התרת נישואין אף בהעדר הסכמתה המפורשת של הנתבעת

פתח דבר:

1. בפני תובענה להתרת נישואין אשר הוגשה על ידי התובע ביום 14.10.12. כתב הגנה הוגש ביום 17.12.12.

2. עסקינן בתביעה מבין סדרה ארוכה של תביעות שמתנהלות בין הצדדים מאז שנת 1998. המדובר בהתדיינויות ממושכות וארוכות שנים. לצדדים ממספר רב של  תיקים קשורים בפני בימ"ש זה וכן מתנהלות ביניהם התדיינות ארוכה ורוות מתח במסגרת לשכת ההוצאה לפועל. 

3. ביהמ"ש רואה לנכון לציין ולהדגיש בשלב זה כי בדיון היחיד שהתקיים בין הצדדים בתיק זה ביום 14/7/15 ניסה ביהמ"ש להביא את הצדדים להסכמות וליתר מתן פס"ד בתיק על דרך ההכרעה, אולם הנתבעת סירבה ולא הסכימה לסעד המבוקש בתביעה.

4. הצדדים הביעו את הסכמת כי ההכרעה בתיק תינתן לאחר שיוגשו סיכומים בכתב ומבלי שיהיה צורך בשמיעת התיק. הצדדים הגישו סיכומים בכתב ועתה הגיעה העת ליתן פס"ד בתיק.  

רקע עובדתי:

5. הצדדים נישאו זל"ז ב- 24.10.86 בנישואין אזרחיים בפני רשם הנישואין שבקפריסין, ונישואיהם נרשמו במרשם האוכלוסין.

6. לצדדים ארבעה ילדים משותפים, כולם בגירים.

7. התובע רשום במשרד הפנים כ"חסר דת", והנתבעת רשומה כ"יהודיה".

8. ביום 3.3.14, נתנה חוות דעת של בית הדין הרבני הגדול, על פיה נישואי בני הזוג "בטלים מעיקרם".

9. על פי החלטת סגן הנשיא כב' השופט אסף זגורי, מיום 7.3.14, נקבע כי הסמכות לדון בהתרת הנישואין של הצדדים, מסורה לבית המשפט לענייני משפחה בטבריה.

1. ביום 14.7.14 התקיים דיון בפני ולאחריו הוגשו סיכומים מטעם הצדדים ועתה הגיעה העת ליתן פס"ד בתיק.

טענות התובע:

1. בכתב התביעה ביקש התובע להתיר נישואיו לנתבעת, ולקבוע כי הם גרושים.

2. בראשית כתב התביעה, טען התובע כי הינו חסר דת ואזרח ישראלי, והנתבעת הינה יהודייה, אזרחית ישראלית.

3. לדבריו, ועל כך אין עוררין, הצדדים פרודים משנת 1998, עת הגישה הנתבעת בקשה לצו הגנה בגין אלימות כנגד התובע, אשר לאחריו לא שב לדירת הצדדים לחיים משותפים.

4. עוד הוסיף וטען התובע בדבר תלונות ותביעות רבות אשר הוגשו מטעם הנתבעת כנגדו במהלך השנים.

5. לדבריו, במהלך השנים היה מנוע מלפעול לעניין התרת נישואיהם של הצדדים, בשל היעדר יכולת כספית למימון ההליכים.

6. לא זו בלבד, אלא שבסמוך לפרידת התובע מהנתבעת, עבר התובע לחיות עם בת זוג, והם מוכרים כידועים בציבור.

7. כן טען התובע, כי אין כל סיכוי לחיים משותפים בין הצדדים, ומשכך אין כל מניעה לקבוע התרת נישואיהם.

טענות הנתבעת:

8. המשיבה טענה בכתב ההגנה כי היא יהודייה, וכי התובע, בניגוד לנטען בכתב התביעה,  הינו נוצרי. לסימוכין, צרפה הנתבעת לכתב ההגנה תצהיר מטעם התובע מיום 10.2.05, אשר הוגש לבית המשפט העליון, במסגרת בקשה לקביעת מקום השיפוט בעניין התרת נישואין, בו הוא מצהיר כי הינו נוצרי.

