ירושת בן זוג

1. תביעה בהתאם להוראת סעיף 72 לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965 (להלן – "חוק הירושה"), לביטול צו הירושה, אשר ניתן אחר עיזבון המנוחה, מ.ל.פ. ז"ל (להלן – "המנוחה"), על ידי כב' הרשמת לענייני ירושה, ביום 23.3.2011 (להלן – "צו הירושה"). מבקשת ביטול צו הירושה היא בת המנוחה, ואילו המשיב הוא בעלה של המנוחה, אבי המבקשת. בהתאם לצו הירושה יורשים הצדדים את עיזבון המנוחה בחלקים שווים ביניהם.

2. המנוחה הלכה לבית עולמה, בירושלים, ביום 19.12.08, עת הייתה המבקשת קטינה. מפאת פטירת המנוחה מונתה הקרן לטיפול בחסויים כאפוטרופה על המבקשת, וזאת לבקשת היועץ המשפטי לממשלה (תמ"ש 5150/09). אף בעת מתן צו הירושה עדיין הייתה המבקשת קטינה ובגרה זמן מה לאחר מכן.

3. לוז טענת המבקשת הוא, כי יש לבטל את צו הירושה, שכן המשיב והמנוחה נפרדו זמן רב קודם לפטירת המנוחה והיו פרודים אף בעת פטירת המנוחה. לא זו אלא אף זו, שהמשיב נהג באלימות כלפי המנוחה, הן קודם והן לאחר פרידתם. בנם הבכור של המשיב והמנוחה נפטר בדמי ימיו. כשנה לאחר מכן עזב המשיב את המנוחה והמבקשת וחיי בזוגיות עם אחרת, ממנה אף נולדו לו שלושה ילדים, שניים מהם עוד קודם לפטירת המנוחה. אך מפאת מצבה הנפשי הקשה של המנוחה, לא היה בידיה ליזום הליך גירושין.

4. המבקשת מפנה אל פסיקת בית המשפט לענייני משפחה בחיפה בת"ע 12601-03-09 ש.ש. נ' ש.ח. (2009) (להלן – "עניין ש.ש."), שם נקבע כי במצב של פרידה מהותית וממושכת אין הצדדים יכולים עוד להיחשב כבני זוג לצורך חוק הירושה, ואזי הנותר בחיים לא יירש את המנוח. לאור זאת טוענת המבקשת, כי אין לראות במשיב משום "בן זוג" של המנוחה, כמשמעות מונח זה בסעיפים 10-11 לחוק הירושה, ולפיכך אין הוא זכאי לחלק מעיזבון המנוחה.

5. המשיב דוחה את טענות המבקשת. לטענתו המבקשת לקתה בנפשה והוא זה שפעל לסייע לה, תוך שהמבקשת היא שניסתה לפגוע במנוחה. המשיב מוסיף עוד טענות אלו ואחרות באשר למצבה הנפשי של המבקשת והתנהלותה במהלך השנים, אשר אין להן רלבנטיות להליך דנן. באשר למנוחה טוען המשיב, כי קיים עמה נישואין נורמטיביים, כלשונו, סייע לה לרכוש דירה, מעולם לא נהג כלפיה באלימות, עד שלמגינת ליבו חלתה המנוחה במחלה קשה ממנה אף נפטרה.

6. נוכח מחלת המנוחה נוצר צורך לכרות את רחמה, ולפיכך לא היה בידיה להביא עוד ילדים לעולם. לטענת המשיב המנוחה היא שהפצירה בו למצוא לו בת זוג נוספת, בכדי שיוכל להוליד ממנה אחים למבקשת. מוסיף המשיב וטוען, כי על אף זוגיותו עם אותה אישה אחרת, ממנה אף נולדו לו ילדים, המשיך לחיות לצד המנוחה ומעולם לא עזב את ביתם המשותף. המשיב, כך לטענתו, אף שהה שעות רבות בצד מיטת חולייה של המנוחה, עד פטירתה.

