בימ"ש למשפחה י-ם, ש' נמרוד פלקס: חיוב מזונות תוך הכרעה בדבר אבהות ביולוגית

1. בפני תביעה למזונות קטינות, המוגשת באמצעות אימן, היא התובעת מס' 1 (להלן – "האישה") כנגד הנתבע הוא בעלה של האישה (להלן – "האיש"), אגב פרידת האיש והאישה (שניהם להלן - "הצדדים"). תביעות כגון דא מתגלגלות לפתחם של שופטי בית המשפט לענייני משפחה מידי יום ביומו. ברם תביעה זו שונה במידת מה מאותן תביעות "רגילות" למזונות קטינים, שכן האיש מכחיש את אבהותו על הבת הקטנה מבין השתיים, שכן לטענתו זו נולדה כתוצאה מניאופה של האישה עם אחר (להלן – "ר'").

2. בירור התובענה דנן התארך מעבר למקובל, וזאת בעיקר נוכח הליכים שונים בהם נקט האיש, וכן בקשות לדחיית מועדי דיונים והגשת סיכומים, אשר מקור עיקרן באיש, כן משא ומתן לפשרה שהתנהל בין הצדדים. מפאת קוצר היריעה לא אפרט את כלל השתלשלות העניינים במסגרת הדיון דנן, ואפנה רק לאלו אשר יש בהם כדי להשליך על ההכרעה בתובענה.

3. הצדדים נישאו כדמו"י ביום 12.6.08. מנישואיהם נולדו שתי הבנות, הגדולה, ר., היא התובעת מס' 2 (להלן – "ר."), ילידת 4.6.09 והקטנה ל., היא התובעת מס' 3 (להלן – "ל.") ילידת 19.7.11 (שתיהן יחדיו להלן – "הבנות"). לאחר לידת ר., וטרם התעברות האישה, ממנה נולדה ל., אונתה לאישה הפלה טבעית, אשר בעקבותיה אף עברה הליך רפואי של גרידה, בחודש אפריל 2010 (להלן – "ההפלה"). ראו: הודעת האישה מיום 7.11.13.

4. בכתב התביעה ביקשה האישה לחייב את האיש במזונותיה ובמזונות הבנות. בהחלטתי מיום 30.12.11, קבעתי כי סוגיית מזונות האישה תדון בביה"ד הרבני, אליו הקדים האיש והגיש תביעת גירושין, לה כרך אף את עניין מזונות האישה. מאידך גיסא קבעתי, באותה החלטה, שעניין מזונות הבנות ידון בבית משפט זה.

5. לאחר הדברים האלה שלח האיש הודעה לצד שלישי אל ר', בה טען, כי ר' הוא אבי ל., ולפיכך ככל שיקבע שעל האיש לשלם לאישה סכום כלשהו עבור מזונות ל., מתבקש בית המשפט לחייב את ר' להשיב לאיש סכומים אלו. ר' ביקש לסלק על הסף את ההודעה לצד שלישי, וזאת מן הטעם שהדיון בה עלול להוביל לקביעה של. ממזרה. ראו: הבקשה לסילוק על הסף מיום 13.2.12. האישה הסכימה לבקשה לסילוק על הסף, ואילו האיש התנגד לה. עמדת היועץ המשפטי לממשלה לא התקבלה, חרף שהתבקשה. ראו: החלטה מיום 24.1.12.

6. בהחלטתי מיום 19.11.12 דחיתי את הבקשה לסילוק ההודעה לצד ג' על הסף, בהתייחס לנימוקים שנטענו בה (להבדיל מנימוקים אחרים אליהם אתייחס להלן). באותה החלטה אף קבעתי כדלקמן: "... ברוח בע"מ 7038/12 פלוני נ' פלוני (2012) קיימת אפשרות לקבוע שהקטינה שבמחלוקת הינה בתו של צד ג' ואינה בתו של הנתבע, וזאת מבלי שקביעה זו תהא תקפה בהליכים בביתי הדין הדתיים ובשל כך לא תוביל לממזרות הקטינה. יחד עם האמור הנטל המוטל על הנתבע כבד, שכן בנסיבות העניין לא ניתן יהיה לבצע בדיקה גנטית ויהיה על הנתבע להוכיח לא רק שקיימת אפשרות סבירה שצד ג' הוא אבי הקטינה, אלא גם שלא קיימת כל אפשרות סבירה שהנתבע עצמו הוא אבי הקטינה. יחד עם האמור ספק אם הנתבע טען כלל בהודעתו לצד ג', כי אין כל אפשרות סבירה שהוא אבי הקטינה. סופם של דברים הוא, כי יש לאפשר לנתבע לנסות להוכיח את טענתו ועל פי שיקול דעתו אף להגיש בקשה לתיקון הודעתו לצד ג'. ...". למען שלמות הדברים יאמר, כי הן האישה והן ר' הכחישו את טענת הניאוף, וממילא אף את אבהותו הנטענת של ר' על הבת ל..

7. בעקבות קדם משפט שהתקיים במעמד הצדדים, הגיש ר' בקשה נוספת לסילוק ההודעה לצד ג' על הסף. באותה בקשה העלה, בין היתר, אף טענות של העדר עילה וחוסר יריבות. בהחלטתי מיום 10.9.13, קיבלתי את הבקשה האמורה. הנימוק להחלטתי האמורה היה בעיקרו, כי ההודעה לצד שלישי, בה ביקש האיש כאמור שיפוי מאת ר', לא יכולה להתקבל, תהא ההכרעה בתביעת מזונותיה של ל. כנגד האיש באשר תהא. אבאר. עילת התביעה למזונות הבת ל. כנגד האיש היא אבהותו הביולוגית עליה. זאת להבדיל מתביעה בעילות אחרות כגון, היות האיש בן זוגה של אם הילדה, "אבהות פסיכולוגית", הסכם מכללא, "דין יכיר" וכיוב' קונסטרוקציות משפטיות. השוו: בע"מ 4751/12 אלמוני נ' אלמונית (2013); פ' שיפמן, "קביעת אבהות בילד שנולד מהזרעה מלאכותית", משפטים י' (תש"מ), 63 בעמ' 77 (להלן – "שיפמן"); א' בלכר-פריגת, ד' הקר, "הורים או זרים: מעמדם המשפטי המצוי והרצוי של בני זוג של הורים", משפטים מ' (תשע"א), בעמ' 5. ככל שיקבע בתביעה דנן, כי האיש אינו אביה הביולוגי של ל., ממילא לא יחויב במזונותיה, ולא יהיה זכאי לשיפוי מאת ר', בגין סכומים אותם כלל לא נדרש לשלם. מאידך גיסא, ככל שיקבע שהאיש הוא אכן אביה הביולוגי של ל. והוא יחויב במזונותיה, פועל יוצא מקביעה זו הוא, שר' אינו אביה הביולוגי של ל. וממילא אין הוא חב במזונותיה.

