ת"א 5186-08 פלוני נ' יעקב את מוריס רם-אור עבודות חשמל בע"מ

מבוא וטענות הצדדים

1. לפניי תביעה לפיצוי בגין נזק-גוף לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין"), בגין תאונת-עבודה מיום 6.4.2006 שבה התובע, עוזר-חשמלאי שהועסק על ידי הנתבעת, נפל מסולם בעת ביצוע עבודה בגובה, בחצריה של מזמינת העבודה.

2. ההכרעה נדרשת, בסופו של יום, בחזית שבין התובע לבין מעסיקתו, הנתבעת 1 (להלן: "הנתבעת") ומבטחתה, הנתבעת 2, בלבד. התביעה וההודעות לצד שלישי נגד תופסי החצרים שבהם או במי מהם בוצעה העבודה, ולהם או למי מהם היה שייך הסולם (חומי פלסטיק בע"מ וכן ר-צ פלסט בע"מ) – נדחו או נמחקו בהסכמה [פסקי-דין חלקיים מיום 11.3.2013 ומיום 13.1.2014].

3. התובע טוען כי מלגזה שעמדה לרשותו בשלב קודם של העבודה, במרחב פתוח, לא הייתה נגישה למקום מסוים במחסן, שגם בו היה עליו להעביר כבל חשמל בתעלה הסמוכה לתקרה, בגובה של למעלה מ-4 מטרים. סולמות שהתובע צויד בהם על ידי הנתבעת היו קצרים מדי. לפיכך נעזר התובע בסולם אלומיניום חד-כנפי (בצורת #; להבדיל מסולם דו-כנפי בצורת A), שלרגליו רפידות גומי, אשר נמצא במקום. התובע השעין את ראש הסולם על קורת הגג וטיפס עליו, בעוד חברו לצוות, מר תומר חזן (להלן: "תומר"), תומך בסולם. בחלוף מספר דקות של עבודה, תומר הרפה מתמיכתו. הסולם החליק ועמו התובע, שנפל ונחבל.

4. התובע טוען כי הנתבעת הפרה את חובות הזהירות כלפיו, בכך שלא ציידה אותו בסולם בטיחותי מתאים (בצורת A) ולא הדריכה אותו להימנע מלבצע עבודה בגובה בסולם בלתי בטיחותי ובלתי מתאים לכך. כמו-כן, הנתבעת אחראית באחריות שלוחית להתרשלותו של תומר, שהרפה לפתע מתמיכתו בסולם, עובר לנפילתו של התובע. לפיכך אחראית הנתבעת בגין נזקיו של התובע עקב התאונה, לרבות קיפוח של מלוא כושר השתכרותו.

5. הנתבעת טוענת כי שקדה על מתן הדרכה מתאימה לעובדיה בעניין העבודה בגובה. עובר לתאונה יצא ראש-הצוות, מר צוריאל חנוכייב (להלן: "צורי"), להפסקת צהריים, והורה לתובע ולתומר להימנע מעבודה בהיעדרותו. אולם, התובע המשיך לעבוד בכל-זאת, ועל דעת עצמו השתמש באופן בלתי בטיחותי בסולם שמצא. הנתבעת, בהתבסס על גרסתו של תומר, מכחישה כי תומר תמך בסולם מלכתחילה והרפה ממנו לפתע. לפיכך טוענת הנתבעת כי אינה אחראית לתאונה; ולחלופין – כי יש לזקוף לחובת התובע אשם תורם מכריע, ולחלופין ניכר, בגרימתה.

6. לעניין הנזק טוענת הנתבעת כי התובע סבל מלקויות רפואיות משמעותיות טרם התאונה, וכי לא איבד בעטיה את כושר השתכרותו כטענתו.

7. הצדדים חלקו גם בדבר אופן הניכוי היחסי מן הפיצוי, ככל שייפסק, של גמלאות הביטוח הלאומי שהזכאות להן נובעת מן התאונה.

8. בשל החובה והצורך לחסוך זמן שיפוטי, אדרש אך לאלו מבין הראיות והטענות הנחוצות להכרעה. יש לגזור הסדר-שלילי לגבי השאר.

    

   חובת ההדרכה והפרתה

9. בהקשר של עבודה בגובה צפוי כי יידרש שימוש בסולם, בהיעדר מלגזה זמינה, מתפקדת ונגישה לזירת הביצוע של העבודה הנדרשת. לפיכך, שומה על המעסיק עובדים בעבודה בגובה להדריכם בשימוש בסולם, לרבות האיסור לסמוך על יציבותו של סולם חד-כנפי בלתי מקובע. יצוין כי במועד התאונה הנדונה כאן טרם נכנסו לתוקף תקנות הבטיחות בעבודה (עבודה בגובה), התשס"ז-2007.

10. בענייננו, העיד תומר כי התובע עלה עם הסולם "לסככה הספציפית ששם לא היתה גישה לגובה" [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמ' 22]. גם התובע העיד כי "במחסן הקטן לא היתה אפשרות לעבוד עם המלגזה מפאת המרחב שם היתה אפשרות לעבוד אך רק עם הסולם" [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמ' 26]. גרסה זו לא נסתרה. ראש הצוות מטעם הנתבעת, צורי, לא היטיב לזכור את המקום [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 33]. אין תימה, אפוא, כי התובע נזקק לסולם; ואין נפקא-מינה אם הדבר היה בשל אי-זמינותה של המלגזה בזמן של הפסקת הצהריים, בשל היעדרו של נהג המלגזה, כטענת הנתבעת [תצהיר צורי]; או שמא לאחר מכן, בשל אי-הנגישות של המלגזה לאותו מקום, כטענת התובע.

11. הנתבעת לא הייתה רשאית להניח, אפוא, כי העבודה תוכל להתבצע רק באמצעות המלגזה, וכי לא צפוי שהתובע ייעזר בסולם.

12. צורי העיד כי היה נהיר לו שאין להשתמש, בהקשרים כאלה, בסולמות חד-כנפיים [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 36]:

    ש. אתם משתמשים בסולמות חד-צדדיים?

    ת. בחיים לא. אסור לנו".

13. השאלה, אפוא, אם האיסור הזה הוטמע בתובע כנדרש. לגרסת התובע, לא ניתנה לו כל הדרכה [תצהירו, סעיף 7]. לגרסת הנתבעת, ניתנה גם ניתנה [תצהיר מר מוריס דנן, מבעלי הנתבעת ומנהליה (להלן: "מוריס"), סעיפים 2-4].

14. תקנות ארגון הפיקוח על העבודה (מסירת מידע והדרכת עובדים), התשנ"ט-1999 (להלן: "תקנות ההדרכה"), מורות כלהלן:

    2.מחזיק במקום עבודה (לרבות מעסיק, כמוגדר בסעיף 1(1) שם – ש"פ) ימסור לעובד במקום העבודה מידע עדכני בדבר הסיכונים במקום, ובפרט בדבר הסיכונים הקיימים בתחנת העבודה שבה מועסק העובד, וכן ימסור לו הוראות עדכניות לשימוש, להפעלה ולתחזוקה בטוחים של ציוד, של חומר ושל תהליכי עבודה במקום.

    3.(א)מחזיק במקום עבודה יקיים הדרכה בדבר מניעת סיכונים והגנה מפניהם (להלן – הדרכה), באמצעות בעל מקצוע מתאים ויוודא שכל עובד הבין את הסיכונים והוא בקיא דיו בנושאי ההדרכה, בהתאם לתפקידו ולסיכונים שלהם הוא חשוף; מחזיק במקום עבודה יחזור ויקיים הדרכה כאמור, בהתאם לצורכי העובדים ולפחות אחת לשנה.

    (ב)מחזיק במקום עבודה ינקוט אמצעים כדי לוודא שההדרכה שניתנה לעובדים הובנה על ידם כראוי וכי הם פועלים על פיה.

    ...

    6.מחזיק במקום עבודה ינהל פנקס הדרכה ובו ירשום את אלה:

    (1)שמות העובדים שהשתתפו בהדרכה;

    (2)מועדי מתן ההדרכה;

    (3)סוג ההדרכה;

    (4)נושא ההדרכה;

    (5)שם המדריך;

    (6)כשירותו ותפקידו של המדריך.

    ...

    10.(א)לא יועסק עובד במקום עבודה, אלא אם כן ניתנה לו הדרכה כאמור בתקנות אלה וסופקו לו אמצעי המיגון הנדרשים.

    (ב)במקום עבודה לא ישתמשו בחומר או בציוד ולא יפעילו תהליך עבודה, שיש בהם סיכונים, אלא אם כן ניתנו לגביהם מידע והדרכה ונעשו סימונים, הכל בהתאם לתקנות אלה."

15. הנתבעת צירפה לתצהיריה מזכר בודד, מיום 29.9.03, שבו נאמר כי "בוצע תידרוך לעובדים לגבי עבודה עם סולם". אולם, בטופס המזכר, בשדה "נכחו", לא הוזכרו מקרב העובדים אלא "נציגי העובדים: אבנר אברג'יל". רשומה בודדת זו רחוקה מלהדגים ציות להוראות האמורות של תקנות ההדרכה. בין השאר, אין בה כל הוריה על השתתפות התובע דווקא בהדרכה, ועל תוכנה הקונקרטי של ההדרכה אודות העבודה בגובה עם סולם. ממועד עריכתה של הדרכה עמומה זו עד מועד התאונה חלפו למעלה משנתיים וחצי. חזקה על הנתבעת שאי-ההבאה של תיעוד נוסף בדבר הדרכה מתאימה לעובדיה משקף היעדרו של תיעוד כזה, בניגוד לתקנות ההדרכה. הפרת חובת התיעוד יוצרת חזקה לחובת הנתבעת כי לא קוימו ההדרכות המתחייבות.

