קביעת פיצויים עקב נזקים שנגרמו מהטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ

האם על הנתבעת לשלם לתובע פיצוי כספי בסך של 640,900 ₪ בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מצו עיכוב יציאה שהוצא כנגדו לפי בקשת הנתבעת?

א.         רקע עובדתי וטענות התובע

1.         הצדדים שהיו בני זוג, חתמו על הסכם יחסי ממון וגירושין והתגרשו בשנת 2004. על פי ההסכם, משמורת הקטינים הוענקה לאם והאב התחייב לשלם למזונות כל אחד משלושת ילדי הצדדים (בן ושתי בנות תאומות), סך של 3,333 ₪ לחודש.

2.         התובע הוא XXX ולטענתו הוא איש מקצוע: "ידוע ומצליח החובק פרויקטים רבים בארץ ומחוצה לה ושמו ידוע ומוערך בעולם" (סעיף 4 לתביעה).

3.         במסגרת עבודתו, התובע נוהג לטוס פעמים רבות לחו"ל לפגישות עסקיות ולעבודה בפרויקטים שונים.

4.         בחודש יוני 2012 החליטו שתי בנות הצדדים כי הן רוצות לעבור ולהתגורר עם התובע. הבנות עברו באמצע חודש יוני להתגורר אצל התובע ולפיכך הוא הגיש ביום 2.8.12 תביעה  לשינוי משמורת הבנות ותביעה לביטול מזונות.

5.         ברם, בחודש אוקטובר חזרו הבנות להתגורר עם הנתבעת ולפיכך התובע הגיש בקשה למחיקת ההליכים והתובענות נמחקו.

6.         ביום שישי, 15.3.13 בבוקר, יצא התובע מביתו שבX לשדה התעופה, לצורך נסיעה לניו יורק.  התובע אמור היה לעלות על טיסה שממריאה בשעה 10:20.

7.         התובע אמור היה להשתתף בפגישה עסקית חשובה ומשמעותית, רבת משתתפים, לצורך התחלת פרויקט XXX בניו יורק שהוזמן ע"י מר ו',  ושעל תכנונו הוא עמל למעלה משנה.

8.         התובע עדכן את ילדי הצדדים, בנם בן התשע עשרה ושתי בנותיהם בנות שש עשרה וחצי, כי הוא נוסע לנסיעה חשובה בניו יורק. התובע טוען כי באמצעות הילדים, אף הנתבעת ידעה על נסיעתו.

9.         התובע סיכם עם בנם זמן רב לפני הטיסה, שהוא יגיע לביתו על מנת לטפל בכלבו וכי הבן יתגורר בביתו, במהלך שהותו בחו"ל. האב טוען כי בנו, שהיה באותה עת תלמיד בכיתה י"ב, יידע את אמו על כך שהוא ישהה שבועיים בבית אביו. הבן הגיע בערב הטיסה לביתו של התובע והתובע נפרד ממנו בצאתו לשדה התעופה. 

10.        התובע הגיע לנמל התעופה, מסר את מזוודותיו בדלפק חברת התעופה והמשיך לכיוון מסוף זיהוי כף היד, על מנת לעבור את ביקורת הגבולות.  לאחר שהתובע "הכניס" את כף ידו למכשיר, הוא נחסם ונאמר בהודעה: "אנא גש למשטרת הגבולות".

11.        משפנה התובע למשטרת הגבולות, נאמר לו ע"י השוטר כי הוצא כנגדו צו עיכוב יציאה מן הארץ לבקשת הנתבעת בלשכת ההוצאה לפועל בעכו. התובע היה בהלם מוחלט, מאחר והוא כבר גרוש כעשר שנים ולא היה ידוע לו כלל כי נפתח כנגדו תיק בלשכת ההוצאה לפועל.

12.        צוות המטוס נאלץ לעכב את הטיסה על מנת שמזוודותיו של התובע יוצאו חזרה מבטן המטוס  ולאחר המתנה ממושכת, נאלץ התובע לעזוב את שדה התעופה במפח נפש אדיר. לדבריו: "החוויה המשפילה שחווה  בשדה התעופה, כאשר אנשים מסביבו מביטים בו ושומעים את שהתרחש, הייתה טראומטית במיוחד" (סעיף 22 לתביעה).

13.        התובע התקשר ללקוחו בניו יורק והודיע לו שלא יוכל לנחות במועד, ואולם הוא קיווה כי ניתן יהיה לפתור את הבעיה בתוך כמה שעות.

14.        התובע התקשר לעורכת דינו על מנת שתסייע לו לבטל את צו עיכוב היציאה, כאשר  הפרטים היחידים שנמסרו לו ע"י משטרת הגבולות היו מספר התיק ושמו של עורך הדין שהגיש את הבקשה בשמה של הנתבעת: שלאעטה סאמי. עורכת דינו ניסתה לאתר את עו"ד שלאעטה, ללא הצלחה.

15.        התובע ניסה להתקשר לנתבעת פעמים רבות, ואולם היא לא ענתה לטלפונים. גם באת כוחו ניסתה להתקשר אל הנתבעת, על מנת שניתן יהיה להבין על מה ולמה נוצר החוב ובכדי להסדיר את פירעון החוב ככל שהוא קיים או להפקיד ערובה לצורך ביטול  צו עיכוב היציאה. אולם, הנתבעת לא ענתה לטלפונים.

16.        התובע ביקש סיוע מילדיו, ואולם אף הבן לא הצליח להשיג את אמו. לבסוף, ענה לבן בן זוגה  של הנתבעת שביקש ממנו לא להתערב וסירב לאפשר לו לדבר עם אמו. לדבריו: "הנתבעת חסמה באותו סוף שבוע כל דרך ליצירת קשר עימה על מנת למנוע מהתובע לטוס לניו יורק ובכך הוסיפה חטא על פשע" (סעיף 30 לתביעה).

17.        הנתבעת  לא מסרה לתובע עותק מהבקשה שהגישה ללשכת ההוצאה לפועל והתובע נאלץ להודיע ללקוחו בניו יורק שלא יוכל להגיע לפגישה.

18.        במוצאי שבת, נאלץ התובע לאתר עו"ד שיכין בקשה דחופה לביטול צו עיכוב היציאה, שאותה היה צריך להגיש באופן ידני בלשכת ההוצל"פ בעכו. לאור סירוב הנתבעת לענות  לטלפונים, לא  ניתן היה לברר תמורת מה תהיה הנתבעת מוכנה לבטל את צו עיכוב היציאה.

19.        התובע נאלץ להתקשר ביום ראשון שוב ללקוחו בניו יורק ולהודיע כי לא יוכל להגיע לאותה פגישה, שכאמור, הרבה אנשי מקצוע היו צריכים  ליטול בה חלק, חוץ ממר ו' ורעייתו  שהזמינו אותו.

