פס"ד בנושא תביעה נזיקית של ילדים כנגד אביהם בגין נטישה והזנחה

לפניי תביעה נזיקית במסגרתה עותרים התובעים לחייב את אביהם בתשלום פיצויים בסכום של 200,000 ₪ בגין "נטישתם והפקרתם".

רקע

הצדדים לדיון

1.         התובעים – ת' יליד XXX וק' ילידת XXX, הם ילדיו של הנתבע ושל גרושתו א'.

2.         הנתבע היה נשוי לאם התובעים במשך 10 שנים, החל משנת XXX ועד לגירושיהם בשנת XXX.

            אין מחלוקת בין הצדדים כי עד לגירושין, החיים בין הנתבע לבין אם התובעים היו רצופים משברים, שהובילו בסופו של דבר לגירושיהם.

3.         הצדדים חלוקים ביניהם מי היה אחראי לאותם משברים, אם אלו פרצו עקב התנהגות אם התובעים או בשל דפוסי התנהגות פסולים של הנתבע, אולם לא ראיתי כי שאלה זו רלוונטית לעניין שנדון לפניי.

4.         בדיון הראשון שהתקיים לפניי קיבלו הצדדים את המלצתי והופנו לטיפול משפחתי שמטרתו הייתה לנסות ולשקם את הקרע שנוצר במערכת היחסים שבין התובעים לבין אביהם הנתבע, כאשר הוסכם כי האחרון הוא שיישא בעלות הטיפול.

            לאחר מספר חודשים הודיעו התובעים כי חרף הניסיונות שנעשו מצידם, אין להם אמון בנתבע והם מעוניינים להמשיך בהליך המשפטי.

טענות התובעים

5.         התובעים מבססים תביעתם על התנהגותו הפסולה של אביהם לטענתם, הן כלפי אמם עוד בתקופה שהיו נשואים, הן בניצולו את הליך הגירושין להשגת טובות הנאה והן בהתעלמותו מצרכיהם הפיזיים והנפשיים.

6.         לטענת התובעים, הם נאלצו לחיות תחת איום מפני הליכי הוצאה לפועל שננקטו כלפי אמם, בשל התנהלות כלכלית כושלת של אביהם.

7.         לטענת התובעים הנתבע ניצל את מצוקת אמם והחתים אותה על הסכם גירושין מקפח, כך שסכום המזונות שנקבע כי ישלם עבורם היה נמוך במיוחד.

8.         התובעים מוסיפים ומעלים כלפי הנתבע טענות קשות בדבר התנהגותו כלפיהם.

להלן אפרט חלק מן הטענות, לשם הדוגמא:

            8.1.       הנתבע נהג להתפרץ לביתם בלילות שהוא מתחזה כפורץ, על מנת להטיל בהם פחד

ואימה.

8.2.       הנתבע לקח את התובעת 2 לבית החולים לאחר שנפצעה בתאונת דרכים, ופעל

להוציאה מבית החולים ללא תעודת שחרור וללא אישורים רפואיים בכדי להימנע מתשלום לחדר המיון עבור האשפוז.

8.3        הנתבע הותיר את התובעת 2, עת הייתה בת 12, לבדה בחניון של קניון "===",

            בשעת לילה מאוחרת, בשל ויכוח שפרץ ביניהם ברכב.

            8.4        הנתבע נמנע מלהשתתף באירועים חשובים בחיי הקטינים, לא רכש עבורם מתנות

                        לימי הולדת והפקיר אותם לגורלם.

8.5        הנתבע לא תמך כלכלית בילדיו ולא שילם לאמם עבור מזונותיהם, כך שבגיל צעיר הם נאלצו לעזור לאמם בפרנסת הבית והדבר הקשה על לימודיהם ועל ההכנה בבחינות הבגרות.

8.6        הנתבע נמנע מלתת חום ואהבה לילדיו.

