זכות קניינית בנכס, והנתבע שימש שלוח של התובע בלבד.

3.         התובע הוסיף בתביעתו, כי לימים גמלה בליבו ההחלטה להעביר את הנכס ללא תמורה לבעלותו של הנתבע. בין הצדדים שררו אז יחסים תקינים.

4.         עוד הוסיף התובע בתביעתו, כי לתדהמתו הרבה, חלה לפתע תפנית משמעותית ביחסו של הנתבע אל התובע "עת החל הנתבע להתנהג התנהגות מחפירה של ממש כלפי אביו". לטענת התובע, בהתחשב בעובדה שהנתבע הוא בנו, הוא בחר שלא להגיש נגדו תלונה במשטרה.

5.         התובע טען, כי הוא רשאי לחזור בו מהתחייבות לתת מתנה, כמצוות סעיף 5 לחוק המתנה, וזאת גם עקב העובדה שהמתנה לא הסתיימה ברישום, והנתבע לא שינה מצבו לרעה בהסתמך על ההתחייבות.

6.         התובע הוסיף וטען, כי "... מעולם לא ויתר על זכותו לביטול התחייבותו ליתן הנכס במתנה, לא בכתב ולא בע"פ". התובע הוסיף עוד, כי התחייבותו של התובע "... על תנאי היא", ואת זאת, לטענתו, ניתן ללמוד מנסיבותיו של המקרה "... וגם אם לא במפורש אז מכללא".

7.         התובע טען כי פעל למתן צו מניעה, בזריזות האפשרית וללא כל שיהוי, וזאת בהזדמנות הראשונה, "עת גמר אומר להבין כי נוכח התנהגותו של הנתבע כלפיו, חוזר הוא מרצונו להעניק לו המתנה כאמור". חזרתו מן המתנה נעשתה זמן קצר לאחר החתימה על תצהירי ההעברה ללא תמורה.

8.         התובע, תיאר בתביעתו את ההתנהגות המחפירה של הנתבע כלפיו: הנתבע נהג להלך אימים על התובע, לא החמיץ הזדמנות לדבר בו סרה, להמרות את פיו בכל הזדמנות ולהגיב בביטול והתרסה לכל פניה או בקשה של התובע כלפיו.

9.         מטעם זה, ביקש התובע מתן ההצהרה בדבר ביטול התחייבותו האמורה.

10.        מנגד, כפר הנתבע בהגנתו בטענות התובע בתביעתו.

11.        הנתבע טען בהגנתו, כי הוא זה אשר שילם בפועל עבור הזכויות בדירה, עו"ד א.ל. שהיה מנהל העזבון אף חתום על ההמחאה של הנתבע בסך 568,000 ₪ מ-10.2.2009.

12.        הנתבע צירף ראיה נוספת להוכחה כי ההמחאה כובדה, והיא טופס עו"ש בחשבונו של הנתבע, שאף אסמכתא זו צורפה, כקודמתה.

13.        הנתבע טען שהשקיע את כל כספו וחסכונותיו לרכישת הנכס הנ"ל, כולל שיפוצו במשך השנים, ומאז 2008, מתגורר הנתבע בנכס עם אשתו וילדיו.

14.        הנתבע טען, כי התובע הוא פנסיונר של ..., והוא בעל עסק ברחוב .. הוא משכיר דירת גג ברחוב  ואת הנכס הזה וגם את הנכס ב..רכש בסך 500,000 ₪ באפריל 2011.

15.        הנתבע הוסיף עוד, שגם לרכישת הנכס ב.. העביר לתובע סכום של 93,720 ₪ בשנת 2007 וזאת כדי שהנתבע יגור לידו.

16.        הנתבע הוסיף, כי בשנת 2008 גמלה בלבו של התובע ההחלטה כי הנכס שלו. לטענת הנתבע, מנהל העזבון המליץ לצדדים לחכות 4 שנים עד להעברת הנכס, כדי שלא ישאלו שאלות גורמים שונים של הרשויות, וכן היו בעיות פרוצדורליות בהן מטפל מנהל העזבון.

17.        הנתבע, לטענתו, סירב כל השנים לקחת חלק במריבות אלימות של התובע כלפי מר א.ש, ומאז החל התובע לטעון כלפיו טענות שקריות של התנהגות מחפירה לכאורה.