20.        לתובע הסתבר, כי בלשכת ההוצאה לפועל בעכו הבקשות נשלחות לסריקה חיצונית. לפיכך, בקשתה של הנתבעת לא הייתה סרוקה במחשב ההוצל"פ והוא לא יכול היה לדעת מה נטען בבקשה. התובע רק ידע מה סכום החוב הנטען ע"י הנתבעת. התובע סבר כי עצם העובדה שהנתבעת בחרה לפתוח תיק הוצל"פ כנגדו בעכו, שעה שהוא  התגורר בX והנתבעת בY, מלמדת כי הבקשה נועדה לצורך גרימת נזק  נוסף.

21.        לתובע התברר כי הנתבעת הגישה כנגדו את הבקשה לצו עיכוב יציאה ביום 12.3.13, ובו ביום ניתן כנגדו צו עיכוב יציאה, ע"י כב' רשם ההוצאה לפועל.

22.        התצהיר שעליו חתמה הנתבעת בתמיכה לבקשתה, נחתם על ידה כשבועיים לפני כן  - ביום 22.2.13 - אולם הבקשה הוגשה כאמור, רק שלושה ימים לפני המועד המתוכנן של נסיעת התובע לניו יורק. יצוין כי על הבקשה מצוינת כתובתו של עו"ד שלאעטה כ: "סחנין, מיקוד 20173" ולא מצוין מה שם הרחוב ומה מספר הטלפון שלו.

23.        בתצהיר התומך בבקשה, הצהירה הנתבעת כי התובע לא שילם מזונות במשך שלושת החודשים יולי – ספטמבר 2012 עבור שתי הבנות וחובו עומד על 28,600 ₪. בתצהירה נאמר גם, ש: "הנני להצהיר כי המשיב שוהה רוב זמנו בחו"ל, ולא ידוע מתי הוא חוזר לארץ, דבר שיקשה עלי גביית דמי המזונות". התובע למד מהבקשה, כי היא הוגשה בגין שלושת החודשים שהבנות שהו עמו בקיץ 2012, מאחר שהוא לא שילם לנתבעת את מזונותיהם בתקופה זו. התובע סבר כי היות שהבנות שהו עמו באותם חודשים והוא סיפק את כל צרכיהן, הוא לא היה צריך לשלם את מזונותיהן לנתבעת ולכך בתקופה זו הוא שילם לנתבעת רק עבור מזונות הבן.

24.        התובע טוען, כי הנתבעת הסתירה בבקשתה את העובדה שהוא נוסע לחו"ל פעמים רבות בשנה, כי מצבו הכלכלי איתן ויש לו מקורות כספיים  בישראל שניתן לפרוע מהם את חוב המזונות. לטענתו, הנתבעת בחרה לפתוח כנגדו תיק הוצל"פ בעכו דווקא, רק על מנת להטריד ולהציק לו. הנתבעת ידעה שהוא עתיד לנסוע לחו"ל ביום 15.3 ולמרות זאת, לא המציאה לו במכוון את הצו שניתן כנגדו והכל על מנת לגרום לו נזק כבד ומפח נפש.

25.        כבר ביום ראשון, 17.3.13, הגיש התובע בקשה דחופה לביטול צו עיכוב היציאה. בעקבות כך, בוטל צו עיכוב  היציאה שהוטל כנגדו ביום 18.3.14 וזאת, לאחר שהפקיד  ערבות בנקאית על סך של 400,000 ₪, כשסכום זה יש בו בכדי להבטיח את מלוא תשלומי המזונות עד לתם תקופת החיוב על פי הסכם הגירושין.

26.        רק ביום  19.3.13 לפנות בוקר, הצליח התובע להגיע לניו יורק והוא שב ארצה ביום 3.4.13.

27.        ביום 30.3.13 שלח אליו הלקוח שהזמין אותו לניו יורק, מר  ו', מכתב שבו כתב בין היתר, כי לאור האיחור הניכר בפגישתם  בניו יורק, נגרמו לו הוצאות רבות ובזבוז זמן ולפיכך הוא סבור "שמאוד הוגן" שיופחת משכרו של התובע שנקבע על סך כולל של 100,000 דולר ארה"ב, סך של 25,000 דולר כפיצוי על הנזק שנגרם לו.

28.        לאחר מכן, התנהלו הליכים לביטולו הקבוע של צו עיכוב היציאה וביום 11.11.13 אף התקיים דיון בלשכת ההוצאה לפועל בעכו, בעקבות בקשתו של התובע כי ייפסקו לטובתו הוצאות בגין ההליך שנקטה כנגדו הנתבעת בלשכת ההוצל"פ.

29.        בהחלטתו של כב' רשם ההוצאה לפועל בסיום הדיון נקבע בין היתר כי:

            "מהעובדות שהונחו בפני עולה כי החייב הינו XXX אמיד ובעל שם אשר נותן שירות ללקוחותיו בחו"ל. בשל עיסוקו הוא נוסע לחו"ל לעיתים קרובות. המזונות משולמים באופן סדיר משנת 2004 ובמהלך אותה תקופה יצא החייב לחו"ל וחזר מחו"ל מספר רב של פעמים. מכאן שלא  היה כל חשש כי נסיעתו של החייב לחו"ל תכביד על ביצוע פסק הדין. מדובר היה בנסיעה שגרתית במהלך עסקיו הרגיל של החייב. ברם, הזוכה בחרה להעלים מעיני ראש ההוצל"פ את כל העובדות הנ"ל, אשר בוודאי ידועות לה היטב והסתפקה במשפט כללי לפיו החייב רוב זמנו בחו"ל "ולא ידוע מתי יחזור לארץ". בדיון שהתקיים בפני במעמד הזוכה ובא כוחה, לא הועלתה בפני אף טענה שיש בה כדי להצביע על כך שהיה חשש אובייקטיבי, או למצער שהזוכה חששה באופן סובייקטיבי, כי נסיעתו של החייב לחו"ל תכביד על ביצוע החיוב. העובדה שעבר פרק זמן של שבועיים מיום חתימת התצהיר ליום הגשת הבקשה, הוכיחה זאת ומדברת בעד עצמה. לאור האמור ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, הגעתי לכלל מסקנה ברורה כי הזוכה ביקשה  להוציא צו עיכוב יציאה מן הארץ  נגד החייב מתוך ידיעה  ברורה כי אין חשש כלשהו כי החייב לא ישוב לארץ ו/או כי נסיעתו תכביד על ביצוע פסק הדין, ומתוך מטרה לפגוע בחייב ולגרום לעיכובו בשדה התעופה כפי שאירע בפועל".

30.        לאור זאת, חויבה הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בגין הליך ההוצל"פ בסך של 3,500 ₪ בצירוף מע"מ.