7. מוסיף המשיב ומלין על השתהות המבקשת בפנייתה לביטול צו הירושה דנן. לטענתו בגרה המבקשת ביום 8.4.11 והגישה בקשתה דנן אך בחודש מאי 2015, בחלוף כארבע שנים מעת שבגרה. עוד טוען המשיב, כי חוק הירושה מציב מבחן פורמאלי של נישואין, להבדיל ממבחן מהותי של יחסי זוגיות בפועל. המשיב סומך יתדותיו על פסיקת בית המשפט המחוזי בתל אביב בעמ"ש 38845-10-12 פלונית נ' ל.א. (2015) (להלן – "עניין ל.א."), שם נקבע בין היתר, כי הדיבור "בן זוג" בסעיפים 10-11 לחוק הירושה, מכוון למי שבעת פטירתו של המוריש, היה קיים קשר של נישואין בינו לבין המוריש. הדברים יפים אף אם עסקינן בקשר נישואין פורמאלי בלבד, ללא כל תוכן ממשי. לאור זאת טוען המשיב, כי אף אם תוכח טענת המבקשת באשר לפירוד המשיב והמנוחה, הרי שמקום בו אין מחלוקת שבעת פטירתה הייתה עדיין נשואה למשיב, זכאי המשיב לרשתה בהיותו "בן זוג" כמשמעות המונח בסעיפים 10-11 לחוק הירושה.

8. הואיל ותוצאת צו ירושה כמו גם צו לקיום צוואה היא כשל פסק דין חפצא, הפועל כלפי כולי עלמא, מעמיד פסק דין כזה הכרעה סופית ומחייבת, אפילו אם פסק הדין מוטעה. צו קיום כזה אינו בטל מעיקרו, אלא אך ניתן לביטול בדרך של בקשה לתיקון או ביטול צו קיום הצוואה, בהתאם לתנאים הקבועים בסעיף 72 לחוק הירושה או בדרך של ערעור. ראו: ע"א 1134/06 רושרוש נ' מנסור (2009), עמ' 10 לפסק הדין; ע"א 239/89 שרש נ' גלילי, פ"ד מו(1) 681, 871; ע"א 3706/91 שאולוב נ' שאולוב, פ"ד מז(2) 865, 870.

9. סעיף 72(א) לחוק הירושה מורה כהאי לישנא:

"נתן רשם לענייני ירושה או בית משפט צו ירושה או צו קיום, רשאי כל אחד מהם, לגבי צווים שנתן, לפי בקשת מעוניין בדבר, לתקנם או לבטלם על סמך עובדות או טענות שלא היו בפניו בזמן מתן הצו; ואולם ראה רשם לענייני ירושה שלא להיזקק לעובדה או לטענה שהמבקש יכול היה להביאה לפני מתן הצו, או שיכול היה להביאה לאחר מכן ולא עשה כן בהזדמנות הסבירה הראשונה, יעביר את הבקשה לבית המשפט".

מהאמור עולה, כי בדיון בבקשה לפי סעיף 72 לחוק הירושה על בית המשפט לבחון את קיומם של שלושה תנאים מצטברים. הראשון, האם קיימת עובדה שלא הובאה בפני בית המשפט או הרשם טרם מתן הצו, או קיימת טענה שלא נטענה בפני בית המשפט בעת שנתן את הצו. ראו: המ' (מחוזי חיפה) 28449/97 הברמן נ' היועץ המשפטי לממשלה (1998). השני, האם במידה ואותה עובדה או טענה הייתה מובאת בפני בית המשפט, או הרשם, קודם מתן הצו, היה בה כדי לגרום לקבלת צו שונה מזה שניתן. השלישי, האם ניתן היה להביא את הטענה הכלולה בבקשה לביטול או לתיקון הצו בפני בית המשפט קודם להגשת הבקשה לביטול הצו. במידה והמבקש לא עשה כן בהזדמנות הראשונה שהייתה לו, בדרך כלל ידחה בית המשפט את הבקשה, אם כי הוא אינו חייב לעשות כן ונתון לו שיקול דעת לקבל בקשה גם אם היא לא הוגשה על ידי המבקש בהזדמנות הסבירה הראשונה. ראו: ע"א 601/88 רודה נ' שרייבר, פ"ד מז(2) 441, 459 (1993) (להלן – "עניין רודה"); ש' שילה, פירוש לחוק הירושה, תשכ"ה – 1965, נבו הוצאה לאור, תשס"ב – 2005, כרך ג' בעמ' 84 ואילך (להלן – "שילה").