בנוסף טענה, כי אף בפסק הדין בתמ"ש 98/2150 אשר התנהל בין הצדדים, נאמר כי התובע הינו "נוצרי (הוטבל לנצרות בכנסיה האנגליקנית)".

9. לגרסתה, הרחקת התובע מדירת הצדדים ביום 7.5.98, אירעה עקב אלימות מצדו כלפיה וכלפי בנה.

1. כפי שצוין, מאותה העת, לא שב הנתבע לחיות חיים משותפים עם הנתבעת, ובחר לחלוק את חייו עם אישה אחרת, אשר עמה הוא חי במשותף כ-15 שנה, נכון למועד הגשת כתב ההגנה.

1. לדברי הנתבעת, אין לתובע כל עילת גירושין. כן, לדבריה, הפירוד חל עקב התנהגות התובע, אשר ללא כל סיבה, החל בניהול מערכת יחסים עם בת זוג חדשה בעודו נשוי לנתבעת אשר נותרה לגדל לבדה את ילדיהם המשותפים.

2. בסיכומים מטעם הנתבעת, הוסיפה וטענה כי התובע לא צירף לתובענה חוות דעת לדין הקפריסאי מטעם מומחה לדין החוץ, לצורך ביסוס העילה להתרת הנישואין, וזאת בהתאם לחובת הוכחת דין זר בישראל בעניין שבעובדה.

3. לפיכך, לאור טיעוניה בכתב ההגנה, כי אין לתובע עילה לגירושין, וכפי האמור בסיכומים מטעמה כי התובע לא עמד בנטל ההוכחה לעילות גירושין לפי הדין הקפריסאי, מבוקשת על ידי הנתבעת דחיית התביעה.

דיון והכרעה:

4. סמכות השיפוט על פי חוק זה, בהתאם לסעיף 1 לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין-לאומית) תשכ"ט – 1969 (להלן: "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין"), תינתן לבית המשפט לענייני משפחה במידה והתובענה אינה בשיפוטו הייחודי של בית דין דתי.

5. סעיף 5 (א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין מגדיר את כללי ברירת הדין בענייני התרת נישואין וקובע כי:

"5 (א)        בית משפט לעניני משפחה ששיפוטו נקבע לפי חוק זה ידון בענין לפי סדר ההעדפה הבא:

(1)     הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג;

(2)     הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג;

(3)     הדין הפנימי של ארץ אזרחותם המשותפת של בני הזוג;

(4)     הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין -

ובלבד שבית המשפט לא ידון לפי דין כאמור אם חלים על פיו דינים שונים על שני בני הזוג או אם לא ניתן לפיו לערוך גירושין."

6. בענייני התרת נישואין חלים כללי ברירת הדין דלעיל. בית המשפט יחיל הכללים שבסעיף 5 (א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין על פי סדר הופעתם, במקרים בהם אין הסכמה בין בני הזוג בדבר התרת נישואיהם.

הדין החל על הצדדים:

7. החלופות הראשונות שבסעיף 5 (א) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין הינן:

-          (1) "הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף של בני הזוג"

-          (2) "הדין הפנימי של מקום מושבם המשותף האחרון של בני הזוג"

הגדרת "מקום מושב" – לעניין התרת נישואין הינה בהתאם לסעיף 80 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב -1962 "המקום בו נמצא מרכז חייו..."

בהתאם לעובדות שהוצגו בפני, אין חולק כי הצדדים גרו במשותף בדירתם ב-xxx , אשר היוותה את מרכז חייהם, עד פרוץ הסכסוך בשנת 1998, עת הורחק התובע מהדירה ומאותה העת לא שב. על כן, במקרה דנן, חלה החלופה השנייה, לפיה הדין החל על הצדדים, הינו הדין הפנימי של מדינת ישראל.

יצוין, כי אף בהתאם לחלופה השלישית, יש להחיל על הצדדים את הדין הפנימי של מדינת ישראל, בהתאם להיותם אזרחי ישראל.