31.        על החלטה זו הוגש ערעור וביום  13.2.14 דחיתי את הערעור. אף בקשת רשות ערעור על פסק דיני נדחתה ביום 7.4.14 ע"י כב' השופט שוחט שקבע בין היתר בפסק דינו כי:

            "על פני הדברים, הבקשה אותה הגישה המבקשת בפני הרשם ביום 12.3.13... לוקה באי גילוי המצדיק חיוב המבקשת בהוצאות שהוטלו עליה במסגרת החלטת הרשם. אי הגילוי בא לידי ביטוי בעובדה שהמבקשת לא גילתה בבקשתה שעסקינן בחוב נקודתי לתקופה של שלושה חודשים ושלא משולם בגלל מחלוקת עם המשיב, כשבמרוצת כל השנים ומאז שנת 2004 המשיב נשא ונושא בתשלום חוב המזונות השוטף, וכך הוא נוהג גם מאז שנצבר  החוב. המבקשת לא גילתה בבקשתה כי המשיב אמיד ובעל נכסים רבים בישראל  כך שאין חשש ממשי כי לא תצליח לגבות את החוב... והחמור מכל – המבקשת לא גילתה בבקשתה כי יציאת המשיב מהארץ נעשית כחלק מניהול עסקיו הרגיל,  כשהוא נוסע וחוזר תדירות לחו"ל, ויצרה רושם כאילו מדובר באירוע חריג".

32.        התובע טוען כי לא פוצה בגין נזקיו הרבים שנגרמו לו לאור הטלת  צו  עיכוב היציאה מן הארץ  ולפיכך הוגשה תביעה זו. 

33.        לדבריו: "עיכוב יציאתו של התובע מהארץ ואיחור לפגישה בניו יורק, הכתימה את שמו וגרמה לתובע להצטייר בפני לקוחות ואנשי מקצוע כאדם לא רציני, שאינו נוהג באחריות, שלא לומר מסובך בהליכים משפטיים בארץ" (סעיף 80 לתביעה). התובע טען כי לעבוד עבור מר ו' שהוא איש עסקים בעל שם, היה עבורו כבוד גדול והוא אמור היה "לפתוח לו דלתות" בפני אנשי עסקים אחרים (סעיף 12 לתצהירו).

34.        התובע טוען גם, כי הוא יועד מלכתחילה לקבל ממר ו' עבודת XXX נוספת, בבית הקיט שלו בYYY בשכר טרחה של 100,000 דולר. אולם, לאחר עיכוב יציאתו מהארץ,  החליט מר ו' שלא להסתכן ולא להזמין אצלו את שירותי XXX ונגרם לו נזק עקב  אי הזמנת ביצוע פרויקט זה.

35.        התובע טוען כי הנתבעת פעלה תוך רשלנות חמורה, הפרת חובה חקוקה ותוך הפרת חובתה לפעול בתם לב ולפיכך הוא זכאי לפיצוי ממנה על כל נזקיו.

36.        התובע עותר לפיצוי בסך כולל של 640,900 ₪ בגין מרכיבים  אלו:

            א. סך של 25,000  דולר ארה"ב שהם 92,500 ₪ בגין ההפחתה שבוצעה בשכרו ע"י מר  ו', כתוצאה מהאיחור בן הארבעה ימים לפגישה בניו יורק.

            ב. הפסד של 240 דולר שהם 889 ₪ בגין שינוי במועד הטיסה לניו יורק.

            ג. הפסד בסך של 718 דולר שהם 2,656 ₪ עבור אי ניצול של יומיים בבית מלון  בניו יורק, כפי שתוכן מראש.

            ד. עלות מונית הלוך וחזור מבית התובע לשדה התעופה – 400 ₪.

            ה. החזר עבור שלושה חודשי מזונות שהוא נאלץ לשלם בכפל לצורך ביטול צו עיכוב היציאה, מאחר שהבנות שהו אצלו בחודשים אלו והוא נשא בכל צרכיהן – 24,505 ₪ שהוא שילם לנתבעת ביום 9.4.13.

            ו. פיצוי  בסך של 500,000 ₪ בגין פגיעה  בשמו הטוב, ונזק תדמיתי ממשי שנגרם לו כלפי לקוחותיו ולקוחות פוטנציאלים.

            ז. פיצוי בסך של  20,000 ₪ בגין עוגמת נפש.     

ב.         טענות הנתבעת

1.         לתובע היה קיים חוב מזונות הבנות  עקב אי תשלום במשך  שלושה חודשים ולכן הייתה לה זכות לפעול ולנקוט בהליכי הוצאה לפועל כנגד התובע, על מנת לגבות את החוב שהוא חייב לה.

2.         הנתבעת פנתה לעורך דין ופעלה על פי ייעוץ שקיבלה. התובע מרבה לנסוע לחו"ל והיא לא ידעה כי  המועד שבו "נלכד" התובע בצו עיכוב היציאה התברר כ"מועד קריטי" (סעיף 7 לכתב ההגנה).

3.         הנתבעת לא ידעה כי התובע התעתד לנסוע לחו"ל באותו מועד ואף בן הצדדים לא יידע אותה אודות נסיעתו המתוכננת באותו מועד. 

3.         התובע יכול היה להסדיר את חובו  מידית לו היה פונה לעורך דינה, משלם מיד את החוב וצו עיכוב היציאה היה מבוטל. לא הייתה לה "כוונת זדון כלשהי כלפי התובע" (סעיף 6 לסיכומיה).

4.         העובדה שתיק ההוצל"פ נפתח בעכו נבעה רק מכך שעורך דינה מתגורר באותו אזור והיא לא התכוונה להציק או לפגוע בתובע, כשהיא  פנתה ללשכת הוצל"פ הרחוקה ממקום מגורי שני הצדדים באזור המרכז.

5.         הנתבעת שמעה על כך שיציאתו של התובע עוכבה רק  באותו יום שישי כשבנה  פנה אליה, ואולם מאחר והיא פחדה מהתובע, היא אמרה לבנם  שיפנה את התובע לעורך דינה ולא אליה.

6.         הנתבעת לא חסמה כל קשר עמה ואילו התובע היה רוצה להשיג אותה, הוא יכול היה לפנות אליה בדואר אלקטרוני, כפי שהוא עושה במשך שנים רבות.

7.         ביחס לפגישה העסקית של התובע בניו יורק, אומרת הנתבעת כי: "יכול וכל סיפור הפגישה העסקית בניו יורק אינו אחר מאשר פרי דמיונו של  התובע" (סעיף 56 לכתב ההגנה).

8.         לטענתה: "התובע לא זכאי לפיצוי מכל מין וסוג שהוא אלא ההיפך הוא הנכון ועל התובע לשפות את הנתבעת  בהוצאות אשר גרם לה בכוונה תחילה  תוך שהוא שם לנגד עיניו  לאיין את מזונות ילדיו.... כל זאת בשל כך שביקשה לעכב את יציאתו מן הארץ בגין חוב  אשר משפטית אינו שנוי במחלוקת" (סעיף 85 לכתב ההגנה).

