ת"א 40821-04-12 ב.ד נ' רכבת ישראל בע"מ ואח'

מבוא וטענות הצדדים בתמצית:

1. בפני תביעה לפיצוי בגין נזק גוף שנגרם בעטיה של תאונת דרכים נטענת מיום 21.6.2005.

    

2. לטענת התובע, י.ב.ד(להלן- "התובע")  ביום 21.6.2005, כאשר היה חייל בשירות סדיר , נפגע בתאונת דרכים שנגרמה עת שנסע ברכבת השייכת לנתבעת 1, רכבת ישראל בע"מ (להלן- "הנתבעת 1"). התאונה אירעה לשיטת התובע כאשר הרכבת התנגשה במשאית אשר לא צייתה לתמרור עצור ועלתה על פסי הרכבת (להלן- "התאונה"). התובע טוען כי הוא סייע בפינוי אנשים פצועים, קטועי איברים ונוטים למוות ממקום התאונה וסייע בפינוי למסוקים שהגיעו למקום. לשיטתו, עד היום הוא סובל מתגובה נפשית לתאונה ובין היתר הוא רואה בראשו תמונות חוזרת של האסון, ביניהן: תמונת חיילת קטועת רגל וילד פגוע ראש. עקב התאונה, טוען התובע כי הוא סובל מפחד מכלי תחבורה גדולים כמו מטוס או רכבת וכי הוא מפחד אף בנסיעה ברכב פרטי בכביש וכן כי קיים אצלו פחד ממקומות סגורים.

    

3. לטענת הנתבעות, רכבת ישראל בע"מ והפניקס חברה לביטוח בע"מ (להלן- ביחד- "הנתבעות") וכפי שנטען בכתב ההגנה, אירוע התאונה הינו מוכחש (ראו למשל סע' 5 ו- 24 לכתב ההגנה). עוד מוכחש על ידי הנתבעות הקשר הסיבתי הנטען בין התאונה לבין הנזק לו טוען התובע. לשיטת הנתבעות המדובר בנזק שהיה אצל התובע עובר לתאונה. לשיטת הנתבעות התובע החלים לגמרי מהתאונה, כך שלא נותרה אצלו כל נכות צמיתה מה גם שכושר השתכרותו כלל לא נפגע כתוצאה מן התאונה. מלבד טענות אלו, הוסיפו וטענו הנתבעות כי התאונה אינה תאונת דרכים כמשמעה בחוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן- "חוק הפלת"ד").

    

    

4. ביום 24.11.2014 התקיים דיון הוכחות וגמר. מטעם התובע העיד התובע בעצמו. הנתבעות לא העידו מטעמן אף גורם. מטעם בית המשפט העיד המומחה פרופ' מוניץ. הצדדים סיכמו טענותיהם בעל פה. יצויין כי הצדדים שקלו הצעת בית המשפט לסיום וביום 24.12.2014 נדחתה הצעת הפשרה על ידי הצדדים.

    

   דיון:

    

5. מבחינת טענות הצדדים כפי שהובאו בתיק בית המשפט עולה כי יריעת המחלוקת בין הצדדים הינה בשאלת החבות וכן בשאלת הנזק.

    

   חבות:

    

6. תחולת חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים התשל"ה-1975:

    

   לטענת התובע, התאונה מיום 21.6.2005 בה הייתה מעורבת רכבת ומשאית הינה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד (סעיף 5 לכתב התביעה). מנגד, הנתבעות טוענות כי אין לראות בתאונה כתאונת דרכים (סעיף 24(ו) לכתב ההגנה).

    

   לאחר שבחנתי טענות הצדדים הנני סבורה כי תאונת הרכבת הינה תאונת דרכים כמשמעה בחוק הפלת"ד. להלן אפרט:

    

   • סעיף 1 לחוק הפלת"ד כולל הגדרה בסיסית לתאונת דרכים: ""תאונת דרכים" - מאורע שבו נגרם לאדם נזק גוף עקב שימוש ברכב מנועי למטרות תחבורה;...". ההגדרה הבסיסית לאירוע תאונת דרכים דורשת קיומם של מספר תנאים מצטברים: (1) כי נעשה שימוש ברכב מנועי; (2) כי השימוש נעשה למטרות תחבורה; וכי (3) הנזק נגרם עקב אותו שימוש. (ראו למשל רע"א 6168/11 כלל חברה לביטוח בע"מ נ' רמי שפסו, 10 (פורסם בנבו, 17.6.2014). נזק גוף הוא: "מוות, מחלה, פגיעה או ליקוי גופני, נפשי או שכלי לרבות פגיעה בהתקן הדרוש לתפקוד אחד מאברי הגוף שהיה מחובר לגוף הנפגע בעת אירוע תאונת הדרכים".

