ת"א 2010-09 ב' ואח' נ' מדינת ישראל משרד הבריאות

חלקי זה, פסיקת פיצוי (חלקי) של נזקי התובעים, עקב אירוע של פגיעה בעינה הימנית של התובעת 1 מיום 28/12/01. הפגיעה בעין של התובעת 1, התרחשה, במועד הנ"ל, בבית החולים "שיבא" תל השומר, בהיותה תינוקת בת כ-8 חודשים. התובעים 2 ו-3 הנם הוריה של התובעת 1

התובעת 1 נולדה ביום 3/5/01, ביחד עם אחיה התאום, בשבוע ה-31 להריון האם. לדברי האב (בעדותו), הריון זה הגיע לאחר טיפולי פוריות מפרכים של בני הזוג. הלידה ארעה בזמן של שמירת הריון. התובעת נולדה כפג, במשקל נמוך, עם בעיות נשימה והיא שהתה באינקובטור, בטרם שוחררה מבית החולים לאחר הלידה. לדברי האב, שני התאומים סבלו מקשיים בדרכי הנשימה, לאחר הלידה.

ביום 28/12/01, התובעת אושפזה במחלקת הילדים בבית החולים "שיבא" בגין חום וקשיי נשימה (ברונכיט/דלקת ראיות). היא נזקקה לטיפול אנטיביוטי תוך ורידי. בשלב זה אירע האירוע נשוא התביעה. במהלך הניסיון של הצוות הרפואי לבצע לתובעת החדרת עירוי, בגין העדר השגחה מספקת של הצוות הרפואי, התובעת 1 הצליחה להיאחז במחט משומשת שהושארה במקום ולדקור את עצמה מספר פעמים, בעינה הימנית. לאחר בדיקות וביצוע אבחון (בהרדמה), התגלתה חדירה אחת מהמחט בדופן העין והרשתית ושתי חדירות נוספות באזור, שדיממו. בעקבות הפגיעה התובעת נזקקה לטיפולים רפואיים נוספים על הטיפול בדרכי הנשימה, שבגינו היא אושפזה, מלכתחילה. לאחר כחודש, ביום 24/1/01 היא שחרורה מבית החולים ולאר מכן, הייתה בבדיקות מעקב.

אין מחלוקת שחלק מהגורמים הרפואיים אשר היו מעורבים באירוע הועמדו לדין פלילי, בגין האירוע. הנתבעות 1 ו-2 נמחקו בהסכמה מכתב התביעה (ר' החלטת כב' השופטת ר' שמולביץ, מיום 4/10/10). כמוכן, המדינה הודיעה כי אינה מכחישה את החבות, על כן הדיון פני מתנהל באשר לשאלת גובה הנזק, בלבד (ר' בקשה 12 והחלטתי בנדון מיום 25/11/12).

אמנם, ככל שאין מחלוקת בשאלת החבות, ניתן היה לכאורה, לא לכלול פירוט של נסיבות האירוע, אולם ההודיה בחבות אינה "מאיינת" את עצם האירוע והנני סבורה כי אף בהעדר מחלוקת אודות החבות, לא היה מקום להתקדם ולדון במחלוקת שיש להכריע, אודות גובה הנזק, מבלי לפרט נסיבות מצערות אלה. ללא קשר לגובה הנזק, יש חשיבות סגולית בתיאור האירוע ובנטילת האחריות והשמעתה בפני התובעים ומתוך תקוה שלקחים נלמדו והופנמו למניעת הישנות אירועים מיותרים שכאלה, בעתיד.

בעקבות פערים בין חוות הדעת של מומחי הצדדים אודות שיעור הנכות צמיתה שנגרמה בעינה של התובעת, הורתה כב' השופטת ר' שמולביץ, על מינויו של פרופ' אלישע ברטוב, כמומחה מטעם בית המשפט בנדון.

משלא הגיעו הצדדים להסכמה, לאחר הגשת תחשיבים וקבלת הצעת פשרה מטעם בית המשפט, הוגשו תצהירי העדות על נספחיהם ונשמעו הראיות. מטעם התביעה העידו התובע 3, אבי התובעת ורואה החשבון (ע.ת.1), שערך את המאזנים והדיווחים של חברת "ב' הנד־סה בע"מ", אשר הוקמה על ידי התובעים 2 ו-3, בזמנו (להלן: החברה ו/או העסק). כן, נחקר המומחה הרפואי שערך את חוות הדעת, מטעם בית המשפט.

האב, הנו העד היחיד מבני המשפחה שהעיד מטעם התביעה. ניתן היה לחוש בנקל, בעת שמיעת עדותו, בתסכול ובכעס שלו, על עצם המעמד ה"צורך" במתן עדות ובחקירתו בבית המשפט. הוא הפגין עוינות ותוקפנות באשר לחובתו להשיב על לשאלות וכן הפגין העדר רצון לשתף פעולה עם ההליך עצמו, על אף שהוא ורעייתו יזמו הליך זה, בשם הבת הקטינה. הדבר קיבל ביטוי בפרוטוקול. גם קודם לכן, התובעים התנגדו לבקשת הנתבעת לקבל העתק מתעודות בית הספר של התובעת 1 ממשרד החינוך (התנגדות שנדחתה על ידי).

