ת"צ 14646-05-14 פרידמן נ' עיריית בת ים

המבקשת, שני טל-פרידמן, הגישה לבית משפט זה תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית כנגד עיריית בת ים, שעניינן הוא גבייה בלתי חוקית של אגרה בסך 20 ₪ בגין הנפקת תו חניה אזורי מתושבי העיר, המתגוררים באזור שנקבע על ידי המשיבה כאזור חניה מוסדר. בבקשת האישור נטען, כי גביית אגרה בגין הנפקת תו החניה האזורי מנוגדת להוראות חוק העזר לבת ים (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"ד – 1994 (להלן: חוק העזר העירוני), שלפיו תושב העיר המתגורר באזור חנייה מוסדר זכאי לקבל את תו החניה האזורי ללא כל תשלום, ככל שהוא עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 16 לחוק זה. על פי הנטען, המדובר בהתנהלות שנמשכת שנים רבות, כאשר עוד בביקורת פנימית, שנערכה ברשות החניה בעיריית בת ים בשנת 2007, הוסבה תשומת לבה של העירייה לכך שגביית האגרה נעשית בחוסר סמכות וללא עיגון בחוק העזר העירוני.

עיריית בת ים הודיעה על הפסקת הגבייה בהתאם לסעיף 9(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, תשס"ו-2006 (להלן: חוק תובענות ייצוגיות), ועל כן דין התובענה להידחות. כל שנותר להכריע בו הוא בגמול למבקשת ובשכר הטרחה לבא כוחה, לפי הוראות סעיפים 9(ג), 22(ב) ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות.

1. רקע הדברים וההליכים

המבקשת, שני טל-פרידמן, הינה תושבת העיר בת-ים המתגוררת ברחוב סוקולוב בעיר, המצוי באזור שהוגדר על ידי המשיבה כאזור חניה מוסדר המסומן "1". בהתאם להוראות חוק העזר לבת ים (העמדת רכב וחנייתו), תשנ"ד – 1994 (להלן: חוק העזר העירוני), זכאית המבקשת לקבל תו חנייה אזורי, שיאפשר לה להחנות את רכבה בסמוך לבניין מגוריה בצמוד למדרכות הצבועות בכחול-לבן. ביום 23.3.14 פנתה המבקשת אל המשיבה בבקשה להנפקת תו חניה אזורי לרכב שבבעלותה. בתמורה לקבלת תו החניה, נתבקשה המבקשת לשלם למשיבה אגרה בסך 20 ₪. לאחר שהמבקשת שילמה את האגרה וקיבלה לרשותה את תו החניה, הסתבר למבקשת, כי אין כל הוראה בחוק העזר העירוני המאפשרת למשיבה לגבות את האגרה האמורה, נהפוך הוא; על פי סעיף 16 לחוק העזר העירוני המבקשת זכאית לקבל את תו החניה האזורי ללא כל תשלום, ככל שהיא עומדת בתנאים המפורטים בסעיף 16 לחוק זה.

ביום 11.5.14 הגישה המבקשת תובענה ובקשה לאישורה כייצוגית נגד המשיבה, שבה נטען כי גביית אגרה בגין הנפקת תו החניה האזורי מנוגדת לדין. בבקשה ובתובענה נטען, כי המדובר בהתנהלות שנמשכת שנים רבות, כאשר עוד בביקורת פנימית, שנערכה ברשות החניה אצל המשיבה בשנת 2007, הוסבה תשומת לבה של המשיבה לכך שגביית האגרה נעשית בחוסר סמכות וללא עיגון בחוק העזר העירוני ואף הומלץ למשיבה לפעול לתיקון חוק העזר העירוני באופן שיאפשר את גביית האגרה כאמור.

את הקבוצה אשר בשמה הוגשה התובענה ביקשה המבקשת להגדיר בבקשת האישור, כך:

"כלל תושבי העיר בת-ים המתגוררים באזור שנקבע על ידי המשיבה כמקום חניה מוסדר ואשר נדרשו מאת המשיבה לשלם 20 ₪ עבור קבלת תו-חניה אזורי, וזאת במשך עשרים וארבע החודשים שקדמו להגשת התובענה."

במסגרת התובענה ובקשת האישור התבקש בית המשפט להורות למשיבה לחדול מגביית אגרת תו חניה אזורי שלא כדין ולהשיב לחברי הקבוצה את הסכומים שנגבו מהם ביתר בשנתיים שקדמו להגשת התובענה, אשר להערכת המבקשת מסתכמים בסך 383,800 ₪ (בערכי קרן).

ביום 6.8.14 הודיעה המשיבה על חדילה מגבייה. במסגרת הודעת החדילה אישרה המשיבה, כי היא אמנם גבתה אגרה בסך 20 ₪ מתושבים מתגוררים באזור חניה 1, אשר ביקשו כי יונפק להם תו חניה לאזור זה. אולם, זאת, לטענתה, לשם כיסוי עלויות הנפקת התו בלבד, גבייה שהיא לעמדת העירייה גביית מחיר מותרת. המשיבה הבהירה כי לצד זאת, ולמען הזהירות, פעלה היא לתיקון חוק העזר העירוני כך שיסדיר את גביית האגרה בגין הנפקת תווי חניה לתושבי אזור חניה מוסדר, לרבות גביית 20 ₪ מתושבי אזור חניה 1, ובישיבתה מס' 31/14 מיום 4.10.11 אושר תיקון חוק העזר העירוני כאמור. המשיבה טענה, כי בהמשך להחלטתה הוגשה בקשה לשר הפנים לתיקון חוק העזר העירוני והמשיבה נדרשה לערוך תיקונים שונים בנוסח החוק המוצע ובחודש ספטמבר 2013 נשלח לשר הפנים הנוסח הסופי והמעודכן, שטרם אושר. המשיבה טענה, כי מכל מקום, היא חדלה מגביית התשלום עבור הנפקת תו חניה אזורי לתושבי העיר בת-ים המתגוררים באזור חניה מוסדר ומעוניינים בקבלת תו חניה אזורי לאזור מגוריהם בלבד וזאת עד לתיקונו של חוק העזר הקיים. המשיבה ביקשה להדגיש, כי לצד זאת, ובהתאם ללשון חוק העזר העירוני, תושב שיבקש בנוסף לתו החניה לאזור מגוריו תו חניה אזורי למקום חניה מוסדר שאינו מקום מגוריו, יחויב בתשלום אגרת חניה בסך 120 ₪.