טענות הנתבע

9.         הנתבע מכחיש באופן מוחלט את טענות התובעים.

לדידו, התובעים פועלים על פי הנחיית אמם, בעוד שהוא עשה כל שביכולתו על מנת להיות חלק בלתי נפרד מחיי ילדיו ואכן חלק ניכר מהזמן, היה מעורה בחייהם.

לטענתו, התובעים נהגו לבוא לבית אמו, שם התגורר, לאכול עימו ולשהות עימו עד אשר   אמם הסיתה אותם נגדו וגרמה לנתק ביניהם.

10.        הנתבע מתאר את ניסיונותיו הרבים להיות בקשר עם ילדיו, את העובדה שתמך בהם בעת לימודיהם, שהה עמם בשעות שאמם הייתה בעבודה, רכש עבורם מוצרי מזון באופן קבוע על פי רשימה ששלחה אמם, מימן לבן ת' את שיעורי הנהיגה, מימן את לימודיו- הן  עבור השלמת הבגרויות, הן עבור מכינה לקראת לימודים גבוהים והן עבור קורס נהגי מוניות וכן  איפשר לבן ת' לעבוד על המונית שלו.

11.        הנתבע מוסיף וטוען כי למרות הגירושין, ילדיו לא חוו כל משבר שמצדיק הגשת התביעה, מה גם שלא נגרמו להם נזקים שהרי שניהם סיימו את לימודי התיכון, היו זכאים לבגרות, שירתו שירות מלא בצה"ל  והשתלבו במעגל העבודה כך שהם עובדים ומשתכרים למחייתם. זאת ועוד, הבן ת' כבר נישא וחובק ילד והבת ק' מקיימת זוגיות מזה מספר חודשים.

12.        הנתבע מדגיש כי עשה כל מאמץ לשקם את היחסים עם ילדיו, גם לאחר הגשת התביעה והתובעים מנעו זאת בהחלטתם להפסיק את ההליך הטיפולי אליו הופנו על ידי בית המשפט.

המסגרת המשפטית

13.        התובעים מבססים תביעתם על פקודת הנזיקין, לדידם הנתבע הפר חובותיו החוקיות כלפיהם, חובות הקבועות בחוק העונשין, תשל"ז-1977 ובחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, תשכ"ב- 1962.

            13.1      לטענת התובעים יש לראות בהתנהגות הנתבע כלפיהם כהתנהגות שאינה מתיישבת

                        עם הדרך בה הורה סביר ינהג עם ילדיו, לדידם יש לראות בהתנהגותו כלפיהם ככזו

                        העולה לכדי רשלנות והפרת חובה חקוקה.

13.2      התובעים מוסיפים וטוענים כי הנתבע לא קיים את חובותיו כלפיהם, לא דאג

לצרכי מחייתם ולא מנע פגיעה בבריאותם ובשלומם.

13.3      לטענת התובעים הנתבע לא פעל לטובתם ואין התנהגותו עולה בקנה אחד עם התנהגותו של הורה סביר.

14.        בתי המשפט נדרשים מעת לעת, להתערב במערכת היחסים שבין הורים וילדים, לקבוע אם יש צורך לערב גורמי רווחה ובמידת הצורך רשאי בית המשפט, אף מיוזמתו, ליתן סעדים מיידים לשמירת עניינם של קטינים ולהבטחת טובתם (סעיף 68 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב – 1962).

15.        יחד עם זאת, המרקם העדין של חיי משפחה בכלל ושל מערכת היחסים בין הורים לילדים בפרט, מחייב כי התערבות כזו תעשה באופן מזערי ומבוקר, על מנת שלא יבוטל תפקיד ההורה ולא יהא מצב בו תפיסת עולמם של השופט או של המומחים שימנה, הם שיכתיבו את כללי ההתנהגות בבית והם שיקבעו כיצד ראוי לחנך ילדים.