10. הפעלת שיקול הדעת השיפוטי בשימת מחסום בפני דיון מחודש או בחריגה מכלל סופיות הדיון בתיקון הצו או ביטולו, תלויה בנסיבותיו המיוחדות של כל מקרה ומקרה. מקרים בהם יוכח כי לא הייתה הסתמכות או שינוי מצב לרעה של צדדים שלישיים, ומקרים בהם יוכח כי הנסיבות אינן מלמדות על שימוש לרעה בזכות תוך פגיעה בסופיות הדיון וזאת על פי מבחני תום הלב והשיהוי, יבחן בית המשפט את התקיימות תנאי סעיף 72(א) לחוק על דרך של פרשנות רחבה ומקלה. ראו: בש"א (מחוזי נצרת) 1471/08 אשרף נ' האפוטרופוס הכללי (2009). בהקשר זה יש לתת את הדעת בין היתר, למהותה, טיבה ומשקלה הלכאורי של העובדה או הטענה החדשה; למידת האיחור בהגשת הבקשה ובהבאת העובדה והטענה החדשות לפני בית המשפט; להסברו של המבקש לאיחור בהגשת הבקשה, ומהי מידת הסבירות או אי הסבירות של הסבר זה; לקושי שהשיהוי עלול לגרום בבירור זכויותיהם המהותיות של הצדדים והאם בעטיו של האיחור נוצר קושי לברר את עובדות המקרה לאשורן. ראו: ע"א 4440/91 טורנר נ' טורנר, פ"ד מז(2) 436, 439 (1993); ע"א 516/80 לשינסקי נ' הנאמן על נכסי החייב מנפרד לשינסקי, פ"ד לו(4) 337, 346 (1982); וכן למידת חומרת הפגיעה בכל אחד מהצדדים עקב שינוי הצו המבוקש. ראו: עניין רודה בעמ' 459.

11. מטיעוני הצדדים דלעיל עולה, כי ביניהם הן מחלוקת משפטית והן מחלוקת עובדתית. אפתח במחלוקת העובדתית, היא האם אכן היו הצדדים פרודים בעת פטירת המנוחה. בעניין זה הנני מאמץ לחלוטין את גרסת המבקשת ודוחה את גרסת המשיב. עוד אציין, כי האמנתי לעדות המבקשת, ואילו עדות המשיב אינה מהימנה עלי כלל ועיקר.

12. בשנת 2001 נפטר בנם הבכור של המנוחה והמשיב ועקב כך נוצר משבר בחיי הנישואין של המנוחה והמשיב. כשנה לאחר מכן עבר המשיב להתגורר במחסן הצמוד לבית מגורי המנוחה וזמן קצר לאחר מכן עזב אף מקום מגורים זה ועבר להתגורר בבית חברתו לחיים. ראו: עדות המבקשת בעמ' 9 סיפא - 10 רישא לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16; הודעת המשיב במשטרה מיום 24.3.06. עוד בחיי המנוחה נולדו למשיב שני ילדים מאישה אחרת, עימה אף קיים חיי זוגיות מלאים. ראו: עדות המבקשת בעמ' 9 סיפא  - 10 רישא, עדות המשיב בעמ' 12 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16; הודעת הגב' ר.ש., זוגתו של המשיב, במשטרה מיום 24.3.06. בשנת 2003 אף הגישה המנוחה כנגד המשיב, בשם המבקשת, תביעה למזונות ילדה. דמי המזונות שולמו לה באמצעות המוסד לביטוח לאומי, בהתאם לחוק המזונות (הבטחת תשלום), תשל"ב – 1972, בהיותה אם חד הורית, אשר אינה מתגוררת עם המשיב. ראו: מכתב מחלקת הרווחה בקרית היובל מיום 7.9.10, אשר נשלח אל המל"ל במסגרת הדיון בדרישת המשיב לקצבת שארים.

13. לאחר פרידת המנוחה והמשיב, עת ביקשה המנוחה מהמשיב סיוע כלכלי זניח, הכה אותה המשיב מכות נמרצות ועקב כך נעצר ואף הובא בפני שופט. בעניין זה העידה המבקשת:

"אמא שלי שילמה על הכל. היא התמודדה עם בעיה כספית מאוד קשה. היא נלחמה בשניים כדי להוציא כסף. ... אני ואמא נתקענו באמצע צומת XX, אבא שלי גר בYY, הגענו לאבא בהליכה של 10 ד', התחננו ל – 50 ₪ כדי להגיע הביתה, הוא פיצץ אותה מכות גדולות, הפרצוף שלה היה אדום, לאחר מכן כחול ..." ראו: ש' 12 – 16 בעמ' 10 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16; הודעת המנוחה במשטרה מיום 24.3.06.

14. גרסת המבקשת באשר לפירוד המלא בין המשיב לבין המנוחה נתמכת אף בעדות עדים נוספים ובמסמכים שנערכו בזמן אמת ובפרט מסמכים של רשויות הרווחה. ראו: המסמכים שצורפו על ידי המבקשת ביום 16.12.15. כך אף דחה המוסד לביטוח לאומי את דרישת המשיב לקצבת שארים, מהטעם שהמשיב והמנוחה היו פרודים שנים רבות קודם לפטירתה. ראו: תעודת עובד ציבור מאת המל"ל מיום 2.12.15. אף העו"ס לפי חוק הנוער, אשר טיפלה בעניינה של המבקשת בחיי המנוחה העידה, כי הן התרשמותה בזמן אמת והן נוכח המסמכים שהוצגו לה, מהתקופה הקודמת לטיפולה בעניין, היא מסיקה שהמשיב נפרד מהמנוחה בשנת 2002 לערך (כשש שנים קודם לפטירת המנוחה). עוד העידה העו"ס לפי חוק הנוער, שבביקוריה בבית המנוחה לא נראה היה שהמשיב מתגורר שם, לרבות במחסן הצמוד לבית. ראו: עמ' 18 – 20 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16.

