לפניי תביעה לפיצוי כספי, על פי פקודת הנזיקין (נוסח חדש) (להלן: "פקודת הנזיקין").
המדובר בתביעה שהוגשה בשל נזקי גוף שנגרמו לתובע, עת שהיה אסיר בהליכי שיקום, כאשר נשלח לעבוד במפעל הנתבעת 1. ביום 10/8/2006 נחתם חוזה בין שב"ס לבין הנתבעת 1, לפיו הנתבעת 1 תעסיק אסירים מבית הסוהר בתחום עבודות ציוד בניין (להלן: "ההסכם"). על פי הנטען, במסגרת חלק מתוכנית שיקומו, נשלח התובע לעבוד אצל הנתבעת 1. ביום 5/9/2007 הוא נדרש להפעיל מכבש חשמלי מסוג "מקסימוב" המופעל באמצעות דוושת רגל המתוזמנת על ידי המפעיל (להלן: "המכבש" "המכונה"). בעת עבודתו על המכבש, נמחצה אצבע מס' 2 בידו השמאלית וכתוצאה מהפגיעה הקשה, נקטעה אצבעו בגליל הדיסטאלי (להלן: "התאונה").
ביום 26/12/2013 ניתן תוקף של החלטה להסכמת הצדדים לפיה, נכותו הרפואית של התובע בגין קטיעה חלקית של אצבע 2 ביד שמאל תעמוד על 10%, לפי סעיף 43 2(ג') לתקנות המל"ל. הצדדים הסכימו, כי כל אחד מהם יורשה לטעון לעניין הנכות התפקודית. כמו כן, הוסכם כי נכותו הרפואית של התובע בגין הצלקת תועמד על 5% וכי נכות זו אינה תפקודית.
המחלוקות בין הצדדים נעוצות, הן בשאלת אחריותן של הנתבעות כלפי התובע, הן בשאלת היחסים ביניהן והן בעניין אשמו התורם של התובע לתאונה. כן קיימת מחלוקת לעניין גובה הנזק.
שב"ס שלח לנתבעת 1 הודעה לצד ג', לפיה על הנתבעת 1 לשפות אותו בגין כל חיוב בנזק גוף שייפסק כנגדו, בהתאם להסכם שהוזכר לעיל.
טענות התובע בתמצית:
לטענת התובע, הנתבעות חבות בחובת זהירות, הן מושגית והן קונקרטית, כלפי התובע. לטענתו, גם אם הוא לא הוגדר כעובד פורמאלי של הנתבעות, יש להכיר בקיומה של חובת הזהירות שכן, הוא נשלח לבצע עבודה מטעמן והיה עליהן לדאוג לכך שצוות העובדים יהיה מאומן, לספק חומרים ראיים לצורך ביצוע העבודה, להנהיג שיטת עבודה מתאימה ולפקח באופן יעיל על דרך ביצוע העבודה.
התובע טען, כי על הנתבעות היה לתדרך אותו כראוי, קודם לדרישה שיבצע את העבודה ובטרם תדרוש ממנו לתפעל את המכונה עליה עבד. לטענתו, הוא לא תודרך כראוי, שכן ההדרכה שניתנה לו על ידי מנהל העבודה מטעם הנתבעת, מר בוריס גילזון (להלן: "מר גילזון"), נעשתה בעברית קלוקלת, קשה להבנה ובלתי מקצועית.
התובע טען, כי המכבש היה נטול מנגנוני בטיחות סבירים. לטענתו, לא סופקו לו מלקחיים להוצאת המוצר המוגמר מתוך המכבש ורק בשל התחקיר שבוצע לאחר התאונה על ידי מפקח מטעם משרד העבודה, ניאותה הנתבעת 1 להוסיף מנגנוני בטיחות לשימוש במכבש כגון: הוספת מלקחיים גדולות ונעילת רגלית הרגל.
התובע טען, כי גם שב"ס אינו פטור מאחריות שכן, באדישותו ובניגוד לחובתו, נקט באופן מובהק בדוקטרינה של "עצימת עיניים", כך שגלגל לפתחה של הנתבעת 1 את כל האחריות בנוגע לתדריכי הבטיחות ונוהלי העבודה הספציפיים שעבר התובע או שהיה עליו לעבור.
לטענת התובע, יש לקבוע, בהתאם לסעיף 38 לפקודת הנזיקין, כי המכבש הנו "דבר מסוכן" המדבר בעד עצמו, שכן הוא הוכיח את אירוע הנזק, שזה נגרם על ידי דבר מסוכן וכן שהנתבעת 1 היתה בעליו של הדבר המסוכן. לפיכך, נטען כי נטל השכנוע הנו על הנתבעות להוכיח כי לא התרשלו.
מוסיף התובע וטוען כי אין לקבוע שרובץ לפתחו אשם תורם, שכן הוכח שהנתבעת 1 נקטה בשיטות עבודה לקויות, ובעוד שהסיכונים במהלך העבודה היו צפויים, היא לא נקטה באמצעי זהירות סבירים כדי להרחיקם. עוד נטען, כי התובע עשה כמיטב יכולתו לצורך תפעול המכונה בהתאם להוראות הלקויות שקיבל, וגם אם נעשתה על ידו טעות בלהט העבודה, אין לקבוע כי טעות זו מהווה אשם תורם.
לעניין הנזק, טען התובע, כי כתוצאה מהפגיעה שנגרמה לו, נפגעה יכולתו להמשיך ולעבוד כרתך. כמו כן, נטען, כי אילו היה יכול להמשיך ולעבוד כרתך, היה זוכה לשכר בגובה שכר הממוצע במשק העומד על סך של 8,900 ₪. לטענת התובע, יש לפסוק לו פיצוי בגין הפסד יכולת ההשתכרות לעתיד, הפסדי פנסיה, כאב וסבל בשיעור של 2.5 פעמים מסכום הפיצוי על פי חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה- 1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), והחזר הוצאות, בצירוף שכ"ט עו"ד .
טענות הנתבעת 1 בתמצית:
לטענת הנתבעת 1 (תכונה בפרק זה : "הנתבעת"), בינה לבין התובע לא התקיימו מעולם יחסי עובד- מעביד, היא מעולם לא שילמה לו שכר עבודה ולא נדרשה לדווח עליו למוסד לביטוח הלאומי, אלא ששב"ס הוא זה אשר שימש כמעבידו של התובע והוא אשר שלח את התובע לעבוד במפעל ודאג לצרכיו, מבלי שהיה לה, לנתבעת 1, כל יד בדבר. נטען כי כך נקבע, לבקשת שב"ס, בהסכם שנחתם ביניהם. לטענת הנתבעת 1, גם בסעיף 12 ב' להסכם שנחתם בין הצדדים נקבע, כי היא חייבת לציית להוראות קצין הבטיחות של שב"ס שהיה רשאי לבדוק בטיחות הציוד, שיטות העבודה במפעל ואף לבקר בכל עת ולבדוק את תנאי הבטיחות השוררים בו. הנתבעת טענה, כי בהיעדר יחסי עובד מעביד, אין היא חבה בחובת זהירות מושגית או קונקרטית כלפי התובע, ומי שחב באחריות כלפיו הנו שב"ס והוא בלבד.
זאת ועוד, הנתבעת גם טענה, כי התובע לא הוכיח שחובת הזהירות, ככל שזו קיימת, הופרה על ידה. לטענתה, מעדותו של מר גילזון עולה, כי הוא נהג להסביר ולהדגים בפני כל עובד שהיה מגיע לעמדת המכבש את תהליך העבודה ואת החובה להיזהר בעת ביצועה. כמו כן, מעדותו עולה, כך נטען, כי גם לאחר שהדגים, היה צופה בעובד על מנת לוודא שיישם נכונה את ההסברים שקיבל ורק אז היה עובר לעמדה האחרת. לטענתה, מר גילזון היה מבצע את התדרוך וההדגמה בכל יום והיה חוזר על הסבריו גם אם היה מדובר בעובד שכבר עבד בעבר על אותה מכונה.
לטענת הנתבעת, גרסתו של התובע ביחס לאופן קרות התאונה, כפי שזו הועלתה לראשונה בחקירתו הנגדית, 6 שנים לאחר התאונה, לפיה דוושת הרגל המפעילה את המכונה נתפסה באספלט, הנה גרסה כבושה, המהווה הרחבת חזית אסורה ויש לדחותה.
הנתבעת טענה, כי התובע לא הוכיח שהמכבש הנו "דבר מסוכן", ובהינתן שלא הוגשה חוות דעת בטיחות, יש לדחות טענה זו על הסף.
הנתבעת טענה, כי יש להטיל על התובע אשם תורם בשיעור משמעותי, שכן, עצם הטענה שהוא לא השתמש במלקחיים למרות שאלו היו בעמדה, מהווה עילה להטלת אשם תורם. כמו כן, נטען כי מהעדויות עולה, שהתובע היה בעל מוטיבציה גבוהה להפיק עבודה בתפוקה גבוהה וזו הסיבה שבגינה מיהר לבצע את עבודתו והתרשל בביצועה.