ההתערבות של מערכת המשפט במערכת היחסים המתרחשת בתוך הבית פנימה, תתאפשר רק במקרים של הפרה בוטה של זכויות הילדים או של פגיעה בטובתם באופן מובהק.

16.        כאמור, התובעים מבססים תביעתם על הטענה כי התנהגות הנתבע כלפיהם מהווה משום רשלנות, אשר גרמה להם נזק וכי יש בה משום הפרת החובה החקוקה לנהוג בדרך שהורה סביר היה נוהג. לטענתם, הנתבע חייב לשלם פיצוי עבור הנזקים שנגרמו להם בגין אותה התנהגות.

17.        על מנת לבסס קיומה של עוולת רשלנות, נדרשים התובעים להוכיח:

17.1      כי קיימת חובת זהירות המוטלת על הנתבע (הן חובת זהירות מושגית והן חובת

זהירות קונקרטית).

            17.2      כי הנתבע הפר את אותה חובה.

            17.3      כי עצם הפרת החובה גרמה לתובעים נזק.

18.        לעניין הפרת חובה חקוקה מבססים התובעים את טענתם על כללי ההתנהגות שהטיל המחוקק על הורים, הן במסגרת חוק העונשין, תשל"ז – 1977 בסעיף 323 שזו לשונו: "הורה או מי שעליו האחריות לקטין בן ביתו, חובה עליו לספק לו את צרכי מחייתו, לדאוג לבריאותו ולמנוע התעללות בו, חבלה בגופו או פגיעה אחרת בשלומו ובבריאותו, ויראוהו כמי שגרם לתוצאות שבאו על חייו או על בריאותו של הקטין מחמת שלא קיים את חובתו האמורה" והן במסגרת חוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות תשכ"ב 1962, בסעיף 15:

"אפוטרופסות ההורים כוללת את החובה והזכות לדאוג לצרכי הקטין, לרבות חינוכו, לימודיו, הכשרתו לעבודה ולמשלח-יד ועבודתו, וכן שמירת נכסיו, ניהולם ופיתוחם; וצמודה לה הרשות להחזיק בקטין ולקבוע את מקום מגוריו, והסמכות לייצגו".

ובסעיף 17: "באפוטרופסותם לקטין חייבים ההורים לנהוג לטובת הקטין כדרך שהורים

מסורים היו נוהגים בנסיבות העניין".

19.        על מנת לקבוע אם התנהגותו של ההורה עלתה כדי רשלנות או האם הפר את חובותיו החקוקות בהתנהגותו ויחסו לילדו, יש לבחון את כלל נסיבות חייו של הקטין, ולא להתייחס לאירוע קונקרטי כזה או אחר, טראומטי ככל שיהיה בעיני הילד, בעיקר בחלוף שנים כה רבות מעת התרחשותו.

מהכלל אל הפרט

20.        ברור כי על הנתבע, ככל הורה, מוטלת חובת זהירות כלפי ילדיו.

השאלות הרלוונטיות לעניין תיק זה, הן האם בנסיבות העניין הפר הנתבע את חובותיו, האם פעל כדרך שהורה סביר היה נוהג בנסיבות המקרה והאם התנהגותו התיישבה עם טובת הקטינים.

אם יקבע שהנתבע הפר חובותיו כאמור ופעל באופן שעולה כדי עוולת הרשלנות, יהיה מקום לבחון אם הפרת החובה וההתנהגות הרשלנית גרמו לתובעים לנזקים.

21.        מהעדויות שהוצגו לפניי, התרשמתי כי התובעים נפגעו פגיעה ישירה מהסכסוך שהיה בין הוריהם וכי במהלך שנות ילדותם, היו מנותקים לפרקים מאביהם.

            הדבר עולה באופן ברור הן מתצהירי התובעים, הן מתצהירו של הנתבע וכן מתסקיר הסעד שהוצג לפניי.