      

     הגדרה זו יש לקרוא, בנסיבות המקרה דנן, יחד עם הגדרות המשנה הנוספות הקיימות בחוק הפלת"ד. לפיהן: שימוש ברכב מנועי הוא: "נסיעה ברכב..."; רכב מנועי הינו: "רכב הנע בכוח מיכני על פני הקרקע ועיקר יעודו לשמש לתחבורה יבשתית, לרבות רכבת..."

      

   • בנסיבות המקרה דנן, כפי המתואר על ידי התובע, המדובר בתאונה בה התנגשה רכבת במשאית (ת/1 סעיף 3). תיאור קרות התאונה לא נסתר על ידי מי מהנתבעות.

      

   • על פי ההגדרות המובאות לעיל, הרי שהתאונה בה הייתה מעורבת רכבת הינה בגדר תאונת דרכים כמשמעה על פי חוק הפלת"ד. שכן מדובר ברכב מנועי, אשר היה בנסיעה.

      

   • משכך דין טענת הנתבעות בהקשר זה להידחות.

      

7. שימוש התובע ברכבת ישראל במועד התאונה:

    

   לטענת התובע, הוא היה נוסע ברכבת במועד תאונת הדרכים (ת/1 סעיף 4). הנתבעות טוענות כי עדות התובע הינה בגדר עדות יחידה של בעל דין הנעדרת כל תימוכין נוספים. כן נטען על ידן כי בעוד שבעת התאונה היה התובע חייל בשירות סדיר, הרי שמעיון בתיקו הצבאי הרפואי אין כל תיעוד לקרות התאונה ואף לא לנזק גוף שנגרם בשל התאונה (סיכומי הנתבעות, פרוטוקול הדיון עמ' 18 ש' 8 - 13).

    

   לאחר שבחנתי טענות הצדדים הנני סבורה כי התובע עמד בנטל המוטל עליו בדין האזרחי כדי להוכיח את עצם השימוש ברכבת במועד התאונה. להלן אפרט:

    

   • בחינת מכלול הראיות שהונחו לפתחו של בית המשפט מלמדת כי ניתן לראות בעדותו של התובע בעניין נסיבות קרות התאונה כעדות יחידה של בעל דין. נוכח זאת ובהתאם לסעיף 54 לפקודת הראיות (נוסח חדש) התשל"א-1981 (להלן- "פקודת הראיות") הרי שעל בית המשפט להתייחס בזהירות לעדות בעל הדין הבא בפני ולפרט מה הניעו להסתפק בה.

      

     התובע תיאר את קרות התאונה כך: "ביום 21.6.05, בשעות הצהריים המאוחרות, באזור רבדים, עת נכחתי כנוסע ברכבת אשר נסעה מכיוון לתל אביב לכיוון באר שבע, נפגעתי בתאונת דרכים שעה שהרכבת התנגשה במשאית...בעת התאונה ישבתי על רצפת הקרון השלישי..." (ת/1 סע' 3 - 4). בנוסף, התובע אישר בעדותו את מועד התאונה (שם עמ' 8 ש' 12 - 13) וכן את קרות התאונה (שם עמ' 8) עדותו בעניין זה לא נסתרה. נוסף על כך, קיים תיעוד מבית החולים סורוקה, אליו פונה התובע ביום התאונה. בתיעוד זה קיימת התייחסות מפורשת וברורה לכך שהתובע הגיע לבית החולים סורוקה עקב תאונת הדרכים. ראו למשל את שנכתב במכתב השחרור מבית החולים סורוקה (ת/1 נספח 1). נוסף על כך, גם במסמכים רפואיים נוספים שהוגשו לתיק בית המשפט עולה חיזוק לגרסת התובע בעניין זה. הפסיכולוג אורי גל אשר טיפל בתובע החל מראשית שנת 2009 כתב כי התובע "הגיע אלי בעקבות טראומה שעבר בתאונת רכבת ברבדים, כארבע שנים לפני פגישתנו. י.ב.ד שהיה אז בסוף האימון במתקדם בצנחנים, נסע ברכבת מבאר שבע לתל אביב. הוא ישב על רצפת הרכבת בקרון השלישי, בזמן שהרכבת התנגשה במשאית..." (מוצג ת/1 נספח ת/2). התייחסות דומה נמצאת גם בחוות דעתו של המומחה שמונה מטעם בית המשפט פרופ' מוניץ (מוצג ח/1).

