אימוץ ושאלת החובה לקבל חוו"ד בעניין מסוגלות הורית

השופט ישעיהו שנלר:

1.         ערעור על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה במחוז תל אביב (כב' השופטת תמר סנונית פורר) מיום 19.05.14 (תיק אמ"צ 61830-06-13) אשר קבע כי התמלאו תנאי סעיף 13(א)(7) לחוק אימוץ ילדים, תשמ"א-1981 (להלן: חוק האימוץ) והכריז על הקטינה ....., ילידת 30.07.13 (להלן: הקטינה) כבת אימוץ כלפי אימה היא המערערת וללא צמצום תוצאות האימוץ כלפי המערערת.

רקע עובדתי ופסק דינו של בית משפט קמא:

2.         בהתאם לאשר נקבע בפסק הדין, המערערת סובלת ממחלת נפש מוכרת ובעלת רקע של אשפוזים פסיכיאטריים החל משנות העשרים לחייה. אבי הקטינה, שאף הוא בעל רקע של מחלת נפש ואשפוזים פסיכיאטריים, והמערערת הכירו במסגרת הוסטל טיפולי, וכתוצאה מהקשר ביניהם הרתה המערערת.

            ביום 12.06.13 מונו אחיה של המערערת ואימה כאפוטרופוס לגופה וכשביום 30.07.13 נולדה כאמור הקטינה כאשר מיד עם שחרורה מבית החולים, הועברה למשפחת אומנה חסויה.

            המערערת לא ראתה את הקטינה ולא מתקיימים ביניהן הסדרי ראיה מאז לידתה. כך גם ציין בית משפט קמא, כי המערערת מאושפזת בבית חולים ..... (להלן: בית החולים) מחודש אפריל 13' עד מועד מתן פסק דינו.

3.         ביום 21.11.13 הוגשה הבקשה להכריז על הקטינה כבת אימוץ הן כלפי המערערת והן כלפי אבי הקטינה, אשר חתם על הסכמתו לאימוץ.

            בהחלטה מיום 05.01.14 קבע בית המשפט קמא כי לאחר שמיעת המערערת, בחינת חוות הדעת הרפואיות הקיימות בתיק ושמיעת ב"כ היועץ המשפטי והאפוטרופוס לדין – אין הוא סבור כי יש מקום להורות על עריכת חוות דעת מסוגלות הורית למערערת, אלא אם בחוות דעת רפואית מטעם הפסיכיאטרים המטפלים במערערת, יציינו כי יש תועלת וטעם בכך וכי המערערת יכולה לעמוד בעצם בדיקה שכזו. כל זאת על רקע חוות דעת מיום 10.07.13 בה צויין כי המערערת אינה מסוגלת לנהל את ענייניה ואינה מסוגלת לטפל בתינוק העתיד להיוולד לה.

4.         בית המשפט בפסק דין מקיף וממצה בחן הן את ההיבטים המשפטיים והן את הנסיבות הספציפיות של המקרה דנן, וקבע כי שוכנע שהמערערת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטינה.

            בית המשפט הפנה לדו"ח רפואי מבית החולים בו אושפזה המערערת, כולל במחלקה סגורה, וכי כפי שצויין שם, מאז אושפזה בחודש אפריל 13' לא חל שיפור במצבה וכשהמצב הפסיכוטי בא לידי ביטוי בהפרעות קשות במהלך החשיבה, מחשבות שווא, שיפוט מציאות לקוי והעדר כל תובנה למצבה ומחלתה, וכי חרף טיפול תרופתי לא חל שיפור במצבה.

            עוד צויין בדו"ח כי אין בכוונת המשפחה הקרובה של המערערת לטפל בקטינה וכי עמדתם כי יש להורות על מסירת הקטינה לאימוץ.

            גם מדיווח רפואי עדכני, שהוגש לבית המשפט קמא, עלה כי לא חל שיפור במצבה הנפשי של המערערת וכי אינה מסוגלת לגדל את הקטינה לבדה, ואף כאן צויין אודות העדר תמיכה של המשפחה המורחבת.

            בית המשפט אף הפנה לדבריה הקצרים של המערערת בבית המשפט, אשר דיברו בעד עצמם בדבר חוסר התובנה וההבנה של המערערת לגבי מקום הימצאה ולגבי מצבה.

            בנוסף הפנה בית המשפט לחקירתה של עו"ס לחוק האימוץ וכך גם חקירתה של הפסיכיאטרית מבית החולים, אשר שתיהן נדרשו הן למצבה באותה עת והן לסיכוי לשינוי במצבה בעתיד. עוד הפנה בית המשפט לחוות דעת רפואית של בית החולים ממנה עולה כי מצבה של המערערת לא ישתנה בעתיד ובוודאי לא בעתיד הנראה לעין, באופן שיש בו כדי ליצור את אותה מסוגלת הורית הנדרשת כלפי הקטינה, וכי המערערת אף איננה מסוגלת לעבור בחינת מסוגלות הורית.

            עם זאת, עו"ס מבית החולים אשר ציינה כי לאור תהליך המחלה לאור השנים הרבות, מצבה של המערערת הולך ומידרדר, אישרה שאכן גם היא אינה יכולה להגיד בוודאות שלא יהיה שיפור וכי כל שיכולה להגיד, שהפרוגנוזה מסופקת לאור הניסיון והתהליך של המחלה. עוד הוסיפה כי הצפי לשיפור הוא קטן, כך גם התקווה להחזיר אותה להוסטל, הואיל והמערערת לא תוכל לחיות חיים עצמאיים בקהילה.