8. בהיות הצדדים והבנות יהודים, על האיש לשאת במזונות הבנות בהתאם לדין האישי היהודי. בהתאם לדין זה חב האיש במזונות בתו הביולוגית. חבות האיש במזונות ר., להבדיל משיעור החבות, אינו שנוי במחלוקת. מאידך גיסא המחלוקת בעניין החבות במזונות ל. נסובה כאמור סביב סוגיית אבהותו הביולוגית של האיש. האישה טענה, כי האיש כלל אינו יכול לעלות טענה בדבר אי אבהותו במסגרת תביעת המזונות דנן, וככל שהוא עומד על טענתו זו, שומה עליו לפנות בתביעת אבהות נפרדת.

9. טענת האישה אינה מקובלת עלי. אבהותו הביולוגית של האיש על ל. היא חלק מעילת התביעה, ובהעדר הוכחת טענה עובדתית זו, יש לדחות את תביעת המזונות בגין ל.. זאת כאמור היות והטענה לחבות האיש במזונות ל. נסמכת על אבהותו הביולוגית, להבדיל מכל אותן אפשרויות אחרות המקימות חבות במזונות ילדה, אף כאשר אין מדובר באביה הביולוגי, כפי שהוזכר לעיל. אין כל מקום לחייב בעל דין המבקש להוכיח, או להדוף, איזו מהטענות העובדתיות הנדרשות להקמת עילת התביעה, לפצל את תביעותיו, או הגנתו, באופן שכל עובדה ועובדה תדרוש הליך משפטי נפרד, ייתכן אף בערכאות שונות. אין כל מניעה לדון בטענה עובדתית הנדרשת לשם הקמת עילת התביעה, בגררא, אגב הדיון בתביעה לסעד העיקרי. השוו: ע"א 421/54 עטייה נ' פורטונה, פ"ד ט' 1205, 1209 (1955).

1. נקודת המוצא הינה איפוא, כי על ל., באמצעות האישה, להוכיח את אבהותו הביולוגית הנטענת של האיש. שהרי נטל השכנוע מוטל על ל. הן בהיותה התובעת והן בהיותה בבחינת "המוציא מחברו". יחד עם זאת סבורני, כי בנסיבות העניין עובר נטל הראיה אל האיש, להוכיח שאינו אביה הביולוגי של ל.. אבאר.

1. פשיטא כי הראיה הטובה ביותר, לשם הוכחת אבהות, היא בדיקה גנטית. דא עקא, שעל פי הוראות סעיף 28ה לחוק מידע גנטי, תשס"א – 2000, לא ניתן בנסיבות דנן לבצע בדיקה כגון דא. הצדדים היו מודעים למגבלה זו, וכלל לא ביקשו לבצע בדיקה כאמור. בנסיבות אלו יש לבחון את שאלת האבהות באמצעות ראיות אחרות, אשר אינן מקימות את אותה וודאות המתקבלת מתוצאותיה של בדיקה גנטית.

2. בדין האישי החל על הצדדים דכאן חל הכלל של "רוב בעילות אחר הבעל". ראו: ע"א 291/61 צ'יזס נ' ברשל, פ"ד טו 2087, 2094 (1961); ע"א 1354/92 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית, פ"ד מח(1) 711, 736 (1994) (להלן – "עניין פלונית"). כלל זה מקשה עד מאד להצליח בטענה של אי אבהות, אף כאשר "הכל "מרננים" על האישה שהרתה מאחר". ראו: עניין פלונית בעמ' 736-737. בפסיקת בתי המשפט אף נודעו מקרים בהם נדחתה על הסף טענה בדבר אבהות פלוני, אשר אינו בעלה של האם המולידה. זאת בין מקום בו הועלתה הטענה על ידי הבעל, אותו ביקשו לחייב במזונות, ובין כאשר הועלתה על ידי הילד, באמצעות האם, כנגד אותו אב ביולוגי נטען, אשר אינו בעלה של האם, הנשואה לאחר. ראו: תמ"ש (כפר סבא) 32690/09 פלונית נ' פלוני (2012); ע"א 287/78 לרר נ' קורבר, פ"ד לד(1) 294, 299 (1979).

3. מאידך גיסא קיימים פסקי דין בהם נקבע, כי הכלל בדבר "רוב הבעילות אחר הבעל", אינו חל בבית המשפט האזרחי, להבדיל מתחולתו בבית המשפט הדתי, או למצער אינו כובל את בית המשפט האזרחי. ראו: בע"מ 7038/12 פלוני נ' פלוני (2012) פסקאות ו', י', יב' לפסה"ד; עמ"ש (מחוזי ת"א) 24955-03-11 מ. נ' נ. (2012) פסקה 64 לפסה"ד (להלן – "עניין מ.נ' נ.").

4. מה הוא איפוא מקומו של אותו כלל הלכתי בדבר "רוב הבעילות אחר הבעל" בבית המשפט האזרחי ? סבורני, כי התשובה לכך היא שכלל זה מקים חזקה עובדתית, הנסמכת על ניסיון החיים, אשר ככל חזקה עובדתית ניתן לסותרה. בפסיקת בית המשפט העליון אף נקבע מפורשות, כי הכלל האמור מקים חזקה. ראו: ע"א 405/89 ששון נ' ששון (1989). דומה כי זו אף הייתה כוונת בית המשפט בעניין מ. נ' נ., עת קבע שבית משפט אזרחי אינו כבול לכלל האמור. בפסק דינו זה הפנה בית המשפט אל שיפמן, אשר בעמ' 80-83 הבהיר, כי הכלל האמור אכן מקים חזקה, אף במשפט האזרחי, אך זו ניתנת לסתירה. בשולי הדברים יאמר, שאף האיש עצמו הסכים, שעסקינן בכלל המקים חזקה, הניתנת לסתירה. ראו: סעיף 15 לתגובת האיש לבקשה לסילוק על הסף, מיום 14.5.13.