      

     נוסף על האמור, מלבד עצם העלאת הטענה בדבר הכחשת מעורבת התובע בתאונת הדרכים מצידן של הנתבעות, הרי שלא הובאה על ידן כל ראיה ואף לא כל אסמכתא לחיזוק טענה זו שלהן. בהתייחס לטענת הנתבעות לפיה למרות שהתובע היה חייל בשירות סדיר במועד תאונת הדרכים, לא נמצא כל תיעוד בעניין בתיקו הרפואי הצבאי, אין כדי לשנות מקביעתי. מה גם שמעיון בתיק עולה כי בסמוך מאוד לאחר התאונה נבדק התובע ביחידתו הצבאית ואין לייחס חשיבות בנסיבות המקרה לאי רישום ספציפי של התאונה (מוצג נ/1 עמ' 31, מפגש 45/59).

      

   • נוכח הדברים האמורים ולאור התרשמותי מעדותו של העד, אשר הביא גרסתו לפניי, מסקנתי הינה כי יש לקבל עדות התובע באשר לנסיבות התאונה ולקבוע כי הוא היה נוסע ברכבת ישראל בעת שזו התנגשה במשאית.

      

     מכאן כי טענת הנתבעות בהקשר זה להידחות.

      

8. מחלוקת נוספת בין הצדדים הינה בשאלה האם התובע הינו בגדר נפגע ישיר או נפגע משנה בשל תאונת הדרכים. לשיטת התובע, הנזק הנפשי שנגרם לו הינו נזק ישיר בשל תאונת הדרכים ולכן נזקו בר פיצוי. מנגד, טוענות הנתבעות כי התובע הינו בגדר נפגע משנה ומכאן כי יש מקום להחיל,בנסיבות המקרה את המבחנים שנקבעו בפרשת אלסוחה (רע"א 444/87 אלסוחה נ' עזבון המנוח דוד דהאן ז"ל, פ"ד מד (3) 397 (1990) (להלן: "הלכת אלסוחה")). לשיטתן, הנזק הנפשי הינו תוצאה של חשיפת התובע למראות הקשים בתאונת הדרכים, תאונה בה נהרגו אנשים רבים ונפצעו מאות ולא בשל השתתפותו בתאונה (סיכומי הנתבעות, פרוטוקול הדיון עמ' 18 - 19).

    

    

    

    

   הנני סבורה כי דין טענה זו של הנתבעות להידחות. להלן אפרט:

    

   • הלכת אלסוחה:

     הלכת אלסוחה עוסקת בנזק שנגרם לאדם בשל חשיפתו לנזק שנגרם לאדם אחר, קרי נזק עקיף. בית המשפט העליון קבע ארבע אמות מידה מרכזיות התוחמות את זכותו של קרוב לפיצוי בגין נזק נפשי: (א) זהות התובע: נקבע כי יש להעמיד את מעגל התובעים הפוטנציאליים על קרובי משפחה מדרגה ראשונה בלבד; (ב) התרשמות ישירה מן האירוע: בית המשפט מצא כי אין מקום להציב תנאי מקדמי לפיו תישלל זכות התובע מקום בו הוא לא היה נוכח במקום התאונה; מידת הקרבה במקום ובזמן לאירוע המזיק: נקבע שאין לתחום מראש את הקרבה הנדרשת; (ב) מהות הנזק הנפשי: נקבע כי יש לצמצמם את הנזקים ברי הפיצוי לתגובות נפשיות מהותיות (ראו והשוו הלכת אלסוחה; אליעזר ריבלין, תאונת הדרכים 370 - 371 (מהדורה 4, 2011) (להלן- "ריבלין")).