            נוכח האמור קבע בית משפט קמא כי למעשה כל העדים מתחום בריאות הנפש והטיפול, העידו כי גם אם ישתנה מצבה של המערערת בעתיד, לא יהיה בשינוי ובשיפור די על מנת לאפשר למערערת תנאים בסיסיים לגדל את הקטינה ולדאוג לצרכיה באופן בסיסי, ראוי ומטיב, כך בית משפט קמא.

            עוד נקבע כי בית המשפט שוכנע שאין סיכוי שהתנהגותה או מצבה של המערערת ישתנו בעתיד הנראה לעין, וכי על אף עזרה טיפולית וכלכלית סבירה כמקובל ברשויות הסעד, אין סיכוי לשיקומה של המערערת כלפי הקטינה.

            בית המשפט ציין שעם כל הצער שבדבר, הסיוע לו נזקקת המערערת נועד לסייע לעצמה כאשר מונו לה אפוטרופוסים וכשהיא חסרת הבנה למצבה, וכשאינה מתפקדת באופן עצמאי.

לבסוף הפנה בית משפט  לחקירתה של עו"ס מההוסטל בו שהתה המערערת וכן לעדות רופא שטיפל בה בעבר.

5.         מכאן עבר בית המשפט לבחון את טובת הקטינה תוך הדגשה כי המערערת לא ראתה את הקטינה כלל ואין גם הסדרי ראיה ביניהן וכשהמערערת איננה מהווה כל דמות מובחנת עבור הקטינה, כאשר הקטינה הוצאה ממשמורתה עם לידתה, ומאז אין קשר ביניהן.

            בנסיבות אלו קבע בית המשפט כי טובת הקטינה באימוצה.

            כך גם לא ראה בית המשפט מקום לסטות מהעיקרון שלא יצומצמו תוצאות האימוץ, אלא במקרים חריגים, אשר המקרה דנן אינו נמנה עליהם.

            לבסוף, מצא לנכון בית המשפט להתייחס להתנהלות שירותי הרווחה וזאת נוכח טענות האפוטרופוס לדין, תוך הדגשה כי לא דומה הורה שבגין מחלתו נמנע ממנו לגדל את ילדו, להורה הנוהג בזדון כלפי ילדו הקטין.

טיעוני הצדדים:

תמצית טענות המערערת:

6.         האפוטרופא לדין אשר הגישה את הערעור מטעם המערערת, טענה כי הגם שהמערערת מאובחנת כחולה בסכיזופרניה מזה כעשרים שנה, הרי בעברה שרתה כקצינת מבצעים בצה"ל, למדה במספר חוגים באוניברסיטה ואף סיימה תואר ראשון ושני בהצטיינות. כך גם התגוררה בדיור מוגן ובהמשך בהוסטל וכי אכן ב-04.04.13 אושפזה בבית החולים בעקבות החמרה במצבה שנבע, ככל הנראה, משינוי תרופתי.

            עוד נטען כי הקטינה הופרדה מאימה בעת הלידה וכי עד להגשת הערעור לא התקיים כל מפגש בין השתיים, וכי בעת ניהול ההליכים בפני בית משפט קמא הייתה המערערת באשפוז בבית החולים, אולם ביום 15.05.14 שוחררה המערערת להוסטל, חרף חוות דעת המומחים כי לא צפוי שיחול שינוי במצבה אשר יאפשר מעבר שכזה.  

7.         לטענת האפוטרופא, המערערת מעולם לא עברה בחינת מסוגלות הורית וכי פסק הדין מתבסס על מכתבים מהמחלקה בה הייתה המערערת מאושפזת, וכן עדים שהעידו וזאת בניגוד לבקשתה ועתירתה, שהמערערת תופנה לעריכת וקבלת חוות דעת מסוגלות הורית, ובהתאם להחלטה שהובאה לעיל.

כך גם בעקבות אותה החלטה התקבל "סיכום ביניים" מבית החולים לפיו המערערת איננה מאורגנת בחשיבתה וכי אין מקום לערוך חוות דעת מסוגלות הורית, ומשכך אכן לא הופנתה המערערת לבדיקה שכזו.

בנוסף נטען כי שגה בית משפט קמא שלא נעתר לעתירה החלופית, להמתין זמן סביר על מנת לבחון אם חל שיפור במצבה של המערערת אשר יאפשר לה לגדל את הקטינה.

8.         לטענתה, עוד טרם מתן פסק הדין חלה הטבה משמעותית במצבה של המערערת בעת ששוחררה לגור בהוסטל וכי המערערת רוצה ומסוגלת לעבור כעת, כך בהודעת הערעור, מבחן מסוגלות הורית.

            לטענת האפוטרופא עומדת למערערת זכות בסיסית כאימה הביולוגית של הקטינה, לעבור לכל הפחות מבחן אובייקטיבי, אשר יבדוק את כשירותה לגדל את הקטינה. יתר על כן, בהעדר בדיקה שכזו גם לא נבחנו אפשרויות מידתיות יותר ביחס לקשר בין המערערת לקטינה וכדוגמא הסדרי ראיה מול משפחת האומנה.