לעניין הנזק טענה הנתבעת, כי המדובר הוא בתובע אשר ניהל אורח חיים עברייני, ולמעשה ריצה עונשי מאסר לפרקים החל משנת 1988 ועד התאונה במשך זמן המצטבר לכדי כ- 8.5 שנים. על פי הנטען, גם לאחר התאונה ריצה התובע עונשי מאסר. בהתאם לדוח רציפות ביטוח, מאז שנת 1997 ועד התאונה בספטמבר 2007, כלומר במשך 10 שנים, עבד התובע למשך חודש אחד בלבד והשתכר סך של 2,901 ₪ לחודש ובדרך כלל "נהנה" מהבטחת הכנסה בסך של 3,000 ₪. בין השנים 1988-1997 (משך 9 שנים) התובע עבד במשך זמן המצטבר לכדי 20 חודשים בלבד. הנתבעת טענה, כי לא נראה שיש סיכוי כלשהו שהתובע ישוב למעגל העבודה אי פעם ולכן, אין מקום לפסוק פיצויו בגין הפסד השתכרות לעתיד. מטעם זה, אין גם להורות על פיצויו בגין הפסדי פנסיה. הנתבעת טענה כי יש לפסוק לתובע לכל היותר פיצוי בגין כאב וסבל בשיעור של 10%.
ביחס להודעה לצד ג' שהוגשה נגדה, טענה הנתבעת, כי תנאי ההסכם הוכתבו לה על ידי שב"ס וכי המדובר בהסכם ש"אינו שוויוני". עוד נטען, כי סעיף 12 ד' להסכם, עליו מבקש שב"ס לבסס את אחריותה של הנתבעת לשיפויו בגין נזקי גוף, הנו סעיף כללי מדי, שלא מתייחס למצב שבו שב"ס מפר את התחייבויותיו באופן כללי וללא קשר לרשלנות מצד הנתבעת 1. על פי הנטען, במקרה דנא, שב"ס הפר את התחייבויותיו הוא לתדרך וללוות את התובע מבחינה בטיחותית ובכלל, לפקח על נושא הבטיחות ועל כך, לא קמה לו זכות שיפוי מאת הנתבעת.
טענות הנתבעת 2 (להלן: "שב"ס") בתמצית:
לטענת שב"ס, האחריות לנזקיו של התובע רובצת לפתחה של הנתבעת 1 בלבד. שב"ס טען, כי המדובר במפעל יזם, שהנו פרטי, מצוי בבעלותה של החברה ומופעל ומנוהל על ידי אנשיה. הנתבעת 1 היא אשר רכשה את המכונה, הפעילה אותה, והיא זו ששילמה את שכרו של התובע בגין העבודה שעשה. שב"ס טען, כי בדיני הנזיקין, יש לבחון מיהו המעביד על פי מבחן השליטה, המרות, והפיקוח וכי האמור בהסכם, לפיו אין יחסי עובד מעביד בין האסיר לנתבעת 1, יפה אולי לעניין דיני עבודה , אולם אינו בעל נפקות בעניין דנא.
לטענת שב"ס, כפי שאישר הבעלים והמנכ"ל של הנתבעת 1, מר חיים נרקונסקי, המפעל הוא שאחראי על הבטיחות ועל הדרכות העובדים, בעוד שעובדי שב"ס כלל אינם מתערבים בעבודה. נטען שהפיקוח מטעם שב"ס הנו פיקוח כללי בלבד, שמטרתו לוודא כי המפעל מקיים את התחייבויותיו, ואין הוא מחליף את הפיקוח הצמוד של מנהלי העבודה מטעם המפעל .
שב"ס טען, כי הציפייה ממנו ליתן הוראות בטיחות פרטניות לגבי כל מכונה עליה עובד אסיר, הנה מרחיקת לכת, במיוחד כאשר האינטרס שעומד בראש מעייניה של המדינה הנו שיקומו של האסיר ולא אינטרס כלכלי, כפי שיש למפעל.
עוד נטען, כי הן מתחקיר שנערך על ידי הנתבעת 1 והן מדו"ח הקצין הבוחן מטעם שב"ס, עלה כי התאונה נגרמה בשל פזיזותו של תובע וכתוצאה מחוסר ערנות מצדו ולכן, אין להטיל עליו אחריות כלשהי לנזק הנטען.
מכל מקום, נטען, כי בפן החוזי, קיימת לשב"ס זכות לשיפוי מאת הנתבעת 1, כל אימת שתחויב בגין נזק גוף שאירע לאסיר עקב אי נקיטת אמצעי בטיחות נאותים.
ביחס לשאר הטענות, הנוגעות לנזק ולאחריות התובע, הצטרף שב"ס לטענות הנתבעת 1.
דיון והכרעה:
נסיבות התאונה:
גרסתו של התובע לתאונה, בכתב התביעה, היתה כדלקמן:
"ביום 5/9/2007 נפגע התובע במהלך העבודה אצל הנתבעת 1, עת עבד כרתך אלומיניום וארגון. התובע עבד במכונה לא ממוגנת ובמהלך העבודה נמחצה אצבע מס' 2 ביד שמאל".
בתצהיר שהוגש מטעמו הצהיר התובע, כי:
"11. היה עליי לקחת חתיכות אלומיניום עגולות ולהכניסן על ידי אצבע לחור במכונה, וללחוץ עם הרגל על דוושה שגורמת לכיפוף האלומיניום בבת אחת. 12. הכנסתי את האצבע עם חתיכת אלומיניום, לחצתי על הדוושה, ולא הספקתי להוציא את האצבע מהחור והמכונה קטעה לי את הגליל הראשון באצבע יד שמאל. 13. בדיעבד התברר לי כי המכונה לא היתה ממוגנת כראוי, וכי ההסברים להפעלת המכונה שקיבלתי היו שטחיים, לא מספיקים ולא מקיפים ולא מקצועיים. המדובר במכונה מסוכנת שכל טעות קונה (צ"ל "קטנה"- י.פ.א) גורמת לנזק גדול. אף אחד מטעם מקום העבודה לא השגיח עליי ולא פיקח על עבודתי ולא בדק אם אני מבצע את עבודתי נכונה".
בחקירתו הנגדית העיד התובע:
"כשאני לוקח צד ימין ושם ביד שמאל כשאני לוחץ הדוושה יורדת על הרצפה. כשאני מוציא נתפס הזה על הרצפה, באתי להוציא וזה הוריד לי את האצבע. זה היה עובד ובגלל שזה נתפס על האספלט". (ראו: עמ' 13, שורות 9-11). ובהמשך העיד: " ...בוריס הסביר לי כשלוחצים ואז זה עובד ואחר כך הדוושה חוזרת ואני צריך להוציא את האלומיניום משם. באותו רגע שבאתי להוציא, הדוושה נתפסה למטה, אז חשבתי שזה עבד, ואז הוצאתי את הכוסית ונפל ונקטעה לי האצבע" (ראו: עמ' 18, שורות 4-7).
בעת שנחקר התובע בחקירה נגדית, חזרה והודיעה ב"כ הנתבעת 1 כי היא מתנגדת לדברי התובע, בהיותם בגדר הרחבת חזית. אני סבור, כי יש לקבל עמדת הנתבעות בעניין זה, שכן, בגרסאותיו הקודמות בכתב התביעה ובתצהיר, לא תואר התובע התרחיש עליו דיבר בחקירתו, דהיינו, לא נטען על ידו שהרגלית נתפסה באספלט. ככל שאלו היו פני הדברים, על התובע היה לחשוף גרסתו זו עוד בכתב התביעה ולכל המאוחר בשלב הכנת התצהיר, וכך היה מתאפשר לנתבעות לבחון טענה עובדתית זו ולהעיד עדים מטעמן בהתייחס אליה. במיוחד הדברים אמורים לגבי הנתבעת 1.
יחד עם זאת, גרסתו של התובע, לפיה לא קיבל הדרכה מספקת קודם שנדרש ממנו לתפעל את המכונה, כמו גם טענתו לפיה, לא סופקו לו אביזרי מיגון נאותים, נטענה עוד בכתב התביעה (ראו: סעיף 6 ו-10 לכתב התביעה) ובתצהיר העדות הראשית שהגיש (ראו: סעיף 13 לתצהיר).
האם המכונה הנה בגדר "דבר מסוכן"?
זו לשונו של סעיף 38 לפקודת הנזיקין:
בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי דבר מסוכן, למעט אש או חיה, או על ידי שנמלט דבר העלול לגרום נזק בהימלטו, וכי הנתבע היה בעלו של הדבר או ממונה עליו או תופש הנכס שמתוכו נמלט הדבר — על הנתבע הראיה שלא היתה לגבי הדבר המסוכן או הנמלט התרשלות שיחוב עליה.
המדובר למעשה, בחזקת רשלנות, שבהתקיים התנאים שבסעיף, עובר אל הנתבע הנטל להראות, כי לא היתה התרשלות מצדו. כפי שיובהר להלן, איני סבור כי תנאים הסעיף הוכחו כראוי, אם בכלל.
