ת"א 11724-05-10 א' ואח' נ' גן יסמין ואח'

עניינה של התביעה שבפניי בנזק גוף שנגרם לתובע 1, יליד 7.2.05, ביום 16.12.08.

בתביעה נטען כי בגן הילדים בו שהה התובע 1 (להלן:"התובע"), טיגנו סופגניות לקראת חג החנוכה והמחבת, ובה השמן הרותח, התהפכה על התובע, תוך שהיא גורמת כוויות קשות לגופו.

התובעת 2 היא אם התובע (להלן תכונה תובעת זו גם "האם", בהטיות השונות) והתובעת 3 היא סבתו.

הנתבע 1 הוא גן הילדים הרלוונטי, נתבעת 2 היא עיריית ירושלים שבשטחה נגרמה התאונה והנתבעת 3 היא מדינת ישראל- משרד החינוך.

בסופו של יום, הוכרה נכות רפואית רק בתחום הכירורגיה הפלסטית.

כפי שיפורט, מצאתי לקבל את התביעה ולקבוע את גובה הפיצוי אשר על הנתבעים לשלם, בנסיבות העניין.

תמצית הטענות בכתבי בית הדין:

1. בכתב התביעה נטען כי טיגון הסופגניות נעשה בכיתת הגן, בזמן ששהו בה למעלה מעשרים ילדי הגן. נטען כי לא היו בגן אמצעים המתאימים לבישול ומזון הילדים סופק על ידי חברת הסעדה ("קייטרינג"). במועד הרלוונטי לא היה בגן גם ציוד רפואי מתאים לטיפול בפגיעה. עוד נטען כי במקום להזעיק עזרה רפואית מידית, בחר צוות הגן להתקשר לבית התובעת 3 ולהודיע לה על התאונה, בכדי שהתובעת 2 תבוא לאסוף את בנה התובע. לשיחת הטלפון ענתה הדודה של התובע וכשהשיבה כי התובעת 2 ישנה ושאלה האם זה דחוף, השיבה לה הגננת בשלילה. הגננת יצרה קשר עם התובעת 3 במקום עבודתה ואז הודיעה לה כי התובע "נשרף". התובעת 3, אחוזת אימה, התקשרה לבעלה והשניים הגיעו, יחד עם התובעת 2, אל הגן. בהגיעם, מצאו את התובע ישוב על כיסא כשמכנסיו מופשלים וכולו רועד, בניסיון לקרר את הכוויות שעל גופו. לתדהמתם, התברר להם כי התובע מצוי במצב זה, מבלי לקבל טיפול רפואי מתאים, זה זמן ממושך.

    

2. ממקום התאונה פונה התובע על ידי אמו וסבו לבית החולים הדסה הר-הצופים, כשהוא סובל מכאבים. התובע טופל באופן ראשוני, אזורי הפגיעה נחבשו והוא שוחרר למעקב. למחרת התאונה פנה התובע שוב לחדר המיון ובקבלתו אובחן כסובל מכוויות מדרגה שנייה באזור פלמרי ואצבעות שתי ידיים ומדרגה שלישית בשתי הירכיים. התובע אושפז במחלקת כירורגיה פלסטית ילדים למשך שבועיים. במהלך אותה תקופה, עבר הטריה של אזורי הכוויה בירכיים וכיסוי אזור החסר על ידי שתלי עור מעובי חלקי מרושת, שנלקחו מאזור מדיאלי של ירך ימין. ביום 1.1.09 שוחרר התובע מבית החולים עם המלצה להמשך מעקב וטיפול אמבולטורי. לאחר שחרורו, סבל התובע מכאבים עזים והגבלה קשה בתנועה, במשך תקופה ארוכה. בעקבות התפתחות צלקות היפר-טרופיות, נזקק התובע לטיפול משקם ממושך בחבישת לחץ וסיליקון. עד למועד הגשת התביעה סבל התובע מהגבלות תנועה קשות וקושי בהליכה ועמידה ממושכות. בעקבות הכוויות, השתלים והטיפולים, סובל התובע מצלקות מכוערות בירכיו. עם התביעה הוגשו חוות דעת רפואיות, ור' להלן.

    

3. הן נתבעים 2-1 והן נתבעת 3 הכחישו באופן גורף את המיוחס להם וטענו כי אין להשית עליהן חבות. הועלו טענות גם באשר לחלוקת כל חבות שתושת - בין שתי הקבוצות הנתבעות. ברם, לא אדרש לכך, מקום בו הגיעו הנתבעים לבסוף להסכמה - כי אם תושת חבות, תשאנה שתי קבוצות הנתבעים, בחלקים שווים, בגובה הפיצוי (ר' עמ' 29 ש' 22).

    

   חוות דעת רפואיות:

    

   בתחום הפסיכיאטריה:

    

4. מטעם התביעה הוגשה חוות דעתו של ד"ר יוסי הטב שבדק את התובע ביום 15.11.09 למשך כשעה בנוכחות אמו, והמליץ להכיר ב- 20% נכות נפשית זמנית למשך שנה ולאחר מכן על 10% לצמיתות לפי סעיף 34ב לתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956 (להלן: "התקנות"). מטעם ההגנה הוגשה חוות דעתה של ד"ר טטיאנה שכטמן, שבדקה את התובע ביום 6.4.11 וקבעה כי לא נותרה נכות אצל התובע.

