ההליך
1.לפני תביעה לפיצוי שהגיש התובע בגין נזקים שנגרמו לו, על פי טענתו, עקב אירוע של איומים כלפיו מצד הנתבעים ואירוע של חבלה ברכבו שאף אותו הוא מייחס להם- שניהם מיום 26/2/12.
טענות הצדדים, בקליפת אגוז:
תמצית טענות התובע
2.התובע- שהינו עו"ד במקצועו, מונה ע"י ראש ההוצאה לפועל לביצוע בעין של צו שיפוטי, שעניינו ביצוע הריסות אשר בנה אביהם של הנתבעים (להלן : "הצו").
התובע מציין כי לצורך ביצועו- פנה לסיוע המשטרה אשר ביקשה מאביהם של הנתבעים כי יפעל לביצוע ההריסות נשוא הצו בעצמו ובכך למנוע עימותים, עגמת נפש והוצאות.
3.הנתבעים- שדעתם לא נחה מההחלטות השיפוטיות נשוא הצו, התפרצו למשרדו של התובע בתאריך 26.2.12, ודרשו ממנו בתקיפות להימנע ממשלוח כל דרישה לאביהם ולהפסיק להטרידו, אחרת ירצחו אותו (להלן : "אירוע האיומים"). נוכח האיום על חייו, התקשר התובע למוקד 100 של המשטרה ואז הסתלקו הנתבעים מן המקום. המשטרה הגיעה למקום וצפתה בצילומים שנקלטו במצלמות האבטחה.
4.התובע פנה בו ביום לאיש מקצוע כדי לרכוש ממנו דיסק ולהיעזר בו בהעתקת הצילומים ממצלמת האבטחה. בעת ששהה עמו במשרדו, ניגש הנתבע 2 כשאבן בידו וזרק אותה לעבר רכבו של התובע שחנה מול משרדו. האבן פגעה בגג הרכב ואז חזר הנתבע 2 עם אבן גדולה יותר ונפץ את שמשת הרכב האחורית. המדובר ברכב מסוג מרצדס , שמספרו 5855863 (להלן: "הרכב") (להלן : "אירוע החבלה לרכב"). כתוצאה מכך, נגרמו לרכב נזקים , כמפורט בחוו"ד שמאי שצורפה לתביעה.
5.עוד לטענת התובע- עקב אירוע האיומים נגרמו לו נזקים נפשיים, עגמת נפש, אובדן זמן בהגשת התלונה למשטרה והוצאות בגין העתקת הצילומים, שבגינם הוא עותר לפיצוי.
תמצית טענות הנתבעים-
6.משרדו של התובע פתוח לכל קהל הפונים. הנתבעים נכנסו למשרד ולא התפרצו אליו, במטרה לנסות להגיע עם התובע לעמק השווה וליישב את הסכסוך בינו לבין אביהם. לטענתם- שוחחו עם התובע ולא איימו עליו. הנתבעים אף הכחישו כי פגעו ברכבו של התובע.
עוד טענו כי התובע לא הוכיח שהרכב נשוא התביעה בבעלותו, ולשיטתם- הוא פעל בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי התשמ"ד – 1984 כאשר צירף לסיכומיו את רישיון הרכב המעיד על בעלותו בו.
נתוני רקע נוספים
7.אין חולק כי ביום 15/9/14 הורשעו הנתבעים על פי הודאתם בת.פ 15778-12-11 (שלום כפ"ס) בכתב אישום (מתוקן בשנית), המייחס להם ביצוע עבירת איומים כלפי התובע מיום 26/2/12 ודינם נגזר (להלן: "ההרשעה בפלילים").
בגזר-הדין צוין, בין היתר, כי התובע שימש במועד הרלבנטי לכתב האישום ככונס נכסים להריסת חלקי מבנים השייכים לאביהם של הנאשמים (הנתבעים דכאן) וכי האיומים נעשו על רקע טיפולו של התובע בנכסים הנ"ל.
עבירת האיומים בוצעה, על פי הכרעת הדין, במשרדו של התובע ואיום נוסף- ע"י נתבע 1 דכאן, בוצע בתחנת המשטרה.
כתב האישום (המתוקן בשנית) ופרוטוקול הדיון בהליך הפלילי הנ"ל הכולל בין היתר הודאה, הכרעת דין וגז"ד ביחס לשני הנתבעים- הוגשו בהסכמה וסומנו ת/1א'-ב'.