9.         לא הייתה כל הצדקה לכך שהתובע לא שילם מזונות באותם שלושה חודשים שהבנות עברות להתגורר בביתו, מאחר והוצאותיה נותרו בעינן,  שכן  ההוצאות הקבועות כגון שכר דירה, ביגוד ושכר לימוד, היא המשיכה לשלם.

10.        משנפסקו לטובת התובע הוצאות  משפט ושכ"ט עו"ד בגין ההליך בלשכת ההוצאה לפועל, לא יכול התובע לעתור לפיצוי נוסף ויש לדחות את התביעה.

ג.          דיון והכרעה

1.         בתמ"ש 26206-01-13 פלוני נ' פלונית (ניתן ביום 17.8.14), דנתי במקרה דומה, וציינתי בין היתר כי:

            "זכות היציאה מן הארץ היא זכות חוקתית. יש לעשות שימוש באמצעי קיצוני וחריף זה, רק כאשר לא ניתן לעתור לסעד חמור פחות בדמות עיקול נכסים. האישה יכולה הייתה ללא קושי לעקל את משכורתו של האיש או את חשבונות הבנק שלו או את ביתו. הטלת צו  עיכוב יציאה מן הארץ כנגד איש עסקים, שיש לו עסק פעיל בישראל, בית בישראל ואף שתי בנות ובן, היא מעשה שלא יעשה בנסיבות מקרה דנן. על זוכה המבקש בקשה לעיכוב יציאה, לקחת בחשבון כי אם יתברר כי לא הייתה הצדקה להגשת הבקשה ונגרמו לחייב נזקים, הוא יישא בתשלום  הנזקים ויפצה את הנפגע".

2.         במקרה דנן,  לא הייתה כל הצדקה להגשת בקשה לצו  עיכוב יציאה.  התובע הוא ישראלי שמרכז  חייו בישראל, שלושת ילדיו בישראל  והוא נוהג לטוס לחו"ל פעמים רבות. התובע העיד כי בשנה שקדמה לצו העיכוב הוא נסע תשע פעמים לחו"ל והוא נמצא בחו"ל בין שישים לשבעים יום בשנה (עמ' 11 שורות 5-6). אין אם כן, חשש ממשי  כי הוא יעזוב את הארץ לצמיתות. כמו כן, הנתבעת מודה  כי התובע הוא אדם אמיד (סעיף 28 לתצהירה)  ויש לו בית וכספים בישראל. היה על התובעת להגיש בקשה לעיקול כספים או רכוש ולא להשתמש ב"נשק יום הדין"  ולעכב את יציאתו מהארץ.

3.         כאמור, התובעת אישרה כי התובע הוא איש אמיד בעל נכסים (עמ' 27  שורות 26-29) ויש לו חשבון בנק בישראל ומכונית (עמ' 33 שורה 23 עד עמ' 34 שורה 1). בא כוחה עו"ד שאעלטה אף אישר שהנתבעת אמרה לו שהתובע "אמיד ביותר" (עמ' 46  שורות 2-3), כי הוא מרבה לנסוע הלוך וחזור לחו"ל (סעיף 6 לתצהירו ועמ' 46 שורות 17-22) וכי הוא נסע בתשעת החודשים שקדמו  לעיכובו בארץ, תשע פעמים לחו"ל (עמ' 31 שורות 20-22).  לא ניתן על ידה כל הסבר, מדוע היא הייתה צריכה להגיש בקשה לעיכוב יציאה לפני משלוח אזהרה, לצורך גביית חוב קטן יחסית בגובה של כ – 25,000 ₪. הדבר חמור במיוחד, שעה שאף הנתבעת הודתה כי התובע שילם כסדרם את המזונות במשך כל השנים הרבות שמאז גירושי הצדדים (סעיף 36 לתצהירה ועמ' 31 שורות 4-6) והוא חידש את תשלום מלוא המזונות, לאחר שהבנות שבו לבית האם בחודש אוקטובר 2012.

4.         הוכח כי הנתבעת ידעה שהתובע מתעתד לנסוע לחו"ל ביום 15.3.13 או 16.3.13  ולמרות זאת, היא הגישה את הבקשה רק שלושה ימים לפני הנסיעה, על אף שהיא חתמה על התצהיר התומך בבקשה עוד ביום 22.2.13. הנתבעת גם לא דאגה למסור לתובע את הצו ואת הבקשה שהגישה ולפיכך ברור כי היא יכולה וצריכה הייתה לצפות, וכנראה זו הייתה כוונתה, שהתובע יופתע, יעוכב בנמל התעופה ויפסיד את הטיסה לחו"ל.

5.         אני מקבל את גרסת התובע כי בנו יידע את הנתבעת אודות הנסיעה וכי הנתבעת אף ביררה עם בנה כיצד הוא יגיע לבית הספר מביתו של התובע בX והוסבר לה שהתובע דאג שמוניות יסיעו אותו לבית הספר כשהוא יתגורר בבית אביו  בעת היעדרותו (עמ' 8 שורות 7-8 ועמ' 9 שורות 1-2). אביו של התובע מר צ' העיד כי נכדו ד'  סיפר לו, שאמר לאמו הרבה זמן לפני אותה נסיעה מתוכננת של התובע, כי בתקופה שאביו ישהה בחו"ל, הוא יגור אצל אביו בבית ויטפל בכלביו (סעיף 11 לתצהירו). הוא גם העיד ששמע מנכדו ד' כי אמו הוזהרה ע"י אחותה שלא להטיל על התובע צו עיכוב יציאה מן הארץ (סעיף 12 לתצהירו ועמ' 21 שורות 26-27). עדותו לא נסתרה. הנתבעת אף הודתה בחקירתה - בניגוד גמור  להצהרותיה בכתב ההגנה ובתצהירה (ראו הפירוט בסעיף 37 לסיכומי התובע) -   כי ידעה שהתובע אמור לטוס ביום 15.3.12 וכי בנם ד' אמור היה  להתגורר בבית התובע באותה תקופה ולשמור על כלביו (עמ' 33 שורות 7-12). יש לדחות אפוא  את גרסתה המקורית של  הנתבעת, שטענה שלא ידעה כי התובע מתעתד לנסוע לחו"ל. כאמור, היא הודתה בחקירתה,  שמעבר הבן להתגורר זמנית בבית אביו, תואם עימה ויש לראות בחומרה רבה את הצהרותיה הכוזבות בתצהיריה ובכתבי הטענות שהגישה. הנתבעת לא אמרה אמת בבקשה שהגישה ללשכת ההוצל"פ, שבה טענה כי התובע עתיד לצאת מהארץ "לתקופה ממושכת" והיא ידעה כי מדובר בנסיעה של שבועיים בלבד (סעיף 36 לסיכומי התובע).