משכך נטען שלמעשה לא מוצו זכויותיה של המערערת בבית משפט קמא. במיוחד יפים הדברים בעת שמדובר בהחלטה קיצונית של אימוץ.

בהתייחס לחוות דעת מטעם הפסיכיאטרים אשר טיפלו במערערת, נטען כי אלו אינם מומחים לערוך חוות דעת אודות מסוגלות הורית, וכי גם אינם מכירים את מערכת התמיכה של משרד הרווחה.

9.         עוד משיגה המערערת על כך שהתקיימו מספר מפגשים בין האב לבין הקטינה, טרם הסכמתו למסירת הקטינה לאימוץ וחרף מצבו כפגוע נפש אשר היה שרוי במצב פסיכוטי, וכשמנגד בית המשפט סרב לאפשר קיום פגישות שכאלו בין המערערת לבין הקטינה, וכשב"כ המשיב התנגדה לכך והסתמכה על חוות דעת רפואיות.

            העדר פגישות שכאלו מאפשר עתה למשיב, לטעון אודות העדר קשר בין המערערת לקטינה. חמורים הדברים מעת שהמניעה לפי חוות דעת הרופאים נבעה מטובתה של המערערת כביכול, ולא מתוך חשש לקטינה עצמה.

            בכל מקרה, גם אם ידחה הערעור יש מקום לאפשר כיום מפגש בין האם לבתה, לאור השינוי הדרסטי והשיפור במצבה של המערערת. כך גם המשך שיתוף הפעולה של המערערת עם גורמי הטיפול בהוסטל.

תמצית טענות המשיב:

10.        המשיב טען כי בנסיבות המקרה דנן, צדק בית המשפט משקבע כי המערערת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטינה וזאת בהסתמך על חוות דעת רפואיות שניתנו בעניינה של המערערת, וכך גם חקירות העדים השונים והתרשמות ישירה מהמשיבה, תוך הפניה לנימוקי בית המשפט קמא בהחלטתו שלא להפנות את המערערת לבדיקת מסוגלות הורית מחד גיסא, וקבלת חוות דעת רפואית אודות העדר יכולתה לעמוד בכך, מאידך גיסא.

            המשיב מדגיש כי מדובר במקרה חריג, בו המערערת עצמה אינה יכולה לנהל את ענייניה וכשמונו לה אפוטרופוסים לגוף ובית המשפט מינה לה אפוטרופא לדין, וכי האפוטרופוסים לגוף הביעו אף הם עמדתם כי המערערת אינה מסוגלת לדאוג לקטינה וכי יש למוסרה לאימוץ.

            עוד נטען כי אין חובה בדין למינוי מומחה לבחינת מסוגלות הורית, וכי מינוי מומחים עניין לשיקול דעת בית משפט הוא. יתר על כן, לא בכדי האפוטרופא לדין לא ביקשה להמציא חוות דעת מטעמה של המערערת, לאור היותה מודעת לחומרת מצבה של המערערת ובהעדר טעם לעריכת בדיקה שכזו.

11.        המשיב הפנה לדוחות הטיפוליים, הרפואיים והסוציאליים עליהם הסתמך בית המשפט בקביעתו כי המערערת נעדרת מסוגלות הורית כלפי הקטינה וכי אין סיכוי שהתנהגותה או מצבה ישתנו בעתיד הנראה לעין.

            כך גם נטען כי לאורך השנים חלה ירידה תפקודית הולכת ונמשכת במצבה של המערערת, כאשר בשנת 2008 עברה להתגורר בדיור מוגן, אולם נוכח החמרה כרונית במצבה הועברה בשנת 2010 למסגרת של הוסטל, וכשלאחר מכן אושפזה ואף לאחר ששוחררה הופנתה להוסטל כוללני, הואיל והיא זקוקה לליווי צמוד ולרמת השגחה גבוהה, ולכן לא חזרה להוסטל ......

            המשיב טען כי אין בעובדה שהמערערת שוחררה בינתיים מהאשפוז מבית החולים, כדי להעיד על שיפור אמיתי במצבה ובתפקודה, וכי מדובר במצבה הנוכחי לרבות נוכח האיזון התרופתי.

            עם זאת אין להתעלם, כאמור, מהיותה בקהילה תחת השגחה, וכשלא ניתן לגדל שם ילדים.

12.        המשיב הדגיש את חשיבות מימד הזמן, בחינת טובתה של הקטינה, וכי על כן לא היה מקום להמתין במתן הכרעה בבקשה, עד שיתברר מצבה של המערערת.

            לבסוף הביע המשיב התנגדותו לעריכת מפגשים או מפגש בין המערערת לקטינה וזאת הן לאור מצבה של המערערת והן בחינת הקטינה אשר לא פגשה במערערת והיא זרה לה לחלוטין. כל זאת לאחר שהקטינה הסתגלה היטב למשפחת האומנה, וכי אין מקום לטלטלה מיותרת של הקטינה, ובמיוחד בהיותה נושאת מטען גנטי מורכב שעל כן יש להעניק לה יציבות ואפשרות להמשיך בתהליך ההתקשרות למשפחה המגדלת אותה.

הדיון בבית המשפט:

13.        לקראת הדיון בערעור, הוגש תסקיר מיום 03.07.14 בו צויין כי המערערת אכן שוהה בהוסטל כוללני מתאריך 14.05.14, לאחר החלטה של ועדת סל שיקום שהתקיימה בעניינה של המערערת. כל זאת לאור ההבנה כי המערערת זקוקה לליווי צמוד ורמת השגחה גבוהה.