5. באותם פסקי דין בהם נקבע, כי מפאת החזקה האמורה אין להידרש כלל לטענה בדבר אי אבהותו של בעל האם, ניתן משקל רב לטובת הקטין, כפי שראה אותה בית המשפט. עסקינן בטובת הקטין באספקלריה של ההלכה היהודית, אשר רואה בילד הנולד לאישה נשואה מאדם שאינו בעלה כממזר, שהינו בין היתר פסול בחיתון למי שאינו ממזר. דומה שבאותם פסקי דין ראו בתי המשפט לנגד עיניהם את החשש, כי קביעתם בעניין האבהות עלולה לפגוע בקטין, מחמת החשש שיחשב ממזר.

6. מאידך גיסא קיימת אף גישה אחרת לפיה, הואיל ובהעדר ביצוע אותה בדיקה גנטית, האסורה על פי חוק בנסיבות דנן, קביעת בית המשפט האזרחי בעניין האבהות, אשר נעשית בהתאם לכללי הראיות החלים בבית המשפט האזרחי, אינה מחייבת לצרכי קביעת ממזרות בבית הדין הדתי. בנסיבות אלו ניתן לדון בסוגיית האבהות, אף אם זו תוביל לקביעה שהילד אינו בנו של בעלה הרשום של אימו. הנני מצרף קולי לדוגלים בגישה השנייה. סבורני, כי נקודת המוצא צריכה להיות בירור האמת העובדתית. אמנם עשויים להתעורר מקרים בהם הנזק העלול להיגרם מבירור האמת עולה על התועלת הצפויה מכך. יחד עם זאת מקום בו ניתן לברר את האמת, ולפסוק משפט על אדני האמת, תוך מציאת פתרון שלא יפגע באינטרסים חשובים אחרים, יש להעדיף את בירור האמת.

7. מהמקובץ עולה, כי נקודת המוצא הראייתית היא שהאיש הוא אביהן הביולוגי של שתי הבנות שנולדו לאישה, עת היו האיש והאישה נשואים. דומני, כי די לו לתובע מזונות להוכיח שנולד עת הייתה אמו נשואה לפלוני, בכדי להקים חזקה שהוא בנו של אותו פלוני. מקום ואותו אב נטען חולק על אבהותו, עליו להתכבד ולהביא ראיות לסתירת אותה חזקה. הדברים יפים אף מקום בו "מרננים" אחר האם, כי הרתה מאחר. נטל הראיה לסתור את אבהות האיש על מי מהבנות מוטל איפוא על שכמו של האיש.

8. באשר לר. הרי אין כל מחלוקת, ואילו באשר לל., אף אם נניח כי קודם להתעברות האישה, זו נאפה עם ר', עדיין אין בכך כדי לשלול את האפשרות של. היא בתו של האיש. מקום בו קיימת הן אפשרות שהבת היא בתו של הבעל, והן אפשרות שהיא בתו של אחר, יש לקבוע, מכח החזקה בדבר "רוב הבעילות אחר הבעל", כי הבעל, האיש, הוא אבי ל..

9. האיש הביא ראיות שונות התומכות לשיטתו בטענת ניאופה של האישה עם ר'. עסקינן בתדפיסים מתכתובת פייסבוק, הקלטות של שיחות האיש והאישה וכן עדות חוקר פרטי, אשר תיעד לכאורה את ר' מגיע אל בית האישה (בחודש נובמבר 2011, כארבעה חודשים אחרי לידת ל.). האישה מכחישה את תכתובות הפייסבוק מכל וכל, שכן לטענתה אלו כלל לא נכתבו על ידה. קריאת תמליל השיחות שבין האיש והאישה, אינה מובילה למסקנה חד משמעית, כי האישה מודה בניאוף. אף באשר לעדות החוקר הפרטי לאישה הוסבר, כי ר' "בן בית" אצל הוריה, והעובדה שבא לבקר את הוריה (אשר בחצרם התגוררה במבנה יביל), אינה מלמדת על ניאופה עם ר' כלל ועיקר. לא זו אלא אף זו, שעדות החוקר הפרטי מתייחסת לתקופה שלאחר לידת ל., להבדיל מלתקופה שקודם ההיריון ממנו נולדה. מחמת מחדליו הדיונים של האיש לא הוזמן ר' לעדות, ובית המשפט סירב לבקשת האיש לזמנו לעדות, עת הועלתה בסיום דיון ההוכחות. ראו: החלטה בעמ' 50 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13, עליה לא ערער האיש.

1. לכאורה עשוי היה האיש לטעון, כי אילו היה מובא ר' לעדות, היה בידיו להוכיח את טענותיו בדבר אותו ניאוף. אף בכך אין כדי להועיל לשם סתירת החזקה האמורה. אבאר. לצרכי הדיון, וכמובן מבלי לקבוע מסמרות בעניין, אניח כי אכן האישה נאפה עם ר'. ודוק, אין בכך כדי להוכיח שדווקא ר' הוא אבי ל., ובכך לסתור את החזקה לפיה, האיש הוא דווקא האב הביולוגי. מהראיות שהוצגו בפני בית המשפט עולה, כי קיים גם קיים סיכוי סביר שדווקא האיש הוא אבי ל.. זאת אף אם נניח כאמור, לצרכי הדיון, שאכן האישה נאפה עם ר'. אבאר.

1. ההליך הראשון שהתקיים בין הצדדים הוא פניית האישה למתן צו הגנה כנגד האיש (ה"ט 8607-10-11). במסגרת אותו הליך הגיש האיש ביום 9.10.11 תצהיר בו טען, כי: " ... לפני כחודש ימים התרסקו חיי באחת, כאשר הוברר לי באופן חותך וחד משמעי, כי המבקשת (האישה – נ.פ.) בגדה בי במהלך שנים רבות (למעשה ניהלה חיים כפולים) והקטינה ל. אינה בתי, אלא ביתו של מאהבה ...". ראו: סעיף 7 לתצהיר האמור. על גרסה זו חזר האיש אף בסעיף 16 לתצהיר עדותו הראשית מיום 18.3.13, שם טען בסעיף 16, כי: "הידיעה המרה והוודאית ניחתה עלי בחודש אוגוסט 2011 ...". נמצא איפוא, שעל פי גרסאותיו האמורות של האיש, נודע לו לראשונה של. אינה בתו, בשלהי חודש אוגוסט 2011, קרי – למעלה מחודש לאחר לידתה.

