בדירת התובעים פרצה שריפה, בתקופה שהדירה הושכרה לנתבעים 1-2 על ידי התובעים. הנתבעת 3 היא בתם של הנתבעים וערבה להתחייבויותיהם על פי חוזה השכירות. לדירה נגרם נזק רב והתובעים טוענים שעל הנתבעים לפצותם בשל כך. כן דורשים התובעים תשלום דמי שכירות שלא שולמו ושיפוים בשל נזקים שנגרמו לדירה שכנה ואשר בהם נשאו התובעים. עוד תובעים התובעים פיצוי בשל עגמת נפש. סכום התביעה – כ- 322,000 ₪, למועד הגשתה.
בתביעה שכנגד מבקשים התובעים שכנגד לחייב את הנתבעים שכנגד בנזקים שנגרמו למיטלטלין שלהם בשריפה.
רקע וטענות הצדדים
התובעים הם בעלים של דירה באשקלון. הם השכירו אותה לנתבעים 1-2, על פי חוזה שכירות מיום 1.5.08 ותקופת השכירות הוארכה בהסכמה. הנתבעת 3 ערבה להתחייבויות הנתבעים על פי החוזה. גם הנתבע 4 היה ערב לחוזה המקורי, בטרם הוארך, אך התביעה כנגדו כבר נדחתה.
ביום 3.10.10, בשעה: 22:00 לערך, פרצה שריפה בדירה, אשר גרמה נזק לדירה עצמה וגם לדירה סמוכה, כמו גם לרכוש המשותף. התובעים טוענים, שהאש פרצה עקב כשל חשמלי במקרר שבבעלות הנתבעים. הנתבעים הציגו גרסה בלתי עקבית, כאשר בחלק מן המקרים הם הסכימו שהאש החלה במקרר, ובחלקם הם הכחישו זאת. הם גם טוענים, לסירוגין, כי האש פרצה, אולי, מלוח החשמל, שטופל באופן בלתי מקצועי על ידי בן משפחה של התובעים וכי גם אם האש פרצה מהמקרר, הטיפול הכושל בלוח החשמל לא מנע את הפסקת זרם החשמל ואת השריפה.
יש לציין, כי מטעם הצדדים הוגשו חוות דעת של מומחים לעניין מקור השריפה. חוות הדעת של הנתבעים הייתה גם חוות דעת שמאית והתייחסה גם לרכוש הנתבעים שנשרף. בישיבת קדם משפט שהתקיימה ביום 10.9.14 הודיע ב"כ הנתבעים, כי המומחה שלהם לקה בשטף דם במח ואינו יכול להעיד ואילו בא כח התובעים הודיע שהמומחה שלהם לקה בליבו ואסור לו להופיע בבית המשפט. באי כח הצדדים הודיעו: "בנסיבות מחלתם של המומחים, אנו מסכימים שחוות הדעת שלהם לא יהוו ראיות ולמעשה יוצאו מתיק בית המשפט (מאור הנדסה ו-.ג.א. שחף)" (עמ' 20, שו': 3-4 לפרוט').
להלן, בתמצית, טענות התובעים, בהתייחס לתביעה ולתביעה שכנגד:
1.האש פרצה מהמקרר והנתבעים הודו בכך.
2.במקרה הזה חל סעיף 39 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") שכן אין מחלוקת על כך שהנתבעים 1-2 היו הבעלים של המקרר שממנו יצאה השריפה. לכן, עליהם הראיה שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחובו עליה. על הנתבעים להראות, שאמצעי הזהירות שנקטו, די בהם כדי לשלול רשלנות, תהא סיבת האש אשר תהא מבין כל הסיבות האפשריות הבאות בחשבון במידת הסבירות. כפי שנקבע בפסיקה, נטל ההוכחה על הנתבעים במקרה הזה הוא כבד מכל כובד, שכן סיבות השריפה עשויות להיות רבות.
3.הנתבעים לא הרימו את הנטל וזאת בהעדר חוות דעת מומחה מטעמם.
4.הנתבעים לא הוכיחו שמי מטעם התובעים ביצע תיקון בלוח החשמל. לעניין זה מדגישים הנתבעים, כי הנתבעים 1-2 נמנעו מלתת תצהיר ומלהגיע לבית המשפט. גם העד מטעם הנתבעים, ודים מיכאל לוין, המתאר בתצהירו את לוח החשמל, אינו מציין שנעשה מעקף של ממסר הפחת, כטענת הנתבעים. בנוסף, העד מסתמך על צילום שצילם המומחה מטעם הנתבעים, אשר, כאמור, חוות דעתו אינה מהווה ראיה, על פי הסכמת הצדדים.