במסגרת הודעת החדילה עמדה המשיבה גם על חשיבות הפניה המוקדמת בהליך תובענה ייצוגית, בציינה, כי אילו המבקשת הייתה מעוניינת לפעול בתום לב, היה עליה למצות את כלל ההליכים המקדימים העומדים לרשותה בטרם פעלה להגיש את הבקשה שבנדון, ולכל הפחות לפנות בפנייה מוקדמת למשיבה ולאפשר לה לחדול מגבייה עוד בטרם הגשת בקשת האישור, כפי שחדלה בפועל בהודעה זו, באופן שהיה חוסך כספים לקופה הציבורית וכן חוסך מזמנו היקר של בית המשפט. המשיבה טענה, כי לאור האמור, הגשת בקשת האישור שבנדון אינה עומדת בתנאי תום הלב הקבוע בסעיף 8 לחוק תובענות ייצוגיות ומכאן שדינה של בקשת האישור להימחק על הסף. המשיבה טענה עוד, כי דין הבקשה להימחק על הסף גם מהטעם שלא הוכחה עילת תביעתה האישית של המבקשת. בהקשר זה טענה המשיבה, כי בהתאם לחוק העזר העירוני היא זכאית לגבות אגרת חניה בסך 120 ₪ מתושב המבקש כי יונפק לו תו חניה אזורי בנוסף לתו החניה לאזור מגוריו וכי המבקשת כלל לא הוכיחה כי פנתה אל המשיבה להנפקת תו חניה אזורי למקום מגוריה בלבד.

ביום 14.8.14 התקבלה תגובת המבקשת להודעת החדילה של המשיבה, שבגדרה טענה המבקשת, כי הודעת החדילה אינה עומדת בדרישות חוק תובענות ייצוגיות, וזאת משום שלבד מהודעת המשיבה על חדילתה, אשר נתמכת בתצהירים לקוניים מפי מנהל מחלקת הפיקוח העירוני והיועצת המשפטית של המשיבה, לא צירפה המשיבה הוכחה שממנה ניתן ללמוד כי אכן פסקה הגבייה הבלתי חוקית נשוא התובענה. בהקשר זה הדגישה המבקשת, כי המשיבה כלל לא ציינה אפילו את התאריך שבו חדלה מהגבייה הבלית חוקית, אלא הסתפקה בטענה כללית כי היא "חדלה מגביית תשלום עבור הנפקת תו חניה אזורי לתושבי העיר בת-ים המתגוררים באזור חניה מוסדר". זאת ועוד, המשיבה לא הציגה בפני בית המשפט כל מסמך רשמי או ראיה כלשהי אשר יכולים ללמד כי הורתה לפקידיה הרלבנטיים, העוסקים בהנפקת תווי חניה, לחדול מגביית האגרה וכי בפועל אכן פסקה גביית האגרה. לטענת המבקשת, האפשרות החריגה אשר מקנה חוק תובענות ייצוגיות לרשות להודיע על חדילה מגבייה ובכך להימנע מהשבת הכספים שגבתה שלא כדין הינה פריבילגיה ייחודית, אשר אין להקל בה ראש ועל בית המשפט לעמוד על קוצו של יוד בבואו לאשרה. לשיטת המבקשת, הדברים מקבלים משנה תוקף בשים לב לעובדה שהמשיבה הינה בבחינת "שור מועד", שהרי המשיבה ידעה כבר לפני 7 שנים תמימות, עת קיבלה לידיה את דו"ח המבקר הפנימי, כי היא גובה מתושביה כספים בניגוד לדין ואף פעלה להכשיר את השרץ, באמצעות תיקון חוק העזר העירוני, כאשר כל אותה שעה היא המשיכה בגבייה הבלתי חוקית.

בגדרי תגובתה להודעת החדילה התייחסה המבקשת גם לטענת המשיבה שלפיה גביית האגרה בסך 20 ₪ נועדה לצורך כיסוי העלויות בגין הנפקת התו בציינה, כי טענה כאמור אינה יכולה להכשיר גבייה בלתי חוקית, שהרי העיקרון המנחה בכל הנוגע לפעילות רשויות מקומיות הוא עיקרון החוקיות ואין הרשויות מוסמכות לעשות כל פעולה שלא הוסמכו במפורש לעשותה, מה גם שברי לכל כי עלותו של תו החניה העשוי מדבקת פלסטיק אינה עולה על אגורות בודדות. עוד התייחסה המבקשת בגדרי תגובתה לטענת המשיבה שלפיה היה עליה להקדים ולפנות אליה בטרם הגשת בקשת האישור בציינה, כי המדובר בטענה תמוהה לנוכח העובדה שהמשיבה מודעת מזה 7 שנים, לכל הפחות, לכך שגביית אגרה כאמור הינה בלתי חוקית, וזאת לנוכח דוח המבקר הפנימי. לבסוף התייחסה המבקשת לטענת המשיבה שלפיה בקשת האישור נעדרת עילת תביעה אישית בציינה, כי המבקשת הצהירה בתמיכה לבקשת האישור כי היא הגיעה למשרדי המשיבה על מנת לקבל את תו החניה שלו היא זכאית מתוקף היותה מתגוררת באזור האכיפה הרלבנטי, כפי שעשתה בשנים הקודמות, מה גם שכתובת מגורי המבקשת הינה תנאי ראשון אותו בודקת המשיבה כאשר תושב העיר מבקש לקבל תו חניה, כך שברור כי תו החניה שהונפק למבקשת הוא תו לאזור החניה המוסדר בו היא מתגוררת.

לנוכח תגובת המבקשת להודעת החדילה הורתי כי יתקיים דיון מקדמי בבקשת האישור במעמד הצדדים. דיון זה התקיים ביום 11.1.15 ובגדרו הודיע ב"כ המבקשת, כי לאחר קבלת הבהרות ומסמכים מב"כ המשיבה, הוא איננו מתנגד עוד להודעת החדילה. משכך הורתי, כי לאור הודעת החדילה התובענה תדחה והצדדים יסכמו לעניין הגמול ושכר הטרחה.

2. טיעוני הצדדים לעניין הגמול ושכר הטרחה 

א. טיעוני המבקשת

את בקשתה לפסיקת גמול ושכר טרחה סומכת המבקשת על "שיקולי תשומה", "שיקולי תפוקה", ו"שיקולי הכוונה ציבורית", שיקולים המשתקפים מתוך הקריטריונים הקבועים בסעיף 23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, וכן על שיקולים נוספים, שאותם, לשיטתה, על בית המשפט לשקול במקרה הנדון שבו הודיעה הרשות על חדילה. בין אותם שיקולים נוספים מונה המבקשת את עוצמת הקשר הסיבתי בין בקשת האישור להפסקת הגבייה; שינוי דרכה של הרשות כתוצאה מהגשת בקשת האישור; התועלת העתידית לקבוצה וידיעת הרשות אודות הגבייה הבלתי חוקית, כאשר לשיטת המבקשת יישום שיקולים אלה לנסיבות ענייננו מצדיק פסיקת גמול ושכר טרחה על הצד הגבוה.