      

     נפגע עיקרי או נפגע משני:

     הלכת אלסוחה מתייחסת למקרים בהם מדובר בנפגע משנה. קרי מקום בו הנפגע ניזוק מבחינה הנפשית עקב חשיפה למראות פגיעה של יקיריו בתאונת הדרכים. הלכת אלסוחה איננה חלה מקום בו עסקינן בנזק שנגרם בשל פגיעה שסבל התובע עצמו בתאונת הדרכים. בין אם מדובר בנזק פיסי ובין מדובר בנזק נפשי. הנפגע הישיר זכאי לקבל פיצוי בגין כל נזק שנגרם לו. אף בגין נזק נפשי קל (ריבלין, 377).

      

     האבחנה בין סוגי הנפגעים:

     נפסק כי האבחנה בין נפגע עיקרי לבין נפגע משני יכולה לעורר קשיים. שכן, מקום בו נגרם נזק נפשי למעורב עיקרי וישיר באירוע נזיקי בשל פחד, הלם או טראומה, שנגרמו לו עקב האירוע, קשה אם לא בלתי אפשרי להבחין ולקבוע אם הנזק נגרם בשל ההלם מהסכנה בה הנפגע עצמו היה נתון לבין ההלם שנגרם לו כתוצאה מהיחשפותו לנזקים שנגרמו לנפגעים אחרים באותו האירוע (ת.א (הרצ') 9308-10-09 יבגני טרנוב נ' שירביט חברה לביטוח בע"מ 9 (פורסם במאגרים המשפטיים, 22.2.2012)). באותו עניין פסק בית המשפט כי נפגע עיקרי משמעו נפגע שהיה מצוי בתחום הסכנה הפיזית שנוצרה עקב האירוע הנזיקי זאת, להבדיל מנפגע משני, שהיה מצוי מחוץ לתחום הסכנה הפיזית, בין אם היה עד לאירוע ובין אם לאו (כן ראו הלכת אלסוחה, 436).

      

      

   • נסיבות תאונת הדרכים: התובע, בעת שהיה חייל בשירות סדיר בצה"ל, נסע ברכבת ישראל. בצומת רבדים התנגשה הרכבת במשאית. התובע היה נוסע ברכבת ובעת קרות התאונה ישב בקרון הרכבת. כתוצאה מהתאונה הועף התובע בקרון הרכבת וקיבל חבטות. התובע חילץ את עצמו מקרון הרכבת ולאחר מכן סייע לחלץ פצועים נוספים (ראו והשוו תצהיר התובע ת/1).

      

   • סיווג התובע: בנסיבות המקרה, נוכח האמור לעיל, הנני סבורה כי יש מקום לראות את התובע כניזוק ישיר בתאונת הדרכים בה הוא היה מעורב. אין מקום להחיל נוכח אמור את הלכת אלסוחה. התובע, הינו בגדר נפגע עיקרי שכן התובע היה מצוי בתחום הסכנה הפיזית שנוצרה עקב תאונת הדרכים. שכן, כבר נקבע כי בעת קרות תאונת הדרכים, התובע ישב בקרון הרכבת ונפגע באופן ישיר, התובע חש את המכה בעת התנגשות הרכבת במשאית. יתר על כן, המומחה שמונה מטעם בית המשפט, שהינו מומחה לתחום הפסיכיאטרי, ואשר חוות דעתו מקובלת במלואה, כפי שיפורט בהמשך פסק הדין, העיד כי הנזק הנפשי שנגרם לתובע, יכול היה להיווצר בין אם התובע היה נחשף למראות הקשים שנגרמו לנפגעים נוספים בתאונת הדרכים ובין אם לאו (שם, עמ' 15 ש' 17 - 18). המומחה חזר על עמדתו זו פעם נוספת בחקירתו וציין כי אין דרך לדעת עניין זה (שם, עמ' 16 ש' 12 - 15). הנני סבורה כי בעדותו של התובע, כאשר נשאל אודות המקור לפחדים והשיב כי זאת עקב החשיפה למראות הקשים (פרוטוקול הדיון עמ' 9) אין כדי לשנות מקביעתי זו לעיל, שכן מדובר בנפגע ישיר מה גם שהמומחה העיד, כאמור לעיל בהתייחס לתחושות התובע כי: "...זה החוויה של האיש וזה מה שהוא מרגיש, וזה מה שהוא מעריך, אני רק אומר שזה לא אומר שזה אומנם כך, הוא חושב שזה הדבר שמפריע לו, יכול להיות שגם בלי ההרוגים זה היה משפיע" (שם עמ' 15 ש' 17 - 19) וכן מיד לאחר מכן העיד כי: "...אני חושב שמה שמביא אותי לחשוב שהאירוע המשמעותי היא תאונת הרכבת זה התכנים שקשורים לרכבת, לנסיעה..." (שם עמ' 15 ש' 24 - 25).