ההרשעה בפלילים מהווה ראיה לכאורה במסגרת תביעה אזרחית זו שלפני מכוח סעיף 42א' לפקודת הראיות. הנתבעים לא ביקשו לסתור חזקה זו מכוח סעיף 42ג' לפקודה הנ"ל.
דיון והכרעה -
8. בעלי הדין נחקרו בפני על תצהיריהם (ת/2, נ/1, נ/2). בחנתי את עדותם, התרשמתי באופן בלתי אמצעי משאלת מהימנותם בעיני, נתתי את הדעת לראיות שהוגשו, ובכלל זה- סרטים ממצלמת האבטחה שבמשרד התובע מהמועד הרלבנטי ועוד (צורפו כחלק ממוצגי התובע שסומנו ת/3). שקלתי בכובד ראש את טענות ב"כ הצדדים, בראי הנ"ל.
התרשמתי כי עדותו של התובע מהימנה, סדורה ועקבית ומתיישבת עם כלל הראיות.
לעומת זאת, התרשמתי כי עדותם של הנתבעים הייתה בלתי מהימנה, לא עקבית, רצופה סתירות ו/או פרכות ו/או לוקה בחוסר סבירות.
על יסוד כל אשר הובא בפני- מצאתי שדין התביעה להתקבל, ואפרט.
אירוע האיומים
9.הנתבעים הכחישו בכתב ההגנה (סעיף 12) כי איימו על התובע, כמפורט לעיל.
הרשעת הנתבעים בפלילים (על פי הודאתם) מהווה ראיה לכאורה בדבר ביצוע העבירה הנ"ל והיא לא נסתרה. לא רק זו אף זו. ב"כ הנתבעים אישר במהלך ישיבת ההוכחות בפני, לאחר שהכרעת וגזר הדין הוגשו כראיה, כי: "לא חלקנו על האירוע של האיומים ושהם נכנסו למשרד למרות שאנו טוענים שזו לא הייתה התפרצות" (עמ' 9 ש' 25-26) וכן: "לאור ההרשעה בפלילים ולאור העובדה שלא חלקתי על הנושא הזה בחקירה הפלילית, נושא זה לא רלבנטי" (שם, ש' 5-6).
ואולם- לא היה באמור כדי למנוע מהנתבע 1 "לשוב לסורו", להכחיש במסגרת חקירתו כי איים על התובע ולהתכחש להודאה שעל פיה הורשע, רק יומיים לפני ישיבת ההוכחות וחקירתו בהליך זה שבפני (עמ' 12 ש' 24-29). הנתבע 2, במהלך חקירתו הנגדית ע"י התובע באותו ענין ובנושאים אחרים- לקה ב'אובדן זיכרון' (ראו ש' 17-18 וש' 31-32 בעמ' 14 לפרוטוקול וש' 9-13 בעמ' 15 לפרוטוקול מיום 17.9.14).
לא נעלמה מעיני טענת ב"כ הנתבעים בפני, כי הנתבע 2 סובל מבעיות נפשיות שהחלו אחרי הדיון הקודם בהליך זה. לדבריו- מצא לציין זאת מראש הואיל ויתכן שלא ניתן יהא להבין את דברי מרשו. ואולם- טענת ב"כ הנתבעים בעניין זה לא הוכחה במסמך רפואי או משפטי כלשהו. זאת ועוד. עיון בפרוטוקול הדיון בהליך הפלילי (ת/1), שהתקיים כאמור יומיים בלבד לפני הדיון שבפני, מעלה שלא בא זכרה של טענה מעין זו מפי הסניגור שייצג את הנתבע 2 בהליך הפלילי (שבו היה הנאשם מס' 1), ולא הועלתה גם במסגרת הטיעונים לעונש בעניינו של הנ"ל.
אשר על כן- אין בידי אלא להתייחס לדברים אלה משום טענה בעלמא הנעדרת תימוכין.
הנתבע 2 לא השיב עניינית לשאלות התובע בחקירתו, נמנע מלעמוד על הכחשתו את המיוחס לו במסגרת הליך אזרחי זה שלפני, "מילא פיו מים", ולמעשה- לא מסר גירסה.