18.        הנתבע הוסיף וטען, כי התובע הוא איש אלים כלפי עוברים ושבים ברחוב, כלפי דייריו ואף כלפי ילדיו ושכניו. הוא איש ריב ומדון, והוא פועל, כטענת הנתבע, ב"נוכלות ורמאות". הוא גרם לכך שהנתבע לא רק שלא הרוויח כסף, אלא גם נתבע יחד עם התובע בתביעה קניינית בסך 300,000 ₪.

19.        לטענתו של הנתבע, אין שום התנהגות מחפירה מצידו. התובע אושפז לפני שנה בבית חולים, אך אף אחד לא בא לבקרו מלבד הנתבע. חוסר תום ליבו של התובע גובל בציניות.

20.        לטענת הנתבע, התובע ויתר על זכותו לביטול בכתב כבר בשנת 2009 , וכל העיכובים ברישום הוא עקב טעמים טכניים. לטענתו הוא הסתמך על ההסכם שבינו לבין הנתבע ושינה מצבו לרעה, אחרת לא היה משקיע את כספו בנכס.

מבוא דיוני

21.        בשלביו המוקדמים של תיק זה, הוא התנהל בפני מותב אחר, אשר נתן ביום 22.7.2013 גם צו מניעה זמני האוסר על עשיית דיספוזיציה בנכס, העברת הזכויות מן התובע לנתבע.

22.        בדיון שהתקיים בפניי בצו הזמני במעמד הצדדים ביום 22.8.2013, הוארך הצו בהסכמה, ומבלי שאיש מהצדדים הודה בטענות רעהו, עד להכרעה בתובענה.

23.        עוד יצויין, כי התובע הגיש בקשה נוספת לסעד זמני (בקשה מס' 7), ובה ביקש שימונה נאמן לגבות את כספי השכירות בנכס. ואולם, בהחלטתי מיום 15.10.2013, דחיתי את הבקשה.

24.        ביום 22.12.2013, נקבע התיק להוכחות ליום 19.11.2014, ועתה משנשמעו ההוכחות ובאי כוח הצדדים סיכמו טענותיהם, ניתן פסק דיני.

דיון

הטענה בדבר הביטול עקב "התנהגות מחפירה"

25.        השאלה הראשונה שעליי להכריע בה היא, מהו טיב ההסכם שנקשר בין הצדדים, האם עסקינן בהסכם מתנה או שמא רק בהתחייבות לתת מתנה.

26.        בסיכומיהם התייחסו שני הצדדים אל ההסכם ביניהם כהסכם מתנה - ולא כהתחייבות למתן מתנה - ומכאן נראה לי נכון כי אכן עסקינן בהסכם מתנה לכל דבר.

27.        אציין, כי חרף האמור לעיל, מוצאת אני קושי בסיווג ההסכם שבין הצדדים כמתנה מטעם אחר, שהרי סעיף 1(א) לחוק המתנה תשכ"ח-1968, קובע כי "מתנה היא הקניית נכס שלא בתמורה", ואילו הנתבע טען בהגנתו, כי הכספים ששילם לתובע היו כדי לעזור לאביו התובע לרכוש את הזכויות בנכס במסגרת ניהול העזבון מן היורשים האחרים, ולא כ"רכישה" שלו עצמו. היינו, לפחות בשלב זה, המתנה היא בלי תמורה, ולפיכך ניתן לסווג ההסכם שבין הצדדים כמתנה.

28.        תמיכה למסקנתי שלעיל אני מוצאת בכך שגם התובע לא טוען שהנתבע רכש ממנו את הזכויות בנכס. לדבריו, הוא קיבל מן הנתבע הלוואה לצורך רכישת הנכס מן היורשים, האחרים. מסקנתי זו נשענת על הראיות הבאות:

28.1      התובע טען כי הנתבע פלש לנכס. אם אכן כטענת בא כוחו בסיכומים, הנתבע רכש מן התובע את הנכס, מדוע היה צריך לפלוש אליו (ראה חקירתו של התובע בעמוד 4 לפרוטוקול).

28.2      התובע השיב בחקירתו הנגדית שהנתבע הלווה לו לצורך הרכישה 568,000 ₪ (ראה: עמוד 3 שורה 28 ועמוד 5 שורות 2-1). שם הוא מסביר שנתן לנתבע לגבות את שכר הדירה בנכס כיוון ש"לקחתי ממנו הלוואה ושילמתי לו עבור זה ..." (עמוד 5 שורות 2-1). יצויין שמן המספר הנקוב בסעיף זה נשמטה הספרה 0.