8. מאחר והחלופות שבסעיף 5 (א) לחוק שיפוט בענייני  התרת נישואין, מוחלות לפי סדר הופעתן, די בקיומה של החלופה השנייה להוות מענה בנוגע לשאלת הדין החל על הצדדים, ואיני נדרש לחלופה הרביעית המחילה את "הדין הפנימי של מקום עריכת הנישואין".

9. לגרסת הנתבעת, אשר הועלתה לראשונה בדיון בפני ביום 14.7.14 ובסיכומים מטעמה, היה על התובע להגיש חוות דעת בנוגע לדין הקפריסאי בעניין העילות להתרת נישואין, וזאת בהתאם לתקנה 343ג לתקנות סדר הדין האזרחי, תשמ"ד – 1984 (להלן: "תקסד"א"). ס"ק(ב)(5) לתקנה דלעיל לתקסד"א קובע, כי:

"היתה התובענה נסמכת על דין חוץ, תצורף לה חוות דעת של מומחה לדין החוץ, המבססת את העילה להתרת הנישואין."

כן, בהמשך, התייחסה הנתבעת בסיכומיה לתקנה 343 ח'(ב)  לתקסד"א, לפיה:

"לא הוגש לבית המשפט הסכם גירושין יחליט בית המשפט בענייני התרת הנישואין על פי הדין החל לפי החוק."

כפי האמור לעיל, במקרה דנן, אין להחיל את הדין הקפריסאי, אלא את הדין הפנימי של מדינת ישראל, ואין כל בסיס לטענה כי התובענה להתרת נישואין נסמכת על דין חוץ. כך, אף בהתאם לתקנה 343 ח'(ב) לתקסד"א, הרי שיש להחיל על הצדדים את הדין החל לפי "החוק"- כמשמעותו בתקנה 343א לתקסד"א - "חוק שיפוט בענייני התרת נישואין (מקרים מיוחדים וסמכות בין – לאומית), תשכ"ט -1969."

1. הדין הפנימי במדינת ישראל בענייניי המעמד האישי, נקבע בהתאם לעדה הדתית.

השתייכותם הדתית של הצדדים:

1. סעיף 3 (א)(1) לחוק שיפוט בענייני התרת נישואין, קובע כי במקרה של תובענה להתרת נישואין של בני זוג שלפחות אחד מהם בן דת מוכרת, הרי שיש לפנות לראש בית הדין הנוגע בדבר, על מנת לקבוע אם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי, ולו מספק.

3        (א)   (1)   "הוגשה לבית המשפט בקשה להתרת נישואין ואחד מבני הזוג הוא יהודי, מוסלמי, דרוזי או בן אחת העדות הנוצריות המקיימות בישראל בית דין דתי, או התעורר ספק ביחס להשתייכותו של אחד מבני הזוג לעדה דתית כאמור (בחוק זה – בן דת מוכרת), או ששני בני הזוג הם בני דתות מוכרות שונות, יפנה סגן נשיא בית המשפט או שופט מוסמך בכתב, לראש בית הדין הנוגע בדבר, כדי שיקבע אם יש צורך בגירושין על פי הדין הדתי שלפיו הוא דן, ולו מספק, כדי שבן הזוג שעליו חל אותו דין דתי יוכל להינשא מחדש (בחוק זה – פניה).

(2)     היו בני הזוג בני דתות מוכרות שונות תישלח פניה לכל אחד מראשי בתי הדין הנוגעים בדבר.

(3)     נשלחה פניה לבית דין דתי של אחת העדות הנוצריות– יקבע ראש בית הדין גם אם הדין הדתי שלפיו הוא דן מאפשר גירושין בנסיבות הענין;..."

כן, בסעיף 3(ז), הוגדר "ראש בית דין":

(ז) בסעיף זה –

  "ראש בית דין", כל אחד מאלה לפי הענין:

(1)     לענין יהודים – נשיא בית הדין הרבני הגדול;

(2)     לענין דרוזים – ראש בית הדין הדתי הדרוזי לערעורים;

(3)     לענין מוסלמים – נשיא בית הדין השרעי לערעורים;

(4)     לענין בני עדה נוצרית – ראש בית הדין הגבוה של אותה עדה נוצרית;

2. השתייכותו של אדם לעדה דתית טומנת בחובה מערכת שלמה של זכויות וחובות (ע"א 47/98 הלו נ' הלו, פ"ד ב(16)) והיא שתכריע איזה דין אישי יוחל בענייני מעמד אישי. אדם השייך לדת שאינה מהווה עדה דתית מהעדות המפורטות בדבר המלך במועצתו לארץ-ישראל1922-1947, הוא בגדר "חסר דת". ענייני המעמד האישי של אדם חסר דת ידונו בהתאם להסדרים הקבועים במשפט האזרחי.