      

   • נוכח כל האמור הנני סבורה כי אין מקום לקבל טענה של הנתבעות בהקשר זה. יש לראות בתובע נפגע עיקרי ואין מקום להחיל את הלכת אלסוחה על נסיבות המקרה דנן. מה גם שעולה מחוות דעת המומחה כי הנכות הנפשית מקושרת עם חרדה מנסיעות ותנועה באופן כללי (ח/1). וכן אוסיף כי שוכנעתי שהנזק הקיים אצל התובע הספציפי בנסיבות המקרה דנן איננו נזק מינורי והוא משפיע עליו באופן מהותי בתפקוד ובכושר השתכרותו. והכל כפי שיפורט בהמשך פסק הדין.

      

      

      

     נזק:

      

9. הנכות הרפואית:

    

   • מטעם בית המשפט מונה פרופ' מוניץ, מומחה בתחום הפסיכיאטרי (להלן- "המומחה").

      

     • המומחה בדק את התובע ומצא כי נכותו של התובע הינה בשיעור של 10%.

        

     • המומחה קבע בחוות דעתו כי: "התמונה הקלינית של נבדק זה הוא של מצב חרדה מפושט עם פוביות במיוחד לגבי מקומות עם חללים סגורים. מצב פובי זה מלווה בהתקפי פאניקה כאשר נמצא במצבים הנתפסים על ידו כמאיימים. כמו כן ישנה תמונה ברורה של תסמונת כפייתית המאופיינת בתפילות חוזרות וטקסים דתיים אותם הוא מסתיר מסביבתו. בולטת הימנעותו מתפילה כדי להימנע מהטקסים המפריעים לו. לגבי הקשר בין התאונה למצב דלעיל. נראה לי שעד לתאונה בלט תפקוד גבוה במסגרת הצבא. כבר בזמן השרות ולאחר התאונה הופיע מצב חרדה שהלך והתפשט עד שהגיע לתמונה הקלינית המתוארת לעיל. להערכתי יש קשר ישיר בין התאונה והתמונה הקלינית של נבדק זה. בקשר לנכותו יש לציין תפקוד תקין בעבודה אך עם קשיים בתנועה ובנסיעות" (מוצג ח/1).

        

     • הצדדים, אשר חלקו על מסקנותיו של המומחה זימנו אותו לחקירה על חוות דעתו. לאחר שעיינתי בחוות הדעת, במכלול הראיות שהונחו לפתחו של בית המשפט והתרשמותי מחקירתו בבית המשפט, הנני סבורה כי אין מקום לסטות מקביעת המומחה בדבר שיעור נכותו הרפואית של התובע. שכן, לא הוכח, על ידי מי מהצדדים כי קיימת הצדקה לסטות ממסקנות פרופ' מוניץ. הגם שחוות דעת המומחה הינה ראיה ככל הראיות, הרי שבית המשפט לא בנקל יסטה מהאמור בחוות דעת מומחה אותו מינה בית המשפט (ע"א 9598/05 פלוני נ' חברת ביטוח "המגן" בע"מ 8 (פורסם במאגרים המשפטיים, 28.3.2007). שכן, אם אין בחוות דעת המומחה מטעם בית המשפט מסקנות אשר אינן יכולות לעמוד במבחן הביקורת של ההיגיון וזאת לאחר עיון בחוות הדעת ובראיות אחרות, בית המשפט לא ייטה להתערב במסקנותיו של המומחה (ע"א 2160/90 שרה רז נ' פרידה לאץ פד"י מז 170, 174 (1993).

        

        

       בחוות הדעת כתב המומחה כי מסקנותיו מבדיקת התובע הינן שהתובע מסודר בהופעתו, מתרגש כשמדבר על התאונה, אין הפרעות פורמליות בחשיבה ובפרספציה. וכן כתב המומחה כי התרשם מאוד מכנותו של התובע (ח/1). כן עולה כי המומחה בחן את עברו של התובע, לרבות נסיבותיו המשפחתיות, עיסוקי הוריו, וכן התייחס לתיאור התאונה כפי ששמע אותה מפי התובע. למעשה, עיון בחוות הדעת מטעם מומחה בית המשפט מעלה כי הינה סדורה, רציפה והגיונית.