המומחה מטעם בית המשפט קבע כי לתובעת נותרה נכות צמיתה, אולם, לצד האמור, הוא הבהיר עוד בחוות דעתו, כי עלולה להתפתח נכות במהלך שש השנים הקרובות שקשה לחזות את שיעורה. המומחה הציע להוסיף 50% לנכות כעת, או לדחות את קביעת הנכות הצמיתה עד לחלוף עוד 6 שנים. בעת חקירת המומחה, הובהרה עמדתו שוב, כי על מנת לקבוע את הנכות הרפואית הצמיתה של התובעת בגין האירוע, ראוי ונכון להמתין מספר שנים נוספות ולערוך בדיקה נוספת/חוזרת.

בתום שמיעת הראיות, הסברתי לצדדים, כי בנסיבות המתוארות, עמדתי הינה כי ככל שמדובר בקטינה וככל שבית המשפט אמון על שמירה על זכויותיה ולאחר שמיעת עמדתו החד משמעתית של המומחה, ראוי לפצל את פסק הדין, כך שבשלב זה יינתן פסק דין על פי הראיות שהוצגו, בכל הקשור להוצאות רפואיות, נסיעות, עזרת צד ג' והפסדי הכנסה, כולל טענת ההורים להפסדי הכנסה בחברה שהייתה בבעלותם ופעילותה שפסקה, על פי הראיות שהוצגו. כן, הצעתי שהמשך הטיפול בתיק יותלה וההליכים יחודשו ביום 1/1/17 (שעה שימלאו לקטינה 15.5 שנים), שעה שלקראת אותו מועד, תוגש חוות דעת משלימה של המומחה מטעם בית המשפט (במימון הנתבעת). לאחר הגשת חוות הדעת המשלימה אודות הנכות, יימשך וישלם הדיון, לצורך הכרעת המחלוקת ברכיבי הנזק הנוספים, לתובעת 1, של כאב וסבל, הפסדי השתכרות עתידיים ו/או פיצוי אחר הצופה פני עתיד. באותו מועד, התובעת תהיה עדיין קטינה ורכיבים אלה, הינם מיועדים לה.

לאחר שהתקבלו הודעותיהם המשלימות של ב"כ הצדדים על הסכמתם למתווה האמור (ר' הודעותיהם במסגרת בקשות מס' 22 ו-23 וכן החלטתי מיום 26/12/13 בנדון) ,הוגשו סיכומי הצדדים, בהתאם למתווה המוסכם.

בסוף סיכומיו טוען ב"כ התובעים, כי על-פי כל האמור, עומדים נזקיהם של התובעים ( 2 ו-3 ), בעילות הרלוונטיות לסיכומים אלה, על הסכומים הבאים:

א. 500,00 ₪ - כ- "פיצוי גלובאלי", בגין הפסד הכנסות עתידיות של העסק של האב (התובע 3) ולרבות הפסדי שכר.

ב. 100,000 ₪ - הוצאות נלוות כולל בגין נסיעה, רפואיות וכלליות (בהם נשאו התובעים 2 ו-3).

ג. 100,000 ₪ - לעזרת צד ג' בעבר(בהם נשאו התובעים 2 ו-3).

בתחשיבי הנזק שהתובעים הגישו קודם לכן, הם טענו לפיצוי נמוך יותר (באופן משמעותי), בעבור ראשי נזק אלה. גם ב"כ המדינה אשר הציעה סך של"2,500 ₪, בתחשיבי הנזק, בעבור עזרת צד ג' בעבר, לא טרח לציין בסיכומיו כל סכום פיצוי ראוי בעיניו, כל זאת למרות ההודאה בחבות והידיעה שיש מקום לפסוק פיצוי בגין ראשי נזק אלה, אף אם גובהו שנוי במחלוקת. על אף שהנייר סובל הכל, מומלץ לבאי כוח הצדדים להיצמד, ככל הניתן, לתיק שבו עסקינן ולא להגיש סיכומים עם מסקנות מנותקות ממנו.

ב. הפסדי שכר/הכנסה של התובע 3, כולל בגין החברה/עסק שנסגר:

סביר להניח כי אלמלא מחלוקת זו, הצדדים אכן היו מגיעים להסכמה, על-כן זוהי המחלוקת הכספית העיקרית המונחת להכרעתי.

התובע הינו מהנדס העוסק בשיווק. לטענתו, הוא הפסיק להיות שכיר והקים ובנה את החברה (שאשתו נרשמה כבעליו) בשנת – 1998/9. החברה עסקה בייבוא שמנים שונים מחו"ל הוא וציפה להפיק "רווחים" מהחברה, "החל משנת 2002 או שנת 2003 " (ר' סעיף 26 לתצהירו).