6.         הנתבעת הודתה כי ידעה שהוטל על התובע צו עיכוב יציאה מן הארץ כבר ביום 13.3.12 (עמ' 36 שורות 18-19). למרות זאת, היא לא טרחה ליידע את התובע על הגשת הבקשה ועל מתן הצו (עמ' 36 שורה 30).  התנהלות זו, תומכת בעמדת התובע כי הנתבעת רצתה לגרום לו נזק מכוון. שהרי, אם רצונה היה רק בהסדרת החוב, מדוע לא פנתה אליו מיד ודווחה לו שהוטל כנגדו צו עיכוב יציאה ואם הוא רוצה שהצו יוסר, יפעל לשלם לה את החוב? הנתבעת אף אישרה כי ידעה את מספר הטלפון הנייד של עורך דינה ולמרות זאת, לא מסרה לתובע את מספרו לצורך הסדרת החוב (עמ' 39 שורות 24-31). 

7.         הנתבעת הוסיפה חטא על פשע, שעה שלא ענתה לטלפונים של התובע, בנו ובנותיו, שניסו להשיגה בכל אותו סוף שבוע וכך גרמה לו לנזק נוסף ומתמשך ולעוגמת נפש רבה אף יותר (עמ' 10 שורה 26). עיכוב היציאה גרם לו לאיחור של חמישה ימים בהגעה לניו יורק (עמ' 6 שורה 19). התובע אף העיד כי באת כוחו ניסתה להשיג את עו"ד שלעאטה ואולם הדבר לא עלה בידה (עמ' 9 שורות 15-16). התובע העיד כי ראה את בנו מנסה להתקשר לנתבעת "אין ספור פעמים ומשאיר הודעות" ואולם הנתבעת לא הגיבה (עמ' 10 שורה 2) ואמרה לבנם ד' כי היא לא מעוניינת לדבר עם אביו ושלא יתערב (עמ' 10 שורות 16-17). טענת הנתבעת כי "לא זכור לה" שניסו להתקשר אליה התובע וילדיהם באותו יום (עמ' 37 שורה 8, עמ' 38 שורות 15-29, עמ' 39 שורות 5-9 ועמ' 40 שורות 1-5) וכי היא "לא יודעת" אם באת כוחו של התובע ניסתה להתקשר אליה (שם שורות 13-20), אינה סבירה כלל. הנתבעת אף לא מסרה לתובע את מס' הטלפון של עו"ד שלאעטה, והתברר כי הוא כלל לא מחזיק משרד פעיל ועל הבקשה שהוגשה לא הייתה כתובת מלאה ואפילו לא מספר טלפון (עמ' 9 שורות 27-30). עו"ד שלאעטה אף העיד, כי באותו יום – 15.3 – הנתבעת התקשרה אליו ואמרה לו כי נודע לה שהתובע הורד מהטיסה והוא אמר לה שהיא יכולה למסור לו את מס' הטלפון שלו (עמ' 53 שורות 22-28). למרות זאת, הנתבעת לא פעלה להקטנת ניזקו של התובע ולא מסרה לו את  מס' הטלפון של עורך דינה.

8.         חוסר אמינותה המוחלט של הנתבעת בא לידי ביטוי מובהק משהיא נשאלה היכן נפגשה עם עו"ד שלאעטה. לשאלה זו ניתנו שלוש גרסאות שונות לחלוטין. בעדותה, טענה הנתבעת  שהיא חתמה על התצהיר שתמך בבקשתה לעיכוב יציאה במשרדו של עורך דינה בZZZ ומדובר במשרד "מקסים יפיפה" (עמ' 34 שורות 11-18) שיש בו כסאות חומים (שם שורה 26).  ברם, עו"ד שלאעטה העיד כי אין לו שום משרד בכפר ZZZ וכי היא  חתמה על התצהיר בחדרו שבZZZ, שבו שניהם לומדים (עמ' 47 שורות 12-18). עו"ד שלאעטה העיד כי משרדו נמצא בסכנין (עמ' 48 שורות 26-27). גירסה שלישית ניתנה ע"י  בן זוגה של  הנתבעת, מר ע', שהעיד כי הפגישות עם עו"ד שלעאטה היו בZZZ ולא במשרדו (עמ' 60 שורות 7-17). אי אמרת אמת זו, פוגמת קשות באמינותה של הנתבעת.

9.         גם טענתה של הנתבעת, כי חשבה שהתובע ישלם את חובו בשדה התעופה וימשיך בטיסה וכך הסביר לה עורך דינה (עמ' 35 שורות 21-32 ועמ' 42 שורה 20)  היא כמובן חסרת שחר. שהרי כידוע, לא ניתן לשלם חובות בשדה התעופה ויש צורך בהחלטת רשם הוצל"פ, על מנת לבטל את צו העיכוב. תמוה ביותר כיצד עו"ד שלאעטה שטוען כי הוא מתמצא בהליכי הוצל"פ, העיד כי ניתן לבטל את הצו  במשטרת הגבולות, אם החייב פורע את חובו (עמ' 55 שורות 17-19).

10.        ברור לחלוטין שהצהרת הנתבעת בבקשתה למתן צו עיכוב יציאה כי התובע "שוהה רוב זמנו בחו"ל ולא ידוע מתי הוא חוזר לארץ",  וכי התובע "מתכוון לצאת מן הארץ ביום 16.3.13 לתקופה ממושכת",  היו הצהרות כזב שאינם אמת.

11.        התובע טוען בצדק, כי במקרה דנן "השתמשו בטנקים להרוג זבובים" (עמ' 12 שורות 22-23) וכי הנתבעת יכולה הייתה לעקל את חשבון הבנק שלו (שהיא יודעת מה מספרו לאור ההמחאות שהוא מעביר למזונות השוטפים) או את רכבו, ששווה יותר מסכום החוב (עמ' 12 שורות 24-27).  התובע צודק כי הגשת הבקשה לעיכוב יציאה במקרה דנן "אינה מידתית, אינה סבירה ואינה ראויה" (סעיף 105 לסיכומיו).

12.        טענת הנתבעת כי השאירה את ההחלטה מתי וכיצד לפעול בידי עורך דינה (עמ' 31 שורות 31-32) לא יכולה לפטור אותה מאחריותה  לנזקים שנגרמו לתובע, עקב התנהלותה הפוגענית כלפיו. שהרי, "שלוחו של  אדם – כמותו" (סעיף 2 לחוק השליחות תשכ"ה – 1965 וסעיף 9 לסיכומי התשובה). הנתבעת היא זו שבקשה מעורך דינה כי הבקשה תוגש דווקא ביום 12.3.12 ולא קודם (עמ' 50 שורות 10-11 ושורות 16-17), וזאת, על מנת לגרום למצב שלא יהיה סיפק להסדיר את החוב לפני הטיסה.  יש לזכור כי הבקשה נחתמה ע"י הנתבעת עוד ביום 27.2.13, כשבועיים לפני שהוגשה. עו"ד שלאעטה אף אישר, כי יידע את הנתבעת שיגיש את בהקשה בלשכת ההוצאה לפועל בעכו סמוך למקום מגוריו והיא אישרה זאת (עמ' 51 שורות 28-30). צודק גם התובע בטענתו, כי לו היתה לנתבעת עילת תביעה כנגד  עו"ד שלאעטה, סביר כי היא היתה מגישה נגדו תביעה בגין רשלנות מקצועית או לפחות מגישה כנגדו הודעת צד ג' בהליך זה (סעיף 8 לסיכומי התשובה מטעם התובע).  ברם, הנתבעת לא נקטה נגדו  בשום הליך. 