28.3      התובע חזר על דבריו בהמשך חקירתו הנגדית בעמוד 5 שורה 25:  "אני הסכמתי שהוא ישכיר את הנכס ויקח את הכסף בגלל ההלוואה של 568,000 ₪".

28.4      וכך בעמוד 6, הוסיף התובע בהתייחס אל הנתבע: "... הוא גבה את כל ההלוואה. עשיתי את החשבון. 568,000 ₪ + 300,000 ₪. בכל חודש הוא מקבל 12,000 ₪".

29.        אמור מעתה: התובע עצמו שולל את הטענה שהנתבע "רכש" ממנו את הנכס, והעברות הכספים שבין הנתבע לתובע היו רק, לגישתו, הלוואה מהנתבע לתובע, כדי שהתובע יוכל לרכוש מהיורשים האחרים את זכויותיהם, ואם כך, אנו חוזרים ל"משבצת" המתנה – היינו, הענקה בלא תמורה (להבדיל מעסקת מכר). ראה בעניין זה גם תצהירי המתנה נ/8 ונ/9 וכן תצהיר להעברת זכויות בעיריית תל-אביב, נ/10, וכמובן עצם העברת החזקה – אף היא מעידה על השלמת המתנה.

30.        במאמר מוסגר אציין, כי אתייחס בנפרד ובהמשך פסק דיני לטענות התובע בדבר בטלות ההסכם עקב היותו, לכאורה, הסכם פסול או הסכם למראית עין, שכן לטענת התובע באופן אמיתי נעשה הסכם המתנה כדי למנוע חבות – במס, בעוד העיסקה האמיתית שבין הצדדים היתה עיסקת רכישה. ואולם, כאמור לעיל, בהקשר שלפניי ונוכח התייחסות הצדדים בסיכומיהם ובתשתית הראייתית שהונחה בפניי, תסווג העיסקה שבין הצדדים כמתנה.

31.        בין הצדדים נפלה גם מחלוקת באשר לטיב הזכויות שבידי התובע, בעוד התובע סבור כי בידיו זכויות קנייניות, סבור הנתבע כי בידי התובע יש רק זכויות אובליגטוריות. האבחנה בין שתי הזכויות ברורה מאליה, כאשר מדובר במתנה שהינה הענקת זכות קניינית. השלמתה נעשית עם רישום הזכויות; ואילו במתנה שהינה הענקת זכויות אובליגטוריות, השלמתה של המתנה היא "לאלתר" – היינו עם מסירת המסמכים למקבל המתנה, הכל כפי שעולה מסעיף 6 לחוק המתנה תשכ"ח-1968.

32.        יישוב המחלוקת האמורה שבין הצדדים יכול להכריע את הסכסוך: שאם תאמר הזכות היא אובליגטורית (חוזית), המתנה הושלמה ונותן המתנה אינו יכול לחזור בו, ואם הזכויות הן קנייניות, והמתנה לא הושלמה ברישום, לכאורה, יכול נותן המתנה לחזור בו בכפוף כמובן לכללי הדין.

            בעניין האבחנה בין זכויות קנייניות לזכויות אובליגטוריות בהקשר של מתנה במקרקעין, ראה גם ע"א 6439/99 טפחות בנק משכנתאות לישראל בע"מ נ' פרח, פ"ד נח(2) 106.

33.        בדיקת התשתית הראייתית שהונחה בפניי מצביעה על כך, כי הזכויות שיש בידי התובע יסווגו כזכויות אובליגטוריות בלבד, ולא כזכויות קנייניות.

34.        למסקנה האמורה לעיל, ניתן להגיע מעיון בנסחי הרישום של חלקות .. ו-..בגוש .., אותו צירף התובע לתצהיר עדות הראשית.

            על שם התובע עצמו אין רשומות כל זכויות, והזכויות בנכס רשומות על שם אביו המנוח. כך בחלקה .. בגוש .., נרשמו .. בחלקים על פי שטר ..;  וכך בחלקה .. בגוש .. על שם אביו המנוח של התובע רשומים ... חלקים על פי שטר ...

            אציין כי גם התובע עצמו מעיד על כך בתצהיר עדותו הראשית (ראה: סעיף 4 הימנו).

35.        העולה מן המקובץ – משנחתמו תצהירי המתנה על ידי התובע ונמסרו לנתבע, נשלמה המתנה, והתובע לא יכול היה לחזור בו ממנה, שהרי כך קובע סעיף 6 לחוק המתנה, תשכ"ח-1968:

"בעלות בדבר המתנה עוברת למקבל במסירת הדבר לידו, או במסירת מסמך לידו המזכה אותו לקבלו, ואם היה הדבר ברשות המקבל בהודעת הנותן למקבל המתנה."