15. אף גיסתו של המשיב, אשת אחיו, העידה כי לאחר פטירת בנם הבכור של המנוחה והמשיב עזב המשיב את בית המנוחה והחל לקיים זוגיות עם אחרת, ממנה נולדו לו כאמור שלושה ילדים. שניים מהם עוד בחיי המנוחה. ראו: תצהיר הגב' ר.פ.; עמ' 6 – 8 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16. עדות זו עולה בקנה אחד אף עם עדות הגב' ח.ס., שכנתה וחברתה של המנוחה, אשר ביקרה אותה בביתה פעמים רבות. אף היא העידה, כי לאחר פטירת הבן הבכור עזב המשיב את בית המנוחה ועבר להתגורר עם אחרת, ממנה אף נולדו לו כאמור ילדים. ראו: תצהיר הגב' ח.ס.; עמ' 5 – 6 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16.

16. מעדויות העו"ס לפי חוק הנוער, הגב' ר.פ., הגב' ח.ס. והמבקשת עצמה עולה, כי המנוחה לא הייתה בריאה בנפשה ופטירת בנה הבכור אף הרעה עד מאד את מצבה. בנסיבות אלו לא היה בידי המנוחה כדי לאזור את כוחות הנפש הדרושים לשם פתיחת הליך גירושין, חרף שהייתה מעוניינת בכך. ראו: ש' 8 – 9 לתצהיר ח.ס.; סעיף 15 לתצהיר ר.פ.; עדות העו"ס לפי חוק הנוער בעמ' 19 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16. נוכח פטירת בנה הבכור הייתה סוגיית המוות "נוכחת בחייה" ועל פי עדות העו"ס לפי חוק הנוער בית המנוחה היה למעשה "גלעד חי" לבן המנוח. לאור זאת ונוכח "משאלת המוות" של המנוחה, לא הייתה זו מסוגלת לגייס כוחות נפש ולערוך צוואה ולמעשה אף פעולות פשוטות יותר היו מעבר לכוחותיה. ראו: עמ' 20 לפרוטוקול הדיון מיום 10.2.16.

17. אל מול ראיות אמינות וחד משמעיות אלו ניצבת עדותו היחידה והבלתי אמינה של המשיב. עדות הנסתרת אף בהודעת המשיב עצמו במשטרת ישראל, עת נעצר בגין תקיפת המנוחה, בשנת 2006, וטען כי אינו מתגורר עמה מזה ארבע שנים, שכן הוא מתגורר עם חברתו לחיים, ממנה אף נולד לו ילד. כאמור התרשמותי מעדות המשיב הייתה קשה ומסקנתי, כי עדותו באשר להמשך מגוריו עם המנוחה, חרף זוגיותו עם אחרת, אינה אמת. קשה אף להלום את גרסת המשיב לפיה, המנוחה היא זו שיזמה את קשריו עם אותה אישה אחרת ואת הבאתם לעולם של ילדיו מאותה אישה. ממילא לא הוצגה כל ראיה לגרסה זו והמשיב אף נמנע מלהביא לעדות את אותה אישה.

18. סיכום הרובד העובדתי דלעיל הוא, כי אכן כטענת המבקשת, עת הלכה המנוחה לבית עולמה הייתה פרודה מהמשיב למצער כשש שנים. המשיב נהג כלפי המנוחה באלימות, הן במהלך החיים המשותפים והן לאחר הפסקתם, עת זנח את המנוחה ובתם המשותפת לאחר פטירת בנם הבכור בטרם עת. עוד נמצא, כי בחיי המנוחה, בהיות המשיב נשוי לה, קיים זוגיות עם אחרת ומזוגיות זו נולדו שני ילדים.

19. אין מחלוקת שהעובדות הללו לא היו ידועות לרשמת לענייני ירושה, עת ניתן צו הירושה. נשאלת איפוא השאלה האם הבאת העובדות הללו בפני הרשמת הייתה מובילה למתן צו ירושה שונה מזה שניתן ? לטעמי התשובה לשאלה זו חיובית. אילו קודם למתן צו הירושה היה ידוע דבר נטישת המנוחה על ידי המשיב, זוגיותו עם אחרת והבאתם לעולם של שני ילדים מזוגיות זו, קודם לפטירת המנוחה, לא היה מקום לזכות את המשיב במחצית עיזבון המנוחה, בהיותו "בן זוגה" כפי שנקבע בצו הירושה. אבאר טעמיי.