   נוכח הפער בין חוות הדעת מיניתי את ד"ר יואב כהן, כמומחה מטעם ביהמ"ש. המומחה בדק את התובע ביום 16.4.12 וקבע כי הוא סבל מנכות פסיכיאטרית בשל תסמונת עקה בתר-חבלתית בשיעור 10% לפי סעיף 34ב(2) לתקנות, למשך חצי שנה מיום 16.12.08. לאחר תקופה זו נותר התובע ללא נכות נפשית ומצבו אינו צפוי להחמיר. המומחה הוסיף כי התובע זקוק לטיפול בפסיכותרפיה ולהדרכה לאמו, בשל קשיים שאינם קשורים לתאונה. טיפול שיכול להינתן גם במסגרות ציבוריות. לשלמות התמונה ראוי להעיר כי מתוכן חוות הדעת עולה כי באותה עת - היה לתובע אח נוסף בכור, אשר למד בבית ספר לחינוך מיוחד. האב של השניים הוא תושב הכפר א-ראם שבשטחים והאם נפגשה אתו כאשר שהה בירושלים, באופן בלתי חוקי. האם שהייתה אז בת 21, גרה עמו תקופה מסוימת בכפרו, לאחר מכן חזרה לדירה שכורה בירושלים ובהמשך עברה לגור עם הוריה. השניים לא נישאו והאב נעצר ונכלא ובהמשך שוחרר. לאחר לידת שני הילדים, בהפרש של שנה, נותק הקשר בין ההורים ורק מדי פעם היו הילדים מבקרים אצל האב ואף לנים בביתו. תדירות אותם ביקורים פחתה מאז שהאב נישא והקים משפחה. המומחה ציין כי בניגוד לדברי האם, בעת הבדיקה אצלו, הרי שבבדיקות קודמות - היא תיארה ירידה משמעותית בתדירות ההרטבה בלילה וגם התובע 1 אישר זאת. באשר לעובדה שהתובע נהג לישון במיטה של סבו וסבתו ובמיטה של דודתו, ציין המומחה שהדבר נובע כנראה מסיבות אחרות, שאינן קשורות לתאונה. אותן נסיבות גורמות גם לאחיו, להתנהג באופן דומה. המומחה ציין שלא קיימת גם פניה לטיפול, על אף שיש המלצה והדבר מעיד על העדר סימפטומים חמורים. המומחה ציין כי גורמים אחרים, הם שמשפיעים לרעה על מצב התובע והם הפוגעים בתפקוד הלימודי והחברתי שלו. בכלל זה הוא ציין עדות לקשיים קוגניטיביים מולדים, ניתוק מאביו וגדילה בסביבה חסרת גבולות. המומחה סבר שאלו משפיעים כיום, הרבה יותר על מצב התובע, מאשר התאונה נשוא התביעה.

    

   בתחום הכירורגיה הפלסטית:

    

5. מטעם התביעה הוגשה חוות דעתו של ד"ר נתן שטרנברג, שבדק את התובע ביום 25.10.09 בנוכחות אמו וראה להמליץ על - 10% נכות, לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות. בהתחשב בגיל התובע וחשיבות המראה האסתטי, הפעילות החברתית, תנועה ופעילות גופנית בגיל זה, מצא המומחה אף להגדיל את הנכות ב-5% נוספים. מנגד, הוגשה חוות דעתו של ד"ר אברהם נוימן, שבדק את התובע ביום 7.3.11. מומחה זה העריך שנותרה נכות של - 10% לפי סעיף 75(1) לתקנות, בציינו שבעת הבדיקה, לא היו כאבים ולא נמצאו סימני גרד.

   ד"ר בנימינה רוזנברג-הגן מונתה כמומחית מטעם ביהמ"ש. המומחית בדקה את התובע ביום 10.10.11 והתרשמה מהחלמה מלאה של הכוויות בידיים, ללא צלקות. באשר לירך שמאל, ציינה שמצאה אזור של צלקת אחרי השתלת עור 9*5 ס"מ, ללא סימני גרד, ללא היפרטרופיה, אך צלקת מכוערת. צלקת נוספת נמצאה בירך ימין עם סימנים לריפוי וכוויה ישנה עם היפר והיפו-פיגמנטציה, אך ללא הצטלקות. המומחית קבעה כי התובע לא יזדקק לטיפול עתידי בצלקת והעמידה את נכותו על 10% לפי סעיף 75(1)(ב) לתקנות.

    

   תמצית ראיות הצדדים:

    

6. מטעם התביעה - הוגשו תצהיריהם של התובעת 2, של סב התובע ושל דודתו.

   התובעת 2, אם התובע, חזרה על האמור בכתב התביעה והוסיפה כי במהלך כל תקופת האשפוז בבית החולים הדסה עין-כרם היה התובע זקוק להשגחה צמודה והיא הייתה סמוכה למיטתו, יחד ולחילופין עם הוריה ואחיותיה. לאחר האשפוז, הובא התובע הביתה ובחודש הראשון היה צורך להחליף לו תחבושות ולמרוח לו משחות שלוש פעמים ביום. התובעת, הוריה ואחיותיה ביצעו משימה זו. לאחר מכן, ובמשך תקופה של כתשעה חודשים, היה צורך להניח על הרגליים של התובע תחבושות לחץ מהבוקר עד הערב. התובע לא הלך לגן במשך חודשיים-שלושה ובני המשפחה חלקו בהשגחה עליו. בתקופה הראשונה התקשה התובע ללכת ובני המשפחה הרימו אותו ממקום למקום. למשך כתשעה חודשים היה התובע מבוהל ולא רצה להתקרב לכל דבר שמזכיר מטבח. הוא אף הביע פחד מהגננת וסרב ללכת לגן. התובע ישן עם אמו וסבל מהרטבות לילה תכופות. הוא היה מתעורר מסיוטים וצועק מתוך חלום. במשך תשעה חודשים הפך התובע אגרסיבי, רב עם אחיו, היה מפרק ידיים לבובות ועוד. נכון להיום התובע מרטיב עד פעמיים בחודש והוא עדיין סובל מסיוטים. בשל הצלקות אסור לתובע לשהות בשמש והוא מתבייש בצלקות ונמנע מללכת עם מכנסיים קצרים. התובע מתלונן שהצלקות מגרדות לו וכפות ידיו מחוספסות כתוצאה מהכוויות. באשר לאירוע, הצהירה, כי כשהגיעה לגן ראתה אמגזית ומחבת. כשהגננת הגיעה לבקר את התובע בבי"ח, הוא לא רצה לראות אותה. עד היום לא הסביר מי מצוות הגן מה בדיוק קרה ולא נמסרה התנצלות.

    

7. דניאל אלאולף, סב התובע, תמך בטענות שהועלו בתביעה ובתצהיר של בתו. העד הוסיף כי כשהגיעו למחרת הפניה להר-הצופים, אל בית החולים עין-כרם, ננזפו שלא הגיעו ביום הקודם, נוכח מצב התובע. גם עד זה, השתתף בהשגחה על התובע ובשמירה עליו בתקופת האשפוז ולאחריה. הוא חזר על תיאור התנהגות התובע, כפי שעלתה בתצהיר האם.