לטענת האב, לאחר ובגין אירוע הפגיעה של התובעת, הוא נאלץ לזנוח את עסקו על מנת לטפל בתובעת 1, השכם וערב. בשל מצב זה, הוא נטש את עסקו בטרם הספיק לקצור את פירותיו "האמתיים". טענה זו הוצגה, כטענה כללית. בנוסף, הוא טען, באופן ספציפי, כי בתקופה הסמוכה לפני האירוע הוא "טיפל" בהזמנת קונטיינר של סחורה (שמנים) מאנגליה וקיווה בכך להגדיל משמעותית את רווחיות העסק. לדבריו, היה קונטיינר מוכן בחו"ל, אולם הוא לא התפנה לאסוף כסף מלקוחות ולגבות חובות, על מנת לגייס משאבים לרכוש את הסחורה, על כן העסקה "נפלה" והחברה חדלה מלפעול.

על פי המסמכים שהוגשו, המחזור השנתי של החברה בשנת 2000 (שנה לפני הפגיעה), עמד על סך של 786,200 ₪. בשנת 2001 (שבסופה אירע האירוע), עמד המחזור השנתי של החברה על סך של 503,100 ₪. בשנת 2002 החברה לא הייתה פעילה ואין לה כל מחזור שנתי. לטענת האב, סגירתה הפתאומית של החברה , הינה בעקבות פגיעת התובעת באירוע נשוא התביעה.

ב"כ התובעים מוסיף וטוען (בסיכומיו), כי הנתבעת לא הצליחה לסתור את גרסת התביעה ולא הצליחה להציג כל גרסה חלופית, להפסקת הפעילות העסקית של החברה, בסמוך לאחר פגיעת התובעת. לדבריו, האב אינו מכחיש כי קשה עד מאוד לחשב במדויק את הפסדיו בגין האירוע ,אולם, יחד עם זאת, אין בעובדה כי ישנו קושי בביצוע חישוב, כדי לשלול פסיקת פיצויים הנאמדים ומשוערים על ידו, בשל הפסדי שכר ורווחים עתידיים, בסך של 500,000 ₪.

לטענת הנתבעת, הטענות של התביעה אודות קשר סיבתי ותלוּת שבין סגירת העסק לבין האירוע נשוא התביעה, דינן להידחות. לטענת הנתבעת, מדובר בניסיון להעצים את נזקי התובעים באופן "מלאכותי", על אף שהטענה אינה מתיישבת עם ההיגיון הבריא ואף נסתרה בפועל, בעובדות שהתגלו, במסגרת הצגת ושמיעת ההוכחות.

אין מחלוקת כי אשפוזה של התובעת 1 היה נחוץ, לשם טיפול בדלקת הריאות שבעטיה היא הגיע לבית החולים מלכתחילה. לאור האמור, הרי שממילא התובע ורעייתו נדרשו ללוות אותה, בתקופה זו, ללא קשר לפגיעה בעין. לאחר הטיפול המידי הראשוני בפגיעה בעין, כולל הניתוח, בהמשך מהלך האשפוז, התקיימו ביקורות במרפאת העיניים אחת לכמה ימים. בנוסף לאמור, אף אם תתקבל הטענה שהאשפוז או חלקו, נבע מהפגיעה בעין , אין כל סבירות בטענה כי עקב אשפוז התינוקת לתקופה של חודש ימים, העסק של האב, קרס ו/או נסגר.

כמוכן, לא הוצגה כל ראיה עצמאית לתמיכה בטענות האב, לקשר הסיבתי הנטען, לרבות עדות מטעם התובעת 3, רעייתו. אין זה סביר שתובע יטען להכשלת עסקה ספציפית (של יבוא מכולה), המוצגת כ"מבטיחה רווחיות גבוהה", מבלי שהוא יציג בדל של ראיה עצמאית, אודותיה.

לטענת הנתבעת, יש להגדיר את טענת ב"כ התובעים, בסיכומיו, כי יש לקבל את האמור בתצהיר האב ן, ככל שהוא "לא נחקר עליהן", כטענה תמוהה ביותר, לאור חקירתו הנגדית הארוכה בעניין.

אדרבה, עדותו אודות הנסיבות בגינן הוא סגר את הסק שלו, העומדת כעדות יחידה של בעל דין, ללא תימוכין, הינה עדות של עד שעדותו הינה רוויה ורצופה בסתירות מהותיות, בנוגע לסוגיות עיקריות. דווקא הראיות שצורפו על ידי התביעה, הו המלמדות כי החברה/עסק , סבלו מקשיים כלכליים זמן רב, לפני האירוע וללא קשר אליו. הנתבעת מציינת כי אין מחלוקת שבשנת 2001, המחזור של העסק והכנסותיו, הצטמצמו, ביותר משליש; לשנה שקדמה לה. בשנת 2001, החברה לא רכשה סחורה; הופסקה ההתקשרות עם "קבלני משנה"; לא שולם שכר לתובעת 3 (כפי ששולם ב-2009, לפני לידת התאומים) ועוד.