13.        עו"ד שלאעטה  אישר כי לא מסר את הבקשה והצו לתובע כלל (עמ' 53 שורות 3-11), בניגוד גמור להחלטת כב' רשם ההוצאה לפועל שהורה על ביצוע מסירה אישית. לדבריו, ביום 15.3.13, "אני זוכר שאמרתי לה שאם ירצה מס' טלפון שלי תוכלי לתת לו" (עמ' 53 שורות 26-27). למרות זאת, ולמרות שהוא העיד כי הוא עובד בימי שישי (עמ' 53 שורות 20-21), לא מסרה הנתבעת את  מס' הטלפון של בא כוחה לתובע, בניגוד לנטען בסיכומיה (סעיף 71).  

14.      הבסיס המשפטי לתביעה בגין נזק הנגרם מהטלת צו עיכוב יציאה מן הארץ מושתת על עוולת הרשלנות, הפרת חובה חקוקה והפרת חובה לנהוג בתום לב. לדוגמא: בתמ"ש 78950/01 תמיר נ' תמיר (ניתן ביום 5.3.03 ע"י כב' השופט גייפמן) נפסקו פיצויים בסך של 8,000 ₪ בגין עוגמת נפש שנגרמה לאיש, עקב עיכובו בארץ חמישה ימים לצורך הסרת צו עיכוב  היציאה, במקרה בו אישה שביקשה צו עיכוב יציאה כנגד בן זוגה בבית הדין הרבני, לא המציאה את צו הביטול למשטרת הגבולות. נקבע כי:

"על בעל דין המבקש עיכוב יציאה מהארץ כנגד בן זוגו, לנהוג בתום לב ולהביא בפני בית

הדין את מלוא  המידע הדרוש להכרעה בבקשה, ככל שמידע זה מצוי בידו – גילוי נאות של

העובדות".

ראו גם: תק 1260/07 מזור נ' מדינת ישראל  (ניתן ביום 7.6.07 מפי כב' השופט פיינברג) שבו

נפסק סך של 10,000 ₪ בגין מרכיב של עוגמת נפש.

15.        בתמ"ש  22606/03  ד' נ' מ' (ניתן ביום 25.6.09 מפי כב' השופט גרינברגר) נקבע כי:

"הנתבעת יכולה וצריכה הייתה לצפות כי אם לא תמסור את צו עיכוב היציאה מהארץ

לתובע תוך ארבעה ימים, יהא בכך כדי לגרום לו נזקים... הלחץ שנגרם לתובע עקב לוח

 הזמנים הצפוף עד מועד הטיסה, ועצם העובדה שנאלץ לבטל בפתאומיות את תוכניותיו,

גם אם הדבר לא לווה בהפסדים כספיים, מהווה נזק ממשי של  עוגמת נפש אשר אין

להקל בו ראש כלל ועיקר".

16.        בתמ"ש 31679-09-10 ג.ב.ש. נ' י.ב.ש (ניתן ביום 27.9.11 מפי כב'  סגנית הנשיאה השופטת מימון) נפסקו פיצויים בגין עוגמת נפש בסך של 15,000 ₪ ונקבע כי:

"על בעל הדין לקיים, כאשר עסקינן בפגישה בזכות חוקתית לחופש התנועה, מספר

אלמנטים: 1. לנהוג בתום לב, תוך גילוי נאות של העובדות. 2. להודיע לצד השני על כך

שהוצא נגדו צו עיכוב יציאה מהארץ...חובת המסירה של צו עיכוב היציאה מהארץ

למשטרת הגבולות, הינה באחריות מבקש הסעד להמציא את ההחלטה לחייב תוך פרק

זמן מוקצב מיום ההחלטה"

ראו גם: תמ"ש 1353-09-10 י.כ. נ' ש.כ (ניתן ביום 27.9.12 ע"י כב' השופט שני).

    17.    בתמ"ש 26206-01-13 הנ"ל קבעתי כי הנתבעת תשלם לתובע פיצויים בגין עוגמת נפש בסך של 30,000 ₪ ואולם לא נפסקו פיצויים בגין הפסדים לעסקו של התובע, מאחר שהתובע כשל להוכיח את נזקו. במקרה דנן,  ומשקבענו כי הנתבעת עוולה כלפי התובע, יש לבחון אילו נזקים הוכיח התובע שנגרמו לו, עקב עיכוב היציאה שהוטל כנגדו לפי בקשת הנתבעת.

18.        (א) נזק של 25,000 דולר שהופחת משכרו ע"י מר ו' – מר ו'  העיד מטעם התובע ונחקר באמצעות שיחת ועידה חזותית מניו יורק.  לדבריו, התובע היה אמור להשתתף בפגישה חשובה ביותר שאליה זומנו עוד כ – 25 משתתפים הקשורים בפרויקט שהתובע עיצב.  כמו כן, התובע אמור היה ללוות אותו במשך כמה ימים לפגישות עם קבלנים ואנשי מקצוע שונים ולצורך כך, הוא פינה לעצמו כמה ימים שהיו אמורים להיות מוקדשים לכך. לדבריו, הוא היה נסער מאוד מהודעתו של התובע שלא יוכל להגיע לפגישה, לאחר שהוא פינה שבוע מיומנו העמוס לצורך אותה פגישה ופגישות רבות נוספות הקשורות לפרויקט. לדבריו, הדבר גרם לו הפסדים כלכליים ועוגמת נפש רבה. התובע הגיע לבסוף לניו יורק רק ביום 19.3.13,  באיחור של חמישה ימים. מאחר ומהשבוע שהוא הקציב לפגישות עם התובע נותרו רק יומיים, הוא הודיע לתובע כי הוא רואה לנכון לקזז משכר טרחתו סך של 25,000 דולר ארה"ב.

19.        ברם, משנשאל מר ו' בחקירתו, האם הוא אכן קיזז סכום זה משכר  טרחתו של התובע, הוא לא אישר זאת בוודאות ואמר שהוא סבור שכן אבל הוא לא יכול להיות בטוח. לדבריו: "אני יכול לבדוק בתדפיסי העברות שלי. אני לא יכול להישבע על כך" (עמ' 48 שורה 14). התובע  או מר ו', לא הציגו שום חשבוניות או דוחות מס, המלמדים כי בפועל קוזז סכום זה. יצוין גם, כי מר ו' העיד שהוא "השאיר לשיקול דעתו" של התובע את ביצוע ההפחתה בשכר הטרחה ולדבריו הוא "לא יודע בוודאות" אם ההפחתה בוצעה בפועל (עמ' 49 שורות 13-15). גם אם צודק התובע כי מר ו' "מתנסח בצורה שונה, אדיבה אך כוונתו זהה" (סעיף 17 לסיכומי התשובה) והוא התכוון להפחית משכרו באופן חד משמעי, יש להוכיח כי בפועל בוצעה הפחתה זו ואולם התובע כשל להוכיח זאת.