    

8. חנה אלאולף, הדודה של התובע, היא שקיבלה את שיחת הגננת. לפי האמור בתצהירה, כשהגננת התקשרה היא מסרה לה שאם התובע ישנה והגננת מסרה שזה לא דחוף. לאחר עשר דקות התקשרה הגננת שוב והפעם אמרה שמדובר במקרה דחוף ושעליהם להגיע לגן. העדה ירדה לגן הסמוך לבית והתקשרה לאביה. במהלך זמן זה, הייתה הגננת בטלפון, הסייעת המשיכה בטיגון וילדי הגן, הם שסיפרו לעדה מה קרה. גם עדה זו השתתפה בסבב ההשגחה והשמירה על התובע ואף היא חזרה על תיאור התנהגותו בעקבות הפגיעה.

    

9. מטעם הנתבעים 2-1 - הוגש תצהירה של מיכל חרירי, אשר במועדים הרלוונטיים עבדה בגן התובע דרך עמותת רנה קאסין עבור עיריית ירושלים, כסייעת. אין מקום להידרש לתוכן תצהיר זה, מקום בו התצהיר לא אושר בפני עורך דין ובנוסף נותנת התצהיר, גם לא טרחה להתייצב לחקירה נגדית (ר' החלטה בעמ' 18 ש' 17-16).

    

10. מטעם הנתבעת 3 - הוגש תצהירה של הגננת וכן תיק מוצגים ובו מסמכים הנוגעים לחלוקת האחריות והנשיאה בכל פיצוי שיפסק, בין המדינה והעירייה, חוו"ד רפואיות שניתנו בתיק זה, הדו"ח על התאונה שהוגש למשרד החינוך וההודעה לגננת על סגירת תיק המשטרה.

    נינל מייזנברג, הגננת, הצהירה כי הגן הינו בבעלות עיריית ירושלים ובפיקוח משרד החינוך. העירייה היא האחראית לבטיחות ולתקינות המבנה והציוד בגן. אחזקת הגן, שיפוצו ותיקונו - מתבצעים על ידי העירייה וגופיה. הסייעת בגן, מיכל חרירי, הועסקה על ידי העירייה והיא הכירה היטב את ילדי הגן. העדה אישרה את האמור בתצהירה של הגב' חרירי בנוגע לכך שהחלה דרכה כסייעת בצהרון בלבד. במועד המקרה הנדון, עבדה הגב' חרירי בבוקר, הואיל והאחראית על הסייעות בעיריית ירושלים העבירה סייעת אחרת מהגן לגן ילדים אחר, במסגרת רוטציה.

    העדה הצהירה כי בשגרה, ילדי הגן היו מודעים למשמעת ולהקפדה על ההתנהגות בגן ועל האיסור לרוץ בתוך שטח הגן. היא השתתפה בהשתלמויות חד-שנתיות בנושאי בטיחות והוראות הבטיחות אף מתפרסמות בחוזרי מנכ"ל, בהם היא מתעדכנת. מדי שנה במפגשי גננות, מתקיים גם מפגש עם קצין בטיחות. מפגשים כאלו נערכים גם במהלך השנה, לפי הצורך.

    מטרת הכנת לביבות בגן היא חוויה לימודית. הילדים משתתפים באופן פעיל בכל השלבים, מפעילים את החושים ולומדים לתאר מילולית וגרפית את הנעשה, בהתאם לגילם. העדה מצאה חשוב לציין כי לימוד בכלל ובגיל הרך בפרט, מתמקד יותר בפעילות מוחשית משמעותית ולא בהנחיה תיאורטית. מטרת הלימוד היא לפתח מיומנויות מוטוריות, קוגניטיביות וחברתיות. פעילות הכנת הלביבות לקראת חג החנוכה מתקיימת מדי שנה בגן. היא התקיימה כחלק מתוכנית שנתית לתזונה, שבמסגרתה הכינו הילדים אחת לשבוע, בימי ג' בבוקר, ארוחת בוקר בגן. העדה הציעה לסבתו ולאמו של התובע - להגיע לגן ולסייע במהלך הפעילות, אך הן לא הגיעו. העדה מסרה כי נעשה שימוש במחבת חשמלית, הנחשבת לכלי בישול בטיחותי. השמן במחבת לא היה עמוק. בגן היה מטף לכיבוי אש. המחבת הונחה על גבי שולחן בגובה 53 ס"מ, כדי שהילדים יוכלו לצפות בתהליך. הייתה הקפדה על יציבות המחבת. שמונה מילדי הגן, והתובע בתוכם, הוזהרו וישבו במרחק של מטר לפחות, מהמחבת החשמלית. כל הפעילות נעשתה בהשגחה צמודה של הסייעת ושל העדה. בתחילה ישבה העדה בסמוך לשולחן עליו הונחה המחבת ובהמשך ביקשה מהסייעת להחליף אותה, עת הייתה צריכה לפנות לפעילויות אחרות, עם ילדים נוספים בגן.

     

11. באשר להתרחשות התאונה, הצהירה, כי מדובר באירוע פתאומי, ספונטאני ובלתי-צפוי. התובע קפץ באופן פתאומי, רץ ומעד לכיוון השולחן ופגע בידית המחבת. חלק מהשמן נשפך על כפות ידיו ומכנסיו. בו במקום הוגשה לו עזרה ראשונה. מכנסיו הופשלו ובוצעה שטיפה במים קרים. העדה מרחה לו משחה נגד כוויות. אם התובע מתגוררת עם שני ילדיה ואחיותיה אצל הסבא והסבתא, מול הגן. בנסיבות אלו, לאחר קרות התאונה, התקשרה העדה לאם התובע וזו לא ענתה. במקומה ענתה אחת מאחיותיה ומסרה כי האם ישנה ולא יכולה לענות. העדה צלצלה אל הסבתא, שהיא דמות משמעותית לתובע. הסבתא היא שיצרה קשר עם אם התובע ותוך זמן קצר הגיעה האם, יחד עם אחיותיה לגן. התובע פונה לקבלת טיפול רפואי בבית החולים "הדסה הר-הצופים".