20. ענייננו בהוראות הפרק השני לחוק הירושה העוסק "בירושה על פי דין". העיקרון העומד מאחורי כללי הירושה על פי דין הוא שיש לקבוע כללים הקרובים ביותר למה שהאדם הממוצע היה רוצה שייעשה ברכושו לאחר מותו. ראו: שילה, כרך א', עמ' 29 – 30 וכן עמ' 116. תכלית "הירושה על פי דין" הינה איפוא שיקוף רצונו המשוער של המוריש, על בסיס הנחת המחוקק בדבר הכוונה הסובייקטיבית המשוערת המיוחסת למוריש, לפיה סביר כי הוא מבקש לחלק ירושתו לבני משפחתו הקרובים. נוכח ההנחה בדבר קיומם של יחסי קרבה הדוקים בין חברי החוג המשפחתי, המנויים בפרק השני לחוק הירושה (בן זוג, ילדים, נכדים, הורים וקרובי משפחה רחוקים יותר), מניח חוק הירושה, כי להם אף נתונה חיבתו המשוערת של המוריש. נוכח חיבה משוערת זו ההנחה היא, כי המוריש אכן יבקש להגן על האינטרסים של בן זוגו הנותר בחיים. ראו: בע"מ 9607/03 פלוני נ' פלונית, פ"ד סא(3) 726 (2006) (להלן – "עניין פלוני") בסעיף 16 לחוות דעתו של הנשיא (בדימוס) ברק.

21. בפסיקת בתי המשפט נחלקו הדעות כיצד יש לפרש את המונח "בן זוג" לצרכי סעיפים 10 – 11 לחוק הירושה. היו שקבעו, כי יש לפרש מונח זה באופן מהותי ומקום בו עסקינן בנישואין ריקים מתוכן, יש לקבוע שלצרכי הירושה אין בפנינו בני זוג. ראו לדוגמא: עניין ש.ש; ת"ע (משפחה ת"א) 108091/08 ח.א. נ' ר.א. (2012) (אשר נהפך בערעור בפסק הדין בעניין ל.א). דומה שגישה זו אינה הגישה המקובלת ובתי המשפט פירשו את המונח "בן זוג" בסעיפים 10 – 11 לחוק הירושה, כמי שנשוי בקשר נישואין פורמאלי, להבדיל מזוגיות מהותית, כדוגמת ידועים בציבור, אשר עניינם הוסדר בסעיף 55 לחוק הירושה. ראו: עניין פלוני בסעיפים 15 – 16 לחוות דעתו של הנשיא (בדימוס) ברק.

22. ודוק, מקום בו עסקינן בנישואין כדת משה וישראל סוגיית הנישואין הפורמאליים אינה נלמדת אך על סמך תעודות המוצגות לבית המשפט (תעודת נישואין או גירושין), וזאת בין היתר מפאת הדרכים הבלתי פורמאליות לקידושין, כגון קידושין פרטיים וקידושי ביאה. הדין הנוהג הוא איפוא, כי כאשר עסקינן בנישואין כדמו"י ייחשב אדם לנשוי על פי מבחן ה"היזקקות לגט". דהיינו, גם אם אדם לא נישא כדין אולם בית הדין הרבני היה קובע, לו נדון העניין בפניו, כי האישה זקוקה לגט כדי להינשא לאחר. הן בית הדין הרבני והן בית המשפט האזרחי יכולים לקבוע זאת בהתאם לראיות שיובאו בפניהם. ראו: ע"א 524/87 היועמ"ש נ' ביהם, פ"ד מג(3) 485 (1989) (להלן – "עניין ביהם"); שוחט, פינברג, פלומין, דיני ירושה ועיזבון, מהדורה שביעית מורחבת ומעודכנת (2014), הוצאת סדן, בעמ' 63.