16. מוריס העיד כי ניתנות הדרכות לראשי-הצוותים, והם מעבירים את ההדרכות לעובדים ומוודאים בשטח שהעובדים יצייתו להן [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 30].

17. אולם, כאשר נשאל ראש-הצוות צורי על הדרכות שכביכול ניתנו לתובע, לא היה לו מושג על מה מדובר [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 43]:

    ש. אתה העברת לו אי פעם הדרכה כתובה, או שאלה יכול להראות איזושהי הדרכה שהוא חתם עליה?

    ת.אני לא, לא העברתי לו שום דבר."

    גם בחקירה החוזרת לא נשאל צורי ולא העיד על הדרכה אחרת כלשהי שהתובע קיבל.

18. למעשה, עוד קודם לכן הבהיר צורי בעדותו כי האיסור הבטיחותי על עבודה בגובה עם סולם חד-כנפי מעולם לא נדון [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 37]. אמנם, צורי גם הבהיר שם כי הסוגיה לא הייתה על הפרק, משום שהנתבעת לא ציידה את עובדיה בסולמות חד-כנפיים מלכתחילה. אולם, בהקשר שבו עובד מוצא עצמו מבצע עבודות בגובה אצל מזמיני-עבודה שאינם מעסיקתו, צפוי כי ישתמש בציוד מקומי זמין. לפיכך הנתבעת לא הייתה פטורה מלהדריך את התובע בדבר המותר והאסור בעבודה בגובה, לרבות תוך התייחסות לציוד מצוי שאינו בשימוש הנתבעת.

19. גרסתו של התובע בדבר היעדר הדרכות נתמכת גם בעדותו של תומר [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמ' 23]:

    ש.אתה זוכר במהלך השנים שעבדת על הדרכות בטיחות שקיבלתם?

    ת.לא זוכר.

    ש.אתה בתור עובד שעבד 4 שנים, אתה היית מודע לכללים של איך מותר לטפס, איפה מותר להשאיר שולם (כנראה צריך להיות: סולם, ש"פ) ובאיזה אופן?

    ת.לא."

20. לאור המקובץ אני מעדיף את גרסת התובע כי לא קיבל הדרכה מתאימה, השוללת בהחלטיות המתחייבת שימוש בסולם חד-כנפי בלתי מקובע לצורך ביצוע עבודות בגובה, אף במחיר של עיכוב בביצוע העבודה.

21. אמנם, לפי גישתו של צורי אודות האיסור לבצע עבודה בגובה באמצעות סולם חד-כנפי בלתי מקובע – "כל אדם הגיוני צריך לדעת את זה" [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 37]. אולם, מודעות אפשרית של עובד לסיכון הכרוך בעבודה אינה מייתרת הדרכה מתאימה מאת המעסיק. אפילו אקבל את עמדתו של צורי כי התובע היה צריך להבין מדעתו את האיסור הזה – אין הדבר שולל את חובתה של הנתבעת לוודא בהדרכות מתאימות שאמנם התובע מודע הן לאיסור הבטיחותי, לפי הגיונם של דברים; הן לאיסור המשמעתי מטעם הנתבעת להקל-ראש בבטיחות אפילו אם ההקפדה כרוכה בעיכוב של העבודה; והן לנחישותה של הנתבעת לאכוף משמעת בטיחותית בקרב עובדיה.

22. הציפייה מן התובע להיות מודע בעצמו לחוסר-הזהירות הגלום בעבודה בגובה עם סולם בלתי-מקובע רלבנטית לשאלת האשם התורם של התובע. עניין זה יידון להלן.

     

    האם דרש צורי מהתובע שלא לעבוד בהיעדרו?

23. לגרסתו של צורי, הוא ליווה את התובע ותומר בעבודתם, למעט גיחה בת רבע שעה בהפסקת הצהריים כדי להביא כריך מביתו הסמוך, ולפני צאתו הזהירם שלא להמשיך בעבודה בהיעדרו [תצהירו].

24. לכאורה, גרסה זו עשויה לבסס טענה כי הנתבעת קיימה את חובת הזהירות שלה בכך שאסרה על העובדים לעבוד שלא בפיקוחו של מי שאמון מטעמה על קיום הבטיחות בעבודה; תוך הנחה כי ראש-הצוות מודע לאיסור הבטיחותי לעבוד בגובה על סולם חד-כנפי בלתי מקובע, והעמדתו בחזקה כי הוא מקפיד על קיומו של האיסור במסגרת העבודה המתנהלת בפיקוחו. לפי טענה זו, הנתבעת הייתה רשאית להסתמך על כך, ולא היה עליה לצפות שהעובדים יעבדו בהפסקה, חרף אזהרתו של צורי שלא לעבוד בהיעדרו.

25. התובע מכחיש את גרסתו האמורה של צורי. לגרסת התובע, צורי הביא את התובע ואת תומר למקום הביצוע של העבודה, הסביר להם את מהות העבודה, ואז נסע לדרכו; תוך שהוא משאיר אותם לבצע את העבודה בלעדיו ובהיעדרו [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמ' 27 ו-28]. יצוין כי עניין זה, בעל הנפקות הפוטנציאלית לחבות הנתבעת כמבואר לעיל, לא גרר חקירה נגדית ממוקדת מצד ב"כ הנתבעת, במגמה לסתור את גרסת התובע.

26. מאלפת בענייננו עדותו של התובע כלהלן [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמ' 27]:

    ש.בשלב הראשון עבדתם עם המלגזה?

    ת.כן.

    ש.כמה זמן עבדתם עד שנפלת?

    ת.אני יודע שהספקנו לאכול ארוחת צהרים. זה היה לקראת סוף יום העבודה.

    ש.עשיתם הפסקת צהרים?

    ת.כן.

    ש.צוריאל המנהל עבודה לא היה אתכם במהלך היום?

    ת.לא. הוא הסיע אותנו בבוקר.

    ש.הוא היה אתכם בהתחלה לראות איך אתם עושים את העבודה?

    ת.בהתחלה הוא הסיע אותנו, הסביר את מהות העבודה, ונסע.

    ...

    ש.מה היה אחר כך, איך הגיע הסולם?

    ת.בעיקרון התקשרו מצורי לגבי הסולם, הוא אמר אין לנו סולם כזה, ואז מצאו בתוך מתחם העבודה הגדול מצאו סולם עבודה סולם אלומיניום, ולמטה על הרגליות היה גומי, הסולם אף היה גבוה יותר ממה שהיינו זקוקים.

    ש.אתה אומר התקשרו מצורי, מה זאת אומרת?

    ת.הכוונה שתומר התקשר לצורי ואמר כי ישנו צורך בסולם, היו לנו סולמות קטנים ובאמצעות אותם סולמות לא היה ניתן לבצע את העבודה. צורי אמר שאצלנו במחסן אין סולמות כאלה ואז איתרנו את הסולם בתוך מתחם העבודה הגדול."

27. מדברים אלה משתקף כי במהלך העבודה, בהיעדרו של צורי, נתקלו תומר והתובע בצורך נקודתי בסולם גבוה, תומר התקשר לצורי כדי לבקש סולם מתאים, וצורי, לאחר בדיקה במחסן הנתבעת, החזיר טלפון והשיב שאין לנתבעת סולם כזה. תיאור התייחסותו הטלפונית של צורי לעניין הסולם משולב באופן ספונטאני בהתייחסות התובע לעניין הסולם, ואין בו משום תשובה ישירה, החשודה יותר כמגמתית, לשאלת מקום הימצאו של צורי עובר לתאונה. אין בתיאור זה ולו רמז לאזהרה מצד צורי שלא לעבוד על סולם בהיעדרו, או שלא להשתמש בסולם שאינו דו-כנפי, או דרישה להקפיד על תמיכה בסולם במקרה שימצאו סולם חד-כנפי דווקא וכדומה.

28. בעקבות דברים אלה לא נערך בירור בשאלה מדוע מתקשרים לצורי בשעה שלגרסתו הוא נוכח במקום; או האם צורי הגיב לפנייה אודות הסולם באזהרות כאמור.

29. רק ב"כ צד ג' (שההודעה נגדו נדחתה בהסכמה ביום 11.3.2013) חקר, בתורו, את התובע בעניין זה [שם, עמ' 42]:

    ש.צורי אומר שהוא הלך לאכול ארוחת צהריים ושהוא הולך לבית להביא סנדביץ ושבזמן הזה אל תעבדו שום דבר?

    ת.הפסקת צהריים אצלנו זה בין 12:00 לשעה 13:00, התאונה התרחשה בשעה 14:20 על איזה ארוחת צהרים אנחנו מדברים.

    ש.צורי אמר באיזה שלב כשאני לא פה אל תעבדו?

    ת.בבוקר הוא הביא אותנו, אמר לנו מה לעשות מאז לא ראינו אותו.

    ש.מאיזה שעה הוא הלך מהבוקר?

    ת.לפני הצהריים זה היה בסביבות השעה 10:00.

    ש.צורי לא עבד אתכם בכלל?

    ת.הוא כלל לא עובד איתנו, הוא יכול להסתכל לתת הוראות."

    התובע לא הסתפק, אפוא, בטענה שצורי נעדר ממקום האירוע בזמן הנדרש לביסוסה של אחריות הנתבעת בגין התאונה; אלא תיאר מצב רגיל שבו, כמו ביום התאונה, צורי נעדר מזירת העבודה במשך רוב שעות העבודה, אינו משולב באופן הדוק בעבודתם של התובע ותומר, אלא בא והולך לענייניו. ב"כ הנתבעת לא ביקש לשוב ולהציג לתובע שאלות בעקבות חקירה זו של ב"כ צד ג'.