באשר ל"שיקולי התשומה" טוענת המבקשת, כי היא ובא כוחה נטלו סיכון בהגשת התובענה ובקשת האישור, שהרי במידה והתובענה הייתה נדחית היו נפסקים נגדם הוצאות באלפי ואולי אף בעשרות אלפי שקלים. המבקשת מדגישה, כי הסיכון היה גבוה במיוחד בענייננו בשל העובדה שמדובר בנושא שטרם נדון בבתי המשפט וכן בשל כך שהמשיבה יכולה הייתה לקדם במהרה את התיקון לחוק העזר שלה ולאיין בכך את הגמול המגיע למבקשת ולבא כוחה.

המבקשת טוענת, כי בא כוחה השקיע בבקשת האישור ובתובענה כ-40 שעות עבודה ובהתייחס לתעריף הנהוג בפסיקה ולגורם הסיכון לדחיית התובענה, מתבקש בית המשפט לפסוק לבא כוחה שכר טרחה בסך 64,000 ₪ בגין רכיב זה.

באשר ל"שיקולי התפוקה" לקבוצה המיוצגת, טוענת המבקשת כי סך החיסכון הכספי לתושבי אזור חניה מוסדר בעיר בת-ים, אשר יקבלו מעתה תו חניה בחינם, מוערך בכ- 1,000,000 ₪ על פני 7 השנים הבאות.

המבקשת טוענת עוד, באשר לאופן ניהול ההליך, כי בא כוחה ניהל את ההליך בצורה ראויה, יעילה והוגנת וכי דרישתו היחידה הייתה, כי המשיבה תתכבד ותוכיח, כדרישת החוק, כי היא אכן חדלה מהגבייה הבלתי חוקית. באשר לטענת המשיבה לפיה היה על המבקשת להקדים פניה מוקדמת למשיבה טוענת המבקשת, כי אין מקום לטענה כאמור מקום שבו המשיבה התעלמה ביודעין מדו"ח הביקורת הנוקב שנמסר לידיה כבר בשנת 2007.

בגין רכיב זה מתבקש בית המשפט לפסוק לבא כוחה של המבקשת שכר טרחה שלא יפחת מסך 100,000 ₪.

באשר ל"שיקולים של הכוונה ציבורית", טוענת המבקשת, כי פעולת הרשות בחוסר סמכות היא רעה חולה העומדת בניגוד לעקרונות יסוד של המשפט המינהלי וכי ברי שאלמלא הייתה מוגשת בקשת האישור הייתה המשיבה ממשיכה לגבות אגרה שלא כדין במשך שנים רבות. לטענת המבקשת, חשיבותה של בקשת האישור נובעת גם מהאפקט ההרתעתי והחינוכי שיש לה ביחס לרשות לפעול על פי חוק וכי זהו השיקול המרכזי בהליך נגד רשות שלטונית. המבקשת מדגישה, כי פסיקת הוצאות נמוכות כנגד רשויות עלולה ליצור תמריץ שלילי להגשת תובענות מוצדקות נגד רשויות.

בגין רכיב זה מתבקש בית המשפט לפסוק לבא כוחה של המבקשת שכר טרחה בסך שלא יפחת מ- 100,000 ₪.

על יסוד מכלול השיקולים שהובאו לעיל עותרת המבקשת לפסיקת גמול בסך 53,600 ₪ ושכר טרחה לבא כוחה בסך כולל של 268,000 ₪ בתוספת מע"מ.

ב. טיעוני המשיבה

המשיבה טוענת, כי בנסיבות העניין אין לפסוק גמול ושכר טרחה למבקשת ולבא כוחה וכי לחילופין יש לפסוק סכומים בשיעורים נמוכים מאד.

באשר ל"שיקולי התשומה" טוענת המשיבה, כי ענייננו בבקשה שלא נדרשו טרחה והשקעה מיוחדות להכנתה או להגשתה ואפילו לא לניהולה. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי ענייננו בסוגיה ברורה שאף לא הצריכה בדיקה משפטית מעמיקה וכי המבקשת לא ביצעה כל פעולות מיוחדות בטרם הגשת הבקשה, לא צירפה לה חוות דעת, לא פנתה לעירייה בטרם הגשתה – לא כפנייה מוקדמת ולא על מנת לקבל נתונים מדוייקים לשם ביסוסה. נטען, כי לנוכח האמור, גם החישובים המוצגים בגוף הבקשה, המתיימרים להציג את גובה הסכומים אשר נגבו בעבור תווי חניה למתגוררים באזור חניה מוסדר, נערכו באופן שטחי ושגוי. נטען עוד, כי המבקשת ובא כוחה לא סברו מלכתחילה כי שיש סיכון מיוחד בניהול התיק ולראיה באותו יום ממש שבו הוגשה בקשת האישור נגד המשיבה הגיש בא כוחה של המבקשת בקשה דומה עד זהה כנגד עיריית נצרת עילית (ת"צ 14705-05-14 כהן נ' עיריית נצרת עילית). על פי הטענה, העובדה שבא כוח המבקשת הגיש שתי בקשות אישור באותו עניין משפטי, המנוסחות באופן זהה ממש, מעידה גם כי הטרחה שטרח לכאורה בהכנת הבקשה אינה רבה כפי שהוא מתיימר להציגה.

המשיבה מבקשת להדגיש, כי היא מתנגדת לדרישת בא כוחה של המבקשת שלפיה על בית המשפט לפסוק לו תשלום בעבור שעות הכנת התביעה, באשר אין כל מקום לפסוק שכר טרחה שלא על פי השיקולים הקבועים בחוק תובענות ייצוגיות, מה גם שלא צורפה כל הוכחה לתמיכה במספר השעות הנטען. בהקשר זה טוענת המשיבה, כי מוטלת על בא כוחה של המבקשת חובה מוגברת להוכיח את טענותיו לאחר שהוכח כי הוא הגיש במקביל שתי בקשות לאישור תובענות ייצוגיות דומות עד זהות, אשר העבודה עליהן נעשתה בהכרח במקביל. לעניין זה גם טוענת המשיבה, כי הסתרת העובדה בדבר הגשת תביעה זהה כנגד רשות אחרת על ידי בא כוחה של המבקשת מנוגדת לסעיף 5(א)(2) לחוק תובענות ייצוגיות.

המשיבה טוענת עוד, כי ההליך הסתיים כבר בשלביו הראשונים לאחר דיון אחד בלבד וזאת לאור הודעת המשיבה על חדילה מגבייה באופן שטרם לחיסכון בזמן ובמשאבים של בית המשפט והצדדים עצמם. המשיבה מדגישה, כי תרומתה ליעילות הדיון ולחיסכון בזמנו של בית המשפט מתבטאת גם בעובדה שהגישה את הודעת החדילה בתוך פרק זמן הקצר מזה שמתיר לה הדין.