36.        אוסיף בשולי דברים אלה, כי אין בידי לקבל את הנטען בסיכומי התובע, לפיהם יש בידי התובע זכויות קנייניות ולא חוזיות. התובע הפנה משום מה לפסק הדין בעניין ע"א 2643/97 גנז נ' בריטיש קולניאל בע"מ, פ"ד נז(2) 385. פסק דין זה עוסק בעסקאות נוגדות והתחרות ביניהן, ואין להקיש ממנו לעניין סיווג הזכויות שבידי התובע בענייננו.

            הוא הדין ביחס לה"פ (חיפה) 119/08 שוויצר נ' רפאל (6.7.08) (פורסם במאגר "נבו"). גם כאן עסק פסק דינו של כבוד השופט עמית, בשאלה למי נתונה סמכות השיפוט לדון בתוקפו של משכון רשום על זכויות חוזיות לגבי דירה לא רשומה, לבית המשפט המחוזי או לבית משפט השלום. להיפך, דווקא בפסק דין אחרון זה, קבעה כבוד השופט עמית דברים הפוכים מאשר אלה שטען התובע בסיכומיו. להלן, אצטט מתוך פסק הדין בעמוד 7:

"... דוגמה נוספת לנפקות ההבחנה בין זכות במקרקעין לזכות אובליגטורית ביחס למקרקעין, היא בהקשר של דיני המתנה, וההבחנה בין מתנה שהושלמה לבין התחקות ליתן מתנה שהמתחייב רשאי לחזור ממנה. כל עסקה במקרקעין רשומים, הופכת מיניה וביה להתחייבות ליתן מתנה מכח סעיף 7(א) לחוק המקרקעין, אפילו התכוון הנותן להעניק את המתנה לאלתר. ראה לדוגמה ע"א 588/81 צ'צ'יק נ' הורוביץ, פ"ד מ(1) 322 (1986).

מנגד, כאשר בזכות לא רשומה עסקינן, המתנה יכולה להשתכלל לאלתר, כהמחאת זכות, ראה לדוגמה, ע"א 1284/92 רתם נ' רתם, פ"ד מט(5) 257 (1996) (אם כי באותו מקרה נקבע כי המדובר במתנה על תנאי) ע"א 641/83 פרידמן נ' פרידמן, פ"דמ(2) 253, 256 (1986) ...".

37.        המסקנה העולה מן המקובץ איפוא, כי לתובע אין זכויות קנייניות אלא יש לו זכויות אובליגטוריות בנכס, אותן נתן במתנה לבנו הנתבע. יודגש, כי בשום מקום לא הוכח כי היתה בין הצדדים מתנה על תנאי, ולפיכך אין בידי לקבל טענה זו אשר ממילא התובע גם זנח אותה בסיכומיו.

38.        כזכור, הזכרתי לעיל כי בכתב התביעה (בשונה מן הנטען בסיכומי התביעה), ההתייחסות אל ההסכם שבין הצדדים היתה כאל התחייבות לתת מתנה. אמנם קבעתי לעל, כי העיסקה היא עסקת מתנה לכל דבר, אך ערה אני לכך שיש פסיקה הגורסת כי משהזכויות אינן רשומות עסקינן בהתחייבות לתת מתנה.

            להלן, אצטט דברים היפים לענייננו, מספרו של ד"ר בניאן "דיני מקרקעין עקרונות והלכות", הוצאת המכון למחקרי משפט וכלכלה, מהדורה שניה, עמודים 152-151 (המתייחס לשילוב הוראות סעיף 6 לחוק המקרקעין תשכ"ט-1961 עם חוק המתנה תשכ"ח-1969):

"... לדידו של חוק המתנה, המתנה היתה יכולה להיות גמורה מרגע כריתת הסכם המתנה, כי בו בזמן ניתן למסור את מסמך המתנה או הנכס נשוא המתנה. אך בסיפא של הסעיף חוק המתנה, קובע כי אם יש הסדר אחר בחוק אחר בדבר 'השלמת הקניין' יגבר הסדר זה על רישא של סעיף 6 לחוק המתנה, ויש לפעול על פיו.