30. גרסה זו של התובע נתמכת בעדותו של תומר, אשר בנקודה זו לא היה לו כל אינטרס להעיד דווקא כך [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמ' 22]:

    ש.צוריאל המנהל עבודה היה אתכם במשך כל היום?

    ת.לא. הוא היה בבוקר, נתן לנו הוראות, בזמן התאונה הוא לא היה."

    לנוכח עדותו זו של תומר, שהעיד לפני התובע – אין תימה שב"כ הנתבעת בחר שלא להתמקד בעניין זה בחקירתו של התובע, כאמור לעיל.

31. במפתיע, גרסה זו זוכה לתמיכה אפילו מצורי עצמו [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 41]:

    ש.למה אתה צריך להזהיר אותם לא להמשיך לעבוד? אם יש הפסקה, למה אתה צריך להזהיר שלא יעבדו?

    ת.כי פלוני (התובע, ש"פ) היה לו אופי לגמור את האוכל ולהראות עצמו שהוא תותח, אז בגלל זה הזהרתי את פלוני ותומר לא להמשיך עד שאחזור. גם בבניינים שהיינו עובדים ובכל מקום, הוא היא (צריך להיות: "היה", ש"פ) פועל חרוץ. היה עושה דברים מהר וזה. אז ידעתי את זה.

    ש.אז אולי כשאתה יודע את זה, היית צריך לא לעזוב אלא להישאר.

    ת.סליחה, אני לא שומר של כל הפועלים. יש לי את הסידורים שלי, לפעמים ללכת למחסן להביא סחורה, ואם אותו יום אני צריך ללכת לבית שלי יש סידור? מה קשור בכלל."

32. מסקנתי, אפוא, כי צורי לא ראה עצמו כמפקח צמוד של עבודתם של התובע ותומר, ובהחלט הניח להם לעבוד בלעדיו כל אימת שראה צורך להיות במקום אחר. כלומר, לא סבירה בעיניי גרסת צורי כי הזהיר את התובע ואת תומר שלא לעבוד בהיעדרו. כמו-כן, צורי היה מודע לכך שהתובע, בחריצותו ובמסירותו, צפוי לעבוד גם בשעות מנוחה. לפיכך, היה על צורי לוודא בדרך של הדרכה מראש שהתובע ותומר מודעים לאיסור הבטיחותי לעבוד בגובה על סולם חד-כנפי. כאמור לעיל, צורי לא עסק בכך [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 37 ו-43].

33. לאור המקובץ, אני מעדיף את הגרסה שלפיה התובע היה צפוי לעבוד בגובה, ולהזדקק לסולם, גם בהיעדרו של צורי; ולפיכך הנתבעת התרשלה באי-הדרכתו המספקת להימנע באופן החלטי משימוש בסולם חד-כנפי בלתי מקובע, אפילו במחיר של עיכוב בעבודה.

     

    התמיכה בסולם ועזיבתו: אחריות שלוחית ואשם תורם

34. לא הוכרע הפער בין גרסת התובע, שלפיה תומר תמך תחילה בסולם אך עזב אותו לפתע [תצהירו, סעיפים 5-6], לבין גרסת תומר, שאומצה על ידי הנתבעת, שלפיה תומר כלל לא תמך בסולם ולא היה בקרבתו עובר לנפילת התובע [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמ' 22].

35. לו התקבלה גרסת התובע, היה בכך כדי להקים לתומר אחריות ברשלנות כלפי התובע, בכך שיצר אצל התובע הסתמכות על תמיכתו בסולם, ואז נטש את הסולם והפקיר את התובע להחלקה, נפילה וחבלה. במקרה כזה, הייתה גם קמה לנתבעת אחריות שלוחית להתרשלותו של תומר. כמו-כן, במקרה כזה היה התובע נקי מאשם-תורם, משום שתמיכתו של תומר בסולם הייתה צפויה להסיר את הסיכון להחלקה, והתובע היה רשאי להסתמך על כך בעת שימושו בסולם.

36. לעומת זאת, לו התקבלה גרסת תומר, היה בכך כדי לפטור את תומר מאחריות ישירה ואת הנתבעת מאחריות שלוחית. כמו-כן, היה בכך כדי לבסס את האשם התורם שהנתבעת מייחסת לתובע בשימוש יזום בסולם בלתי מתאים לעבודה בטוחה, מבלי לוודא תמיכה משלימה בו.

37. כל אחת מן הגרסאות, אפוא, היא עדות יחידה של אדם הנוגע בדבר. אף אחד מבעלי הגרסאות לא עשה עליי רושם פוזיטיבי כביר של אמינות ומהימנות המשכנע מניה-וביה באמיתות העדות. אין לי טעם טוב, אפוא, לקבוע ממצאים על פי אף אחת מגרסאות אלה. לפיכך אני קובע כי לא הוכחה האחריות השלוחית שהתובע מתיימר לייחס לנתבעת על יסוד גרסתו-הוא, ולא הוכח האשם התורם שהנתבעת מתיימרת לייחס לתובע על יסוד גרסת תומר.

     

    סיכום שאלת החבות

38. התובע היה צפוי לבצע, בשירות הנתבעת, עבודות בגובה; לרבות שלא בנוכחותו של ראש-הצוות, צורי, ולרבות באמצעות סולם. לפיכך הנתבעת הייתה חייבת לוודא שהתובע יודרך ויוזהר שלא להשתמש לשם כך, בשום פנים ואופן, בסולם חד-כנפי; אלא אם הסולם מקובע למקומו, כגון בעזרת עובד אחר. הנתבעת לא הוכיחה שהתובע הודרך כאמור; ולמעשה הוברר, לרבות בעדויות מטעם הנתבעת, שהוא לא הודרך כאמור.

39. ציפייתו של צורי כי התובע לא יעבוד בהיעדרו הופרכה עובדתית, משהוברר כי התובע ותומר עבדו ביום התאונה בהיעדרו של צורי שעות ארוכות, בהתאם לנוהגם. זאת ועוד: ציפייה זו אינה משליכה על אשמו התורם של התובע; משום שהנתבעת, שעליה הנטל להוכיח אשם תורם, לא סתרה את גרסת התובע כי תומר תמך בסולם עד שלפתע הרפה מתמיכתו, וכי בנסיבות כאלה לא היה כל אשם מצד התובע בעלותו לבצע את העבודה בעזרת סולם חד-כנפי.

40. אסיים בהטעמה כי עובד מבין שהמעסיק מעוניין בהספק מרבי בעבודה, ומניח ששימור פרנסתו וקידום מעמדו תלויים בריצוי המעסיק. לפיכך, על המעסיק הנטל להדריך ולהזהיר את עובדיו לבצע את עבודתם באופן בטיחותי בלבד, גם במחיר של עיכוב בעבודה; ועליו לשכנע את עובדיו, באמצעים ארגוניים ומשמעתיים, שהוא באמת ובתמים מתכוון לכך. על המעסיק לוודא את המסר כי קורבנו של העובד המסתכן בעבודה בלתי בטיחותית הוא בבחינת "פִּגּוּל הוּא, לֹא יֵרָצֶה" [ויקרא יט, ז].

     

    הנכות

41. נכותו של התובע, בתחום האורתופדי ובתחום הנוירולוגי, נבחנה על ידי מומחים מטעם המוסד לביטוח לאומי (להלן: "המל"ל"), מטעם התובע, מטעם הנתבעות ומטעם בית-המשפט. המומחים מטעם בית-המשפט, האורתופד ד"ר מריו אייכנבלט והנוירולוג פרופ' דוד ירניצקי, עשו עליי רושם מצוין, הן בחוות-הדעת שערכו והן בעדותם בבית-המשפט, גם במישור היסודיות המקצועית וגם במישור היושר האינטלקטואלי. נוכח ציר הזמן, משקפות חוות-הדעת של המומחים מטעם בית-המשפט את מצבו העדכני של התובע, ואת המסכת המלאה של הבדיקות והאבחונים שנערכו לו, יותר מאשר חוות-הדעת של המומחים האחרים שבדקו אותו במועדים מוקדמים יותר ונחשפו לבסיס נתונים מצומצם יותר. המומחים מטעם בית-המשפט עיינו בחוות-הדעת של קודמיהם, והתמודדו עמן באופן מנומק. לפיכך אעשה את קביעותיהם של המומחים מטעם בית-המשפט, ד"ר אייכנבלט ופרופ' ירניצקי, פינה ויתד לקביעותיי.

42. בתחום האורתופדי קבע ד"ר אייכנבלט בחוות-דעתו מיום 24.5.2013 נכות בשיעור 20% בגין כתף ימין, מתוכם 15% עקב התאונה; ובשיעור 5% בגין כף יד שמאל, עקב התאונה. המומחה ציין כי התובע מנוע מעבודות גופניות מאומצות באיברים אלה, וכי לא צפויים שיפור, החמרה או צורך בטיפולים בעתיד.

43. ד"ר אייכנבלט נחקר ארוכות על ידי ב"כ הצדדים, בעיקר בשאלת שיעור הנכות בגין הכתף שיש לזקוף לתאונה. בסוף עדותו סיכם כי הנכות הכוללת בגין הכתף היא במובהק 20%; וחיווה את דעתו כי יש לה משמעות תפקודית מלאה, שכולה נובעת מן התאונה. לגבי הנכות הרפואית התלבט אם לזקוף לתאונה 15% מתוך אותם 20%, כפי שכתב מלכתחילה בחוות-דעתו, או שמא להפחית את השיעור הנזקף לתאונה ל-10%, כפי שלכאורה התבקש מניתוחו של המומחה את העדויות למצב התחלואתי של הכתף לפני התאונה ומניתוחו את התסמינים על ציר הזמן לאחר התאונה. מבחינה משפטית, אין חשיבות רבה להתלבטות זו לגבי הנכות הרפואית בלבד; שהרי אין מדובר בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975, שבמסגרתה הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני נגזר מן הנכות הרפואית המדויקת דווקא. מכל-מקום, לנוחות הצגת הנתונים, אעמיד את נכותו האורתופדית הרפואית של התובע עקב התאונה בשיעור 5% בגין כף היד ובשיעור 12.5% בגין הכתף.