אין חולק, כי הנתבעת 1 היא הבעלים, המחזיקה או הממונה על המכונה מסוג מכבש, בה עשה התובע שימוש בעת התאונה. מהראיות עולה שהנזק שנגרם לתובע, נגרם לו עת שעשה שימוש באותה המכונה. אולם, איני סבור כי עלה בידי התובע להוכיח, כי המכבש היה בגדר "דבר מסוכן", כפי שנטען על ידו.
התובע לא הביא חוות דעת הנדסית או חוות דעת של מפקח על בטיחות ביחס למכונה הנטענת. התובע גם לא טען, כי היתה תקלה במכונה או כי לא היתה תקינה, או שהשימוש בה הנו מסוכן מעצם טיבו וטבעו וממילא גם לא הוכיח זאת בדרכים המקובלות.
"המבחן המגדיר מהו "דבר מסוכן" נסמך על התכונות המיוחדות הטבועות בחפץ. אם מחמת תכונותיו הפנימיות של החפץ, או מעצם השימוש בו למטרתו הרגילה, נשקף סיכון "גדול" לחייהם או לשלמות גופם של האנשים שיבואו בקרבתו- הרי זה דבר מסוכן" (ראו ד"ר גיא שני, "חזקות רשלנות- העברת נטל ההוכחה בדיני נזיקין", הוצאת בורסי , התשע"ב- 2011,עמ' 255, וכן: ע"פ 74/62 פישמן נ' היועץ המשפטי לממשלה, פ"ד יז(3) 1478, 1493 (1963).
טענתו של התובע, לפיה מדובר ב"דבר מסוכן", נטענה בעלמא ולא נתמכה בראיות אובייקטיביות כדוגמת חוות דעת מומחה. על כן, אין בידי לקבלה. לאור האמור לעיל, איני רואה מקום להורות על העברת נטל ההוכחה אל הנתבעות, ועל התובע הנטל להוכיח חובת זהירות והפרתה, ובמשימה זו עמד התובע.
על מנת שיעלה בידי התובע להוכיח תביעתו בעילת הרשלנות, עליו לבסס את קיומם של יסודות מצטברים: חובת זהירות מושגית, חובת זהירות קונקרטית, הפרת חובת הזהירות, קשר סיבתי ונזק.
אחריותה של הנתבעת 1 לפגיעה הנטענת:
כאמור, התובע נשלח לעבוד בשורותיה של הנתבעת 1, במסגרת הליך השיקום שעבר בהיותו במאסר. נכון הוא, שעל התובע והנתבעת 1 לא חלים דיני העבודה במובנם הרגיל, וברור הוא, שהתובע נשלח לעבודה אצל הנתבעת 1 מכח חוזה שנחתם בין שב"ס לבינה. בסעיף 5 ב' להסכם נרשם, כי האסירים שיעסקו במתן השירותים ייבחרו ע"י שב"ס לאחר שימצאו ראויים ושהחברה תוכל לסרב לקבל אסיר או להפסיק את מתן השירותים באמצעות אסיר מסוים על פי שיקול דעתה. בהמשך הוסכם, כי החברה לא תהא זכאית להעסיק אסיר מסוים וכי שב"ס יהא רשאי למנוע יציאת אסירים מסוימים למפעל ולהעמיד אסירים אחרים במקומם. עוד נקבע בסעיף 6, כי בין הנתבעת 1 לבין האסירים לא יחולו יחסי עובד מעביד, ובסעיף 7 נקבע, כי הנתבעת 1 תשלם עבור שירותי האסיר לשב"ס. מכל אלו, בקשה הנתבעת 1 להגיע לכלל מסקנה, כי בינה לבין התובע לא שוררים יחסי עובד מעביד ומשכך, אין היא חבה חובת זהירות כלפיו.
אין בידי לקבל טענה זו של הנתבעת 1. העדרם של יחסי עובד מעביד בין הנתבעת 1 לבין התובע, אינם מעלים ואינם מורידים לדיון בענייננו, הנשען על אדנים מדיני הנזיקין. רוצה לומר, העדר יחסי עובד מעביד, במובנם המובהק, אינו שולל את קיומן של חובות הזהירות החלות על הנתבעת 1 כלפי התובע. משנשלח התובע לעבוד אצל הנתבעת 1, לא יכול להיות חולק על כך שעל הנתבעת 1 חלה חובת זהירות מושגית וקונקרטית, בין אם חלים בין הצדדים דיני העבודה ובין אם לאו. אין להעלות על הדעת כי תחול על הנתבעת 1 חובת זהירות מפני פגיעות בעבודה כלפי עובדיה ה"רגילים" ולא כלפי עובדים שהם אסירים, אשר "משכורתם" משולמת לשב"ס ולא ישירות לכיסם. אינני מוצא הגיון ענייני לעריכת אבחנה - אפליה מסוג זה. הנתבעת 1 היא המפעילה ובעלת השליטה במפעל, היא הבעלים של המכונות, היא שתפעלה את המכונות והשירות שניתן לה באמצעות התובע. גם אם היה תלוי השירות במערכת היחסים החוזיים בינה לבין שב"ס, חייב אותה הדבר לדאוג לשלומו ולבטיחותו של האסיר בזמן עבודתו אצלה. לא בכדי טענה הנתבעת 1 כי היא תדרכה את התובע ונתנה לו הוראות הפעלה ביחס לתפעול המכונה באופן נכון ובטיחותי, ולא מן הנמנע שגם הנתבעת 1 האמינה והבינה, שעליה לנקוט בכללי זהירות גם כלפיו.
לפיכך, תמוהה בעיניי טענתה של הנתבעת 1 לפיה היא אינה חבה בחובת זהירות כלפי התובע ונראה, כי עצם העובדה שהתובע עבד במפעל שבבעלותה, מקימה את חובת הזהירות, לפחות זו המושגית. ביחס לחובת הזהירות הקונקרטית, כאמור, משהועסק התובע בהפעלת המכונה אשר הפעלתה דורשת הכשרה, הדרכה ונקיטת אמצעי זהירות על די המפעיל, ולאור העובדה שהנזק שנגרם לתובע היה בגדר הנזק הצפוי באופן סביר, אין בליבי כל ספק, כי הנתבעת 1 חבה גם בחובת זהירות קונקרטית כלפי התובע.
באשר להפרת חובת הזהירות, התובע טען, כי הוא לא קיבל הדרכה מספקת וההדרכה שסופקה לו לא היתה מובנת, אלא שהיא ניתנה בעברית קלוקלת. משכך, נטען, כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות כלפיו ולא דאגה לו, בין היתר, להדרכה נאותה ולשיטת עבודה סדורה. עוד נטען, כי לא סופקו לתובע אביזרי בטיחות לעבודה, כדוגמת מלקחיים, כדי להכניס ולהוציא את הדסקית אותה מחץ המכבש.
התובע העיד כי : "היה איזה בחור בוריס שלא יודע עברית ואני מנסה להבין אותו. הוא לא הסביר לי. הוא אמר אתה צריך ללחוץ עם הרגל וכשזה יוצא אתה מוציא את זה עם האצבע. זה העבודה". (ראו: עמ' 10, שורות 14-17).
התובע גם נשאל והעיד, כדלקמן:
"ש.האם נכון שעמדו לרשותך סוג של מלקחיים?
ת.לא ראיתי את זה לעולם.
ש.אז אם מר בוריס אומר שהיה סוג של מלקחיים, פינצטה לתפוס את החתיכה הוא משקר?
ת.זה לא נכון. לא היה דבר כזה. אני לא ראיתי.
ש.באף אחת מהפעמים שעבדת לא היה?
ת.לא היה. יכול להיות שהיה והוא לא אמר לי מה זה...
ת....הוא לא אמר לי מה זה ואני יודע שהעבודה שם היא עם היד.
ש.האם נכון שבאותו יום של האירוע, לפני שקרה מה שקרה, קיבלת הדרכה מבוריס גם לגבי אופן ביצוע העבודה וגם לנושא הבטיחות, מה צריך לעשות ומה לא?
ת.בוריס בא והסביר לי איך לעבוד אבל לא אמר לי שום מלקחיים ולא כלום, הוא אמר לי איך עובדים. הסביר לי ולא החתים אותי על כלום באותו היום. הושיב אותי במקום ואמר לי תעשה ככה. אני הייתי עובד ברתכות.." (ראו: עמ' 14, שורות 7-13, 19-25)."
מר בוריס גילזון, מנהל העבודה מטעם הנתבעת 1, נשאל והעיד כדלקמן:
"ש.תגיד מה הוראות הבטיחות של המכונה בעברית.