20.        התובע יכול היה להביא אישורים ואסמכתאות, לרבות  מרואה החשבון שלו או כרטסת הנהלת חשבונות, תדפיסי העברות בנקאיות  או חשבוניות אודות היקף השכר שהוא קיבל ממר ו'. אולם, התובע לא הביא כל ראייה כי בפועל קוזז ממנו הסך הנ"ל (סעיף 22 לסיכומי הנתבעת). זאת, למרות שמר ו' העיד כי שילם את שכר טרחתו באמצעות "העברות בנקאיות" (עמ' 48 שורה 4). משנשאל התובע בחקירתו, מדוע לא הביא כל מסמך מהנהלת החשבונות שלו על מנת להוכיח כי בפועל מר ו' קיזז  משכרו סך של  25,000 דולר, הוא השיב "אני לא צריך להגיש דבר כזה" (עמ' 20 שורות 17-18). ברור כי אין כל ממש בתשובה זו והיה על התובע להוכיח כי נעשה קיזוז בפועל. משהקיזוז לא הוכח, יש לדחות את תביעתו בגין מרכיב זה.

21.        (ב) הפסד של 889 ₪ בגין שינוי מועד הטיסה – התובע הביא על כך אסמכתא (נספח יא' לתביעה). הנתבעת לא סתרה הוצאה זו ולא חקרה עליה את התובע, למרות שלא מצוין בה בפירוש מרכיב זה  (סעיף 33 לסיכומי הנתבעת) ולפיכך מרכיב זה של הנזק הוכח.

22.        (ג) הפסד של 2,656 ₪ בגין הפסד שהייה במלון בניו יורק – התובע הביא להוצאה זו אסמכתא (נספח יב' לתביעה). אסמכתא זו לא נסתרה והתובע לא נחקר על הוצאה זו ולפיכך הוכח מרכיב זה של הנזק.

23.        (ד)  עלות מונית משדה התעופה בסך של 400 ₪ -  הנתבעת לא סתרה מרכיב זה  למרות שלא הומצאה חשבונית והתובע לא נחקר על הוצאה זו.  לפיכך, יש לקבלו.

24.        (ה) החזר תשלום בגין מזונות בתקופת שלושת החודשים שהבנות שהו אצלו  בסך של 24,505 ₪ - הנתבעת הודתה כי הבנות שהו  שלושה חודשים בקיץ, בביתו של התובע בהסכמתה (עמ' 28 שורות 10-11 ושורות 18-20). גם אימה של הנתבעת, הגב' י' אישרה זאת בחקירתה (עמ 24 שורה 1) והנתבעת הודתה בחקירתה כי שלחה דוא"ל לתובע ביום 1.6.12 שבו היא מציעה שהבנות יעברו להתגורר אצלו (סעיף 16 לסיכומי התובע). הנתבעת  אף העידה כי הבנות "הקפידו לא לישון אצלי" (עמ' 29 שורה 21) עקב נתק שנוצר ביינה לבנות (עמ' 30 שורה 19). הנתבעת הודתה כי התובע נשא בצורכי הבנות בשלושה חודשים אלו (עמ' 31 שורות 2-3). לפיכך, אין כל הצדקה כי התובע ישלם לנתבעת את מזונות הבנות בגין תקופה זו. הנתבעת לא הביאה ולו בדל ראייה, שהיא שילמה עבור הבנות בתקופה זו תשלום כלשהו לרבות שכר לימוד. העובדה שהיא שכרה דירה באותה עת, לא מצדיקה אי מתן פטור לתובע בגין התקופה שהבנות שהו רק בביתו והוא דאג לכל צרכיהן.  התובע צודק כי דרישתה של הנתבעת שהוא ישלם מזונות גם בתקופה שבה כל צורכי הקטינות שולמו על ידו, היא שימוש בזכות שלא בתום לב ו"הינה עמידה בלתי נאותה על זכות משפטית המקימה לתובע זכות להשבה" (סעיף 117 לסיכומיו). העובדה שהתובע המשיך  לשלם את מזונות הבן באותה תקופה, מאחר שהוא נותר להתגורר עם הנתבעת, מלמדת כי התובע לא התחמק מחובתו לשלם מזונות (עמ'12 שורות 7-9). העובדה כי מרכיב זה של התביעה הוא בגין עילה אחרת ולא בגין העילה הנזיקית, לא מונעת מהתובע לעתור בגינה, שעה שהוא הגיש תביעה כספית שכללה מרכיב זה. לפיכך, מרכיב זה של התביעה מוצדק ועל הנתבעת להשיב לתובע סכום זה.

25.        (ו) פגיעה בשמו הטוב של התובע, גרימת נזק תדמיתי כלפי לקוחותיו ולקוחות פוטנציאלים, שגרמו  נזק של 500,000 ₪ -  מר ו' העיד כי כשהתקשר לראשונה עם התובע, הוא אמר לו שיש לו קשרים רבים בניו יורק ובמקומות אחרים בעולם וכי הוא יוכל לקשר אותו עם אנשים המחפשים XXX ברמתו ולהמליץ עליו. לדבריו, "כעת לאחר החוויה הלא נעימה שעברתי, בעטיה איני חש בטוח לעשות כן" (סעיף 29 לתצהירו). כמו כן, ציין מר ו', כי בזמנו הוא ייעד לתובע עבודה נוספת של XXX  בYYY ומדובר היה בעבודה דומה לזו שהוא הזמין ממנו בניו יורק ובסכום שכר טרחה זהה, דהיינו 100,000 דולר. ברם, "לאחר עיכוב יציאתו של פלוני  מישראל, ע"י גרושתו, החלטתי שלא להסתכן ושלא להזמין  את שירותיו פעם נוספת, לכן פסלתי אפשרות זו בשלב זה" (סעיף 30 לתצהירו).

26.        פרט לעדותו של מר ו', התובע לא הביא לעדות אף עד שיוכיח כי נגרם לו נזק תדמיתי בקרב לקוחותיו או בקרב לקוחות פוטנציאלים שלו. התובע לא הציג כל מידע אודות הכנסותיו  והיקף לקוחותיו לפני אותו אירוע  והוא לא הציג שום נתון אודות ירידה בהכנסותיו או בהיקף לקוחותיו לאחר אותו אירוע.