באשר ל"שיקולי התפוקה" טוענת המשיבה, כי מקום שבו המשיבה הודיעה על חדילה מגבייה כלל אין לפסוק גמול ושכר טרחה ביחס לתועלת עתידית ספקולטיבית וכי מכל מקום, ואף אם היה מקום להתחשב בענייננו בתועלת העתידית שנוצרה לכאורה לחברי הקבוצה, הרי שבוודאי אין לקבל את טיעוני המבקשת לפיהם מסתכמת תרומתה העתידית לסך של 1,000,000 ₪. בהקשר זה מדגישה המשיבה את העובדה שהיא פעלה לתיקון חוק העזר העירוני, באופן שיסדיר את גביית האגרה בגין הנפקת תו חניה לתושבי אזור חניה מוסדר, כך שברור שהתועלת לקבוצה מצומצמת מהמשוער על ידי המבקשת. עוד מדגישה המשיבה את העובדה שהגבייה בגין הנפקת תווי חניה מחברי הקבוצה בשנתיים שקדמו להגשת התובענה מסתכמת בסך 107,180 ₪ בלבד, היינו שגם אם יש לקבל את הטענה שלפיה יש להתחשב בגבייה עתידית ל-7 שנים קדימה, כי אז המדובר בסכום כולל של 375,130 ₪ בלבד.

המשיבה טוענת עוד, באשר לאופן ניהול ההליך, כי על בית המשפט להביא בחשבון, כי ההליך נוהל באופן שטחי, ללא בדיקות מעמיקות, תוך הסתרת מידע מבית המשפט ותוך צירוף וחשיפת מידע שאין לצרפו על פי חוק הביקורת הפנימית, תשנ"ב – 1992 (להלן: חוק הביקורת). המשיבה מוסיפה וטוענת, כי על בית המשפט להביא בחשבון גם את העובדה שהמבקשת לא פנתה למשיבה בדרישה כי תחדול מהגבייה הבלתי חוקית עובר להגשת התובענה ובקשת האישור.

באשר ל"שיקולי הכוונה ציבורית" טוענת המשיבה, כי על בית המשפט להביא בחשבון את הפער העצום בין הסכומים שלטענת המבקשת נגבו ביתר על ידי המשיבה לבין סכומי הגבייה בפועל. המשיבה טוענת, בהקשר זה, כי עמדה בפני המבקשת האפשרות לפנות אליה לקבלת הנתונים הנדרשים עוד בטרם הגשת הבקשה, אולם מסיבותיה השמורות עמה המשבקשת בחרה שלא לעשות כן ולהסתפק בהשערות בעלמא. המשיבה טוענת עוד, כי על בית המשפט להביא בחשבון כי אין המדובר בענייננו בסכומי עתק וכי האגרה שגבתה המשיבה מחברי הקבוצה שימשה אותה לשם כיסוי עלויותיה בהנפקת תוי חניה וכי הקופה הציבורית היא אשר תישא בסכומי הגמול ושכר הטרחה שיפסקו למבקש ולבא כוחו.

ג. טיעוני המבקשת בתשובה

המבקשת טוענת, כי בניגוד לנטען על ידי המשיבה, בדיקה שערכה מול משרד הפנים העלתה, כי אין למשיבה כל חוק עזר פתוח במשרד הפנים הממתין לאישור כלשהו, כך שאין כל ממש בטענת המשיבה כאילו בכל רגע צפוי לצאת חוק חדש המכשיר את התנהלותה וכי כעת ברור יותר מתמיד, כי אילולא הגשת הבקשה המשיבה הייתה ממשיכה לגבות כספים רבים במשך שנים רבות שלא כדין.

המבקשת טוענת עוד, כי טענת המשיבה לתיקון חוק העזר העירוני שלה עוד בשנת 2011 רק מדגישה את מודעותה המוחלטת לגביית אגרה שלא כדין מתושביה, שהרי אין בפי המשיבה כל הסבר על שום מה המשיכה בגבייה הבלתי חוקית הגם שידעה כי חוק העזר העירוני, בנוסחו כיום, אינו מאפשר אותה. המבקשת טוענת בהקשר זה, כי אם ידיעה בכוח של רשות, בשל הגשת תביעות דומות כנגד רשויות אחרות, הובילה את בתי המשפט לדחיית הטענה להפחתת שכר הטרחה בשל היעדר פנייה מוקדמת, הרי קל וחומר שהידיעה בפועל של המשיבה תוביל לכך. על פי הטענה, ידיעתה המוחלטת של המשיבה לא רק שצריכה להביא לדחיית טענתה לעניין היעדר פניה מוקדמת, אלא שיש בה גם כדי להביא להגדלת סכומי הגמול ושכר הטרחה.

המבקשת מוסיפה וטוענת, באשר לטענת המשיבה שלפיה היא מנועה מלעשות שימוש בדו"ח המבקר הפנימי בהתאם להוראות סעיף 10 לחוק הביקורת הפנימית, כי יש לקרוא את הסעיף באופן מצמצם וכי מכל מקום, המבקשת כלל לא מסתמכת על תוכנו של דו"ח הביקורת והנתונים בו, אלא רק מציגה אותו כראיה לעצם ידיעת המשיבה אודות הגבייה הבלתי חוקית בה היא נוקטת.

עוד טוענת המבקשת, כי בקשת האישור הנוספת שהגיש בא כוחה הינה שונה מהותית, משפטית ועובדתית מהבקשה דנן וכך, בעוד שבבקשה הנוכחית המשיבה גבתה תשלום עבור תו חניה מתושבי אזור חניה מוסדר שעה שחוק העזר העירוני שלה קובע כי תו חניה זה יונפק ללא תשלום, הרי שבבקשה הנוספת המשיבה הנפיקה תו חניה לכל תושבי העיר, אולם אותו תו חניה כלל לא הוזכר בחוק העזר שלה.

לבסוף טוענת המבקשת, כי יש להתעלם מראיותיה ומטענותיה של המשיבה לעניין היקף הגבייה הבלתי חוקית מקום בו המשיבה מילאה פיה מים בהודעת החדילה בכל הנוגע להיקף הגבייה הבלתי חוקית שלה במשך השנתיים שקדמו להגשת הבקשה. למען ההגינות, וכלל שבית המשפט יקבל את נתוני הגבייה שצירפה המשיבה לסיכומיה, מבקשת המבקשת להתאים את חישוביה לעניין רכיב התועלת לחברי הקבוצה, כך ששכר הטרחה יעמוד על סך 205,513 ₪ (בתוספת מע"מ) והגמול על סך 41,102 ₪.