ת.(מסביר בעברית) זה מכונה תדליק וסוגרים. יש ירוק ויש אדום. פה יש רגל, רגל עבודה זה אני לומדים, אני אשב לומדים. לומדים בנאדם 5- 10 דקות ואחר כך הוא יושב, ואני לראות האדם, ואני ראיתי איך הוא עובד. עוד פעם אחרי חצי שעה עוד פעם לראות עבודה בסדר. כל יום בבוקר יש עבודה אחרת, אני כל יום מלמדים. הוא עבודה כך 2 ימים, ואחר כך אני עוד פעם.
ש.מה שאמרת עכשיו הוא אמור להבין מה הוראות הבטיחות בעבודה?
ת.כן.
ש.איפה לא להכניס את האצבע, איפה מלקחיים?
ת. נכון.
ש.הכוונה היתה, למה בשאלות שאתה שואל לא מנחה מה עושים עם האצבעות ועם איזה כלים עובדים?
ת.אני מסביר לכל אחד ולא רק מסביר במילים, אלא מראה. לא רק מדברים, אני גם הראיתי אני ראשון עבודה בידיים שלי". (עמ' 20, שורות 12-25).
כאשר נשאל מר בוריס גילזון כיצד הסביר לתובע איך עליו להשתמש במלקחיים ובדוושה, כפי שציין בסעיף 6 לתצהיר שהוגש מטעמו, התקשה להשיב על השאלה וכשהוסברה לו השאלה בשנית על ידי המתורגמנית השיב: "אני עכשיו הבנתי, יש דוושה , יש מכבש, זה פדלים 10 סמ' גובה עד הרצפה. על מנת שעובד, זה ככה (מדגים ברגלו לחיצה ועזיבה) הופ זה ככה, הופ זה ככה. זה אומרים, ככה אני מבין עברית, הכי טוב בנאדם רואה . אני לא טוב מבין עברית. אני כל הזמן אנשים לראות. אנשים לא כולם מבינים טוב עברית, יש אנשים סינים שלא מבינים עברית והם עובדים והכל בסדר, הוא ראה וזהו". עמ' 23, שורות 2-7). גם בתשובתו זו לא התייחס מר גילזון למלקחיים ולאופן שיש לעשות בהם שימוש, על אף שהוא נשאל על כך, גם בשפתו.
בהמשך נשאל מר בוריס גלזון והשיב:
ש."את כל נושא הבטיחות אתה היית מסביר לחיים וליתר העובדים?
ת.כן. לכולם". (ראו: עמ' 26, שורות 1-2).
מר חיים נרקונסקי, הבעלים והמנכ"ל של חברת מ.צ.ב (להלן: "מר נרקונסקי" ), נשאל והעיד:
ש."מי מדריך את העובדים במפעל.
ת.את העובדים בדרך כלל יש לי את שגיא, היה לי את שגיא באותה תקופה ויש גם קורס של משרד העבודה שמחובתנו להעביר פעם בשנה. אז בא אדם מבחוץ ואוספים את כל העובדים והוא נותן הרצאה של שעתיים וזה פעם בשנה... ביום יום זה שגיא ויש גם מנהל עבודה בוריס ועל פי החוק כל מכונה גם כתוב עליה מפורשות איך היא צריכה להתנהל" (עמ' 27, שורות 1-7). בהמשך העיד מר נרקונסקי כי אחראי הבטיחות הנו שגיא (ראו: עמ' 27, שורות 24-25).
מר שגיא גרינבלט העיד, כי לא עבר הכשרה של בטיחות בעבודה מטעם משרד העבודה (ראו: עמ' 33, שורות 7-8 ) וכשנשאל מי הדריך את העובדים בכל הנוגע להוראות הבטיחות השיב, כי מר בוריס גילזון הוא שהיה אמון על כך (ראו: עמ' 34, שורות 21-26).
הנה כי כן, עולה סתירה מהותית בין עדותו של מנכ"ל הנתבעת 1 לבין עדותו של מר שגיא גרינבלט, באשר למיהות בעל התפקיד שהיה אמון על הדרכת העובדים בכל הנוגע להוראות הבטיחות במפעל. כך, בעוד שמר נרקונסקי העיד כי שגיא היה מדריך את העובדים במפעל, שגיא העיד כי: "אני אישית לא העברתי הדרכות במיקרו. כל אדם שעבד בכלי בוריס הדריך אותו ולא אני. אני כן תרגמתי את בוריס מספר פעמים לאנשים אם הם לא הבינו" (עמ' 34, שורות 24-26). באותה הנשימה העיד מר שגיא, כי הוא כלל לא דובר את השפה הרוסית אך נהג להבין את העברית הקלוקלת של מר גילזון (ראו: עמ' 35, שורות 1-4).
עדותו של התובע, לפיה מי שהדריך אותו היה מר גילזון לא נסתרה. אדרבא עדותו התחזקה מראיות העדים הנוספים שהעידו, כאמור לעיל.
נוכח הקביעה לפיה, מר גילזון הוא שהדריך את התובע, ניתן, על סמך הראיות שפורטו לעיל לקבוע, כי הדרכה זו לא היתה מספקת, וזאת בלשון המעטה, ולא היה בה כדי למנוע את הנזק הצפוי. מהעדויות עולה, כי ההדרכה שניתנה היתה בעברית רצוצה, ונמסרה רובה ככולה באמצעות "פנטומימה", כך ממש. כך העיד גילזון בפניי. ניתן לומר בוודאות, כי אין בהדגמות הוויזואליות שנמסרו על ידי מר גילזון כדי לספק את ההדרכה הנדרשת. אין בפי כל טענה כלפי מר גילזון והדברים כאן אין מטרתם לפגוע בו, אולם עם רמת התבטאות בעל-פה כה נמוכה בשפה העברית, אין כל אפשרות לתת הסברים על תפעול המכונה, ובמיוחד לא ניתן כך להסביר על מה יש להקפיד, מה הסכנות הקיימות, מה אסור לעשות כדי לא להיפגע, מהו קצב העבודה הנכון, וכיוב'. כאשר התבקש גילזון לחזור בעברית על הסברי הבטיחות, הוא עשה זאת במשך זמן קצר ביותר, ולא הזכיר את המלקחיים, אפילו לא במילה. בכל הכנות ייאמר, כי גם לבית המשפט היה קושי להבין את מר גילזון. לכך יש להוסיף את העובדה, שמר גילזון לא עבר הכשרה בתחום הבטיחות מטעם משרד העבודה והוא אינו מחזיק בתעודה של קצין בטיחות כדין (ראו: עדותו של מר נרקונסקי, עמ' 28, שורות 2-4 ). אין זה מיותר לציין, שגם אילו היה מר שגיא גרינבלט משמש כמדריך הבטיחות במפעל, ספק בעיניי אם היה בכך כדי להוות הדרכה מספקת, שכן כפי שהעיד, הוא אינו בעל ההכשרה המתאימה לכך.
בהינתן שמר גילזון אינו בעל הכשרה מתאימה בתחום הבטיחות, ולאור העובדה שההדרכות שניתנו על ידו היו שטחיות, חלקיות וניתנו בשפה שאינה שפת האם שלו, ובעברית רצוצה, אני מקבל טענת התובע לפיה, ההדרכה שסופקה לו היתה קלוקלת ולא היתה מספקת. במאזן ההסתברויות שוכנעתי כי אם היה מקבל התובע הדרכה ראויה, לרבות באשר לסכנה שבקרבת היד למקום בו מצויה הדסקית והחלק ה"כובש" של המכבש, לא מן הנמנע כי התובע לא היה נפגע.
באשר להימצאות אמצעי מיגון כדוגמת מלקחיים בסביבת המכונה ולהדרכה שניתנה ביחס לשימוש במלקחיים, הרי כאמור, מעדות התובע עולה כי לא סופקו לו מלקחיים, וככל שסופקו, ממילא לא הוסבר לו שיש לעשות בהם שימוש. עדותו של התובע לא נסתרה בעניין זה. אף שמר גילזון נדרש להסביר את ההדרכה שסיפק לתובע בקשר לשימוש במלקחיים, כפי שצוין על ידו בתצהיר שהגיש, הרי שבעדותו הוא לא חזר על כך, ולא הזכיר דבר אודות השימוש במלקחיים, גם לאחר שהשאלה תורגמה לו לרוסית. אין זאת כי העד נמנע, מסיבות השמורות עמו, מלהשיב תשובה ברורה לגבי המלקחיים. כל שהתייחס אליו מר גילזון בעדותו היה השימוש בדוושה והדרך לתפעול המכונה באמצעותהגם הסבר זה נעשה בעברית רצוצה כאמור, והוא לא הזכיר את נושא השימוש במלקחיים.
הנתבעת 1 צירפה תמונות של המלקחיים ושל הכוסית ששימשו לכאורה את התובע בעת עבודתו על המכונה (ראו: מוצג נ/1), אולם, מר נרקונסקי העיד ביחס לכך כדלקמן:
"ש.אחרי האירוע קיבלת איזה שהוא דוח על תיקונים שצריך לעשות או בדיקות?
ת.לא זוכר.
ש.אתה יודע אם במכונה נעשו שינויים?