כן, נטען כי גם אם היה מקום לקבל את הטענה שהעסק נסגר בשל אשפוז התובעת, הרי שהיה מוטל על התובע ורעייתו לפעול במישור התעסוקתי, להקטנת נזקיהם ובאופן שעסקו של האב, לא ייפגע.

בבוא בהמ"ש לדון ולהכריע בסוגיה זו, יש לציין כי טענה זו של התובעים, לפסיקת פיצוי גלובלי של "500,000 ₪", בגין סגירת העסק/חברה, הינה טענה לראש נזק מיוחד. הפיצוי הגלובאלי המבוקש מתייחס להכנסות/רווחים אשר לטענת התובע הוא "היה אמור" להשיג, ,אלמלא סגירת החברה אשר התרחשה, בעקבות האירוע.

הפעילות של החברה אכן הופסקה, באופן חד, החל מתחילת שנת 2002, כפי שהעיד רואה החשבון יעקב וידר (ע.ת. 1). לדבריו, הפעילות לא הופסקה, באופן "הדרגתי", אלא באופן חד, כאמור. מקובלת עלי טענת הנתבעת, כי לא די בעובדה זו, כדי לבסס את טענות התובעים.

התביעה לא הוגשה כל חוות דעת מקצועית אודות נזק כספי, מוחשי של "הפסדים" אשר נגרמו בגין הפסקת פעילות החברה. גם הטענה ל-"אבדן רווח עתידי משוער", נטענה בהעדר גיבוי של כל חוות דעת כלכלית, מקצועית. רואה החשבון של החברה לא ערך כל חוות דעת, המנתח את נתוני המאזנים הרב שנתיים, אלה הוזמן להעיד, בתור מי שערך וחתם על מסמכי המאזן של החברה, הנדרשים על פי דין, להגשה לרשויות.

מחלוקת עיקרית ועקרונית ניטשת בין הצדדים באשר לסוגיית הקשר הסיבתי, בין האירוע והצורך לטפל בתובעת 1 בגינו, לבין החלטת האב להפסיק את פעילותה של החברה.

בתצהיר עדותו הראשית, התובע לא הגדיר את ההחלטה להפסקת הפעילות העסקית של החברה כנובעת מפרק זמן מוגדר, בו נבצר ממנו לנהל את ענייני החברה. הוא טען כי הוא זנח את העסק עקב סערת הרוחות שהוא עבר, כשהחברה נסגרה כ"עבור זמן". הוא מתאר את האירוע כגורם של טלטלה קשה בחייו, אשר שכתוצאה ממנו, הוא הפסיק את עבודתו בחברה מחד והחל לבלות "ימים כלילות", בסמוך למיטת הבת, לתקופה "ארוכה". לדבריו, האירוע הביא אותו לשינוי ב"סדר עדיפויותיו" והוא הגיע לתובנה כי העדיף להיות בקרבת ילדיו.

בסיכומיו (תחת הפרק של עזרה צד ג'), חזר וטען ב"כ התובעים כי האב סעד את בתו במשך שנתיים, כשבאותה תקופה הוא היה צמוד למיטתה מרבית שעות היום. נטען שעקב האמור, הוא לקח על עצמו "עבודה חלקית בלבד". אציין כי המקום לטענות עובדתיות שכאלה, אינה מפי בא כוח, בסיכומים, אלה הן אמורות להופיע, מלכתחילה, בתצהיר העדות הראשית ואין צורך להרחיב בדבר.

התיעוד הרפואי מתקופת האשפוז מלמד כי האשפוז כלל טיפולים משולבים. האשפוז הראשוני בגין דלקת הריאות, נהיה מורכב יותר, בעקבות האירוע נשוא התביעה. במהלך האשפוז, בוצעו וטיפולים ומעקבים, הן אחר השיעול ובעיות הנשימה (כולל טיפול התרופתי, ומסכת חמצן), והן אחר הפגיעה בעין ומניעת החמרה או זיהום. טופס סיכום האשפוז של התובעת 1 מתאר את הסיבה לאשפוז ביום 28/12/01, בגין "ברונכיוליטיס + RSV חיובי". בהמשך, מתוארת הפגיעה של התובעת כתוצאה מהמזרק בו אחזה וההליכים הרפואיים שננקטו גם, בעקבות פגיעה זו. לצד הפירוט של הטיפולים/מעקבים בעניין הפגיעה בעין, מצוינים טיפולים/מעקבים הקשורים בקוצר הנשימה והממצאים הריאתיים. השחרור אכן בוצע לאחר כחודש, ביום 24/1/02.

החודש של אשפוזה של התובעת בבית החולים, לא הייתה תוצאה בלעדית של הפגיעה בעין, אלא בגין הטיפולים שקבלה הן עקב בפגיעה זו והן עקב הבעיה הרפואית הנשימתית, אשר בעטיה אושפזה התובעת, מלכתחילה. לדעתי, סביר להניח שתקופת האשפוז התארכה בגין הפגיעה בעין.  