44. יוטעם כי בקביעותיו האמורות נטה ד"ר אייכנבלט חסד לתובע (הדברים נאמרים ללא כל נימה של הסתייגות). הוא עמד על היעדרן של תלונות רשומות בסמוך לאחר התאונה ועל היעדר ביטוי במיפוי העצמות לחבלה בכתף, והודה כי אינו יכול לסתור את המסקנה לכאורה כי היה מתבקש יותר לזקוף את רוב הנכות בגין הכתף למצבה לפני התאונה. נראה כי המומחה נתן משקל רב לעובדה כי התובע המשיך לעבוד עד התאונה, חרף מצבו הקודם, אך חדל מכך לאחריה. לפיכך הניח המומחה לזכות התובע כי בעקבות התאונה היו לו תלונות, אך הן לא תועדו; וכי נגרמה לו הרחבה של קרע ניווני בכתף, שלא הודגם במיפוי [פרוטוקול מיום 3.3.2014, עמ' 57 ו-60].

45. בתחום הנוירולוגי קבע פרופ' ירניצקי בחוות-דעתו מיום 21.6.2013 נכות בשיעור 20% בגין ירידה קוגניטיבית, מתוכם 10% עקב התאונה; ובשיעור 5% בגין כאבי-ראש, סחרחורות והפרעת שיווי-משקל, מתוכם 4% עקב התאונה.

46. גם פרופ' ירניצקי נחקר ממושכות, תוך התמקדות בשיעור הנכות שיש לזקוף לתאונה. הוא לא שינה מקביעותיו בחוות-הדעת, ונימק את תשובותיו באופן בהיר ומשכנע.

47. נכותו הרפואית המשוקללת של התובע עקב התאונה, אפוא, היא בשיעור 28% (כך בחישוב פשוט לצורך הערכת הנזק. להלן ייערך חישוב במתכונת אחרת, לצורך חישוב שיעור הניכוי היחסי של גמלאות המל"ל מן הפיצוי, בהתאם למתווה הפסיקתי שנקבע לאותו עניין). 

48. גם פרופ' ירניצקי נטה חסד לתובע, וזקף מחצית מנכותו הקוגניטיבית לתאונה, למרות ש"בפעם הראשונה שהפרעה קוגניטיבית מוזכרת על ידי התובע, זה שנתיים לאחר התאונה. בחשיבה הרפואית המקובלת, אם יש פגיעה בעקבות תאונה בייחוד בגיל הצעיר, היא צריכה להתבטא בטווח המיידי עד הקצר, כלומר לכל היותר תוך חודש חודשיים... לעניין זה, עד 75 זה צעיר... הסיטואציה הזו שיש שנתיים פער מראש מטילה סימן שאלה משמעותי על היכולת לקשר חבלה למצב קוגניטיבי" [פרוטוקול מיום 3.3.2014, עמ' 65]. בהמשך הדברים מנה פרופ' ירניציקי יסודות נוספים לפקפק בקשר הסיבתי בין הירידה הקוגניטיבית של התובע לבין התאונה, לרבות חבלה קלה ללא איבוד הכרה וללא נזק מוחי מבני, חשד להשפעה של צריכת אלכוהול ושל מחלת אלצהיימר, הפגיעה בזיכרון שאינה אופיינית לחבלת-ראש, וכן האוטם שבו לקה התובע ללא קשר לתאונה [שם, עמ' 65-67 ו-69].

49. שני המומחים התמקדו, כיאות, בהיבט התפקודי של דרגות הנכות; שהרי דרגות הנכות אינן מהוות כלי אבחנתי רפואי אלא מגדיר של משמעויות תפקודיות של מצבים רפואיים לצרכים מדיקו-ליגאליים. המומחים נמנעו, כיאות, מלהתייחס לשיעור הפגיעה בכושר התעסוקתי, שהערכתה מסורה למומחים לרפואה תעסוקתית ולבית-המשפט [עדות ד"ר אייכנבלט בפרוטוקול מיום 3.3.2014 עמ' 63; עדות פרופ' ירניצקי שם עמ' 65]. אולם, כפי שכבר צוין, ד"ר אייכנבלט בהחלט התרשם מן השבר התעסוקתי הנחזה אצל התובע בעקבות התאונה, ולאורו קבע כי במישור התפקודי – יש לייחס לתאונה את מלוא ה-20% נכות שקבע בגין הכתף. יש לעיין, אפוא, בשבר התעסוקתי הנטען.

50. נציג המעסיקה, מוריס, העיד על השתלשלות העניינים בעקבות התאונה כלהלן [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 29]: 

    ת.... אחרי התאונה הוא היה בחופשת מחלה כמה חודשים, תאונת עבודה, חזר לעבוד עוד חצי שנה ויום בהיר אחד אמר שהרופא אמר לו שאסור לו לעבוד...

    ש. ראית את הטופס של רופא התעסוקתי, מיום 7.10.07?

    ת. כן. ובגלל זה שיניתי לו צוות והוא עבד עם צוות אחר. שם העבודה יותר על הקרקע ולא צריך לאמץ את הידיים".

51. יש לציין כי נפלה טעות בתיאור תקופת עבודתו של התובע אצל הנתבעת לאחר התאונה, הן בתצהירו של מוריס והן בעדותו שצוטטה לעיל. הנכון הוא שהתובע חזר לעבוד מתחילת אוגוסט 2006 עד יום 7.10.2007; קרי: למשך למעלה מ-14 חודש [תצהיר התובע, סעיפים 15 ו-17; בהצלבה עם תלוש השכר שלו לחודשים אוגוסט-ספטמבר 2006, נספח ו' לתצהירו]. בתקופה זו שכרו לא נפגע, ואף השביח, חרף העברתו לתפקיד פחות תובעני מבחינה גופנית: ב-3 החודשים עובר לתאונה, ינואר-מרץ 2006, השתכר התובע אצל הנתבעת, בממוצע, סך 5,079 ₪. לעומת-זאת, בחודשים ינואר-אוגוסט 2007 השתכר בממוצע סך 5,288 ₪ [תלושי שכר בנספח ו' לתצהיר התובע]. גם התעריף היומי של שכרו השביח מסך 195 ₪ לסך 210 ₪ [שם].

52. ב"טופס סיכום בדיקה רפואית" מיום 8.10.2007, מאת הרופא התעסוקתי ד"ר יאיר מיכאל [נספח ה/11 בתיק המוצגים מטעם התובע], נקבע כי "לאחר עיון בהגדרת התפקיד ולאור מצבו הבריאותי הנוכחי אין העובד מסוגל להמשיך לעבוד". כלומר, הקביעה בדבר אי-המסוגלות לעבוד כרוכה בהגדרת תפקידו כפי שצוינה בטופס, כעוזר-חשמלאי. אין בה משום קביעה כי התובע אינו מסוגל לכל עבודה. כמו-כן, הקביעה האמורה נגזרת ממצבו הבריאותי הכולל של התובע, ולאו-דווקא מנכותו עקב התאונה.

53. מדוע, אפוא, חדל התובע לעבוד אצל הנתבעת לחלוטין, ולא המשיך בעבודה ההולמת את מגבלותיו, שבה הועסק במשך למעלה מ-14 חודש לאחר שהסתיימה תקופת אי-כושר המלא שלו בעקבות התאונה, בשכר שמור ואף משופר? יוטעם כי התובע לא טען כי פוטר, או כי הופעל עליו לחץ לפרוש מעבודתו; ולא סתר את עדות המעסיק מוריס כי הופתע מפרישתו הפתאומית של התובע [עדותו המצוטטת לעיל בפסקה ‎50].

54. את התשובה לשאלה זו נתן התובע בעצמו. תחילה יושם לב כי התובע הפסיק לעבוד למחרת קבלת האישור הנזכר מאת הרופא התעסוקתי [השוו תאריך פרישתו ביום 10.10.2007, כאמור בתצהיר מוריס סעיף 9, כפי שתוקן נכונה בסיכומי הנתבעת בפרוטוקול מיום 29.4.2014 עמ' 86 – עם תאריך הטופס, 8.10.2007]. בחקירתו [פרוטוקול מיום 25.12.2012, עמ' 39] אישר התובע קבלת גמלאות נכות כללית מן המל"ל, ואמר: "יש לי 75% נכות. אסור לי לעבוד. אם יום אחד תופסים אותי עובד ישללו לי את קצבה ויבקשו ממני להחזיר רטרואקטיבית בגין אותם שנים שקיבלתי". בהמשך עדותו [שם, עמ' 40] הוסיף: "אחרי התאונה עוד עבדתי... לאחר התאונה חלו סיבוכים... לבדי ביזמתי לא יכולתי לעזוב את העבודה בנימוק שכואב לי". כלומר, התובע המשיך לעבוד, חרף כאבים, עד שאושרה לו גמלה שקבלתה לא התיישבה עם המשך עבודתו. במילים אחרות, לא הנבצרות הרפואית אלא ההזדמנות הכלכלית היא שהכתיבה את פרישת התובע מעבודתו.