עניין זה בא למנוע מצב של מתנה בנכסים שמתנהל לגביהם רישום מסודר מטעם המדינה בלי שהמדינה ו/או הציבור יוכלו לדעת על כך, כיון שבסופו של דבר 'מתנה' הינה סוג של העברת זכויות אם כי ללא תמורה.

אשר על כן, חשוב לדעת אם ישנו בחוק אחר, הרלוונטי לכס נשוא המתנה, דין מיוחד לעניין דרכי רכישת והשלמת הקניין, ואכן יש להחיל אותו דין על המתנה נשוא הנכס.

לית מאן דפליג בענייני מקרקעין, הקניין מועבר בהשלמת רישום זכות במקרקעין במרשם המקרקעין ועל כן קבעה הפסיקה בעניין סעתי (ע"א 404/84 יחזקאל סעתי נ' פרחה סעתי, פ"ד מא(2) 477 בעמוד 490), כי במקרקעין נטילה או מסירה לצורך סעיף 6 לחוק המקרקעין פירושן רישום זכויות מקבל המתנה במרשם המקרקעין כמובא בדברי כב' השופטת נתניהו:

'תוצאות הדין האחר, חוק המקרקעין, הוא שעל אף האמור בסעיף 6 של חוק המתנה, הבעלות בדבר מתנה שהיא נכס מקרקעין אינה עוברת למקבל המתנה אלא על ידי רישום. לא נרשמה המתנה, הריהי התחייבות לתת מתנה, על התחייבות כזו חלות הוראות סעיף 5 של חוק המתנה'.

אך בפסק דין מזרחי (ע"א 493/91 ש' מזרחי ואח' נ' י' מזרחי ואח', פ"ד נ(1) 199 בעמוד 206 מול ה'). נקבע כי מתן יפוי כוח בלתי חוזר, יכול להיחשב לא רק כסממן לויתור על זכות חזרה אלא כמסירה לעניין סעיף 6 ..."

39.        הנה כי כן, גם ההצהרה על ויתור על זכות החזרה, יכולה להיחשב כ"מסירה" לעניין סעיף 6 לחוק המתנה, וגם מכאן ניתן להבין שהמתנה הושלמה.

40.        ועוד נקבע בפסיקה, כי בזכויות רשומות במקרקעין, מתן יפוי כוח, כך אם נותן המתנה ויתר על זכותו לחזור בו – המתנה נחשבת מתנה מוגמרת ונסיבות מצטברות אחרות יכולים להעיד על השלמת המתנה. ראה פסק דינה של כבוד השופטת שטרסברג כהן בע"א 954/93 חג'בי נ' בן יונה, פ"ד נ(1) 417 בעמוד 420 מול א'.

41.        לעומת זאת, לענייני מתנות במקרקעין שזכויות נותן המתנה טרם נרשמו במירשם המקרקעין – הרי מתן המסמך של המתנה כמו במקרה שלפנינו, ייחשב השלמתה של המתנה.

42.        בענייננו, עיון בתצהיר המתנה של התובע נ/8 מראה כי התובע ויתר על זכותו לחזור בו מן המתנה. סעיף 7 במסמך זה קובע לאמור:

"אני כמו כן, מצהיר שמתנה זו ניתנת ללא חזרה, מלבד פגיעה מהותית שאותה אוכל לבקש סעד או ביטול בבית המשפט לפי חוק המתנות ... "

            הנה כי כן, התובע ויתר על זכות החזרה מן המתנה, ועל פי תנאי סעיף 5(ב) לחוק המתנה אין התובע רשאי לחזור בו ממנה, ודין טענתו בדבר ביטול המתנה, להידחות.

43.        אוסיף עוד שגם הנסיבות מעידות על השלמת המתנה. כך, נ/10 שהוא תצהיר להעברת הזכויות בעיריית תל אביב, עליו חתום התובע (דבר המפריך בין היתר לחלוטין את טענת ה"פלישה" של הנתבע), וכן נ/9 תצהיר המתנה של אם הנתבע, ועצם קבלת החזקה בנכס, כל אלה יחד עם הצהרת הויתור על זכות החזרה מעידים על כך כי המתנה הושלמה על פי סעיף 2 לחוק המתנה תשכ"ח-1968, וכי התובע לא יכול לחזור בו מן המתנה.

44.        סיכום ביניים עד כאן: בין אם המדובר במתנה ובין אם המדובר בהתחייבות למתנה, הרי הענקתה של המתנה ו/או ההתחייבות לה, הושלמה - והתובע ויתר על זכותו לחזור בו ממנה ודין התביעה להידחות.