22.        במסקנות התסקיר שחלק ממנו צורף כנספח ב' לתצהיר התובע עולה כי בעקבות מאבק הגירושין הקשה בין ההורים, נעשה שימוש גס ובוטה בילדים באופן שכל אחד מההורים חיבל בקשר של הילדים עם ההורה האחר (ויודגש כי הערה זו אינה מיוחסת דווקא לנתבע, אלא לשני ההורים).

23.        התרשמתי כי לתובעים שניהם, ולתובעת בפרט, היה חסך גדול בקשר עם אביה, הדבר עולה הן מהדו"ח הפסיכולוגי שצרפה לתצהירה (נספח ג'), פסיכולוגית אליה הופנתה לאחר שהייתה מעורבת בתאונת דרכים בשנת -----  "מתארת שעם אבא כזה אולי עדיף שלא יהיה אבא, אך מצד שני כל הזמן בעצם תובעת ממנו תשומת לב והתייחסות..." והן מדבריה בדיון הראשון ומהתרשמותי, התרשמות שבעקבותיה קבלו הצדדים את הצעתי ופנו לטיפול משפחתי, על מנת לנסות לאפשר להם להתגבר על השנים שאבדו וליצור מערכת יחסים טובה ובריאה למשך השנים קדימה (פרוטוקול הדיון מיום 24.12.12).

24.        לא מצאתי לקבוע כי אותו חסך עולה כדי רשלנות מצד הנתבע, או כי התנהגותו הגיעה לכדי "רשעות וסדיסטיות לשמה" (כטענת התובעת בסעיף 46 לתצהירה).

סבורני, שמדובר במצב נתון שנובע מאותו סכסוך קשה שהיה בין ההורים, עד כי הנתבע, שחפץ בקשר עם ילדיו, נאלץ או אולץ, לוותר עליו.

יתירה מכך, קבלתי טענת האב והאמנתי לעדותו כי חרף הקשיים האמורים הצליח ליצור מערכת יחסים סבירה עם ילדיו, לארח אותם בבית הוריו (שם הוא התגורר) ולהיות חלק בלתי נפרד מחייהם.

טענה זו מתיישבת עם אותו תסקיר שהזכרתי לעיל בו מתייחסת העו"ס לכך שהחל שיתוף פעולה בין ההורים באותה עת, בנוגע לילדים, נקבעו הסדרי ראייה ויש התייחסות לכך שבימים בהם האם נאלצה לשהות במקום עבודתה, שהו הילדים עם אביהם.

25.        לא ראיתי לקבוע כי בשל התנהגות הנתבע סבלו התובעים ממצוקה כלכלית.

25.1      לא קבלתי את טענתם כי חיו בצמצום כלכלי או כי נמנעה מהם האפשרות לקבל את התנאים שיכלו לקבל כמו כל ילד רגיל.

            העובדה שהאם לא הגיעה להעיד בעניין זה, אומרת דרשני.

25.2      לא מצאתי לקבל את הטענה כי אמם של התובעים "אולצה" לחתום על הסכם

            גירושין מקפח, או כי נמנעה ממנה זכות הגישה לערכאות.

בהתאם להסכם הגירושין (סעיף 4א') התיר הנתבע לאם ולתובעים להמשיך להתגורר בבית המשותף ללא תשלום דמי שימוש, עד הגיע הילדים לבגרות (כלומר למשך 13 שנה) וזאת תחת תשלום מזונות. התניה כזו, יכולה להעיד בנסיבות מסוימות על קיפוח, בעיקר כאשר ההסכם כולל התחייבות שלא לתבוע הגדלת מזונות, כפי שארע במקרה זה, אולם סעיפים כגון אלה היו מקובלים בעת ההיא וההסכם אושר וקיבל תוקף של פסק דין. (ההסכם צורף כנספח א לתצהיר התובע).