    העדה הוסיפה עוד בתצהירה, כי מתחילת שנת הלימודים הרלוונטית התגלו קשיי תפקוד אצל התובע. קשיים אלו התבטאו בהתנהגות חסרת גבולות, הצקה ואלימות כלפי ילדים, קשיי קשב וריכוז. העדה אינה מאבחנת ולכן רק ערכה מיפוי צרכים, על מנת לקדם את הילד ולזהות את קשייו. פסיכולוג הגן - תמך בעמדתה, מתוך תצפיותיו בגן. עובר לאירוע פנתה העדה לאם התובע והציעה לה להיפגש עם פסיכולוג הגן ולקבל עזרה מקצועית. אם התובע אכן נפגשה עם הפסיכולוג ביום 11.12.09 וזה הציע לה, לערוך לתובע אבחון פסיכולוגי. אמו של התובע סירבה ונסוגה בהמשך מכל העניין. העדה התרשמה כי אם התובע מתקשה לקבל החלטות בעצמה ומושפעת מאד מסבתו של התובע. פסיכולוג הגן המשיך להיות בקשר ישיר עם המשפחה. עובר למקרה ולאחריו לא נצפו שינויים בהתנהגות התובע בגן. לא ידוע לעדה אם התובע עבר טיפולים נפשיים כלשהם. עם חזרתו לגן לאחר המקרה, לא נצפה שינוי בתפקודו או בהתנהגותו. התובע המשיך להיות פעיל ללא מגבלה.

    העדה נחקרה במשטרה בעקבות המקרה והפרקליטות החליטה לסגור את התיק. דו"ח התאונה שהוגש למשרד החינוך צורף וסומן א' והודעת המשטרה, סומנה ב'.

     

    הערות ודגשים באשר לחקירות העדים:

     

12. כל העדים נחקרו ביום 20.1.15 והצדדים אף סיכמו טענותיהם באותו מועד. כאמור לעיל, במועד זה לא התייצבה הגב' מיכל חרירי, אשר שימשה כסייעת במועד התאונה. בנסיבות אלה, באשר לאופן בו ארעה התאונה, נשמעה למעשה רק עדות הגננת, הגב' נינל מייזנברג.

    באשר לעדות האם ר' עמ' 5-1, באשר לעדות הדודה של התובע ר' עמ' 9-5, באשר לעדות סב התובע ר' עמ' 18-9 ובאשר לעדות הגננת ר' עמ' 25-18.

     

13. אינני רואה צורך להידרש לכל הדברים שעלו מאותן חקירות וזאת למעט מספר הערות כלליות כדלקמן: בהתאמה לדברי הפסיכיאטר מטעם בית משפט, עלה כי אכן מדובר בנסיבות משפחתיות חריגות. התובע עבר למסלול של חינוך מיוחד כבר בכיתה ב', לאחר דיון בוועדת השמה. גם אחיו הבכור, הגדול ממנו בשנה, לומד בחינוך מיוחד, כאשר מאז ניתנה חוות הדעת הפסיכיאטרית, אף נולדה אחות (אשר היא כיום בת 4 חודשים). שני הבנים הבוגרים נולדו מאב ערבי, אשר עמו אין האם מצויה עוד בקשר. הבת הקטנה נולדה מאב אחר, אף הוא ערבי. האם אמרה שלתובע אין קשר היום עם אביו, מעבר לכך שהוא יודע שיש לו אבא. באשר לאב של הילדה, ציינה שיש עמו קשר מסוים. עת נשאלה האם היא נוהגת ללכת עם התובע לרופאים, הייתה תשובתה: "אין מה ללכת אתו" (ר' עמ' 4 ש' 18). האם לא חלקה על כך שבנה מרביץ לילדים בבית ספר וציינה שעוד בגן, אמרה לה הגננת שהוא היפר- אקטיבי. עלה מהעדויות שלאם יש 4 אחיות נוספות וכל 5 הבנות, ביחד עם אימן, אביהן ושלושת הנכדים (בסך הכול- 10 נפשות), מתגוררים בבית אחד. בית אשר בו, מעבר לסלון יש עוד 3.5 חדרי שינה.

     

14. עדות הגברת חנה אלאולף - הדודה של התובע לא הייתה לטעמי משכנעת. כך היא עמדה בעת חקירתה על הטענה הכלולה בתצהירה (ר' סעיף 6), כאילו כאשר הגיעה לגן, ישב התובע למעשה לבדו בעוד הגננת הייתה עסוקה בלשוחח בטלפון והסייעת מצדה, המשיכה לטגן, תוך שימוש במחבת ואמגזית. תיאור זה אינו משכנע כשלעצמו, אך במיוחד אין הוא משכנע, בשים לב לעדות המהימנה והמרשימה של הגננת. עדות המעלה שלא נעשה כלל שימוש באמגזית אלא במעין סיר בישול חשמלי וכן כי מדובר בגננת אחראית. קשה להלום שגננת זו, תמשיך בהתנהלות רגילה ותאפשר לסייעת להמשיך בטיגון, כאשר התובע נכווה כפי שאירע. בעניין החקירה הנוגעת לכך, אפנה במיוחד לעמ' 9-7 לעדותה. כך גם טענתה כאילו הגננת לא שמה משחה לא הייתה משכנעת, כאשר ברור שהיא הגיעה למקום רק לאחר שחלף זמן מה וממילא לא יכלה לדעת, מה נעשה עובר לכך. מקום בו עדות זו לא הייתה אמינה בעיני, ממילא יש מקום להתייחס בספקנות - גם לטענתה כאילו התובע מספר לה שהצלקות מפריעות לו וכי מטעם זה הוא לא לובש מכנסיים קצרים. ראוי להעיר כי בהמשך הודתה שהוא לובש מכנסיים עד הברך ועלה שהילד ממשיך בפעילות רגילה ובכלל זה משחק כדורגל. במהלך עדותה היא הציגה צילומים שנעשו בבוקר הדיון, באמצעות מכשיר הפלאפון שלה, כדי לתעד את הצלקת. אעיר כי להתרשמותי - צילומים אלה דווקא מעידים כי חל שיפור במצב הצלקת, ביחס לתמונות שהוצגו עובר לכך, באמצעות דיסק (הוגש ביום 25.12.13 - לתיק בית המשפט).