        

       אף לאחר חקירת המומחה, על ידי שני בעלי הדין, לא מצאתי כי יש מקום לסטות ממסקנות חוות הדעת והנכות הרפואית שנקבעה במסגרתה. המומחה חזר בחקירתו על חוות הדעת וציין כי: "יש פגיעה בתפקוד החיים אבל אין הרבה נכות היא לא מאוד בולטת לכן 10% נכות כפי שקבעתי הם סבירים ומתאימים לעכשיו" (פרוטוקול הדיון עמ' 12 ש' 30 - 31). כן עלה מעדותו של המומחה, כמו גם מחוות דעתו, שאחוזי הנכות שמצא כי קיימים אצל התובע הינן תוך שהמומחה מודע היטב לכך שהתובע סיים לימודים בתחום האדריכלות, התחתן והקים משפחה תוך שהוא מצליח לפרנס את משפחתו (שם עמ' 13 ש' 5 - 7). ללמדך כי קביעת הנכות הרפואית נעשתה בהתבסס על מצבו של התובע גם כיום ולא תוך התעלמות הימנה. כמו כן, יש מקום להתייחס לכך שהמומחה, שהינו בתחום הפסיכיאטרי, חזר על עמדתו לפיה הוא התרשם בחיוב מכנותו של התובע וכי: "...אני חושב שהוא אדם אמין לא מנסה לקבל איזה רווח משני מעבר למה שהוא חושב שמגיע לו וזה בסדר גמור" (שם עמ' 13 ש' 9 - 10). זאת ועוד, כאשר נשאל בחקירתו הנגדית המומחה האם ייתכן כי אירוע טראומטי אחר גרם לנכות הרפואית, שכן התובע איבד חבר בעת שהיה בשירות הסדיר, שלל המומחה עמדה זו של הנתבעות והשיב: "אני חושב שמה שמביא אותי לחשוב שהאירוע המשמעותי היא תאונת רכבת זה התכנים שקשורים לרכבת, לנסיעה. בד"כ אנחנו מצפים שיהיה קשר בתוכן שאנחנו מקשרים אירוע לתמונה פתולוגית נפשית" (שם עמ' 15 ש' 24 - 26). מכאן כי אף לאחר חקירה על ידי שני בעלי הדין לא נמצא סדק בחוות דעת המומחה ובוודאי שלא כל נימוק לסטות הימנה.

        

     • נוכח כל האמור הרי שהנכות הרפואית שנקבעה על ידי המומחה מקובלת עלי במלואה ולפיכך שיעור נכותו הרפואית הצמיתה של התובע הינה בשיעור של 10%.

        

        

        

        

        

10. הפגיעה התפקודית:

     

    • ככלל, יש מקום להבחין בין נכות רפואית לבין הפגיעה התפקודית והגריעה מכושר ההשתכרות של הנפגע. מלאכה זו הנתונה לערכאה הדיונית נעשית מתוך ניתוח מכלול הנתונים שיש בהם כדי להשליך על תפקודו של הנפגע וכושר השתכרותו בנסיבותיו הפרטניות. כגון, גילו, השכלתו, כישוריו, משלח ידו, עיסוקו לפני התאונה ולאחריה, האפשרויות שעומדות בפניו לנתב בעתיד את עיסוקו במומו. כן יש ליתן את הדעת לנסיבות שונות ונוספות אשר יכולות להשפיע על יכולת התפקוד של הנפגע כגון מצב התעסוקה בשוק הרלבנטי (ע"א 7302/08 שלמייב נ' בדראנה, פסקה 8 (פורסם במאגרים המשפטיים, 25.7.2010); ע"א 2577/14 פלוני נ' המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ 6 (פורסם במאגרים המשפטיים, 11.1.2015)).