ת.במכונה בגדול לא נעשו שום שינויים עד היום. משרד העבודה ביקש איזה מלקחיים ואת הרגלית לנעול. היו קודם מלקחיים שהם קטנות ועכשיו יש מלקחיים יותר גדולות.
ש.בתמונה זה מה שהם ביקשו?
ת.הם ביקשו שהמלקחיים יהיו יותר גדולות.
ש.מה שרואים בתמונה זה מה שביקשו או שזה מה שהיה ?
ת.זה מה שעשו למען משרד העבודה ." (ההדגשה אינה במקור- י.פ.א) (ראו: עמ' 29, שורות 18-26, ובהמשך: עמ' 30, שורות 1-2).
מעדותו של מר נרקונסקי עולה, כי התמונה שהוצגה איננה מעידה על כך שנעשה שימוש במלקחיים עובר לתאונה, וככל שנעשה שימוש במלקחיים שהוצגו, הרי שמדובר היה בשימוש שנעשה לאחר התאונה ובהתאם לדרישות משרד העבודה.
מר שגיא גרינבלט כתב דו"ח, תחקיר בטיחות, ביחס לתאונה הנטענת ובה ציין, כי הסיבה לתאונה הנה עודף מוטיבציה של התובע ורצון להוכיח יעילות (ראו: נספח 7, עמ' 18 לתצהיר הנתבעת 1). ואולם, מחקירתו של מר גרינבלט עולה, כי הסיבה לתאונה היתה דווקא אי שימוש במלקחיים, גם אם התובע ביטא מוטיבציה עודפת לביצוע עבודה יעילה, אף שאי השימוש במלקחיים לא צוין בדו"ח התחקיר שנערך.
כך נשאל והשיב מר גרינבלט, בעדותו בפניי:
"ש.מפנה אותך לסעיף 10 לתצהירך. בדוח שערכת אין שום מילה על מלקחיים וזו הסיבה לתאונה מבחינתך. איך לא קישרת ביניהם?
ת.זה שלא היה שימוש במלקחיים זה ברור כי אחרת לא היתה הפציעה.
ש. אתה כותב עובר (OVER- י.פ.א.) מוטיבציה ?
ת.נכון.
ש. למה אין מלקחיים בסיפור הזה?
ת.כי אני לא מומחה לבטיחות בשביל להגיד אם צריך מלקחיים או לא.
ש.אתה לא יודע ספציפית אם היו מלקחיים או לא?
ת.לא יודע. עד כמה שאני יודע היו. אני לא התעסקתי בתהליך הייצור." (ראו: עמ' 36, שורות 11-25).
מדברים אלו, יחד עם חקירתו הנגדית של מר גילזון כאמור, עולה, כי גרסתו של התובע לפיה לא היו מלקחיים בזירת התאונה, לא נסתרה. אני מאמין לתובע בעניין זה. ככל שהיו מלקחיים - לא הוסבר לתובע כראוי שעליו להשתמש בהם.
גם טענת הנתבעת לפיה, בסמוך למכונה היו הוראות בטיחות בכתב, לא הוכחה וזאת גם לאור האמור בעדותו של מר נרקונסקי, אשר נשאל והעיד:
"ש."אם אני מראה את המכונה שצירפתם לתצהיר נ/2 איפה הוראות הבטיחות?
ת.כל הוראות הבטיחות לא יהיו פה כי זה מכונה ניידת, היא חיה. אפילו גם אם אתה רוצה להדביק, אין מקום. זה נמצא בסביבת המכונה" (עמ' 27, שורות 10-13).
אין זה מיותר לציין, כי לא ברור האם בהוראות הבטיחות להן טענה הנתבעת 1 צוין דבר כלשהו ביחס לתפעול המכונה באופן בטיחותי או לצורך בשימוש במלקחיים, שכן העתק מההוראות הנטענות כלל לא צורף לתיק. זאת ועוד, מחקירתו של מר נרקונסקי עולה, כי המדובר ככל הנראה ב"הוראות סטנדרטיות לגבי מכבשים בכל המדינה. שצריך לעבוד עם מגנים בעיניים" (ראו: עמ' 32, שורות 13-14 ). על כן, ספק רב בעיניי, אם היה בהוראות אלו, ככל שאכן היו מצויות בסמוך למכונה, כדי להחליף את ההדרכה שעל התובע היה לקבל, או כדי לרפא את הפגמים שנפלו בהדרכה שנמסרה בפועל.
לאור האמור לעיל, אני קובע, כי עלה בידי התובע להוכיח, בוודאי במאזן ההסתברויות, כי הנתבעת 1 הפרה את חובת הזהירות כלפיו עד כדי התרשלות. על הנתבעת 1, כמעבידה סבירה, היה לצפות כי אי מתן הדרכת בטיחות באופן מובן וברור ואי מתן אביזרים בטיחותיים, עלולים להביא לשימוש לא נכון במכונה ולפגיעה בגוף של עובד בכלל ושל התובע בפרט. הדבר אף מהווה הפרה של תקנות הבטיחות בעבודה.
אחריותו של שב"ס לפגיעה:
לטענת התובע, שב"ס הפר את חובת הזהירות כלפיו בכך ש"עצם עיניים" ולא פיקח כראוי על שמירת הוראות הבטיחות אצל התובעת. הנתבעת 1 גם היא טענה, כטענת הגנה, כי האחריות על בטיחותו של התובע רובצת לפתחו של שב"ס.
כפי שקבעתי בפרק העוסק באחריותה של הנתבעת 1, איני רואה מקום לקבוע כי שב"ס חב בחובת זהירות מוחלטת כלפי התובע, רק מכיוון שהוא שלח את התובע לעבוד אצל הנתבעת 1, בהתאם לחוזה שחתם עמה. יחד עם זאת, לא יכול להיות חולק על כך ששב"ס, כמי שהתובע נתון תחת פיקוחו וכמי ששלח את התובע לעבוד מטעמו במפעל, ובהיות שב"ס הגוף שקובע את מקום העבודה, חב בחובת זהירות מושגית וקונקרטית כלפי התובע.
מהראיות שהוצגו בפניי עולה, כי נציגים מטעם שב"ס, כעניין שבשגרה, ביקרו במפעל בו עבד התובע ועשו פעולות מסוימות שהיה בהן כדי לפקח, במידת מה, על רמת הבטיחות הנהוגה במפעל. כך לדוגמא העיד מר גילזון כי: "היה שם אישה וגבר כל הזמן, הם היו באים לראות"(ראו: עמ' 25, שורות 23-26). יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך, שעל אף פעולות הביקורת שנעשו מעת לעת, נציגי שב"ס לא בדקו מיהו הגורם שאחראי על מתן ההדרכה במפעל בו עבד התובע, מה הכשרתו, מה היה טיב ההדרכה שניתנה והאם ההדרכה ניתנה בשפתו של התובע באופן שהוא הבין אותה כראוי.
אמנם, עלה בידו של שב"ס להוכיח, גם מעדויות נציגי הנתבעת 1, כי הונהגה במפעל רמת משמעת מודעת, לפיה ככל שנציגי שב"ס ימצאו כי המפעל אינו עומד בסטנדרטים הבטיחותיים, הוא עלול לאבד את הזכות להעסיק האסירים במקום. גם ברור היה, שאין זה מתפקידו של שב"ס לקחת חלק בהדרכת האסירים ביחס לתפעול המכונה וביחס לשיטת העבודה הנהוגה במקום ועם כך אוכל בהחלט להסכים, שהרי אנשי שב"ס אין מומחיותם בעבודות המפעל ותפעול המכונות. ואולם, איני סבור, כי שב"ס עשה כל שלאל ידו כדי לוודא ששיטת העבודה, כמו גם כללי הבטיחות, נשמרים כראוי.
מר נרקונסקי העיד בעצמו, כי: "...אם שב"ס רואה שמשהו לא בסדר הוא לוקח את העובדים" (ראו: עמ' 29, שורות 16-17) . ובהמשך נשאל והעיד, כדלקמן:
"ש.עשית הסכם עם שב"ס ?
ת.נכון.
ש.בהסכם הזה ברור לכולם שכל נושא הבטיחות זה אחריות שלכם, שאתם אמורים להסביר לאסירים איך לעבוד?
ת.אנחנו קיבלנו את העובדים מהשב"ס. הוסבר לנו שצריך לתדרך אותם ואכן תדרכנו. כל אדם תדרכנו אותו. גם את העובדים שלא מהשב"ס. מנהל עבודה לא ישלח עובד שיעשה לו נזק במכונה או שיעשה לעצמו נזק.
ש.עובדי שב"ס שבאו לבקר אותך לא התערבו בתהליכי העבודה ואיך לעבוד ומה לעשות?
ת.עובדי השב"ס לא מתערבים בעבודה, אבל היו להם כל מיני הערות, אני לא רוצה את זה, לא רוצה את זה ואכן עמדתי בכל הדרישות שלהם כי אם לא הייתי עומד למחרת היו לוקחים אותם. אצל השב"ס יש או שחור או לבן.