     

15. באשר לאופן בו התקבלה הודעה מהגן על התאונה, אמרה עדה זו כי היא ענתה לטלפון הראשון שהתקבל למכשיר האם מהגן. לטענתה היא שאלה אם זה משהו דחוף והגננת אמרה שלא. היא טענה שרק לאחר עשר דקות, שבה הגננת והתקשרה. הסב בעדותו אמר כי כאשר התקבל הטלפון הראשון, הוא ביקש מהדודה לענות כדי שלא להפריע לאם שישנה. לדבריו, מאחר והגננת אמרה שלא מדובר בדבר דחוף, הם לא העירו את האם והגננת ניתקה. הוא טען שאין הוא יכול להעריך את הזמן שעבר עד לשיחה נוספת שהתקבלה לאחר מכן. "יכול להיות 5 דקות או חצי שעה ויותר" (ר' עמ' 11 ש' 8). במהלך חקירתו הנגדית, נשאל הסב האם למעשה הורה לדודה לשקר לגננת עת התקשרה. בתחילה הוא כפר באפשרות זו, אך בהמשך הוא הופנה לסעיף 2 לתצהירו. מאותו סעיף עולה כי כאשר התקשרו מהגן וביקשו לדבר עם האם, או הסבתא, אמר הסב לחנה, הדודה - להגיד שהן אינן. רק כאשר התקשרו בכל זאת פעם נוספת, נאמר שמדובר בדבר דחוף וצריך לבוא לגן. אכן בהמשך נאלץ הסב להודות שביקש למסור לגננת שהאם לא בבית, מאחר ורצה לאפשר לה להמשיך ולישון. עוד עלה מחקירתו כי הגננת, לאחר שלא השיגה את האם בבית, התקשרה מצדה לסבתא. ככל הנראה הסבתא היא שהתקשרה לבית. בהקשר זה יצוין כי ב"כ התובעים, מטעמיו, לא חקר את הגננת על אופן מסירת ההודעה. ככל שיש רלבנטיות לסוגיה זו להכרעה, התרשמותי הייתה כי הגננת נהגה באופן אחראי, התקשרה מידית וכאשר נאמר לה שהאם לא בבית (או לחלופין ישנה), אף התקשרה מידית לסבתא. לא הובהר עד תום - האם לבסוף למדו השוהים בבית על התאונה, משיחה נוספת של הגננת, או מטלפון של הסבתא לבית, אך מכל מקום, לא מצאתי שהוכח פסול באופן בו נהגה הגננת בהקשר זה.

     

16. מאחר והתאונה ארעה בשעות הבוקר, יש לתת את הדעת לעובדה שבשעות אלה (10:00-12:00) האם הייתה שקועה בשינה. דברים אלו מתיישבים עם כך שעלה שהאם לא עבדה אז וככל הנראה גם היום אינה עובדת. עלה כי באותו עת, גם הסב לא עבד והיה מובטל. באשר לעדות הסב, בשונה מבתו חנה, הוא לא ניסה למסור בעדותו פרטים באשר לדברים שראה בגן (האם הייתה אמגזית או סיר חשמלי), לדבריו, הוא ראה רק את הילד יושב, מכנסיו מופשלים ועשן יוצא מרגליו. בנסיבות אלה, הוא לא נשאר במקום, כדי לראות מה קורה, אלא פעל לכך שהילד יילקח בהקדם לחדר מיון. הילד נלקח להדסה הר הצופים. הסב הסביר שאין הוא ירושלמי במקור ולא ידע שאין מחלקת כוויות שם, אלא בהדסה עין כרם.

     

17. באשר לנסיבות בהן לא נלקח הקטין ישירות מהדסה הר הצופים להדסה עין כרם, אלא שוחרר ביום התאונה לבית אמו ורק למחרת - עבר לבית חולים הדסה עין כרם, עלתה אי בהירות. כך בתצהיר של הסב, היו סתירות פנימיות, עת בסעיף 8 - הוא הצהיר מחד גיסא שלאחר מספר שעות בהדסה הר הצופים, נאמר להם שלא ניתן לטפל בכוויות ולכן שלחו אותם הביתה "ואמרו לנו ללכת לבית חולים אחר", אך מנגד באותו סעיף אמר שהוא מצדו ביקש שיפנו אותו לבית חולים אחר - "אבל הם אמרו שלא צריך". ממילא, לא ברור מעיון בתצהיר עצמו, מה היה בתום האשפוז בהדסה הר הצופים. גם החקירה לא הבהירה זאת. כאשר טען הסב שהוא סבר שלא ניתן לשחרר את התובע, אמרה לו אשתו, כך לטענתו, להמתין עד הבוקר (זאת מאחר והיא "מרובעת" ומה שאומר לה הרופא לעשות, היא עושה). כאשר הוא נשאל ישירות האם נאמר להם שלא צריך טיפול נוסף, התחמק באומרו שאין הוא יודע, אך מבחינתו - זו המשמעות של קבלת תעודת שחרור. על אף שהוא ציין בתצהיר דברים שנאמרו על ידי רופאים (ר' לדוגמא סעיף 10 - טענה שהרופאים בהדסה עין כרם, התפלאו שהילד לא הועבר ישירות מהר הצופים, עוד יום קודם). בעת חקירתו הוא טען, בניגוד לכך, שהוא כלל לא דיבר עם רופאים (ר' עמ' 15 ש' 2). כדי ליישר את הדברים (כשהוטחה בפניו הסתירה), טען - שאמנם הוא לא מדבר עם רופאים, אך הוא מקשיב לדברים שהם אומרים לאחרים. הסב נאלץ לבסוף להודות שבעת השחרור מהדסה הר הצופים, הם קיבלו הפניה לבית חולים אחר. הוא ניסה לטעון שאמרו להם לבוא לאותו בית חולים רק למחרת. עוד ניסה לטעון כי נאמר להם ללכת רק למרפאות חוץ, אך הם מצדם הלכו למיון. דברים אלה לא היו משכנעים. התרשמותי הכוללת הייתה שכבר בעת השחרור מהדסה הר הצופים, נאמר לבני המשפחה שיש צורך להמשיך בטיפול בהדסה עין כרם ואף ניתנה הפנייה. מטעם לא ברור (שיתכן גם שנעוץ באי הבנת ההוראות שניתנו להם בשחרור) - הם לקחו את הילד לבית ופנו להדסה עין כרם, רק למחרת. במהלך עדות זו - עלה כי מאז התאונה, התגרש הסב מאשתו, אך מאחר ושניהם ובנותיהם, גרים בבית של עמידר, הם ממשיכים להתגורר באותו בית, אשר אותו הוא רואה כבית משותף.