עם זאת צוין כי אין אפשרות לגדל ילדים במסגרת ההוסטל, וכי המסגרת של קהילה תומכת אשר מאפשרת זאת, אינה מתאימה למצבה של המערערת וכי לדעת מטפליה "...בעתיד הנראה לעין לא תוכל לעשות זאת".

התרשמותן של העו"ס ופקידת הסעד לחוק האימוץ, כי אכן המערערת בחורה אינטליגנטית מאוד, בעלת חוש הומור וכדומה, אך נמצאת במצב קשה מבחינת מחלתה ותובנותיה.

בנוסף, תואר מצב הקטינה אצל משפחת האומנה, תוך חזרה על המסקנה שמצבה של המערערת אינו מאפשר לה לגדל את הקטינה, וכי היא חסרת תובנות לגבי צרכי הקטינה ולגבי אפשרות שיקומה שלה.

עוד הוסף כי הקטינה נושאת מטען גנטי מורכב וחשוב שלא לטלטלה ולאפשר לה יציבות והמשך ההתקשרות עם המשפחה בה היא מצויה.

ההמלצה הינה להותיר את הכרעת בית משפט קמא על מכונה.

14.        ב"כ המערערת ציינה כי למעשה הערעור מופנה בנושא בדיקת מסוגלות הורית ובמיוחד על רקע השיפור במצבה של המערערת, ונוכח הסברה שמצבה ימשיך להשתפר. עוד הפנתה לבקשה ההומנית לאפשר למערערת לראות את בתה.

            כך הסבירה כי עמדת המערערת, לתת לה שהות סבירה ולבחון אם המערערת התקדמה התקדמות ניכרת ובכיוון של מגורים עצמאית.

            לענין מימד הזמן טענה, כי מדובר בפעוטה בת שנה אשר נמצאת במשפחה תוך סדר יום ועל כן זכאית האם לשהות קצובה וקצרה, לבחון מה קורה אתה. משכך, עתרה כי בית המשפט יקפיא את ההליך לתקופה מסוימת או לחילופין שבית המשפט יקבע שהמערערת תופנה לקבלת חוות דעת מסוגלות הורית.

            ב"כ המערערת גם הפנתה לכך שבמהלך המחלה המערערת עשתה מספר תארים כאשר אחד מהם סיימה בהצטיינות, הגם שהן מודעות שהיום המצב שונה.

לשאלת בית משפט הכיצד ניתן להתעלם מכל אותן חוות דעת שהוגשו לבית משפט קמא, הסבירה כי אז מצבה היה שונה וכי לא צפו כי תוך מספר חודשים המצב ישתנה.

כך גם, בניגוד לחוות דעת לפיה המערערת נמצאת במצב בו היא עמידה לתרופות, הרי נמצאה תרופה העוזרת לה, הגם שכמובן לא מדובר במצב אידיאלי.

עם זאת, אישרה ב"כ המערערת כי אכן כיום המערערת אינה יכולה לגדל את הקטינה וכי גם המערערת מודעת לכך, וכי אולי בעוד מספר חודשים היא תעבור לדיור מוגן.

לבסוף, השיבה לשאלה אם היא מצפה שכיום אם תופנה המערערת לקבלת חוות דעת אודות מסוגלות הורית, חוות הדעת תהיה חיובית, כי אכן אין מקום לכך עתה אך מבקשת היא שהות וזמן קצוב של כחצי שנה, אולי מצבה של המערערת ישתנה.

15.        עובדת סוציאלית מההוסטל, ציינה בפנינו כי המערערת נמצאת בהליך שיקום, מביעה מוטיבציה מאוד גבוהה כדי להתקדם ולהתפתח, וכי היא עושה הליכים משמעותיים בתקווה שבעתיד תוכל להגיע לדיור מוגן עם תמיכה.

עם זאת ציינה כי היא חדשה בהוסטל ומכירה את המערערת רק מספר שבועות.

16.        ב"כ המשיב ציינה שאכן כיום, לראשונה המערערת נראית בבית משפט רגועה יותר, אבל אם בית המשפט ישוחח אתה, ניתן יהיה להבחין שישנם תכנים לא מותאמים וכשניתן להסיק זאת גם מהערותיה האקראיות במהלך הדיון.

            בהתייחס לשאלת בית המשפט, לפיה בהתאם לחוות הדעת לכאורה הייתה אמורה המערערת להמשיך ולהיות מאושפזת וכי אף אחד לא צפה כי היא תימצא בהוסטל, השיבה כי גם הרופאים שנשאלו והגישו מסמכים, ציינו שהשיפור הצפוי הוא להוסטל ולא לחיים עצמאיים, וכשהאשפוז בזמנו היה אשפוז ממושך של 13 חודשים.

            בכל מקרה מדובר על אשפוזים חוזרים ונשנים, כשהאחרון היה השישי במספר, וכי בין האשפוזים ישנה ירידה תפקודית.

            ב"כ המשיב הדגישה כי בדיקת מסוגלות הורית היא לא חזות הכל, ועל כן יש מקום לקצר את ההליכים. כך הדגישה את החשיבות בקביעה שלא בכל תיק אימוץ יש מקום לדרוש חוות דעת מסוגלות הורית.