5.אחריות הנתבעים נובעת גם מהסכם השכירות, במסגרתו הם התחייבו להחזיר את החזקה בדירה במצב שבו הם קיבלו אותה, לתקן כל נזק שייגרם לדירה בתקופת השכירות, לשלם את הוצאות אחזקת הדירה וכן לשלם כל תביעה שתוגש כנגד התובעות בגין נזק שנגרם על ידי הנתבעים.
6.יש לדחות את טענתה של הנתבעת 3, לפיה היא הבינה שהיא חתמה על ערבות רק לגבי תשלום שכר הדירה. היא העידה שהיא ניהלה בפועל את המשא ומתן, תרגמה להוריה את כל הוראות החוזה ומכל מקום, בתצהירה היא זנחה טענה זו.
7.התובעים הוכיחו את נזקיהם בחוות דעת השמאי (ת/2), בהצעת מחיר, בחשבונית שהוצאה ובקבלות. כמו גם בעדותו של האח שלמה ישר שביצע את העבודות והוא שחתום על המסמכים.
8.התובעים גם הוכיחו את הנזקים לדירה השכנה. גם הוצאות אלו נכללו בהערכת השמאי מן התובעים, והנתבעים נמנעו מלחקור את השמאי.
9.הנתבעים נטשו את הדירה ולא שילמו שכר דירה ודמי ועד בית. יש לחייבם בהתאם לחוזה השכירות.
10.לעניין התביעה שכנגד, הנתבעים לא הוכיחו טיפול בלוח החשמל על ידי מי מטעם התובעים. בנוסף, אין כל ראיה למהות הנזק וגובהו. המיטלטלין שנפגעו לא פורטו בתצהירה של הנתבעת 3. הפירוט היחיד קיים היה בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, אך, בהסכמת הצדדים, חוות הדעת אינה מהווה ראיה בתיק. התובעים עצמם לא מצאו לנכון ליתן תצהיר ולפרט מה הציוד שנשרף, שוויו או עלויותיו.
להלן, בתמצית, טענות הנתבעים, בהתייחס לתביעה ולתביעה שכנגד:
1.התביעה הוגשה שלא בתום לב והתובעים, בהעדר ביטוח, תרים אחרי כיס להיפרע ממנו.
2.התובעים אינם יודעים מהיכן פרצה השריפה.
3.התובעים לא הרימו את נטל ההוכחה להוכיח שהאש פרצה מהמקרר.
4.בהתאם לסעיף 41 לפקודת הנזיקין, על התובעים להוכיח קיומן של שלושה תנאים לצורך העברת נטל הראיה אל הנתבעים. התובעים לא עמדו בנטל זה ולא הוכיחו שהתנאים מתקיימים. על כן, האירוע שגרם לנזק מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבעים נקטו בזהירות סבירה מאשר עם המסקנה ההפוכה. התובעים הם אלה שלא פעלו בזהירות סבירה.
5.גם אם השריפה קרתה בשל המקרר, דבר המוכחש מכל וכל, הרי יש אולי לייחס את קרות האירוע ללוח החשמל.
6.חוקר השריפות של שירותי הכיבוי ציין, שיש חוקרי שריפות פרטיים שהם יכולים לקבוע בוודאות אם היה כשל במקרר או במערכת החשמל הביתית.
7.התובעים לא הוכיחו את גובה הנזק ואת ההוצאות לתיקון הנזקים.
8.יש לקבל את טענות התובעים בתביעה שכנגד, לרבות את השמאות לעניין הנזק שנגרם למיטלטלין של הנתבעים.
דיון והכרעה
לתובעים נגרם נזק רב בשריפה שפרצה, כמסתבר וכפי שנראה להלן, ממקרר של הנתבעים 1-2. ברי, כי תוצאתו של פסק דין זה היא קשה עבור הנתבעים, אך בסופו של יום, באתי למסקנה שדין התביעה להתקבל, כמעט במלואה. בטרם פירוט, אתמצת ואומר: הנתבעים לא נתנו מענה לטענות התובעים בדבר תחולתו של סעיף 39 לפקודת הנזיקין; סעיף 41 לפקודת הנזיקין אינו "סעיף הגנה" מפני תחולתו של סעיף 39, התובעים לא טענו לתחולתו של סעיף 41; הוכח, ולמעשה היה מוסכם על הכל, לאורך כל הדרך, כי האש פרצה מן המקרר; התובעים הוכיחו את נזקיהם בחוות דעת שלא נסתרה ובמסמכים נוספים; הנתבעים לא הוכיחו רשלנות מטעם התובעים; הנתבעים לא הוכיחו את הנזק הנתבע על ידם בתביעה שכנגד ואת גובהו.