       

    • בענייננו וכפי שעולה ממכלול הראיות שהונח בפני בית המשפט התובע יליד 1985, כיום הינו כבן 30 שנים, לפניו עוד 37 שנות עבודה. התובע למד הנדסאות אדריכלית וסיים לימודיו בהצלחה בחודש דצמבר 2012. התובע עוסק בתחום זה כיום. במועד התאונה היה התובע חייל בשירות סדיר בחיל הצנחנים. התובע נשוי והינו הורה. התובע מתגורר ברמת הגולן עם בני משפחתו. מלבד זאת יש להתייחס לאופי העבודה של התובע המצריך שימוש בכלי תחבורה באופן שוטף. התובע הינו הנדסאי בתחום האדריכלות. עבודה זו אינה מתמצית רק בישיבה במשרד ומחייבת נסיעות, בין אם לפגישות עם לקוחות, נסיעות לצרכי בחינת ולמידת תנאי מגרשים שונים, דירות וכן אף השתתפות בכנסים והשתלמויות בארץ ובחו"ל, טענות התביעה בסיכומיה בעניין זה מקובלות עלי במלואן (פרוטוקול הדיון עמ' 17). המומחה אף התייחס לעניין זה בחוות דעתו וציין כי קיימים לתובע קשיים בתנועה ונסיעות ויזוכר כי המומחה היה מודע היטב לסוג עבודתו של התובע בעת עריכת חוות הדעת (ח/1). נוכח האמור הרי שיש מקום להתחשב באופי עבודתו של התובע, כמו גם לכך שהתובע סובל כיום מחרדה בעיקר בחללים סגורים וכן לכך שעד לתאונה תפקודו של התובע היה גבוה בשירותו הצבאי וכי לאחריה הופיע אצלו מצב של חרדה (כמפורט בחוות דעת המומחה ח/1). לפיכך הנני קובעת כי פגיעתו התפקודית של התובע הינה כשיעור הנכות הרפואית שנקבעה בחוות דעת המומחה. קרי 10% פגיעה בכושר ההשתכרות של התובע.

       

       

       

       

11. שיעור הנזק:

     

    • כאב וסבל:

      רכיב הנזק הלא ממוני העוסק בכאב וסבל שנגרמו לתובע יחושב על פי 10% נכות ובהתאם לנסיבות המקרה דנן, ובסה"כ: 21,700 ₪.

       

    • אובדן שכר לעבר:

      התאונה אירעה ביום: 21.6.2005.

      התובע השתחרר משירות סדיר בשנת 2007.

      התובע החל ללמוד הנדסאות אדריכלות בשנת 2009 וסיים את לימודיו בסוף שנת 2012.

      לתקופה שבין 2007 ועד לשנת 2012 לא הוצגו נתוני השתכרות של התובע.

      שכר התובע בשנת 2012: התובע הגיש תלושי שכר לשנת 2012 כשכיר מהם עולה הכנסה, מהן עולה הכנסה ממוצעת נטו ומשוערכת בסך של כ- 3,000 ₪ לתקופת עבודתו בשנה זו (שבעה חודשי עבודה).

      שכר התובע בשנת 2013: התובע הגיש שומה לשנת המס 2013. מבחינת השומה עולה כי הכנסתו הממוצעת בסכום נטו משוערך להיום הינה בסך חודשי של 3,750 ₪.

      שכר התובע בשנת 2014: התובע הגיש מאזן בוחן לשנת 2014. בחינתו מלמדת כי סך הכנסתו לשנה זו היה 75,421 ₪. מתוך סכום זה יש לנכות הוצאות בסכום כולל של 25,942 ₪, כמפורט במאזן. מדובר בהכנסה ממוצעת של 5,000 ₪.

      בנסיבות אלו, בהתחשב בכך שלא הובאו נתוני השתכרות לכל התקופה, בהתחשב בכך ששכרו הידוע של התובע הינו רק לתקופה החל משנת 2012, התובע לא הוכיח כושר השתכרות בפועל לתקופה שבין 2007 - 2012 וכן בהתחשב בכך שבהתאם לעקרון העל שחל בדיני הנזיקין, זכאי בעל דין התובע לפיצוי שייטיב את נזקיו וישיב את המצב לקדמותו, לא מעבר לכך. להלן פירוט אובדן השתכרות של התובע לעבר בפועל:

      לשנת 2012: 10% (פגיעה בכושר השתכרות) * 3,000 ₪ (שכר ממוצע משוערך) * 7 (חודשי עבודה בשנה זו) = 2,100 ₪.

      לשנת 2013: 10% (פגיעה בכושר השתכרות) * 3,750 ₪ (שכר ממוצע משוערך) * 12 (חודשי עבודה בשנה זו) = 4,500 ₪.

      לשנת 2014: 10% (פגיעה בכושר השתכרות) * 5,000 ₪ (שכר ממוצע משוערך) * 10 (חודשי עבודה) = 5,000 ₪.