ש.מבחינת שב"ס היה ידוע לך שצריך להקפיד על הוראות הבטיחות קלה וכחמורה?
ת.נכון והקפדנו. השב"ס יש לו כללים ברורים, לא התנהגת בסדר למחרת אין לך עובדים, אתה מעניש את עצמך באופן אוטומטי". (ראו: עמ' 31, שורות 17-25 ועמ' 32, שורות 1-7).
מר שגיא גרינבלט, נשאל והעיד:
"ש."לעוזי ולשב"ס היה חשוב כל נושא הבטיחות?
ת.נכון. (ראו: עמ' 37 שורות 25-26)
ש.עוזי ומי מטעם לשב"ס לא היו נותנים הסברים בנוגע להפעלה פרטנית של מכונה כזו או אחרת?
ת.לא, אבל יצא לעוזי לבקר אותנו מדי תקופה והוא גם ביקר יחד איתי את העובדים בעמדות העבודה, תוך כדי עבודה". ( ראו: עמ' 38, שורות 6-9).
גם מר אבי קינן, מי שאחראי על תחום הבטיחות בתעסוקה של שב"ס, העיד: "כשזה הוראות פנימיות זה צריך להיות מהמפעל. יש הוראות כלליות וזה לא מחייב שבה יהיה מנהל המפעל. במקרה הזה זה קצין השיקום שאחראי על האסירים שלו". (ראו: עמ' 42, שורות 12-15).
התובע בעצמו העיד בעניין זה כדלקמן:
"ש."לפני שהתחלת לעבוד במ.צ.ב, הסבירו לך בשב"ס על הוראות הבטיחות הכלליות?
ת.כן.
ש.ואמרו לך לגבי כל מכונה מי צריך לתת את ההסברים ואיך לעבוד?
ת.בעל הבית.
ש. וזה מה שהיה?
ת.כן". (ראו: עמ' 16, שורות 13-22)
מדברים אלו עולה, כאמור, כי אמנם שב"ס ערך ביקורים במפעל, העביר לנתבעת את הדרישות בדבר שמירה על בטיחות כללית והביא לידיעת הגורמים הרלוונטיים במפעל, כי אי שמירה מספקת על הכללים הללו, עשויה להביא להפסקת עבודת האסירים במקום לאלתר, בבחינת "שחור או לבן", כפי שנאמר. עוד עולה, כי גם עובדי ומנהלי המפעל לא ציפו, ובצדק, ששב"ס ידאג להדרכה פרטנית ביחס לכל מכונה ומכונה. דברים אלו עולים גם מדבריו של התובע, שידע שאין זה באחריות נציגי שב"ס לתדרך אותו ביחס לאופן הפעלת המכונה. אין בליבי ספק, כי הטלת אחריות כזו על שב"ס היתה מרחיקת לכת ולא היתה עולה עולה בקנה אחד עם ההיגיון והשכל הישר, שכן ברור שאין ביכולתו של שב"ס להכשיר את עובדיו להעניק הדרכה ביחס לכל מכונה אקראית המצויה בכל מפעל ומפעל.
ואולם, מהראיות שפורטו לעיל לא עולה, ולו במרומז, כי נציגי שב"ס פנו למנהלי המפעל בו עבד התובע, וביררו כעניין בסיסי, האם התובע קיבל הדרכה מספקת, האם היא ניתנה על ידי אדם מוסמך לכך, האם עבר הדרגת בטיחות בשפה הברורה לו, ואם לאו. לטעמי, היה על נציגי שב"ס לברר עם התובע, כמו גם עם עובדים אחרים שבאו משב"ס, האם הם קבלו הדרכה נאותה וכללי בטיחות. מן הסתם, אילו היו עושים כן, סביר ביותר להניח כי התובע היה מיידע אותם כי לא קבל הדרכה בעברית סבירה ומובנת.
הדרישה המוטלת על שב"ס לפקח על השמירה על כללי הבטיחות במקרה זה, הנה סבירה ויכולה היתה להתקיים באמצעים פשוטים, זולים, וסבירים למדי. המדובר הוא בדרישה מינימלית, של בירור מי נתן את הוראות הבטיחות במפעל והאם הוא אדם המסוגל לעשות זאת. ברור כי אילו היתה נשאלת שאלה זו ואנשי שב"ס היו משוחחים שיחה קצרה עם גילזון, היו מבינים כי הוא אינו מסוגל לתת הוראות בטיחות למי שאינו דובר את השפה הרוסית. בהינתן שעובדי שב"ס ממילא ערכו ביקורים במפעל מעת לעת, ברור, כי די היה בכך שאותם הנציגים היו משוחחים עם התובע, עם עובדים אחרים, עם מנהל המפעל והיו בודקים ברצינות של ממש, האם מי שתדרך את העובדים במקום, ובכלל זה את התובע, הוא בעל הכשרה מתאימה ולכל הפחות, שההדרכה שניתנה לו הנה בשפה המובנת לעובד.
לא ניתן להתעלם מכך, שלאחר בחינת הראיות נותר הטעם הברור כי שב"ס השליט תחושת חשש ורצינות בקרב בעלי המפעל ונהג להזהירם כי עליהם לקיים את כללי הבטיחות תוך שהוא הביא לידיעתם את תוצאות אי קיום אותן הוראות, בעוד שבפועל, מעבר לכך, לא נעשו פעולות, גם הפשוטות שביניהן, כדי לוודא שאכן הוראות אלו נשמרות. מכל מקום, ראיות כי נעשו פעולות מסוג זה במקרה דנן, לא הוצגו בפניי.
מאחר וקבעתי כי לא היה די בפעולות ששב"ס עשה, כדוגמת הביקורים במפעל והזהרת בעלי התפקידים אצל הנתבעת 1, כדי לעמוד בחובתו לפקח על יישום הוראות הבטיחות הנאותות אצל הנתבעת 1- אני קובע, כי שב"ס הפר את חובת הזהירות כלפי התובע. באשר לקשר הסיבתי שבין ההפרה לבין הנזק הנטען, ניתן לקבוע, כי אילו היה שב"ס עושה את המוטל עליו, ומוודא כי אצל הנתבעת 1 יושמו הוראות הבטיחות וההדרכה כדבעי, התאונה בה נפגע התובע יכולה היתה להימנע.
באשר לחלוקת האחריות שבין הנתבעות, אני סבור, כי בהינתן שהנתבעת 1 התרשלה ביישום הוראות הבטיחות, הואיל והמומחיות לגבי אמצעי הבטיחות ואופן הפעלת המכונה מצויים היו בידי הנתבעת 1 בלבד, בהינתן שעל פי סעיף 12(א) להוראות ההסכם שנחתם בין הצדדים, על הנתבעת 1 הוטלה האחריות, לפחות זו החוזית, להקפיד על קיום סדרי הבטיחות במפעל כנדרש על פי דין, ומאחר ונציגי הנתבעת 1, כמו גם התובע, הסכימו כי האחריות להדריך את העובדים במפעל רבצה לפתחה של הנתבעת 1, בעוד שאחריותו של שב"ס היה לפקח על יישום הוראות הבטיחות, יהיה זה נכון וראוי לקבוע, כי הנתבעת 1 תישא ב- 80% מהנזק שנגרם לתובע, בעוד ששב"ס יישא ב- 20% מהנזק.
יחד עם זאת, יש לבחון את תחולתו של סעיף השיפוי שנקבע בהסכם שנחתם בין הצדדים.
סעיף השיפוי
לאחר עיון בטענות הצדדים ובראיות שהונחו בפניי, אני סבור כי דין ההודעה לצד ג' שהגיש שב"ס להתקבל.
סעיף 12 ד' להסכם שחתמו הצדדים קובע, כי : "החברה תשפה את שב"ס על כל תשלום שנתחייב בו שב"ס בגין נזק גוף שאירע לאסיר או לסוהר במפעל עקב אי נקיטת אמצעי בטיחות נאותים כנדרש".
במקרה דנא, עלה בידי התובע להוכיח, כי התאונה התרחשה בשל כך שהנתבעת 1 לא הקפידה על הדרכה מספקת וברורה ובשל כך שבסביבת העבודה של התובע לא היו אמצעי בטיחות סבירים, כגון מלקחיים. על כן, ניתן בהחלט לקבוע, כי יש להחיל את סעיף השיפוי עליו התחייבה הנתבעת 1 כלפי שב"ס.
זה המקום לציין, כי הטענות אותן מעלה הנתבעת 1 בסיכומים שהגישה ביחס להודעה לצד ג', בכל הנוגע לחוקיות ההסכם ולאופן שבו הוא נוסח, הן טענות המהוות הרחבת חזית של ממש. בכתב ההגנה שהגישה הנתבעת 1 להודעה לצד ג' לא נטענו אילו מהטענות שנטענו בסיכומים ביחס לתקפותו של ההסכם, הוא הדין לגבי התצהירים שהוגשו מטעמה.