     

18. אל מול עדויות התביעה הבעייתיות, נשמעה עדות אמינה ומשכנעת מטעם הגננת. זו לא ניסתה לעגל פינות, או להציג דברים בצורה שתסייע לדחיית התביעה, אלא אמרה דברים ברורים וישרים - באופן מרשים. עלה כי מדובר בגננת ותיקה מאוד. כבר בעת התאונה, היא הייתה בעלת וותק של כ-30 שנה וכן קיבלה תעודות הצטיינות ומכתבי הערכה מהורים. באשר לתאונה עצמה, הסבירה שהכוונה הייתה לאפשר לילדים עצמם להתרשם ולחוות את תהליך הכנת לביבות, בסמיכות לחנוכה. הבישול לא נעשה באמצעות אמגזית (כפי שטענה הדודה), אלא תוך שימוש בכלי בישול חשמלי בטיחותי (בעניין זה ר' תמונה של הכלי - מוצג א'). היא לא יכלה להפנות למקור מוסמך, אשר קבע שמדובר בכלי בטיחותי, אך ציינה כי זו הייתה ההנחה שלה. עלה כי בתחילת כל שנה, היא עוברת תדריך בטיחות. עוד עלה מאותה עדות כי בעת הפעילות, היו בגן 28 ילדים. מתוכם 8 ילדים ישבו בכיסאות מסביב למחבת, כאשר הסייעת מטגנת את הלביבות. יתר הילדים היו תחת השגחת הגננת, בפעילות אחרת. הגננת הייתה במיקום בו יכלה לעקוב גם אחר הנעשה עם אותם 20 ילדים, אך בו זמנית, לראות גם את הפעילות שמבצעת הסייעת.

     

19. מאחר ונאמר בתצהירה בסעיף 11 - כי לפתע התובע קפץ באופן פתאומי, רץ ומעד לכיוון השולחן, היא נשאלה על נסיבות התאונה והבהירה כי למעשה לא היה טווח לריצה, אלא הילד פשוט קם מהכיסא ונפל: "הוא איבד שיווי משקל" (ר' עמ' 20 ש' 30). הגננת טענה כי הילדים ישבו במרחק של כמטר ממקום המחבת וזאת בהתאמה למיקום הכיסאות, אותו ניתן לראות, במוצג א'. היא הסכימה כי לו היה הילד יושב במקום רחוק יותר, הוא לא היה נופל ופוגע במחבת (ר' עמ' 21 ש' 12-9). עם זאת, באשר למרחק הראוי, היא שבה וציינה שהמטרה הייתה שהילדים יוכלו לראות ולחוות את תהליך הכנת הלביבות. היא הסכימה כי היה מדובר בשמן גלוי. כאשר ניסה ב"כ נתבעת 2 לרמוז לכך שהתאונה היא פועל יוצא מהקשיים של התובע והקושי שלו לשבת בריכוז, השיבה הגננת כך: "מה שקרה לא קשור לקשיים שלו, אלא מקריות, הוא פשוט מעד, קשה לו לשבת זה נכון, אבל אני לא יודעת אם זה קשור" (ר' עמ' 24 ש' 12-11). ביחס לשאלה האם לא היה מקום שהסיר החשמלי יהיה במיקום גבוה יותר או מרוחק יותר, היא השיבה "הוא צריך להיות בטווח ראיה ולדעתי הם לא היו קרובים מדי" (ר' עמ' 24 ש' 30).

     

20. באשר לתובע עצמו, היא ציינה, כי כבר לאחר חודשיים שלושה, מתחילת השנה, הבחינה שהוא סובל מקשיים ואף עדכנה את האם בבעיות של קבלת גבולות, בעיות התנהגות וקושי בקשב וריכוז. הומלץ להמשיך בטיפול ועל אף שבתחילה היה שיתוף פעולה מצד האם, לאחר התאונה, האם סירבה לכך. באשר לתובע, הוא חזר לגן כחודש וחצי-חודשיים לאחר התאונה ובזמן שהיה בבית, הגננת ביקרה אותו ומצאה שהוא מתנהג כרגיל. מעבר לחבישה ברגל - היא ראתה אותו גם מטייל בחוץ ועולה מדרגות. בהקשר זה יוער כי הבית של התובעים נמצא ממול לגן ובין השניים, לא חוצץ אפילו כביש.

     

    הכרעה:

     

21. משהרחבתי לעיל, הן באשר לנכות שנותרה, הן באשר לנסיבות המשפחתיות המיוחדות, אמינות העדים והאירוע לגופו - אוכל לעשות מלאכתי בקצרה כעת:

    שוכנעתי כי אין ממש בטענה שהאירוע היה כרוך בשימוש באמגזית, או אש ממקור אחר. אני מקבלת את עדות הגננת כי הלביבות טוגנו בסיר חשמלי, אשר מלכתחילה סיכוניו פחותים יותר. טענת האם בתצהירה וטענת הדודה גם בעדותה - כי ראו אמגזית לא היו משכנעות כלל. קשה לקבל כי מקום בו הילד יושב כאוב ויש לקחתו במהירות לטיפול, הן תהיינה שקועות בבחינת המצב בגן ולא בפניה מהירה לטפל בקטין. כאמור, אני סבורה שיש גם מקום ליתן אמון בעדות הגננת בעוד המצב שונה באשר לעדויות מטעם התביעה.