3. אין חולק כי הנתבעת הינה יהודייה, כפי המצוין בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין.

4. על פי הדין הדתי החל על הנתבעת, נישואיה לתובע "שנערכו בקפריסין בתאריך 1986/10/24, בטלים מעיקרם", כפי האמור בחוות הדעת מטעם בית הדין הרבני הגדול בירושלים שניתנה ביום 3.3.14, על ידי כב' הרב ציון בוארון.

5. התובע, טען בכתב תביעתו כי הינו חסר דת, ואף צירף כאסמכתא תמצית רישום ממרשם האוכלוסין מתאריך 6.9.12.

6. הנתבעת, טענה מנגד בכתב הגנתה, כי התובע הינו נוצרי, וצירפה כאסמכתא-

-           תצהיר מטעם התובע עצמו מיום 10.2.05 אשר הוגש לבית המשפט העליון, במסגרת בקשה לקביעת מקום השיפוט בעניין התרת נישואין, בו הוא מצהיר כי הינו נוצרי.

-          בפסק הדין בתמ"ש 98/2150 מיום 1.4.03, אשר התנהל בין הצדדים, נאמר כי התובע הינו "נוצרי (הוטבל לנצרות בכנסיה האנגליקנית)".

7. לעומת זאת, במסגרת הדיון בפני ביום 14.7.14, טענה הנתבעת:

"אני טוענת שהוא יהודי, לא הייתי שוכבת עם מישהו שלא יהודי" (עמ' 1, שורה 14 לפרוטוקול)

וכן :

"אם הוא יהודה ( צ"ל -יהודי, מ.ש.) הוא חייב לי מזונות" (עמ' 1, שורה 16").

בנוסף, בתצהיר מטעם הנתבעת מיום 9.1.14, אשר הוגש בתיק זה, הצהירה הנתבעת:

"למיטב ידיעתי ואמונתי התובע הינו יהודי. היסוד לאמונתו וידיעתו זו הינו עובדה שהתובע עבר ברית מילה. בנוסף התובע הצהיר בפניי שסבתו מצד אימו המנוחה xxx  הייתה יהודייה שלא עברה במהלך חיה טקס המרת דת".

8. בהמשך, בסיכומים מטעם הנתבעת, חזרה וטענה כי התובע הינו נוצרי, והדין החל עליו הינו ה"נצרות הקתולית שבאנגליה או אוונגליסטי שאינו מאפשר גירושין".

9. כעת, יש לבחון מעמדן של הראיות הסותרות בנוגע להשתייכותו הדתית של התובע.

1. על פי ע"א 70/450 רוגוזינסקי נ' מדינת ישראל, פ"ד כו (1) 129, לא תינתן הכרעה בדבר השתייכותו הדתית של אדם לצורך קביעת הדין בענייני מעמדו האישי בהתאם לרצונו להשתייך או לא להשתייך לדת מסוימת.

1. הטענה בדבר היות התובע נוצרי, לא הובררה לאשורה. כפי שציין התובע בתצהיר מטעמו, מיום 10.2.05, בדבר היותו נוצרי- ""אין לי מסמכים המצביעים על דתי. באנגליה ארץ הולדתי, לא מציינים במסמכים דתו של אדם". מכאן, שלא הוכח באופן חד משמעי השתייכותו של התובע לעדה נוצרית ספציפית, מוכרת או לא, המקיימת בישראל בית דין דתי- מוסמך או לא.

2. בתמצית הרישום ממרשם האוכלוסין מתאריך 10.2.05, הנושאת תאריך זהה ליום חתימתו על התצהיר אשר הוגש לבית המשפט העליון מטעמו, בנוגע לנצרותו, סומן התובע כחסר דת, וכך, גם בתמצית רישום ממרשם האוכלוסין בנוגע לתובע, מיום 6.9.12.