סעיף 39 לפקודת הנזיקין קובע כדלקמן:
"39.בתובענה שהוגשה על נזק והוכח בה שהנזק נגרם על ידי אש או עקב אש, וכי הנתבע הבעיר את האש או היה אחראי להבער האש, או שהוא תופס המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהם יצאה האש – על הנתבע הראיה שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה, התרשלות שיחוב עליה".
על מנת להעביר את נטל הראיה, לענייננו, בהתאם להוראות הסעיף האמור, צריך שיתקיימו שני תנאים: כי הנזק נגרם על ידי אש וכי הנתבעים היו תופסי המקרקעין או בעל המיטלטלין שמהן יצאה האש.
אין מחלוקת בין הצדדים, והדבר הוכח בעליל, כי הנזקים לדירה, לדירה השכנה ולרכוש המשותף, נגרמו בשריפה, ובכך מתקיים התנאי הראשון.
אשר לתנאי השני, הרי הנתבעים 1-2 גרו בדירה מכח הסכם השכירות, לכן ניתן לומר עליהם שהם היו בגדר תופס המקרקעין. לא רק זאת, וכפי שאראה להלן, האש פרצה מן המקרר ואין מחלוקת על כך שהוא היה בבעלותם של הנתבעים 1-2.
בסיכומיהם, מבקשים הנתבעים לטעון, שלא עלה בידי התובעים להוכיח שהאש פרצה מן המקרר. אני דוחה טענה זו מכל וכל. לא יכולה להיות מחלוקת עובדתית בעניין זה, שכן הנתבעים הודו בכך, הן בכתב ההגנה והן בתביעה שכנגד. להלן ציטוט מכתב ההגנה: "...אילו פעל ממסר ההגנה כנדרש, הכשל החשמלי היה כשל מקומי גרידא, והייתה נמנעת הצתת האש והתפרצות השריפה בדירה..." (סעיף 7 לכתב ההגנה). להלן ציטוט מכתב התביעה שכנגד: "במצב דברים זה, ובהתחשב בעובדה כי הצדדים אינם חלוקים באשר לכך שאירוע השריפה נגרם עקב כשל חשמלי שמקורו במקרר..." (סעיף 16 לכתב התביעה שכנגד). הנתבעים חזרו ואישרו כי השריפה החלה במקרר וזאת מפי בא כוחם בדיון שהתקיים ביום 16.10.13: "ב"כ הנתבעים: אתקן את חברי: הייתה שריפה במקרר ועל זה אין ויכוח. היה קצר במקרר...".
די היה בכך כדי לדחות את טענת הנתבעים, לפיה לא הוכח שהשריפה פרצה מהמקרר, שהרי חזית המחלוקת נקבעת בכתבי הטענות, כידוע. אך גם ראיות פוזיטיביות קיימות לכך שהשריפה פרצה במקרר. אפנה לעמוד 3 לדוח החקירה של איגוד ערים אזור אשקלון (ת/20), שם נרשם, בסעיף 11.ב.: "מוקד השריפה במקרר במטבח" וכן בסעיף 12: "לאור העדויות העובדות והממצאים הגעתי למסקנה כי מדובר בכשל חשמלי מאזור המקרר". נכון הדבר כי בחקירתו הנגדית אמר מר עמוס בלאיש, עורך הדוח, כי: "יש חוקרי שריפות פרטיות שהם גם הנדסי חשמל שהם יכולים לקבוע בוודאות אם היה כשל במקרר או במערכת החשמל הביתית" (עמ' 21, שו': 17-18). ואולם, אין בדברים אלה כדי לסתור את אשר הוסכם על הצדדים ואת המסקנה הברורה בחוות הדעת לעניין מקור האש, שכן דברים אלה של מר בלאיש נאמרו במענה לשאלה שנשאל, האם יכלו הנתבעים למנוע את האש. בנוסף, הנתבעת 3 אישרה בחקירתה הנגדית, כי היה בכוונת התובעים לתבוע את יצרן המקררים (עמ' 37, שו': 13-14).