10.אין בידי לקבל את טענת הנתבעים, כי יש לזקוף לחובת התובע את אי זימונה לעדות של רעייתו בכל הנוגע לעבירת האיומים. הסברו של התובע כי לא ראה בכך טעם מאחר ולא נראה ששמעה את השיחה (עמ' 6 ש' 13-17) סביר בעיני, ואין חולק כי לא הייתה עדה ראיה לאירוע האיומים, הואיל ושהתה בחלק של הקבלה במשרד ולא בחדרו של התובע, שם התרחש. בנוסף, כאמור לעיל- מסמכי ההליך הפלילי הוגשו ללא הסתייגות מצד הנתבעים, ובא כוחם לא חלק על קרות האירוע. כלל ידוע הוא, ש"הודאת בעל דין - כמאה עדים דמי" (תוספתא ב"מ א', ה). הואיל ומדובר ברעייתו של התובע, משקל עדותה, כמי שכאמור לא הייתה עדת ראיה, לו העידה, לא היה רב ולטעמי- לא היה בה צורך לנוכח הודאת הנתבעים במעשה והרשעתם על פיה, שלא נסתרה.
11.מכל האמור- אני מקבלת את טענות התובע בכל הנוגע לאירוע האיומים כלפיו על ידי הנתבעים.
אירוע החבלה ברכב
12.בכל הנוגע לאירוע החבלה ברכב- אין בפני הרשעה בפלילים. מהמצוי בפני עולה לכאורה כי עבירת החבלה במזיד ברכבו של התובע שיוחסה לנתבע 2 נמחקה מכתב האישום המקורי עובר להודאת הנתבעים בו, כך שנותרה בו עבירת האיומים והם כאמור הודו בה והורשעו על פי הודאתם. אין במחיקת עבירת החבלה ברכב כדי לשמש ראיה ולו לכאורה בהליך האזרחי. מדובר בשיקולי התביעה, על פי הדין- רק להרשעה בפלילים יש משקל ראייתי, לחובת המורשע.
13.לאחר בחינת העדויות והראיות שבפני בכל הנוגע לאירוע החבלה ברכבו של התובע- שוכנעתי, במידת השכנוע הנחוצה במשפט האזרחי, ולמעשה- הרבה מעבר לה,- כי החבלה בוצעה על ידי הנתבע 2, ואפרט.
14.כפי שצוין לעיל- הציג התובע במסגרת ראיותיו, סרטים ממצלמות האבטחה שבמשרדו המתעדים את האירועים. הנ"ל הועברו לב"כ הנתבעים מבעוד מועד, ובמהלך הדיון בפני- הוקרנו והוגשו כראיה ללא הסתייגות.
תחילה- הוצג הסרט שעניינו אירוע החבלה לרכב. הצדדים הסכימו שהרכב הנראה בסרט הינו הרכב נשוא התביעה, כי התובע ואדם נוסף נראים יורדים מהרכב וכי מדובר במשרדו של התובע (עמ' 8 ש' 16-18 לפרוטוקול). הדברים שנראו תועדו בפרוטוקול הדיון כדלקמן:
"הערת ביהמ"ש: בהמשך רואים אדם מגיע לרכב, משליך חפץ לכיוון השמשה האחורית ובורח בריצה. כעבור זמן מה- רואים אדם הלבוש בטריינינג חולף לצד הרכב. בהמשך רואים את אותו אדם שנצפה כמי שזורק חפץ לרכב חוזר בהליכה, מכה בשמשה האחורית של הרכב עם חפץ, ובורח בריצה. האדם הפוגע ברכב לובש בגדים כהים כאשר על הגב כיתוב בלבן" (עמ' 8, ש' 20-24 לפרוטוקול).
התובע טען כי הוא מזהה בבירור את הנתבע 2 כמי שפגע ברכב (שם, ש' 27).
בהמשך- הוצג הסרט שעניינו אירוע האיומים. לא היה חולק כי הנתבעים מתועדים בו ולמעשה- בא כוחם ביקש תחילה למנוע את הקרנתו, בנימוק ש: "לאור ההרשעה בפלילים ולאור העובדה שלא חלקתי על הנושא הזה בחקירה הפלילית, נושא זה לא רלבנטי" (עמ' 9 ש' 5-6).