אכן בעשור האחרון נקבע כי הסכמים כאמור פוגעים בטובת הקטינים ובמרבית המקרים, בתי המשפט לענייני משפחה, לא יאשרו הסכמים מסוג זה, אולם אין בכך כדי להובילני לידי מסקנה כי במקרה דנן, הנתבע הפר את חובותיו כאב.

אין להתעלם מכך כי אם התובעים הייתה מיוצגת, אביה ושני אחיה ליוו אותה בהליך הגירושין וחתמו בעצמם על ההסכם, לא הוגשה בשום שלב תובענה לביטול ההסכם וגם בעניין זה לא מצאו התובעים לזמן את אמם להעיד בהליך שלפניי.

25.3      הנתבע אף הוסיף והצהיר כי נהג לקחת לתובעים סירים עם אוכל מבושל של סבתם ורכש עבורם מוצרי מזון, לפי רשימות של קניות שקבל מאמם (סעיפים 23-24 לתצהירו) והתובע אישר זאת בחקירתו (פרוטוקול עמ' 9 שורה 23).

25.4      התובעים אשרו כי הלכו לחוגים ולשעורים פרטיים (פרוטוקול עמ' 14 שורה 30 ואילך).

25.5.     התובעים אישרו כי קבלו מהנתבע ומאמו (סבתם) בגדי מותגים שסבתם רכשה עבורם בחו"ל (פרוטוקול עמ' 12 שורה 23 ואילך).

26.        מכל המפורט לעיל וממכלול העובדות שהוצגו לפניי והעדויות שנשמעו, לא הוכח כי התובעים סבלו ממצוקה כלכלית, כפי שבקשו להציג זאת.

אמנם, במסגרת החקירה עלה על ידי התובעים כי מדי פעם פקדו את הבית פקידי הוצאה לפועל בשל חובות אליהם נקלעה אמם, ועובדה זו אושרה גם על ידי הנתבע, אך לא ניתן לקבוע כי הנתבע אחראי לכך.

כאמור, הנתבע הסכים לדחות את מכירת הבית המשותף לתקופה ארוכה, עמד בכל התחייבויותיו על פי הסכם הגירושין ואולי אף מעבר לכך, וטען כי אם התובעים נהגה בחוסר אחריות כלכלית לא פעם, גם עת היו נשואים (פרוטוקול עמ' 30 שורה 29 ואילך), כך שבהחלט יתכן שהתנהלות זו היא שגרמה לחובות ולהליכי הוצאה לפועל.

התובעים לא עמדו בנטל המוטל עליהם, על מנת להוכיח שאביהם גרם להם למצוקה כלכלית, וכי לא סיפק להם את צרכי המחייה ההכרחיים.

27.        אשר לטענות בדבר נטישה והזנחה, מתארים הצדדים את העובדות באופן שונה מהותית, כל צד כפי שראה אותם מצידו, עד כי נדמה שהתיאורים אינם לקוחים מאותה משפחה.

27.1      מן העבר האחד, עומד הנתבע, אבי התובעים ומבהיר כי חרף העובדה שהיו תקופות

שהיה נתק בינו לבין ילדיו (נתק שאת האחריות לגביו הוא מייחס לאמם), הרי שמרבית התקופה, הוא היה בקשר מצוין עם ילדיו, הם נהגו להגיע לבית אמו, הוא הסיע אותם לחוגים, תמך כלכלית ועשה כל שיכול היה למענם.

27.2      מן העבר השני, עומדים התובעים, ובעיקר התובעת, ומציגים מצג לפיו הנתבע היה  מנותק לגמרי מחייהם, התעלם מהם גם כשראה אותם ברחוב ועשה הכל על מנת לפגוע בהם, מתוך רשעות וסדיסטיות גרידא (כך בסעיף 46 לתצהיר).

28.        משבחנתי טענות הצדדים בעניין זה ולאחר ששמעתי עדויותיהם הגעתי לכלל מסקנה כי לא מדובר באב שזנח ונטש את ילדיו.