התיעוד הרפואי של מטעם מרפאת העיניים שבבית חולים "שיבא", מלמד כי לאחר השחרור של התובעת מבית החולים, היא נדרשה לבדיקות מעקב אחר העין, בתדירות נמוכה. התובעת נבדקה פעמיים בשנת 2002 ; שוב בגיל 3.5 ובגיל 4 (ב-1/05ו-7/05) ופעם נוספת, ב- 2009, בגיל 7.5 (מספר חודשים לפני הגשת תביעה זו). במילים אחרות, המסמכים הרפואיים שלאחר תקופת האשפוז, אינם תומכים בטענת התובעים.

טענת האב לבדיקות רפואיות רבות ומגוונות נוספות, הקשורות בעין, אינה נתמכת בכל תיעוד רפואי. לא הוצג כל תיעוד רפואי חליפי מטעם התביעה, התומך בטענות שהתובעת 1 נזקקה לטיפול רפואי צמוד ואינטנסיבי, באופן שמנעה מהאב להמשיך ולקיים את הפעילות העסקית של החברה, לוּ רצה בכך (ר' המסמכים הרפואיים של מרפאת העיניים, נספח ב' למוצגי הנתבעת).

ביום 31/3/02, כחודשיים לאחר השחרור, התובעת אכן הובאה שוב לבדיקה בחדר מיון, אולם הסיבה לכך, הינה המשך סיבוכי דרכי הנשימה, חום ושיעולים. היא טופלה באינהלציה ושוחררה למעקב וטיפול תרופתי לברונכיט עם הוראה לחזור למיון, באם שוב יופיע קוצר נשימה.

על העובדות הנ"ל יש להוסיף כי אין מחלוקת שבמועד האירוע, המשפחה כללה (בנוסף לתאומים הקטנים), בת נוספת, בת 4-5, קרי- שני תינוקות ופעוטה קטנה.

לית מאן דפליג, כי תינוקות ופעוטות הינם זקוקים להשגחה מתמדת לאורך כל שעות היממה, כך בוודאי הדבר באשר לתינוקות תאומים בני 8 חודשים אשר, גם בשעה שהינם בריאים לחלוטין. התלות בטיפול ההורים הינה מוחלטת, לצרכי קיום, גדילה והתפתחות והיא נמשכת (לפחות), במהלך שנות החיים הראשונות. במציאות של ימינו, אין זה נדיר שגם לאחר תום תקופת חופשת הלידה, הורה אחד נושא יותר בשעות טיפול ולחילופין, (בשעה שהכנסה חיצונית מאפשר זאת), נעזרים ההורים בהעסקת מטפלת או במסגרת חליפית (משפחתון ,מעון, וכו') לשמירה על הילדים בשעות היעדרותם. האב העיד שגם לפני האירוע אמו הייתה מסייעת בשמירה על הילדים, ורעייתו שכרה עזרה, של אישה נוספת.

בנסיבות שתוארו , הנני סבורה שטענת האב, שדווקא האירוע נשוא התביעה, מהווה הסיבה והגורם לנטישת והשבתת עסקו, הינה טענה מיתממת הנטענת בדיעבד, אשר אינה עומדת במבחן השכל הישר והסבירות.

מקובלת עלי טענת הנתבעת שלא די בטענה בעל פה, בעלמא, אודות "עסקה גדולה ", אשר "עמדה" לצאת לפועל ולשנות את מצב רווחיות החברה ואשר כשלה בגין האירוע, כדי להרים את הנטל הנדרש, להוכחתה. הטענה שהיה מדובר בשיחות בלבד, ללא עריכת כל מסמכים או תיעוד, אינה אמינה עלי. כן, בהעדר תיעוד, בוודאי שניתן היה להציג עדות תומכת, מטעם מי מהאנשים מולם האב עבד בזמנו, בנושא זה.

טועה ב"כ התובעים בטענתו שיש לאמץ את תצהיר האב בנדון, בהעדר ראיות "סותרות", מטעם הנתבעת. הנטל מוטל לעולם על התביעה, מבחינת הכלל, "המוציא מחברו עליו הראיה". התובע לא עמד בנטל זה וגם לא הציג ראיות כלל אודות היקף הנזק שנטען, המשוער על ידו , בסך של "500,000 ₪". בהעדר הוכחה מספקת לנזק נטען אין הרמת הנטל הנדרש ואין זה מחובת הנתבעת להציג ראיות ל-"גרסה סותרת".

באם לא היה די בכל האמור הרי שיש בסיס לטענת הנתבעת, כי המסמכים שהוגשו מציירים תמונה אחרת וחליפית, אודות סיבות לא פחות מסתברות, להחלטה להפסיק את פעילות החברה ולעבוד בעבודה אחרת, בעלת הכנסה קבועה וודאית יותר. המסמכים וחלק מדברי רואה החשבון מחזקים את הסברה שהפסקת הפעילות של החברה הייתה נעוצה בהעדר רווחיותה.