3. השאלה הניצבת בפנינו כעת הינה, מהו מעמדה המשפטי של תמצית רישום ממרשם האוכלוסין, והאם היא מהווה ראיה לאמיתות הכתוב בה.

4. בהתאם להוראות פקודת הראיות [נוסח חדש], התשל"א-1971, (להלן:"פקודת הראיות"),תמצית רישום ממרשם האוכלוסין הינו ראיה כשרה להוכחת אמיתות תוכנה וזאת הן מפאת היותו תעודה ציבורית כמשמעות מושג זה בסעיף 29 לפקודת הראיות.

5. סעיף 29 לפקודת הראיות, מגדיר את המשמעות של המונח "תעודה ציבורית", כדלהלן:

"תעודה ציבורית" - תעודה של אחד הגופים המנויים להלן שהיא מעשה חקיקה, שיפוט או ביצוע, או רשומה של מעשה כאמור, או שהיא חלק מן הרשומות הרשמיות של אחד הגופים המנויים להלן, ובכלל זה תעודה המוחזקת כרשומה, בין שנעשתה בדרך רשמית ובין בדרך אחרת; אלה הגופים:

(1)...

(2) משרדי הממשלה, רשות מקומית, בית משפט, בית דין, גוף אחר בעל סמכות שיפוטית או מעין שיפוטית, נוטריון, או כל גוף רשמי אחר של ישראל או של שטח ארץ שמחוץ לישראל..."

6. מאחר והמדובר בתעודה, אשר נערכה על ידי משרד ממשלתי – משרד הפנים, הרי שהיא  נכנסת לגדר "תעודת ציבורית".

7. סעיף 34 לפקודת הראיות מפרט מספר חזקות בנוגע לתעודה ציבורית. בהקשר זה הסעיף קובע:

"חזקה היא, כל עוד לא הוכח היפוכו של דבר, כי –

(1)     תעודה ציבורית, "רשומות" וכל פרסום רשמי אחר הנחזים כמודפסים בידי מדפיס רשמי - הם אמנם מודפסים למעשה כאמור;

(2)     תעודה ציבורית, שפקיד מאשר, בכתב חתום בידו או בחותמו, שהיא נמצאת במשמורתו הרשמית - היא אמנם במשמורתו למעשה;

(3)     תעודה ציבורית, שמוסד מאשר, בכתב חתום בחותמו, שהיא נמצאת במשמורתו הרשמית - היא אמנם במשמורתו למעשה;

(4)     תעודה ציבורית, הנחזית שנערכה רשמית בידי אדם פלוני ובנסיבות פלוניות - היא אמנם נערכה כך;

(5)     חותמים וחתימות רשמיים שעל תעודה ציבורית או על העתק שלה, או על תעודות אישור לפי הוראות סימן זה - הם אמיתיים וכל תיאורי המשרות של החתומים על התעודות או תעודות האישור הם מדוייקים."

8. אכן המדובר בחזקות אשר ניתנות לסתירה, אך בנסיבות המקרה, הנתבעת לא הצליחה לסתור את החזקות האמורות, מאחר ולא הוגשו אסמכתאות מספקות לסתירתן.

9. מכאן, שהרישום במרשם האוכלוסין, משמש ראיה  לכאורה לאמיתות תוכנו, ואין בתצהיר מטעם התובע בכדי להוות הוכחה מספקת באשר להשתייכותו הדתית, כל עוד לא הוכחה טענה זו.

1. יוער, כי אף במקום שלא ניתן היה  להכריע בדבר השתייכותו הדתית של התובע, ולא ברור אם הינו חסר דת או נוצרי, מכל מקום המדובר ב"נישואי תערובת", שבעת עריכתם השתייך כל אחד מבני הזוג לדת אחרת, שמעורבים בהם אלמנטים זרים.