טענות הנתבעת 1 ביחס לכלליות הסעיף וקיפוח זכויותיה על ידו, נדחות בזאת שכן, לא הוכח כי הנתבעת 1 חתמה על ההסכם מבלי שהבינה את תוכנו או מבלי שקיבלה את התחייבויותיה על פיו בנפש חפצה. לראייה, ההסכם מעולם לא בוטל על ידה והוא שריר וקיים. טענתה של הנתבעת 1 ביחס להיותו של ההסכם עליו חתמה אל מול שב"ס חוזה אחיד, לא הוכחה, ועל כן, אין לקבל טענתה בדבר היותו של ההסכם מקפח את זכותה, או בדבר היותו של ההסכם "אינו שוויוני".
חזקה על הנתבעת 1 כי חתמה על ההסכם מרצונה החופשי ולאחר שהבינה את תוכנו וקיבלה על עצמה את החובות והזכויות שנקבעו בו, כאחד. סביר להניח כי חתימת ההסכם והעסקת אסירים במסגרתו, היתה כדאית לנתבעת 1 ומכל מקום, היא נכנס לאופן התקשרות זה לא מאונס אלא מרצון, שהרי אין כל חובה בדין להעסיק אסירים. טענתה של הנתבעת 1 לפיה ההסכם איננו שוויוני רק מאחר שהוטל עליה לדאוג לבטיחות האסירים העובדים אצלה, ולשפות את שב"ס על כל פיצוי בגין נזק גוף שיחויב בו מקום בו הופרו תנאי הבטיחות הללו, איננה טענה סבירה ואין בידי לקבלה.
עוד טענה הנתבעת 1, כי מקום שבו שב"ס התרשל בקיום חובותיו כלפי התובע, בעת שנשלח על ידו לעבודה במסגרת מפעל חיצוני, חובות שהפרתן איננה תלויה או קשורה בחובותיה של הנתבעת 1 עצמה, אין שב"ס זכאי לשיפוי מהנתבעת. אף שטענה זו הנה שובת לב, הרי שבפועל, המדובר בטענה המרוקנת את כל סעיף השיפוי מתוכן.
מובן, כי ככל שהיה נקבע, כי שב"ס לא הפרה את חובותיה כלפי התובע, הרי שלא היה מקום לבחון את תחולתו של סעיף השיפוי כלל ועיקר שכן שב"ס לא היה מחויב בדין. תנאי השיפוי נועד להגן על האינטרס הכלכלי של שב"ס, כל אימת שייקבע כי הוא חב בתשלום בגין נזק גוף שנגרם כתוצאה מאי נקיטת אמצעי זהירות נאותים במפעל. ברור הוא, שמקום שבו לא חלה על שב"ס אחריות כלשהי, אין מקום להגן על האינטרס הכלכלי שלו בהתאם לתנאי השיפוי.
יתרה מזאת, הנחתה של הנתבעת 1 לפיה שב"ס הפר את חובתו לדאוג לתובע ללא קשר לחובותיה שלה, הנה הנחה שגויה, שנדונה ונדחתה בפסק דין זה. כפי שקבעתי בפרק הדן בקביעת האחריות של הנתבעות לתאונה, התובע נפגע כתוצאה מכך שהנתבעת 1 לא סיפקה לו הדרכה מספקת וראויה קודם שליחתו לעבודה על המכבש וכן, שלא דאגה לאספקת עזרי בטיחות מספקים כדוגמת מלקחיים. אכן, שב"ס הפרה את חובתה לפקח על קיומן של הוראות הבטיחות על ידי הנתבעת 1, אולם ברור שאילו לא היתה הנתבעת 1 מפרה את חובת הזהירות בה היא חבה כלפי התובע, התובע לא היה נפגע, ולא היתה מוטלת על שב"ס אחריות כלשהי, בהתאמה. לכן, קיים הגיון במתן תוקף לסעיף השיפוי.
במצב דברים זה, שבו ההסכם שבין הצדדים הנו שריר וקיים ובהינתן שעל פי ההסכם התחייבה הנתבעת 1 לשפות את שב"ס בגין כל נזק שתחויב בו כאמור לעיל, אני מוצא לנכון לתת תוקף להסכמת הצדדים בסעיף השיפוי ואני קובע, כי על הנתבעת 1 לשפות את שב"ס בגין החבות שנקבעה כלפיו לפצות את התובע.
אשמו התורם של התובע:
על פי טענת הנתבעת 1, התובע אחראי בעצמו לנזק שנגרם לו שכן, ביצע עבודתו בפזיזות ובחוסר זהירות מאחר ורצה "להרשים" והיה בעל מוטיבציה מוגברת בעת ביצוע העבודה.
איני סבור, כי עלה בידי הנתבעות להוכיח כי התובע התרשל והביא בהתנהגותו או במחדלו לקרות התאונה. טענת הנתבעות כאילו התאונה נגרמה בשל פזיזותו או בשל "עודף מוטיבציה" של התובע לא מצאה תמיכה בראיות שהוצגו בפניי. קביעתו של מר שגיא גרינבלט בתחקיר שערך (נספח 7, שם), איננה מוכיחה שאכן התאונה התרחשה בשל עודף מוטיבציה. המדובר הוא בקביעה שרירותית שאין זה ברור על מה היא נסמכת וכפי שפירטתי לעיל, היא נסתרה על ידי הראיות שהוצגו בפניי. כפי שמר גרינבלט אישר בעדותו, ביקשו ממנו לערוך את התחקיר למרות שהוא אינו "מבין גדול" בבטיחות (ראו: 35, שורות 24-25). טופס התחקיר מהווה משום עדות שמיעה, שכן, כפי שהעיד מר גרינבלט, הוא לא נכח בעת הפציעה במפעל וכי כל ה"עובדות", לכאורה, עליהן התבסס בתחקיר שערך, נמסרו לו מפיו של מר גילזון (ראו: עמ' 36, שורה 24). אין זה מיותר לציין, שמעדותו של מר גילזון עולה, כי הוא עצמו לא היה נוכח בזמן הפציעה בסביבתו של התובע ורק כששב מתחנת הצביעה, פגשו אותו "סלאח ורומה" וסיפרו לו שהתובע נפגע (ראו עמ' 24, שורות19-22).
מעבר לכך, על אף שהנתבעת 1 טענה, כי התובע עבד מספר רב של פעמים והכיר את העבודה על המכונה על בוריה, היא לא הוכיחה זאת כלל ועיקר.
טענתו של התובע לפיה, הוא הועבר על ידי מר גילזון לעבוד במכונה זמן קצר קודם להתרחשותה, לא נסתרה ואף התחזקה באמצעות העדויות האחרות.
אין חולק, כי התובע עבד במפעל הנתבעת 1, משך 7 חודשים קודם להתרחשות התאונה (ראו: עדות התובע, עמ' 9, שורות 7-9). אולם, על פי טענת התובע, הוא הועסק בעיקר בריתוך והועבר למכונת הכיפוף, שבה התרחשה התאונה, בסמוך לפני קרות התאונה, או למצער, "לשעה וחצי שעתיים גג" (ראו: עמ' 11, שורה 1). מר גילזון אישר בחקירתו, כי מהרגע שהדריך את התובע באותו היום ועד שנודע לו שהוא נפגע בתאונה, עברו "מינימום שעה וחצי" (ראו: עמ' 25, שורות 18-20).
מר נרקונסקי נשאל והעיד בעניין זה, כדלקמן:
"ש.אתה כותב שזו לא הייתה פעם ראשונה שחיים עבד על המכונה?
ת.הוא עבד עשרות פעמים.
ש.יש לך רישום על כך?
ת.אם בן אדם עובד 7 חודשים, מה הוא עשה? הדביק בולים?
ש.יש לך במפעל עמדת ריתוך?
ת.כן וגם בזה הוא עבד.
ש.יש לך הובלות, הרמות?
ת.בכל מפעל אתה צריך להרים את החלק מפה לפה ולעבוד. יש גם אנשים שעבדו במחסן אבל לא הוא.
ש. אתה אומר שיש לך רישומים על כל יום איפה העובד עבד?
ת.כן.
ש.מדוע לא הראית לבית המשפט הוכחה שהוא באמת עבד יותר מפעם אחת?
ת.מה הוא הדביק אצלי בולים? הוא לא הדביק אצלי בולים. שנינו יודעים". (ראו: עמ' 28 , שורות 17-26, עמ' 29, שורות 1-3).
מהאמור לעיל עולה, כי הנתבעת 1 ערכה רישומים ביחס למקום ואופי עבודתו של כל עובד במפעל, ואילו היתה מציגה את הרישומים הללו, יכלה אולי להוכיח את טענתה, כי התובע אכן עבד במכונה מספר רב של פעמים, באופן שהכיר אותה והכיר את שיטת העבודה בה. ואולם, הנתבעת בחרה שלא להציג ראייה זו ולכן, אין לה להלין אלא על עצמה. כידוע, "הימנעות מלהביא ראיה מצויה ורלוונטית מבלי לספק טעם משכנע... מובילה למסקנה שאילו הובאה היתה פועלת לרעת (הצד שנמנע )... ועל כן, תומכת (בראיות היריב) ...כך במשפט הפלילי ... וכך במשפט האזרחי..." ראו: י. קדמי, על הראיות, חלק רביעי, מה' תש"ע- 2009, עמ' 1894, 1898.