     

22. עם זאת, אף בקבלת הטענה שהלביבות הוכנו בכלי חשמלי, אני מוצאת לקבוע כי המרחק בו ישבו הילדים ביחס למיקום הסיר, (אשר היה ידוע כי בו יש שמן רותח), לא היה סביר:

    התוצאה המצערת, היא פועל יוצא של הרשלנות בעת קביעת אותו מרחק. כפי שהובהר לעיל - אף שעלה, כי אכן דובר בילד עם רקע בעייתי ובעיות התנהגות כבר מאותו גיל, לא נטען מפי הגננת כי התאונה הייתה פועל יוצא של אותה התנהגות. עלה כי למעשה דובר בקימה רגילה, של ילד בגיל צעיר. קימה אשר נלוותה לה נפילה מקרית. מקום בו לא מדובר בילד השועט לעבר מחבת מסוכן ורחוק, אלא ילד אשר מועד מידית כאשר הוא קם (ובכל זאת הדבר גורם לכך שיפגע במחבת ובשמן שבו), ברי, כי מלכתחילה - נקבע מקום מושבו, בסמיכות רבה מידי, למקור הסכנה. אכן, כפי שציינה הגננת, יש חשיבות לקרבה מסוימת, על מנת שהילדים יוכלו להתרשם מטיגון הלביבות. עם זאת - ניתן לקבוע מרחק אשר מחד גיסא - יאפשר צפייה ומאידך גיסא - יגן גם על ילד שקם ודרך מקרה מועד. בנקודה זו, לא שוכנעתי מטענות הגננת כי הכיסאות היו במרחק שהוצג בתמונות, מוצג א' ו/או כי הכיסאות היו במרחק של כמטר. אזכיר בהקשר זה, כי בסופו של יום, גם לא העידה הסייעת ואין בפניי את עדותה כדי לתמוך באותה טענה. מקום בו מחד גיסא - יש הודאה כי הפגיעה ארעה מחמת מעידה מקרית, אך מאידך גיסא - נטען למרחק מספק, מסתברת יותר הקביעה שהמרחק לא היה מספק והכיסאות הוצבו במיקום המהווה רשלנות.

     

23. בשים לב לקביעתי כי הכיסא של התובע היה קרוב מידי וכי די ברשלנות זו כדי להטיל אחריות על הנתבעות, איני רואה צורך להידרש לטענות אחרות ונוספות שהועלו מצד התובעים:

    בהערת אגב בלבד אציין כי באשר לחוזר המנכ"ל, אשר על בסיסו הועלו טענות, זה לא הוגש בדרך ראויה (למעשה חלק מהסעיפים, אליהם מפנה התביעה ובעקבותיה הסיכומים, כלל אינם מופיעים במסמך אשר הוגש באופן קטוע). בנוסף, על פני הדברים נראה שהסעיפים אליהם הפנה ב"כ התובע, לא בהכרח רלוונטיים. כך לדוגמא, הוראה כי מתקני בישול ימצאו במקום גבוה, לא בהכרח רלוונטית לפעילות חריגה ומיוחדת, אשר כל מטרתה לחוות את מלאכת הכנת הלביבות. לא ברי כי הוראה לפיה בדרך כלל יהא המטבח מופרד ומתקני בישול יהיו מחוץ להישג יד הילדים, רלוונטית לאירוע של הדגמת הכנת לביבות. לטעמי, לטענות ממין זה, היה צורך בעד נוסף, אשר יבהיר החוזר, נפקותו וכיו"ב. השאלה האם למנוע כלל הדגמה דומה בגן, מחמת הסיכונים הכרוכים בכך, אינה דורשת הכרעה בנסיבות המקרה ושוב בהערת אגב, אציין כי לטעמי מסקנה ממין זה - היא מרחיקת לכת.

     

    ומכאן אפנה לסוגיית הנזק;

     

24. אכן, לא יכול להיות חולק כי התובע נכווה קשות. תקופת האשפוז לה נדרש, הניתוח, תקופת השיקום והצלקת שנותרה - מעידים כולם על כך. עם זאת, יש לזכור - כי בסופו של יום, חרף טענה לנכות נפשית עקב התאונה, נקבע על ידי המומחה מטעם בית משפט כי לא נותרה כל נכות במישור זה. קביעה זו לא נסתרה. נותרה אפוא רק נכות פלסטית ואף באשר לנכות זו, יש לתת את הדעת לכך שהצלקת נמצאת במקום, אשר בדרך כלל, הינו מוסתר. החלק העליון של הירך, אינו חשוף בעת קבלה לעבודה, באופן שירתיע מלקבל מועמד אליה. אין גם קביעה של המומחית מטעם בית משפט כי אסורה חשיפה לשמש וממילא לא קיימת גם מגבלה מכיוון זה. אעיר עוד, כי אומנם לתיק בית המשפט הוגש דיסק עם צלקת ניכרת, ברם בעת עדות הדודה, זו הציגה כאמור תמונות שצולמו בבוקר הדיון ומהן ניתן ללמוד כי מאז צולמו התמונות בדיסק, חל שיפור משמעותי. אכן, הועלתה טענה כי התובע מתבייש בצלקת ונמנע מללבוש מכנסיים קצרים, ברם לא שוכנעתי כי יש ממש בדברים. ניתן להבין מדברי לעיל - כי מצאתי את עדויות בני המשפחה בעייתיות, באופן שאינו מאפשר להסתפק בהן (ללא עדות תומכת של אדם חיצוני, אובייקטיבי וניטרלי). העובדות שעלו במקביל, כי התובע ממשיך בשגרת חייו ואף יוצא לשחק כדורגל (ר' בראש עמ' 7) אינן תומכות בקבלת הטענות. יש מקום להנחה, שאם היו הצלקות מותירות פגיעה כלשהי בתחום הנפשי, ולו פגיעה בביטחון העצמי, היה ניתן למצוא לכך אחיזה בחוות הדעת של הפסיכיאטר (בין אם מוכרת נכות ובין אם לאו). התרשמות הפסיכיאטר כי אם קיימות בעיות אצל התובע, הרי שיסודן בנסיבות חייו ולא בתאונה דנן, היא אף התרשמותי.

     

25. מקום בו קיימת אפוא רק נכות קוסמטית, אין טענה לגרד או כל כאב אחר מהצלקת והיא גם לא מצויה במקום בולט, המשפיע על התרשמות צד ג' מהתובע - איני סבורה שיש מקום לפסוק פיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות.