התובע ביקש בכל זאת להקרינו, "לצורך ההתרשמות הכללית של האווירה וגם לעניין הזיהוי של האדם שרואים משליך את האבן על הרכב. אני טוען שרואים בבירור שאותו אדם מבין השניים שנכנסו ואיימו הוא אותו אחד שמשליך אבן על הרכב ונטען בסיכומים את המשמעות של זה" (שם, ש' 9-12).
במהלך ההקרנה- טען התובע כי: " רואים את הנתבעים מגיעים עם רכב, עוצרים באמצע הכביש- (מצלמה שמאלית), נכנסים למשרד שחברי אינו חולק שהוא משרדי, נמצאים בעמדת המזכירות, משם נכנסו אלי למשרד, אין לי מצלמה בחדר, רואים את אשתי נגשת לדלת, המצלמות ממשיכות לעבוד, אחרי 2-3 דקות רואים אותם ניתן לראות שאחד מהשניים שנכנסו למשרד כשהם יוצאים מהמשרד ואח"כ הולכים חזרה לרכב שלהם, הוא אותו אדם שפגע ברכב מאוחר יותר. אני מפנה למראה ולבגדים. אני אומר שהאיש צולע".
במהלך הצפייה בסרט הנ"ל- ראיתי שאכן שהאדם שחיבל ברכב לבוש בגדים כהים עם כיתוב בלבן על הגב ואף ציינתי זאת לפרוטוקול (עמ' 10 ש' 1-3 לפרוטוקול).
15.שוכנעתי, על פי מראה עיני, בסבירות הנדרשת במשפט האזרחי, כי קיים דמיון חיצוני כללי רב בין דמותו ולבושו של האדם המתועד בסרט שעניינו אירוע האיומים ובין אלו של האדם המתועד כשהוא פוגע ברכב נשוא התביעה. עדותו של התובע כי ראה את הנתבע 2 בורח מהזירה זמן קצר לאחר החבלה ברכבו, לא נסתרה ואף הייתה מהימנה בעיני. לכל אלו יש להוסיף, כי אף לשיטת הנתבעים- אירוע החבלה ברכב התרחש זמן קצר לאחר אירוע האיומים (סעיף 28 לסיכומי ב"כ וכן עמ' 8 ש' 30-31 לפרוטוקול). סמיכות הזמנים מחזקת לכאורה את האפשרות כי קיים קשר בין השניים וכי קיימת זהות בין הנפשות הפועלות, או מי מהן.
16.מכל האמור- שוכנעתי שהתובע הרים את הנטל להוכיח כי הנתבע 2 פגע ברכבו של התובע.
17.בסעיף 10 לכתב התביעה- טען התובע כי אירוע החבלה ברכב בוצע על ידי הנתבע 2. בסרט המתעד את אירוע החבלה ברכב, ניתן לראות מבצע אחד. התובע לא הוכיח שהנתבעים קשרו קשר לפגוע ברכבו. לכן- איני מקבלת את טענתו כי בכל הנוגע למעשה זה- מדובר במעוולים יחד ולחוד.
18.אין בידי לקבל את טענת הנתבעים כי התובע לא טען ולא הוכיח שהרכב בבעלותו: כבר בכתב התביעה טען התובע לבעלות ברכב. בנוסף- בחוות הדעת של השמאי מטעמו, שצורפה לכתב התביעה, צוין מס' הרכב וכי התובע הוא בעליו. הנתבעים לא ביקשו לחקור את השמאי ולכן ניתן לקבוע שחוו"ד והאמור בה לא נסתרו, לרבות בענין זה. אכן- התובע צירף לסיכומיו רישיון רכב ללא קבלת היתר מביהמ"ש, אך לא ראיתי להתייחס לכך בחומרה, ומאחר שהתובע טען מלכתחילה לבעלות ברכב, ולא מצאתי שיש במעשהו משום "הרחבת חזית". מכל מקום- לא נזקקתי למסמך זה כדי לקבוע שהתובע הרים את הנטל הדרוש להוכחת בעלותו ברכב לצורך תביעה זו.
הנזק והפיצוי
19.בכתב התביעה- עתר התובע לפיצוי בגין הנזקים לרכבו ששיעורם כולל נזק ישיר, ירידת ערך והוצאות חוו"ד: 14,002 ש"ח וכן לפיצוי בגין נזק נפשי ועוגמת נפש בעקבות האיומים ואובדן זמן עקב הגשת תלונה למשטרה והעתקת הצילומים בסך 40,000 ₪.