2. "ידיעתו" זו של האיש באה אל העולם, לאחר שנודע לו דבר ניאופה הנטען של האישה עם ר'. נוכח אותו ניאוף נטען הסיק ככל הנראה האיש, כי ל. אינה בתו. אילו היה מסתפק האיש בגרסאותיו האמורות, ייתכן והיה בהן הגיון, חרף שלא היה בהן די כדי לסתור את החזקה בדבר "רוב הבעילות אחר הבעל". שהרי חרף החלטתי מיום 19.11.12, בה הבהרתי כי על האיש להוכיח שאין כל אפשרות סבירה שהוא אבי ל., לא מצא לנכון האיש לטעון כלל, שלא קיים עם האישה יחסי אישות, בתקופה הרלבנטית.

3. בחקירתו הנגדית העלה האיש לראשונה גרסה חדשה. בעדותו זו אישר האיש, כי חרף שעד ערב ראש השנה 2011 (אשר חל בשלהי חודש אוגוסט באותה השנה) לנו הצדדים יחדיו באותו חדר שינה, כפי שנהגו מימים ימימה. יחד עם זאת העיד, כי מאז ההפלה, אשר אירעה כאמור בחודש אפריל 2010, לא קיימו הצדדים יחסי אישות. זאת היות ולטענת האיש, התלוננה האישה על כאבים ודימום מחמת ההפלה, ולא הייתה מעוניינת לקיים יחסי אישות. גרסתו החדשה של האיש היא איפוא, כי מאז ההפלה ועד פרידת הצדדים, בשלהי חודש אוגוסט 2011 (ולמעשה עד עצם היום הזה), משך כשנה וחצי, לא קיימו הצדדים יחסי אישות כלל ועיקר. ראו: עמ' 33-34, 37 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13.

4. האיש לא ידע להסביר מדוע כבש את גרסתו זו עד מועד חקירתו הנגדית, והכיצד עולה גרסתו, בדבר אי קיום יחסי אישות עם האישה, בקנה אחד עם גרסתו האחרת לפיה, "ידיעתו" בדבר ניאופה הנטען אירעה אך כחודש לאחר לידת ל.. האם האיש לא הבחין, כי אישתו בהריון משך תשעת החודשים בהם התגורר עמה תחת אותה קורת גג וחלק את יצועה ?

5. גרסת האיש המשיכה להתפתח, עת העיד בחקירתו הנגדית, כי מיד עת אמרה לו האישה שהיא בהריון (עם ל.): "ושאלתי איך את בהריון ? אנו לא שוכבים מרוח הקודש תוך כדי הריב. ואז שתקתי וחיכיתי לראות את הילד וכשראיתי את הילד בתוך חדר לידה ואני תפסתי את ראשה של ל. ואני זה שעזרתי בלידה נדהמתי והייתי עם דלקת ריאות באותה תקופה לא יכולתי לסבול שאני רואה פרצוף שהוא לא שלי. כמו הילדה הראשונה ר.". ובהמשך: "פלוני למה כוונתך כמו הילדה הראשונה ר.. ת. כי הילדה הראשונה דומה לי והילדה השנייה דומה לר'. פלוני אני רוצה להבין, אתה מדבר על תינוק שיוצא לעולם שהוא מלא בדם עם פנים מקומטות ממהלך הלידה ואתה אומר שכבר אז הבחנת שהיא דומה לר' ולא לך. ת. כן.". ראו: עמ' 39-40 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13. אף כאן לא הסביר האיש מדוע כבש את גרסתו זמן כה רב, אף נוכח החלטה מפורשת של בית המשפט המבהירה לו, כי אין די בגרסתו הקודמת כדי להוכיח שאין סיכוי סביר שהוא אבי הבת ל..

6. אין צורך להכביר מילים בכדי להבהיר עד כמה מופרכת גרסת האיש. הכיצד זה מהין האיש לטעון מחד, שרק חודש לאחר לידת הבת ל. נודע לו על דבר הניאוף הנטען, ומאידך, כי לא קיים יחסי אישות עם האישה החל מחודשים רבים קודם להריון, ממנו נולדה ל.. אקורד הסיום בגרסתו התמוהה של האיש בעניין זה הוא המשך עדותו, עת נשאל מתי הבין של. בטוח אינה בתו, אזי השיב: "אחרי שגיליתי את הפייסבוק וזה ממש תקופה קצרה בין התאריכים". ראו: עמ' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13. לגרסת האיש הוא גילה את תכתובת הפייסבוק האמורה כחודש לאחר לידת ל.. רק אז, לטענת האיש, הבין של. אינה בתו.

7. יש לדחות את גרסתו המופרכת של האיש מכל וכל. האיש לא נתן כל הסבר מדוע כבש גרסתו בעניין אי קיום יחסי אישות עם האישה. האיש שינה גרסאותיו באשר למועד בו נודע לו דבר הניאוף הנטען. ראשית טען שהדבר נודע לו כחודש לאחר לידת ל.. לאחר מכן העיד, כי הבין זאת עת סיפרה לו האישה שהיא בהריון, כאשר ידע שאינו מקיים עימה יחסי אישות. אחר כך העיד, כי הבין של. אינה בתו, עת הביט בה מיד עם צאתה מרחם אמה, בחדר הלידה. לבסוף שב והעיד, כי רק עת נחשף לתכתובת הפייסבוק, מספר שבועות לאחר לידת ל., נודע לו דבר הניאוף הנטען.

8. בשולי הדברים יאמר, כי האיש אף לא טרח להציג בפני בית המשפט ראיות בדבר סוג הדם שלו וסוג הדם של ל.. ראיות אותן לכאורה יכל לקבל בקלות רבה מאת קופות החולים בהן הוא ול. מבוטחים, בהיותו אביה הרשום. שמא עסקינן בסוגי דם העשויים לעלות בקנה אחד עם אבהות האיש על ל. ? שמא לא ? האיש לא נתן כל הסבר מדוע נמנע מלהציג ראיות אלו, אשר לכאורה היה בידו להציג. ראו: עדות האיש בעמ' 40 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.14.