    אעיר כי כך טענו גם הנתבעות, אך הן הוסיפו וטענו למען הזהירות כי מכל מקום, אין מקום לעריכת תחשיב אקטוארי וגם אין מקום להנחה שהתובע היה צפוי להגיע לשכר הממוצע במשק. אכן, לו הייתי מוצאת חשש שהנכות הקוסמטית תגרום לפגיעה בכושר ההשתכרות של התובע - לא הייתי מוצאת לפסוק, בנסיבות העניין, פיצוי על בסיס תחשיב אקטוארי ותוך שימוש בשכר הממוצע במשק. זאת, הן מאחר וברי כי לא מדובר בקשר ישיר בין הנכות וכל פגיעה אפשרית ממנה והן לנוכח התמונה הכללית שעלתה באשר למצב המשפחתי הסבוך של התובע והיותו בעל קשיים עוד מגיל צעיר ועובר לתאונה. אעיר, כי הפסיקה אליה הפנה ב"כ התובעים, עסקה אומנם גם בנכות קוסמטית אך זאת כאשר זו נותרה גם במיקומים משמעותיים - כגון ראש או קרקפת. חלק אחר של אותה פסיקה, עסק בצלקות אשר הן גם כואבות או מגרדות (שלא כמו במקרה דנן). לטעמי, מוטב לפסוק פיצוי ממשי ברכיב של כאב וסבל, מאשר לצמצם בזה ולפסוק באופן מלאכותי את חלקו של הפיצוי, באמצעות הרכיב של פגיעה בכושר ההשתכרות, אף שזה אינו נוגע לעניין הנדון.

    מקום בו איני סבורה אפוא שיש מקום לפיצוי בגין פגיעה בכושר ההשתכרות, נותר לשום רק עוד את גובה הפיצוי בגין כאב וסבל, החזר הוצאות ועזרת צד ג' ו/או מטיבים.

     

26. באשר לפיצוי בגין כאב וסבל - לאחר שלקחתי בחשבון את גובה הנכות שנותרה, את משך תקופת האשפוז, הניתוח במהלכו ותקופת השיקום לאחר מכן וכן את כל הכרוך בכאב בעת הפגיעה עצמה ובסמוך (לרבות מעמד הפגיעה בפני ילדי הגן והטיפול הראשוני בנוכחותם) - אני מוצאת לפסוק פיצוי בסך 85,000 ₪.

     

27. נטען כי יש מקום לפצות עוד בגין עזרת צד ג' ועזרת מטיבים;

    עלה כי כל הטיפול בקטין ניתן ע"י בני המשפחה והעזרה לא סופקה כנגד תמורה לאחר. באותה עת, אם התובע וסבו לא עבדו וממילא העזרה שסיפקו לו הנ"ל, לא הייתה כרוכה בהפסדי שכר מצדם. באשר לדודה ולסבתא - לא הוצגו ראיות להפסדי שכר, או הפסד כספי אחר, בעוד יש מקום להנחה כי לו היו הוכחות לכך, היו הדברים מוצגים. יש מקום להנחה כי גם אם מי מהנ"ל עבד באותה עת, הוא סייע בשעותיו הפנויות, בשים לב לאפשרות להיעזר בני משפחה נוספים בחלק משעות היום. מסכימה אני עם התובע כי אף מקום בו ניתנת העזרה ללא הפסד כספי, יש מקום לפסוק למיטיבים תמורה בעדה. עם זאת, יש לתת את הדעת לכך שבאותה עת היה התובע ילד קטן, אשר ממילא הייתה נדרשת ביחס אליו השגחה לא מבוטלת (זאת אף בהתעלם מקשייו המיוחדים שעלו עוד בטרם לתאונה). עוד יש לתת את הדעת לכך שעת מדובר בעזרת בני משפחה, הרי שזו מצופה ולו בחלקה בגדר החובה המוסרית של אותם קרובי משפחה. בנסיבות אלה, בשים לב לאשפוז של כשבועיים, ולאחר מכן תקופת שיקום בבית של כחודשיים ולאחריה עוד טיפול בהחלפת תחבושות, כמובא בתצהירים - אני מוצאת לפסוק פיצוי גלובאלי וכולל בסך 6,000 ₪.

    באשר להוצאות נלוות - לא הוצגו ראיות ולפיכך אני מוצאת להסתפק בסכום של 2,000 ₪, על דרך האומדן ובהנחה שהיו הוצאות לקניית תרופות ונסיעות עודפות.

    בנסיבות, נפסק מחצית מהסכום הכולל של 8,000 ₪ לתובעת 2 והמחצית האחרת לתובעת 3.

     

28. העולה מן המקובץ;

    אני מוצאת לפסוק לתובע 1 פיצוי בסך 85,000 ₪. ב"כ התובע יפעל לכך שסכום זה יופקד בחשבון אשר יפתח ע"ש הקטין ויכלול הוראות שאינן מאפשרות להוציא ממנו כספים, עובר להגיע הקטין לגיל 18, אלא באישור האפוטרופוס כללי. אופן השקעת הכספים בחשבון - יהא אף הוא בהתאם להוראות האפוטרופוס הכללי ואישורו.

    לתובעות 3-2 אני פוסקת סך של 8,000 ש"ח וכל אחת מהן - תקבל מחצית מהסכום.

    בסכומים אלה תישאנה הנתבעות ביחד ולחוד - באופן שחבות הנתבעת 2 היא למחצית מהסכום וחבות הנתבעת 3, היא למחצית האחרת. נתבעות אלה תחזרנה לתובעים גם אגרת בית משפט וכן את החלק בו נשאו הנ"ל בעלויות המומחים (בין מטעמם ובין מטעם בית משפט). הוצאות אלה - תוחזרנה כנגד הצגת קבלה ובתוספת ריבית והצמדה ממועד כל הוצאה. כן תשלמנה הנתבעות הנ"ל בחלוקה דומה, בגין שכר טרחת ב"כ התובעים סך כולל של 21,950ש"ח. כלל הסכומים ישולמו בתוך 30 יום מהיום.

     

    פסק הדין יומצא לצדדים.

     

    ניתן היום, א' שבט תשע"ה, 21 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.