אשר על כן, אין לי אלא לקבוע את אשר הוסכם עוד בשלב כתבי הטענות, והוא כי השריפה פרצה מהמקרר שבבעלות הנתבעים 1-2. ממילא מתבקשת המסקנה, כי התקיימו שני התנאים הנדרשים, על פי סעיף 39 לפקודת הנזיקין, להעברת נטל הראיה אל כתפי הנתבעים ועליהם להוכיח שלא הייתה לגבי מקור האש או התפשטותה, התרשלות שיחובו עליה.
בחינת הראיות שבפניי, מובילה למסקנה, כי הנתבעים לא עמדו בנטל הזה.
אכן, וכפי שנקבע בע.א. 595/88 דניאל אדרי נגד לאון חסקל, פ"ד מז' (5), 333, על הנתבעים היה להוכיח כי הם נקטו אמצעי זהירות כאלה או אחרים, עד שתישלל כל אפשרות סבירה שפריצת האש אירעה מחמת רשלנותם. המדובר הוא בנטל כבד, שהרי נסיבות שריפה יכולות להיות רבות.
הנתבעים, מסיבות השמורות עמם, בחרו שלא להגיש תצהיר עדות מטעמם ולא להעיד בבית המשפט. עיון בתצהיר עדותה הראשית של הנתבעת 3, מעלה שלא נאמר בו דבר או חצי דבר לגבי נסיבות רכישת המקרר, אופן פעולתו במשך השנים, אם היו תקלות בו, אם לאו, האם הוזמן טכנאי, בשלב כלשהו, לתיקון המקרר, אם לאו. למעשה, אין בתצהיר ולו מילה אחת, ממנה ניתן היה להסיק מסקנה כלשהי לגבי אמצעי זהירות שהיה צריך לנקוט בהם או שננקטו, בהקשר למקרר. אין בתצהיר אפילו לא הצהרה כי בסמוך לפני השריפה, המקרר פעל כראוי. אציין, שאפילו הייתה הצהרה כזאת, הרי לאור העובדה שהנתבעת 3 לא התגוררה בדירה עם התובעים, הרי סביר כי היה מדובר הוא בעדות מכלי שני, מפי השמועה. בנסיבות אלה, גם לא די באמירתה של הנתבעת 3, במסגרת חקירתה הנגדית בדיון בבקשה לביטול פסק דין, לפיה ההורים רכשו את המקרר וכי לא היו בו תקלות (עמ' 12, שו': 19-26). עדיין, נסיבות רכישת המקרר לא ידועות, שהרי התובעים לא הצהירו בתצהיר עדות ראשית, אין עדות שלהם לגבי נסיבות העברתו אל הדירה הזאת ולגבי פעולתו בימים הסמוכים לשריפה. לא די בדברים שנאמרו כאמור מפי הבת, כדי להרים את הנטל המוטל על הנתבעים, שהוא "כבד מכל כובד" כפי שקבע בית המשפט העליון.
יש לדחות את טענת הנתבעים בדבר ביצוע תיקון חשמלי לקוי על ידי יצחק ישר מטעם התובעים. הנתבעים 1-2 לא העידו ולכן אין עדות מכלי ראשון לכך שיצחק ישר ביצע תיקון כלשהו בלוח החשמל. אין טענה שהנתבעת 3 נכחה בעת ביקור של יצחק בדירה.
יצחק ישר הצהיר בתצהיר העדות הראשית שהוגש מטעמו, כי הוא נתבקש להגיע לדירה לראות מה הבעיה עם החימום, שכן "החשמל קופץ". הוא הגיע לדירה, הנתבעים 1-2 היו בבית, הנתבעת 3 לא נכחה ונאמר לו שכאשר מפעילים שני תנורי חשמל "הפקק קופץ להם". יצחק כותב, כי הוא מסר לנתבעת 2, שאסור להפעיל את שני התנורים על אותו מעגל וכי יש להפעיל אחד מהם על ידי כבל מעריך מחדר אחר. יצחק הצהיר, שהוא לא נגע בארון החשמל וכי ראה שאם מפעילים תנור אחד, אין בעיית חשמל. עוד הצהיר יצחק, כי ביקר בדירה מספר פעמים אך זאת לצורך תיקון נזילות. יצחק חזר והדגיש שהוא לא נגע בלוח החשמל. עדותו זו של יצחק לא נסתרה בחקירה נגדית אלא רק נתחזקה (ראה: עמ' 33, שו': 3-15 לפרוט') ואילו התובעים נמנעו מלהעיד בעדות שתסתור את גרסתו של יצחק.