9. אל מול גרסתו התמוהה של האיש ניצבת גרסת האישה, אשר העידה, כי במהלך נישואיה עם האיש מעולם לא קיימה יחסי אישות עם אדם כלשהו מלבדו. ראו: עמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13. די באמור כדי לקבוע, שהאיש לא הרים את הנטל המוטל עליו לסתור את החזקה, כי הוא אכן אביה הביולוגי של ל.. לפיכך בהתאם לדין האישי החל עליו, חב האיש במזונות שתי הבנות. משמצאנו, כי האיש חב עקרונית במזונות הבנות יש לבחון מה שיעורו הראוי של החיוב, בנסיבות הקונקרטיות דנן.

1. בכתב התביעה ביקשה האישה לחייב את האיש במזונות שתי הבנות גם יחד, בסך כולל של 9,700 ₪, לא כולל הוצאות רפואיות חריגות בגין הבנות. בסיכומיה "עדכנה" האישה את סכום התביעה והעמידה אותו על סך 10,700 ₪ לחודש, לא כולל עלויות החינוך, ההוצאות הרפואיות החריגות והמדור. דרישתה המעודכנת של האישה, עבור הבנות, מגיעה איפוא לכדי סך שאינו נופל מ – 15,000 ש"ח לחודש. ראו: סעיף 109 לסיכומי האישה.

1. האיש טוען, כי סכום המזונות בו נוקבת האישה מופרז, ואין לי אלא להסכים עמו. כפי שיובהר להלן, עסקינן בצדדים אשר חיו בצמצום, השתכרותם לא הייתה גבוהה, אין בבעלותם נכסים יקרי ערך העשויים לשמש לשם מימון מזונות הבנות, מלבד עתודות פנסיוניות, ואולי רכב שבבעלות האיש. כמו כן האישה כלל לא הוכיחה שהבנות אכן נזקקות למזונות בסכום כה ניכר, והסתפקה בהפרחת סכומים בעלמא.

2. אין צורך להכביר מילים באשר לנורמה החלה על פסיקת דמי מזונות קטינים. את גישתי העקרונית בעניין זה פירטתי בתמ"ש (משפחה י-ם) 3640/10 א.ב. נ' צ.ב. (2012) (להלן – "עניין א.ב."), שם הבהרתי כי יש לשאוף לפסוק את דמי מזונות קטינים בהתאם לשיטת כלל המקורות אל מול כלל הצרכים. כן הובהר שם, שנוכח עיקרון השוויון, וחרף הוראותיו הלא שוויוניות של הדין האישי, החל על הצדדים דכאן, הרי שנוכח חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו יש לפרש את הדין האישי לאור עיקרון השוויון, ולפיכך להשוות ככל הניתן את הנטל הכלכלי המהותי המוטל על שני הצדדים, בהתאם ליכולתם והנטל בו הם נושאים.

3. הדין הוא, כי עת בוחנים את יכולות ההורים לצרכי תשלום דמי המזונות יש לבחון הן את הכנסתם בפועל, הן את כושר השתכרותם והן את רכושם, אשר עשוי להוות מקור לפירעון דמי המזונות. ראו: ע"א 239/85 עמיצור נ' עמיצור, פ"ד מ(1) 147 (1986); ע"א 378/80 יצהר נ' יצהר, פ"ד לה(1) 329, 333 (1980); ע"א 364/62 דגני נ' דגני, פ"ד יז 1989 (1963); ע"א 130/83 פרייס נ' פרייס, פ"ד לח(1) 721 (1984); בע"מ 3432/09 פלוני נ' פלונית (2009).

4. בהתאם לדין האישי החל על הצדדים דכאן, חלה על האיש החובה האבסולוטית במזונותיהם ההכרחיים של ילדיו, אשר טרם הגיעו לגיל שש שנים, ויש הגורסים עד הגיעם לגיל חמש עשרה שנה. לגישות השונות בעניין זה ראו: תמ"ש (י-ם) 2480/04 ב.ס. נ' נ.מ. (2006); תמ"ש (י-ם) 1886/04 א. ל. נ' פ. ל. (2006); בע"מ 57/08 פלוני נ' פלונית (2008) פסקה ה' להחלטה; תמ"ש (כפר סבא) 28050/04 א.ג. נ' א.מ. (2006); תמ"ש (ת"א) 82010/96 י.ס. נ' י.ח. (1997); ע"מ  (מחוזי י-ם) 367/02 פלוני נ' אלמונית (2003).

5. כאשר מדובר בצרכים הכרחיים הם אמורים להיות שווים לעני ולעשיר. משמע, צרכיו הבסיסיים של הקטין, אינם נקבעים על פי יכולתו הכלכלית של האב. מדובר בחובה משפטית שהקריטריון היחיד לה הוא צרכי הקטינים. ראו: ע"א 210/82 גלבר נ' גלבר, פ"ד לח(2) 14, 20 (1984) (להלן – "פרשת גלבר"); ע"א 591/81 פורטוגז נ' פורטוגז, פ"ד לו(3) 449 (1982) (להלן – "פרשת פורטוגז"); ע"א 254/76 ינקוביץ נ' ינקוביץ, פ"ד לא(3) 169 (1977). מאידך, סיפוק המזונות לקטינים מעבר לצרכים ההכרחיים, הוא מדין צדקה וחל על שני ההורים, בהתאם ליכולתם. כאן צריך בית המשפט לשקול בין יתר שיקוליו גם את השתכרות האם, השתכרות האב, פוטנציאל השתכרותם ורכושם.

6. החיוב מדין צדקה נסמך על שלושה פרמטרים: האחד, אמידות ההורה - מי שיש בכוחו הכלכלי לזון עצמו כפי צרכיו, ועדיין נותרת בידו היכולת הכלכלית. ראו: ע"א 4480/93 פלונית נ' פלונית, פ"ד מח(3) 461, 483 (1994); פרשת פורטוגז; ע"א 466/82 גרובשטיין נ' גרובשטיין, פ"ד לו(4) 157, 163 (1982); השני, חובת הצדקה היא כלפי נצרך, קרי - כלפי מי שאין בכוחו לדאוג לצרכיו. ראו: ע"א 247/64 רושטש נ' רושטש, פ"ד יח(4) 264, 269 (1964); פרשת גלבר; השלישי, כדי מחסורו של הנצרך. ראו: פרשת גלבר; פרשת פורטוגז.