55. אנשים רבים מתמודדים עם כאבים וקשיים שונים על רקע מצבים רפואיים מגוונים, מבלי שיפרשו עקב כך מאורח-חיים של עבודה ופרנסה. מדיניות משפטית נכונה אמורה לעודד עבודה ופרנסה גם תוך התמודדות עם קשיים, ולא לתמרץ וויתור ונסיגה לחיים של בטלה וניוון, אלא אם כן באמת נבצר מן האדם להמשיך לעבוד ולהתפרנס.

56. אילולא זכה התובע בגמלת מל"ל מלאה שאותה היה צפוי להפסיד אם יעבוד, היה צפוי להתממש אחד משני תרחישים: או שהתובע, מחמת הצורך להתפרנס, היה ממשיך בעבודתו אצל הנתבעת, תוך התגברות על כאביו; או שהיה נפלט ממנה, מחמת אי-יכולתו לסבול את הכאבים, או מחמת אי-תפקוד, בדרך של התפטרות או פיטורין. במקרה של היפלטות לשוק העבודה, עולה מהאמור לעיל בעניין הנכות כי התובע לא היה אמור לעמוד לפני שוקת תעסוקתית שבורה, למצער לא בעטיה של התאונה כשלעצמה. יחד עם זאת, לא מן הנמנע כי התובע היה מתקשה למצוא עבודה בשל הצטברותן של מגבלותיו, לרבות אלה שאינן נובעות מן התאונה (מצב 'הגולגולת הדקה').

57. האמור לעיל מכרסם בנכונות הנחתו של ד"ר אייכנבלט כי התובע חדל לעבוד עקב התאונה, ולפיכך יש לזקוף לתאונה שיעור גבוה-יחסית מנכותו. כמבואר לעיל, התובע חדל לעבוד בשל הצטברות של גורמים. חלקם – גורמים רפואיים הנובעים מן התאונה; חלקם – גורמים רפואיים שאינם נובעים מן התאונה; וחלקם – גורמים כלכליים, של היעדר היכולת להפסיק לעבוד ללא גמלה והיעדר האופציה לעבוד במקביל לקבלת גמלה. אין בכוונתי לכרסם בשיעור הנכות שקבע ד"ר אייכנבלט; אולם יש באמור כדי לשקף כי קביעתו נוטה חסד לתובע אף יותר משהתכוון.

58. מסקנתי היא, אפוא, כי אין מקום לקבוע את נכותו הרפואית והתפקודית של התובע בשיעור גבוה מקביעותיהם של המומחים מטעם בית-המשפט. לפיכך תעמוד נכותו הרפואית של התובע עקב התאונה בשיעור 28%; ונכותו התפקודית עקב התאונה – בשיעור 35%.

     

    פיצוי בגין נזק לא ממוני

59. התובע, יליד 14.3.1960, נחבל בנפילתו מגובה. אמנם לא איבד את ההכרה ולא אושפז באותו יום, אך היה מאושפז עקב התאונה, בהקשרם של הניתוחים השונים שעבר, כ-7 ימים במצטבר [לפי סיכומי התובע, פרוטוקול מיום 29.4.2014 עמ' 78, שלא נסתר, מעוגל כלפי מעלה]. כמבואר לעיל, נגרמה לו עקב התאונה נכות רפואית בשיעור 28%. לנכויותיו האורתופדיות והנוירולוגיות יש בוודאי משמעות תפקודית בכל תחומי-חייו.

60. מחד-גיסא, גובה הפיצוי הממוני בגין הנזק הלא-ממוני אינו בגדר חישוב או אומדן אלא בגדר מדיניות משפטית. לפיכך, ראוי לקבעו לפי פסיקת בית-המשפט העליון במקרים דומים. מאידך-גיסא, אין דרכו של בית-המשפט העליון לדקדק בסכומי הפיצוי בראשי-נזק מסוימים, ולהתערב בשיקול-דעתה של הערכאה המבררת, כל עוד הפיצוי בכלל ראשי-הנזק אינו חורג ממתחם הסבירות [ע"א 741/10 כהן נ' צים חברת השיט הישראלית בע"מ (12.10.2010), פסקאות 8-9]. לפיכך, בדרך-כלל קשה להסיק מפסיקת בית-המשפט העליון מהו סכום הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שהיה ישר בעיניו לו נדרש לעניין 'דה-נובו'. על כן אסתייע להלן בפסקי-דין של בית-המשפט העליון שבהם מצאתי אישור מפורש לפיצוי בראש-נזק זה, במקרים דומים ככל הנמצא.

61. בעניין ע"א 4446/06 וולטון נ' המרכז הבהאי העולמי – חיפה (23.12.2009), פסקה 10, אושר פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני בסך 130,000 ₪, נכון ליום 25.4.2006, למסגר יליד 1953, אשר בשנת 2001 נפל מגובה בעבודה ונגרמה לו נכות אורתופדית ונוירולוגית בשיעור 23%.

62. בעניין ע"א 9721/07 איסכור שירותי גילוון בע"מ נ' גוזלן (12.9.2010), פסקה 17, אושר פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני בסך 300,000 ₪, נכון ליום 28.10.2007, למנהל עבודה במפעל יליד 1969, אשר בשנת 1998 התעוור בעין אחת בעבודה ונפגע בפניו, ונגרמה לו נכות בשיעור 30%.

63. בעניין ע"א 7008/09 עבד אל רחים נ' עבד אל קאדר (7.9.2010), פסקה 16, הגדיל בית-המשפט העליון את הפיצוי בגין הנזק הלא-ממוני שפסקה הערכאה המבררת והעמידו על סך 250,000 ₪, נכון ליום 4.6.2009. המדובר היה בתלמיד יליד 1982, אשר בשנת 1999 נפל עליו מתקן ספורט ונגרמה לו נכות בשיעור 48%.

64. בעניין ע"א 1492/05 דואני נ' מלחי (14.12.2006), פסקה י"א, אושר פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני בסך 360,000 ₪, נכון ליום 31.1.2005, לפועל בניין יליד 1981, אשר בשנת 1999 נחבל בראשו בעבודה ונגרמה לו נכות בשיעור 90%(!).

65. לאור המקובץ אפסוק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני בסך 200,000 ₪.

     

    פיצוי בגין הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות

66. התובע השתכר, לפי ממוצע 3 החודשים האחרונים לפני פרישתו שהוגשו לגביהם תלושי-שכר (החודשים יוני-אוגוסט 2007), סך 5,621 ₪, נכון לחודש יולי 2007 [נספח ו' לתצהיר התובע]. באותם חודשים היה התעריף היומי של שכרו סך 210 ₪, וממוצע ימי העבודה בחודש – 25 יום. עוד עולה מן התלושים כי הופקד עבור התובע בקופת גמל סך של כ-5% משכרו, ללא ניכוי משכרו בגין הפרשה זו. לפיכך, השווי האפקטיבי של שכרו בתקופה זו עלה לסך 5,902 ₪. בתוספת הפרשי הצמדה מיום 1.8.2007 עד היום (21%) עולה בסיס השכר של התובע, לצורך חישוב הפסדי השתכרותו לעבר, כולל הפרשות פנסיוניות, בערכי היום, לסך 7,141 ₪.

67. המעסיק, מוריס, העיד בכנות, בהגינותו, כי עוזרי-חשמלאים משתכרים אצל הנתבעת, במועד העדות (ינואר 2013), לפי תעריף יומי שבין 210 ₪ לבין 300 ₪, לפי הוותק והיחס לעבודה [פרוטוקול מיום 8.1.2013, עמ' 30]. מוריס הוסיף והעיד כי התובע היה "עובד טוב ומוערך... לקח את היוזמה לידיים... בחור חרוץ" [שם, עמ' 28]. לו היה ממשיך לעבוד אצל התובעת, היה מוסיף וותק רב על וותקו אז. כלומר, הנתבעת הודתה בצפי השבחת שכרו של התובע בשירותה אילולא התאונה.

68. לפיכך אני מקבל את טענת התובע כי לצורך חישוב הפגיעה בכושר השתכרותו לעתיד – יש להביא בחשבון בסיס שכר הנגזר מתעריף יומי של 300 ₪, בערכי מועד מתן העדות האמורה (8.1.2013). כדי "לתרגם" את השכר החודשי שעליו העיד מוריס ממונחים של תעריף יומי למונחים של שכר חודשי כולל – יש לנסח את שכרו של התובע, ללא ההפרשה הפנסיונית, לפי ממוצע התלושים האחרונים (5,621 ₪), ככפולה של התעריף היומי אז (210). מתקבל כי שכרו היה פי-26.77 מהתעריף היומי. לפיכך, יש להעמיד את שכרו הצפוי של התובע במועד העדות, לפי תעריף יומי של 300 ₪, על סך 8,031 ₪. לצורך העמדתו בערכי היום, יש להוסיף לסכום זה הפרשי הצמדה ממועד העדות (8.1.2013) עד היום (2%). התוצאה: סך 8,192 ₪. בהתאם לצו הרחבה [נוסח משולב] לפנסיה חובה 2011, סעיף 6 – יש להוסיף על כך, במקום ההפרשה מן העבר בשיעור 5%, את הפרשות המעסיק לפי הצו בשיעור 12%. התוצאה היא כי בסיס שכרו האפקטיבי של התובע, כולל הפרשות פנסיוניות, לצורך חישוב הפגיעה בכושר השתכרותו לעתיד, בערכי היום, עולה לסך 9,175 ₪.

69. לאור האמור, וכדי לייתר חישובים מסובכים שנפקותם זניחה, חישוב הפסדי השתכרותו של התובע ייעשה, עבור כל תקופות העבר, לפי בסיס שכר של 7,141 ₪; ועבור העתיד – לפי בסיס שכר של 9,175 ₪, הכל בערכי היום.