45.        מעבר לדרוש וחרף קביעתי, כי דין התביעה להידחות מיניה וביה, אדרש גם לטענות הנוספות של הנתבע, ואראה שגם דינן של אלה להידחות.

46.        עד כה דנתי בהיבטים המשפטיים בעיקר של הזכויות שהיו בידי התובע והעברתן אל הנתבע. אבחן עתה את ההיבט העובדתי ואת השאלה, האם (חרף הניתוח לעיל) התקיימו תנאי סעיף 5(ב) לחוק המתנה תשכ"ח-1968, והאם יכול היה התובע, בכלל, לבטל את המתנה או את התחייבותו לתת מתנה?

47.        אקדים ואומר, כי אני מקבלת את האמור בסיכומי הנתבע, כי אין כל הוכחה להתנהגות מחפירה של הנתבע כלפי התובע, וטענותיו של התובע נראות מופרכות מכל וכל. להלן אפרט טעמי:

47.1      אכן, התביעה הוגשה ב-18.7.2013, בה טען התובע שיפרט את פרטי האלימות הפיזית והמילולית כלפיו, אך כתב התביעה נעדר פירוט כזה.

47.2      בתצהיר עדותו הראשית של התובע, טוען התובע, כי עד ינואר 2013 היחסים בינו לבין הנתבע היו תקינים (סעיף 11 לתביעה), אך במרץ 2013 חלה תפנית ביחסיו של הנתבע כלפיו, ובאחד המקרים, לטענתו של התובע, בנו התנפל עליו פיזית, דחף אותו וגרר אותו מהבית, ובתאריך 28.7.2013, הוא חיבל ברכוש התובע וב-4.11.2013 תקף אותו, והכל כמפורט בסעיפים 12 ו-13 לתצהיר עדותו הראשית.

            לעומת האמור לעיל, בחקירתו הנגדית, התובע נתן גרסה חדשה, כי האירוע הנטען במרץ 2013 קרה בכלל ביולי 2013 (ראה: עמוד 7 לפרוטוקול, שורות 16-14) והתובע גם התעקש על תאריך מאוחר יותר ליום הגשת התביעה, 28.7.2013, התאריך הנטען בחקירה בעוד שהתביעה הוגשה ב-18.7.2013. כך גם השיב התובע בעמוד 15 לפרוטוקול שורה 25. לפיכך, לא אוכל לתת אמון בגירסתו.

47.3      התובע הגיש בשעתו גם תובענה למניעת הטרדה מאיימת, ה"ט 35366-09-13, ושם נטען כי הנתבע החל לתקוף אותו מילולית ופיזית "לפני מספר שבועות". בתביעתו גם ציין שארוע האלימות הנטען היה ב-28.7.2013, היינו 10 ימים לאחר הגשתה של התביעה שבפניי (גם תיק זה נשמע בפני מותב אחר).

47.4      הנתבע נחקר גם בפניי בחקירה הנגדית על תובענתו למניעת הטרדה מאיימת, ושוב חזר על התאריך של 28.7.2013 (ראה: עמוד 17 לפרוטוקול, שורה 1). היינו, שוב הוא מתעקש על אירוע אשר לכאורה אירע אחרי הגשתה של התובענה שבפניי, ושוב איני יכולה לקבל גם מעם זה את גירסתו.

47.5      באשר לטענת התובע כי הנתבע היכה אותו ב-4.11.2013, גם זו הופרכה: ביום זה, התובע נבדק על ידי רופא (תעודה רפואית צורפה למוצגיו וסומנה נ/9). עיון בתעודת הרופא מצביע על כך שבפניו טען התובע כי נפגע עקב נפילה. אם כך, איך ניתן לייחס אמון לדברי התובע?

47.6      זאת ועוד. עיון במוצג נ/17 מצביע על כך כי ביום 4.11.2013 הגיש התובע תלונה לתחנת השכונות של המשטרה כנגד שכנו אהוד שמר בגין איומים. תלונה שנדחתה ב-14.11.2013; לו התובע היה מתלונן כנגד הנתבע מן הסתם, היתה נמצאת תלונה כזאת.

47.7      עד ההגנה, מר א.ש, העיד בפניי, כי ביוני 2013, התובע לא אחת יזם מריבות עם הנתבע, ואילו הנתבע מצידו הבליג (ראה חקירתו הנגדית בעמוד 23) עוד השיב עד זה, כי התובע קרא לנתבע "לעזור" לו, לו באמת חלה תפנית ביחסו של הנתבע כלפי התובע, והתובע היה חרד מאלימותו של הנתבע, כביכול, האמנם היה מזעיק את האחרון לעזרתו? אין ספק שהתשובה שלילית.