7. בפסיקת בתי המשפט נקבעו חזקות עובדתיות, על פיהן סך ההוצאה עבור צרכיו הבסיסיים של קטין הוא 1,400 ₪, לא כולל חינוך ומדור. ראו: בר"ע (מחוזי ת"א) 1895/02 ב.י. נ' ב.נ. (2003); ע"מ 789/05 (מחוזי י-ם) ע.ד. נ' ע.י. (2006); בע"מ 8542/10 פלוני נ' פלונית (2010). באשר לרכיב המדור ההנחה היא, כי חלקו של ילד אחד בעלות המדור שלו ושל ההורה המשמורן גם יחד, מגיעה לכדי 30% מעלות המדור בכללותו (שני ילדים 40% ושלושה ילדים 50%). ראו: ע"א 52/87 הראל נ' הראל, פ"ד מג(4) 201, 205 (1989); ע"א 764/87 אוהר נ' אוהר (1987). כן יש להביא בחשבון את כלל ההוצאה השולית הפוחתת. השוו: ע"א 552/87 ורד נ' ורד, פ"ד מב(3) 599 (1988); בג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול (2013) בפסקה 24 לפס"ד של השופט עמית.

8. לשם השלמת הדברים יאמר, כי את המונח: "כדי מחסורו של הנצרך", יש לפרש באופן בו יפסקו מזונות הילד בהתאם לאורח החיים לו הורגל, טרם פרוץ הסכסוך בין הצדדים. ראו: ע"א 93/85 שגב נ' שגב, פ"ד לט(3) 822 (1985); א' גריידי, נ' שלם, מזונות ילדים הלכה ומעשה, הוצאת חוקת המשפחה בע"מ דצמבר 2009, בעמ' 105-110. על אורח החיים לו הורגל הילד ניתן ללמוד הן מהראיות שהוצגו באשר לאורח חיים זה, וכן ניתן לגזרו מיכולתם הכלכלית של הצדדים.

9. פסיקת מזונות הינה פרוספקטיבית ויש בה משום הערכת צרכי הילדים בעתיד, כאשר הערכה זו נשענת על אדני העבר. פעמים רבות, ואף במקרה קא עסקינן, נפסקים דמי המזונות עת הילדים רכים בשנים. "תוחלת חייה" של פסיקת המזונות הינה איפוא למשך כעשרים שנה (תום הלימודים התיכוניים, או סיום השירות הצבאי). פשיטא כי צרכי הילדים ישתנו עם השנים, שהרי אין צרכיו של ילד בן חמש שנים כצרכי מתבגר בן חמש עשרה שנים. הדעת נותנת כי אף התנאים הכלכליים והאחרים במשק ישתנו. מוצרים ושירותים מסוימים יתייקרו, אחרים יוזלו, אמצעים שונים בהם משתמשים אנו היום יצאו משימוש, ותחתם ייווצרו מוצרים ושירותים חדשים, אשר את עלותם אין בידינו לדעת.

1. נוכח האמור סבורני, כי ככלל הדרך הנכונה להעריך את צרכי הילדים, על סמך אותם "אדני עבר", הם רמת החיים לה הורגלו, אינה בחינה פרטנית של כל הוצאה והוצאה לה נדרשים הילדים היום. לטעמי יש להעדיף את ההסתכלות על "היער" להבדיל מהתמקדות "בעצים", קרי – יש ללמוד על רמת החיים לה הורגלו הילדים, וכפועל יוצא מכך על צרכיהם, מתוך מסגרת ההוצאה שהוציאו הוריהם בגינם, עת חיו יחדיו.

1. יחד עם האמור, השיטה המקובלת היא להבחין בין מזונות בסיס, הם סכום קבוע המשולם מאחד ההורים לאחר, בגין מזונות הילדים. סכום זה הוא גלובאלי ונועד בעיקרו לאותם צרכים שוטפים כגון, מזון, אחזקת הבית, ביגוד וכיוב'. הדעת נותנת, כי מסגרת ההוצאה בעניינים הללו תהא זהה בעיקרה משך השנים, אם כי תוכנה ישנה מעת לעת. כך לדוגמא עת הילד רך בשנים תהא הוצאה בגין חיתולים ותחליפי חלב, ואילו כשיגדל תהא ההוצאה בגין מוצרי מזון בכמות ניכרת, אותם צורך לרוב ילד בשנות  העשרה לחייו.

2. על סכום הבסיס האמור יש להוסיף קטגוריות נפרדות, המשתנות מעת לעת, אשר אותן ניתן "לתמחר" בנפרד. כך לדוגמא עלות מגורי הקטין עם ההורה המשמורן, הוצאות החינוך של הקטין, הוצאות רפואיות חריגות וכיוב' הוצאות אשר ערכן הכלכלי עשוי להיות ניכר, ובעת פסיקת המזונות כלל לא ברור האם אכן יוצאו אותן הוצאות ומה יהיה שיעור ההוצאה.

3. כאמור האישה הפריזה באומדה את צרכי הבנות, ולמעשה לא הניחה כל תשתית ראייתית לטענותיה בעניין זה. אמנם לסיכומיה צירפה האישה אי אלו אסמכתאות, המלמדות לכאורה על הוצאות עבור הבנות. פרט לכך שאין להסכין עם נוהג נפסד מעין זה, של צירוף ראיות לסיכומים, כאשר אין בידי הצד שכנגד לבחנן כדבעי ולהפריכן, הרי שאף לגופן אין בהן כדי להוכיח את טענותיה. עסקינן בעיקר בקבלות בגין רכישות במרכול. כלל לא ברור שהמצרכים נשוא הקבלות אכן נרכשו עבור הבנות, ואף אם אניח שנרכשו עבור הבנות, הרי, שסך הסכומים שבקבלות הללו אף לא מתקרב לסכום התביעה המופרז דנן. האישה לא הוכיחה איפוא את טענתה בדבר רמת חייהם הגבוהה של הצדדים והבנות קודם לפירוד, ובעניין זה דווקא גרסת האיש היא המסתברת, קרי – הצדדים חיו בצמצום, וזו אף רמת החיים לה הורגלו הבנות. השוו: עדות האישה בעמ' 30 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13.