70. התובע פירט בתצהירו [בסעיף 15] תקופות שבהן היה באי-כושר עבודה מלא, לפי אישורים רפואיים. פירוט זה לא נסתר, למעט העובדה העולה מתלושי-השכר עצמם כי התובע חזר לעבודה כבר בתחילת אוגוסט 2006 [נספח ו' לתצהירו]. נתונים קונקרטיים אלה, לתקופה עד מועד עריכת התצהיר (4.3.2011), עדיפים על הערכתו הכללית של ד"ר אייכנבלט [פרוטוקול מיום 3.3.2014, עמ' 52]. אולם, בגין תקופת ההתאוששות מן הניתוח השלישי שנעשה לתובע מאוחר יותר (ביום 21.8.2011), אחשב תקופת אי-כושר בת 3 חודשים כהערכת ד"ר אייכנבלט. התוצאה היא שהתובע שהה באי-כושר מלא במשך 9.5 חודשים המתפזרים לאורך תקופת העבר.

71. הפיצוי בגין תקופת אי-הכושר המלא הוא, אפוא, 9.5 חודשים כפול 7,141 ₪ בחודש, בערכי היום. יש להוסיף ריבית מאמצע תקופת-העבר הנדונה (11.9.2010) עד היום (6%). התוצאה: סך 71,910 ₪.

72. לעניין שיעור הפגיעה בכושר השתכרותו של התובע, הרלבנטי לפיצוי בגין תקופת העבר מפרישתו עד היום וכן לעתיד עד גיל הפרישה, אומר כי לאור נכותו התפקודית של התובע עקב התאונה, ולאור האמור לעיל בדבר הנסיבות המלאות של פרישתו מעבודתו אצל הנתבעת – לא הוכחה נבצרותו של התובע לעבוד בעבודה פשוטה שבעדה משולם שכר-מינימום.

73. למסקנה זו אני מגיע על יסוד קביעותיהם התפקודיות של המומחים מטעם בית-המשפט ועל יסוד ההיסטוריה התעסוקתית של התובע לאחר התאונה שאינה במחלוקת; ועל-כן איני נדרש להכריע בין עדות החוקר הפרטי מטעם הנתבעות לבין הכחשת התובע בדבר עבודות נוספות שביצע או גילה נכונות לבצע, טענה שממילא נזנחה בסיכומי הנתבעות.

74. בשים לב לכך שתכופות משולם שכר-מינימום בגין עבודה גופנית, שלגביה התובע מוגבל; וכן להשפעה הסינרגית של נכותו עקב התאונה ונכותו שאינה עקב התאונה – אניח אפשרות של עבודה שאינה מלאה, המזכה בשכר נמוך במידת-מה משכר-המינימום. לפיכך אעמיד את הפגיעה הפוטנציאלית בכושר השתכרותו של התובע עקב התאונה בשיעור 50%.

75. בענייננו אין מדובר באדם שנאלץ לפרוש מעבודתו הקודמת עקב התאונה, ונקבע כי כיום כושר השתכרותו הוא מחצית מכושר השתכרותו עובר לתאונה. במקרה כזה, הפיצוי המתחייב הוא בשיעור 100% משיעור הפגיעה בכושר השתכרותו; קרי: בשיעור 50% משכרו עובר לתאונה.

76. בענייננו אין מדובר גם באדם שהמשיך לעבוד ולהשתכר כמקודם, אלא שבשל נכותו התפקודית עקב התאונה, בשיעור 50%, הוא חשוף לסיכון של חדילת עבודתו זו וקושי במציאת עבודה מקבילה. במקרה כזה, מקובל פיצוי בשיעור מחצית הפגיעה הפוטנציאלית בכושר ההשתכרות; שהרי לא ידוע אם הסיכון האמור יתממש אם לאו [ע"א 4837/92 אליהו חברה לביטוח נ' ג'ורג' בורבה (9.8.1995), פ"ד מט(2) 257, בעמ' 262]. כלומר, במקרה כזה הפיצוי יעמוד על 25% משכרו עובר לתאונה.

77. בענייננו מדובר, כמבואר לעיל, באדם שיכול היה להמשיך לעבוד אצל מעסיקתו הקודמת בשכר שמור ואף מושבח, בעבודה ההולמת את נכותו, ובחר לפרוש מעבודה זו מטעמים הקשורים לזכאותו לגמלה, אך גם לכאבים שמהם סבל עקב התאונה. גם הגמלה קשורה, באופן חלקי, לנכותו עקב התאונה. איננו יודעים, אפוא, אם במקרה שהתובע היה ממשיך בעבודה אצל הנתבעת – היה מצליח להתמיד בעבודתו ובהשתכרותו עד גיל הפרישה, או שמא היו כאביו ומוגבלותו מאלצים אותו להיפרד מעבודה זו בשלב מסוים, ומכבידים עליו למצוא עבודה אחרת במומו (ובגילו).

78. כלומר, הסיכון לחדילת ההשתכרות כמלפני התאונה לכאורה התממש; אולם לאמיתו של דבר התממשותו של סיכון זה אינה קשורה לתאונה בקשר סיבתי מלא, אלא בקשר סיבתי חלקי, שהוא יותר בבחינת קשר נסיבתי, ואשר הסתברות התממשותו עקב התאונה נותרה עמומה בשל אי-העמדתה למבחן על ידי התובע. איני רואה לנכון לזקוף לחובת התובע "נזק ראייתי" זה; אולם אני רואה לנכון להתחשב במשקלם היחסי של טעמי הפרישה שאינם מתחייבים מן התאונה, ובמשקלם היחסי של טעמי הפרישה הנובעים מן התאונה, ולהעמיד את הפיצוי על 75% משיעור הפגיעה בכושר השתכרותו (שהועמדה לעיל על 50%). כלומר, במעוגל כלפי מעלה, יש להעמיד את הפיצוי על 38% משכרו הפוטנציאלי בתקופה הרלבנטית (כולל הפרשות פנסיוניות).

79. לפיכך, בגין התקופה מהפסקת עבודתו של התובע אצל הנתבעת עד היום, יעמוד הפיצוי על 38% מתוך סך 7,141 ₪ בחודש כפול 88 חודשים בתוספת ריבית מאמצע התקופה (13.6.2011) עד היום (5%), ובסה"כ 250,735 ₪.

80. בגין העתיד יעמוד הפיצוי על 38% מתוך סך 9,175 ₪ בחודש כפול מקדם ההיוון עבור 13 השנים עד הגיע התובע לגיל 67 (129), ובסה"כ 449,759 ₪.

81. בסך-הכל יעמוד הפיצוי בגין הפסדי ההשתכרות והפגיעה בכושר ההשתכרות לעבר ולעתיד על סך 772,404 ₪, בערכי היום.

     

    עזרת הזולת

82. בת-זוגו של התובע, גב' פלונית, הצהירה כי בתקופה הראשונה לאחר התאונה נזקק התובע לעזרת הזולת אף בפעולות היום-יום. אמנם היא נוקבת בתקופה בת 5 חודשים, אולם ראינו לעיל שבחודש אוגוסט 2006, קרי: בחלוף כ-4 חודשים מן התאונה, כבר חזר התובע לעבודה סדירה. סביר שאם בתחילת אוגוסט כבר יכול היה לעבוד – עוד קודם לכן כבר יכול היה לתפקד בפעולות היום-יום. סביר גם שהתובע נזקק לעזרת הזולת באופן דומה בתקופות הנוספות שבהן היה באי-כושר מלא; קרי: במשך החלק הראשון של כל תקופה כזו. בהיעדר ראיות מדויקות על כך, אניח שהתובע נזקק לעזרת הזולת בפעולות היום-יום, בהיקף של שעתיים ביום, במחצית הראשונה של כל תקופת אי-כושר מלא לעבודה.

83. לגבי שאר התקופות, אניח כי התובע היה מסוגל לעצמאות בפעולות היום-יום, אך היה ועודנו מוגבל מלבצע פעולות מסוימות כגון תיקונים מסוימים בבית, עבודות ניקיון המחייבות מאמץ וכן נשיאת משאות. אעמיד את היקף העזרה הנדרשת עקב כך על 2 שעות שבועיות.

84. אניח, על יסוד הידיעה השיפוטית, כי עלות העזרה היא 40 ₪ לשעה, בערכי היום. לפיכך, הפיצוי בגין כל שעת עזרה שבועית יעמוד על סך 172 ₪ בחודש.

85. החישוב, אפוא, הוא כלהלן: את תקופת הנזקקות המוגברת לעזרת הזולת אעמיד על מחצית תקופות אי-הכושר, קרי, במעוגל כלפי מעלה, על 5 חודשים, כפול 14 שעות שבועיות כפול 172 ₪ בחודש, בתוספת ריבית מאמצע תקופת העבר (13.11.2000) עד היום (59%), ובסה"כ 19,144 ₪.

86. בגין שאר תקופות העבר ממועד התאונה עד היום, קרי: 101 חודשים, יעמוד הפיצוי על 2 שעות שבועיות כפול 172 ₪ בחודש, בתוספת ריבית כאמור, ובסה"כ 55,243 ₪.

87. בגין העתיד, עד גיל 75, יעמוד הפיצוי על סך 344 ₪ כפול מקדם ההיוון עבור 20 שנה (180), ובסה"כ 61,920 ₪.

88. סכום הפיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד יעמוד, אפוא, על סך 136,307 ₪.

     

    ניידות

89. התובע לא הוכיח את הטעמים לשלילת רישיון הנהיגה שלו, ולפיהם – את הקשר הסיבתי בין שלילת הרישיון לבין התאונה, הגם שעל פני הדברים לא הייתה אמורה להיות לו כל בעיה להמציא את המסמכים הרלבנטיים מרשות הרישוי. משלא המציא זאת, יש להניח כי ראיות אלו היו פועלות לחובתו, ומראות שאיבד את רישיונו שלא עקב התאונה.

