בפני תביעה לפינוי וסילוק יד, אשר הוגשה כנגד תשעה נתבעים.
רקע
1.התובעת, עיריית תל אביב (להלן: "התובעת" או "העיריה") הינה הבעלים הרשומים של המקרקעין הידועים כגוש 7063 חלקות 40 ו-45, במתחם שבין רח' פנחס לבון ורח' 3383 בתל אביב (להלן: "המקרקעין").
התובעת נרשמה כבעלים של חלקה 45 בתאריך 3.1.1994 וכבעלים של חלקה 40 בתאריך 3.2.1995, וזאת מכח הפקעה לפי סעיף 19 לפקודת הקרקעות (רכישה לצרכי ציבור) 1943 (להלן: "הפקודה").
המקרקעין הם חלק ממערכת שטחים פתוחים המכונה "פארק החורשות", הממוקם בדרום העיר תל אביב-יפו (להלן: "הפארק"). הפארק מוקף שכונות מגורים: קרית שלום- במזרח, נווה עופר- בדרום, שכונת שפירא- מצפון מזרח, פלורנטין- בצפון וכן איזור מבואות יפו.
גודל כלל מתחם הפארק הוא כ- 400 דונם ושטח המקרקעין נשוא התביעה הוא כ- 7,940 מ"ר.
ביום 2.7.07 הגישה התובעת תביעה לפינוי וסילוק יד כנגד תשעה נתבעים, בטענה כי פלשו למקרקעין והם מחזיקים בהם שלא בהסכמה ושלא כדין.
חלק מהנתבעים הגישו כתב הגנה, ובהמשך, חלק מבעלי הדין הגישו תצהירי עדות ראשית. כמו כן, התקיימו בתיק דיונים רבים, לרבות שתי ישיבות הוכחות, ותזכורות פשרה.
2.תוך כדי ניהול ההליכים, הסתיים הדיון בעניינם של חלק מהנתבעים, בין אם בשל הסכמי פשרה, ובין מכוח פסקי דין בהיעדר הגנה, כפי שיפורט להלן:
הנתבעת 1
ביום 4.3.10 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה בין התובעת לבין הנתבעת 1, במסגרתו הוצהר, בין היתר, כי הנתבעת 1 אינה מחזיקה במקרקעין ואינה מתגוררת בהם.
הנתבעים 4-6
ביום 8.3.11 ניתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעים 4, 5 ו-6 לפינוי המקרקעין.
הנתבעים 7-8
ביום 3.8.09 ניתן תוקף של פסק דין להסכם הפשרה בין התובעת לבין הנתבעים 7-8, במסגרתו הוסכם, בין היתר, כי הנתבעים 7-8 יפנו את השטח המוחזק על ידם במקרקעין עד ולא יאוחר מיום 30.3.10.
הנתבע 9
ביום 4.9.14 ניתן פסק דין כנגד הנתבע 9. פסק הדין ניתן לאחר ישיבת הוכחות, ובהמשך להסכמת התובעת והנתבע 9 להצעת בית המשפט, כפי שעלתה בעת הדיון מיום 3.9.13. בפסק הדין נגד הנתבע 9 ניתן תוקף להסכמת הצדדים לפיה יפנה הנתבע 9 את המקרקעין המוחזקים על ידו עד ולא יאוחר מיום 30.6.15. עוד ניתן תוקף להסכמת הצדדים בדבר וויתור הדדי על תביעות כספיות.
נותר לדון בעניינם של הנתבע 2 (להלן: "הנתבע") והנתבעת 3 (להלן: "הנתבעת").
תמצית טענות התובעת
3.התובעת הינה הבעלים הרשומים של המקרקעין.
המקרקעין הינם חלק ממערכת שטחים פתוחים, המכונה "פארק החורשות", אשר גודלו כ-400 דונם. המקרקעין נשוא התביעה משתרעים על פני שטח של 7,940 כ- מ"ר.
ייעוד המקרקעין על פי תב"ע 222 הינו לשצ"פ (שטח ציבורי פתוח). בנוסף, תב"ע 2002 מייעדת חלק מהמקרקעין (חלק מחלקה 40) למטרת "דרך".
בעקבות גלי ההגירה של שנות ה-90 של המאה ה-20, פורסמה תב"ע 2519, אשר אישרה לעשות שימוש זמני במקרקעין כאתר קרוואנים שישמשו לקליטת העולים החדשים, וזאת באמצעות חברת "עמידר" (להלן: "עמידר").
ביום 2.3.03 הודיעה עמידר לתובעת כי הקרוואנים ששימשו אותה פונו מהמקרקעין, וכי בשטח מצויים כיום פולשים.
התובעת הדביקה על גבי המבנים ו/או הקרוואנים במקרקעין הודעות בדבר סילוק יד, אך דרישתה לא נענתה.
הנתבעים הינם מסיגי גבול, אשר עושים שימוש במקרקעין ללא קבלת רשות מהתובעת ומבלי לשלם כל תשלום עבור כך. החזקת הנתבעים במקרקעין נעשית בניגוד מפורש לרצון התובעת ובניגוד לכל דין.