4. בנסיבות אלו בידי האישה להיבנות מהחזקה העובדתית דלעיל באשר לצרכיהן המינימאליים ההכרחיים של הבנות. חזקה אותה האיש כלל לא ניסה לסתור. בהתאם לחזקה זו יש לחייב את האיש בסכום מזונות בסיס בסך 2,600 ₪ (1,200 ₪ עבור הבת ר. ו – 1,400 ₪ עבור הבת ל.); 40% מדמי השכירות אותם תשלם האישה, ככל שתשלם בגין מדורה יחד עם הבנות (וכפי שיובהר להלן, מסופקני באם בעת הזו משלמת האישה דבר מה בגין מגוריה האמורים). לסכומים האמורים יש להוסיף הוצאות הכרחיות בגין חינוך, ומחצית הוצאות חינוך ובריאות חריגות, שכן אלו ניתנות להוכחה אף בעתיד בדרך של הצגת אסמכתאות בדבר כל הוצאה והוצאה. בעניין הצהרון, אשר אינו מהווה חלק מהצרכים המינימאליים ההכרחיים, סבורני שיש מקום להשית על הצדדים חיוב זה בחלקים שווים, שכן מחד אין מדובר בחיוב הבא בגדרי אותם חיובים מינימאליים הכרחיים, אך יש בו כדי לאפשר לאישה למצות את כושר השתכרותה, ובכך אף מהווה חיוב זה חלף דמי טיפול. השוו: א' גריידי, נ' שלם, מזונות ילדים הלכה ומעשה, הוצאת חוקת המשפחה בע"מ, דצמבר 2009, בעמ' 135.

5. לכאורה די באמור כדי להבהיר את שיעור פסיקת המזונות. שהרי האישה לא הוכיחה שצרכי הבנות עולים על המינימום האמור, ואילו האיש ממילא חייב אבסולוטית בעיקר צרכים אלו. יחד עם זאת, לשם השלמת התמונה העובדתית, אדון אף ביכולותיהם הכלכליות של הצדדים. כפי שיובהר להלן, דיון זה מחזק את המסקנה כי יש לחייב את האיש לבדו בצרכיהן ההכרחיים של הבנות, ואת הצדדים יחדיו באי אלו צרכים נוספים, אשר אינם עולים משמעותית על הצרכים הבסיסיים האמורים. יוער, כי נוכח יכולותיהם הכלכלית של הצדדים, והנטל המוטל על כל אחד מהם, היה נכון לקבוע חיוב בשיעור זה, אף אם לא הייתה חלה על האיש החובה האבסולוטית במזונותיהן ההכרחיים של הבנות, והחיוב במזונות היה נעשה על סמך כלל הצרכים אל מול כלל המקורות בלבד.

6. האיש עובד במשרה מל. במקום פלוני. עיון בתלושי השכר אותם הציג, לרבות טופס  106, החל מראשית שנת 2011 ועד לראשית שנת 2013, מלמד כי הכנסתו החודשית הממוצעת, לאחר ניכוי תשלומי החובה, מסתכמת בסך 7,500 ₪ לערך. ראו: סעיף 44 ונספח יט' לתצהיר עדותו הראשית של האיש; עדות האיש בעמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13. מתלושי השכר האמורים עולה שבכדי להגיע לאותה רמת השתכרות, עובד האיש מידי חודש כשבעים וחמש שעות נוספות, מעבר למסגרת משרתו הקבועה. דומה איפוא, כי האיש אף ממצה את כושר השתכרותו במלואו, ואין לצפות שיעלה בידו להאדיר את הכנסתו בעת הנראית לעין.

7. מהמסמכים אותם הציגה האישה, אשר מקורם בחברות ביטוח אצלן מנהל האיש את חסכונותיו, עולה כי לאיש חסכונות, פנסיוניים בעיקרם, בסכום כולל של 150,000 ₪ לערך, אותם צבר ככל הנראה מעבודתו במהלך השנים. עוד יאמר, כי האיש משתמש ברכב חדש, אשר לטענתו בבעלות אימו, אך משלא הובאה כל ראיה לתמיכה בטענתו, איני מוצא לנכון להסתפק בעדותו היחידה בעניין זה. ראו: עדות האיש בעמ' 41 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13; הודעת ב"כ האיש בעמ' 46 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13, בה הוא מודיע שבחר לא להביא את עדות אימו של האיש. נוכח העדר אמינות גרסתו בעניינים אחרים, איני מוצא לנכון ליתן אמון מלא בעדותו, אף בעניין זה. השוו: סעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) תשל"א-1971; ע"א 295/89 רוזנברג נ' מלאכי, פ"ד מו(1) 733, 738 (1992). דומה איפוא, כי יש לצרף את שווי הרכב למסת נכסי האיש העשויים לשמש מקור לתשלום מזונות הבנות.

8. כמו כן הצדדים חלוקים באשר לסך 25,000 ₪, אותם משך האיש מחשבונם המשותף של הצדדים, עובר לפירוד. כאשר לטענת האישה עסקינן בהברחת נכסים, ואילו לטענת האיש מדובר בסכום כסף, שנמשך לשם פירעון הלוואה משותפת אותה נטלו הצדדים. איני מוצא טעם לקבוע מסמרות באשר למחלוקת זו, שכן בין כך ובין כך אין מדובר בסכום כסף משמעותי, העשוי להוות שיקול בעל ערך בעת קביעת יכולות מי מהצדדים לשאת במזונות הבנות.

9. באשר לאישה יאמר, כי לא הוצגו ראיות שבבעלותה נכסים בעלי ערך. זאת למעט סך 41,000 ₪, אותם העבירה להוריה אך לאחרונה. זאת כביכול על חשבון חוב דמי השכירות לעבר, אותם חבה להם. דומה שהסך האמור הוא הסכום אותו קיבלה האישה כפיצויים ממקום עבודתה הקודם. ראו: עדות האישה בעמ' 28 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13. אין חולק, כי משך שנים, אף עת התגוררו הצדדים והבנות יחדיו, במבנה יביל שבחצר הורי האישה, לא דרשו מהם הורי האישה דמי שכירות כלשהם. ראו: עדות האישה בעמ' 29-30 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.14. קשה להלום, כי כעת, כאשר האישה בעיצומו של הליך גירושין צורבני, עומדים הוריה על פירעון חוב דמי השכירות מן העבר. אף כאן איני מוצא לנכון ליתן אמון מלא בעדות האישה, והדעת נותנת שאותה העברת סכום כסף נועדה לשם יצירת מצג כלפי בית המשפט בבואו לפסוק את מזונות הבנות.