3. הבקשה למחיקת טענות עובדתיות ולחילופין בקשה לצירוף מסמכים

לאחר הגשת סיכומי התשובה מטעם המבקשת ולנוכח הטענה שהועלתה בהם לפיה בדיקה מול משרד הפנים העלתה כי אין למשיבה שום חוק עזר פתוח במשרד הפנים הממתין לאישור כלשהו, הגישה המשיבה "בקשה למחיקת טענות עובדתיות חדשות ולחילופין בקשה לצירוף מסמכים". בגדרי הבקשה האמורה התבקש בית המשפט להורות על מחיקת טענותיה העובדתיות של המבקשת באשר לבדיקה שערכה למול משרד הפנים, כאשר בהקשר זה טענה המשיבה, כי אין כל הצדקה לכך שהמבקשת העלתה טיעונים עובדתיים חדשים כאמור רק במועד הגשת סיכומי התשובה. מבלי לגרוע מהאמור ולמען הזהירות, התבקש בית המשפט להתיר למשיבה לצרף לתיק בית המשפט את המסמכים שצורפו כנספח 1 לבקשה, המעידים, לשיטתה של המשיבה, על כך "שהיא פעלה באופן עקבי לקידום תיקונו של חוק העזר, הן למול משרד הפנים והן למול משרד התחבורה, וזאת עוד בטרם הגשת בקשת האישור."

במסגרת החלטתי מיום 11.2.15 הורתי, כי המסמכים שצורפו לבקשת המשיבה כנספח 1 ילקחו בחשבון בעת מתן ההחלטה.

אומר כבר עתה, כי עיון במסמכים שצורפו לבקשת המשיבה אינו תומך בטענתה, שלפיה היא פעלה באופן עקבי לקידום תיקונו של חוק העזר העירוני.

4. הגמול למבקשים ושכר הטרחה לבאי כוחם

א. הקריטריונים לקביעת שיעור הגמול לתובע הייצוגי ולבאי כוחו

סעיפים 9(ב) ו-9(ג) לחוק תובענות ייצוגיות, קובעים כדלהלן:

"(ב) בית המשפט לא יאשר תובענה ייצוגית בתביעת השבה נגד רשות, אם הרשות הודיעה כי תחדל מהגביה שבשלה הוגשה הבקשה לאישור והוכח לבית המשפט כי היא חדלה מהגביה כאמור לכל המאוחר במועד הקובע.

(ג) החליט בית המשפט כאמור בסעיף קטן (ב), רשאי הוא-

1. על אף הוראות סעיף 22, לפסוק גמול למבקשת בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף 22(ב).

2. לקבוע שכר טרחה לבא כוח המייצג בהתאם להוראות סעיף 23."

    

   סעיף 22(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו גמול לתובע המייצג, קובע כדלהלן:

   "בקביעת שיעור הגמול יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

   1. הטרחה שטרח התובע המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, בפרט אם הסעד המבוקש בתובענה הוא סעד הצהרתי;

   2. התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

   3. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית."

       

      סעיף 23 לחוק תובענות ייצוגיות, שעניינו שכר טרחה של בא כוח המייצג, קובע כדלהלן:

      "(א) בית המשפט יקבע את שכר הטרחה של בא הכוח המייצג בעד הטיפול בתובענה הייצוגית, לרבות בבקשה לאישור; בא הכוח המייצג לא יקבל שכר טרחה בסכום העולה על הסכום שקבע בית המשפט כאמור.

      (ב) בקביעת שיעור שכר הטרחה של בא כוח מייצג לפי סעיף קטן (א), יתחשב בית המשפט, בין השאר, בשיקולים אלה:

      1. התועלת שהביאה התובענה הייצוגית לחברי הקבוצה;

         מורכבות ההליך, הטרחה שטרח בא הכוח המייצג והסיכון שנטל על עצמו בהגשת התובענה הייצוגית ובניהולה, וכן ההוצאות שהוציא לשם כך;

      2. מידת החשיבות הציבורית של התובענה הייצוגית;

      3. האופן שבו ניהל בא הכוח המייצג את ההליך;

         הפער שבין הסעדים הנתבעים בבקשה לאישור לבין הסעדים שפסק בית המשפט בתובענה הייצוגית.

         (ג) בית המשפט רשאי לקבוע לבא כוח מייצג שכר טרחה חלקי על חשבון שכר הטרחה הכולל, אף בטרם הסתיים הליך הבירור של התובענה הייצוגית, אם מצא שהדבר מוצדק בנסיבות העניין, וככל הניתן, בהתחשב בשיקולים כאמור בסעיף קטן (ב)."

          

         השיקולים השונים המשתקפים מסעיפים 22(ב) ו-23(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, אשר אותם יש להביא בחשבון במסגרת קביעת שיעורם של הגמול לתובע המייצג ושכר טרחתם של באי-כוחו, הוצגו בהרחבה בע"א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ' דן רייכרט ומנשה כהן, פסקה 2 (2012) (להלן: עניין רייכרט) וניתן לחלקם לשלושה סוגים עיקריים: הסוג הראשון הם שיקולי תשומה – שיקולים הנוגעים לעלויות ולסיכון שנטל על עצמו התובע המייצג ועורך הדין, כגון טרחה, סיכון, הוצאות ומורכבות ההליך. במסגרת זו מבקש בית המשפט ליצור תמריץ חיובי להגשת תביעות ייצוגיות ראויות. הסוג השני הם שיקולי תפוקה לקבוצה המיוצגת – דהיינו, שיקולים הנוגעים לתועלת שהביאה התובענה הייצוגית לקבוצה המיוצגת, תוך ניסיון להעניק לתובע תמריצים אשר יותירו בידי חברי הקבוצה המיוצגת רווח גבוה ככל האפשר. במסגרת שיקולים אלה יכללו התועלת לחברי הקבוצה המיוצגת ואופן ניהול ההליך. הסוג השלישי הם שיקולים הנוגעים לתועלת הציבורית מהתובענה הייצוגית, ולרצון לכוון את המשאבים באופן שיושקעו בתובענות ייצוגיות שתועלתן הציבורית גדולה ביותר. במסגרת זו יבחנו החשיבות הציבורית של קידום אכיפת הדין והרתעה מפני הפרתו והפער בין הסעד הנתבע לסעד שנפסק (ראו גם ע"א 9134/05 אליעזר לויט, עו"ד נ' קו-אופ צפון, אגודה שיתופית לשירותים בע"מ, בפסקאות 14-12 (2008) (להלן: עניין לויט); ע"א 10085/08 תנובה מרכז שיתופי לשיווק תוצרת חקלאית בישראל בע"מ נ' ראבי (2011); רע"א 2362/08 תדיראן מוצרי צריכה בע"מ נ' שאול, פיסקה 7 (2011); ע"א 7615/11 גלבוע נ' החברה המרכזית לייצור משקאות קלים בע"מ, פסקאות 3 ו-8 (2012); אלון קלמנט, "פשרה והסתלקות בתובענה הייצוגית", משפטים מ"א 5, 84 (תשע"א)).