            עוד צוין כי המשפחה בה נמצאת הקטינה, היא המשפחה המיועדת לאימוץ, וכי הקטינה רואה בהם את הוריה.

כך, גם אם בניגוד לכל התחזיות המערערת תוכל לעבור לדיור מוגן, עדיין לא תהא בעלת מסוגלות הורית, ובמיוחד לאור היות הקטינה בעלת רקע גנטי כבד ביותר של בעיות נפשיות משני הוריה וכי מבחינת הקטינה "...זה מאוחר מדי".

עוד הפנתה לנושא היציבות וכי מבחינת המשיב תיק האימוץ הסתיים עם מתן צו אימוץ.

לשאלה האם לא היה מקום לפנות לגורם אובייקטיבי שיגיש חוות דעת ולא להסתמך על חוות דעת המטפלים במערערת בלבד, השיבה כי לאור מצבה הקשה מאוד של המערערת, לא היה צורך בכך לאחר שלא תפקדה והייתה במצב פסיכוטי פעיל, וכשאף לא יכולה הייתה להשתתף בדיונים בבית המשפט.

17.        בהתייחס לצמצום תוצאות האימוץ, הציעה ב"כ המשיב הצעה חלופית, לפיה במועד שייקבע יראו למערערת אלבום תמונות וסרטון של הקטינה, וכשמנגד ציינה ב"כ המערערת כי בקשתה של המערערת הינה הבקשה הכי בסיסית, בעת שמבוקש כי אֵם תזכה לראות את ילדתה, הגם שאישרה שאכן לא בדקה אם אכן זה לטובתה של המערערת.

            לשאלת בית משפט אם מקובל על הצדדים שימונה מומחה פסיכיאטר אובייקטיבי, וזאת בהתייחס בעיקר לשאלה לגבי העתיד, ציינה ב"כ המערערת כי הדבר מקובל, בעוד שב"כ המשיב ציינה שמדובר במי שאינה מכירה כלל את הקטינה.

18.        במסגרת הדיון, התערבה המערערת, בהסבירה אודות היותה נסערת לאור פגישתה עם דמות מוכרת וזאת בבית חולים...... עם זאת ידעה לציין באופן ברור ובהקשר המתאים, ביחס לגידול ילדים בהוסטל, כי יש להם שירות בבית, כפי שידעה לציין כי ההתקדמות היא לדיור כולל הוכחה של מסוגלות הורית, ותוך הדגשה כי בהוסטל יש שיקום.

            לקראת סופו של הדיון התאפשר למערערת לומר דברה.

            המערערת ציינה כי הורים לילדים בהוסטל רואים את הילדים שלהם, וכי יש התקדמות לדיור בר השגה שמאפשר לגדל ילדים עם בן זוג.

            עוד הפנתה לאשר כתבה אחת הרופאות, אודות יכולתה לדאוג להתפתחות ההיריון תוך שהפנתה לכך שבן זוגה ראה את הילדה פעמיים חרף היותו חולה כמוה, וכי הדבר מוכיח כי גם אדם שמאושפז יש לו יכולות לראות את ילדו, גם אם הוא נחשב בשלב מסוים כי אינו מסוגל לכך.

            במסגרת הדיון בפנינו סיפרה אודות אירועים קשים שעברה, וכך גם אודות קשריה הרומנטיים בעבר.

מינוי מומחה על ידי בית המשפט

19.        בהחלטה מיום 20.07.14 ציינו כי במהלך הדיון בפנינו, עלה כי חל שינוי, לכאורה, במצבה של המערערת וכשביום 15.05.14 שוחררה המערערת להוסטל, וזאת חרף אשר צוין על ידי מי מהרופאים המטפלים בה, כי קשה לראות שיחול שינוי במצבה.

            במסגרת החלטה זו הדגשנו כי לא מצאנו פסול בהחלטת בית משפט קמא כי אין מקום לעריכת בדיקה למסוגלות הורית, הואיל שגם אז וגם בעת מתן ההחלטה, התוצאה מהפן המעשי קרוב לוודאי שתהיה ברורה. יתר על כן, גם ב"כ המערערת לא עתרה לבדיקה מיידית.

            עם זאת מצאנו לנכון לקבוע כי "...יש מקום לבחון אם לאור השינוי והמעבר ממצב של אשפוז להוסטל, יכול וצופן בחובו עתיד, אשר יהיה בו לשנות את מצבה של המערערת, ובטווח הנראה לעין".

            ציינו כי אין אנו מתעלמים מאשר צוין על ידי הרופאים השונים "אולם, דומה כי יש מקום לבחון את כל הנדרש, לרבות בבחינה על-ידי גורם חיצוני ואובייקטיבי, אשר לא טיפל כלל במערערת...".

            לא התעלמנו משאלת מימד הזמן, תוך שהדגשנו כי אין כל קשר בין המערערת לקטינה אשר נמצאת במשפחת אומנה חסויה, וכי אין אנו רואים בעיכוב מה במתן ההכרעה בערעור, כפוגע באופן כה משמעותי וזאת מול השיקול כי יש לקבל חוות דעת אובייקטיבית ובמועד מוקדם.