התובעים שניהם אשרו שהנתבע אכן היה עמם בקשר לאחר הגירושין, הם נהגו להגיע לאכול עימו בבית סבתם, ולשהות עימו בשעות שאמם עבדה (פרוטוקול עמ' 14 שורות 13-19), לבלות עימו מפעם לפעם במסעדות, או בפעילויות משותפות, (פרוטוקול עמ' 17 שורה 17, שורות 27-28, ובהמשך בעמ' 18).

29.        התובעת מבהירה בעדותה כי לא מדובר בנתק מוחלט, אלא ב"נטישה כל הזמן לפרקים, כל הזמן" (פרוטוקול עמ' 18 שורה 10).

הנתבע בעדותו פירט באופן אמין ומלא באילו חוגים השתתפו התובעים והיכן התקיימו, מי היו חבריהם, באילו בתי ספר בקרו (פרוטוקול עמ' 26 שורות 11 ואילך) ועוד.

מעובדות אלו התרשמתי כי לא מדובר באדם שהיה בנתק מוחלט מילדיו.

זאת ועוד, הוכח כי הנתבע  רכש לתובע רכב ומימן את שיעורי הנהיגה שלו (נספח ד' לתצהיר הנתבע); אושר כי הנתבע מימן לתובע לימודי מכינה ואף קורס נהג מוניות (פרוטוקול עמ' 15 שורה 29 ונספחים ג', ד' לתצהירו).

30.        בנסיבות אלו, לא ניתן לומר כי הנתבע היה מנותק מחיי ילדיו, נטש אותם או כי עשה מאמץ כדי לפגוע בהם.

            את טענות התובעים בעניין זה, שנטענו בכאב גדול, גם תוך כדי מתן העדות וגם בדיון המקדמי, ניתן לפרש כזיכרונות קטועים, שאינם משקפים את תקופות ילדותם.

            אמנם, התרשמתי כי שניהם העידו באופן כן, אלא שמדובר בדברים שנאמרו, כפי שנזכרים הם כיום, במרחק רב של שנים, כאשר ביחס לחלק רב מהזיכרונות שתוארו, עולה חשש ש"זוהמו" תוך כדי הסכסוך שהיה בין הוריהם.

31.        אינני מקבלת את גרסת התובעים בדבר היות הנתבע אב מזניח ומתעלל, וזאת מכמה טעמים:

            31.1.     התובעים לא הציגו כל עדות מסייעת לגרסתם, לא זימנו לעדות אף אדם נוסף, לכל

                        הפחות את אמם, אשר יכולה הייתה לשפוך אור על גרסה זו.

      31.2.     הטענה כי כל רצונו של האב היה להתעלל בילדיו  אינה מתיישבת עם התקופות בהן

                        היה קשר סביר בין האב לבין התובעים.

                        אב "סדיסט ומתעלל" אינו שוהה עם הילדים כשאמם בעבודה, אינו מסיע את

                        ילדיו לחוגים, אינו מממן שיעורי נהיגה, אינו רוכש רכב לבנו ואינו             מממן לימודים

                        או קורסים להכשרה מקצועית.

31.3      לא מצאתי לייחס לאירועים הבודדים שתוארו לפניי בכאב ע"י התובעת, כאירועים

            שיש בהם משום הפרת החובה האמורה באופן המצדיק פיצוי נזיקי.

                        ואבהיר:

                        31.3.1   התובעת, ק', תיארה בכאב את נסיבות פציעתה בתאונת דרכים וטענה

                                    כי אביה הוציא אותה מבית החולים ללא מכתב שחרור ובטרם טופלה,

                                    על מנת להתחמק מתשלום עבור האשפוז.

מצאתי להבחין בין החוויה הטראומתית שחוותה התובעת בעקבות התאונה, ובעקבות  הביקור בבית החולים, לבין מסקנותיה, כפי שהסיקה כילדה קטנה, שעזבה את בית החולים יחד עם אביה, ככל הנראה, בטרם הכאב חלף.