          

         רשימת השיקולים המופיעה בסעיפים 22 ו-23 לחוק תובענות ייצוגיות אינה ממצה והקריטריונים המופיעים בה "..הינם קווים מנחים לפסיקת שכר הטירחה של "בא כוח מייצג". המדובר בהתוויה של שיקול הדעת של בית המשפט ואין מקום לשרטט נוסחה קשיחה" (ראו עניין לויט, בפסקה 13). בהקשר זה יצוין, כי המצב הייחודי שבו נדחית בקשה לאישור תובענה שהוגשה נגד רשות מינהלית כתובענה כייצוגית, מפאת הודעת חדילה שפרסמה הרשות הנתבעת, מחייב מתן משקל למספר קריטריונים נוספים ובכללם – החלטת הרשות לשנות מהלכיה והתנהלותה, באופן המשיג את התכלית שלשמה הוגשה התובענה. שיקול זה מוביל לפסיקת שיעור מאוזן של גמול ושכר הטרחה, באופן אשר נועד "לעודד תובעים מייצגים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות הרשויות, והוא תורם להגשמת האינטרס הציבורי בהפסקת פעולת הרשות העומדת בניגוד לחוק מצד אחד, אך זאת בלא לפגוע בציבור בכללו על ידי תשלומי כספי ציבור בשיעור ניכר לידי הקבוצה התובעת, מצד שני" (ראו עע"מ 2395/07 אכדיה סופטוור סיסטמס בע"מ נ' מדינת ישראל – מנהל המכס ומס בולים (2010)).

          

         בעניין אבוטבול, דן בית המשפט העליון בשיקולים לפסיקת גמול ושכר טרחה בתביעה נגד רשות שהודיעה על חדילת הגבייה. גם כאן עמד בית המשפט העליון על שלושת השיקולים: שיקולי תשומה; שיקולי תפוקה ושיקולי ההכוונה הציבורית. בית המשפט עמד בהרחבה על ההבדל בין פסיקת הוצאות כנגד גוף פרטי, כפי שנקבע בעניין רייכרט, לבין פסיקת הוצאות כנגד רשות ציבורית, כפי שהיה באותו עניין. בית המשפט הדגיש (בפסקה 20 לפסק הדין), כי "חוק תובענות ייצוגיות שזור לכל אורכו הוראות המבחינות בין המדינה ורשויות ציבוריות אחרות לבין נתבעים אחרים" והוסיף (בפסקה 22 לפסק הדין), כי:

         "חוק תובענות ייצוגיות יוצר מסגרת מורכבת של הסדרים, אשר נועדו לאזן בין עניינם של התובע המייצג והקבוצה המיוצגת, לבין האינטרס הציבורי הכללי, והחשש מהטלת עלות משמעותית על הרשות, אשר תפגע בציבור הנזקקים לשירותיה".

          

         בית המשפט הדגיש, כי כאשר מדובר בהודעת חדילה של הרשות משתנה האיזון בין השיקולים, ולכן במקרה כזה אין להחיל את הלכת עניין רייכרט כלשונה. כן הדגיש, כי יש לעמוד על התרומה בהסדרת ההתנהלות העתידית של הרשות. בית המשפט הוסיף וקבע, כי יש לזכור שכאשר מוגשת תובענה ייצוגית כנגד רשות, הגמול לתובע המייצג ושכר הטרחה לבאי כוחו משולמים מהקופה הציבורית ויש לנקוט בהם במשנה זהירות. עם זאת, בית המשפט הדגיש, כי שיקולי השמירה על הקופה הציבורית כבר קיבלו ביטוי מסוים בעצם האפשרות שניתנה לרשות להודיע על חדילה (על שיקול השמירה על הקופה הציבורית כשיקול לפסיקת גמול ושכר טרחה בתובענות כנגד הרשות ראו עניין אקרמן, שם הפחית בית המשפט העליון בסכום שנפסק משיקולי שמירה על הקופה הציבורית).

          

         כפי שהבהרתי לאחרונה במספר החלטות, שיקול רלבנטי נוסף שעל בית המשפט להביא בחשבון בבואו לפסוק את הגמול ושכר הטרחה – שיש בו, לטעמי, כדי להביא להפחתה ניכרת בסכומים שיפסקו למבקש ולבא כוחו – הוא העדר פניה מוקדמת לרשות, בנסיבות בהן טובת הקבוצה מחייבת זאת:

         "סוגיית הפנייה המוקדמת לרשות מעוררת, בדומה לסוגיות רבות נוספות בתחום התובענות הייצוגיות, את הקונפליקט הבסיסי בין אינטרס המבקש לבין אינטרס הקבוצה המיוצגת הידוע כבעיית הנציג. מחד, פניה מוקדמת לרשות עשויה לשרת את טובת הקבוצה בצורה מיטבית, שכן היא עשויה להביא להפסקת ההתנהגות הבלתי חוקית במהירות. מאידך, פנייה מוקדמת שהרשות נעתרת לה מייתרת את הצורך בהגשת התובענה באופן שימנע מהמבקש את הגמול הצפוי בגין הגשתה. ... בהחלט ייתכן כי לו היה המבקש פונה, הייתה נעתרת הרשות (לאור ההליכים האחרים) ומשנה את אופן הגבייה. יש להדגיש, כי במקרה זה הקופה הציבורית נושאת הן בעלויות ניהול התביעה, הן בהוצאות והגמול שיש מקום לפסוק לתובע. לו פנייה מוקדמת הייתה מייתרת את ההליך היו נחסכות ההוצאות כולן וציבור תושבי העיר היה נשכר. העירייה הייתה משנה את התנהלותה ללא כל הוצאה בגין הליכים משפטיים.

         כאמור, המבקש לא פנה למשיבה קודם להגשת בקשת האישור. אמנם פנייה מוקדמת כזו הייתה עלולה גם להידחות או להיתקל בהתעלמות, באופן שלא היה שולל מהמבקש את האפשרות להגיש תובענה ייצוגית. אולם, פנייה כאמור גם הייתה יכולה להביא לכך שהרשות הייתה מקבלת את עמדת המבקש וחדלה משיטת החיוב האמורה... לאור זאת, אין לי אלא להניח, כי המבקש לא פנה למשיבה משום שחשש כי פנייה מוקדמת תייתר את הגשת התובענה ובכך ימנע ממנו הגמול הצפוי בגין הגשתה".