1. על כן, כיוון שלא הוכחה השתייכות התובע לעדה דתית ספציפית, הרי שיחולו על התובע כחסר דת, עקרונות אזרחיים הנוגעים להתרת נישואין, כפי שנקבע בהלכה פסוקה על ידי בית המשפט העליון, לפיה במסגרת עילות הגירושין, בדין האזרחי החל במדינת ישראל נכללים הן עקרונות של ערכי המשפחה ומוסד הנישואין מחד, והן עקרונות חוקי היסוד במדינת ישראל, מאידך. בכלל חוקי היסוד, מצויים ערכי כבוד האדם וחרותו. עילת הגירושין האזרחית מקורה בתשתית מערכת היחסים ומציאות החיים השוררת בפועל בין בני הזוג. כאשר התפרקות והרס חיי הנישואין הם עילת גירושין כשלעצמה.

בחינת נסיבות המקרה דנן:

2. ראשית, הנתבעת אישרה ועל כך אין עוררין, שהצדדים אינם חיים יחד כזוג משנת 1998.

3. הנתבעת בכתב הגנתה ציינה בנוגע להתרת נישואי הצדדים, כי "אין לתובע עילת גירושין כלל", ובסיכומים ציינה ש"אין בכתב התביעה אף עילת גירושין שבאשמת הנתבעת", וכי על התובע להוכיח עילות ספציפיות לעניין הגירושין.

4. הנתבעת ציינה בסיכומיה, כי:

-          "הצדדים אומנם פרודים מחודש 1998/5 כאשר הוצא צו הגנה נגד הבעל אך הנתבעת לא מנעה מהתובע לחזור לביתם בתום תקופת ההרחקה";

-           "הדבר שהתובע התחיל מיד לאחר מתן צו הגנה נגדו מערכת יחסים רומנטית עם אישה אחרת לא יכול להוות עילת גירושין";

-          "היא לא המשיכה את חייה, לא בנתה משפחה חדשה אפילו לא ניסתה אי פעם להמשיך בחייה כי ידעה שהיא אישתו והקריבה את חייה, כל כוחה, מרצה וזמנה לטיפול בילדי בני הזוג".

5. תיאור זה של הנתבעת, כמי שישבה וחיכתה שנים על גבי שנים לבחיר ליבה, אינו עולה בקנה אחד עם המציאות. אומנם למצבים מעין אלו, של אובדן קשר נישואין בין צדדים, נלווה קושי עקב סכסוך מתמשך ורווי מתח, אך יחד עם זאת, לא ניתן להתעלם מעובדת הפירוד והניתוק בין הצדדים משך קרוב ל-17 שנים.

6. העובדות בפועל, מעידות בעד עצמן. התפרקות חיי הנישואין, ופרק הזמן הממושך בו חיים בני הזוג בנפרד, מוליכים למסקנה כי אין סיכוי של ממש לשיקום יחסי הצדדים, ואל לה לנתבעת להמשיך ולהיתלות בקשר הנישואין, אשר באופן מהותי נפגם לפני זמן רב. הקשר היחיד בין הצדדים התנהל מעת הפירוד ועד כה באמצעות הערכאות המשפטיות.

7. לא זו בלבד, אלא שעל פי גרסת הנתבעת, בתקופת מגוריהם המשותפים, סבלה מאלימות פיסית, רוחנית וכלכלית, כך שהמרכיבים הבסיסיים של חי נישואין שלווים ובהרמוניה  נעדרו גם במהלך החיים המשותפים בין הצדדים.

8. בנוסף, לא נראה כי נעשו ניסיונות מצד מי מהצדדים הצדדים, ובפרט מצידה של הנתבעת, להשיב התובע לחיות יחדיו חיים משותפים, נהפוך הוא, התנהגותה של הנתבע והתביעות הרבות והשונות שהתנהלו ועודם מנהלים בין הצדדים אף משקפים תמונה אחרת לחלוטין.

9.  מדבריו של התובע עולה, כי יש לו חיים עצמאיים וכי אין סיכוי להמשך היחסים עם הנתבעת. התובע טען בסיכומיו כי:

 "חל קרע אשר אינו ניתן לאיחוי בין אם זה בעטיו של המבקש ובין אם זה בעטיה שלה, התוצאה שהיא המבחן להתרת הנישואין, היא זהה: הצדדים אינם מקיימים יחסים זוגיים ואין כל סיכוי כי יקיימו יחסים שכאלו..."