48.        המסקנה, אין כל "התנהגות מחפירה" מצידו של הנתבע, שבגינה יכול היה בכלל התובע לבטל את מתנתו.

49.        אני נאלצת לומר, כי התובע השאיר רושם קשה ביותר ובלתי אמין, ומסר גירסאות הסותרות האחת את רעותה, באופן שלא ניתן ליישב ביניהן. אמחיש זאת:

49.1      הראיתי בסעיף 46 לעיל, שלא יכולתי לתת אמון בגירסאותיו השונות של התובע בעניין האלימות ודחיתי את טענותיו.

49.2      התובע מסר מספר גרסאות לעניין השכרתו של הנכס:

49.2.1   בתצהיר התומך בבקשתו של התובע (בקשה מס' 1) למתן צו מניעה זמני כנגד הנתבע, הוא טען בסעיף 5 כי התיר לנתבע לנהל עבורו את השכרת שתי הדירות המצויות בנכס.

49.2.2   לעומת זאת, בבקשה מס' 7 (בקשה למינוי נאמן), טען התובע כי "הנתבע השתלט השתלטות עוינת על הנכס תוך שהוא משכיר אותו למספר משפחות וגורף את כספי השכירות לכיסו ...".

49.2.3   גירסה שלישית מסר התובע בחקירתו הנגדית, שם טען שקבלת דמי השכירות על ידי הנתבע היתה החזר ההלוואה, שהלווה לו הנתבע כדי לרכוש את הנכס מאחיו, אך הוא הוסיף וטען שהנתבע גבר יתר על הדרוש.

50.        המסקנה – גם בעניין גביית כספי השכירות או החזר ההלוואה או טענת "הרכישה" נראה שהתובע אינו יכול לתת גירסה אחידה ומוצקה, ולא יכולתי ליתן אמון בדבריו. אציין עוד, שבמסגרת שמיעת הראיות נשמעו עדים נוספים שהעידו על אופיו הקשה של התובע. כך דבריה של עדת ההגנה ש.כ., וכך עד ההגנה א.ש, המעידים על התנהגות בריונית מצד התובע. העד א.ש, אף הוסיף בעמוד 23 לפרוטוקול על התובע, שורות 18-23:

"ש.      אני מפנה לסעיף 8 לתצהיר, שם אתה אומר ששמעת צעקות של א. וש. וושא. אמר שהוא יעשה אותו הומלס. מה ש.אמר?

ת.         אבא שלו אמר לו שאתה לא תהיה עורך דין, ושאתה תהיה הומלס. את זה שמעתי בבירור.

ש.        וש. לא אמר כלום?

ת.         הלוואי עלי ילד כזה. ש. לא אמר כלום. רוב המריבות היו חד צדדיות. היו כל הזמן מריבות. הוא דפוק, הוא רב איתי כל הזמן, הוא רב עם אשתו, הוא רב עם הילד האחר והוא רב עם ש..

ש.        היו הרבה מריבות עם ש.?

ת.         לא הרבה, אבל היו מדי פעם מריבות."

51.        אוסיף עוד, כי אני מקבלת את טענתו של הנתבע בסיכומיו, כי הנתבע הסתמך על המתנה, וכי ביטול לכאורה של המתנה, יגרום לשינוי מצבו לרעה.

            אין ספק שהנתבע הלווה לאביו 568,000 ₪ לצורך רכישת החלקים של היורשים האחרים, בהסתמך על המתנה של אביו, ואחרת מן הסתם, יכול היה לקנות דירה אחרת. הנתבע גם שילם את מס הרכישה של אביו ובמשך שנים מתחזק את הנכס (ראה: עדות עדת ההגנה שרה כהן בעמוד 19 לפרוטוקול, שורה 10).

52.        בנסיבות אלה, אני רואה בהחלט, משום שינוי מצבו לרעה של הנתבע, ואכן צודק ב"כ הנתבע בסיכומיו, ההתחייבות למתן המתנה ניתנה עוד קודם שהנתבע נתן כספים לאביו לצורך מימון רכישת חלקיהם של יתר היורשים. כך, ששוב אין כאן "רכישה" במשמעות הדין, אלא מתנה. מכל מקום, גם מחמת השינוי לרעה עקב ההסתמכות לא יכול היה התובע לבטל המתנה, ודין טענתו להידחות.