20.את דרישתו לפיצוי בגין הנזק לרכבו- תמך התובע בחוו"ד שמאי. הנתבעים לא עמדו על זכותם לחקור את השמאי על חוות דעתו, ולא חזרו כדבעי בישיבת ההוכחות על דרישתם הכללית במסגרת כתב ההגנה. חוו"ד השמאי מטעם התובע, שהינה היחידה בתיק- הוגשה וסומנה כראיה ללא הסתייגות, יחד עם יתר ראיות התובע (עמ' 6 לפרוטוקול ש' 2-3), לכן לא נסתרה.
איני מקבלת את טענת הנתבעים כי התובע אינו זכאי לפיצוי, באשר לא תיקן את כל הנזקים לרכבו (עמ' 25-29). הלכה פסוקה היא כי גם אם תובע החליט שלא לתקן את הרכב ואף אם מכרו לאחר מכן, זכאי הוא לפיצוי. ראו למשל בהקשר זה בע"א (מח' ת"א) 3626/05 קרדיש ניצה נ. ארנפלד עמוס- (פורסם בתקדין תק-מח 2007(1), 11663 מיום 13/3/07).
אני קובעת איפוא שהתובע זכאי לפיצוי מהנתבע 2 על כל הנזקים לרכבו בעקבות אירוע החבלה לרכב, בהתאם לחוו"ד השמאי מטעמו.
21.באשר לנזקים שמקורם באירוע האיומים: התובע- שלא צירף חוו"ד רפואית, חזר בו מהתביעה בגין נזק נפשי וציין שכוונתו לעגמת נפש בגין האירועים (עמ' 7 ש' 6 לפרוטוקול).
לעניין הדרישה לפיצוי בגין עגמת נפש ואובדן זמן: המדובר בנזק כללי הנתון לשיקול דעת בית המשפט. אני מוצאת כי התנהגותם של הנתבעים במקרה זה ראויה לכל גינוי- בכלל, ומאחר ומעשיהם הופנו כלפי מי ששימש אותה עת ככונס נכסים, דהיינו- נציג החוק וידו הארוכה של בית המשפט- בפרט. מעשים כגון אלו של הנתבעים- עלולים להלך אימים על הממלאים את תפקידם ועושים במלאכה בשם החוק, לחבל בעבודתם, לרפות את ידם ולכן- יש להוקיעם. אני מאמינה לתובע ודומה שברור לכל בר בי רב כי מעשי הנתבעים גרמו לו פחד ועגמת נפש רבה, וכן טרחה טרדה ובזבוז זמן.
לאחר ששקלתי ושקללתי את הנסיבות, ראיתי להעמיד את הפיצוי לתובע בגין אלו- על הסך הכולל של 10,000 ₪. בנסיבות הענין- ראיתי לחייב בו את הנתבעים יחד ולחוד.
סוף דבר-
22.התובע הוכיח שהנתבעים היו מעורבים באירוע האיומים.
ביחס לאירוע החבלה, שוכנעתי כי בוצע על ידי הנתבע 2.
23.לנוכח כל האמור אני קובעת כדלקמן:
א. הנתבע 2 ישלם לתובע בגין הנזקים לרכב (כולל ירידת ערך) על פי חוו"ד השמאי מטעמו וכן עלות חוו"ד- את הסך של 14,002 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
ב. שני הנתבעים- יחד ולחוד,- ישלמו לתובע את הסך של 10,000 ₪, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד הגשת התביעה ועד התשלום בפועל.
ג. עוד אני מחייבת את שני הנתבעים- יחד ולחוד,- לשלם לתובע, את הוצאות המשפט שנגרמו לו בגין אגרות משפט ששולמו, על פי אסמכתא שתועבר לבא כוחם, כשהסכומים נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק ממועד ההוצאה ועד התשלום בפועל.
בנוסף ישלמו הנתבעים- יחד ולחוד לתובע, כהשתתפות בשכ"ט עו"ד, את הסך של 5,500 ₪ בתוספת מע"מ כחוק, כשהסכום נכון למועד פסק-הדין והוא נושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מהיום ועד התשלום בפועל.
המזכירות תואיל לשלוח את פסק-הדין לב"כ הצדדים, בדואר רשום עם אישורי מסירה.
ניתן היום, כ"ג שבט תשע"ה, 12 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.