משכך, מינה בית המשפט את ד"ר אביגיל גולומב (להלן: המומחית) אשר "...תבחן את השאלה האם קיים סיכוי כי מצבה של המערערת ישתנה בטווח הנראה לעין, ובאופן שניתן יהיה לבחון בחינת מסוגלותה ההורית, לרבות בהתחשב בסיוע שיינתן, ככל שיינתן, על-ידי הרשויות".

20.        לצערנו בגין סיבות אלו או אחרות, התקבלה חוות הדעת מטעם המומחית רק לאחרונה.

            בחוות הדעת סקרה המומחית את "עברה" של המערערת הן מבחינה רפואית והן מקומות מגוריה וכך גם האשפוזים שעברה.

            לדבריה, המערערת "... עדיין לא בחשיבה של הורה (בהווה או בעתיד) ועסוקה יותר בפגיעה שלה מאשר במחשבה על בתה כישות נפרדת עם צרכים משלה".

גם המומחית ציינה שאכן המערערת התקדמה מאוד מאז תחילת האשפוז האחרון, אולם היא רחוקה ממצב בו היא יכולה לדאוג לעצמה, ללא תמיכה סביבתית, וכי מעבר לחיים עצמאיים רחוק ממנה כמה וכמה שלבים.

בכל מקרה מדובר על תהליך ממושך, אולם בכל מקרה אין היא מצויה בעמדה של אדם בוגר ועצמאי המסוגל למלא תפקיד תומך, השומר ומחליט עבור מישהו אחר.

עוד הדגישה המומחית, כי לא בכדי צוין בדו"חות אודות אופייה הכרוני של מחלתה של המערערת, וכי גם מצב של רמיסיה אינו בגדר הבראה.

מכל מקום, בפרק הסיכום וההמלצות ציינה המומחית כדלקמן:

"לאור כל האמור לעיל אינני רואה סיכוי שבעתיד הנראה לעין (לפחות בשנה-שנתיים הקרובות) תהיה אפשרות להעריך את מסוגלותה ההורית של (המערערת) כלפי בתה.

21.        לאור חוות הדעת התבקשה התייחסות הצדדים לאמור בה.

            האפוטרופא לדין ביקשה להביא בפני בית משפט את עמדת המערערת, לפיה הקטינה נולדה לאחר הריון מתוכנן רצוי וכי במשך כל חייה, היה למערערת חלום אחד ויחיד, להפוך לאם ולגדל את הילד אשר עתיד להיוולד לה. כך גם כי אין יום שעובר שבו המערערת לא עסוקה במחשבות על אודות הקטינה, וכשגם לאחר הלידה לא אפשרו לה לראותה ולהיפרד ממנה.

            עוד צויין שאכן המערערת מבינה כי בשלב זה אין באפשרותה לגדל את הקטינה בצורה מטיבה, אולם היא ממשיכה בהליך השיקום ומאמינה כי תוכל לעבור לדיור קהילתי בו יתאפשר לה לגדל את הקטינה. בינתיים מבקשת היא כי הקטינה תשהה באמנה, ויתאפשר לה לקיים הסדרי ראיה עם הקטינה.

            לחלופין, מבוקש לאפשר למערערת ביקור פרידה מהקטינה, ובנוסף להורות כי אם יהיה שיפור משמעותי במצבה הנפשי והסוציאלי של המערערת, יתאפשר לה לפנות לבית משפט על מנת שתישקל האפשרות של העברת מידע עדכני בעניינה של הקטינה למערערת, והכל עד הגיעה לגיל בגרות.

22.        המשיב חזר על עמדתו כי יש לדחות את הערעור לרבות לאור ממצאי חוות הדעת התומכים בממצאי בית משפט קמא.

דיון והכרעה

23.        בצדק מצא לנכון בית משפט קמא להידרש לאותה אבחנה שבין מי שנבצר ממנו לתפקד כהורה בגין מחלה לבין מי שמתעלם מילדו במכוון מסיבות אחרות.

            אין כמו המקרה דנן לגרום לחמלה על האם אשר לא זכתה לראות את פרי בטנה מאז הלידה ועד היום, ולאור פסק דינו של בית משפט קמא וככל שיאושר, אף לא תזכה לכך בעתיד.

            בהופעתה בפנינו ניתן היה להתרשם מחד גיסא במעורבותה של המערערת אודות הנושאים הקשורים אליה לרבות מעורבות בהליך המשפטי ואשר נטען בבית המשפט, אולם מאידך גיסא, ניתן היה להתרשם, לצערנו, גם מדבריה האחרים, אשר לא מצאנו לנכון לפרטם במסגרת הערעור.

24.     מהפן המעשי דומה כי אין חולק שכיום המערערת אינה מסוגלת לגדל את הקטינה. יתר על כן, גם ביחס לעתיד הנראה לעין, נראה כי הסיכוי לכך קטן, אולם הגם שכך, סוברת המערערת כי יש מקום להמתין עם נקודת "האל חזור", דהיינו אימוצה של הקטינה ובאופן שגם אם ישתפר מצבה, לא ניתן יהיה להחזיר את המצב לקדמותו, כולל אפשרות של הסדרי ראיה אלו או אחרים.

            משכך, עתירתה המעשית של המערערת עניינה "הקפאת" המצב דהיום ובאופן שהקטינה תמשיך לשהות במשפחת האומנה, אולם מבלי שינותק הקשר בין המערערת לבין הקטינה וזאת בין בקיום ביקורים אף עתה או לחלופין לאחר שיתברר שמצבה של המערערת יאפשר זאת.