90. נכותו של התובע אינה ברגליים, וקשה לייחס לה מגבלה בניידות, או הוצאות ניידות מוגברות.

91. בכל הנוגע לנסיעות לצורך קבלת טיפולים רפואיים, לתובע זכאות להחזר מן המל"ל, שהרי התאונה הייתה תאונת-עבודה [תקנות הביטוח הלאומי (מתן טיפול רפואי לנפגעי עבודה), התשכ"ח-1968 (להלן: "תקנות מתן טיפול רפואי"), סעיף 7].

92. לאור המקובץ, ומחשש שמא התובע נזקק או ייזקק לנסיעות מוגברות ללא החזר כספי שניתן לקבלו במאמץ סביר, אפסוק לו פיצוי גלובאלי, לעבר ולעתיד, בסך 5,000 ₪.

     

    הוצאות רפואיות

93. התובע לא הוכיח כל הוצאות רפואיות. יש להניח כי נזקק לשירותי הרפואה הציבורית, ולא נגרמו לו הוצאות מכיסו. המצב בעתיד אינו צפוי להיות שונה: ד"ר אייכנבלט שלל צורך בטיפולים רפואיים עתידיים עקב התאונה [חוות-דעתו, עמ' 6]. פרופ' ירניצקי ציין כי התובע עשוי להזדקק לכדורים נגד כאב-ראש או סחרחורת [פרוטוקול מיום 3.3.2014, עמ' 64]; אולם הוצאה אפשרית זו לא כומתה.

94. מכיוון שהתאונה הייתה תאונת-עבודה, זכאי התובע להחזר כספי מן המל"ל בגין טיפולים רפואיים [תקנות מתן טיפול רפואי]. כמו-כן, יצוין כי תרופות נגד כאבי-ראש וסחרחורות נכללים ב"סל הבריאות" [חוק ביטוח בריאות ממלכתי, התשנ"ד-194, התוספת השנייה, פרט 25].

95. גם כאן, למקרה שהתובע נשא או יישא בהוצאות רפואיות שלא יוכל לקבל בגינן החזר במאמץ סביר, אפסוק לו פיצוי גלובאלי בסך 5,000 ₪.

     

     

     

    ניכוי גמלאות המל"ל

96. התובע טוען כי משהמל"ל עצמו קבע את שיעור נכותו של התובע בגין התאונה הנדונה בשיעור 19% (כולל תוספת מלאה לפי תקנה 15 בתקנות הביטוח הלאומי (קביעת דרגת נכות לנפגעי עבודה), התשט"ז-1956; להלן: "תקנות דרגת נכות"), ובנפרד קבע גם את נכותו לצורך גמלת נכות כללית – קם השתק שיפוטי נגד המל"ל מלתבוע מן הנתבעת 2, בגין חבותה לגבי תאונת-העבודה, יותר ממה שהוא-עצמו ייחס לאותה תאונה. לפיכך, הנתבעות אינן חשופות לתביעת שיפוי מעבר לשיעור זה, ואין מקום לנכות מן הפיצוי יותר משיעור חשיפתן.

97. הגם שטענה זו שובת-לב במבט ראשון, אין לקבלה. הפסיקה קבעה וחזרה-וקבעה כי לצורך קביעת שיעור הניכוי של גמלאות המל"ל מפיצויי הנזיקין יש להסתמך על קביעות המומחים מטעם בית-המשפט, ולא על קביעות הוועדות הרפואיות של המל"ל [רע"א 1459/10 המוסד לביטוח לאומי נ' כלל חברה לביטוח בע"מ (27.3.2011) (להלן: "כלל"), פסקאות 6-9; רע"א 9388/12 מנורה חברה לביטוח בע"מ נ' ליוונוב (28.5.2013) (להלן: "ליוונוב"), פסקה 8]. קיומה-לכאורה של טענה להשתק שיפוטי לטובת הנתבעת 2 בתביעה עתידית של המל"ל נגדה אינו מחייב שטענה כאמור תתקבל. לא מן הנמנע כי המל"ל יעלה טענה נגדית כי הנתבעת 2 עצמה מושתקת מלטעון לשיעור נכות עקב התאונה בניגוד לפלוגתא פסוקה מאוחרת בהליך זה, שהנתבעת 2 הייתה צד לו; או כל טענה אחרת. לפיכך, אין ספק בתוצאותיה של תביעת שיפוי עתידית של המל"ל נגד הנתבעת 2 מוציא מידי וודאי של הלכה פסוקה כי את השיעור של ניכוי הגמלאות מן הפיצוי קובעים לפי הראיות שבאו לפני בית-המשפט.

98. לפיכך, ככלל, החישוב של שיעור הניכוי מן הפיצוי בענייננו ייעשה לפי הנכות הכוללת של התובע, ולפי הנכות שנגרמה לו עקב התאונה, כפי שהללו נקבעו לעיל, במתכונת שהותוותה בעניין כלל ובעניין ליוונוב.

99. אולם, בענייננו יש לחרוג מן הכלל הזה בנקודה אחת, והיא נכותו של התובע בגין דליות ברגליים. בעניין זה לא מונה מומחה מטעם-בית המשפט. אולם, באה לפני בית-המשפט ראיה לכאורה על קיומה של נכות כאמור, בדמות הפרוטוקול של וועדה רפואית של המל"ל בתחום זה, מיום 31.7.2008 [צורף על ידי הנתבעות במסגרת תיקי המל"ל של התובע]. למעשה, לא הייתה מחלוקת בין הצדדים כי לתובע נקבעה נכות בגין דליות ברגליים בשיעור 10%, וכי לא הובאה כל ראיה לסתור זאת. אמנם, הנתבעות לא הודו בתוכנה של קביעה זו (אלא לצרכי פשרה שלא הסתייעה). אולם, הנתבעות מודות-מכללא כי נכות זו, ככל שקיימת, אינה קשורה לתאונה; כפי שגם מודה התובע, שמסר לוועדה הרפואית של המל"ל, בשנת 2008, כי "יש לי ורידים הרבה שנים". כלומר, לפניי ראיה לכאורה, שלא נסתרה עובדתית, על קיומה של נכות בשיעור 10% אצל התובע בגין דליות ברגליים, שמוסכם כי אינה קשורה לתאונה. המחלוקת נוגעת לשאלה אם, משנתון זה לא הוכח באמצעות מומחה מטעם בית-המשפט דווקא, יש להתחשב בו בחישוב של שיעור הניכוי מן הפיצוי; או, שמא, יש להתעלם ממנו ולהתייחס לנכות נטענת זו כדבר שלא הוכח כנדרש על ידי התובע, שעליו היה הנטל להוכיחו [כפי שנקבע בעניין כלל ובעניין ליוונוב].

100. על דבריו של בית-המשפט העליון, כי יש להשתית את החישוב של שיעור הניכוי מן הפיצוי על קביעת המומחים מטעם בית-המשפט, יש לקרוא את המימרה הפרשנית "דיבר הכתוב בהווה". כלומר, בית-המשפט העליון, בפרשות הנדונות, עסק בתביעות לפי חוק פיצויים נפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975. בתביעות כאלה, הנכות של הנפגע נקבעת על ידי מומחים מטעם בית-המשפט. אולם, בתביעות לפי פקודת הנזיקין [נוסח חדש] יכול כי הנכויות ייקבעו לפי הכרעת בית-המשפט בין המומחים מטעם הצדדים, או לפי תעודת-רופא שלא נסתרה. לא מן הנמנע כי נכות תיקבע בבית-המשפט על יסוד הסכמת הצדדים ללא חוות-דעת כלל [רע"א 3953/01 עמר נ' אליהו חברה לביטוח בע"מ (18.5.2003), פסקה 11; רע"א 4600/04 הדר חברה לביטוח בע"מ נ' שמאי (8.2.2005); רע"א 5670/10 פלוני נ' הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ (19.8.2010), פסקה 5; עניין כלל, פסקה 6]. לא למותר להזכיר, בהקשר זה, את הערתו המאתגרת של כב' השופט י' עמית בעניין ליוונוב, אשר הצביעה על חוסר-היעילות בהתעקשות על קביעת נכויות שאינן קשורות לתאונה, לצורך קביעת שיעור הניכוי מן הפיצוי, על ידי מינוי מומחים דווקא. פרשנות תכליתית של ההלכה הנזכרת מחייבת לומר, אפוא, כי העיקר הוא שקביעת השיעור של הניכוי מן הפיצוי תיעשה לפי הכרעה שיפוטית המדקדקת בשקילת השיקולים הנדרשים לסוגיה זו בלבד, ולא לפי קביעת המל"ל שאולי מביאה בחשבון שיקולים שאינם כאלה; ואין נפקא-מינה אם אותה הכרעה שיפוטית תיעשה בעזרת מומחים מטעם בית-המשפט, או לפי תשתית ראייתית אחרת.

101. פרוטוקול הוועדה הרפואית בעניין הדליות מציין כי התובע עבר ניתוח קשירה של דליות בשתי הרגליים, ולדבריו הוא עומד לעבור ניתוח נוסף בבית-החולים סורוקה. על יסוד דברים אלה נקבעה לו נכות בשיעור 10%, לפי סעיף 11(1)(ב) בתקנות דרגת נכות, שעניינו "ורידים בולטים על הגפיים התחתונות, חד או דו-צדדי, עם התכווצויות וכאבים". הסעיף הקל יותר, הסמוך לסעיף זה, עוסק ב"ורידים בולטים על הגפיים התחתונות ללא סיבוכים והפרעות"; והוא קובע דרגת נכות בשיעור 0%. עצם ההיזקקות לשני ניתוחים לקשירת הדליות בשתי הרגליים, אף ללא התייחסות לדברי התובע בדבר צורך בניתוח נוסף, מעידה לכאורה כי בדין קבעה הוועדה הרפואית של המל"ל נכות בשיעור 10% בגין הדליות. מכל-מקום, הנתבעות לא טענו לחובת קביעה זו לגופה, וברור שנכות זו נמנית עם הנכויות שבגינן מקבל התובע גמלת נכות כללית מן המל"ל. נכות זו נפרדת לחלוטין מן הנכויות שנדונו על ידי המומחים מטעם בית-המשפט, ללא כל חשש לחפיפה או סתירה.