השאלות מאין הגיעה למסקנה כי אביה לקח אותה ללא קבלת מכתב שחרור וכיצד הגיעה למסקנה כי עשה זאת כדי להתחמק מתשלום עבור האשפוז, יכולות ללמד כי הדברים הגיעו לאוזניה מפי אמה.

31.3.2   אשר לאירוע לפיו הותיר האב את בתו הקטינה בקניון בשעות הערב, ונסע

תוך התעלמות ממנה ומבכיה וכי היא נותרה שם לבדה עד שדודתה התקשרה אליה.

עניין זה לא הוכח, אף על פי שניתן היה להוכיחו יחסית בקלות, על ידי זימונה של הדודה לעדות.

יתירה מכך, אין באירוע בודד, כזה או אחר, טראומתי ככל שיהיה בעיני הילד, כדי להצדיק פיצוי נזיקי.

31.3.3.  יותר מכך, יש להדגיש, אין באירועים שתוארו לעיל, גם לו התרחשו כפי

            שתוארו ע"י התובעת, כדי להצביע על הנתבע כמי שלא דואג לצרכי ילדיו,

            כפי שמחייב החוק, וכי הוא מחוייב בשל כך לפצותם.

            מדובר באירועים בודדים, אשר תוארו ע"י התובעת מזווית הראייה שלה,

            כפי שהיא זוכרת  בעת שהייתה ילדה צעירה, בבית בו קונפליקט הגירושין

            הגיע לעוצמות גבוהות.

32.        אין באירועים אלו כדי להביאני לידי מסקנה שהנתבע הפר את חובתו כהורה לדאוג לצרכי ילדיו, לא כל שכן באופן הנדרש כדי שיחשב כמי שהפר את חובתו החקוקה לדאוג לטובתם (ויודגש, שלא מדובר על חובתו המוסרית).

33.        אמנם, אפשר כי הנתבע עשה לא מעט טעויות לאורך הדרך, אכזב לא פעם את ילדיו ולא הרעיף עליהם חום ואהבה כפי ששיוועו לקבל, אלא שלא די בכך כדי לקבוע כי הפר את החובות המוטלות עליו על פי חוק, או כי בהתנהגותו גרם נזק לילדיו, נזק שהוא בר פיצוי בתביעה נזיקית מהסוג שלפני.

34.        בנסיבות האמורות, אף על פי שהתרשמתי שניתן היה לצפות מהנתבע שיעשה מאמץ נוסף על מנת לשמור על קשר עם ילדיו ולא ייכנע להחלטתם (או החלטת אמם) להתנתק ממנו, לא ראיתי בהתנהגותו משום רשלנות או הפרת חובה חקוקה. 

35.        זאת ועוד, לא ראיתי כי הנתבע בהתנהגותו הפר חובתו לדאוג לילדיו.

            הנתבע דאג למדורם באופן מלא, השתתף בהוצאות מחייתם מפעם לפעם, השתתף בצרכי החינוך שלהם וביחס לבן ת' אף דאג להכשרתו המקצועית.

לקראת סיכום

36.        הקשר שבין הצדדים, דהיינו בין האב לילדיו, החל להיסדק, עם תחילת הליך הגירושין הקשה שחוו הנתבע ואם התובעים, כאשר התובעים – כילדיהם, היו מעורבים בסכסוך באופן ממשי ומצער, ברור כי התנהלות ההורים שניהם בעניין זה, פגעה בנפשם של הקטינים.

זאת ועוד, התרשמתי כי במהלך ההליכים שהתנהלו לפניי העמיקו הסדקים ונפערו לכדי תהום עמוקה, וניסיוני להפנות את הצדדים למצוא מזור לכאבם במסגרת הליך טיפולי ולאו דווקא במסגרת הליכים משפטיים, לא צלח.