          

         (ראו החלטותיי בתצ (ת"א) 8660-02-14 חיים צורי פדלון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים; בתצ (ת"א) 5775-09-13 ניז'ני נחמה נ' עיריית רמת השרון (2014) ובת"צ (ת"א) 35183-05-13 דרור הולנברג נ' עיריית הרצלייה (2014). עוד ראו, בין רבים: ת"צ (נצ') 14705-05-14 מוריה כהן נ' עיריית נצרת עילית (2014); ת"צ (ב"ש) 56483-10-13 מוחמד אבו סעלוק נ' מועצה מקומית ערערה (2014); ת"צ 36086-07-11 (מרכז) חרסט נ' ידיעות אינטרנט (2012); ת"מ (חי') 19836-05-12 האני יונס נ' המועצה המקומית ערערה (2012). מנגד ראו: ת"מ (חי') 43482-02-13 ואיל יאסין אבו דאוד נ' מועצה מקומית מג'ד אלכרום (2012)).

          

         באשר לאופן חישוב הגמול ושכר הטרחה, הבהיר בית המשפט העליון בעניין רייכרט, כי הכלל הוא שיש לפסוק את אלה, במידת הניתן, בהתאם לשיטת האחוזים, שלפיה שכר הטרחה מחושב כאחוז מסוים מתוך הסכום שנפסק לקבוצה, תוך התחשבות בשיקולים שונים כגון נסיבותיו של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו (שם פסקאות 11-7 לפסק הדין). על כך עמד בית המשפט העליון גם בעע"מ 9237/12 עיריית מודיעין מכבים רעות נ' א.ש. ברקאי בע"מ (פסקה 5):

         "הכלל הוא שבהליכים המוגשים לפי חוק תובענות ייצוגיות יש לפסוק, ככל האפשר, שכר טרחה לבא-הכוח המייצג לפי שיטת האחוזים (ראו, ע״א 2046/10 עזבון המנוח משה שמש נ׳ רייכרט (23.5.2012)). על פי שיטה זו, יש לחשב את שכר הטרחה כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כל זאת, תוך התחשבות בשיקולים שונים ובהם, בין היתר, נסיבותיו הספציפיות של ההליך, האופן בו הסתיים והתנהלותו הדיונית של התובע המייצג ובא כוחו... מקובל עלינו, כי מן הראוי ליישם את שיטת האחוזים באופן שאינו מחמיר, שעה שמוגשת לבית המשפט בקשת אישור ראויה, בסכום נמוך יחסית, וזו מסתיימת בהודעת חדילה, בפשרה או בדרך אחרת (ובלבד, כמובן, שלא קיימים שיקולים נגדיים המצדיקים את הפחתת שכר הטרחה). עוד נציין, כי מקום בו הוגשה הודעת חדילה והוכח קשר סיבתי בין הגשתה של בקשת האישור לבין הפסקת הגבייה, הרי מן הראוי לזקוף זאת לטובת התובע המייצג ובא כוחו, לצורך פסיקת שכר הטרחה והגמול".

          

         על רקע האמור, אדרש להלן לסכומי הגמול ושכר הטרחה שראוי לפסוק למבקשת ולבא כוחה בנסיבות העניין, תוך שקילת השיקולים המנחים בעניין זה, היינו: "שיקולי התשומה", "שיקולי התפוקה", ו"שיקולי הכוונה ציבורית".

         ב. מן הכלל אל הפרט:

         בפתח הדברים, ועוד מבלי להיכנס לשיקולים המנחים לגופם, מצאתי לנכון להביע את מורת רוחי מהתנהלות המשיבה במקרה זה.

          

         ודוק, המדובר בענייננו ברשות מינהלית שגבתה מתושביה אגרה בלתי חוקית במשך שנים, וזאת למרות שכבר בשנת 2007 הובא לידיעתה, ע"י מבקר הפנים, כי גביית האגרה הינה בלתי חוקית. המשיבה, שמבקשת להפחית מחומרת הדברים, נאחזת בעובדה שבשנת 2011 היא הגישה בקשה לתיקון חוק העזר העירוני, באופן שיכשיר את גביית האגרה, וכי החוק המתוקן ממתין, כביכול, לאישורם של שר הפנים ושר התחבורה. אולם, לא מצאתי כל הסבר על שום מה המשיכה המשיבה בגבייה הבלתי חוקית שעה שטרם אושר התיקון האמור, כאשר היה ידוע לה כי חוק העזר העירוני, בנוסחו הקיים, אינו מתיר גביית אגרה כאמור. בנוסף, דו"ח הביקורת הוא משנת 2007, והפניה למשרד הפנים, לדברי המשיבה עצמה נעשתה ארבע שנים מאוחר יותר.

          

         מכל מקום, המסמכים שצורפו לבקשתה האחרונה של המשיבה כלל אינם תומכים בטענתה, שלפיה היא פעלה באופן עקבי לקידום תיקונו של חוק העזר העירוני. ודוק, המשיבה הציגה תכתובות אלקטרונית שהוחלפו בין היועצת המשפטית שלה לבין המחלקה המשפטית במשרד התחבורה, האחרונה שבהם מיום 2.9.13, בגדרה נדרשה המשיבה לבצע התאמות ותיקונים נוספים בנוסח החוק המוצע. לא הוצגה כל תכתובת לאחר מועד זה, למעט טיוטה פנימית מיום 10.9.13, שכלל לא ברור מה עלה בגורלה. זאת ועוד. המשיבה צירפה מסמכים שונים המעידים, אמנם, על הגשת חוק עזר לאישור משרד הפנים ביום 4.12.14. אולם, עיון בהם מעלה כי המדובר בחוק עזר לבת ים (הסדרת מקומות רחצה) (תיקון), תשע"ה -2014 ולא בחוק העזר העירוני נשוא ענייננו. אין לי אלא לקוות, כי הדבר נבע מתוך שגגה ולא מתוך כוונה להטעות את בית המשפט. כך או כך, ברי כי המשיבה ידעה כי המדובר בגבייה בלתי חוקית, שאינה עולה בקנה אחד עם לשון חוק העזר העירוני, וחרף כך המשיכה בגבייה הפסולה.

          

         אני סבורה, כי התנהלות זו של המשיבה, שבחרה להמשיך לגבות את האגרה הבלתי חוקית בטרם תוקן חוק העזר העירוני, היא התנהלות קלוקלת שאינה מתיישבת עם עקרון חוקיות המינהל ועם מינהל תקין. אומר כבר עתה, כי לטעמי התנהלות זו של המשיבה מצדיקה, בנסיבות העניין, פסיקת גמול ושכר טרחה על הצד הגבוה.