102. לפניי, אפוא, שתי דרכים. הדרך האחת היא להיצמד לקונסטרוקציה הדווקנית שלפיה, משהתובע לא ביקש למנות מומחה רפואי לקביעת נכותו בגין הדליות לצורך חישוב שיעור הניכוי מן הפיצוי, ומשמומחה כזה אכן לא מונה – אין להתחשב בנכות זו. בהתאם לכך יש לזקוף לתאונה שיעור גבוה יותר מנכותו הכוללת של התובע, ולנכות מן הפיצוי סכום גבוה יותר. הדרך האחרת היא לקבוע כי בהיעדרו של ספק ממשי בכך שהתובע אכן סובל מנכות בשיעור 10% בגין הדליות שאינה קשורה לתאונה, שבגינה, בין-השאר, הוא מקבל גמלת נכות כללית – יש לחשב את שיעור הניכוי מן הפיצוי בגין שיעור הגמלה הנזקף לתאונה תוך התחשבות בנכות כללית זו, ובהתאם לכך לזקוף לתאונה שיעור נמוך יותר מנכותו הכוללת של התובע ולנכות מן הפיצוי סכום נמוך יותר. הדרך השנייה נראית לי צודקת יותר; ועל יסוד ההפניות לפסיקה לעיל – בחירה זו נראית לי לגיטימית גם לאור התקדימים המחייבים של בית-המשפט העליון.

103. מסקנתי, אפוא, היא כי יש להתחשב גם בנכות בשיעור 10% בגין הדליות בחישוב הניכוי מן הפיצוי.

104. החישוב, אפוא, הוא כלהלן: נכותו הכוללת של התובע, לפי קביעת המומחים מטעם בית-המשפט בצירוף הנכות בגין הדליות, היא 20% בגין הכתף, 20% בגין ירידה קוגניטיבית, 10% בגין הדליות, 5% בגין כף היד ו-5% בגין תלונות נוירולוגיות סומטיות. הנכות הכוללת המשוקללת: 48.02%. נכותו של התובע שאינה קשורה לתאונה היא 10% בגין ירידה קוגניטיבית, 10% בגין הדליות, 7.5% בגין הכתף ו-1% בגין התלונות הסומטיות. הנכות המשוקללת שאינה קשורה לתאונה: 25.82%. ההפרש מן הנכות הכוללת: 22.2%; והפרש זה ייחשב לשיעור הנכות הקשורה לתאונה מתוך הנכות הכוללת. יחס הנכות הקשורה לתאונה מתוך הנכות הכוללת: 46.23%.

105. לפיכך, הניכוי החלקי של גמלאות המל"ל מתוך הפיצוי יהיה בשיעור זה (46.23%) מתוך הסכום המשוערך והמהוון של גמלאות המל"ל בגין נכות כללית; מלבד ניכוי מלא של הסכום המשוערך של דמי-הפגיעה מן המל"ל עקב התאונה – הכל לפי חוות-דעת אקטוארית עדכנית ליום פסק-הדין, שהנתבעות יגישו כאמור להלן.

      

     סיכום

106. התובע, יליד שנת 1960, נפל ביום 6.4.2006 מסולם, בעת שעבד בגובה בשירות הנתבעת. כתוצאה מן הנפילה הוא נחבל ונגרמו לו נזקי-גוף.

107. הנתבעת לא קיימה את חובתה להנחיל לתובע כראוי, לרבות על-ידי הדרכה ואכיפה, את האיסור הבטיחותי והמשמעתי לבצע עבודה בגובה באמצעות סולם חד-כנפי בלתי מקובע, אפילו במחיר של עיכוב בעבודה. בכך התרשלה.

108. הנתבעת לא סתרה את גרסת התובע כי הסתמך על התמיכה בסולם של עובד אחר, אלא שאותו עובד נטש לפתע את הסולם ובעקבות כך הסולם החליק והתובע נפל. לפיכך, לא הוכח אשם-תורם מצד התובע.

109. על יסוד קביעותיהם של המומחים מטעם בית-המשפט העמדתי את הנכות הרפואית של התובע עקב התאונה בשיעור 28%, ואת נכותו התפקודית – בשיעור 35%.

110. מחד-גיסא, נכותו התפקודית של התובע פוגעת בכושר השתכרותו. מאידך-גיסא, התובע המשיך לעבוד בשירות הנתבעת, לאחר התאונה, למעלה מ-14 חודש, כששכרו לא נפגע ואף הושבח, ופרש מעבודה זו, ביוזמתו, בעקבות תחילת קבלתה של גמלת נכות כללית מלאה מאת המל"ל. לפיכך העמדתי את שיעור הפגיעה הפוטנציאלית בכושר השתכרותו על 50%; אך קבעתי כי התאונה גרמה רק להסתברות בשיעור 75% להתממשותה של פגיעה פוטנציאלית זו. על-כן יעמוד הפיצוי בגין הפגיעה בכושר ההשתכרות בשיעור 38%; מלבד פיצוי מלא בגין הפסדי ההשתכרות בתקופות אי-הכושר המוחלט.

111. התובע היה עובד מסור ומוערך והיה צפוי להמשיך לעבוד בשירות הנתבעת ולהגיע לשכר בתעריף יומי בסך 300 ₪. לצורך חישוב הפגיעה בהשתכרותו, יש להוסיף לבסיס שכרו הפרשות פנסיוניות לעבר כפי שבוצע בפועל, ולעתיד – בהתאם לצו-ההרחבה.

112. יש לפסוק לתובע פיצוי בגין הנזק הלא-ממוני כמקובל בפסיקת בית-המשפט העליון במקרים דומים.

113. יש לפסוק לתובע פיצוי בגין עזרת הזולת לעבר ולעתיד בשים לב למשמעות התפקודית של נכויותיו.

114. לא הוכחו צרכים והוצאות מיוחדות בגין ניידות ובגין טיפולים רפואיים. בכלל זה, לא הוכח הקשר הסיבתי בין שלילת רישיון-הנהיגה של התובע לבין מצבו הרפואי עקב התאונה. לפיכך אין מקום לפיצוי בראשי-נזק אלה, מעבר לפיצוי גלובאלי מתון.

115. לאור המקובץ, אני פוסק לתובע פיצוי כמפורט להלן:

     בגין נזק לא ממוני – סך 200,000 ₪;

     בגין הפסדי השתכרות ופגיעה בכושר ההשתכרות לעבר ולעתיד – סך 772,404 ₪;

     בגין עזרת הזולת בעבר ולעתיד – סך 136,307 ₪;

     בגין ניידות – סך 5,000 ₪;

     בגין הוצאות רפואיות בעבר ולעתיד – סך 5,000 ₪.

     בסך-הכל יעמוד הפיצוי לתובע, לפני ניכוי גמלאות המל"ל ולפני הוספת שכ"ט עו"ד והוצאות משפט, על סך 1,118,711 ₪.

116. מסכום זה ינוכו 46.23% מן הסך המשוערך והמהוון של גמלאות המל"ל בגין נכות כללית, כשיעור נכותו של התובע עקב התאונה מתוך הנכות הכוללת שביסוד זכאותו לאותן גמלאות; בתוספת הסכום המשוערך של דמי-הפגיעה בגין התאונה, לפי חוות-דעת אקטוארית עדכנית שתוגש.

      

     הוראות משלימות

117. הנתבעות יגישו עד יום 20.3.2015 חוות-דעת אקטוארית עדכנית על הסכום המשוערך והמהוון של גמלאות המל"ל.

     ככל שיהיו לתובע הסתייגויות מחוות-דעת זו, יגישן עד יום 12.4.2015.

118. בהיעדר הסתייגויות, ישלמו הנתבעות את הפיצוי, בניכוי סכום הגמלאות כאמור, עד יום 15.5.2015; שאם לא כן יישא הסכום הפרשי הצמדה וריבית פיגורים כחוק מיום 12.4.2015.

119. התובע יגיש עד יום 20.3.2015 בקשה לשומת שכ"ט עו"ד והוצאות המשפט.

     ככל שיהיו לנתבעות הסתייגות מבקשה זו, ישיבו עליה עד יום 12.4.2015.

120. תשומת לב המזכירות לתחולתו בענייננו של סעיף 5(ג) בתקנות בתי המשפט (אגרות), התשס"ז-2007; שהרי הפיצוי "נמוך משישים אחוזים מתחום סמכות בית משפט השלום". לפיכך הנתבעות ישלמו את האגרה כשיעורה בבית-משפט השלום, והתובע ישלים את האגרה החלה בבית המשפט המחוזי [רע"א 7031/12 שערי צדק המרכז הרפואי נ' פלונית (23.10.2013)].

121. נקבעת תזכורת פנימית ליום 14.4.2015, לצורך מתן החלטות משלימות בענייני הניכוי מן הפיצוי בגין גמלאות המל"ל והתוספת לפיצוי בגין שכ"ט עו"ד והוצאות משפט.

      

     ניתן היום, ה' אדר תשע"ה, 24 פברואר 2015, בהעדר הצדדים.