לאור האמור, מבקשת התובעת להורות על סילוק ידם של הנתבעים מהמקרקעין ועל השבתם לידי התובעת פנויים מכל אדם וחפץ.
תמצית טענות הנתבע
4.להלן תמצית טענות הנתבע כפי שעלו בכתב ההגנה:
הנתבע ומשפחתו מתגוררים במבנה, אשר נמצא בחזקת המשפחה למעלה מחמישים שנה. מדובר בבית אבן עם חצר וגינה בשטח מגודר (להלן: "המבנה"), ולא בקרוואן. המבנה מעולם לא היה חלק מהקרוואנים שהוצבו במקום ע"י עמידר, ואשר בגינן הוגשה תביעה זו.
אביו של הנתבע (להלן: "האב המנוח") רכש את המבנה בראשית שנת 1963 מכוח הסכם רכישה שנחתם עם הבעלים הקודמים של המקרקעין (להלן: "הסכם הרכישה") רק לאחרונה אותר הסכם הרכישה אשר מצביע על זכויות הבעלות של הנתבע ומשפחתו במבנה.
על התביעה חלה התיישנות מנחילה, הן מכוח התקופה שחלפה והן בשל העובדה שהחזקת הנכס לא באה מטעם התובעת ומשכך הינה החזקה נוגדת. בנוסף, נטען כי תביעת התובעת התיישנה ועל כן, גם אם יתקבלו טענות התובעת, הרי היא אינה זכאית לסעדים הנתבעים על ידה. עוד טוען הנתבע כי התובעת השתהתה בהגשת התביעה.
התובעת מנועה מלנקוט בהליך זה מאחר שנקטה בהליכים פליליים כנגד הנתבע ביחס למבנה, בטענה כי בוצעו "חריגות בנייה". התובעת הוציאה צו הריסה מנהלי בגין המבנה, אשר בהמשך, בוטל בבית המשפט לעניינים מקומיים. לטענת הנתבע, עצם הגשת התביעה בגין חריגות הבנייה יצרה בפניו מצג לפיו אינו נתפס כ"פולש" בעיני התובעת וכי מגוריו במקרקעין הינם כדין.
רישום הזכויות במקרקעין על שם התובעת וללא החרגת זכויות הנתבע נעשתה שלא כדין ובחוסר תום לב. ככל שהרישום נעשה מכוח הפקעה, הרי שההפקעה בוצעה שלא כדין ויש לבטלה. היה וייקבע שהרישום נעשה כדין, הרי שעל התובעת להסכים לתיקון הרישום באופן שהזכויות במקרקעין יירשמו על שם הנתבע.
ככל שייקבע כי לנתבע אין זכויות בעלות במבנה, הרי יש להכיר בו כ"בר רשות בלתי הדירה" ולחילופין, בר רשות אשר ביטולה מותנה בפיצוי שישקף את מלוא שווי המבנה והמקרקעין, לרבות שוויו הסנטימנטלי וההוצאות שהוציא הנתבע לאורך השנים בגין אחזקה שוטפת. כמו כן זכאי הנתבע למקום מגורים חלופי ראוי, ולכל הפחות ראוי הוא לסעד מן הצדק.
על התובעת (כמו גם על המדינה) לדאוג לשכבות החלשות של האוכלוסייה, אשר הנתבע נמנה עליהן, ולכל הפחות לדאוג להם לקורת גג. בשל מצבו הכלכלי, פיזי, נפשי ומשפחתי של הנתבע הוא זכאי לדיור ועל בית המשפט להגן על זכויותיו.
הנתבע טוען כי התובעת מנועה מלממש את זכויותיה בין היתר בשל ויתור ו/או מניעות ו/או מכוח זכויות בר רשות ו/או דיירות מוגנת ו/או זכות חזקה ו/או הבטחה שלטונית.
בתצהיר העדות הראשית מטעמו, חזר הנתבע על טענותיו בדבר זכויות בעלות במקרקעין וכן הרחיב בדבר מצבו האישי. כמו כן העלה הנתבע טענה בדבר אכיפה בררנית של התובעת כאשר מחד גיסא הקפיאה את תביעות הפינוי כנגד תושבי כפר שלם, ומאידך גיסא, ממשיכה בתביעה כנגדו.
להשלמת התמונה, יצוין, כי בסיכומי הנתבע העלה ב"כ הנתבע טענות נוספות, חדשות, אשר לא נזכרו בכתב ההגנה ו/או בתצהיר הנתבע, כך לענין הטענה כי יש לאפשר לנתבע לרכוש את הבעלות במקרקעין בהתאם לחוק הדיור הציבורי (זכויות רכישה) תשנ"ט-1998 ולחילופין, בפטור ממכרז. טענה חדשה נוספת הינה כי קיימות לנתבע זכויות שביושר במקרקעין.
תמצית טענות הנתבעת
5.הנתבעת טוענת כי הקרוואן שהוצב על ידה (להלן: "הקרוואן") אינו מצוי בתחום המגרשים המפורטים בנסחי המקרקעין נשוא התביעה.