גם העד מטעם הנתבעים, מר ודים מיכאל לוין, לא כתב בתצהירו דבר או חצי דבר לגבי מעקף של ממסר הפחת בלוח החשמל, כנטען על ידי הנתבעים. העד כותב בתצהיר שהוא לא מתפלא שבלוח היה קצר, ה"פקקים" החצי אוטומטיים היו ישנים ולא השתמשו בהם, החוטים האדומים שבצילום לא היו תקינים, ב"פקק" האוטומטי השישי הפלסטיק היה שבור, ברגים היו חלודים והדבר יכול היה להשפיע על המגעים. עוד הוא כותב, שארבעה "פקקים" חצי אוטומטיים לא היו מסומנים ואי אפשר לדעת למה הם מיועדים וכי היה אי סדר בחוטים. בסופו של יום, כותב מר לוין, כי לדעתו, הלוח לא היה תקני "ויתכן והייתה לו השפעה על השריפה". אין ספק שאמירה מסוג "יתכן והייתה לו השפעה על השריפה" לא די בה כדי להוכיח, במאזן ההסתברויות, כי מקור השריפה היה בתקלה בלוח החשמל או כי לוח החשמל הבלתי תקין, לא יכול היה למנוע את השריפה, שהרי, כדבריו, יתכן והייתה לו השפעה על השריפה, אך גם יתכן שלא. מכל מקום, העד לא מצא שהייתה עקיפה של ממסר הפחת, כטענת הנתבעים וכאמור, חוות דעת מטעמם אינה בנמצא. גם אם הייתי מקבל את עדותו של ודים מיכאל לוין לעניין הליקויים בלוח החשמל, עדות שניתנה על סמך תמונה שלא צולמה על ידו, הרי אין בדבריו משום הוכחה כי מקור השריפה באותם הליקויים או כי אלמלא אותם הליקויים, הייתה נמנעת השריפה.
בפרק הדן בגורם לפרוץ השריפה, כותבים הנתבעים, כי הם פעלו באופן סביר, אך בהמשך מצויה אמירה אשר כלל אינה ברורה לי: "נמצא אם כן, כי הנתבעים פעלו באופן סביר, בזהירות ועל פי הוראות היצרן, עת הדליקו את הנר והניחו אותו במקום גבוה ובלתי נגיש" (סעיף 27 לסיכומי הנתבעים). שמא קיימת אפשרות שהשריפה פרצה מנר שהדליקו הנתבעים וזכרו לא בא עד כה בהליכים שבפניי?
אני דוחה את כל טענות הנתבעים, המתייחסות לסעיף 41 לפקודת הנזיקין. התובעים לא טענו לתחולתו של סעיף 41. סעיף 41 הוא סעיף נפרד מסעיף 39. הוא אינו סעיף הגנה מפני תחולתו של סעיף 39. המדובר הוא בשני סעיפים אשר בהתקיים התנאים הקבועים באחד מהם, יכול ויעבור נטל הראיה אל הנתבע. למעשה, הנתבעים לא השיבו לטענות התובעים לגבי תחולתו של סעיף 39 והם ניסו להראות ולשכנע כי הוא אינו חל, בכך שטענו שסעיף 41 אינו חל. תמוה הדבר, שהרי התובעים לא טענו לתחולתו של סעיף 41. על כן, טענות הנתבעים בעניין זה, כאמור, נדחות מכל וכל.
אסכם ואומר, ששוכנעתי כי יחול במקרה הזה סעיף 39 לפקודת הנזיקין. על הנתבעים היה לשכנע את בית המשפט שלא הייתה לגבי מקורה של האש או התפשטותה התרשלות שיחובו עליה והם לא עמדו בנטל זה כלל וכלל.
הנתבעת 3, על פי הסכם השכירות, ערבה "לכל התחייבות השוכרים...". נראה, כי נתבעת זו חזרה בה מטענותיה לגבי תוקפה של הערבות, שהרי דבר או חצי דבר לא נאמר בעניין זה בתצהיר עדותה הראשית וגם לא בסיכומים.
לאור קביעתי דלעיל, אין צורך לדון בטענות התובעים לעניין אחריות הנתבעים מכח הסכם השכירות. יחד עם זאת, דין הטענות להתקבל ולו רק בשל העובדה שאין כל התייחסות אליהן בסיכומי הנתבעים ונראה כי אין בפיהם טענה כנגד התחייבויותיהם בעניין זה בחוזה השכירות וכנגד הפרשנות שניתנה לסעיפים הרלוונטיים, על ידי התובעים.