          

         ומכאן לשיקולים לגופם;

         ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי התשומה", הרי שבנסיבות העניין אין להקל ראש במידת הטרחה והסיכון אשר נטלו על עצמם המבקשת ובא כוחה בעת הגשת התובענה ובקשת האישור, בשים לב לעובדה שמדובר בבקשת אישור ראשונה מסוגה, וזאת בניגוד למגמה שקנתה שביתה לאחרונה בקרב מגישי בקשות אישור, המגישים בקשות "ממוחזרות" כנגד רשויות. אני סבורה, כי הטרחה והסיכון בענייננו היו משמעותיים במיוחד, בשים לב לעמדתה של המשיבה שלא לחדול מגבייה גם לאחר קבלת דו"ח הביקורת הפנימי, שהתריע בפניה כי המדובר בגבייה בלתי חוקית. אין גם להתעלם מהעובדה שהתובענה אכן נכתבה ונערכה בצורה מקיפה ומעמיקה. בהקשר זה מן הראוי לציין, כי בניגוד לטענת המשיבה, אין הבקשה הנוספת שהגיש בא כוחה של המשיבה זהה לזו שלפני.

          

         לצד זאת, יש להדגיש, כי השאלה אשר עמדה בבסיס הבקשה הייתה, במהותה, שאלה משפטית, אשר לא דרשה הנחת תשתית עובדתית נרחבת. אשר להיקף ההשקעה והטרחה הנובעת מעצם ניהול ההליך, הרי שאלה היו מצומצמים יחסית, שכן לאחר הגשת התובענה הודיעה המשיבה על חדילה מגבייה ובכך חסכה משאבים רבים מהצדדים ומבית המשפט.

          

         ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי התפוקה", הרי שלא יכולה להיות מחלוקת, כי כתוצאה מהגשת התובענה נגרמה תועלת רבה לקבוצה המיוצגת וברי כי התובענה היא אשר הביאה להפסקת הגבייה שלא כדין ושאלמלא התובענה הייתה נמשכת הגבייה כמקודם, שהרי דו"ח הביקורת הפנימי לא הביא להפסקת הגבייה. המבקשת, אמנם, לא פנתה אל המשיבה בטרם הגשת בקשת האישור, ואולם לטעמי יש ליתן לשיקול זה משקל נמוך עד אפסי בנסיבות העניין, שהרי המשיבה בחרה ביודעין להמשיך בגבייה הבלתי חוקית גם לאחר שהונח בפניה דו"ח הביקורת הפנימי, באופן המלמד על כך שלפניה מוקדמת לא היתה כל תוחלת. כאמור, להעדר פניה מוקדמת לרשות יש משקל בבוא בית המשפט לפסוק גמול ושכר טרחה ועל אותו משקל מן הראוי להביא בחשבון, בעת פסיקת הגמול ושכר הטרחה, את העובדה שהונח בפני הרשות דו"ח המתריע בפניה כי המדובר בגבייה בלתי חוקית וכי חרף זאת המשיכה הרשות בגבייה הבלתי חוקית.

          

         לבסוף, ככל שהדברים נוגעים ל"שיקולי הכוונה ציבורית", הרי שמדובר בענייננו במקרה מובהק שבו באים לידי ביטוי כוחו וחשיבותו העליונה לציבור של הליך התובענה הייצוגית, כאשר רק באמצעות נקיטה בהליך זה הופסקה גבייה בלתי חוקית ארוכת שנים. בכך מבטא המקרה הנוכחי את כוחו ההרתעתי והאכיפתי של מוסד התובענה הייצוגית ויש בו כדי לעודד תובעים עתידיים להעמיד לביקורת שיפוטית כשלים בהתנהלות רשויות המדינה.

          

         כאמור, בהתאם לפסיקת בית המשפט העליון, את הגמול ושכר הטרחה יש לפסוק כאחוז מסוים מן הסכום שנפסק לקבוצה, או שנקבע במסגרת הסדר פשרה. כפי שהבהרתי לאחרונה במסגרת החלטתי בת"צ (ת"א) 8660-02-14 חיים צורי פדלון נ' הועדה המקומית לתכנון ובניה בת ים (ניתן ביום 17.11.14), אני סבורה, כי אכן יש מקום לפסוק את הגמול ושכר הטרחה כאחוז מסויים מתוך אומדני גביית היתר, הגם שמדובר בענייננו ברשות שהודיעה על חדילה, אם כי העובדה שמדובר ברשות עשויה להביא לכך ששיעור הגמול ושכר הטרחה יהיו נמוכים מאלו אשר היו נפסקים מקום בו המדובר בגוף פרטי. עם זאת, אין מקום להקטנה משמעותית מדי של שכר הטרחה והגמול במקרים של תביעות נגד רשויות ציבוריות, שכן אם זה יהיה המצב, הדבר יגרע מהתמריץ של תובעים פוטנציאליים להגיש תביעות נכונות וצודקות נגד רשויות ציבוריות, ותוצאה כזו אינה רצויה.

          

         בהתאם לאומדן שערכו המבקשת ובא כוחה, המדובר בענייננו בגבייה בלתי חוקית בסכום של כ- 383,800 ₪ לשנתיים שקדמו להגשת התובענה. המשיבה מצדה טוענת, כי המדובר בסכום נמוך הרבה יותר, בסך 107,180 ₪ בלבד. כך או כך, יש לזכור, כי התועלת לקבוצה המיוצגת אינה נבחנת רק ביחס לתקופת בת השנתיים עובר להגשת התובענה, אלא היא משקללת בתוכה גם את התועלות העתידיות הפועלות לטובת הקבוצה. זאת, מכיוון שסביר להניח, כי אלמלא הוגשה התובענה והבקשה לאשרה כייצוגית, לא הייתה המשיבה מפסיקה את גביית האגרה הלא חוקית בעתיד הקרוב. מכאן, שאין חשיבות קריטית לאומדני הגבייה הבלתי חוקית ומכל מקום, בנסיבות ענייננו יש מקום לפסוק גמול ושכר טרחה בשיעור משמעותי, הגם שאין המדובר בגבייה בסכום גבוה במיוחד, וזאת לנוכח העובדה שהמשיבה הייתה מודעת לכך שמדובר בגבייה בלתי חוקית וחרף זאת המשיכה בה.

          

         לאחר שהבאתי בחשבון את מכלול השיקולים שצוינו לעיל, וערכתי איזון ביניהם, הגעתי למסקנה כי יש לפסוק למבקשת גמול בסך 50,000 ₪ ולבא כוחה שכר טרחה בסך 130,000 ₪.

          

         5. סוף דבר

         בהתאם להוראות סעיף 9(ב) לחוק התובענות הייצוגיות, ובשל העובדה שהמשיבה הודיעה על הפסקת גבייה, הבקשה לאישור התובענה כייצוגית נדחית.

          

         המשיבה תשלם למבקשת גמול בסך של 50,000₪ ושכר טרחה לבא כוחה בסך של 130,000₪. סכומים אלה יישאו הפרשי הצמדה וריבית מהיום ועד לתשלום המלא בפועל.

          

         בהתאם להוראת סעיף 14(ב) לחוק תובענות ייצוגיות, המזכירות תישלח הודעה על החלטה זו למנהל בתי המשפט בצירוף העתק ההחלטה, לשם רישומה בפנקס.

          

         ניתנה היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.