אין מחלוקת שבשנת 2001 (אשר בסופה ארעה הפגיעה ולאחריה הופסקה הפעילות), הכנסות החברה ירדו ביותר משליש (ר' עדותו של רואה החשבון 13 שו' 32, עמ' 14 שו' 2). בשונה משנת 2000, בדו"ח שהוגש באשר לשנת 2001, אין פירוט של קניות/רכישות שביצעה החברה (ר' עדותו של רואה החשבון בע' 13 שו' 17-28 לפרו'); בשנת 2001 לא נכללו הוצאות תחת 'התקשרות עם קבלני משנה' וזאת לעומת השנה הקודמת (ר' עדותו של רואה החשבון עמ' 15 שו' 6-7 לפרו'); התובעים נמנעו מלחזור ולמשוך שכר גם בעבור התובעת (כפי שנעשה ב- 1999), התובע נותר עובד יחיד, המקבל משכורת מהחברה (ר' עדותו של רואה החשבון עמ' 15 שו' 4-5 לפרו'). רואה החשבון אישר שבשנת 2001, התובעים גם משכו מהחברה החזר הון עצמי ומנגד, הגדילו את סכום הכספים שהם לוו מהבנק, תוך כדי הגדלת החבות של החברה, לבנק.

אין מחלוקת שהחברה, על אף שהיא סיפקה זמנית "שכר", למי מבני הזוג במשך שנות פעילותה (1998-2001), עמדה על הפסד מצטבר של כ-250,000 ₪ (ר' עדותו של רואה החשבון בעמ' 17 שו' 17-19 לפרו'). כלל הנתונים האמורים, עולים מהדו"חות שנערכו על ידי רואה החשבון, עליהם מבקש האב לבסס את טענותיו. מסמכים אלה מלמדים כי ערב הפסקת הפעילות, מצבה של החברה לא הצביע על כל "מגמת גידול ועליה", ולכל האמור אין כל קשר לאירוע נשוא התביעה.

הרקע שבגינה הופסקה הפעילות של העסק זכה להתייחסות רואה החשבון, במכתב מיום 23/3/06 (כ-4 שנים לאחר האירוע וכ-3 שנים לפני הגשת התביעה, שהומצא על ידו, בשם החברה, לשלטונות המס, כבקשה לביטול קנסות בגין איחור בהגשת חלק מהמסמכים, בקשר לשנות המס 1998 ו-2001 (נספח ח' לתצהירו של האב). טענות שבמכתב זה אינן תחליף לראיות, ועד אינו מחזק את גרסתו באמצעות גרסאות דומות שניתנו על ידו, מחוץ לכותלי בהמ"ש.

מכל מקום, במקרה דנן, מכתב זה, מציג גרסה חליפית ולא זהה. האירוע של פגיעת התובעת בעינה, צוין במכתב כאחת מהסיבות לאיחור בהגשת הדו"ח השנתי. בהמשך המכתב הודגשה, סיבה עצמאית נוספת, כי סגירת החברה והפסקת הפעילות, אף נבעו: "...בשל מצב השוק הקשה, בתחום פעילות החברה".

הדו"חות המידע אודות הכנסות ההורים לא הוגשו על ידי התובעים, על אף שהם היו בידי רואה החשבון שערך את ה הדו"חות הכספיים של החברה. במהלך עדותו, הוגשו דו"חות המידע אודות ההכנסות של כל אחד מהורי התובעת (ת/1 ו-ת/2). ת/1 מלמד על הכנסות שכר האב מהחברה שבני הזוג הקימו, בשנים 1999 עד 2001, וכן על חזרתו לשוק העבודה, כשכיר, החל מ-3/02. מידע זהה ונוסף על הכנסות התובעים 2 ו-3, בשנים שקדמו לאירוע ובשנים שלאחר מכן, כולל בתקופת האירוע עצמו, מצוי במסמכי המל"ל אודות תקופות דיווח והכנסות של כל אחד מבני הזוג (ראה תיק המוצגים שהוגש מטעם הנתבעת). דו"חות אלה כוללים שמות מעסיקים, תקופת ההעסקה, היקף שכר ועוד.

חומר זה מלמד שהאב היה שכיר (וסטודנט, לסירוגין) במשך שנים רבות. בשנת 1997 הוא קיבל דמי פגיעה במשך 4 חודשים . ב-12/97 ותחילת שנת 1998, הוא היה מובטל. נסיבות אלה, קדמו להקמת אותה החברה, ממנה הוא משך את שכרו, במשך 6 חודשים, עוד בשנת 1998 ועד לסוף שנת 2001. בשנת 2002, התובע דיווח על חודשיים שבהם היה מובטל. חודשיים לאחר האירוע וחודש לאחר שחרור התובעת 1 מבית החולים, בחודש 3/02, הוא בחר לא לחזור ולנסות לנהל את החברה/עסק, אלא הוא חזר לעבוד כשכיר. מאז ועד היום הינו עובד (לרב), כשכיר, בעבור מעסיקים שונים. המסמכים מעידים שבשנת 2008 התובע ניסה שוב לפעול כ- "עצמאי" ובאותה תקופה הוא שוב שילם שכר, במשך מספר חודשים גם לאשתו, אולם שניהם חזרו תוך זמן לא ארוך, להיות שכירים, כבעבר.