1. נוכח מציאות החיים המאפיינת את חייהם של הצדדים המצויים בנישואין נטולי שיתופיות בעליל, בלשון המעטה, וליתר דיוק, נישואין אשר בפועל התפרקו והתרוקנו מתוכן, יהיה זה אף רצוי, הכרחי ונחוץ להביא לכדי סיום מערכת נישואין שכזו.

1. לעניין זה, ראו דברי כב' השופט (נשיא בית המשפט העליון כתוארו דאז) אהרון ברק בבג"צ 03/ 2232 פלוני נ' בית הדין הרבני האזורי ת"א ואח' (פורסם בנבו 21.11.06):

"באופן עקרוני, ראויה לטעמנו התפיסה כי לאחר קריסת מערכת היחסים הזוגית, יש לאפשר לבני הזוג להשתחרר מכבליה של מסגרת נישואין כושלת. יש לאפשר למי שחי זמן רב בנפרד מבן או בת זוגו, לאחר שיחסיהם התמוטטו, לצאת ממסגרת הנישואין".

וכן בהמשך פסק הדין דלעיל:

"בסופו של יום, ההגנה על מוסד הנישואין לא תבוא בדרך של כבילת בני הזוג לקשר נישואין שהתפרק בפועל. בצדק ציין השופט קיסטר כי "הגישה המודרנית מבוססת על כך שאם נישואין של זוג מסוים התפוררו למעשה, יש לתת לכל אחד מהם אשר ירצה בכך, להתחתן שנית כדת וכדין ולהקים משפחה. אמנם על בתי-המשפט ומוסדות ציבור לדאוג ליציבות המשפחה, אבל כאשר אין אפשרות לכך, אין לעגן אחד מבני-הזוג או את שניהם" (ע"א 571/69 כהנא נ' כהנא, פ"ד כד(2), 549; 556). דברים אלה, שנפסקו לעניין נישואין כדת משה וישראל, חלים גם לעניין נישואין אזרחיים. לא הנישואין האזרחיים מביאים לתביעת הגירושין אלא קשר הנישואין שנפגע, הוא המביא לתביעת הגירושין. על-פי רוב, סירוב להעניק סעד של גירושין אינו מאחה את הקרע בין בני הזוג. יש לאפשר התנתקות מקשרים הרוסים. יש לראות ב"קרע בחיי הנישואין בלתי ניתן לאיחוי" כמצב בו הנישואין הגיעו לסיומם דה-פקטו (השופטת ט' שטרסברג-כהן בע"א 1915/91 יעקובי ואח' נ' יעקובי ואח', פ"ד מט(3) 529, 618). אין לראות עוול בגירושין לפי דרישתו של אחד מבני הזוג כאשר התא המשפחתי התפרק בפועל וחיי הנישואין התרוקנו מתוכנם."

2. הפירוד ארוך השנים בין בני הזוג, כאשר אחד מהצדדים אף מצוי בקשר זוגי עם ידועה בציבור, מהווים עילה להתרת נישואין, אף בהעדר הסכמת בן הזוג השני.

סוף דבר:

3. מהמקובץ לעיל, עולה כי התמלאו התנאים להתיר נישואיהם של הצדדים אף בהעדר הסכמתה המפורשת של הנתבעת, הן על פי הדין הפנימי החל על הצדדים על פי מקום מושבם המשותף האחרון והן על פי הדין הפנימי החל בארץ אזרחותם המשותפת, מדינת ישראל.

4. לאור האמור לעיל, דין התובענה להתקבל.

התוצאה:

5. אשר על כן אני מתיר נישואיהם של התובע והנתבעת.

6. התרת הנישואין הינה החל מהיום.

7. אני מחייב את הנתבעת בהוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסכום כולל של 4,000 ₪. 

68.        המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים בפקס ובדואר רשום.

עותק מפסה"ד יישלח למשרד הפנים בדואר רשום.

            המזכירות תסגור את התיק.

מותר לפרסום ללא שמות ופרטים מזהים.

ניתן היום, ט' שבט תשע"ה, 29 ינואר 2015, בהעדר הצדדים.