הנתבעת משלמת ארנונה לעירייה וכן את כל הוצאות השימוש בגין הקרוואן. הנתבעת מוסיפה כי לא ביצעה כל תוספת בנייה לקרוואן.
הנתבעת מתארת מסכת חיים קשה ביותר: שלושה מילדיה נלקחו לאימוץ, היא סבלה מאלימות פיזית ונפשית מצד בן זוגה לשעבר, היא סובלת מבעיות בריאותיות קשות בעטיין עברה ניתוחים בגזע המוח והיא מחויבת להיות עם בלון חמצן באופן קבוע.
הנתבעת מציינת כי בתקופה מסוימת גרה ברחוב ומגוריה בקרוואן נעשו בידיעת המטפלות שלה במחלקת הרווחה של התובעת, על מנת לעזור לה לשקם את חייה. הנתבעת טוענת כי בכך נתנה התובעת את הסכמתה למגוריה בקרוואן.
לבסוף טוענת הנתבעת כי הקרוואן הינו קורת הגג היחידה שיש לה וכי פינויה יהווה "גזר דין מוות" עבורה.
המסגרת הראייתית
6.מטעם התביעה העידו:
עת/1 – חנה בר רומנו (להלן: "הגב' רומנו").
עת/2 – מר מיכאל בוסקילה.
עת/3 – מר דוד גרינפלד (להלן: "החוקר גרינפלד").
עת/4 – הגב' מירה ירקוני (להלן: "המומחית").
יצוין כי המומחית הגישה חוו"ד מיום 19.2.09 וחוו"ד משלימה מיום 6.3.12.
מטעם ההגנה העידו:
ענ/1 – הגב' רינה פרץ (לעיל: "הנתבעת")
ענ/2 – מר יצחק בן זקן
ענ/3 – מר ימין בן זקן (הנתבע 9)
היעדר ראיות מטעם הנתבע
7.מטעם הנתבע הוגש תצהיר מטעמו, תצהיר מטעם אימו- הגב' סוליקה ביטון, ותצהירו של מיכאל ורדי.
הנתבע לא התייצב לשתי ישיבות ההוכחות ומשכך, נקבע בהחלטה מיום 3.9.13 כי "בהעדרו של הנתבע 2 עצמו, הריני מורה על משיכת תצהירו מן התיק".
חרף האמור, ולפנים משורת הדין, ניתנה לנתבע האפשרות להצטרף להצעת הפשרה כפי שנרשמה לפרוטוקול מיום 3/9/13, ואולם בסופו של יום, הנתבע לא קבל את הצעת הפשרה.
יודגש, כי הנתבע לא העלה כל בקשה לעניין משיכת תצהירו, כך שההחלטה מיום 3/9/13 לעניין משיכת התצהיר מהתיק שרירה וקיימת.
משנמשך תצהירו של הנתבע מהתיק, אין לייחס לו ולנספחים שצורפו לו, כל משקל.
באשר לתצהירים האחרים מטעם הנתבע – המצהירים לא התייצבו לחקירה על תצהיריהם, בלא שהוצגו אישורים רפואיים המצדיקים היעדרותם. על כן דין התצהירים להימשך מהתיק (ראו החלטה מיום 15/7/2013).
במצב דברים זה, לא מצויה בפני כל ראיה מטעם הנתבע.
חרף האמור, ושלא כדין, בסיכומים מטעמו, התעלם ב"כ הנתבע מההחלטות לעניין משיכת התצהירים והעלה בתצהירו טענות עובדתיות בהתבסס על התצהירים אשר אינם בגדר ראיות בתיק. ב"כ הנתבע, הגדיל עשות, עת צירף לסיכומים ראיות, משל היה מדובר בתצהיר ולא בסיכומים.
לא היה מקום להתנהלות זו ומורת הרוח מכך תבוא לידי ביטוי בסוגיית ההוצאות.
דיון ומסקנות
המסגרת המשפטית
8.המקור המשפטי לתביעת בעל מקרקעין לסילוק יד הינו סעיף 16 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), הקובע:
"בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לדרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין".
כלל הוא, כי התובע סילוק יד ממקרקעין מכוח בעלותו בהם, די לו להוכיח את עובדת בעלותו בהם, ומכאן ואילך מוטל הנטל על הנתבע, להוכיח זכות להמשיך ולהחזיק במקרקעין (ע"א 483/62 קוך נ' לנדוי, פ"ד יז 1953 (1963)).
לעניין זה נקבע:
"בתביעה שכזו די לתובע להוכיח כי הוא הבעלים החוקיים של המקרקעין, ואז עובר נטל הראיה לנתבע להראות שהוא רכש זכות כלשהי במקרקעין, אשר זכות הבעלות כפופה לה" (ע"א (מחוזי ת"א)16482/92 עיריית תל אביב יפו נ' גרינשטיין, פ"מ תשנ"ג (4) 353 (1994)).
<p style