האב לא ציין בתצהירו את העובדה שהוא החל לעבוד במקום עבודה חדש כשכיר ב-3/02 וכי מאז הוא עובד, באופן סדיר. המסמכים מלמדים שבשנת 2001, הוא משך מהחברה משכורת נמוכה יותר מהמשכורת שהוא משך בשנים 1999 - 2000, שקדמו לכך. השכר שהוא קיבל כשכיר, מהמעביד החדש, החל מ- 3/02 (למשך 6 חודשים), הינו שכר חודשי הגבוה ביותר מ100%, מהמשכרות החודשית שהוא משך מחברתו, בשנת 2001. במילים אחרות, חזרתו לשוק העבודה כשכיר הניב, מידית, משכורת גבוהה יותר מפי שניים מהמשכורת החודשית שהוא הרשה לעצמו ליטול מהחברה בשנת 2001. הדברים מדברים בעד עצמם.

באשר להכנסות האם (אשר לטענת האב עובדת כל השנים כמנהלת חשבונות), המסמכים מעידים שהינה עובדת כשכירה אצל מעסיקים שונים, מזה שנים. בשנת 1998 ו-1999 התובעים משכו אף שכר בעבורה, מהחברה. בשנת 2000 ומרבית משנת 2001 היא לא עבדה (בתקופה זו גם הרתה וילדה). מסוף שנת 1999, היא לא קיבלה שכר מהחברה. לקראת סוף שנת 2001 (השנה בה ארעה פגיעת התובעת), היא חזרה לעבוד כשכירה (אצל מעסיקים שונים), וכך עד היום.

התובעים נמנעו מלהגיש את אותם המסמכים המעידים על הכנסותיהם במהלך השנים בכלל ובסמוך למועד האירוע בפרט, ככל שאין בהם כדי לתמוך בטענותיהם באשר לנזק המיוחד הנטען. מכלול הנתונים, כולל אותם המסמכים המעידים על הכנסות בני הזוג, מלמדים על משפחה נורמטיבית, בעלת אותם ההתמודדויות (ותנודתיות בשכר) של משפחות רבות אחרות, במיוחד באותם השנים בהם הופכים מ"זוג" ל"משפחה", מטופלת בתינוקות וילדים.

איני גורעת מתחושותיו הקשות של האב, העולות מציפות אותו, כאשר הוא משחזר את יום האירוע, כפי שאירע ביום מתן עדותו בבית המשפט. אין באמור כדי לשנות את העובדה שחומר הראיות המונח בפני , מוביל למסקנה שהתביעה לא הוכיחה שהפסקת הפעילות של החברה בוצעה בגין האירוע נשוא התביעה, מבחינת הקשר הסיבתי שעליו להוכיח. כמוכן, שהתביעה לא הוכיחה שהחלטה זו גרמה לאב , אבדן הכנסות ורווחים "צפויים" עתידיים, כפי שנטען.

מאידך, נכון הוא לקבל את טענות התובע שבמהלך החודשים 1/02-2/02 נמנעה ממנו הכנסה/שכר, במשך כחודשיים, בשעה הוא בחר להיצמד לבתו ולדאוג לצרכיה בתקופת אשפוזה בבית החולים ובמשך כחודש נוסף במעקב בבית, בתקופת המשך ההחלמה הקריטית של העין. בעבור תקופה זו התובע הינו זכאי להפסדי שכר, אשר יחושבו בהתחשב ברמת השכר שהוא קבל, החל מ 3/02 ותוספת ריבית והפרשי הצמדה מאז ועד היום. סכום הפיצוי בגין האמור יועמד על סך 36,500 ₪.

ג. הוצאות, נסיעות, ועזרה צד ג':

בתצהירו טען התובע כי הוא ורעייתו סעדו את התובעת למשך תקופה ארוכה (ר' סעיף 17 לתצהיר). כן, נטען כי הם נזקקו בתקופה הראשונית אף לשמרטפות, לאחות הגדולה. התובע טען כי במסגרת תקופת האשפוז, ככל שהיה לבני הזוג רכב אחד, הם נאלצו להסתייע בנסיעות במוניות, וכן שכרו חדרי לינה. לטענתו, שני בני הזוג הפסידו ימי עבודה, לאחר האשפוז בגין בדיקות רבות, בתדירות גבוהה. בית המשפט התבקש להביא בחשבון את כל האמור בפסיקת הוצאות אלה.

לטענת הנתבעת, מלבד זאת שלא צורפה כל אסמכתא להוצאה מיוחדת (כדוגמת החדר שנטען שנשכר במלון), הרי שכל הוצאותיה הרפואיות מכוסות על ידי קופת החולים ואין מקום לפצות אותה בגין ראש נזק זה.