עוד מצאתי שעלה בידי התובעים להוכיח את רוב הנזקים הנטענים על ידם. במסגרת תיק המוצגים מטעמם, הוגש המסמך ת/2, הוא חוות דעת "תבל שמאים ומעריכים", בה פורטו הנזקים ועלויות התיקון, לרבות בהתייחס לרכוש המשותף והנזק למשפחת עשור מדירה 8, הדירה השכנה. השמאי מטעם התובעים העריך את הנזקים בסכום של 210,972 ₪. הנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי בחקירה נגדית, לא הגישו חוות דעת מטעמם לעניין הנזקים האמורים ובנסיבות אלה, יש מקום לקבל את חוות הדעת מטעם התובעים, כראיה לגובה נזקי השריפה. בנוסף, הוגשו המסמכים ת/17 עד ת/19 (עמ' 71-81 לתיק המוצגים) שהם טופס הזמנה לביצוע עבודות, פירוט עבודות של ההזמנה, חשבוניות וקבלות. נכון הדבר הוא, כי מי שביצע את העבודות הוא בן משפחה של התובעות, אחד האחים, אך לא קיימת כל ראיה אשר תצביע על אי סבירות של סכום כזה או אחר. ההיפך הוא הנכון: עלות העבודות הייתה נמוכה מחוות דעת השמאי ולכל קיימות קבלות וחשבוניות כדין. כל הטענות של הנתבעים, במסגרת סיכומיהם, כנגד סכומי הנזק והעבודות, הינן טענות בעלמא, בלתי מבוססות ואני דוחה אותן.
התוצאה היא, שלנתבעים אין כל ראיה שתסתור או שתחליש, ולו במעט, את ראיות התובעים לגבי גובה הנזק בעקבות השריפה.
בנוסף, הנתבעים לא טענו כנגד דרישת התובעים לחייבם בדמי השכירות ודמי ועד בית עד לתום תקופת השכירות ולכן, יש לקבל את התביעה גם בנושא זה. הוא הדין לגבי הוצאות חיבור הבית לחשמל והוצאות מכבי אש.
אשר לתביעה בגין עגמת נפש, הרי כל מה שמצוי בפניי היא הצהרתה של התובעת ישר זהבה, כי השריפה הכניסה אותה למצוקה קשה, כי לא עבדה במשך שבועיים והרגישה לא טוב לראות את הבית של הוריה כאשר הוא שרוף. אין בליבי ספק, כי אירוע השריפה גרם לתובעת זהבה ישר אי נוחות ואולי אף צער, אך בנסיבות העניין, אינני סבור שדי בהצהרה כללית זו כדי להוכיח את התביעה לעגמת נפש, כמופיע בכתב התביעה. על כן, וגם מתוך התחשבות במצבם הקשה של הנתבעים, לא אפסוק פיצוי בגין עגמת נפש.
אני דוחה את התביעה שכנגד. אין אפילו בדל ראיה להוכחתה. כאמור, הנתבעים לא הוכיחו שהיה כשל בלוח החשמל, שבעקבותיו לא נמנעה השריפה. הנתבעים לא הוכיחו ולו בפירוט מינימאלי, מה היו המיטלטלין שלהם שנשרפו וממילא גם אין כל ראיה לגבי עלותם או שווים.
להלן פירוט נזקי התובעים והסכומים שבהם הם יחויבו, בהתאם למה שנקבע לעיל:
1.עלות שיפוץ הדירה (בהתאם למה ששולם בפועל ולא על פי חוות הדעת)– 200,860 ₪.
2.תשלום שכר דירה – 14,350 ₪.
3.ועד בית – 700 ₪.
4.תיקונים לדירה מס' 8 – 5,941 ₪.
_______
סה"כ: 221,851 ₪.
סוף דבר
אני מחייב את הנתבעים, במאוחד ובנפרד, לשלם לתובעים סכום של 221,851 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום הגשת התביעה (6.7.11) ועד התשלום בפועל.
כן ישיבו הנתבעים לתובעים, את אגרות המשפט והוצאות (תשלום ל"תבל שמאים ומעריכים" בלבד), וזאת כנגד הצגת קבלות, כאשר סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום התשלום על ידי התובעים ועד התשלום בפועל על ידי הנתבעים.
כן אני מחייב את הנתבעים לשלם לתובעים, שכ"ט עו"ד בסכום של 40,000 ₪ (כולל מע"מ).
זכות ערעור – כחוק.
ניתן היום, י"ז טבת תשע"ה, 08 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.