טענה בדבר בטלות המתנה עקב אי חוקיות

53.        אקדים ואומר, כי טענה זו לא הופיעה בכתב התביעה, ומכן שיש צדק בטענתו של ב"כ הנתבע, כי יש בכך משום שינוי חזית אסור.

            ראה בעניין זה: רע"א 9123/05 אדמוב פרוייקטים (89) בע"מ נ' סיטי סטייט מקבוצת אלפו בע"מ (25.10.07) (פורסם במאגר "נבו"); ע"א 382/70 שושנה רדומילסקי נ' יצחק פרידמן, פ"ד כה(2) 523.

54.        עם זאת, אודה כי נתקלתי בקושי שבו הנתבע לכאורה גרס שהוא נתן את הסכום של 568,000 ₪ לאביו "עבור רכישת הזכויות בדירה ברחוב .." (עמוד 25 שורה 15). גם בהמשך החקירה הנגדית, התעקש הנתבע על רכישה, אך עם זאת טען שהיתה "עסקת מתנה". הזכרתי כבר לעיל, שדווקא התובע טען שבנו-הנתבע, הילווה לו את הסכום של 568,000 ₪.

            אודה, כי קשה ליישב את הדברים, אך אם הדברים נכונים, גם כך צריך לדחות את התביעה, שכן התובע לא יהיה צודק בטענתו כי ברצונו לבטל התחייבות למתנה.

55.        אני סבורה שדווקא כאן, יש לקבל את עמדת התובע. אכן הנתבע הלווה חלק מהכספים הדרושים לקנות חלקי היורשים האחרים (ואגב לא את כל הכספים, אלא רק 568,000 ₪ שב"כ הנתבע בסיכומיו טוען שזה רק 65% מהסכום כולו), ואביו-התובע, נתן לו מתנה את הנכס כולו.

            לכאורה, זה נראה כמו עסקת מכר, ואולם משמדובר באב ובן, הגיוני היה לנהוג כך. ממילא המס שהיה נחסך במכר הוא לא גבוה, שהרי במכר בין אב לבנו היה משולם רק שליש מס רכוש, וממילא האב הצהיר שהתכוון להעניק לבנו הנכס במתנה, אף בלא קשר לעזרה במימון. אם כך, איזו עסקה בלתי חוקית כאן? אכן, היתה הלוואה מהבן לאביו, ולאחר מכן מתנה מן האב לבנו.

56.        מכל מקום, התובע אינו יכול לבקש לבטל את ההסכם שבין הצדדים, עקב אי חוקיות או עקב היות ההסכם בין הצדדים הסכם למראית עין.

            התובע הרי מכחיש מכל וכל את טענות הנתבע. כיצד יוכל לשנות עמדתו באחת ולהישען על טענותיו כדי לבטל ההסכם עם בנו, בטענות שזכרן כלל לא בא בכתבי טענותיו? נראה שה"זיג זג" בין טענות שונות לא מפריעות לו כלל.

57.        יתירה מזאת, התובע הנשען על חוזה למראית עין כביכול, הוא "צד  סמוך" והוא " שנהנה" כביכול מאי החוקיות, עליה מנסה הוא להישען, לכאורה – עסקת מתנה ולא מכר כדי לחסוך מס. ואולם, הכלל המשפטי גורס כידוע כי "מעילה בת עוולה לא תצמח זכות תביעה" – ואם אכן הוא זה שעשה מעשה פסול, בוודאי שלא יוכל כעת לבקש סעד עקב כך, מה גם שממילא, גם משפטית, גם דיונית וגם עובדתית, דחיתי גרסתו מכל וכל.

58.        לקראת סיום, לא יכולתי שלא להביע צערי העמוק, שכן התדרדרות יחסי אב ובנו. ואולם, נסיונותי להשכין שלום בין הצדדים העלו חרס.

59.        התובע התנהל באולם בצורה קשה וחסרת תום לב, ולא רק כלפי בנו-הנתבע, וחבל שכך.

סיכומו של דבר

60.        התביעה נדחית, וכמובן שהצווים הזמניים שניתנו - בטלים.

61.        התובע ישא בהוצאות הנתבע, לרבות שכר טרחת עורך דין בסך 25,000 ₪.

62.        ניתן לפרסם בהשמטת שמות.

ניתן היום,  כ"ט כסלו תשע"ה, 21 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.

חתימה