היות שלא הוכח, שהתובע הכיר את שיטת העבודה, כך שהוא לא נזקק להדרכה על המכונה ובהינתן שלא הוכח שהתאונה התרחשה כתוצאה מפזיזותו של התובע, איני רואה מקום לקבוע, כי הוא גרם, או למצער תרם ברשלנותו לקרות התאונה.
נכותו התפקודית של התובע:
כאמור, הצדדים הסכימו, כי נכותו הרפואית של התובע בגין קטיעה חלקית של אצבע 2 ביד שמאל תעמוד על 10%, לפי סעיף 43 2(ג') לתקנות המל"ל. הצדדים הסכימו כי כל אחד מהם יורשה לטעון לעניין הנכות התפקודית בגין נכות זו. כמו כן, הוסכם כי נכותו הרפואית של התובע בגין הצלקת תעמוד על 5% , אולם הוסכם כי נכות זו אינה תפקודית.
באשר לנכותו התפקודית של התובע, איני רואה מקום לסטות משיעור הנכות הרפואית שנגרמה לו כתוצאה מהקטיעה החלקית של האצבע ואני סבור, כי יש להעמיד נכותו התפקודית על שיעור של 10%. לתובע אין עבר תעסוקתי ולכן, קשה ביותר לדעת מה מידת הפגיעה של הנכות הרפואית בכושר בתפקודו וכושר השתכרותו. כפי שהעיד התובע, הוא הועסק בעבר בתפקיד רתך וזהו למעשה העיסוק בו הוא מתמחה. אף שלא עלה בידי התובע להוכיח מקצועיות כלשהי בתחום זה, והדבר גם לא עולה מהרצף התעסוקתי הדל בו הוא מחזיק, הרי שסביר להניח, שהתובע, שאינו בעל השכלה כלשהי או מומחיות כלשהי, ייאלץ לעסוק בעבודת כפיים, ככל שיבחר לשוב למעגל העבודה. כמו כן, אין להתעלם מכך, שמדובר באצבע 2 שנחיצותה בכל הנוגע לפעולות הקשורות בתפעול הידיים, לרבות אחיזה, הנה רבה, הגם שמדובר ביד שמאל.
לפיכך, אני סבור, כי נכותו התפקודית של התובע הנה בשיעור של 10%, כנכותו הרפואית בשל קטיעת חלק מהאצבע.
בסיס השכר:
התובע טען, כי יש לקבוע את בסיס השכר לחישוב נזקיו על פי השכר הממוצע במשק, אותו לדבריו היה יכול להרוויח כתוצאה מעבודתו כרתך. ואולם, כפי שקבעתי לעיל, עברו התעסוקתי הדל אינו מסייע לתובע להוכיח כי אכן היה עובד כרתך, אלמלא התאונה או בכלל.
מעדותו של התובע עולה, כי במהלך חייו הבוגרים הוא לא התמיד בעיסוק כלשהו או בכלל והרבה לרצות מאסרים, חלקם על דרך של עבודות שירות. גם מדו"ח רציפות ביטוח שהגישה הנתבעת עולה בבירור, כי עברו התעסוקתי של התובע רחוק מהיות רצוף וקבוע. הוא מתקיים מהבטחת הכנסה בסך של 3,000 ₪. התובע לא טען בסיכומיו כי כיום הוא שב למעגל העבודה וכל שטען זה שהוא אינו מסוגל לעבוד כרתך בשל מצבו הרפואי כתוצאה מהתאונה.
במצב דברים זה, איני רואה כל מקום להעמיד את בסיס השכר לו זכאי התובע על גובה השכר הממוצע במשק. אני סבור, כי בהתאם לנתוניו של התובע, ונוכח חוסר הניסיון התעסוקתי, יש להעמיד את בסיס שכרו על גובה שכר המינימום הנהוג במשק, אשר על פי נתוני הלמ"ס עומד על סך של כ- 4,300 ₪ בחודש.
נזקיו של התובע:
הפסדי השתכרות לעתיד:
התובע הנו יליד 11/3/1970. כיום הנו בן 45. עד לגיל פרישתו מעבודה נותרו עוד 22 שנים. מקדם ההיוון ל- 22 שנים הנו: 193.0891.
הכפלת בסיס השכר במקדם ההיוון, תוצאתו היא 83,028 ₪ (במעוגל). יחד עם זאת, מבחינת ה"תמונה התעסוקתית" של התובע עד כה, עולים ספקות רבים באשר לכוונותיו ונכונותו של לשוב למעגל התעסוקה. על כן, אני סבור, כי לאחר בחינת נתוניו התעסוקתיים והאישיים של התובע, ובשים לב לעיקרון העל החל בנזיקין של "השבת המצב לקדמותו"- פסיקת פיצוי בשיעור של מחצית מהחישוב האקטוארי הנו סביר והוגן בנסיבות העניין.
לפיכך, אני קובע כי הנתבעת תפצה את התובע בגין הפסדי השתכרות לעתיד בסך של 42,000 ₪ (במעוגל).
הפסדי פנסיה:
נוכח הקביעה, לפיה לתובע נגרם הפסד השתכרות לעתיד, אין זה מן הנמנע שייגרם לו גם הפסד בגין הפרשה לקרן הפנסיה. בהיעדר אפשרות לבצע חישובים מדויקים במקרה הזה, אני סבור כי יהיה זה נכון לבצע חישוב לפי 12% מסכום הפיצוי שנקבע לו בגין הפסדי שכר לעתיד. לפיכך, אני מעמיד הפיצוי בגין ראש נזק זה בסך של 5,000 ₪ (במעוגל).
כאב וסבל:
כתוצאה מהתאונה, נגרמה לתובע קטיעה חלקית של אצבע 2 ביד שמאל. התובע שהה באשפוז, אליו שב לאחר שהתפתח אצלו זיהום בגדם.
על פי האמור בתצהירו: "נכון להיום אני ממשיך לסבול מכאבים באצבע והדבר מחמיר בתקופות המעבר. קיימת הגבלה בתפקוד יד שמאל" (ראו ס' 12 לתצהיר שהוגש מטעמו).
על פי נתוניו של התובע, בשים לב לנכותו, לגילו ולתקופת האשפוז כתוצאה מהתאונה, ונוכח הכאבים שהיו מנת חלקו והכאבים שנותרו בו, אני סבור כי פיצוי בסך 70,000 ₪ הנו פיצוי סביר בנסיבות העניין. התובע לא נימק מדוע יש לחשב את הפיצוי בגין כאב וסבל לפי פעמיים וחצי מהפיצוי הנהוג על פי חוק הפלת"ד. על כן, איני רואה מקום להורות על חישוב הפיצוי כפי שהוצע על ידי התובע בסיכומיו.
הוצאות:
מאחר והיה בחוות הדעת שהגיש התובע מטעמו בכדי לסייע לו להוכיח את נזקו, אני קובע, כי הנתבעות תשבנה לו את הסכום ששילם בסך 3,000 ₪ עבור חוות הדעת הנ"ל . כמו כן, הנתבעות תשבנה לתובע את סכום האגרה ששולמה בסך 668 ₪.
ניכויים:
סך כל התקבולים שקיבל התובע מהמל"ל בגין הפגיעה נשוא התביעה, כאשר הם משוערכים להיום עומדים על סך של 33,800 ₪.
סוף דבר:
דין התביעה להתקבל. כמו כן, אני מקבל ההודעה לצד ג' שהגיש שב"ס כנגד הנתבעת 1 וקובע, כי הנתבעת 1 תשפה את שב"ס בגין הסכום אשר הוטל על שב"ס לשלם לתובע.
אני קובע, אפוא, כי הנתבעות תשלמנה לתובע, כל אחת לפי חלקה כפי שנקבע לעיל, סך של 86,868 ₪, על פי הפירוט הבא:
הפסדי השכרות לעתיד: 42,000 ₪.
הפסדי פנסיה: 5,000 ₪.
כאב וסבל: 70,000 ₪.
הוצאות: 3,668 ₪.
ניכוי תקבולי מל"ל:33,800- ₪.
סה"כ: 86,868 ₪.
לסכומים הנ"ל יש להוסיף שכ"ט עו"ד בסכום של 20,501 ₪ (כולל מע"מ).
על הנתבעת 1 לשפות את הנתבעת 2 בגין חלקה בפיצוי, בהוצאות ובשכ"ט. בשל קבלת ההודעה לצד שלישי, תשלם הנתבעת 1 לנתבעת 2 שכ"ט עו"ד בסכום של 3,500 ₪.
כל הסכומים דלעיל ישולמו בתוך 30 יום מהיום שאם לא כן, הם יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום בפועל.
זכות ערעור תוך 45 יום.
ניתן היום, ט"ז טבת תשע"ה, 07 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