1. בעבר, קודם ללידת ל., השתכרה האישה, מעבודתה כפקידה במקום אלמוני, סך 7,000 ₪ לחודש לערך (ברוטו). ראו: עדות האישה בעמ' 29 לפרוטוקול הדיון מיום 21.10.13. בשלהי שנת 2013 החלה האישה לעבוד במקום אחר, ובאחד החודשים אף עלה בידה להשתכר סך העולה על 4,000 ₪ לחודש. ראו: תלוש שכר האישה לחודש 2/14. לא הוצגו כל ראיות, כי לאישה הכשרה מקצועית או השכלה, אשר יאפשרו לה לעבוד בעבודה המניבה הכנסה ניכרת. אף ניסיון העבר מלמד, כי עת עבדה האישה במשרה מל., כאשר עיתותיה היו בידה, טרם לידת ל. ופרידת הצדדים, השתכרה סך הנופל מהשכר הממוצע במשק. מאידך גיסא, נוכח שכרה של האישה בחודש 2/14, יש להניח כי במצבה הנוכחי, עת היא המטפלת העיקרית בשתי הבנות, יהיה בידיה להשתכר סך השווה לערך לשכר המינימום במשק, קרי – 4,500 ₪ לערך.

1. בטרם סיום אפנה לעניין הוצאות המשפט. נוכח התנהלות האיש בהליך דנן ודחיית טענתו בדבר אי אבהותו, היה מקום להשית עליו את הוצאות האישה. ברם איני מוצא לנכון לעשות כן, נוכח תביעתה המופרזת של האישה. לפיכך כל צד יישא בהוצאותיו.

2. אחרון אחרון הנני לשוב ולפנות אל ליבו של האיש, כפי שעשיתי במהלך הדיונים שהתקיימו בפני, ואף עת ניסיתי להפנות את הצדדים להליך של גישור בפני כב' הרשם (כתוארו אז) ערן שילה. גישור אשר למגינת הלב לא צלח. עסקינן במקרה טראגי. חיה לה ילדה בעולם, אשר אביה מתכחש לאבהותו. לצרכי דבריי אלו אניח, כי צודק האיש בטענתו. יחד עם זאת האיש מכיר באבהותו על אחותה, ואף שואף לקשר משמעותי ומטיב עם אותה אחות. דומה שלא תהיה צדקה גדולה מזו, באם יאמץ האיש את אותה הבת לליבו, יראה בה כבתו, אף אם הוא מאמין שאינה בתו הביולוגית, ויגדלה יחד עם אחותה כאב לכל דבר ועניין. כן מוטב לאיש לשקול אף את האפשרות השנייה, היא שעל אף אמונתו שאותה הבת אינה בתו, הוא טועה. יראה איפוא האיש איזה עוול הוא גורם לאותה בת, אשר אף הוא אינו יכול להיות משוכנע לחלוטין, כי אינה בתו.

3. סופם של דברים הוא, כי הנני מחייב את האיש לשאת במזונות הבנות כדלקמן:

         א.         האיש ישלם לאישה, בגין מזונות הבת ר. סך 1,200 ₪ לחודש ובגין מזונות הבת ל. סך 1,400 ₪ לחודש. התשלומים יפרעו בכל יום 1 לחודש, החל מיום 1.11.14.

          ב.         כמו כן ישלם האיש לאישה, עבור מדור הבת ר. סך השווה ל – 10% מדמי השכירות אותם תשלם האישה בפועל, ככל שתשלם, בגין מגוריה יחד עם הבנות, ובלבד שסכום זה לא יעלה על 300 ₪ לחודש, וכן עבור מדור הבת ל., סך השווה ל – 30% מעלות דמי השכירות אותם תשלם האישה בפועל, ככל שתשלם, בגין מגוריה יחד עם הבנות, ובלבד שסכום זה לא יעלה על 900 ₪ לחודש.

          ג.          הסכומים האמורים לעיל יישאו הפרשי הצמדה למדד המחירים לצרכן, על בסיס המדד הידוע היום, ויתעדכנו מידי שלושה חודשים, ללא עדכון בדיעבד.

          ד.         חיובי המזונות, האמורים בס"ק א' דלעיל, יחולו החל מיום הגשת התביעה (20.11.11), כאשר כל סכום ששולם על פי ההחלטה המחייבת את האיש במזונות זמניים יופחת מהסך שהצטבר עד מועד פסק דין זה. החיובים בגין מדור, האמורים בס"ק ב' דלעיל, יחולו אך מהיום ואילך, שכן סבורני כאמור שעד כה לא הייתה לאישה הוצאה בגין דמי שכירות, חרף טענתה. החיוב בגין מדור יחול ככל שאכן יהיה חיוב בגין עלות מדור בפועל.

         ה.         החיוב בדמי המזונות, לרבות רכיב המדור, ככל שיהיה בפועל, יחול עד הגיע כל בת לגיל 18 שנה, או סיום לימודיה התיכוניים, לפי המאוחר, ואזי יופחת לכדי שליש משיעורו קודם לכן, עד לסיום השירות הצבאי (חובה), או השירות הלאומי, של כל בת, ככל שתשרת. היה ולא תשרת הבת בשירות כאמור, תפסק החבות במזונות עם בגירתה, או סיום לימודיה התיכוניים, לפי המאוחר.

          ו.          האיש יישא אף במלוא שכר הלימוד של הבנות בגן או במעון, אך לא בצהרון.

          ז.          הצדדים יישאו בחלקים שווים בהוצאותיהן הרפואיות והחינוכיות החריגות של הבנות, לרבות צהרון, דמי שכלול, רכישת ספרי לימוד בתחילת השנה, טיולים ופעילויות אחרות של בית הספר, הגן והמעון, חוג שבועי אחד לכל בת ומחזור אחד של קייטנה בחופשת הקיץ, שניהם בעלות מתנ"ס, שיעורי עזר, טיפולי שיניים, אורתודנטיה, משקפיים, עדשות מגע, טיפולים פסיכולוגים וכיוב' הוצאות חינוכיות ורפואיות חריגות, אשר אינן מכוסות על ידי הביטוח הרפואי או קופת החולים. ככל שתתגלע מחלוקת באשר לנחיצות הוצאה חינוכית, יוכרע העניין על פי חוות דעת מנהל או יועץ, המעון, הגן או בית הספר, לפי העניין, ובאשר להוצאה רפואית על ידי רופא המשפחה, או הרופא המומחה, לפיה העניין.

         ח.         אין צו להוצאות.

ניתן היום,  י"א תשרי תשע"ה, 05 אוקטובר 2014, בהעדר הצדדים.

נמרוד פלקס, שופט