23. סוגיית היותו של אדם נשוי אינה "נחתכת" איפוא אך על סמך תעודת נישואין או גירושין, אלא בית המשפט עשוי להיזקק לבחינה ראייתית, על פיה יקבע כיצד היה פוסק בית הדין הרבני, אילו הייתה סוגיית ההיזקקות לגט מובאת לדיון בפניו בחייו של אותו מוריש. משמעות הדברים היא, שלשם היות אדם "בן זוג" כמשמעות המונח בסעיפים 10 – 11 לחוק הירושה אין צורך, כי בית הדין הרבני אכן נדרש, קודם לפטירת המוריש, לסוגיית ההיזקקות לגט ועל בית המשפט לבחון סוגיה זו, אף אם לא נבחנה קודם לכן על ידי בית הדין הרבני, בחיי המוריש. על בית המשפט לבחון האם על פי הדין הדתי יש לראות את "בני הזוג" כנשואים פורמאלית ולא תמיד יסתפק בתעודות המוצגות לו, באשר למצבם האישי של "בני הזוג", בין גרושים ובין נשואים.

24. עד כאן עסקנו בפן החיובי, קרי – האופן בו על בית המשפט לקבוע האם יש לראות את "בני הזוג" כנשואים וכפועל יוצא מכך משום "בני זוג" לצרכי חוק הירושה. ודוק, עניינו בפן השלילי, קרי – האופן בו על בית המשפט לנהוג מקום בו נדונה סוגיית תוקף הנישואין וליתר דיוק העדר תוקפם, לצורך הקביעה שמאן דהוא אינו בן זוגו של המנוח. סבורני, כי כפי שעל בית המשפט לבחון את תוקף הנישואין על פי מבחן "ההיזקקות לגט", עליו לבחון אף את העדר תוקפם על פי מבחן "החיוב הגט". אבאר.

25. ברי, כי אין דין חיוב אדם במתן גט לאשתו, או חיוב אישה בקבלת גיטה כדין גירושין גמורים. יחד עם זאת בע"א 247/97 סבג נ' סבג, פ"ד נג(4) 49 (1999) (להלן – "עניין סבג") נקבע, שמקום בו חייב בית הדין הרבני אישה לקבל את גיטה ואף נתן לבעלה היתר לשאת אחרת, אף שטרם נטלה את גיטה, יש לראותה כגרושה לצרכי דיני הירושה וכפועל יוצא מכך אף אינה זכאית לרשת את בעלה, שכן אינה נחשבת בת זוגו. אכן קביעתו זו של בית המשפט העליון, על אף שנעשתה על דעת כלל חברי ההרכב, נותרה כאוביטר, משום שבסופו של יום שם, ביטל בית הדין הרבני את חיוב האישה בגט, בשל אי עמידת בעלה בתנאים ממוניים שונים, בהם הותנה חיובה בגט. יחד עם זאת ניתן ללמוד מהפסיקה בעניין סבג, כי אילולא ביטל בית הדין הרבני את חיוב האישה בגט הייתה נחשבת כגרושה לצרכי דיני הירושה, חרף שנותרה נשואה על פי הדין הדתי (הפסיקה בעניין סבג אף הוזכרה בהסכמה בסעיף 15 לחוות דעתו של הנשיא (בדימוס) ברק בעניין פלוני).

26. משמעות דברי בית המשפט בעניין סבג היא, שבכל הנוגע לנישואין כדת משה וישראל הרי, שלצרכי דיני הירושה אין אנו מסתפקים בסטטוס הנישואין הפורמאלי. עלינו לבחון האם מנקודת מבטו של הדין הדתי היה נכון לחייב, כי אותם בעל ואישה יתגרשו ומקום והמסקנה היא חיובית הרי, שיש לראות בצד המסכל את הגירושין כגרוש לצורך דיני הירושה, בכדי "שהחוטא לא יצא נשכר", כלשון בית המשפט העליון בעניין סבג. ראו: פנחס שיפמן "על המשפחה החדשה: קווי פתיחה לדיון" עיוני משפט כ"ח 643, 654 (2005).

27. לטעמי יש לקרוא את דברי בית המשפט בעניין סבג על רקע ההלכה שנקבעה בעניין ביהם. משמעות הדברים היא, כי על בית המשפט הדן בסוגיית הירושה לבחון, על סמך הראיות שהובאו בפניו, האם היה בית הדין הרבני מחייב בגט, לו נדון העניין בפניו עובר לפטירת המוריש. כפי שיובהר להלן בנסיבות דנן, לו היה נדון העניין בפני בית הדין הרבני בעת הרלבנטית, היה זה מחייב את המשיב במתן גט למנוחה. למצער מכח עקרון ההדדיות החל בדין האזרחי, יש לראות את המשיב כמחויב במתן גט, לצרכי דיני הירושה, ועל כך ארחיב בהמשך.