27.        בנוסף, מר ו' העיד בחקירתו, כי אי הגעתו של התובע לארה"ב באותו מועד לא הייתה הסיבה היחידה שבגינה החליט שלא לשכור את שירותי התובע ביחס לבית הקיט שלו בYYY. הוא ציין שהחליט לשכור שירותיו של איש מקצוע מקומי המתמצא בהליכים בYYY (עמ' 47 שורות 13-14), עקב "שיקולים לוגיסטיים" (עמ' 47 שורה 24) ולא רק עקב עוגמת הנפש והנזקים  שנגרמו לו, עקב איחורו של התובע למפגש בניו יורק.  

28.        זאת ועוד: התובע לא הוכיח  כי  בגלל שלא נשכרו שירותיו לתכנון אותו פרויקט, הוא לא נטל על עצמו פרויקט אחר שאולי אף השיא לו הכנסה  גבוהה יותר. התובע לא הציג שום מידע אודות היקף עיסוקיו והכנסותיו לאחר אותו אירוע  ולפי אותו אירוע וכלל לא הוכח כי נגרם לו נזק בקרב לקוחותיו או שהוא הפסיד לקוחות אחרים כתוצאה  מאותו אירוע. לא הוכח כלל כי שמו של התובע נפגע וטענתו כי: "בעקבות הסיפור הזה נכרת הענף שעליו ישבתי" (עמ' 5 שורה 16) כלל לא הוכחה, כפי שטוענת הנתבעת בצדק בסיכומיה (סעיף 57).

29.        אדרבא, בחקירתו אישר מר ו' כי הוא היה מרוצה מאיכות עבודתו של התובע (עמ' 47 שורה 8)  והוא הדגיש כי סירובו להעסיק אותו בפרויקט אחר היה באותו מועד, סמוך לקרות האירוע והוא עדיין ביחסים מקצועיים טובים עמו. גם התובע אישר כי יחסיו עם מר ו' הם "מצוינים" (עמ' 7 שורות 20-21).

30.        טענת התובע כי: "תכננתי כי העבודה הזו תביא לי לקוחות נוספים אך קרה מה שקרה" (עמ' 7 שורה 7) כלל לא הוכחה. 

31.        כפי שנקבע בע"א 130/85 כהן נ' כהן, פ"ד מ (1), 69 בעמ' 71: "אין הצדקה לכך שבית המשפט יחויב לעסוק בהשערות, בהנחות ובניחושים, כשמדובר על תביעה כספית אשר אותה חייבים להוכיח כיאות".

32.        לפיכך, יש לדחות מרכיב זה של התביעה.

33.        (ז) פיצוי בסך של 20,000 ₪ בגין עוגמת נפש – ברור לחלוטין כי נגרמה לתובע עוגמת נפש רבה עקב העיכוב בנסיעתו לניו יורק ללא כל הצדקה, למרות שמדובר בעיכוב של כמה ימים בלבד. לא צריך דמיון רב, בכדי לחוש את התסכול, מפח הנפש והאכזבה, שעה שאדם מתכנן נסיעה עסקית חשובה לחו"ל, ולפתע הוא מעוכב בארץ, והדבר קורה "כרעם ביום בהיר". לעוגמת הנפש יש להוסיף את תסכולו וכעסו מכך שהנתבעת לא השיבה לפניותיו וגרמה לו לעיכוב נוסף. הנתבעת העידה כי לו ידעה שמדובר ב"נסיעה עסקית הרת גורל שיכולה לפגוע בו בצורה כזו. לא הייתי פוגעת בו בצורה כזו" (עמ' 31 שורות 18-19). ברם לאור עיסוקו של התובע, הנתבעת הייתה צריכה לצפות כי ייגרם לו נזק ועוגמת נפש רבה.

34.        אף לו היה נזק זה בלתי צפוי, ראוי כי הנתבעת תישא בנזק זה. כפי שכתב פרופ' ישראל גלעד בספרו "דיני נזיקין – גבולות האחריות" (2012) בכרך א' עמוד 216:

 " כאשר לדוגמה הנתבע גורם לתובע נזק במתכוון או בזדון, משליך הדבר על האיזון הראוי בין האינטרסים והערכים המתנגשים. שיקולים של הגינות, יעילות, חופש, שוויון וטובת הציבור יכולים להטות את הכף לא רק בעד אפיונה של התנהגות שכזו כבלתי ראויה, כהתרשלות, אלא גם בעד הטלת אחריות על המתרשל בשל סיכונים שאינם ניתנים לצפייה. זאת, כדי לחדד את המסר המרתיע והמחנך של האחריות ואף כדי לגמול לנתבע. גישה מחמירה זו יכול שתחול גם כאשר היסוד מנפשי המלווה את ההתנהגות אינה כוונה או זדון אלא "רק" פזיזות, דהיינו אדישות או קלות דעת כלפי האפשרות שסיכון הנזק יתממש".

35.        בענייננו, הנתבעת היתה יכולה לצפות את הנזק שיגרם, לכל היותר היא יכולה לטעון כי לא יכלה לצפות את היקף הנזק. ברם, גם במקרה שרק היקף הנזק לא היה צפוי, על  המזיק לשאת במלוא הנזק. כפי שכתב פרופ' ישראל גלעד (שם):

            "שאלת צפיותו של היבט זה מתעוררת הרי כאשר נתון כי הנתבע התרשל וכי עקב התרשלותו התממש סיכון עוולתי שהיה צפוי בהיבט של סוג התהליך המזיק, סוג הניזוק וסוג הנזק. החריגה מדרישת צפיות מתבטאת אפוא רק בהגדלת הפיצויים בשל הגידול הבלתי צפוי בהיקף הנזק, ולא בעצם הטלת אחריות לנזק, ולכן ניתן לעיתים להצדיקה מהטעם שהוגן כי לא הניזוק התמים אלא הנתבע המעוול שגרם לנזק, הוא שיישא בסיכון של היקף נזק חריג ובלתי צפוי. טיעון זה מקבל משנה תוקף במצבי "הגולגולת הדקה" שבהם היקף הנזק מתפתח מעבר לצפוי בשל חולשות מיוחדות של הניזוק כשראוי כי סיכון זה ייפול על המזיק ולא על הניזוק".

36.        לו התובע היה עותר לסכום גבוה יותר בגין מרכיב עוגמת הנפש,  היה מקום לפצותו בגין מרכיב נזק זה, ביותר מסך של 20,000 ₪. ברם, משהתובע העמיד את סכום נזקו בגין מרכיב זה בסך של 20,000 ₪ בלבד, על הנתבעת לפצותו בסכום זה.     

37.        כמו כן, הנתבעת תישא בהוצאות משפט ושכ"ט  עו"ד בסך כולל של 10,000 ₪ בלבד, מאחר והחלק המרכזי של הנזק שנתבע, לא הוכח.  כל התשלומים  שפורטו לעיל בגין הנזקים שהוכחו, יישאו ריבית והצמדה כחוק מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.

38.        פסק הדין מותר לפרסום בכפוף להשמטת הפרטים המזהים.

ניתן היום,  א' טבת תשע"ה, 23 דצמבר 23 דצמבר 2014, בהעדר הצדדים.