            דומה כי נוכח הנסיבות כפי שתוארו לעיל, ואשר עולה גם מחוות דעתה של המומחית, אין מנוס אלא לדחות כל עיכוב במתן ההכרעה ושינוי הסטטוס של הקטינה, על כל המשתמע מכך.

כך גם אין מקום להיעתר לבקשות החלופיות של המערערת, כפוף לאשר יפורט.

25.        בית משפט קמא פירט בפסק דינו את המבחנים השונים שנקבעו בחוק האימוץ ובפסיקה לבחינת שאלת הכרזת קטין כבר אימוץ כלפי מי מהוריו.

     מבחנים אלו כוללים, בין השאר, את בחינת מצבו ויכולתו של ההורה במצבו דהיום, לגדל את ילדו [ראו בע"מ 9229/04 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (10.8.05)] במקרה דנן,  דומה כי לפחות עתה, אין מחלוקת בין הצדדים, לצער כולם, כי המערערת אינה מסוגלת לטפל בצרכיה היא כשהיא חסרת תובנה למצבה, ועל כן על אחת כמה וכמה כי אינה יכולה לדאוג ולטפל בקטינה, ובמיוחד מעת שמדובר בקטינה הנושאת מטען גנטי קשה, על רקע אשר פורט לעיל.

     על מנת להגיע למסקנה זאת, אין ולא היה צורך בבדיקת מסוגלות הורית למערערת, ובמיוחד שלאור מצבה בעת הדיון בבית משפט קמא, כך גם לפי אשר עלה מהדו"חות הרפואיים, ספק אם יכולה הייתה המערערת, לאור מצבה, לעבור את הנדרש לבדיקה שכזאת.

     בחינה נוספת, וכענף של הבחינה הראשונה, אם יוכל ההורה לתפקד כהורה לילדו אם יקבל את הסיוע הנהוג והמקובל על הרשויות השונות [ראו דנ"א 1892/11 היועץ המשפטי לממשלה נ' פלונית (22.5.11)]. דומה כי גם ביחס לרכיב זה, אין מחלוקת בין הצדדים.

     לכך יש להוסיף, כי אכן מוצאים אנו מקרים בהם המשפחה המורחבת היא זאת אשר מבקשת לתמוך בהורה, תוך שהיא נכונה להשקיע ממשאביה הן האנושיים והן הכספיים על לסייע בידו לגדל את ילדו [ראו דנ"א 6211/13 היועץ המשפטי לממשלה – משרד הרווחה והשירותים החברתיים נ' פלונית (23.12.13)]. אולם במקרה דנן, הובהר על ידי המשפחה המורחבת כי לאור מצבה של המערערת אינם יכולים לסייע בידה.

26.        אולם לא בכדי, נזקקים אנו למבחן נוסף, שעניינו הצפי שיש לבודקו, לשינוי אפשרי במצב ההורה, גם אם כיום אינו מסוגל לגדל את ילדו [ראו בע"מ 2585/14 פלונית נ' היועמ"ש משרד הרווחה (21.5.14) וכן מימד הזמן מבחינת הקטין ראו בע"מ 377/05 פלונית ופלוני ההורים המיועדים לאימוץ הקטין נ' ההורים הביולוגים (21.4.05)].

בבוא בית המשפט להידרש לשאלה זאת, בוחן הוא למצער שלושה:

ראשית, אם מדובר בשינוי מהותי אשר יכול ויארע ובאופן שאכן שינוי זה יביא לתוצאה אחרת בהתייחס למבחן הראשון שפורט לעיל.

שנית, כי לא מדובר בשינוי מה אפשרי, אלא בשינוי מהותי ובאופן תמידי או לפחות לתקופה ממושכת.

שלישית, כי השינוי יכול ויארע בטווח קרוב הנראה לעין.

אם בגדר השניים הראשונים הדברים נבדקים בהקשר של ההורה, ההיבט השלישי, נבדק הן בהיבט של ההורה אך גם בהיבט של הילד, וכפי שהזכרנו לעיל בחינת "מימד הזמן".

27.        אכן, סברנו כי יש מקום לקבל חוות דעת של מומחה, אולם לא בשאלת המסוגלות ההורית לכשעצמה, אלא בשינוי שיכול ויחול בהתייחס לשאלה זאת, לרבות בהקשר למימד הזמן.

ואכן בסופו של יום הסתבר שגם לפי חוות הדעת, מדובר בשינוי אשר גם אם יחול, כרוך בזמן ניכר, שנה-שנתיים, על כל המשתמע מכך, כאשר כיום רחוק הוא ביותר.

בעניין זה יש להדגיש כי אכן היה די בחומר שעמד בפני בית משפט קמא להגיע למסקנה אליה הגיע, וקרוב לוודאי שאלמלא השינוי לטובה, הבלתי נחזה, לא היינו מבקשים את חוות דעת המומחית.

מכל מקום, בהתאם לחוות הדעת, ספק אם יחול אותו שינוי מהותי, אך אף אם יחול מדובר על טווח של שנים.

28.        וכאן נדרשים אנו לשאלת מבחן מימד הזמן, בחינת הקטינה.

הקטינה אכן שוהה מאז לידתה במשפחת האומנה אשר מיועדת גם לאימוץ. עברה כשנה וחצי מאז לידתה ועתה עותרת המערערת כי ההכרעה תיפול בעתיד, דהיינו לאור המפורט לעיל, מדובר לאחר שתגיע הקטינה לגיל שלוש.