אכן, צודקת הנתבעת שעל אף שהסכום המבוקש בסיכומים להוצאות נסיעה והוצאות כלליות הינו סך "100,000 ש"ח ("על הצד הנמוך"), ונטען לסכום זהה, בגין עזרת צד ג' – לא הוצגה ראיה חפצית או קבלה אחת, בכל הנדון.

הובהר כבר לעיל כי טענת התובע, שהוא היה צמוד למיטת בתו יום ולילה במשך "שנתיים", לא הוכחה ואף נשללה, אם כי קבלתי טענה זו, אודות חודשיים, להפסדי השתכרות של האב, כמפורט לעיל .

כמוכן, כבר ציינתי דלעיל, כי הטענות אודות הצורך בטיפולים רפואיים רבים בגין הפגיעה בעין, אינה נתמכת בתיעוד רפואי, והיו בדיקות תקופתיות בתדירות נמוכה בלבד (ראה ס' 33 לעיל). בגיליון הבדיקה והמעקב של מרפאת העיניים בבית החולים, על שני ביקורים בשנת 2002; שני ביקורים במהלך שנת 2005 וביקור נוסף בשנת 2009. ביקורים הקשורים בבעיות רפואיות אחרות, אינן מעניינינו. כבר ציינתי שלא הוצג בפניי תיעוד אודות ביקורים נוספים הקשורים לפגיעה בעין ולא הוצגו בפניי אסמכתאות על הוצאות בפועל, בנדון. בחקירתו הנגדית טען האב לתדירות גבוהה יותר של הביקורים לא רק בבית החולים, אלה בקופת החולים (ר' עמ' 22 שו' 1-3 לפרו'), מבלי שהוצג כל תיעוד על ידי התביעה לביסוס הנטען.

בחקירתו הנגדית נשאל האב אודות המטפלת שנשכרה, ומסר כי המדובר באם חברתה של רעייתו, שקבלה שכר לפי שעות. כן, נטען כי גם אמו נרתמה. לא צורפה כל אסמכתא/עדות תומכת, לטענות אלה (ר' עדותו בעמ' 24 שו' 22-25 לפרו').

על אף דלות התמיכה ,בראיות חיצוניות, בקשר לטענות אלה, לאחר ששקלתי את טענות הצדדים בעניין זה, הנני סבורה שאין להחמיר יתר על המידה עם הורים שבשעה שהם נקלעו לאירוע המצער, בזמן האשפוז ובתקופה הסמוכה שלאחריה, השמירה על כל הקבלות בגין דלק, נסיעות, והוצאות כאלה או אחרים, כולל תשלום בעבור שעות עזרה, לא היה בראש מעיינותיהם. אף בהעדרם, אין ספק בעיני שתקופה זו הייתה מלווה בהוצאות. הנני מעמידה נזקים אלה של הוצאות כלליות, כולל לנסיעות וכולל בגין עזרת צד ג' בעבר, בסכום גלובאלי של 12,000 ₪.

ד. סוף דבר:

בגין ראשי הנזק נשוא פסק הדין החלקי, כפי שפורטו, הנני מחייבת את הנתבעת לשלם לידי התובעים, סך של 48,500 ₪, וכן הוצאות בגין שכ"ט עו"ד, בסך 9,700 ₪, בתוספת מע"מ . סכומים אלה יישאו ריבית והפרשי הצמדה כחוק, מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל. כן, הנתבעת תישא בהוצאות התובעים בגין אגרת הפתיחה בסך 633 ₪, בצירוף ריבית והפרשי הצמדה כחוק מיום 24/9/09 ועד ליום התשלום המלא בפועל.

מאחר ומדובר בסכומים להחזר הפסדים/הוצאות שהתובעים 2 ו-3 נשאו בהם בפועל, הרי שהינם זכאים להם ולא נתתי הוראות בהמ"ש המחייבות את השקעת הסכומים נשוא פסק הדין, לטובת הקטינה .

התובעים ידאגו להפנות את התובעת לבדיקה חוזרת של המומחה, תוך כדי מתן הודעה לב"כ הנתבעת, בו זמנית, כל זאת , לאחר יום הולדתה ה-15. הנתבעת תישא בשכר המומחה. עם קבלת חוות הדעת , ב"כ הצדדים יפנו לבהמ"ש לחידוש ההליך, לצורך סיומו.

אמנם פס"ד הינו חלקי (ככל שאינו מסיים את מלוא ההליך), אולם מאחר והינו סוף פסוק, לגבי חלק מראשי הנזק, באם מי מהצדדים מעוניין להפעיל את זכות הערעור כחוק, נכון, שיעשה הדבר עתה.

להמצאה מתועדת וסגירה בהתלייה.

למעקב המזכירות/מנ"ת לא יאוחר מיום 1/1/17. בהעדר פסק דין משלים או החלטה אחרת עד לאותו מועד יועבר לעיון וטיפול השופט הדן בתיקים אלה.

ניתן היום, כ"ז טבת תשע"ה, 18 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.