28. המשיב נטש כאמור את המנוחה וקיים חיי זוגיות עם אחרת, ממנה אף נולדו לו שני ילדים, עוד בחיי המנוחה. מצב דברים זה מקים עילה לחיוב ואף כפיית המשיב למתן גט, אילו היה נדון העניין בפני בית הדין הרבני, בחיי המנוחה. ראו: אליאב שוחטמן, "בגידה וחיים עם "ידועה בציבור" - עילה לכפיית גט ?" משפחה במשפט א' (התשס"ז – 2007) 259; רות הלפרין, "בגידת הבעל כעילה לכפיית גט" מחקרי משפט ז' (תשמ"ט – 1989) 297.

29. אף אם תמצי לומר, כי נטישת המנוחה לאחר מות הבן הבכור, הותרתה מטופלת לבדה במשיבה, מגורי המשיב עם אחרת, קיום יחסי זוגיות עמה ואף הבאתם של ילדים משותפים לעולם עמה, אינם מקימים עילה לחיוב המשיב במתן גט - אזי יש מקום לראותו כמחויב במתן גט, לצרכי דיני הירושה, מכח עיקרון ההדדיות. שהרי במצב דברים הפוך, בו היה מוכח שאישה היא המקיימת זוגיות עם אחר, תחת בעלה ואף הביאה עמו ילדים לעולם, הייתה האישה אסורה על בעלה וחייבת בגט.

30. בעבר נדרש בית המשפט העליון לסוגיית מעמדה וזכויותיה של אישה מכח הדין הדתי, מקום בו נאפה עם אחר. בע"א 277/81 גרינהאוז נ' גרינהאוז, פ"ד לו(3) 197 (1982) ובע"א 904/91 כהן נ' כהן (1991) נקבע, כי מכוח עקרון ההדדיות, אף שהאישה ככל הנראה נאפה עם אחר, לא תישלל זכותה למזונות, אשר על פי הדין הדתי הייתה נשללת, היות ושם אף האיש ככל הנראה נאף. עיקרון ההדדיות הינו חלק מזכות השוויון, שהינה זכות חוקתית, אשר לאורה יש לפרש אף חוקים שנחקקו קודם לחקיקת חוק יסוד: כבוד האדם וחירותו, לרבות דיני הירושה והמשפחה. השוו: יחיאל קפלן, דיני המשפחה בעידון של מדיניות חדשה: מחקיקה שיפוטית לחקיקה שהיא מלאכת מחשבת" דין ודברים ו' (תשע"א – 2011) 259; רות הלפרין קדרי, "שיקולי מוסר בדיני משפחה וקריאה פמיניסטית של פסיקת המשפחה בישראל" עיונים במשפט, מגדר ופמיניזם (תשס"ז – 2007) 651; רות הלפרין קדרי, "דיני משפחה אזרחיים נוסח ישראל – לקראת השלמה על הכבוד, הצדק, השוויון והכוונה יושתתו מעתה דיני המשפחה" מחקרי משפט יז (תשס"ב – 2001) 105.

31. ער אני לכך שמסקנתי דלעיל שונה מזו אליה הגיע בית המשפט המחוזי בתל אביב בעניין ל.א., בנסיבות הדומות במידה רבה לנסיבות דנן. סבורני כי יש להבחין בין עובדות המקרה שנדון שם לבין עובדות המקרה דנן. בעניין ל.א. אכן המנוח והיורשת נישאו כדמו"י ונותרו נישואים באופן פורמאלי בלבד, חרף שנפרדו למעלה משלושים שנים קודם לפטירת המנוח שם.

32. ודוק, המנוח הוא שהיה אשם בכך שלא הוסדרו גירושי הצדדים שם. הצדדים החליטו לסיים את קשר הנישואין ביניהם, ערכו הסכם גירושין, אשר עליו לא חתם המנוח, ופניהם היו לגירושין. דא עקא, שהמנוח שם לא הגיע לדיון שנקבע בבית הדין הרבני ועזב את הארץ. המנוח אף לא הגיע להלוויית ביתם המשותפת של הצדדים שם. בנסיבות אלו לא הרגישה עצמה האישה שם כבולה לחיי הנישואין וקיימה זוגיות עם אחר. בית המשפט המחוזי מצא איפוא "אשם" בהתנהגות המנוח, אשר נטש את אשתו וילדתם המשותפת והותיר את האישה שם כעגונה. ראו: סעיף 31 לפסה"ד.

33. בעוד שבעניין ל.א. המנוח הוא "החוטא", ולפיכך לא התקיים שם הרציונאל "שלא יצא חוטא נשכר", אשר הדריך את בית המשפט העליון בעניין סבג. בענייננו המשיב, להבדיל מהמנוחה, הוא "החוטא". הוא שנטש את המנוחה, חי עם אחרת והוליד עמה ילדים. במקרה דנן מתקיים איפוא הרציונאל של "לא יצא חוטא נשכר", ולפיכך יש לנהוג אחרת משנהג בית המשפט בעניין ל.א.