37.        דומה כי הנתק הגדול בין הצדדים, זה שהוביל לתביעה, התרחש רק לאחר שהתובעים בגרו, עת הנתבע פנה לאמם ודרש לממש את חלקו בדירת המגורים, כפי שהוסכם בהסכם.

            החלטה זו של הנתבע, לעמוד על זכויותיו החוזיות, היא שגרמה לעלבון הצורב שחשים כיום התובעים, כפי שבטאה זאת התובעת "אני שואלת את עצמי למה אבא צריך להוציא את הילדים שלו מהבית..." (פרוטוקול עמ' 20 שורה 2).

38.        זאת ועוד, תצהירי התובעים רצופים טענות בדבר נזקים שהנתבע גרם לכאורה לאמם ופירוט נרחב של טענות כנגד הסכם הגירושין, בניסיון להביאני לידי מסקנה שמדובר בהסכם שקפח את אמם.

העלאת טענות אלו מבלי לזמן את האם לעדות, מחזקת סברתי כי אמם של התובעים לא טמנה ידה בצלחת ויש לה קשר ישיר לתביעה שלפניי.

39.        אוסיף ואדגיש כי גם אילו הייתי משתכנעת שהנתבע הפר חובתו החקוקה כלפי ילדיו, לא עמדו התובעים בנטל הנדרש על מנת להוכיח כי בשל התנהגות הנתבע נגרם להם נזק כלשהו.

            גם אם ילדותם של התובעים לא הייתה מאושרת, הרי שבפועל סיימו שניהם את בית הספר התיכון, קבלו תעודת בגרות, שירתו בצבא בתפקידים משמעותיים, השתלבו בשוק העבודה, התובע כבר נישא והוא בעל משפחה, והתובעת מקיימת קשר זוגי.

40.        מצאתי לאמץ דבריו של כב' השופט אור בעניין ע"א 2034/98 אמין נ' אמין, פ"ד נג (5) 69: "אכן אין ספק כי מערכת היחסים בין הורים לילדים היא פעמים רבות מערכת טעונה ומורכבת, אין היא מחוסנת בפני תסכולים ואכזבות ומפחי נפש (ואם יותר לי להוסיף גם בפני טעויות- נ.ג)... העלולים להצמיח ברבות הימים את התחושה כי צד אחד לא מילא את חובתו ברמת המסירות הראויה... אל לו (לבית המשפט – נ.ג) לפרוץ גדר ולפתוח פרצה בפני תביעות נזיקיות של ילדים כלפי הוריהם אשר יסודן בנסיבות חיים מורכבות אשר קשה לשפוט אותן בדיעבד..."

מסקנה

41.        סוף דבר, התובעים לא הוכיחו כי התנהגות אביהם כלפיהם הגיעה לידי רשלנות ולא כי בהתנהגותו הפר את חובותיו החקוקות כלפיהם.

הנתבעים לא הוכיחו כי נגרמו להם נזקים בשל התנהגות אביהם.

לפיכך, התביעה נדחית.

42.        התובעים יישאו בהוצאות הנתבע בגין ההליך בסכום של 10,000 ₪.

            יחד עם זאת, ככל שהתובעים ייאותו להמשיך בטיפול המשפחתי עליו המלצתי בתחילת ההליך, ובו החלו הצדדים, (אם אצל אותה פסיכולוגית שמונתה במסגרת התיק, או אצל כל מטפל אחר, לפי בחירתם), ויעשו כן לכל היותר בתוך ארבעה חודשים מהיום, תשולם עלות הטיפול על ידי התובעים, מתוך סך ההוצאות המפורט לעיל, ובתום ההליך הטיפולי, או אם יופסק על ידי מי מהצדדים, ישלמו לידי הנתבע את יתרת הסכום שתיוותר.

ניתן לפרסום ללא פרטים מזהים.

ניתן היום,  י"ד טבת תשע"ה, 05 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.

חתימה