      נובמבר 2014 - ינואר 2015: 10% (פגיעה בכושר השתכרות) * 5,000 ₪ (שכר ממוצע משוערך) * 3 (חודשי עבודה) = 1,500 ₪.

      סה"כ אובדן השתכרות בפועל לעבר: 13,100 ₪.

       

    • אובדן שכר לעתיד:

      מהנתונים שהוצגו בפני בית המשפט עולה כי כיום שכרו נטו של התובע עומד על כ- 5,000 ₪ זאת בהתאם למאזן הבוחן לשנת 2014 לעיל.

      כמו כן, נטען על ידי התביעה כי את שכרו של התובע יש להעמיד בשיעור גבוה יותר שכן, אנשי מקצוע בתחום עיסוקו מרוויחים שכר ממוצע של 10,812 ₪ נטו לחודש עבודה (ראו והשוו ת/2 ו- ת/1 נספח 28).

      לאחר שבחנתי טענות הצדדים ומלוא החומר שהוגש לתיק בית המשפט. הנני סבורה כי יש לקבוע את שכרו הקובע של התובע בעניין כושר השתכרותו לעתיד בשיעור של 6,000 ₪ נטו. שכר זה, שהינו גבוה ב- 20% משכרו בפועל כיום של התובע מביא בחשבון את העובדה שהתובע נמצא בתחילת דרכו המקצועית, בכך שאכן קיימת בפועל עליה בטווח השכר של התובע בין השנים 2012 - 2014, בכך שמכלול נתוניו האישיים של התובע מצביעים על כך שהתובע פועל ויפעל באופן אקטיבי להעלאת שכרו הממוצע ואינו מסתפק בשכר של 5,000 ₪. התובע התגבר על תאונת הרכבת אשר הותירה אצלו נכות נפשית ומקשה עליו בקיום נסיעות באופן שוטף, חרף זאת התובע בחר להתפרנס באופן המצריך אותו להתמודד עם צורך יומיומי בנסיעות. מנגד, התובע לא הצביע על ראיות ממשיות ולא עמד בנטל להוכיח כי אכן שכרו הקובע צריך להיות 10,812 ₪ או כל שכר מעבר לזה שנקבע על ידי.

       

      נוכח האמור הרי שאובדן השתכרותו לעתיד של התובע יחושב כדלקמן: 6,000 ₪ (שכר קובע) * 10% (פגיעה בכושר השתכרות) * 267.99 (מקדם היוון) = 160,794 ₪.

       

      סה"כ אובדן כושר השתכרותו לעתיד: 160,794 ₪.

       

    • אובדן פנסיה:

      בהתחשב בנתונים לעיל, בהתחשב בצווי ההרחבה הקיימים, הרי שרכיב פיצוי זה יעמוד על סך כולל של 20,000 ₪.

       

    • שאר פרטי הנזק:

      בהתחשב בטענות הצדדים, במכלול הראיות שהונחו בפני בית המשפט ונוכח נסיבות המקרה הנני קובעת רכיב זה על סכום גלובלי של 5,000 ₪.

      סכום זה מגלם בתוכו את עזרה צד ג' והוצאות לעבר ולעתיד באופן גלובלי ומוערך. שכן, לא הובא בפני פירוט מלא ומספיק של רכיב נזק זה ומנגד יש מקום להתחשב בסוג הנזק והשפעתו על התובע כמו גם ומקום מגוריו.

       

    • סה"כ רכיב הנזק מסתכם בסכום כולל של 220,594 ₪.

      סיכום:

       

12. התביעה מתקבלת.

     

13. הנתבעות תשלמנה ביחד ולחוד לתובע סכום כולל של 220,594 ₪. סכום זה יישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

14. בנוסף הנתבעות תשלמנה ביחד ולחוד לתובע שכר טרחת עו"ד בשיעור של 13% וכן תשיב לתובע את שכר טרחת המומחה אשר שולמה על ידו בסך של 5,850 ₪ (ת/3), שכר המומחה בגין עדותו בסך של 1,800 ₪ וכן אגרת משפט. סכומים אלו ישולמו בתוך 30 ימים מהיום שאם לא כן יישא הפרשי הצמדה וריבית החל מהיום ועד ליום התשלום המלא בפועל.

     

    המזכירות תמציא העתק פסק הדין לצדדים.

     

    ניתן היום, ט"ז שבט תשע"ה, 05 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.