34. אחרון אחרון אפנה לסוגיית המועד בו הוגשה הבקשה לתיקון צו הירושה. בכתב הגנתו הלין המשיב על השתהות המבקשת בהגשת בקשתה דנן, אך בסיכומיו זנח טענה זו ודי בכך כדי לדחותה. אף לגופם של דברים דומני, כי יש לראות את המבקשת כמי שפנתה בבקשה לביטול צו הירושה בהזדמנות הראשונה שהייתה לה. עת נפטרה המנוחה הייתה המבקשת קטינה, אשר נותרה ללא אם ועם אב, הוא המשיב, אשר זנח אותה. בנסיבות אלו לבקשת היועץ המשפטי לממשלה אף מונה למבקשת אפוטרופוס לשם שמירה על ענייניה, וזאת בין היתר מן הטעם שנוצר חשש שהמשיב יפעל בניגוד לאינטרסים של המבקשת. ראו: מסמכי רשויות הרווחה, אשר הוגשו ביום 16.12.15. לימים הסתבר שהיה יסוד ממשי לחששן של רשויות הרווחה, שכן לאחר פטירת המנוחה השתלט המשיב על דירתה, השכירה לצד ג' ונטל לעצמו את דמי השכירות, מבלי ששיתף בהם את המבקשת עד עצם היום הזה.

35. עת בגרה המבקשת, זמן מה לאחר מתן צו הירושה, התגייסה לצבא ושירתה כחיילת בודדה, עם כל הקשיים הכרוכים בכך. בקשת המבקשת דנן הוגשה בהיותה בת 22 שנים לערך. אף אם תמצי לומר, כי הבקשה לא הוגשה בהזדמנות הראשונה, מיד עם בגירת המבקשת, או סיום שירותה הצבאי חובה, הרי שבנסיבותיה, לרבות מצבה הנפשי של המנוחה, מחלתה ופטירתה ולאחר מכן גדילת המבקשת למעשה ללא כל הורה, יש להתיר לה להעלות טענותיה בעת הזו. בשולי הדברים יאמר, כי המשיב עצמו טען שהמבקשת לקתה בנפשה, איימה להתאבד ואושפזה תקופת מה במוסד לבריאות הנפש. מצבה הנפשי של המבקשת מהווה טעם נוסף להיעתר לבקשתה, אף אם נניח כי לא הוגשה בהזדמנות הראשונה.

36. מכל המקובץ עולה, כי יש לקבל את בקשת המבקשת ולהורות על תיקון צו הירושה באופן בו המבקשת היא היורשת הבלעדית של עיזבון המנוחה.

37. תם ולא נשלם. במהלך הדיון שהתקיים בפני טענו הצדדים, כי לאחר פטירת המנוחה ניצל המשיב את ההזדמנות שנקרתה לידיו, עת המבקשת אינה מסוגלת לדאוג לענייניה, ותפס חזקה בדירת המנוחה. דירה זו הינה ככל הנראה הנכס העיקרי, אם לא היחיד, שבעיזבון המנוחה. המשיב ביצע השקעות ושיפורים בדירה והשכירה לצדדים שלישיים. חרף שאף לשיטת המשיב עצמו זכאית המבקשת למצער למחצית עיזבון המנוחה וכפועל יוצא מכך אף לפירות הדירה, לא מצא לנכון להעביר לידיה סכום כלשהו מאז פטירת המנוחה. נוכח טענות אלו (השקעות המשיב בדירה מחד וזכויות המבקשת מאידך) הצעתי לצדדים לסיים את המחלוקות שביניהם בדרכי פשרה, באופן בו לסילוק כלל טענותיהם ההדדיות תימכר הדירה והצדדים יחלקו בתמורת המכר, באופן בו המבקשת תזכה לכשלושה רבעים ואילו המשיב לכרבע מהתמורה. לצערי הצדדים לא הגיעו לכדי הסכמה וכולי תקווה שלאחר פסק דין זה יסתייע הדבר.

אשר על כן התביעה מתקבלת בזה באופן בו הנני מורה, כי תחת צו הירושה יינתן צו ירושה מתוקן בו המבקשת היא היורשת היחידה של עיזבון המנוחה.

המשיב יישא בהוצאות המבקשת בסך 15,000 ₪.

המזכירות תשלח פסק דין זה לצדדים ולרשמת לענייני ירושה.

ניתן היום,  ט' אדר א' תשע"ו, 18 פברואר 2016, בהעדר הצדדים.

נמרוד פלקס, שופט