דומה כי בקשה זו אינה עולה בקנה אחד עם טובתה של הקטינה.

לא מדובר על קטינה אשר הועברה למשפחת אומנה לאחר שגדלה תקופה זו או אחרת במשפחתה הביולוגית, אלא במי שמיד לאחר הלידה הועברה למשפחת האומנה, אשר גם מיועדת לאמץ את הקטינה, על כל המשתמע מכך.

ברור כי בכל הקשור ליצירת קשר (ה-attachment) עם דמות מטפלת ראשונית, לא מדובר במערערת אלא במשפחת האומנה, כפי שגם אין צורך להוסיף אודות המשמעות של ניתוק מקשר זה, על כל המשתמע מכך (ראו בע"מ 377/05 דלעיל).

יתר על כן, לא מדובר במי שמתקיימים לגביה הסדרי ראייה, אלא מדובר במי שקיים נתק מוחלט בינה לבין המערערת, היא האם, ולפחות לעת הזאת לא נראה כי יש מקום לקיומם של הסדרי ראייה.

עוד יש להידרש למשפחת האומנה, אשר ממתינה להכרעה בעניינה של הקטינה אותה היא מגדלת. לא דומה ההתייחסות לקטינה, במסגרת אומנה, אשר טרם ברור אם בסופו של דבר יינתן צו לאימוצה, להתייחסות לקטינה אשר ניתן צו לאימוצה. כך גם אין להתעלם מהציפייה הסבירה והראויה של משפחת האומנה לשינוי הסטטוס האמור.

29.        מצויים אנו בגדר ברי ושמא, והשמא במקרה דנן הינו בגדר קלוש ביותר, מול המצב הברי והבריא.

כפי שציינה הפסיקה לא אחת, אין אנו עוסקים בטובתה של האם אלא בטובתה של הקטינה, ובמיוחד בעת שעסקינן כבמקרה דנן בנתק מוחלט בין האם לבתה.

דומה כי בנסיבות דנן לית מאן דפליג כי טובתה של הקטינה מחייבת דחיית בקשתה של האם, היא המערערת, להמתין עד שייבחן מצבה, שמא המצב ישתנה עד כדי אפשרות לגידולה של הקטינה. ודוק: גם אם יחול שינוי כזה, עדיין תישאל השאלה אם יש מקום לשנות את אופן גידולה של הקטינה, וזאת בנסיבות כנסיבות דנן, ודומה כי התשובה ברורה.

30.        גם בכל הקשור לצמצום תוצאות האימוץ, לא נראה כי יש מקום לסטות במקרה דנן מהכלל לפיו דרך כלל לא יצומצמו תוצאות האימוץ.

גם בנושא אחרון זה אין לנו אלא לחזור על הנסיבות דנן, אשר לפיהן אין ולא היה כל קשר בין האם לבין הקטינה. ככל שמדובר על מפגש פרידה, הרי בקשה כזו יפה לעת שקיים קשר אשר אמור להסתיים, ולא לנסיבות דהיום, כשלמעשה אין כל קשר בין המערערת לקטינה.

ברור שמבחינת הקטינה, אין במפגש כזה כל תועלת וספק אם הוא מתיישב גם עם טובתה של המערערת עצמה.

לכך יש להוסיף כי מבחינת משפחת האומנה, ספק אם תהיה נכונה למפגש כזה.

דברים אלו יפים גם ביחס לקבלת אינפורמציה זו או אחרת.

עם זאת, נוכח הצעת ב"כ המשיב, כפי שפורטה לעיל, דהיינו לפיה במועד שייקבע יראו למערערת אלבום תמונות וסרטון של הקטינה, הרי שככל שהגורמים המקצועיים ימצאו לנכון ליישם זאת, ובאופן שלא תפגע במשפחת האומנה או המשפחה המאמצת, ובכפוף לכך שאכן הדבר גם מתיישב עם טובתה של המערערת עצמה לאור מצבה כפי שיהיה, אזי תהא רשאית פקידת הסעד לאפשר את ביצוע האמור, הכל תחת פיקוחה והוראותיה.

31.        לבסוף, אין לנו אלא לחזור ולציין כי מבינים אנו את רחשי ליבה של המערערת וצערה כי רב אודות הנתק המוחלט בינה לבין הקטינה, אולם המסר אשר יכולים אנו להעביר למערערת, כי טובתה של בתה, היא הקטינה, מחייבת את התוצאה האמורה, ובתקווה שאכן הקטינה תגדל במשפחה חמה ואוהבת, אשר תוכל לקדמה ככל האפשר.

32.        נוכח האמור דין הערעור להידחות, כפוף לאמור בסעיף 30 סיפא.

            אין צו להוצאות.

_______________________

                                                                                                        ישעיהו שנלר שופט, ס"נ–אב"ד

השופט ד"ר קובי ורדי-ס"נ:

אני מסכים.

___________________

ד"ר קובי ורדי-ס"נ, שופט

השופט חגי ברנר:

אני מסכים.

_____________

חגי ברנר, שופט

הוחלט כאמור בפסק דינו של השופט שנלר.

המזכירות תמציא העתק מפסק הדין לאפוטרופא לדין וכן לב"כ המשיב.